ליקוטי הלכות · יורה דעה א · עבודת אלילים ב
התאמת הקריאה
אליל של עכו"ם נאסר מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד. ולענין בטול הוא להפך, כי עבודת אלילים של ישראל חמורה לענין בטול, כי עבודת אלילים של עכו"ם יש לה בטול ושל ישראל אין לה בטול עולמית. על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואם העכו"ם מכון להעבירו על דת וכו' ובשעת הגזרה וכו' אפלו אערקתא דמסאני, יהרג ואל יעבר:
כי איתא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בלקוטי תנינא סימן עח במאמר המתחיל בענין הנהגת הפשיטות וכו'. ומבאר שם שבעת שמכרחין להתבטל מן התורה, או האנשים הפשוטים שאינם יכולין ללמד וכו', כלם מקבלים חיות על-ידי איש פשוט הגדול מן התורה הנעלמת, שהוא בחינת מתנת חנם, שהוא בחינת קיום העולם קדם מתן תורה. שאז היתה התורה נעלמת בדרך ארץ בכל הדברים שבעולם, כי הכל נברא בעשרה מאמרות. ובהם נעלמין כלל כל התורה שכלולה בעשרת הדברות, כי העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם נעלמין בכל הדברים שבעולם. נמצא, שבכל דבר שבעולם יש תורה בהעלם ובעת בטולה של תורה שמכרחין לפעמים, אז מחיין עצמן מהתורה הנעלמת וכו' כנ"ל: ועל-כן כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג, זהו בחינת מנחות צט), בטולה של תורה זהו קיומה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוטב שיתחלל שבת אחד ואל יתחלל שבתות הרבה, כי כל העולם כלו לא נברא כי אם בשביל ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בראשית ברא אלקים וכו', בשביל ישראל שנקראו "ראשית". וכל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הכל היה בשביל ישראל כדי שיקבלו ישראל את התורה שהיא כלולה בעשרת הדברות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על ה דהששי כלם תלויים ועומדין עד יום הששי בסיון שקבלו ישראל את התורה. נמצא, שישראל הם החיות והנשמה של כל העולמות כלם, כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, כי ישראל הם בעצמן התורה בחינת עשרת הדברות, בחינת עשרה מאמרות הכלולין בבראשית, שהוא בחינת ישראל שנקראו "ראשית". וכל הבריאה היתה בשביל ישראל, שהם הנשמה של כל העולם כדי שיכירו ישראל אותו יתברך על-ידי כל הדברים שבעולם ויתדבקו בו יתברך לעולם, כמו שכתב בזהר הקדוש בגין דישתמודעין ליה:
כי ה' יתברך ברא את העולם בגוף ונפש, חמר וצורה. וכונתו היה להכניע הגוף לגבי הנפש, כי זה עקר עבודתנו וכמו שבפרטיות האדם צריך כל אדם להתגבר, להכניע ולבטל הגוף לגבי הנפש, שכל פעלת הגוף יהיה רק בשביל הנפש לעשות רצון יוצרנו יתברך, שזה תשוקת הנפש, כמו כן בכלליות העולם ישראל עם קדוש הם בחינת הנפש והנשמה של כל העולם. וכל אמין דעלמא וכל הברואים שבעולם, כלם הם בחינת גוף כנגד ישראל, וכלם צריכין להיות נכנעים ובטלים לגבי הנפש והנשמה, שהם ישראל, ולעשות רצונם, כי אין להם שום קיום וחיות בלא ישראל כמו שאין חיות להגוף בלא הנשמה, כי עקר התכלית של כל הבריאה כלה בכלל ובפרט הוא; שיתבטל החמר והגוף לגבי הנשמה, להפשיט כל דבר מגשמיותו וחמריותו להפך מחמר לצורה, מגוף לנפש, כדי שיעלה ויכלל ויתדבק בשרשו, וישוב למקור חוצבו שבקדשה, מקום אשר היה שם אהלו בתחלה קדם שנברא. וזה עקר עבודת האדם בעולם הזה. וזה כלל כל התורה והמצוות, כי ה' יתברך שער בדעתו שעל-ידי מצוות אלו נוכל להכיר אותו יתברך, ועל-כן כל המצוות והעבודות צריכין להיות במלולא ועבדא דיקא, כי צריכין דוקא לעשות המצוה בפעל בעבדא דיקא, כי כך שער ה' יתברך, שעל-ידי עשית אלו המצוות במעשה דיקא, על-ידי-זה דיקא אנו יכולין להתדבק בו יתברך, דהינו לבטל גשמיות גופנו, שהוא בחינת עשיה וכן לבטל גשמיות כל העולם, שהכל מזדכך על-ידי עשית מצוותינו. ויזדכך החמר עד שיתהפך החמר של כל העולם כלו לצורה בכלל ובפרט, כדי שיעלו ויכללו כל הדברים בשרשן כנ"ל, דהינו לדעת ולהכיר אותו יתברך, שזהו תכלית של כל הבריאה כלה בגין דישתמודעין ליה. ועל-כן אמונה הוא יסוד כל התורה כלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, כי זה עקר התכלית של כל הבריאה לזכות לאמונה, להאמין שה' יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות והוא יתברך מחיה את כלם, שעל-ידי-זה שמאמינים שכל החיות הוא רק מה' יתברך לבד, על-ידי-זה מעלין ומרימין כל הדברים לה' יתברך:
ועל-כן אין שום דבר עומד בפני פקוח נפש מישראל, חוץ מג הנ"ל, כי כל נפש מישראל הוא בחינת כלליות התורה, כי כל נפש מישראל כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים שהם בחינת כלל כל התורה כלה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. וכל זמן שמתקים יותר נפש מישראל בעולם הזה, מתגבר ביותר הנשמה על הגוף, הצורה על החמר, כי ישראל הם בחינת נפש וצורה כנגד כל העולם כנ"ל. ועל-כן בודאי נדחין כל המצוות בפני פקוח נפש מישראל, כי כל מצוה ומצוה היא רק פרט אחד, שכפי אותה המצוה הפרטית נכלל איזה חלק ובחינה מהעולם בשרשה, אבל נפש מישראל הוא כלליות שכולל כל התורה כלה, והוא בעצמו בחינת נפש של כל העולם כלו, אך כל זה הוא רק כשנשאר האמונה בשלמות, שאין מתגברין שעבוד עבודה זרה, חס ושלום, כי כל זמן שנשאר האמונה בשלמות, אף-על-פי שמכרח לעבר איזה מצוה, חס ושלום, מפני פקוח נפש, עדין הוא מקשר בה' יתברך על-ידי האמונה לבד ויכול להחיות את עצמו בבחינת התורה הנעלמת הנ"ל שהוא בחינת קיום העולם קדם מתן תורה, שזהו בחינת בטולה של תורה זהו קיומה כנ"ל. ואזי כל זמן שהאמונה בשלמות דוחה נפש מישראל שאר כל המצוות מפני פקוח נפש, כי נפש מישראל הוא בעצמו בחינת נפש כנגד כל העולם ויש לו כח להרים ולהגביה את כל העולם לה' יתברך על-ידי אמונתו לבד, על-ידי שמאמין שה' יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות שבזה נעלם כל התורה כלה, שזה בחינת קיום העולם בעת בטולה של תורה וכו' כנ"ל:
אבל כשרוצין שיעבד עבודה זרה, חס ושלום, ולהעבירו על אמונתו, חס ושלום, אז בודאי צריך שיהרג ואל יעבר. כי תכף כשפוגם, חס ושלום, באמונה שוב אין לו שום חיות כלל ונעקר משרשו לגמרי ומחריב כל העולם כלו וכל אשר בה התלויים כלם בו, כי כלם צריכים לקבל חיות ממנו ולהתעלות לשרשם על ידו, שיש לו כח להגביה כלם על-ידי אמונתו בו יתברך, שברא כלם בעשרה מאמרות וכו' כנ"ל. וכשפוגם באמונה, חס ושלום, נעקר לגמרי מה' יתברך, משרש חיותו, מבחינת נפש, ובודאי אין צריכין אותו עוד בעולם כלל, כי לא די שאינו יכול עוד לקים את העולם, אדרבא, הוא מחריב לגמרי את העולם מאחר שפוגם באמונה, חס ושלום, שזה עקר החיות והנפש והנשמה והקיום של כל העולם כלו, כמו שכתוב, "וכל מעשהו באמונה" וכנזכר לעיל:
ועל-כן בשביל גלוי עריות גם כן יהרג ואל יעבר, כי גוף ונפש שהם בחינת ישראל ועכו"ם כנ"ל, שזה בחינת כלל כל הבריאה עם קדם הבריאה, זה בחינת איש ואשה, כי איש ואשה הם בחינת גוף ונשמה, חמר וצורה כמובא. ועל-כן שמירת הברית הוא יסוד כל התורה כלה, כי זה עקר כלל כל התורה להכניע החמר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש כנ"ל. ועל-כן פגם הברית הוא פגם האמונה, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים, כמו שנאמר בזהר הקדוש על פגם הברית ויקרא יט, ד), "אל תפנו אל האלילים", כי כשפונה, חס ושלום, לאשה אחרת הרי הוא ממשיך ממש חיות כל הנפשות ועוקרו משרשו ומכניעו לגבי החמר ומתגבר, חס ושלום, הגוף על הנפש, החמר על הצורה, שהוא חרבן כל העולמות כשנעקר הגוף והחמר מן שרש הנפשות. כי טפת הזווג נמשכת ממקור החיים וצריכין שימשך רק בקדשה ובטהרה במינו על-פי מצות התורה הקדושה בשביל קיום העולם כדי שיתרבו ישראל בעולם, כי כל מה שיש ישראל יותר בעולם, מתגלה אלקותו יתברך יותר בעולם, ומתגבר הנפש על הגוף יותר כנ"ל, כי ישראל הם בחינת נפש כנ"ל ונכלל העולם ומלאו בשרשו יותר כנ"ל, אבל להפך, חס ושלום, כשפונה אל האסור, חס ושלום, הוא להפך ממש, חס ושלום, כאלו עוקר חיות הנפשות, חיות כל העולם משרשו ומגביר הגוף על הנפש וכו', שזהו חרבן העולם, חס ושלום, והוא פוגם באמונה ממש, שהוא מקור החיים, כי אי אפשר שיהיה לו אמונה בשלמות כשפוגם בברית, חס ושלום, כי אמונה תלויה בשמירת הברית, כמבאר במקום אחר לקוטי חלק א, סימן לא. ועל-כן איתא בתקונים שממזר וממזרת הם פסל ומסכה, כי הם עבודה זרה ממש שממשיך חיות אלקות, כביכול, ועוקרו משרשו ומכניסו בתוך גוף וחמר פגום ומקלקל כזה, שעל-ידי-זה מתגבר החמר על הצורה וכו', שזהו חרבן העולם, חס ושלום, כנ"ל. וזה בחינת עבודה זרה ממש, כי זה עקר פגם עבודה זרה, כי עקר הטעות של כל אותן שהיו עובדין עבודה זרה נמשך מחמת שהם כרוכים ביותר אחר תאות עולם הזה. והם מגבירין בכל פעם החמר על הצורה, הגוף על הנפש, הגשמיות על הרוחניות, עד שנתעכר שכלם ונתהפך דעתם מהפך אל הפך עד שנפלו לטעות זה עד שעשו להם עבודה זרה ממש מעשה ידי אדם עץ ואבן. וכל זה נמשך מחמת שבאמת בודאי יש בכל דבר חיות אלקות, כי ה' יתברך ברא אותו הדבר ומקים אותו ברצונו וחיותו ואנחנו עם בני ישראל צריכין על-ידי עבודתנו בתורה ומצוות מעשיות להגביר ולהרים כל הדברים לשרש חיותם לה' יתברך ברוך הוא כנ"ל. וכל אחד כפי מה שמקדש ומטהר עצמו יותר ומפשיט עצמו מגשמיות העולם יותר, כמו כן הוא מפשיט לפי בחינתו כל העולם מגשמיות ומעלה ומקשר הכל לשרשו. וכן להפך כפי מה שכרוך האדם, חס ושלום, יותר אחר תאות עולם הזה והבליו אחר גשמיות העולם. כמו כן הוא מגביר החמר על הצורה ומרחק העולם ומלאו מה' יתברך, משרש חיותם, אבל אף-על-פי-כן כל זמן שנשאר קים באמונתו בשלמות עדין הוא מקשר בה' יתברך. ואף-על-פי שנתרחק מה' יתברך, אף-על-פי-כן לא נעקר לגמרי, חס ושלום, ועל-כן כל אחד מישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהינו שיש לו אמונה בה' יתברך, עדין הוא מכריע את כל העולם לה' יתברך על-ידי קשרו החזק שהוא מקשר עדין בה' יתברך על-ידי אמונתו החזקה בה' יתברך שמאמין שה' יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, שבזה נעלם כל התורה כלה, שהוא חיות כל העולם ומלאו, שעל-ידי-זה מעלין ומגביהין כל העולם ומלאו לה' יתברך כנ"ל, אבל יש שהם כרוכים כל כך אחר תאות העולם הזה עד שנפלו כל כך אל גשמיות העשיה, עד שהפכו כל כך הקערה על פיה והגבירו כל כך החמר על הצורה, עד שנבוכו כל כך, עד שעשו להם אלילים ועבודה זרה מעשיה וחמר גשמי מעשה ידי אדם והם עוקרים אותו הדבר משרש חיותו ועושין ממנו עבודה זרה, שהיא קיא וצואה בלי מקום, פסלת ועכירת גשמיות העשיה, כי מאחר שעושין מזה עבודה זרה וכופרין בה' יתברך נסתלק משם כל שרש החיות דקדשה שהיה בו, ואזי נשאר הדבר בפסלת גמור; קיא צואה ממש, כמובא בכתבים, שעבודה זרה הוא בחינת עשיה וכו', אבל השתלשלות טעותם וסכלותם נמשך ונשתלשל מזה בעצמו, מחמת שבאמת נעלם כל דבר חיות אלקותו יתברך המחיה את הכל. ומחמת זה נמשך ונשתלשל להם הטעות ועושין מדברים גשמיים, עבודה זרה. מחמת שהם רוצים להגביר רק החמר על הצורה ועוקרים כל דבר משרשו עד שנתהפך אצלם מהפך אל הפך, כי באמת אנו צריכים להגביה כל דבר לה' יתברך לבד, לשרש חיותו שבקדשה שיכלל בשרשו על-ידי האמונה שמאמינים, שה' יתברך ברא הכל כנ"ל. וזה בחינת התגברות הנפש והנשמה על הגוף והחמר. והם היו כרוכים אחר החמר כל כך עד שנתהפך דעתם הרעה מהפך אל הפך ממש, עד שעשו להם החמר הגשמי לעבודה זרה. נמצא, שעוקרין בחינת חיות אלקות שהיה באותו הדבר ורוצין לעשות מזה עבודה זרה. וזה בעצמו בחינת ממזר וממזרת שהם פסל ומסכה, שעוקר גם כן חיות אלקות משרשו על-ידי שנבראין ונעשין גופים, שהם להפך מן הקדשה ממש, שהם בחינת התגברות החמר על הצורה וכו' כנ"ל:
ועל-כן עבודה זרה של ישראל בתחלה קדם שנעשה עבודה זרה צריכה עבדות יותר עד שתהיה נעשית עבודה זרה ותאסר, כי אינה אסורה עד שתעבד, כי ישראל בשרשן הם רחוקים לגמרי מפגם עבודה זרה, חס ושלום, כי ישראל הם בחינת נפש, בחינת רוחניות והם רחוקים בשרשן מגשמיות לגמרי, והם למעלה מכל העולמות כלם, והם כלולים ומיחדים בו יתברך לבד, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, כי עקר אחיזת העבודה זרה הוא רק בגשמיות העשיה ששם עקר אחיזת הפסלת והטנוף שהוא עבודה זרה, כי העבודה זרה הוא מדברים חמריים, עץ ואבן מעשה ידי אדם. ועל-כן עקר אחיזת העבודה זרה הוא רק בהעכו"ם אשר אחיזתם בגשמיות העולם, כי הם נקראים "עשו", שהוא לשון עשיה, גשמיות, כי משם אחיזתם, כי הם בחינת גוף וחמר כנגד ישראל שהם בחינת נשמה וצורה כנ"ל. ועל-כן נאמר בהעבודה זרה, "אשר חלק להם", כי העבודה זרה נמשכת מחלקם ושרשם, כי חלקם ושרשם הוא גשמיות העשיה, שמשם אחיזת העבודה זרה. ובזה אפשר להבין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "אשר חלק להם", שהקשה להם. וכי חלק להם ה' יתברך אותם שיעבדו אותם, והלא גם הם מזהרין שלא לעבד עבודה זרה?! ועל-כן פרשו רבותינו זכרונם לברכה, "אשר חלק להם" להאיר להם. ולכאורה קשה להבין פרושם, וכי להם לבדם נתנו להאיר, הלא גם אנו צריכין השמש והירח וכו' להאיר לנו. ואדרבא, כל העולם ומלאו לא נברא אלא בשבילנו?! אך באמת, מחמת שעקר אחיזת העכו"ם הוא רק מגשמיות העולם אשר משם אחיזת העבודה זרה, על-כן נקרא העבודה זרה "חלקם", כי משם חלקם ושרשם מבחינת גשמיות אשר משם אחיזת העבודה זרה. וזהו אשר חלק להם להאיר להם, כי גשמיות ההארה של כל צבא השמים בודאי לא נתן לחלקנו כלל כי אם לחלקם לבד, כי חלקנו הוא רק ה' יתברך לבד, כמו שנאמר, "כי חלק ה' עמו", וכמו שנאמר, "ה' מנת חלקי וכוסי וכו', חלקי ה' אמרה נפשי וכו'" ואפלו בכל הדברים הגשמיים אנו צריכים להתדבק בה' יתברך, להעלות מקור חיותם לה' יתברך לבד, כי אין לנו חלק בגשמיות של שום דבר כי אם ברוחניותו וחיותו לבד. ומחמת זה אנו רחוקים לגמרי מהעבודה זרה שהיא נאחזת בגשמיות ופסלת העשיה לבד. ועל-כן נאמר בישראל, "אלהים לא ידעום ולא חלק להם", כי בודאי אין לנו שום חלק כלל בהעבודה זרה, שהיא נאחזת בגשמיות החמר לבד כנ"ל, כי ישראל הם בחינת נפש, בחינת רוחניות לבד כנ"ל, אבל עכו"ם שאחיזתם בגשמיות העולם ועל-כן יש להעבודה זרה אחיזה אצלם כנ"ל. וזהו, 'אשר חלק להם' להאיר להם, כי גשמיות ההארה הוא מחלקם לבד. ומזה בעצמו נמשך אחיזת העבודה זרה כנ"ל. ונמצא מישב ושפיר הפסוק על-פי פשוטו, שנראה שקאי על העבודה זרה בעצמו. ודברי רבותינו זכרונם לברכה, שאמרו, 'אשר חלק להם' להאיר להם, כי הכל אחד, כי זה תלוי זה בזה כנ"ל:
נמצא, שישראל אחידן ביה במלכא בלחודוהי זהר ויקרא ז), ואוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד. והם בחינת הנשמה והצורה והחיות של כל העולמות כלם, ואין להם שום אחיזה בגשמיות הדברים כלל. והעכו"ם הם בחינת גוף ועשיה וחמר אשר משם אחיזת העבודה זרה כנ"ל, אבל באמת בודאי גם העכו"ם מצוין על עבודה זרה, כי העכו"ם שהם בחינת גוף וחמר, הם צריכין להכניע ולהתבטל לגבי הנפש והצורה שהם ישראל, כמו הגוף שצריך שיתבטל לגבי הנפש. וזהו עקר תקון העולם כמו שיהיה לעתיד בעת שיהפך לכלם שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו', שאז יהיו נכנעין מאד תחת ישראל, כמו שנאמר, "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות העמים וכו' בכנף יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם", ואז תתבטל העבודה זרה לגמרי מן העולם. והאלילים כרות יכרתון, כי יתבטל החמר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש, העכו"ם לגבי ישראל. וישראל יהיו דבוקים בה' יתברך תמיד ויעלו ויקשרו הכל לה' יתברך, שזהו עקר תכלית בריאת כל העולמות, אבל עכשיו שהם רחוקים מישראל ואדרבא, הם רוצים להתגבר על ישראל, מחמת זה יש אחיזה להעבודה זרה והכפירות שהוא בחינת התגברות החמר על הצורה כנ"ל. ועל-כן בתחלה כשישראל אחד רוצה, חס ושלום, לעשות עבודה זרה לעצמו בודאי אי אפשר שתהיה נעשית עבודה זרה מיד, כי הוא רחוק לגמרי מהעבודה זרה ובהפך ממש ממנה כנ"ל. ועל-כן אי אפשר שתהיה נעשית עבודה זרה עד שתעבד, כי בודאי יש להאדם בחירה. וכשעובד העבודה זרה ממש אז עוקר החיות לגמרי משרשו ונעשה עבודה זרה ממש ונאסר בהנאה, אבל העכו"ם תכף כשפסלו לשם אלוה, נעשה עבודה זרה, כי העכו"ם הוא סמוך לעבודה זרה ממש, כי הוא מחלקו כנ"ל. ועל-כן בקל על-ידי הזמנה בעלמא נעשית אצלו עבודה זרה כנ"ל. אבל אחר כך כשכבר נעשית עבודה זרה, לענין בטול הוא להפך, כי עבודה זרה של ישראל אין לה בטול עולמית, ועבודה זרה של עכו"ם יש לה בטול, כי העכו"ם מאחר שהוא בחינת גשמיות וגוף שמשם אחיזת העבודה זרה כנ"ל, רק שהעכו"ם היה צריך לבטל עצמו לגבי ישראל כמו הגוף לגבי הנפש ואז היה מתקשר חיותו וכל הדברים שברשותו אל הקדשה כנ"ל, אבל כל זמן שאינו מקשר עצמו לישראל מכל שכן כשמפריד עצמו מישראל לגמרי ועושה לעצמו עבודה זרה. נמצא, שאין בזאת העבודה זרה שום חיות כלל, כי מהיכן יהיה בו חיות מאחר שעקרו והפרידו מישראל, שהם חיות ונשמה של כל העולם ומלאו. ועל-כן מחמת שאין בהעבודה זרה הזאת שום חיות דקדשה, על-כן אינה אסורה, רק כל זמן שנקראת עבודה זרה, שאז היא עקורה מישראל, אבל תכף כשהעכו"ם מבטל אותה ופוסל אותה מעבודה זרה, שוב חזר הדבר כבתחלה ויכול שוב להתקשר לישראל ולחזר אל הקדשה, אבל ישראל שהם בעצמן החיות של כל הדברים כשהוא נופל, חס ושלום, ועושה לעצמו עבודה זרה, חס ושלום, נמצא, שעוקר חיות ממש מהקדשה וממשיך לתוך העבודה זרה. ועל-כן העבודה זרה הזאת אין לה בטול עולמית מחמת שנמשך לתוכה חיות על-ידי ישראל שהם בשרשם עצם החיות של כל הדברים שבעולם, ואין לה שום תקון כי אם לשרפה ולקברה ולעקרה ולבערה מן העולם לגמרי, וישוב אל ה' וירחמהו, כי ישראל בשרשם הם רחוקים לגמרי מאחיזת העבודה זרה, כי הם בחינת נשמה ונפש בחינת חיות כל העולמות והם כלולים ואחוזים בו יתברך, כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד: שיך לעיל:
ועל-כן על שפיכת דמים גם כן יהרג ואל יהרג, כי זה מצד הסברא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', כי העקר מה שנפש מישראל דוחה כל המצוות, הוא מחמת שכל אחד מישראל כלול מכל התורה כלה והוא בחינת נפש כנגד כל העולם וכו' כנ"ל. ועל-כן בודאי אין דוחין נפש מפני נפש. ואפלו אם זה האדם צדיק וכשר יותר מחברו, אף-על-פי-כן אין דוחין נפש מפני נפש, כי כל אחד מישראל על-ידי חזק אמונתו לבד הוא בחינת נפש וחיות של כל העולם כנ"ל. ועל-כן כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהינו שיש לו אמונה בה' יתברך, אנו צריכין אותו שיתקים בעולם ואין דוחין אותו להרגו מפני חברו אפלו אם הוא גדול ממנו, כי מי יודע גדל כחו של זה בענין חזק האמונה, כמו שאנו רואין בחוש שלפעמים הקל שבקלים ימסר נפשו על קדוש ה' יותר מגדול שבישראל. ועל-כן אין דוחין נפש מפני נפש לעולם, כי כל אחד מישראל כל זמן שיש לו אמונה צריכין אותו שיתקים בעולם, כי כל אחד מישראל מכריע העולם לה' יתברך לפי בחינתו על-ידי אמונתו לבד ואי אפשר לנו להעריך בין נפש ונפש, כי מי יודע הכח של כל אחד בשרש אמונתו. ועל-כן אם הוא אפיקורוס ואין לו אמונה באמת, מצוה להרגו, כי מורידין אותו ולא מעלין, כי עקר יסוד כל התורה כלה הוא האמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והוא עקר חיות וקיום כל העולמות כלם, כמו שנאמר, "וכל מעשהו באמונה", וכמו שנאמר, "צדיק באמונתו יחיה":