ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · ראשית הגז ד
התאמת הקריאה
הלכות ראשית הגז: ד:
ראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר ה' וכו':
כי איתא בדברי אדוננו מורנו ורבנו ז"ל שאפלו כשאדם מושך את עצמו מהרע אל הטוב רק כחוט השערה הוא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך, כי מחמת שהאדם בגוף מגשם כל כך בזה העולם הגשמי כל כך אשר רבו כמו רבו המונעים והמעכבים והמסיתים והבלבולים וכו'. על כן כל העתקה והעתקה שהאדם ממשיך עצמו מגשמיותו לה' יתברך ולתורתו אפלו הוא רק כחוט השערה הוא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. ובזה ראוי להאדם להחיות את עצמו ולשמח את עצמו אפלו אם הוא כמו שהוא. והביא שם מעשה על זה מהצדיק שנפל עליו עצבות וכבדות גדול מאד מאד וכו' שלא היה יכל לשמח את עצמו בשום דבר וכו' כי אם במה שלא עשני גוי וכו' וכו' ואז הראו לו שאינו כדאי אלפים ורבבות עולמות כנגד חוט השערה אחת שהאדם נעתק בזה העולם להתקרב לה' יתברך וכו': עין שם כל זה היטב בסוף ספר ספורי מעשיות:
וזה ששבח ה' יתברך את כנסת ישראל שערך כעדר העזים שגלשו וכו'. ופרש רש"י, אף הריקים שבך חביבין עלי וכו'. וכן פרש לקמן בקפיטל וא"ו על פסוק שערך כעדר העזים, בקטנים, ששערך מרמז על הגרועים ופחותים שבישראל שגם הם יקרים מאד בעיני ה' יתברך. כי מוצא גם בהם שבח הרבה על ידי הנקדות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מהם. ועל כן נקראים בשם שערות, כי זה עקר שבחם מה שמוצא בכל אחד מהם בחינת שערות קדושות הרבה, דהינו מה שכל אחד מהם מנתק עצמו בכל פעם כחוט השערה לה' יתברך או לדברים הנוגעים לעבודתו יתברך שזה יקר מאד אצל ה' יתברך כנ"ל. וזה בחינת ציצית, שהם בחינת שערות, כמובא בחינת ויקחני בציצת ראשי. הינו כי ציצית הם בחינת חוט של חסד שה' יתברך ממשיך עלינו בכל יום שאלו החוטי חסד בחינת ציצית נקלעים ונשזרים מהשערות הנ"ל מה שה' יתברך מטה כלפי חסד. ומוצא בכל אחד מישראל נקדות טובות שהם בחינת שערות כנ"ל. ואלו השערות מתקבצין יחד ונקלעים ונשזרים ונעשין בחינת חוטי הציצית הקדושים שמאירין על ישראל בכל יום. כי ידוע בכונות שבחינת ציצית נמשכין מנימין ושערות עליונים מבחינת שערות דעתיק ואבא ואמא שמהם יוצא אור הציצית הקדושים, כמבאר בכונות ציצית, עין שם, הינו כנ"ל. כי עתיק הוא בחינת חסד עליון ונורא מאד, בחינת ורב חסד, כי שם כלו טוב וחסד ושם שרש כל השלש עשרה מדות של רחמים שהם תליסר תקוני דיקנא ששם נמחלין כל העונות ונתהפכין לזכיות. וכל האורות הקדושות הנמשכין משם הכל בבחינת נימין ושערות, כידוע בכתבי האר"י ז"ל הינו כנ"ל כי מעצם החסד והטוב הנפלא שיש שם. על ידי זה מסתכל ה' יתברך רק על הטוב שבישראל אפלו בפושעי ישראל הוא מסתכל רק על בחינת השערות שנמצא בכל אחד ואחד מה שכל אחד מנתק עצמו לפעמים כחוט השערה מגשמיותו אליו יתברך. ועל ידי זה מאירין שם אורות גדולים ונוראים שנקראים בחינת נימין ושערות בחינת ועתיק יומין יתיב לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא. ועל ידי בחינות אלו השערות נמתקין כל הדינים ונמחלין כל העונות ונמשכין כל החסדים והטובות על ישראל הכל על ידי בחינת שערות עליונים שנמשכין על ידי השערות טובות שמוצא ה' יתברך בכל אחד מישראל אפלו בהגרוע שבגרועים ומהם יוצא אור הציצית וכנ"ל: וזה בחינת מן המצר קראתי יה. ומבאר בכונות שמצ"ר אותיות צמ"ר בחינת שערות שהם בחינת תקוני דיקנא, עין שם, הינו כנ"ל ששערות הדקנא קדישא שהם כל המדות של רחמים נמשכין על ידי בחינת מן המצר קראתי יה, דהינו על ידי שהאדם מנתק עצמו כחוט השערה מגשמיותו לה' יתברך, דהינו כשהוא במצר גדול והתאות והסטרא אחרא מתגברים עליו כמו שמתגברים עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל בבחינת כל רדפיה השיגוה בין המצרים עד שנדמה שאפס תקוה חס ושלום, והוא בעצם דחקו ומצרי נפשו פונה לה' יתברך וצועק אליו יתברך מן המצר בחינת מן המצר קראתי יה. אף על פי שמה שפונה עצמו לה' יתברך הוא רק כחוט השערה הוא יקר בעיני ה' יתברך ונעשה ממצ"ר צמר, שהם בחינת שערות דדיקנא קדישא ששם כלו רחמים וטוב ששם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע: וזה בחינת חוט של צמר ביום הכפורים שהיה מלבין העונות של כל השנה, כמו שכתוב, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. כי עקר סליחת העונות ביום הכפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שה' יתברך מוצא בישראל אפלו בהחוטאים רחמנא לצלן כמה וכמה שערות טובות כנ"ל. שעל ידי זה מאירין השערות העליונות שהם בחינת תקוני דיקנא בחינת צמר כנ"ל שעל ידי זה מחילת כל העונות כנ"ל:
וזה בחינת ראשית הגז שצריכין לתן להכהן. כי הכהן הוא איש חסד בחינת מיכאל כהנא רבא שמלמד תמיד זכות על ישראל. וכל הזכיות שמוצאין בישראל הוא על ידי בחינת שערות הנ"ל. שעל ידי זה יכולין למצא זכות אפלו בהגרוע שבגרועים. כי בכלם נמצאין כמה שערות טובות מה שממשיכין עצמן כמה פעמים מרע לטוב כחוט השערה שזהו בחינת שערך כעדר העזים, שנאמר על פושעי ישראל כנ"ל. ועל כן צריכין לתן להכהן ראשית הגז מהצמר כדי לתן להכהן ראשית הגז מהצמר כדי לתקן בחינת הצמר בשרשו שהוא בחינת שערות עליונות כנ"ל, הינו כדי להמשיך חסדים על ישראל על ידי השערות טובות שנמצא בהם מה שכל אחד מושך את עצמו בכל פעם כחוט השערה אליו יתברך כנ"ל. וזהו וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר ה' לעמד לשרת וכו', כי עקר השרות של הכהן הוא בקרבנות לכפר על ישראל שזה נעשה על ידי בחינות השערות הנ"ל. שעל ידי זה ה' יתברך מתרצה לישראל ומוחל עונותיהם בבחינת חוט של צמר שמלבין העונות ביום הכפורים כנ"ל. והכהן איש החסד עוסק בזה. ועל כן מגיע לו ראשית הגז וכנ"ל:
וזה, הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל וכו'. והוא פליאה נשגבה מאד וכל רואה ישתומם על זה איך יעלה על הדעת שה' יתברך ידמה את ישראל חס ושלום, לבני כשיים הלא כבר בחר בנו מכל עם והבטיחנו שלא יעזב אותנו לעולם ולא יחליף אותנו באמה אחרת לעולם, כמבאר במקומות אין מספר ואיך יאמר הוא יתברך כדברים האלה על ישראל עם קרובו. וגם בפרשה זאת גופא הוא חוזר ומסים תוך כדי דבור לטובה, כמו שכתוב שם, אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב וכו' כי הנה אנכי מצוה והנעותי וכו' ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת וכו' הנה ימים באים וכו' ונגש חורש בקצר וכו'. ואיך התחיל לגנות את ישראל כל כך להשוותם לשאר העכו"ם חס ושלום?! אך באמת כל התוכחות שה' יתברך מוכיח את ישראל וכל הבזיונות שמבזה אותם לפעמים בדרך בזיון הכל לטובה גדולה כדי ללמד עליהם זכות וחסד כדי שישובו אליו באמת, כי לפעמים שישראל מקלקלין מעשיהם מאד מאד עד שכמעט אין נכר מעט דמעט הטוב שבהם מעצם רבוי הפשעים והקלקולים רחמנא לצלן, ואם ירצה ה' יתברך ללמד עליהם זכות על ידי מעט הטוב שבהם יתעוררו המקטרגים חס ושלום וימצאו כנגד זה אלפים פעמים להפך חס ושלום, אבל ה' יתברך חפץ חסד הוא ואף על פי כן הוא רוצה בעצמו וחפץ להטות עליהם כלפי חסד אז בטובו וחכמתו הנפלאה הוא בעצמו מבזה את ישראל בתכלית הבזיון ואמר עליהם שכבר הם אצלו חס ושלום, כמו כל האמות מאחר שכבר קלקלו כל כך ותכף שה' יתברך מהפך הדבר ואמר על ישראל שהם כמו האמות ממש אזי תכף נתראה אמתת הנקדות טובות שבהם כי בודאי בתחלה לא היה נחשב הטוב שבהם כלל עד שכמעט לא היה נראה כלל כי בודאי לפי קדשת ישראל בשרשם אפלו אם פוגמין כל ימיו כחוט השערה אחת חס ושלום, הוא גם כן פגם גדול ונורא מאד, כי ישראל רחוקים לגמרי מעון חס ושלום ומכל מיני פגמים חס ושלום, מכל שכן כשפוגמים חס ושלום יותר מחוט השערה, מכל שכן וכל שכן כשפוגמים וחוטאים ועוברים חס ושלום עברות ממש רחמנא לצלן, בפרט כשעוברים הרבה חס ושלום רחמנא לצלן עד שהעונות רבו מספר עד שמעט הטוב כמעט אינו נכר כלל בפרט, כי גם מעט הטוב מערב בפסלת הרבה בודאי כשירצה להסתכל על עצם רבוי הפגמים שלהם לפי קדשת ישראל כמעט אפס תקוה חס ושלום, כי כפי עצם קדשת ישראל כפי מה שראוי להם להיות בודאי כמעט אי אפשר לסבל הפגמים שלהם חס ושלום ואין נכר כלל הטוב שבהם חס ושלום, אבל ה' יתברך רב חסד ואמת וחפץ בקיום העולם, כי הוא ידע יצרנו מהיכן האדם נלקח והיכן הוא כבוש בזה העולם וכו'. על כן ברחמיו העצומים הוא בעצמו מהפך הדבר ומתחיל להשוות ישראל לכל האמות. וזהו, הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל וכו' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וכו'. ותכף כשמדמה ומשוה אותם לשאר העכו"ם בודאי הכל יודו ויאמרו בפה מלא שעדין יש חלוק רב ונפלא כרחוק מזרח ממערב בין ישראל לבין העכו"ם, כי כנגד העכו"ם נמצא תמיד בישראל כמה שערות ונקדות טובות לאלפים ורבבות, כי אפלו כשישראל חס ושלום, בדיוטא התחתונה מאד עדין אפלו הגרוע שבהם מלא מצות כרמון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין לז) על פסוק כפלח הרמון רקתך, אפלו ריקנים שבך וכו', נמצא שדיקא על ידי שמדמה את ישראל לבני כושיים ולשאר העכו"ם על ידי זה דיקא מלמד עליהם זכות כי על ידי זה נתגלה ומאיר לעין כל הזכות והטוב שבהם, כי כנגד העכו"ם 'עמך ישראל כלם צדיקים', כי כלנו מניחים טלית ותפלין בכל יום ומתענים ביום הכפורים וכו' וכו': נמצא שכונת ה' יתברך לטובה ושבח גדול לישראל מה שדמה אותם לבני כושיים וכנ"ל. וזהו שסים שם, אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב וכו' כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ, הינו שה' יתברך אומר שבודאי לא ישמיד את ישראל חס ושלום כשאר העכו"ם החוטאים שישמיד אותם מעל פני האדמה, כנאמר שם מקדם הנה עיני ה' בממלכה החטאה והשמדתי אתה וכו', אבל בית יעקב לא ישמיד חס ושלום, כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגוים את בית ישראל וכו', הינו שה' יתברך יצוה להניע בכברה את ישראל כנגד העכו"ם לברר ולנפות אותם היטב, כמו שמבררין ומנפין בנפה וכברה אשר לא יפל צרור ארץ ואז הכל יראו לעין כל גדל עצם החלוק שבין ישראל לעכו"ם, כי אפלו אם ישראל כמו שהם עדין יש בהם כמה נקדות טובות כמה חוטי שערות טובות מה שהם מושכין את עצמם בכל פעם לה' יתברך שזה יקר מאד בעיני ה' יתברך כנ"ל. ועל ידי זה ירחם עלינו ויביא לנו הגאלה שלמה על ידי משיח צדקנו שהוא בחינת עתיק, כמו שאיתא ועד עתיק יומיא מטה שהוא יודע ללמד זכות על ישראל למצא כל השערות טובות שבישראל, שזהו בחינת החסד הרב של בחינת עתיק כנ"ל. ועל כן סים שם, ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים וכו', כי דיקא על ידי זה יקים את סכת דוד על ידי שמהפך הדבר ומדמה את ישראל לגמרי לגויים כנ"ל שעל ידי זה דיקא נתגלה ונראה כמה וכמה נקדות טובות שבהם כנגד העכו"ם כנ"ל. ועל ידי זה יבוא משיח ויקים את סכת דויד הנפלת כנ"ל:
וזהו בעצמו בחינת קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי וכו' והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. והקשו רבותינו ז"ל, מה ענין פרעניות ונחמה סמוכין בדבור אחד, כמובא בפרוש רש"י. אך על פי הנ"ל מובן הדבר היטב, כי דיקא על ידי זה שה' יתברך אומר להם לישראל לא עמי אתם רק הם כמו שאר העכו"ם, על ידי זה נתגלה גדל עצם מעלתם ותפארתם, כי כנגדם כל ישראל קדושים כנ"ל. ועל כן הם סמוכים זה לזה, כי דיקא על ידי שאמר להם לא עמי אתם על ידי ירחם עליהם ויושיעם וירבה אותם כחול הים וכו' מחמת שהכל רואין שכנגד העכו"ם כלם צדיקים וכנ"ל. וזהו, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, כי דיקא במקום שיאמר להם לא עמי אתם, על ידי זה יאמר להם בני אל חי, כי על ידי זה דיקא נתגלה מעלתם ותפארתם וכנ"ל:
וכל זה קבלתי והבנתי משיחותיו הקדושות של רבנו זכרונו לברכה ומהתורה אזמרה לאל"הי בעודי בסימן רפב), עין שם היטב. ומכמה תורות, ובפרט ממה שספר לי שדבר עם אחד שהיה קובל לפניו מאד על רבוי מעשיו הרעים המכערין כי זה האיש היה חפץ מאד להתקרב לה' יתברך ולצאת ממעשיו הרעים אך בכל פעם התגברו עליו יותר עד שעברו עליו ימים ושנים הרבה ולא זכה לצאת ממה שהיה צריך לצאת אך אף על פי כן התחזק את עצמו ביותר וחתר בכל פעם להתקרב לה' יתברך והיה קובל מאד מאד לפניו זכרונו לברכה על עכירת מעשיו רחמנא לצלן, והשיב לו רבנו ז"ל בחכמתו בתמימות ובפשיטות, 'אין לי עם מי לדבר', כי כבר כלו רע. ותכף נתעורר האיש הנ"ל וענה ואמר לרבנו ז"ל, הלא על כל זה אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדשת ישראל וכו'. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לו, הוא מעט דמעט. ותכף אמר לו שירגיל את עצמו לילך עם התורה אזמרה לאלהי בעודי וכו', כל זה ספר לי רבנו ז"ל והבנתי כונתו הקדושה שדיקא על ידי זה החיה את האיש, כי כבר נפל בעיני עצמו כל כך עד שלא היה אפשר לו להחיותו בשום דבר רק כשאמר לו שהוא כלו רע אזי נתעורר בעצמו והתחיל להרגיש מעט קדשת הנקדות טובות הנמצאים בו עדין ואז אמר לו רבנו שילך עם התורה אזמרה לאלקי בעודי וכו' כנ"ל. כי כל ענין הנ"ל מבאר היטב בהתורה אזמרה הנ"ל שמבאר שם שאפלו רשע גמור צריכין לדון לכף זכות, כי איך אפשר שלא ימצא בו איזה נקדה טובה וכו'. וכן האדם אצל עצמו וכו', עין שם היטב, הינו כנ"ל. שכשהאדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה כלל רחמנא לצלן, צריך להפך הדבר ויסתכל על עצמו מעבר השני, הינו כאלו חס ושלום כבר הוא גרוע לגמרי וכנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא גם בעצמו בעמק גריעותו כמה וכמה נקדות טובות ועל ידי זה יחיה את עצמו, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל והבן היטב כל זה בעין האמת לאמתו באפן שתוכל להחיות את עצמך על ידי זה תמיד:
וזה בחינת שבת נחמו אחר תשעה באב, כי לכאורה תמוה שקדם תשעה באב שהוא קדם עקר חרבן בית המקדש מתאבלין הרבה על הגלות ועל החרבן כל הימים שבין המצרים. ובתשעה באב מתאבלין מאד ואין מניחין תפלין ותכף אחר תשעה באב פוסקין מלהתאבל ואין נוהגין כל הדינין שבין המצרים אף גם מתנחמין הרבה הרבה, כי מתחילין תכף בשבת הראשון אחר תשעה באב להפטיר נחמו נחמו עמי וכו' וכל שבע דנחמתא עד ראש השנה. והדבר תמוה לכאורה, כי מהראוי היה לנהג איזה ימים אבלות אחר גמר החרבן שהיה בתשעה באב להתאבל על עצם צרותינו ומדוע תקנו חכמינו ז"ל להפך?: אך הענין מבאר על פי הנ"ל, כי בין המצרים בהם הדינין היו מתגברין חס ושלום כמובא, כי אז נתעוררו קטרוגים הרבה על ישראל בעונותיהם עד שגרמו שיהיה נחרב הבית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב ובתשעה באב התגבר הדין ביותר עד שהיה אז עקר החרבן לגמרי, אבל תכף שהדליק אש בבית המקדש להחריבו תכף התחיל הדין להתחמק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ששכך חמתו באש שהצית אש בציון וכו', הינו כנ"ל. כי הבית המקדש הוא תפארת ישראל, כמו שכתוב, גאון עזם מחמד תפארתם. וכתיב, בית קדשנו ותפארתנו. הינו ששם היו מאירין כל הגונין הקדושים של מעשים טובים של ישראל, כי הבית המקדש הוא כלליות הקדשה של כלל ישראל וכל המצות ומעשים טובים שהיו ישראל עושין הכל היה עולה להבית המקדש ושם היו נצטיר וזה היה בחינת הגונין והציורין הנפלאים שהיו בבית המקדש, כי הבית המקדש היה כלליות התורה והתפלה של ישראל, כמו שכתוב, וקמת ועלית אל המקום וכו'. וכתיב, את אשר יתפללו אל הבית הזה. וכן בבית המקדש היו מתכפרין כל עונות ישראל. ועל כן אז היו ישראל מפארים ומהדרים על ידי הבית המקדש, אבל בעונותינו הרבים כשגברו עונות ישראל נחשך אור הבית המקדש וכל מה שגברו העונות יותר ונתמעטו הזכיות ונתמעט ונחשך אור קדשת הבית המקדש עד שגברו העונות עד שנחרב לגמרי ואז נאמר, השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כאלו חס ושלום נתבטל ההתפארות שהיה מתפאר בישראל על ידי מעשיהם הטובים כי גברו העונות עד שלא נראו מעט דמעט מעשיהם הטובים. ועל ידי זה נחרב הבית המקדש ונפלה עטרת ראשנו וכו'. אבל תכף שנחרב הבית המקדש שהוא ההתפארות של ישראל כאלו אין לה' יתברך עוד שום התפארות מישראל כאלו הם ככל הגויים חס ושלום. וכמו שסברו השונאים באמת שאמרו אז, הנה ככל הגוים בית יהודה. וזה היה טובה גדולה, כי תכף שנחרב הבית המקדש שהוא ההתפארות של ישראל והתחילו לומר הנה ככל הגוים בית יהודה תכף ומיד נתגלה ונתראה גדל עצם החלוק שבין הגויים לבית יהודה, כי איך שהוא עדין נמצאים בישראל כמה נקדות טובות וכמה מעלות רבות כנגד הגויים על כן אז דיקא נמתק הדין תכף וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, מזמור לאסף, קינה לאסף, מבעיא לה, אלא ששפך חמתו על הבית המקדש ולא כלה את ישראל חס ושלום, הינו כנ"ל, כי על ידי זה דיקא שהחריב את הבית המקדש כאלו אין עוד שום התפארות מישראל חס ושלום והם ככל הגויים חס ושלום, תכף נתגלה ונראה עצם החלוק שביניהם, על ידי זה נכמרו רחמיו יתברך ולא כלה אותם וכנ"ל:
וזה בחינת תשעה באב שאז נחרב הבית המקדש שהוא תפארת ישראל כנ"ל ועל כן אין מניחין אז תפלין שנקראין פאר, כי אז הוא בחינת בטול ההתפארות, שזהו בחינת חרבן בית המקדש כנ"ל ואנו יושבין לארץ ודומין על עצם רבוי עונותינו שגרמו להחריב בית קדשנו ותפארתנו כאלו אין אנו יכולין להגביה ולהרים עצמנו חס ושלום, כי אין לנו במה להחיות עצמנו חס ושלום מעצם רבוי עונותינו עד שאין אנו יכולין להניח תפלין, כי אין לנו במה להתפאר אשר כמעט אפס תקוה חס ושלום. כאלו חס ושלום כל אפין שוין, כאלו ככל הגוים בית יהודה חס ושלום. ועל כן אז תכף בתשעה באב לעת מנחה מתחיל ההמתקה, כי אז הוא בחינת הולדת משיח, כמובא, הינו כנ"ל, כי זהו בחינת ירידה תכלית העליה, כי תכף שמגיעים לבחינה הנ"ל שנסתלקו התפלין ונחרב הבית המקדש כאלו אין עוד במה להתפאר בישראל כאלו ככל הגוים וכו' חס ושלום, אזי תכף מתחיל להתגלות ולהתראות רבוי ההתפארות שיש לישראל כנגד הגויים וכנ"ל. ועל כן תכף במנחה של תשעה באב שאז היה עקר החרבן של הבית המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, לעת ערב הציתו אש בבית המקדש. אז דיקא מתחיל המתקה גדולה, כמובא, ואז דיקא מניחין טלית ותפלין, כי תכף שהתחיל חרבן בית המקדש שהוא תפארת ישראל וכו' כנ"ל תכף נתגלה תפארתם כנגד העכו"ם ועל כן אז הוא בחינת לדת משיח, דהינו שמתחיל להתנוצץ אור של משיח, כי עקר הגאלה של משיח יהיה על ידי זה על ידי שהוא ישיג בחינת רבוי החסדים הנפלאים של בחינת עתיק להסתכל רק על השערות טובות שמוצאין בישראל וכנ"ל:
וזה שאומרת כנסת ישראל כנגד העכו"ם, שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וכו' אל תראוני שאני שחרחרת וכו'. הינו שישראל אומרים להאמות האמת שאני שחורה מאד במעשי. אבל עדין ונאוה אני נגדכם, כי בודאי כנגד קדשת ישראל כפי מה שראוי לי להיות בודאי אני שחורה מאד, אבל אתם אין לכם להתגאות ולהשתרר עלי על ידי זה כי עדין אני נאוה מאד נגדכם בנות ירושלים שהם כלל האמות, כמו שפרש רש"י. וזהו כאהלי קדר כיריעות שלמה, הינו מה שאני נראית שחורה מאד כאהלי קדר, זהו מצד מעלתי כי אני מחיב להיות יפה כיריעות שלמה ומרבוי עונותי ופגמי אין נראה יפיי עד שאני נדמה לשחורה כאהלי קדר, אבל אף על פי כן אתם אל תראוני שאני שחרחרת כי כנגדכם עדין אני נאוה מאד כנ"ל: ועל כן תכף אחר תשעה באב פוסקין דיני האבלות של בין המצרים ומנחמין אותנו הרבה בשבע דנחמתא. כי תכף שנחרב הבית המקדש כאלו אין עוד התפארות בישראל כלל חס ושלום, תכף נתגלה ונתראה כמה מעלות טובות לישראל כנגד כל העכו"ם ועל ידי זה נמתקין כל הדינים וה' יתברך מנחם אותנו בכל הנחמות כי על ידי זה יבוא משיח צדקנו שהשגתו מגיע עד עתיק וכו' כנ"ל ויגאלנו מהרה, אמן:
וזה בחינת ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וכו'. כי בלעם רצה להסתכל על עונות ישראל כדי שיוכל לקללם חס ושלום, וכל זה היה עקר כונתו הרעה כשהלך לקללם, כי אף על פי שידע שהוא ביד ה' יתברך כחמר ביד היוצר כמו שאמר כמה פעמים, לא אוכל לעשות קטנה או גדולה מלבי את אשר ישים ה' בפי וכו'. והוא היה רואה ומבין בעצמו שאין רצון ה' יתברך לקללם ואף על פי כן הלך כי כונתו הרעה היה שעל ידי שיעורר עונות ישראל יהיה כביכול ה' יתברך מכרח להסכים עמו לקללם חס ושלום, כי ה' יתברך אוהב משפט כידוע. וזה שכתוב, וישת אל המדבר פניו כתרגומו וכמו שפרש רש"י שהסתכל על חטא העגל וסבר שלגדל עצם החטא שוב אי אפשר לגלות ולעורר הטוב והזכות שבישראל, אבל איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת עד היכן עד היכן מגיעין רחמיו העצומים על ישראל וברחמיו הנפלאים הפך הקללה דיקא לברכה, כי דיקא על ידי עצם שנאתו שרצה לעקר את ישראל לגמרי חס ושלום על ידי גדל הקטרוג שרצה לעורר עליהם, על ידי זה דיקא התהפך לברכה, כי הוא רצה שהאמות שהם בלק והמואבים יתגברו על ישראל, כי בשביל זה קראו בלק ורצה לקטרג עליהם כדי לגרש ישראל מפניהם, אבל תכף נראה טפשותו וסכלותו הגדולה, כי תכף שרצה להכניע ישראל חס ושלום כנגד המואבים מחמת עונותיהם תכף נתראה ונתגלה גדל רבוי המעלות טובות שיש עדין לישראל כנגד המואבים וכנגד כל אמות וכנ"ל ואזי הפך ה' הקללה לברכה, כמו שכתוב, ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וכו'. 'ויהפך' דיקא, כי דיקא על ידי הקללה שרצה לקללם שישראל יתגרשו חס ושלום מפני שאר האמות, תכף נתראה ונתגלה הטוב שבישראל כנגד האמות כנ"ל ואז נתעורר זכות גדול על ישראל על ידי שראו הכל שכנגד האמות הם צדיקים גדולים ועל כן על ידי זה דיקא נתהפך לברכה וכנ"ל: שיך לעיל:
גם יתפרש הפסוק שחורה אני ונאוה בסגנון זה, שחורה אני, שכל מה שאתם העכו"ם אומרים שאני שחורה על ידי זה דיקא ונאוה. כאהלי קדר כשאתם משימים אותי כאהלי קדר חס ושלום, על ידי זה דיקא אני נאה כיריעות שלמה, כי תכף שאתם משימים אותי לשחרות גמור כאהלי קדר תכף נראה יפי ונוי שלי כי כנגד שחרות גמור אני נאוה מאד על ידי כל הנקדות טובות שהם בחינת שערות שנמצאים בי כנ"ל: וזה בחינת המשל שהביא במדרש על פסוק אל תראני שאני שחרחרת וכו' מהשפחה שאמרה לחברתה למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה בשביל שראה ידיה של גבירתה מפחמת אמרה לה וכו' ומה וכו' את שכלך מפחמת וכו', הינו כנ"ל: