ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · תרומות ומעשרות ג

על-פי המאמר ויתן עז למלכו וכו' בלקוטי הראשון בסימן עח עין שם: והיוצא משם לעניננו, כי על-ידי הדבור דקדשה בתורה הקדושה על-ידי-זה מקררין חמימות הלב שלא ישרף את האדם חס ושלום בבחינת מה שאיתא בזהר הקדוש, אלמלא כנפי ראה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא. כנפי ראה זה בחינת התורה ששם רוח אלקים מרחפת לקרר חמימות הלב דלא יוקיד כל גופא חס ושלום בבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כי ראה דא מיא דאיהו אוריתא, כי כשהאיש הישראלי בוער בלבו לה' יתברך היה יכל לאוקיד כל גופא, כי תבערת הלב של איש הישראלי לה' יתברך הוא בלי שעור עד שמגדל ההתלהבות היה אפשר לאוקיד כל גופא, אבל כשיתלבש באותיות התורה על-ידי-זה מקרר לבו על-ידי דבורי התורה שהוא כנפי ראה דנשבא על לבא וכו' כנ"ל וכן חס ושלום להפך כשבוער חס ושלום אל תאות עולם הזה היה גם כן אוקיד כל גופא חס ושלום, אבל על-ידי דבורי התורה הקדושה נצל מתבערת הלב, כי התורה הוא בבחינת כנפי ראה דנשבי על לבא דלא יוקיד כל גופא חס ושלום הן על-ידי רבוי התלהבות ותבערת הלב לה' יתברך חוץ מהשעור הן על-ידי רבוי תבערת הלב אל התאות, כי התורה מרחף על הלב ומציל משניהם וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תרומה ומעשר לכהן ולוי, כי באמת צריכין לזהר מזה מאד משני מיני תבערת הלב הנ"ל, כי גם כשבוער הלב לה' יתברך חוץ מהמדה גם זה אינו טוב, כי על-ידי-זה יכול לפל לגמרי חס ושלום על-כן צריכין תמיד להרבות בעסק התורה, כי התורה היא בחינת עמודא דאמצעיתא שמצלת משתי התבערות של הלב כנ"ל, דהינו שמצלת מתבערת הלב אל התאות חס ושלום וגם מקררת הלב שלא יבער חוץ מהמדה לה' יתברך רק ילך בהדרגה ובמדה כסדר כי אף-על-פי שבודאי ראוי שיבער האדם לה' יתברך מאד מאד וכך הוא טבע כל האדם בשרשם שמצד היקידה שבלבבם כל אחד בוער מאד מאד לה' יתברך בלי שעור וערך אבל אף-על-פי-כן צריכין לזהר מאד לצמצם ההתלהבות והתבערה הזאת שלא יהיה חוץ מהמדה חס ושלום דלא יוקיד הלב כל גופא חס ושלום מרבוי ההתלהבות לה' יתברך, כי ה' יתברך רוצה בקיום העולם, כמו שכתוב, ואביתה תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר וכו'. על-כן צריכין לצמצם ההתלהבות שיהיה בהדרגה ובמדה בבחינת והחיות רצוא ושוב שלא יצא חוץ מהמדה חס ושלום, כי רבים נכשלו על-ידי-זה ונפלו לגמרי על-ידי רבוי התבערה חוץ מהמדה, על-כן צריכין לעסק בהתורה, כי רק על-ידי התורה הקדושה יכולין לקרר את הלב משני החמימות הנ"ל, דהינו מתבערת התאות חס ושלום ומתבערת הלב לה' יתברך חוץ מהמדה ולעבד את ה' יתברך בהדרגה ובמדה כסדר כרצונו הטוב. ועל-כן צריכין לקדש את אכילתו מאד. וזה בחינת עשר קדשות שיש בלחם וכמבאר בטור ארח חיים שיש עשר מצות בפת, עין שם, כי הלחם סועד את הלב, כי פתא סעדא דלבא. ועל-כן על-ידי האכילה נתחזק הלב, הינו שמתגבר תבערת הלב כנראה בחוש שעקר חזוק תבערת הלב הוא על-ידי האכילה שמביא חמימות וחזוק להלב. ועל-כן כשאין האכילה בקדשה על-פי התורה אזי מתגבר חס ושלום תבערת הלב על-ידי האכילה ויכול לבא חס ושלום לשני הפגמים הנ"ל, כי לפעמים באין לתבערת הלב לתאות הגוף על-ידי האכילה חס ושלום, כמו שכתוב, וישמן ישרון ויבעט וכו'. ולפעמים יכול לבער ביותר חוץ מהמדה לה' יתברך על-ידי אכילה ושתיה שזהו בחינת ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד, כמו שפרש רש"י שם, כי ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שהסתכלו בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה ונתלהבו לה' יתברך חוץ מהמדה והסתכלו והציצו חוץ מהגבול בזה שאין להם רשות שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא, בחינת שתויי יין נכנסו למקדש שהפגם שלהם היה שנתלהבו חוץ מהשעור, כמו שכתוב, בקרבתם לפני ה' וימתו. וזהו בחינת פן תאכל ושבעת רם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. כי זה שנתלהבין ובוערין לה' יתברך חוץ מהמדה, זה בחינת רום לבב וגסות שעל-ידי-זה יכולין להכשל לגמרי חס ושלום ולהתרחק מה' יתברך בחינת ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ורב בני אדם נכשלין בזה, כי באמת על-פי רב העקר מה שאין האדם מתקרב לה' יתברך ואינו חוזר בתשובה לה' יתברך. אף-על-פי שהמניעה מחמת התגברות תאות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב לה' יתברך, הינו רבוי תבערת הלב לה' יתברך שבוער חוץ מהמדה, כי בודאי אם נתפס איזה אדם שהוא בכלל ישראל שלא נזרקה בו אפיקורסות ומינות אם נשאל אותו אם הוא חפץ בתשובה לחזר לה' יתברך בודאי הכל ישיבו פה אחד שרוצים מאד מאד לשוב לה' יתברך ומתגעגעים לזה מאד מאד ימים ושנים. וגם אם נשאל אותו אם רוצה לעשות איזה דבר בשביל ה' יתברך כדי לשוב אליו יתברך כגון ללמד דף גמרא או לתן פרוטה לצדקה או לילך לטבל במקוה וכיוצא בזה מדברים המקדשין את האדם בודאי ישיב בפה מלא הן, כי בודאי אני מרצה לעשות בכפלים מהנ"ל. ובלבד שיועיל לי כי אני יודע שכל זה אינו מועיל לי לפי עצם רבוי הפגמים והחטאים שפגמתי נגדו יתברך ומחמת זה שנדמה לו שכל זה לא יועיל לו, על-כן אינו עושה כלל: נמצא שמחמת רבוי תבערת לבבו מחמת שלפי מה שמשער בלבה גדלתו יתברך ואיך פגם נגדו יתברך אשר לפי זה הוא צריך להתקדש בקדשה יתרה מאד מאד. ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה ולהשליך כל תאות עולם הזה אחרי גוו ולהתקדש בכל הקדשות ולהתענות הרבה ולסגף עצמו בכל הסגופים שבעולם וגם כל זה אינו מספיק לו לפי עצם חטאיו. ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה. מחמת זה אינו עושה כלל אפלו מה שיכול ויש שנפלו כל כך בדעתם עד שאינם יכולים אפלו ללמד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד. ומחמת זה אינם עושים כלל. ועל זה כבר הזהיר אותנו מאד שלמה המלך עליו השלום, אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה. כי מחמת שרוצה להיות צדיק הרבה כנ"ל. על-כן הוא רשע הרבה חס ושלום כנ"ל, כי באמת בודאי היה ראוי שיהיה כך כמו שבוער בלבו כנ"ל. ולקדש עצמו בכל הקדשות ולהפך פניו מהעולם הזה לגמרי וכו' וכו' ויותר ויותר, אבל אף-על-פי-כן וכי מאן דלא יכול למעבד כלא מצוה פלגא מצוה נמי לא לעבד. וכי מפני שאינו יכול להרויח כל מה שיכולין להרויח בזה העולם אם כן לא ירויח כלל וגם יפסיד חס ושלום מה שיפסיד רחמנא לצלן רחמנא לצלן, כי בודאי כל מה שיעשה איזה דבר שבקדשה בשביל ה' יתברך אפלו נקדה קטנה בעלמא בודאי לא יאבד לעתיד שום דבר אפלו דבור אחד בתורה או תפלה או פרוטה אחת לצדקה וכיוצא בזה ולא די שזה לא יאבד בודאי בשום אפן אפלו יהיה מי שיהיה אפלו אם חס ושלום עבר על כל התורה כלה כמה פעמים אף-על-פי-כן אין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל בריה. וכל מה שפעל ועשה בשביל ה' יתברך דבר גדול ודבר קטן לא יאבד דבר לעתיד, כי אף-על-פי שכתוב בספרים שמי שהוא רשע הוא מוסיף כח בקלפה חס ושלום על-ידי מעשיו הטובים כבר יש על זה כמה תרוצים. כי אם היה כן בפשיטות כבר אבדה התקוה של כל בעלי תשובה, כי בודאי אי אפשר שישוב בפעם אחד לה' יתברך. ואם כן מהיכן יתחיל לעשות תשובה כי הלא בהתחלה עדין אינו צדיק ואם כן מהיכן יזכה לשוב ואין להאריך בזה. וגם אם היה חס ושלום כך, כמו שמובא שם בפשיטות אם כן היו צריכים כל הרשעים להמיר דתם לגמרי חס ושלום. ואם כן חס ושלום יהיה המומר חשוב יותר מן הרשע שהוא עדין בכלל ישראל ובודאי לא כן הדבר, כי, אדרבא, אפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו כל זמן שיש בו איזה נקדה טובה עדין ואינו פורק על לגמרי ועושה לפעמים איזה דבר שבקדשה בודאי הוא יקר מאד בעיני ה' יתברך. ואי אפשר להאריך בזה שלא לצאת חוץ מן הענין. והכלל, כי כל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לה' יתברך אף-על-פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו, אף-על-פי-כן כל מה שיעשה איזה דבר שבקדשה יהיה איך שיהיה בודאי לא יהיה נאבד דבר אפלו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת על כל פנים הדבר שבקדשה שיעשה לא יהיה נאבד כלל חס ושלום, מכל שכן שעל-פי הרב כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדשה סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה לה' יתברך כראוי כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר אצלנו כמה פעמים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא שהעקר מה שאין האדם מתקרב לה' יתברך הוא מחמת רבוי תבערת הלב חוץ מהמדה כנ"ל. וזה בחינת עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, דהינו שהוא עושה מה שעושה וכשמזכירין אותו לשוב לה' יתברך הוא רוצה רק שיהיה נעשה תכף ומיד צדיק גמור כפינחס ואם לאו אינו רוצה כלל. ועל-ידי-זה נטרד ירבעם בן נבט כי ה' יתברך תפסו בבגדו ואמר לו חזר בך ואני ואתה ובן ישי נטיל בגן עדן ושאל, מי בראש? השיב ה' יתברך, בן ישי בראש! ומחמת זה לא רצה לשוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ולכאורה הדבר תמוה, כי הלא ירבעם היה חכם גדול. ואיך יעלה על דעתו לשאל את ה' יתברך מי בראש, וכי יהיה חוטא נשכר היעלה על הדעת שאחר שהרשיע כל כך יהיה גדול יותר מדוד המלך עליו השלום, שעבד את ה' יתברך ביגיעה גדולה מאד מאד כל ימיו?! אך על-פי הנ"ל מבאר הענין היטב, כי תכף כשהזכירו ה' יתברך לשוב תכף נתלהב ירבעם מאד מאד לה' יתברך בהתלהבות גדול ועצום מאד עד שלפי עצם ההתלהבות אז היה יכל לעלות למדרגה עד שיהיה גדול מאד אפלו יותר מדוד המלך עליו השלום והיה רוצה לשוב רק באפן שיבטיחו ה' יתברך שיזכה לתשובה גדולה כל כך עד שיעלה למדרגה גבה יותר מדוד המלך עליו השלום נמצא שלא דבר שטות גמור כי לא עלה על דעתו שיהיה בחנם גבה מדוד רק ששאלתו היה שהיה רוצה לעבד את ה' יתברך כל כך עד שיעלה במדרגה יותר מדוד וזהו בודאי אפשר ואפשר, כי כל אדם אפלו פושעי ישראל יכול לעלות למדרגות גבוהות מאד, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמד, אבל אף-על-פי-כן הסכיל מאד במה שתלה תשובתו בזה דיקא, הינו שהשיב לה' יתברך שאינו רוצה לשוב כי אם בזה האפן שיהיה גדול מדוד ועל-כן השיב לו ה' יתברך להפך שבן ישי בראש, כי הוא מחיב להיות מרצה לשוב אפלו אם לא יזכה רק למדרגה קטנה מאד, כי עקר התשובה הוא לב נשבר ומאחר שאדם יודע שפגם כל כך הוא מחיב להיות מרצה שיעשה מה שיעשה בשביל ה' יתברך ואף-על-פי-כן לא יזכה כי אם למדרגה הפחותה מאד ואם לא יזכה על-ידי כל עבודתו כי אם למעט ענשו בגיהנם קצת גם כן כדאי לבלות כל ימיו בעבודת ה' בשביל זה לבד, כי צער אחד בגיהנם רגע אחת עולה יותר מכל העולם הזה כל ימי חייו ואם יהיה מרצה לכך בודאי ה' יתברך ירחם עליו כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובתן של רשעים והבא לטהר מסיעין לו, וברבות הימים אם יהיה חזק בדעתו לבל יניח את מקומו אפלו אם יעבר עליו מה, יוכל לזכות לעלות מדרגא לדרגא ולקנות חיי עולם ויזכה למה שיזכה, אשרי לו. נמצא שמה שהאדם בוער לה' יתברך חוץ מהמדה מחמת זה נכשל לגמרי חס ושלום. וזה בחינת גסות ורום לבב, כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבד את ה' יתברך בעבודה גבה מאד וכו' כנ"ל, כי באמת אף-על-פי שבודאי ראוי להאדם לעבד את ה' יתברך בכל מיני עבודות ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר אף-על-פי-כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך, על-כן כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ואם אין אתה זוכה להתגבר לעשות כראוי לך על כל פנים עשה מה שתוכל הן מעט הן הרבה ועל כל פנים לא תאבד עולמך לגמרי חס ושלום:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן צריכין לקדש את האכילה של ישראל בכמה קדשות כדי שלא יבער הלב על-ידי האכילה חוץ מהמדה לימין או לשמאל, כי שניהם אינם טובים כנ"ל. וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי הוא מערב טוב ורע ושניהם פגומים, כי גם הטוב הוא פגום, כי הוא חוץ מהמדה. והרע בודאי הוא רע ועל-כן הזהיר ה' יתברך שלא יאכל אכילה זאת שמערב טוב ורע כנ"ל, כי צריכין להתדבק בעץ החיים שהוא התורה שמקררת הלב שיהיה בהדרגה ובמדה כנ"ל, כי אדם הראשון פגם בשני הבחינות הנ"ל כמובא שאדם הראשון הסתכל במה דלא הוי לה רשו, שזהו בחינת תבערת הלב לה' יתברך חוץ מהשעור. וגם מבאר בתורה שפגם על-ידי רבוי תאוה, כמו שכתוב, וכי תאוה הוא לעינים וכו', הינו שני הבחינות הנ"ל שהם תבערת הלב לה' יתברך חוץ מהמדה ותבערת הלב אל התאות שזהו בחינת עץ הדעת טוב ורע שנקרא טוב ורע ושניהם לגנאי, כי גם הטוב הוא פגום מחמת שהוא חוץ מהמדה כנ"ל, כי הא בהא תליא מחמת שהאדם בוער חוץ מהמדה כשאינו זוכה לקרר חמימותו על-ידי התורה הקדושה אזי יוכל חס ושלום לפל על-ידי-זה לתאות רעות ולהכשל מאד כנ"ל. שזהו בחינת יעלו שמים ירדו תהומות שמחמת שהעליה הוא שלא כסדר עד לשמים גם הירידה חס ושלום עד התהום חס ושלום. בחינת מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני, כי זהו בחינת הריסה, בחינת פן יהרסו לעלות אל ה' וכמבאר במקום אחר. ועל-כן עקר מה שנכשלה חוה היה על-ידי שהוסיפה על הצווי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, דחפה עד שנגעה בו וכו'. כי מה שהוסיפה על הצווי ואמרה שגם הנגיעה אסורה, זה בחינת חוץ מהמדה ועל-ידי-זה נכשלה לגמרי ואכלה מעץ הדעת. ועל-כן גם בתחלה עקר התחלת הסתת הנחש היה על-ידי הוספה שאמר, אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן וכו'. וזהו בחינת מה שהיה שואל עשו את אביו, אבא, איך מעשרין את התבן ואת המלח? וזהו מה שהזהירה התורה, לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. וכמו שכתב שלמה המלך עליו השלום, לא תוסיף על דבריו, כי כל זה הוא בחינת רבוי אור חוץ מהמדה שעל-ידי-זה יוכל להכשל לגמרי חס ושלום כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תרומה לכהן שצריכין לתן מן הלחם תרומה לכהן, כי הכהן ממשיך רוח אלקים המרחף על פני המים שהיא התורה שהוא הרוח של כנפי ראה המנשב על הלב לקרר חמימות הלב כנ"ל, כי זה בחינת ברכת כהנים, בחינת וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. ועקר ברכת כהנים הוא שלום, כמו שמסימין, וישם לך שלום. ועל-כן ברכת כהנים הוא אצל שים שלום ושלום זה בחינת שעושין שלום בין המדות על-ידי התורה שמרחפת על הלב ומקררת התאות וגם מצמצמת את התלהבות הלב שלא יהיה מתלהב חוץ מהמדה. וזהו בחינת שלום שמחבר שני הפכים הנפש והגוף, כי הנפש בוערת לה' יתברך בלי שעור וכן הגוף להתאות חס ושלום וצריכין לקרר הלב על-ידי התורה ולהמשיך בחינות שלום שיהיה שלום בעצמיו לעבד ה' יתברך בהדרגה ובמדה ועל-כן ברכות כהנים הוא על-ידי נשיאת הידים, כי הידים הם בחינת כנפי ראה כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, כי כשנושאין הידים נתנשאין הכנפי ראה שסמוכין אליהם, כמבאר בפוסקים שבשביל זה נשבר הגף טרפה, כי בודאי נקבה הראה. וידים הם במקום הכנפים שבעוף נמצא כשנושאין הידים נתנשאין כנפי ראה אשר בהם הרוח המנשב על לב שמקרר חמימות הלב כנ"ל וזה בחינת ברכת כהנים שהוא שלום שמברכין בנשיאת כפים דיקא כדי להמשיך הרוח שבכנפי ראה שנושב על הלב ויקרר חמימות הלב ולזכות לעבד ה' יתברך בהדרגה ובמדה שזהו בחינת שלום כנ"ל, כי עקר התורה הוא אצל הכהן, כמו שכתוב, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו'. כמו שכתוב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. כי הכהנים ממשיכין התורה לישראל שהוא בחינת רוח חיים שבכנפי ראה שממשיכין בנשיאת כפים על-ידי ברכת כהנים שהוא בחינת שלום כנ"ל. ועל-כן גם התורה נקראת שלום, כמו שכתוב, ה' עז לעמו יתן וכו'. ועל-כן צריכין לתן תרומה לכהן שעל-ידי-זה מקדשין את הלחם הסועד את הלב שלא יבא חמימות אל הלב חוץ מהמדה כנ"ל, כי על-ידי הכהן נמשך הרוח שבכנפי ראה המקרר חמימות הלב הנמשך על-ידי האכילה כנ"ל. ועל-כן צריכין ישראל לקדש אכילתם על-פי התורה. כמו שכתוב, ותורתך בתוך מעי. כדי לקרר על-ידי התורה חמימות הלב שנמשך על-ידי האכילה כנ"ל. וזה בחינת נטילת ידים במים קדם האכילה, כי צריכין לקדש את הידים במים שם רוח אלקים מרחפת בבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים כנ"ל ועל-כן על-ידי המים מקדשין את הידים שיהיו בהם רוח אלקים שהוא הרוח שבכנפי ראה שהם כנגד הידים ואז יכולין לשאת הידים בקדשה גדולה. בבחינת שאו ידיכם קדש בבחינת נשיאת כפים ועל-ידי-זה נתנשאין הכנפי ראה ומרחפין על הלב שלא יזיק האכילה חס ושלום שלא תביא האכילה רבוי חמימות בלב שלא יבער הלב חס ושלום חוץ מהמדה דלא יוקיד כל גופא כנ"ל. וזה בחינת תרומה לכהן ומעשר ללוי, כי עקר הצמצום הוא על-ידי הלוי שהוא בחינת צמצום כידוע, כי הכהן ממשיך רוח חיים לקרר הלב, אבל עקר הצמצום שיהיו בהדרגה ובמדה הוא על-ידי הלוי. ועל-כן תרומה לכהן אין לה שעור, כי שם בבחינת כהן הוא עדין בבחינת בלתי שעור רק החכמים שהם בחינת תורה שבעל פה הם נתנו שעור, כי עקר השעור וצמצום הוא על-ידי הדבור שהוא בחינת מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה. ועל-כן החכמים שהם בחינת תורה שבעל פה נתנו שעור ומדה גם לתרומה הנתנה לכהן, אבל עקר השעור והמדה הוא בבחינת לוי. ועל-כן צריכין לתן מעשר ללוי כדי לצמצם הלב שיהיה בהדרגה ובמדה כראוי ועל-כן בכל העבודות של הבית המקדש היה הלוי מסיע לכהן, כמו שכתוב, וילוו עליך וישרתוך. כי הלוי עושה גבול ומדה להקדשה הנמשכת על-ידי הכהן שיהיה בהדרגה ומדה שזהו בחינת מה שהיו הלויים מנצחים בשיר על הדוכן, כי שיר הוא מסטרא דגבורה, כמובא ועקר השיר הוא בחינת מדות וצמצומים שנתצמצם הרוח שבכנפי הראה שמשם יוצא הקול מהגרון ועל-ידי שיודעין לצמצם הרוח שבכנפי ראה במדות ומשקל השיר כראוי על-ידי-זה עקר השיר כידוע בחוש, נמצא שהשיר הוא בחינת צמצום הרוח שבכנפי ראה שינשב כסדר על הלב, כי גם הרוח שבכנפי ראה צריכין לצמצם שינשב בהדרגה ובמדה. שזהו בחינת עבודת הלוי שמסיע את הכהן בשעת הקרבנות ועקר עבודת הלוי היא השיר שעולה ויורד בנגינה כפי משקל השיר. בבחינת לעשות לרוח משקל, הינו לרוח שבכנפי ראה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינה מה שהלוי יוצק מים על-ידי הכהן קדם ברכות כהנים, כי המים שם רוח אלקים מרחפת ועל-כן עקר הקדשה על ידם, כי על-ידי תבערת הלב חוץ מהמדה משם באין חס ושלום כל הפגמים שהם כל הטמאות חס ושלום ועקר הטהרה והקדשה להטהר מזה הוא על-ידי הרוח שבכנפי ראה שהוא בחינת התורה שמקררת הלב ומטהרת הלב מכל החמימות ומכל הפגמים ועל-כן עקר הטהרה מכל הטמאות שבעולם הוא על-ידי המים כי שם רוח אלקים מרחפת, כמו שכתוב, ורוח אלקים וכו' ועל-ידי-זה נתבטלין כל הטמאות הבאין על-ידי חמימות הלב ועל-כן כשם שצריכין להטהר במים מטמאה לטהרה או מקדשה קלה לקדשה חמורה כן צריכין לטבל מקדשה חמורה לקלה. שזהו בחינת חמש טבילות ועשרה קדושין שהיה הכהן הגדול טובל ומקדש ביום הכפורים. בכל עת שהיה משנה בין מקדשה קלה לחמורה ובין מחמורה לקלה כי אפלו כשיוצאין מקדשה חמורה לקלה צריכין להטהר במים כדי להמשיך רוח אלקים המרחף על פני המים שלא יזיק לרבוי הקדשה חס ושלום שלא יתלהב הלב על-ידי-זה לצאת חוץ מהגבול כנ"ל. ועל-כן הלוי יוצק מים על-ידי הכהן קדם נשיאת כפים, כי עקר הצמצום והמדה הוא על-ידי סטרא דלוי שעל-ידי-זה יכול הכהן להמשיך רוח אלקים בנשיאת כפים לקרר הלב ולצמצמו בהדרגה ובמדה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תרומה שדרשו רבותינו ז"ל תרי ממאה, כי התרומה לכהן כדי לקרר חמימות הלב משני החמימות הנ"ל כנ"ל, דהינו מחמימות של הקדשה יותר מדאי ומחמימות של התאות חס ושלום וכנ"ל. ועל-כן איתא שתרומה הוא בחינת התורה, כי תרומה הוא אותיות תורה מ"ם, הינו התורה שנתנה למ"ם יום כמובא, כי בחינה הנ"ל הנעשה על-ידי התרומה, דהינו לקרר חמימות הלב כנ"ל. זהו בחינת התורה, כי עקר רוח אלקים המרחף על הלב לקרר החמימות הנ"ל הוא בהתורה וכנ"ל, כי על-ידי דבורי התורה והדבור הוא רוח אלקים רוח ממללא רוח החיים, כמו שכתוב, ויהי האדם לנפש חיה. ותרגומו, לרוח ממללא. כמו שמבאר רבנו ז"ל במקום אחר על-ידי-זה ממשיכין רוח החיים שבכנפי ראה ומקררין חמימות הלב דלא יוקיד את גופא בשני החמימות הנ"ל. וזהו בחינת תרומה תרי ממאה. מאה זה בחינת הדבור שנקרא מאה בחינת מאה ברכות שצריכין לברך בכל יום כדי לקדש את הדבור ולהמשיך רוח חיים וברכה על ידו שהם בחינת מאה אדנים של המשכן. שכל זה הוא בחינת מלכות אדני שהוא בחינת הדבור שכלול מעשר ועשר מעשר בחינת מאה כידוע. ועל-ידי שנותנין להכהן תרומה תרי ממאה על-ידי-זה ממשיכין רוח החיים הנ"ל שבכנפי ראה הנמשך על-ידי דבורי התורה כנ"ל. שהם מקררין שני החמימות הנ"ל חמימות של הקדשה יותר מדאי וחמימות של התאות כנ"ל. ועל-כן נותנין תרי ממאה כדי לקרר שני החמימות הנ"ל, כי יש חמשים שערי קדשה וכנגדם חמשים שערי טמאה. וזה ידוע שהעקר הוא שער החמשים שמשם מקבלין כל השערים כמובא. וצריכין לראות לכף את יצרו על-ידי עסק התורה הקדושה ואז יוצאין מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה שזהו עקר בחינת התורה שנתנה לחמשים יום כמו שאנו אומרים בשבועות והבדלתנו מחמשים שערי טמאה והכנסתנו בחמשים שערי קדשה, כי על-ידי התורה זוכין לצאת מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה. ועקר התקון הנעשה על-ידי התורה שעל-ידי-זה זוכין לצאת מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה הוא בחינת הנ"ל, דהינו מה שעל-ידי עסק התורה ממשיכין רוח אלקים לרחף על הלב דלא יוקיד כל גופא בשתי החמימות הנ"ל. ועקר התקון הוא בבחינת שער החמשים שהוא בחינת יום החמשים שהוא שבועות שבו נתנה תורה, כי בקדשה צריכין לצמצם חמימות הלב שלא יצא חוץ מהמדה. שזהו בחינת שער החמשים שאי אפשר להשיגו שאפלו משה רבנו לא השיגו, כמו שכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ועל-כן אסור לרדף ולצאת חוץ מהמדה שזהו בחינת שער החמשים שאי אפשר להשיגו, כי על-ידי התורה מצמצמין האור של שער החמשים וממשיכין משם הארה למ"ט שערי קדשה שזהו בחינת מזקק שבעתים הנאמר בתורה, אבל שער החמשים אי אפשר להשיג ואסור להרס לעלות לשם, כי זהו בחינת חוץ מהמדה הנ"ל ולהפך בטמאה חס ושלום צריכין על-ידי התורה לשבר שער החמשים של הטמאה ואז ממילא בטלין כל הארבעים ותשעה שערי טמאה, כי עקר שרשם וחיותם משם משער החמשים כנ"ל. נמצא שעל-ידי התורה מתקנין שער החמשים של הקדשה, דהינו שמצמצמין אורו כדי שנוכל לקבל משם על-ידי ארבעים ותשעה שערי קדשה שכלם מקבלין משער החמשים כנ"ל. וכן זוכין על-ידי התורה לשבר ולבטל שער החמשים של הטמאה שעל-ידי-זה נתבטלין כל שערי הטמאה שיניקתם משער החמשים כנ"ל. וזה בחינת תרומה שהוא בחינת התורה כנ"ל. שהוא תרי ממאה, דהינו אחד אחד מחמשים, כי צריכין לתקן ולברר התבואה שהוא הלחם הסועד את הלב צריכין לבררו ולתקנו משני החמימות הנ"ל מחמימות של הקדשה יותר מדאי ומחמימות של הסטרא אחרא כנ"ל. וכל החמימות אלו נמתקין ונתתקנין על-ידי התרומה לכהן שהוא תרי ממאה, דהינו אחד אחד מחמשים שנותנין לכהן שממנו מקבלין הרוח חיים לקרר חמימות הלב לתקן שער החמשים של הקדשה שירד האור בהדרגה ובמדה כסדר. וכן לשבר ולבטל שער החמשים של הטמאה שהוא חמימות הלב מאד להתאות, כי כשנתבטל ונופל שער החמשים של הטמאה נתבטלין כל הטמאות שיניקתן משם כנ"ל ואז יוצאין מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה ונתבררין כל ניצוצות הקדשה מחמשים שערי טמאה ונכללין בחמשים שערי קדשה ונתהפכין החמשים שערי טמאה ונכללין בחמשים שערי קדשה, כי העונות נתהפכין לזכיות ואז נעשין מהם מאה ברכות שהוא שתי פעמים חמשים וכנ"ל. וזה זוכין על-ידי התרומה שהיא תרי ממאה. שעל-ידי-זה נשתלח ברכה בהתבואה על-ידי הכהן בחינת מאה ברכות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חמשים חמשים לולאות שהיו ביריעות המשכן. והפרכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים היתה נתונה תחת הקרסים המחברים חמשים לולאות הנ"ל כי עקר תקון הקדשה הוא על-ידי הפרכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים שהוא בחינת צמצום הנ"ל לצמצם התלהבות הלב שלא יתלהב יותר מדאי דלא יוקיד כל גופא. שזהו בחינת האזהרה שהזהיר ה' יתברך אפלו את הכהן גדול, ואל יבא בכל עת אל הקדש אל מבית לפרכת אשר על הארן ולא ימות וכו'. ופרש רש"י, ולא ימות כמו שמתו נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימתו, כי נתלהבו ונכנסו חוץ מהמדה. שעל-ידי-זה יצאה אש מאת ה' ותאכל אותם בחינת אש הנ"ל של הלב שהיה מוקיד כל גופא אם אין מצמצמין אותו חס ושלום. וכשזוכין להמשיך על עצמו קדשת הפרכת המבדלת הנ"ל שהוא פרוכתא פריסא בחינת צמצום הנ"ל על-ידי-זה עקר התקון. ואז זוכין לצאת מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה, כי עקר יניקת הטמאה הוא מבחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים חס ושלום כידוע, שזהו בחינת אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה כנ"ל. נמצא שעל-ידי הפרכת המבדלת שהוא בחינת צמצום הנ"ל שלא יכנס לפנים מן הגבול שלו. על-ידי-זה עקר התקון ואז מכניעין חמשים שערי טמאה ומעלין הטוב שהיה כבוש שם ואזי נכפלין השערים של הקדשה בבחינת מאה שערים בחינת מאה ברכות הנ"ל. בבחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' כי זכה להפך מרע לטוב ונעשה מאה שערים וכנ"ל. וזה בחינת חמשים חמשים לולאות שביריעות המשכן שהם מכונין על הפרכת המבדלת הנ"ל, כי על-ידי הפרכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, הינו צמצום הנ"ל על-ידי-זה נכללין חמשים לולאות שביריעות החיצונות שמהם היה יניקה לחמשים שערי טמאה. כשלא היו יכולין להתחבר לחמשים שערי קדשה מחמת רבוי אור וכנ"ל, אבל על-ידי הפרכת המבדלת שהוא התקון, כי צמצום האור הוא עקר התקון כידוע. ואז יכולין לקבל ולהתחבר חמשים לולאות שביריעות החיצונות בחמשים לולאות שביריעות הפנימיות המכסות את קדש הקדשים ואז נעשה המשכן אחד בבחינת והיה המשכן אחד, כי נתבטל יניקת הטמאה ונעשה בחינת מאה שערים של הקדשה שהם לולאות שבשני החוברת וכנ"ל וכל זה נתתקן דיקא על-ידי הצמצום האור בהדרגה ובמדה שהוא בחינת פרכת המבדלת בחינת ואל יבא בכל עת אל הקדש אל מבית לפרכת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מעשר ללוי, כי עקר התקון והצמצום הוא על-ידי סטרא דלוי שהוא בחינת צמצום כידוע. ועל-כן אף-על-פי שנתנו תרומה לכהן עדין לא נתצמצם האור בשלמות. ועל-כן מן התורה אין לתרומה שעור, כי שם בבחינת כהן איש החסד עדין לא נתצמצם האור רק חכמים נתנו שעור גם לתרומה, כי החכמים הם בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת הדבור שהוא צמצום האור וכנ"ל, אבל העקר הצמצום הוא על-ידי הלוי וזה בחינת מעשר ללוי, כי גם הרוח חיים הנמשך על-ידי הכהן צריכין לצמצמו ולקבלו על-ידי כלים. וזה בחינת מעשר ללוי, כי הלוי הוא בחינת צמצום שמצמצם האור בהדרגה ובמדה כנ"ל ואז כשמקבל הלוי המעשר ונתצמצם האור כראוי אז הוא עקר השלמות ואז נותנין מעשר מן המעשר לכהן אחד ממאה, כי חוזר המאה ונכלל באחד שזהו עקר התקון שיחזר הכל לשרשו, שזהו בחינת אי"ק בכ"ר, שזהו עקר התקון של המאה ברכות שיחזרו מאה שהוא התפשטות כל העולמות שכלולין מעשר ועשר מעשר שיחזר הכל ויכלל בשרשו באחד בבחינת והיה המשכן אחד כנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

לענין שצריכין לצמצם רבוי ההתלהבות, כי מחמת רבוי ההתלהבות אין יכול לעשות כלל כנ"ל. וזהו, לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחנה לנו וכו'. ופרש רש"י שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה ולא מעבר לים וכו', הינו כנ"ל, כי לפי רבוי ההתלהבות של הלב שבוער מאד לה' יתברך עד לשמים אין מספיק לו שום עבודה שבעולם שאפשר לו לעשות, כי נדמה לו שעדין אינו יוצא כלל ומחמת זה אינו עושה כלל חס ושלום כנ"ל: ועל זה הזהירה התורה הקדושה המורה לנו דרך החיים לא בשמים הוא, כי אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו ולא נתנה תורה למלאכי השרת, כלומר שאין הדבר כמו שנדמה לך שאין אתה יכול לעבד ה' יתברך כי אם כשתעלה לשמים שתעשה עבודות שאין בידך לעשות שהם גבוהים ממך כגבה שמים. וזהו שפרש רש"י שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה, הינו שבודאי האמת הוא כמו שנדמה לך, כי בודאי אפלו אם לא היה אפשר לקים את התורה כי אם לעלות לשמים, הינו לעשות עבודות גבוהות מאד תכף שהם בחינת שמים בודאי היית צריך לעלות אחריה, כי בודאי ראוי לאדם לעבד את ה' יתברך בתכלית תכלית מדרגה העליונה הנקרא שמים: אבל ה' יתברך חפץ חסד הוא והוא יודע יצרנו כי עפר אנחנו ויצר לב האדם רע מנעוריו ואי אפשר לכל אדם להתחיל תכף בעבודות גבוהות לשמים ואפלו לאחר ההתחלה לאו כל אדם זוכה אפלו בסוף ימיו לעבודות גבוהות ואם כן חס ושלום אם לא ירצה ה' יתברך לקבל העבודות פשוטים של סתם אנשים כשרים אם כן אבדה התקוה חס שלום של רב העולם, אבל באמת אין התורה בשמים דוקא, דהינו שלא יהיה אפשר לזכות להתורה כי אם על-ידי מדרגות גבוהות בחינת שמים כי לא בשמים הוא וכו'. וסים המקרא, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו הינו כי אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו ואין הקדוש-ברוך-הוא חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהינו שיעשה עבודות גבוהות דוקא מה שאין בכחו לעשות רק ה' יתברך חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, דהינו שילך מדרגא לדרגא בבחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה שצריכין לילך מדרגא לדרגא נמצא שאין האדם צריך, כי אם לעבד את ה' יתברך לפי מדרגתו, דהינו שימשך עצמו מעט מעט כמו שאנו מבקשין בכל בקר שתרגילנו בתורתך שתרגילנו דיקא כנ"ל נמצא שאין האדם צריך כי אם להתקרב ולעלות להמדרגה הקרובה אליו מאד כנ"ל. וזהו, לא בשמים הוא וכו' שאין אתה צריך לעלות לשמים כנ"ל, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו, כי באמת התורה והעבודה שאתה צריך לקים כפי רצונו יתברך הוא קרוב אליך מאד, כי אין אתה צריך רק להתגבר לעלות ממדרגה למדרגה הסמוכה שהוא קרובה אליך מאד ועל זה אתה מזהר בפיך ובלבבך לעשתו, דהינו על-ידי דבורי תורה ותפלה שהם מקררין חמימות הלב משני הבחינות הנ"ל שעל-ידי-זה זוכין לעשות ולקים את כל התורה ולעלות מדרגא לדרגא הסמוכה בבחינת כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו כנ"ל, דהינו הדבר שקרוב אליך מאד שהוא מדרגה הסמוכה. על זה אתה צריך להתגבר בפיך ובלבבך לעשתו, דהינו על-ידי הדבור פה הקדוש שמקרר חמימות הלב משני הבחינות כנ"ל. שעל-ידי-זה זוכין לעלות מדרגא לדרגא ולעשות את כל דברי התורה הזאת כנ"ל: אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום