ליקוטי הלכות · יורה דעה א · עבודת אלילים א

על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. ובפרהסיא, בפני עשרה מישראל, חיב להרג ולא לעבר אם העכו"ם מכון להעבירו על דת, ואפלו אערקתא דמסאני, וכן בשעת הגזרה וכו', עין בשלחן ערוך:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי המאמר "תקעו ג", המדבר מתוכחה לקוטי חלק ב, המובא לעיל בהלכות מאכלי עכו"ם הלכה ב. עין שם מה שאמר רבנו, זכרונו לברכה, שעקר התפלה הוא רחמים ותחנונים, ועקר הרחמים תלוי בדעת וכו'. ולפעמים כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות, אזי נפגם הרחמנות והדעת ונעשה אכזריות ואזי מתגבר תאות נאוף, חס ושלום, ואזי התפלה בבחינת דין, ואזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין כמו פינחס בעת שהיה מעשה זמרי, כמו שנאמר, "ויעמד פינחס ויפלל וכו'". ועל-ידי התפלה של הבעל כח, שהוא בבחינת דין, על-ידי-זה הסטרא אחרא מקיאה כל מה שבלעה מן הקדשה, כי זאת התפלה היא עומדת לו בצוארו, בבית הבליעה שלו וכו', עין שם כל זה היטב. ועל-ידי-זה זוכין לבחינות המבארים שם עד שזוכין לבחינת הקול קול יעקב שהוא מכניע עקב עשו, בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו וכו', עין שם ודוק: וזה ענין מסירת נפש על קדוש השם, שאסור למסר נפשו להרגה ממש על כל העברות שבתורה, חוץ משלשה הנ"ל, כי כל התורה כלה היא בחינת רחמים וחיים, כמו שנאמר, "כי הוא חייך וארך ימיך", וכמו שנאמר, "עץ חיים היא למחזיקים בה וכו'". ועקר התורה נתנה בשביל לזכות לחיים ולהעביר סטרא דמותא, לתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שעל-ידי-זה הביא מיתה לעולם, כי התורה היא בחינת חיים כנ"ל. ועל-כן כל התורה כלה נדחית בשביל החיים, כי התורה נתנה לחיים ולא למות, כמו שנאמר, "וחי בהם", ולא שימות בהם. כי עקר התורה נתנה בשביל החיים ולהעביר ולהכניע סטרא דמותא כנ"ל. וזה בחינת תפלה, בבחינת רחמים, שהוא בחינת דעת, כי עקר הרחמים תלוי בדעת כנ"ל, כי התפלה היא בחינת מסירת נפש, כמו שנאמר, "אליך ה' נפשי אשא", כי צריכין להתפלל במסירת נפש, כמובא בספרים. וכן כל המצוות צריכין לעשות במסירת נפש, והמסירת נפש של כל מצוה ומצוה זה בחינת תפלה, שהוא בחינת דבקות, בחינת מסירת נפש, בחינת אליך ה' נפשי אשא כנ"ל, אבל התפלה שהיא בחינת מסירת נפש וכן מסירת נפש של כל מצוה ומצוה צריך להיות בבחינת והחיות רצוא ושוב שהוא בחינת רחמים ודעת, בחינת חיים וחסד כדי להשאר בחיים ולא למות, חס ושלום, שהוא בחינת דין, כי רצוא דא נוריאל. ושוב דא מטטרון שר הפנים, נוריאל זה בחינת דין, בחינת נור דלוק, מטטרון שר הפנים. ראשי תבות משה זה בחינת רחמים ודעת, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה במקום אחר, סימן יג. נמצא, שעקר הרחמים הוא בבחינת רצוא ושוב, דהינו שחוזר מדבקותו וממסירת נפשו לה' אל הגוף, שזה בחינת ושוב, שהוא בחינת רחמים כנ"ל, כי הרחמים והדעת הוא בחינת חיים, כמו שנאמר, "חיים וחסד וכו'". וכמו שנאמר, "החכמה תחיה וכו'", כי עקר הרחמים הוא כשנמשך הרחמנות לתוך בחינת הדין להמתיק כל הדינים זהו עקר בחינת הרחמים והדעת. וזה בחינת חיים, דהינו חבור הנשמה והגוף, כי הנשמה הוא הדעת והרחמים, והגוף הוא בחינת דין וכסילות, וכשמתחבר הנשמה עם הגוף, שזה בחינת חיים, אזי הנשמה מחיה את הגוף, דהינו שהנשמה שהיא הדעת והרחמים, היא ממתקת את הגוף שהוא בחינת דין, ואזי יש חיות להגוף גם כן על-ידי הרחמים, שהיא הנשמה שמחברת בו, שהיא ממתקת את הגוף גם כן ומהפכת אותו לרחמים וזה עקר החיים כנ"ל, אבל כשהנשמה מסתלקת, חס ושלום, אזי נשאר הגוף בבחינת דין, שהוא בחינת מיתה. וזהו בחינת מה שנאמר בזהר הנ"ל, רצוא דא נוריאל, הינו דין. ושוב דא מטטרון, הינו רחמים כנ"ל, כי כשהוא בבחינת רצוא, שמוסר נפשו לה', אזי הוא בחינת דין, כי כשהנפש עולה להשם, אזי נשאר הגוף בבחינת דין ומיתה כנ"ל, אבל כשהוא בבחינת ושוב, זהו בחינת רחמים, כי כשחוזרת הנשמה אל הגוף אזי נמשך רחמים וחיים להמתיק הדין שהוא סטרא דגופא. וזהו עקר הרחמים כשנמשך הרחמים להמתיק הדין כנ"ל. ועל-כן אנו צריכין שיהיה כל עבודתנו ומסירת נפשנו לה' בבחינת והחיות רצוא ושוב, דהינו להעלות הנפש לה', להמשיך משם רחמים וחיים. ואחר כך לחזר אל הגוף, כדי להחיות הגוף ולהמתיקו כנ"ל, כי זה עקר הרחמים והחיים, להמשיך החיים ממקור החיים אל העולמות התחתונים שהם בחינת גוף, כי ה' יתברך רוצה בעבודתנו, כמו שנאמר, "ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר וכו'". ואינו חפץ בבטול העולם, חס ושלום, וכשהתפלה והמסירת נפש של כל המצוות הוא בבחינה זו, בבחינת רצוא ושוב זה בחינת תפלה, בבחינת רחמים ודעת שהוא בחינת חיים וכנ"ל. ועל-כן אנו מצוין על כל עברות שבתורה יעבר ואל יהרג, כי התורה נדחית מפני החיים, כמו שנאמר, "וחי בהם", ולא שימות בהם, כי עקר התורה נתנה בשביל החיים, כדי שעל-ידי התורה והמצוות יהיה נמשך חיים ודעת לתוך הגוף, שהוא בחינת דין להמתיק כל הדינים וכו' כנ"ל, אבל על שלש עברות שהם, גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים הוא צריך להרג ולא יעבר, כי כל אלו השלש עברות הם בחינת תאות נאוף, פגם התפלה. וכמובא בתקונים שאלו השלש עברות הם בחינת כבד, מרה, טחול והם כלם כלולים בתאות נאוף, כמו שמבאר אותם שם בתקונים בפרוש, עין שם, וכן מבאר בכמה מקומות: כי עבודה זרה ונאוף הם בחינה אחת, בבחינת וסוד אחר אל תגל. ומאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אנון עריין דאנון אלהים אחרים, וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, סימן לו. וכן שפיכות דמים הוא גם כן פגם נאוף, כי מי שפוגם בברית, הוא כשופך דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המוציא זרע לבטלה, הוא כשופך דמים. וכן מי שאינו עוסק בפריה ורביה שהוא גם כן בחינת פגם הברית, הוא גם כן שופך דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. נמצא, שפגם הברית הוא בחינת שלש עברות הנ"ל שהם בחינת כבד, מרה, טחול, שהם בחינת קטרוגין דשלש תפלות, שהם בחינת מח, לב, ראה, כמובא בתקונים, כי שלש תפלות הם בחינת שלשה מחין, שלשה מיני רחמנות. ושלש עברות הנ"ל הם בחינת פגם נאוף שהוא בחינת פגם השלשה מחין, פגם השלשה מיני רחמנות, שהוא פגם השלש תפלות כנ"ל. ועל-כן כנגד אלו השלש עברות, חס ושלום, צריכין למסר נפשו ממש למות על קדוש השם, כי כשיש תאות נאוף, חס ושלום, ואזי התפלה בבחינת דין וכו', אזי צריכין בעל כח שיתפלל תפלה בבחינת דין, והתפלה הזאת עומדת לו בצוארו וכו' כנ"ל. וזה בחינת מסירת נפש למיתה ממש בשביל שלש עברות הנ"ל, כי כשמתגברין אלו השלש עברות, חס ושלום, שהם בחינת פגם נאוף כנ"ל, אזי צריכין להתפלל דיקא תפלה בבחינת דין וצריכין לזה בעל כח גדול כנ"ל. וזה בחינת מסירת נפש למיתה ממש, שזה בחינת תפלה, בבחינת דין, שזה בחינת רצוא לבד בלי ושוב, כי כשמוסר נפשו ממש למיתה בחינת רצוא לבד, אזי הוא בחינת דין, כי כשהנשמה עולה למעלה, נשאר הגוף מת בבחינת דין ואזי הסטרא אחרא רוצה לבלע אותו הגוף מת, כי אחיזתו הוא רק בבחינת מיתה כידוע, אבל זה הגוף מת, של זה הקדוש שמסר נפשו על קדוש ה', הוא עומד לו להסטרא אחרא בצוארו, בבית הבליעה שלו, עד שהוא מכרח לתן הקאות, להקיא כל הקדשות שבלע בבחינת חיל בלע ויקאנו, כמבאר שם במאמר הנ"ל לענין תפלה בבחינת דין של הבעל כח, כמו כן ממש זה הקדוש שמסר נפשו על קדוש השם בשביל שלש עברות הנ"ל, גופו הנפטר בקדשה, הוא עומד לו בצוארו, בבית הבליעה שלו, עד שמכרח להקיא כל מה שבלע, כי מסירת נפש למיתה ממש על קדוש ה' הוא בחינת תפלה, בבחינת דין, בבחינת רצוא לבד כנ"ל. ועל-ידי-זה בעצמו שמוסר נפשו על קדוש ה' הוא בחינת בעל כח, בחינת גברי כח עשי דברו וכו'. ועל-כן על-ידי מסירת נפשו של זה הקדוש, שהוא בחינת תפלה, בבחינת דין של הבעל כח, על-ידי-זה הוא מוציא כל הקדשות שבלעה הסטרא אחרא. וזה שמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שעקר עלית ניצוצי הקדשה הוא על-ידי עשרה הרוגי מלכות, כי על-ידי המסירת נפש על קדוש ה' של העשרה הרוגי מלכות, שהוא בחינת תפלה בבחינת דין, על-ידי-זה גופם הקדוש שנשאר בבחינת דין אחר הסתלקות הנפש על קדוש השם, עמדה להסטרא אחרא בצוארה, בבית הבליעה שלה, עד שהיא מכרחת להקיא כל הניצוצות שבלעה מן הקדשה. ועד היום בכל עת שאנו מזכירין כח העשרה הרוגי מלכות אנו מוציאין הקדשה מהסטרא אחרא והכל על-ידי בחינה הנ"ל. וזה בחינת מה שכתוב בזהר שהגוף של העשרה הרוגי מלוכה נמסר להסטרא אחרא, למלכי האמות, והנשמה עלתה למעלה, כמו שנאמר בפרשת ויקרא בסוד הקרבן, כלא סליק לאתריה, עין שם. והדבר תמוה, לכאורה, איך שיך שגופם הקדושים של הצדיקים נוראים כאלו יהיה נמסר להסטרא אחרא, חס ושלום, אך על-פי הנ"ל מבאר היטב על נכון שהגופים שלהם נמסר להסטרא אחרא, הינו שהגופים שלהם נמסרו בכונה להסטרא אחרא שתבלע אותם בבחינת והשלך לפני פרעה יהי לתנין, הנאמר שם בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כי על-ידי-זה שנמסרו גופיהם להסטרא אחרא לבלעם, על-ידי-זה עמדו להסטרא אחרא בצוארו, בבית הבליעה שלו. ועל-ידי-זה היא מקיאה כל הקדשות שבלעה כנ"ל, עין שם היטב במאמר הנ"ל. וזהו בחינה של כל הקדושים כנ"ל. ועל-כן דיקא על שלש עברות אלו צריכין למות על קדוש השם, כי הם בחינת תאות נאוף. וכשיש תאות נאוף, אז צריכין תפלה בבחינת דין של הבעל כח, שהוא בחינת מסירת נפש למיתה ממש על קדוש השם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכן כשהעכו"ם מכון להעבירו על דת והוא בפרהסיא, או בשעת הגזרה, אזי יהרג ואל יעבר, אפלו אערקתא דמסאנא, כי כשהעכו"ם מכון להעבירו על דת, אזי הוא שעת מלחמה וצריכין ללחם עמהם לנצחם. ועקר המלחמה הוא על-ידי בחינת תפלה, בבחינת דין, שעל-ידי-זה מוציאין מהם כל הקדשות שבלעו ומכניעין אותם. ועל-כן צריכין למסר נפשו על קדוש ה' להרג, שזהו בחינת תפלה, בבחינת דין כנ"ל. ועל-ידי-זה מכניעין אותם כנ"ל, כי עקר חיותם והתגברותם הוא כשיונקים מן הקדשה שבלעו, אבל כשמוציאין מהם הקדשה שבלעו, אזי נכנעים, כי באמת אין להם שום ממשלה עלינו להעביר אותנו על דת, חס ושלום, כי אפלו עכשיו בגלות, שנתן לנו ה' יתברך ממשלה עלינו ומסר אותנו תחת ממשלתם אין להם שליטה עלינו כי אם בגופנו, אבל לא בנשמותינו, חס ושלום, כי יניקת הסטרא אחרא והעכו"ם הוא רק מבחינת דין, שהוא סטרא דגופא. ועל-כן אין להם ממשלה כי אם על הגופים לבד ולא על הנשמות, שהם בחינת רחמים וחיים, כי משם אין להם יניקה כלל. ועל-כן אין להם שום כח מצד עקר ממשלתם למשל עלינו, חס ושלום, בדבר הנוגע כנגד דת תורתנו הקדושה שהוא סטרא דנשמתא, כי עקר חיות ומזון הנשמה הוא מצוות התורה הקדושה, כי בבחינת הנשמה שהוא בחינת התורה, בחינת דעת, בחינת רחמים שם אין להם שום יניקה, כי עקר יניקתם בבחינת דין, שהוא סטרא דגופא כנ"ל, כי זה כלל, שאין להם שום כח להתגבר על הקדשה, חס ושלום, כי אם כשיונקים משם, חס ושלום, ומאחר שאין להם יניקה מבחינת רחמים, בחינת דעת, בחינת התורה, בחינת הנשמה, על-כן אין להם שום כח להתגבר כנגד הדת, לבטל, חס ושלום, שום דבר מהתורה הקדושה. וזה שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנאצר, מלכא נבוכדנאצר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם מלכא וכו', אלא למסים וארנוניות אנת מלך עלינו, אבל כנגד התורה אתה נבוכדנאצר אנת וכלבא שוין, כי באמת אין לו שום ממשלה, רק בהגופים לתן להם מס וכיוצא. אבל בדת תורתנו הוא וכלבא שוין, כי אין לו שום ממשלה עלינו בזה כנ"ל. וכמו שנאמר, "אני פי מלך שמר, ועל דברת שבועת אלקים", וכמו שפרש רש"י שם, עין שם. ועל-כן כשהעכו"ם מתגברים עלינו, חס ושלום, ורוצים להעבירנו על דת, חס ושלום, זה סימן שהתגברה הסטרא אחרא וינקה מבחינת הרחמים והדעת שהוא בחינת התורה סטרא דנשמתא, אשר על-ידי-זה התגברו עלינו בדת תורתנו ורוצים להעבירנו על דת, חס ושלום, כי בלא זה, הינו אם לא היה להם יניקה מבחינת הרחמים וכו', לא היו מתגברים על זה להעביר על דת, כי עקר התגברות על הקדשה הוא רק כשיש להם יניקה משם כנ"ל. נמצא, כשהעכו"ם רוצים להעביר ישראל על דת, חס ושלום, אזי יש להם יניקה מן הרחמנות, וכשיש להם יניקה מן הרחמנות, אזי צריכין להתפלל תפלה בבחינת דין, כמבאר שם במאמר הנ"ל. ועל-כן צריכין להרג ולא לעבר, שזהו בחינת תפלה בבחינת דין כנ"ל, שעל-ידי-זה מוציאין מהם כל הקדשות והניצוצות שבלעו, אשר על-ידי-זה התגברו עלינו עד שרצו להעבירנו על דת כנ"ל, ועל-ידי מסירת נפש למיתה ממש שהיא בחינת תפלה בבחינת דין, על-ידי-זה מוציאין מהם כל החיות והקדשה שבלעו כנ"ל. כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אצל בלעם הוא תפס אמנותם, כי אין כח לישראל אלא בפה וכו'. על-כן תפסו אמנותו והרגו אותו בחרב, כי ישראל אין להם כח אלא בפה, דהינו תפלה שהוא בחינת רחמים ותחנונים. ועכו"ם עקר כחם על-ידי חרב שהוא בחינת דין. ובלעם היה לו יניקה מן הדעת, כמובא, והיה רוצה לנק מן הרחמים בחינת תפלה ועל-ידי-זה היה רוצה להתגבר על ישראל בתאות נאוף, חס ושלום, כמו שנאמר, "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו'", כי עקר התגברות תאוה זו הוא על-ידי שהם יונקים מן הרחמנות, חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן באו ישראל עליו על-ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם דהינו תאות נאוף, חס ושלום, היה על-ידי פינחס שהתפלל תפלה בבחינת דין כנ"ל. ועל-כן גם בגשמיות הרג פינחס את בלעם בחרב, כמו שנאמר, "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה; שפינחס הרגו, כי פינחס הכניע אותו תחלה על-ידי התפלה בבחינת דין שהתפלל, בחינת ויעמד פינחס ויפלל, שעל-ידי-זה הוציא כל הקדשה מהסטרא אחרא, שזהו בחינת הכנעתה, ואזי נכנע בלעם בשרשו. ואחר כך הכניעו אותו לגמרי גם למטה והרגו בחרב ממש, שהוא בחינת דין, כי עקר הכנעתו על-ידי-זה כנ"ל. כי עקר התגברותו עלינו, חס ושלום, הוא כשהם יונקים מן הרחמים שהוא סטרא דילן כנ"ל. על-ידי-זה אנו צריכים לבוא עליהם, על-ידי בחינת דין שהוא סטרא דידהו, הינו על-ידי תפלה בבחינת דין שהוא בחינת חרב פיפיות, שעל-ידי-זה מוציאין כל הקדשות מהם ומכניעים אותם כנ"ל. וזה בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים וכו', כי על-ידי תפלה בבחינת דין של הבעל כח, שהוא בחינת חרב פיפיות על-ידי-זה מכניעין אותם ועושין בהם נקמה, כי מוציאין כל הקדשה מהם כנ"ל. ועל-כן בכל עת שהם מתגברים ורוצים להעביר על דת, חס ושלום, שזהו על-ידי שהם יונקים מן הרחמים כנ"ל, על-כן צריכים להרג ולא לעבר, שזהו בחינת תפלה, בבחינת דין, ועל-ידי-זה מכניעין אותם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו, בשעת הגזרה אפלו אערקתא דמסאני, יהרג ואל יעבר. ותפסו לדגמא ערקתא דמסאני דיקא, כי זה עקר בחינת מסירת נפש בשביל לתקן בחינת ערקתא דמסאני, הינו בחינת רגלין, הינו להכניע עקב עשו בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו, שזה נעשה על-ידי מסירת נפש להרגה ממש על קדוש ה', שהוא בחינת תפלה, בבחינת דין, אשר על-ידי-זה זוכין לבחינת הקול הנ"ל, בחינת הקול קול יעקב שהוא מכניע עקב עשו כנ"ל, כי עקר אחיזת עקב עשו שהוא זהמת הנחש הוא על-ידי מזונא דגופא, כמבאר שם, הינו על-ידי פגם אכילת אדם הראשון מעץ הדעת שמשם יניקת עקב עשו, בחינת בראשית ג, טו) ואתה תשופנו עקב כמובא. ועל-ידי פגם עץ הדעת נעשה בחינת כתנות עור, ואיתא בתקונים תקון נח, עין שם בתקונים תמצא מבאר כל זה, דאנון עריות תלת קליפין עליהו אתמר, "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וכו'". ובגין דא תקינו תלת צלותין לאעברא תלת קליפין וכו', דעליהו אתמר, "מה יפו פעמיך בנעלים וכו'". ועל אלין שלש קליפין אתמר, "של נעליך מעל רגליך וכו'". וכד אתפשטת מהם, אזי אתמר, "מה יפו פעמיך בנעלים", שהם שלש רגלים וכו', עין שם. הינו כשיש יניקה להשלש קלפות שהם בחינת שלש עברות הנ"ל שכלולים בתאות נאוף, אזי הוא בחינת של נעליך וכו', כי עקר יניקתם הוא על-ידי פגם עץ הדעת, שעל-ידי-זה גרם להם יניקה מן הדעת והרחמנות, שעל-ידי-זה מתגברים שלש קלפות הנ"ל שהם בחינת תאות נאוף כנ"ל שהוא בחינת פגם התפלה כנ"ל. ואזי הוא בחינת של נעליך, הינו פגם כתנות העור שנעשה על-ידי חטא העגל, אבל כשמתפשטת מהם, ואזי נתתקנין ונזדככין כתנות עור, אזי הוא בחינת מה יפו פעמיך בנעלים, שהוא בחינת שלש רגלים, שהם כנגד שלש תפלות, שהם בחינת אברהם, יצחק, יעקב, בחינת שלש רגלים. ועל-כן אנו צריכים להיות בדלים מן העכו"ם, אפלו בלבישת המנעלים, כי מנעלים שלהם הוא מבחינת פגם כתנות עור, אשר על זה נאמר של נעליך וכו'. ומנעלים שלנו, של הקדשה, הוא בבחינת תקון והזדככות כתנות עור בבחינת מה יפו פעמיך בנעלים. ועל-כן יש אצלנו כמה דינים בלבישת המנעלים, כי אנו צריכין ללבש המנעלים על-פי התורה הקדושה, כדי לתקן ולזכך בחינת כתנות עור: וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כתפילין כך מנעלים, כי עקר תקון המנעלים שהם בחינת רגלין, בחינת עקב, הוא על-ידי המשכת המחין, דהינו כשהמחין בשלמות ואז נמשך הארת המחין גם להרגלין אז נתתקנין הרגלין ואזי עולין גם הרגלין מהקלפה ואזי נכנע עקב עשו על-ידי שנתתקנו העקבים והרגלין דקדשה על-ידי הארת המחין שנמשך עליהם, כי זה ידוע שעקר התקון הוא על-ידי המשכת המחין. וזה בחינת כתפלין כך מנעלים, כי אנו צריכין ללבש המנעלים בבחינת תפלין מחין לתקן ולהעלות הרגלין על-ידי בחינת המחין כנ"ל. וכשממשיכין המחין להרגלין להעלותן ולתקנם, אזי נכנע עקב עשו כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי התפלה בבחינת דין, שהוא בחינת מסירת נפש על קדוש ה', שעל-ידי-זה המחין בשלמות וזוכין לבחינת קול הנ"ל בחינת יעקב, שעל-ידי-זה נכנע עקב עשו כנ"ל, כי נעשה מעקב יעקב, על-ידי שמאירין המחין שהם בחינת יו"ד להעקב ואזי נעשה מעקב יעקב שעל ידו עקר הכנעת עקב עשו, בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו כנ"ל. וכמו שנאמר בתקונים, וכל דא בגין דפרח יו"ד מן יעקב, שהוא בחינת ותקע כף ירך יעקב וכו', עין שם בתקונים, הינו כד פרח יו"ד מן יעקב, חס ושלום, ונשאר עקב, אזי נפגם, חס ושלום, העקבים דקדשה בחינת ותקע כף ירך יעקב ואזי יש יניקה, חס ושלום, לעקב עשו, אבל כשחוזרת היו"ד של יעקב, הינו שנמשכין המחין, שהם בחינת יו"ד, להרגלין ומאירין להם ומעלין אותם מהקלפות, אזי נעשה מעקב יעקב. ואזי נכנע עקב עשו בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי מסירת נפש על קדוש ה' וכו' כנ"ל. ועל-כן דקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו, אפלו אערקתא דמסאני, יהרג ואל יעבר בשעת השמד, אערקתא דמסאני דיקא, כי עקר בחינת מסירת נפש על קדוש ה' הוא בשביל לתקן ולזכך בחינת ערקתא דמסאני בחינת כתנות עור להכניע עקב עשו על-ידי בחינת יעקב, שנעשה על-ידי מסירת נפש ממש כנ"ל. וזהו בחינת קדוש ה' בפני עשרה מישראל, כדי לתקן ולהחזיר היו"ד של יעקב שפרחה על-ידי חטא אדם הראשון, כמו שנאמר שם בתקונים. ועל-ידי מסירת נפש על קדוש ה' נתתקנין המחין וחוזרת היו"ד כנ"ל. ועל-כן עקר קדוש ה' הוא בפני עשרה מישראל כנ"ל. וכן עקר שלמות התפלה הוא בעשרה. ואז אומרים קדשה כל זה כדי לתקן יו"ד הנ"ל, הינו היו"ד של יעקב וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נקרא מסירת נפש "קדוש ה'", כי אין השם מלא עד שימחה זכר עמלק. ועל-ידי מסירת נפש ממש שהוא בחינת תפלה, בבחינת דין, נכנע ונמחה בחינת עמלק שהוא תאות נאוף, כמו שמבאר שם. ועל-כן הוא קדוש ה', כי נתגדל ונתקדש שמו יתברך על-ידי מחית עמלק שנעשה על-ידי מסירת נפש כנ"ל, כי עקר קדוש ה' הוא כשנמחה זכר עמלק כנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג, כי הדבקות והמסירת נפש לה' צריך להיות בבחינת רצוא ושוב, בבחינת חיים ורחמים, כי ה' יתברך רוצה בישוב העולם וכו' וזה בחינת פגם נדב ואביהוא שיצאו חוץ להגבול, שמסרו נפשם לה' יותר מהראוי בבחינת רצוא לבד, כמו שנאמר, "בקרבתם לפני ה' וימתו", כי באמת מסרו נפשם על קדוש ה', כמו שנאמר, "בקרבי אקדש", אבל אף-על-פי-כן פגמו בזה בעצמו, כי אסור למסר נפשו למיתה ממש אפלו על קדוש ה' שלא בשעת הצרך וכפי המבאר בשלחן ערוך כנ"ל. וזהו בעצמו הפגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ובגין דלא אתנסיבו, כי לא עסקו בישוב העולם. וזהו גם כן בחינת פגם הברית כמובא. ועל-כן נכשלו גם כן בזה שמסרו נפשם על קדוש ה' שלא בשעת הצרך, שזהו בחינת תפלה, בבחינת דין. ועל-כן היה התקון על-ידי פינחס, כי פינחס זכה לנשמת נדב ואביהוא בעת שקנא על מעשה זמרי כמובא, כי פינחס התפלל תפלה בבחינת דין בעת הצרך שהוא בחינת התפלה, בבחינת דין של הבעל כח שהוא תקון הברית. ובזה תקן פגם נדב ואביהוא שהתפללו תפלה בבחינת דין שלא בעת הצרך, דהינו שמסרו נפשם ממש בחנם שלא בעת הצרך, שזה בחינת תפלה בבחינת דין כנ"ל. ופגמו בברית על-ידי שלא היו נשואים. ועל-כן זכה אז פינחס לנשמתם, כי הוא תקן הפגם שלהם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אומרים קדשה אחר ברכת 'אתה גבור' שחותמין בה 'מחיה המתים', כי בכל תפלה אנו ממשיכין הכח של התפלה בבחינת דין של הבעל כח, שזהו בחינת אתה גבור, בחינת התפלה, בבחינת דין של הבעל כח, ועל-כן מזכירין בה גבורות גשמים שהם בחינת מימי הדעת שנתגלין על-ידי התפלה בבחינת דין של הבעל כח, בחינת ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, שזהו בחינת רעמים ענני דשפכי מיא וכו' ועל-כן אז אחר ברכת אתה גבור אומרים קדשה ביו"ד, כי על-ידי התפלה, בבחינת דין, נמחה זכר עמלק, שעל-ידי-זה נתקדש ה' כנ"ל, שזהו בחינת מסירת נפש על קדוש ה' כנ"ל, כי כל הקדשות הם בבחינת מסירת נפש על קדוש ה'. וכמובא; שבכל עת שאומרים קדשה צריכין למסר נפשו על קדוש השם. ועל-כן אין אומרים קדשה בפחות מיו"ד, כי עקר מסירת נפש על קדוש ה' הוא ביו"ד, כמו שנאמר, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שמשם למדו, שקדוש ה' בעשרה. וגם מזה הפסוק בעצמו למדו שאין אומרים קדשה בפחות מעשרה, כי הם בחינה אחת כנ"ל. ועל-כן נסמכה הקדשה לברכת אתה גבור, שאז מעוררין הכח של התפלה בבחינת דין של הבעל כח שהוא בחינת גבורות, בחינת אתה גבור, ועל-כן מזכירין שם תחית המתים, כי על-ידי התפלה הנ"ל זוכין לתקן הדעת שהוא בחינת חיים כנ"ל ולהכניע סטרא דמותא כנ"ל. ועל-כן זוכין על-ידי התפלה הנ"ל להשיר שיתער לעתיד אחר התחיה בעת חדוש העולם, כמבאר בסוף התורה הנ"ל, עין שם, ואז אומרים קדשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום