ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · אבלות

ועל כן סתם נדוי הוא שלשים יום. וכן עקר אבלות הוא שלשים יום, כי שלשים יום הוא חדש ובכל חדש מתמלאת הלבנה מפגימתה ומלוי הלבנה מפגימתה שהוא בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה, זהו בחינת כלליות בן ותלמיד יחד, כי בן ותלמיד הם בחינת אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל. ואספקלריא המאירה זה בחינת חמה. ושאינה מאירה זה בחינת לבנה כידוע, שזהו בחינת משה ויהושע, בחינת פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, שהם בחינת השגת בן ותלמיד כנ"ל במאמר הנ"ל, עין שם. ועל כן השעור שלשים שהוא חדש שאז חוזר ונתקבץ ונכלל חמה ולבנה יחד כבתחלה שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד יחד, שזהו עקר התקון למנדה ואבל שנסתלק מהם הדעת ומחין כנ"ל. ועקר הסתלקות הדעת הוא בחינת פרוד חס ושלום בין בן ותלמיד, בין חמה ללבנה, כי בן הוא בחינת דרי מעלה ותלמיד הוא בחינת דרי מטה כנ"ל במאמר הנ"ל. ודרי מעלה ודרי מטה הם בחינת נשמה וגוף, כמו שכתוב, יקרא אל השמים מעל זה הנשמה וכו' וכשנסתלק הדעת שהוא החיות, שהוא הנשמה, זה פרוד בין הנשמה והגוף, שהוא בחינת פרוד בין בן ותלמיד, שעל ידי זה עקר הסתלקות הדעת, כי עקר הדעת הוא התחברות שני הפכים חסדים וגבורות, דרי מעלה ודרי מטה, נשמה וגוף, בחינת בן ותלמיד, כמובא במקום אחר. שעקר הדעת שמחבר שני הפכים יחד וכו' ועל כן תקון של המנדה והאבל, דהינו שיחזרו להם המחין הוא לאחר שלשים שהוא חדש שאז חוזר ונתתקן פגם הלבנה, כי בכל שלשים יום נתתקן פגם הלבנה, כי הלבנה סובבת והולכת בכל חדש ומתמעטת ומתמלאת והוא מתבררת ומתתקנת בכל פעם בכל חדש וחדש עד שתחזר ותתמלא לגמרי כמו שהיתה קדם מעוטה. ועל כן לאחר שלשים חוזר ונתיחד חמה ולבנה, בן ותלמיד. וחוזר לקבל הדעת שהוא החיים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן נתנדה רבי אליעזר הגדול על שלא רצה להודות להחכמים בתנורו של עכנאי. כי רבי אליעזר השגתו היתה גבה מאד מאד, כמובא בדברי רבנו ז"ל. וכמו שמבאר רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל שרבי א'לי'ע'ז'ר הוא בחינת בן, בחינת "עין "לא "ראתה "אלקים "זולתך "יעשה וכו', ראשי תבות אליעזר וכו', עין שם. ועל כן לא היה אפשר לקבל דעתו והשגתו, כי השגתו היתה בבחינת שתיקה ועל כן הוא היה מודיע לרבי עקיבא תלמידו שימות על קדוש ה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר לרבי עקיבא קדם הסתלקותו, תמה אני אם תמות מיתת עצמך, כי מיתת רבי עקיבא הוא בחינת שתיקה, בחינת שתק כך עלה במחשבה, כמו שכתב שם במאמר הנ"ל, עין שם. ועל כן לא רצו חכמים לקבל דברי רבי אליעזר הגדול אף שהראה להם מופתים נוראים מן השמים שהוא כדבריו כי לא בשמים הוא, הינו כי אין התורה בשמים שהוא השגת דרי מעלה, שהוא בחינת שמים, כי השגת דרי מעלה אי אפשר לנו להשיג, כי עקר דיני התורה הוא רק על ידי בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת דרי מטה. כי התורה נתנה בארץ ולא בשמים. ועל כן צריכין לברר דיני התורה על פי השגת הדעת של בחינת דרי מטה, שהוא בחינת התלמיד, שהוא בחינת יהושע שקבל התורה ממשה ועל כן מסר משה התורה ליהושע תלמידו דיקא ולא לבנו אליעזר, שהוא בחינת רבי אליעזר הגדול, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל. כי לא בשמים היא כנ"ל, כי השגת רבי אליעזר, שהוא בחינת בן בחינת עין לא ראתה וכו' אי אפשר לנו להשיג בזה העולם וכנ"ל: ועל כן לא רצו חכמים לקבע ההלכה כרבי אליעזר. ועל כן נדוהו, כי הנדוי הוא בחינת שתיקה, כי מתרחקין מלדבר עמו, כי כמו מי שמזלזל בדברי חכמים צריכין לנדותו ולהרחיקו מלדבר עמו, כי שלטה בו סטרא דמותא, כי נסתלק ממנו הדעת והחיים מאחר שפגם כנגד החכמים שמהם נמשך הדעת וכנ"ל. ועל כן הוא צריך לשתק שלא תתאחז הסטרא אחרא בדבוריו, כמו כן למעלה למעלה בקדשה עליונה רבי אליעזר הגדול שהיה בבחינת בן, שהוא בחינת שתיקה, כי אי אפשר לקבל השגתו כנ"ל, על כן הכרחו לנדותו ולהתרחק ממנו, כי אי אפשר לקבל השגתו, כי הוא בבחינת שתיקה כנ"ל וכל זה עשו בשביל שעמד על דברו ולא רצה להודות להם ורצה דוקא שיתקים דעתו הגדולה. ובאמת דעתו אי אפשר להשיג והיה צריך לצמצם דעתו ולהודות לדברי חכמים ולהמשיך דעת שאפשר להשיג לתלמידים ועל כן לא קבעו הלכה כמותו, כי לא בשמים הוא כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק לך רד וכו', באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה, כי מאחר שחטאו כל כך אי אפשר לדבר עמם כלל ולהכניס בהם דעת וצריך לשתק שזהו בחינת נדוי של משה ורבי אליעזר הגדול, כי הם בבחינת שתיקה כנ"ל, כי תמיד בעת שיש רשות להמשיך הדעת והמקיפין אזי ממשיכין אותם מבחינת שתיקה כנ"ל, אבל כשישראל חטאו צריכין לשתק לגמרי אז באותו העת כנ"ל. ועל כן כל אותן השלשים ושמונה שנה לא נתיחד הדבור אליו בלשון חבה עד אשר תמו כל אותו הדור ואז כתב, וידבר אלי לאמר. אלי היה הדבור, אבל כל אותן שנים וכו', כמו שפרש רש"י שם. כי משה זכה לתקן זאת, כי משה אף על פי שהיה בבחינת שתיקה אף על פי כן היה כלול משניהם מבחינת הדעת שצריכין להאיר בבן ומבחינת הדעת שצריכין להאיר בתלמיד וזכה להאיר בשניהם בבן ותלמיד שזהו בחינת בנו אליעזר ותלמידו יהושע שעל ידו מסר כל התורה לישראל, כמו שאמרו, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', ליהושע דיקא שהוא השגת התלמיד כנ"ל, כי זה עקר שלמות הצדיק אף על פי שהוא למעלה למעלה, אף על פי כן ימשיך הארתו גם למטה למטה וישאיר הארתו גם בעולם הזה אחר הסתלקותו על ידי בן ותלמיד כנ"ל. ועקר המשכת הדעת הוא על ידי התלמיד, כי אין אנו יכולין לקבל השגת הצדיק שהוא בחינת משה כי אם על ידו בחינת משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', ליהושע דיקא, שהוא בחינת תלמיד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק, האמנם אלם. מה יעשה אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר, צדק תדברון. יכול, אף אם הגיס דעתו? תלמוד לומר, מישרים תשפטו בני אדם, הינו כנ"ל, כי עקר התקון על ידי השתיקה שזהו בחינת לבישת מנעלים כדי לנעל ולסגר הרגל שהוא בחינת דבור, כמו שמבאר במקום אחר שלא לדבר מה שאין צריכין כי כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, כי הדבור הוא הדעת וצריכין לשמרו מאד. וזהו יכול, אף בדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון. כי כל דבורי התורה בודאי צריכין לדבר כל אחד עם חברו ותלמידיו, כי זהו עקר הארת בן ותלמיד שהוא הארת הדעת, שהוא התורה. וזהו, יכול, אפלו אם הגיס דעתו, דהינו שמגיס דעתו ויוצא חוץ ממדרגתו חס ושלום, ומרבה דברים יותר מדאי ומגלה מה שאין צריכין לגלות חס ושלום תלמוד לומר, מישרים תשפטו בני אדם. כי צריכין לשקל דבריו במשפט שלא לגלות, אפלו בדברי תורה והארת הדעת מה שאין צריכין לגלות שזהו בחינת סיג לחכמה שתיקה כנ"ל ואז כשזוכה לשתיקה, שזהו בחינת כתר אז הוא יכול להאיר בבן ותלמיד להאיר לכל אחד לפי מדרגתו לגלות להבן בחינת דרי מעלה שרחוק מה' יתברך בחינת איה וכו' ולהפך להתלמיד, בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל במאמר הנ"ל. שזהו בחינת הוו מתונים בדין וכו', בחינת כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. וזהו שלמדו רבותינו ז"ל שלא יגיס דעתו, דהינו שלא יגלה יותר מדאי וישתק במקום שצריכין לשתק מפסוק מישרים תשפטו בני אדם כי הארת בן ותלמיד הוא בחינת כי אלקים שפט וכו', בחינת מישרים תשפטו וכו', כי אי אפשר להאיר הדעת בבן ותלמיד ללמדם דעת ותורת ה'. כי אם כשזוכה לבחינת שתיקה שהוא בחינות כתר כידוע. שהוא בחינות המקיפים העליונים בחינת אריכות ימים ושנים בחינות ראשית הגז שנתן לכהן וכו', כמבאר שם שדיקא זה החכם שזוכה לשפע הכתר שהם מקיפים העליונים שהם בבחינת שתיקה הוא דיקא יכול להאיר בבן ותלמיד שהוא בחינת כי אלקים שפט בחינת מישרים תשפטו הנ"ל. וכן מרמז בסוף דברי רבנו זכרונו לברכה שם. שהכל תלוי בענוה, כי ענוה גדולה מכלם, כי ענוה הוא בחינת שתיקה, בחינת כתר, בחינת מקיפים עליונים הנ"ל. ועל כן למדו רבותינו זכרונם לברכה האסור להגיס דעתו חס ושלום בדברי תורה. שהוא המדבר יותר מדאי ומגלה מה שאין צריכין לגלות חס ושלום שזהו בחינת גסות הרוח הפך ענוה שהוא בחינת שתיקה כנ"ל ולמדו זאת מפסוק מישרים תשפטו בני אדם, כי אי אפשר לשפט במישור, דהינו לכל אחד כפי מה שצריך, שזהו בחינת הארת בן ותלמיד, בחינת כי אלקים שפט וכו' כנ"ל. כי אם על ידי ענוה שהוא בחינת שתיקה, בחינת סיג לחכמה שתיקה כנ"ל: ועל כן נקראים החכמים וחכם חרשים ונבון לחש בישעיה ג. וכן בירמיה נקראים החרש והמסגר שהם חכמי ישראל, כי עקר חכמתם הגדולה הוא על ידי השתיקה הנ"ל כנ"ל. וזהו בחינת החרש ואאלפך חכמה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חליצה, כי זה הנפטר בלא בנים חס ושלום פגם בבחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל, כי בן ותלמיד הוא החליפות שצריכין להשאיר אחריו ברכה שישארו ממנו בנים ותלמידים הגונים כדי שימשיכו הדעת הקדוש בעולם הזה גם אחר הסתלקותו, כמבאר היטב במאמר הנ"ל. וזה הנפטר בלא בנים לא זכה להשאיר שארית בארץ ופגם בבחינת הדעת שהוא הארת בן ותלמיד כנ"ל ועקר הפגם נמשך מפגם השתיקה הנ"ל. שהוא עקר התקון אשר על ידי זה לא זכה לאפשא בעלמא, כי כשאינו משתדל להשאיר דעתו אחריו על ידי בנים ותלמידים. נמצא, שהוא רוצה להסתלק חס ושלום מן העולם לגמרי שיעלה רק למעלה ולא יהיה נשאר ממנו למטה כלל חס ושלום, שזהו בחינת רבוי אור שאינו מצמצם האור בהדרגה ובמדה להמשיכו למטה כראוי שזהו עקר קיום העולם, שזהו בחינת לא תהו בראה לשבת יצרה שכל אחד לפי בחינתו צריך להשתדל לעשות כלים שיקבלו אור הדעת שיהיה העולם ממלא מבני אדם, שזהו בחינת ומלאו את הארץ וכו', כמו שמבאר שם שזהו בחינת בנים ותלמידים שצריכין להשאיר אחריו, שזהו עקר שלמות הנשמה, כי אין שלמות לנשמה אפלו אם הוא צדיק גדול מאד מאד וזוכה לעלות למעלה למעלה כי אם כשנשאר דעתו גם למטה על ידי בנים ותלמידים כמו שמבאר שם. וזה שלא זכה לזה. נמצא שרוצה להסתלק רק למעלה שזהו בחינת רבוי אור חס ושלום מאחר שאין לו כלים לקבל, כי כל הכלים נעשין על ידי השתיקה שהוא בחינת צמצום האור שעל ידי זה עושין כלים בנים ותלמידים לקבל אור הדעת בהדרגה ובמדה ועל כן זה הנפטר בלא בנים חס ושלום הוא מדה כנגד מדה, כי מאחר דלא זכה לאפשא בעלמא להשאיר שארית בארץ וסבר שיסתלק רק למעלה כנ"ל על כן ענשו שאינו יכול לעלות כלל ואינו זוכה ליעול לפרגודא דמלכא כי אי אפשר לעלות למעלה כי אם כשנשאר ממנו השארה למטה כנ"ל ועל כן הוא צריך להתתקן על ידי אחיו שמיבם אשתו ואז נקטן ונתצמצם אור נשמתו ביותר, כי אתתא אמה נמצא שיורד ונתצמצם ביותר בצמצום גדול מאד. וזהו עקר תקונו ועליתו, כי עקר תקונו על ידי צמצום האור כנ"ל. נמצא שאחיו היבם מתקן נשמת המת ומקים שמו על נחלתו וממשיך השארתו למטה כנ"ל: ועל כן אם אינו חפץ ליבם ואינו יכול להמשיך הארת הדעת של בן ותלמיד שהוא בחינת התקון הנעשה על ידי יבום כנ"ל,. על כן וחלצה נעלו מעל רגלו וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל, כאבל וכמנדה, כי מאחר שאין בו דעת לתקן נשמת המת לחזר ולהמשיך הארת בן ותלמיד בעולם על כן אין לו מנעלים, כי עקר המנעלים נעשין על ידי השתיקה המצמצמת ומתקנת את הדבור והדעת וכו' כנ"ל. ומי שנסתלק ממנו הדעת כמו אבל ומנדה חס ושלום, חיב החליצת מנעלים כנ"ל ועל ידי זה שחולצת אשתו מנעל היבם על ידי זה מתלבשת נשמת המת בזה המנעל, כי נשמת המת היתה קשורה ברגל אחיו, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי עקר תקון המת על ידי צמצום האור שצריכין עכשו לצמצמו בתכלית הצמצום שהוא בחינת מנעל שהוא תכלית הצמצום כי הוא לבוש עב לבוש הרגלין ושרשו נמשך מסוד השתיקה העליונה כנ"ל. ועל כן תקונו על ידי מנעל של חליצה כנ"ל: ועל כן היבם יורש נחלת אביו ועקר תקון היבום הוא להקים שם המת על נחלתו על נחלתו דיקא, כי הנחלה היא העשירות והפרנסה להאדם ומי שזוכה להיות איש חיל על ידי כלליות בן ותלמיד הוא זוכה להארת הרצון על ידי הפרנסה דיקא, בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל ועל כן צריך היבם לתקן הנחלה ששם הארת הרצון שהוא בחינת שתיקה, שהוא עקר הארת בן ותלמיד, שזהו עקר תקון היבום כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה וכו' ואז פגמו מחלון וכליון ומתו בלא בנים, כי הפגם היה בעת שהיה רעב בארץ דיקא שאז אין זוכין להארת הרצון שנמשך בשעת האכילה כנ"ל. ועל כן נפגם אז הארת בן ותלמיד שזהו בחינת פגם מחלון וכליון שמתו בלא בנים כנ"ל. ועל כן תקונם היה בעת כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם ששם הארת הרצון שהוא בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. ואז נתתקנו בסוד היבום על ידי בעז ורות שהקימו שמם על נחלתם, כמו שכתוב שם, וגם את רות וכו' קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת וכו'. וכל המעשה היה בעת קציר התבואה ובשעת הגרן, כי עקר התקון של היבום, שהוא בחינת הארת בן ותלמיד, שהוא בחינת הארת הרצון, זוכין בעת האכילה דיקא. בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו כנ"ל. וזה שכתוב שם, אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות וכו'. וכתיב, ויאכל וישת וייטב לבו וכו'. וכן רות עסקה שם בכל פעם ללקט התבואה שם ובעז נתן לה בכל פעם מן התבואה והזהיר את נעריו על זה לתן לה לאכל לשתות ולקח לביתה כל מה שתרצה, כמו שכתוב, וגם של תשלו לה מן הצבתים וכו'. וכמו שמדבר שם כל הענין כי היו צריכין להמשיך הארת בן ותלמיד כנ"ל שהוא הארת הרצון שנתגלה בעת האכילה דוקא. וזה בחינת ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר. הינו כנ"ל. וזהו שדרשו רבותינו ז"ל, 'ותאכל', בעולם הזה 'ותשבע', לימות המשיח. 'ותתר', לתחית המתים. כי אכילתה היתה בקדשה גדולה כל כך עד שזכתה להארת הרצון בשעת אכילתה שהוא בחינת תחית המתים שיהיה לעתיד לבא שאז יהיה עקר התגלות הרצון. בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. והיא זכתה להארה זאת בעת האכילה כי אז זוכין לזה כנ"ל. וזה שכתוב שם, ותרא חמותה את אשר לקטה ותוצא ותתן לה את אשר הותרה משבעה. 'את אשר הותרה' דיקא, שהוא בחינת 'ותתר', לעולם הבא הנ"ל, כי עקר הוא בחינת ותתר לעולם הבא שהוא בחינת הארת הרצון שמתגלה בעת האכילה שעל ידי זה עקר התקון כי הוא בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. ועל כן גם שם המקום שנעשה בו התקון הזה היה נקרא 'בית לחם' על שם האכילה דקדשה הנ"ל. וזהו, ויהי בימי שפט השפטים. ודרשו רבותינו ז"ל שהיו שופטים את שופטיהם וכו'. הינו פגם המשפט הנ"ל, כי המשפט הוא בחינת הארת בן ותלמיד, בחינת הוו מתונים בדין, בחינת כי אלקים שופט וכו' כנ"ל. ואז נפגם המשפט הזה כנ"ל, על כן, ויהי רעב בארץ, שלא זכו אז לשביעה שאז מתגלה הארת הרצון וכו' כנ"ל. שהוא נמשך מהארת בן ותלמיד שמשם מקבלת המלכות הפרנסה כנ"ל. ועל כן היה פגם מחלון וכליון שלא זכו להשאיר שארית בארץ, שהוא בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל, ונתתקנו על ידי בעז ורות בסוד היבום כנ"ל. ועל כן נקרא שם הבן הנולד להם עובד שהוא בחינת עבד אדמתו ישבע לחם, כמובא, הינו כי זה עקר התקון שנולד להם בן שעל ידו נמשך הארת בן ותלמיד שהוא בחינת הארת הרצון שמתגלה בעת האכילה, שזהו בחינת עבד אדמתו ישבע לחם וכנ"ל: וזה בחינת וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו ונתן לרעהו וכו'. כי כשהיה צריך אחד למכר הונו ונחלתו לחברו ששם נעלם ומלבש הארת הרצון שמלבש בתוך העשירות והפרנסה דקדשה כנ"ל. על כן היה תקון המכירה על ידי המנעלים שהם נמשכין מבחינת שתיקה שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. וכן עשה בעז עם הגואל וישלף נעלו, כי על ידי זה נמשך הארת הרצון שהוא בחינת שתיקה שמשם נמשכים המנעלים שזהו בחינת חליצה כנ"ל ועל ידי תקונים הנ"ל שזכו לתקן בעז ורות. שהם בחינת המשכת הארת בן ותלמיד הארת הרצון הנ"ל. על ידי זה נולד משיח מהם שהוא דוד המלך עליו השלום, שממנו יצא משיח שיבא במהרה בימינו. כי משיח יבנה הבית המקדש, שיהיה קים לעד שהיא בחינת הארת בן ותלמיד שכלול בבית המקדש כי נמשח, בשמן המשחה ועל שם זה נקרא משיח שהוא בחינת שמן משחת קדש שהוא בחינת המקיפים הנ"ל, שהם בחינת שתיקה, בחינת הארת הרצון הנ"ל. כי משיח הוא בחינת שתיקה, כי הקץ סתום וחתום, כמו שכתוב סתם הדברים וחתם וכו' ולבה לפומה לא גלי, שזהו בחינת שתיקה העליונה שאפלו למעלה למעלה הוא בבחינת שתיקה, כי לבה לפומה לא גלי. ועל כן כל המשכת נשמת משיח היה בהעלם ובסוד ובתחבולות שהוא מעשה לוט ובנותיו שגם לוט בעצמו לא ידע בשכבה ובקומה. וכן מעשה יהודה ותמר ומעשה בעז ורות, כי הכל היה בסוד ובהעלם גדול כדי להמשיך נשמתו בסוד וכו', כמובא. כי משיח הוא בבחינת סוד, בבחינת שתיקה, כי משיח הוא למעלה מהזמן, בחינת אריכות ימים ושנים, בחינת חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד, שהוא בחינת מקיפים העליונים שהם בחינת שתיקה. ועל כן אסור להרהר חס ושלום על אריכת הגלות כל כך, כי אי אפשר להשיג זאת, כי הוא בחינת מקיפים העליונים שאי אפשר להשיגם כי הם בבחינת שתיקה. ועל כן הקץ סתום וחתום והמאמין לא יחש כי בו יבוא לא יאחר במהרה בימינו, אמן: ועל כן מברכין על המנעלים, העושה לי כל צרכי, כי כל צרכי האדם שהוא כלל הפרנסה נמשך מכלליות בן ותלמיד וכו', כמו שמבאר שם שמשם הם בחינת המנעלים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפלין. כי ציצית ותפלין הם כלליות של התורה כלה, שהוא כלליות בן ותלמיד, כי ציצית ותפלין הם כלליות של התורה כלה שהוא כלליות בן ותלמיד, כי ציצית הוא בחינת לבושין, בחינת מקיפין שמכניסין בהתלמיד שהוא בחינת מלכות, בחינת מלא כל הארץ כבודו, כי קדשת הציצית הם באתגליא והכל רואין אותן שזהו בחינת תלמיד שהשגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת ואראה את ה', אבל תפלין עקר קדשתם שהוא הפרשיות הם גנוזים ותפורים בתוך הבתים שזהו בחינת השגת הבן, בחינת מה חמית וכו', בחינת איה מקום כבודו, כי קדשתם גנוז מאד, כי תפלין הם מחין עליונים מאד בחינת בן, בחינת איה וכו' כנ"ל שזהו בחינת שתיקה. ועל כן משם נמשכין בחינת מנעלים שסוגרין האור שלא יצא לחוץ שזה נמשך מבחינת שתיקה העליונה כנ"ל שהוא בחינת תפלין ועל כן בזכות שרוך נעל זכו בניו לתפלין. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל, כתפלין כך מנעלים, כי המנעלים נמשכין מבחינת תפלין שהם בחינת מקיפין העליונים, בחינת שתיקה כנ"ל. וזהו שאמר אברהם, הרמתי ידי אל ה' וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל וכו'. ולא תאמר אני העשרתי את אברם כי איני רוצה עשירות שלך, כי כבר הבטיחני הקדוש ברוך הוא לעשרני, כמו שפרש רש"י שם, הינו כי אני זוכה לעשירות ופרנסה דקדשה שנמשך מכלליות בן ותלמיד, שהם בחינת חוט ושרוך נעל, שהם ציצית ותפלין שמשם המלכות מקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה ששם הארת הרצון המפלג לה' יתברך. וזהו, הרמתי ידי. 'ידי' דיקא, הינו הידים שיש בים החכמה שמשם כל הפרנסה והעשירות ששם הארת הרצון וההשתוקקות לה' יתברך. וזהו, הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ, שאני מרים ידי לה' יתברך, הינו שאני רק נכסף ומשתוקק לה' יתברך, כי הרמת הידים למעלה זה בחינת השתוקקות נמרץ לה' יתברך, בחינת שטחתי אליך כפי. בחינת נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. הינו שאני זוכה לפרנסה דקדשה ששם הארת הרצון שנמשך מהידים שיש בים החכמה שהוא הדעת של בן ותלמיד שהוא בחינת ציצית ותפלין. ועל כן איני רוצה עשירות שלך. כי הקדוש-ברוך-הוא הבטיחני לעשרני עשירות דקדשה הנ"ל כנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

לענין שעקר התקון הנעשה על ידי בעז ורות היה בעת האכילה דיקא שאז מתגלה הארת הרצון וכנ"ל. וזהו בחינה שאמר בעז לרות לעת האכל גשי הלום. לעת האכל דיקא שאז מתגלה הארת הרצון וכנ"ל. וגם רבנו ז"ל הביא מקרא זה לעת האכל וכו' לענין מאמר הנ"ל שאז בשעת האכילה באה היראה על האדם. מחמת שאז מתגלה הארת הרצון שמאיר בים החכמה שמשם מקבלת הפרנסה. ועל כן אז בעת האכילה דיקא באה היראה על האדם בחינת לעת האכל גשי הלום וכו'. ועין במאמר, רצועה היתה יוצאה מחלקו של בנימין וכו', בלקוטי תנינא. כי הוא שיך למאמר 'ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם' הנ"ל: ותתר לעולם הבא. זה בחינת הארת הרצון שיתגלה לעתיד שמאיר בעת האכילה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מה שצריכין להשאיר מאכילתו בשביל לברך ברכת המזון שתחול הברכה עליו, כי ברכת המזון שמברכין אחר האכילה זה בחינת הארת הרצון שמאיר בשעת האכילה דיקא וכמו שמבאר במקום אחר. וזהו בחינת פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שאומרים בברכת המזון שזהו בחינת הארת הרצון. וזהו בחינת ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו וכו'. הזן את העולם כלו בטובו בחן בחסד וברחמים וכו', כי עקר הפרנסה הוא בחסדו וברצונו הטוב לבד, שזהו בחינת רצון העליון. ועל כן מתגלה הארת הרצון בשעת האכילה, כי הפרנסה נמשכת רק מרצונו הטוב לבד בחינת נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, בחינת בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא כי אם במזלא תליא מלתא שהוא בחינת מזל העליון, שהוא בחינת עתיקא קדישא שמשם נמשכת הפרנסה שהוא בחינת רצון העליון כידוע וכמבאר בזהר הקדוש: וזהו בחינת בני חיי ומזוני, כי כלם הם בבחינת הארת הרצון העליון. בני זה בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל, כי גם התלמיד נקרא בן בחינת וכל בניך למודי ה' כנ"ל. חיי זה בחינת חיים ארכים חיים טובים חיים נצחיים שהם בחינת המקיפים העליונים הנ"ל שמתגלין על ידי הארת בן ותלמיד שהם בחינת חיים, בחינת אריכת ימים ושנים וכו' וכנ"ל. מזוני זה בחינת פרנסה ששם מתגלה הארת הרצון כנ"ל ועל כן כל אלו השלשה תלויים במזלא שהוא בחינת מזל העליון שהוא בחינת הארת הרצון וכנ"ל. וזה בחינה שאומרים שלשה הטבות ושלש גמולות בברכת המזון, כי כל זה הוא בחינת הארת הרצון וכנ"ל. שמיטיב עמנו ברחמיו ובטובו לבד וגומל לנו טובות ברצונו לבד בלי שום חיוב כלל. כי מי הקדימני ואשלם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, רק בטובו לבד נותן לנו פרנסה בני חיי ומזוני שזהו בחינת הארת הרצון שהוא עקר הטוב העליון בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' שרב הטוב הזה הוא הארת הרצון כמו שמבאר שם רבנו ז"ל במאמר הנ"ל. וזה בחינת 'הרחמן' הוא שאומרים כל פעם בברכת המזון ומזכירים וקוראים אז ה' יתברך בשם הרחמן כמה וכמה פעמים מה שלא מצינו כך בשאר התפלות. כי אז בשעת ברכת המזון עקר התגלות הרחמים שהוא הארת הרצון שהוא עקר הרחמים והחסד. שזהו בחינת כי מרחמם ינהגם שמשם זוכין להארת הרצון על ידי המנהיג האמתי שצריך להיות רחמן גדול כנ"ל במאמר הנ"ל, עין שם בתחלתו. נמצא שברכת המזון הוא בחינת הארת הרצון ועל כן צריכין להותיר באכילתו בשביל שתחול הברכה עליו על ידי ברכת המזון כי מה שמותירין מאכילתו זהו בחינת ותתר לעולם הבא שהוא הארת הרצון כנ"ל. וכמו שכתוב, ואת ובניך תחיי בנותר. ודרשו רבותינו ז"ל שבת קיג) עד תחית המתים שאז יהיה הארת הרצון כנ"ל. וזהו, ואת ובניך, 'ובניך' דיקא, בחינת בן ותלמיד הנ"ל, 'תחיי' בחינת חיים הנ"ל, בחינות אריכות ימים ושנים שכל זה הוא בחינת הארת הרצון בחינת בנותר לעולם הבא שהוא הארת הרצון כנ"ל. ועל כן מותירין מאכילתו כדי לזכות להארת הרצון על ידי ברכת המזון בבחינת ותתר לעולם הבא, שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל: ועל כן עקר הברכה והשפע שנמשכה על ידי אליהו ואלישע במעשה דצרפית על ידי אליהו. ומעשה דאשה אחת מנשי בני הנביאים על ידי אלישע. המשיכו עקר הברכה על ידי השמן, כי שמן הוא בחינת הארת הרצון, בחינת להצהיל פנים משמן וכו' שזהו בחינת השמן של חנכה וכמו שמבאר שם במאמר הנ"ל שעקר הברכה והפרנסה בא משם בחינת להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד וכמבאר שם במאמר הנ"ל. ועל כן המשיכו הברכה והשפע של פרנסה על ידי השמן דיקא שהוא בחינת הארת הרצון שמשם נמשך הפרנסה וברכה בחינת כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וכו', בחינת ואת ובניך תחיי בנותר, דהינו הנותר מן השמן, שהוא בחינת הארת הרצון בחינת ותתר לעולם הבא וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום