ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · מילה ד
התאמת הקריאה
וביום השמיני ימול בשר ערלתו:
על-פי הענין הנורא שגלה רבנו ז"ל בענין למעלה מהזמן. שבאמת כל הזמן הוא רק מהעדר הדעת וכל מה שהדעת נגדל יותר נתמעט הזמן יותר וכן למעלה מעלה עד שיש דעת גדול כל כך ששם נתבטל הזמן לגמרי בתכלית הבטול, כי שם הוא למעלה מהזמן לגמרי. ובאר זה מהשנה שבשעת שנה שהדעת נקטן מאד אז נדמה בחלום על רבע שעה שהוא שבעים שנה כאשר נדמה בחלום שעוברים כל השבעים שנה ברבע שעה אחת. וזה מחמת קטנות הדעת אז שעל-ידי-זה נגדל הזמן עד שנדמה על רבע שעה שהוא שבעים שנה ואחר כך כשמקיץ משנתו וחוזר אליו הדעת אזי הוא רואה האמת שכל אלו השבעים שנה שנדמה לו בחלום הוא באמת רק רבע שעה, רק שבעים שנה ממש הם שבעים שנה אצלנו, אבל יש דעת גדול מדעתנו ששם גם שבעים שנה שלנו הוא רק רבע שעה ושם יש שבעים שנה אחרים שהם שבעים שנה ממש, אבל בהדעת שגבה עוד יותר ויותר גם אלו השבעים שנה הם רק רבע שעה וכן למעלה למעלה. עד שיש דעת ששם נתבטל הזמן לגמרי וכו'. ומשיח יזכה לזה השכל של בחינת למעלה מהזמן. ועל-כן אחר כל מה שעבר על משיח מיום בריאת העולם וסבל מה שסבל אחר כך יאמר לו ה' יתברך, בני אתה אני היום ילדתיך וכו'. וזה מחמת גדל עצם שכלו הנורא שיהיה לו אז שעל-ידי-זה יתבטל הזמן אצלו לגמרי וכו', עין שם כל זה בלקוטי תנינא בסימן סא:
וזה בחינת מצות מילה שבשמיני, כי באמת עקר התכלית הוא שיזכה לדעת שלם הנ"ל עד שיזכה לבחינת למעלה מהזמן שאז יזכה להכיר את ה' יתברך כראוי אשר בשביל זה נברא, כמו שאיתא בזהר הקדוש שעקר הבריאה היתה בגין דישתמודעין לה, כי ה' יתברך הוא למעלה מהזמן ואי אפשר להכירו יתברך כראוי כי אם מי שזוכה לדעת השלם הזה עד שיתבטל אצלו הזמן לגמרי כנ"ל, שזהו בחינת כל שעשוע עולם הבא שהוא למעלה מהזמן, כמו שכתב רבנו ז"ל בסימן ז בלקוטי תנינא שכל הזמן של העולם הזה מה שהיה ומה שיהיה אינו עולה אפלו נגד שעה אחת של עולם הבא, כי שם הוא למעלה מהזמן וכו'. וזה עקר התכלית של אדם לזכות לחיי עולם הבא שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם מכירין את ה' יתברך שהוא למעלה מהזמן שזה עקר התכלית של כל התורה והמצות שבשביל זה נברא האדם וכל זאת זוכין על-ידי שלמות הדעת האמתי שעל-ידי-זה נתבטל הזמן לגמרי כנ"ל. וזה בחינת מצות מילה שהוא לחתך ולהעביר הערלה דחפיא על ברית שעל-ידי-זה מעבירין הכסילות והשטות החופה על המח, כמובא בתקוני זהר שעל-ידי מילה ופריעה מעבירין העננין דמכסין על עינין דאנון רומי רבתא ורומי זעירתא. ועננין דמכסין על עינין, הם בחינת הקלפות הקודמין לפרי החופין על המח שמהם נמשכין כל הכסילות והעדר הדעת שמשם עקר הזמן שעל-ידי-זה כל התאות ורדיפת העולם הזה הכל הוא בבחינת תחת הזמן, כי למעלה מהזמן שם נתבטלין כל התאות ואין אחיזה להתאות והבלבולים ומניעות מעבודת הבורא יתברך כי אם בבחינת תחת הזמן שנמשך מהעדר הדעת כנ"ל. ועל זאת קורא קהלת תגר בכל ספר קהלת, הבל הבלים אמר קהלת וכו' מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש, ראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח וכו' וכן הרבה. כי כל ההבלים ורעות רוח והמעשה הרע הכל נעשה תחת השמש דיקא, דהינו תחת הזמן שנמשך מהעדר הדעת ועל-כן אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוטה ג). כי כשהדעת שלם ואז לפי שלמות דעתו כן הוא סמוך יותר לבחינת למעלה מהזמן ששם אין שום תאוה ולא שום הבל ומעשה רע של תחת השמש והזמן. וזה עקר מצות מילה לחתך הערלה שהוא תקון הברית כדי להעביר הכסילות החופה על המח, כי תקון הדעת הוא על-ידי תקון הברית, כי סלוקא דיסודא עד אבא ואמא כידוע:
וזה בחינת מצות מילה בשמיני, כי אף-על-פי שעקר התכלית הוא לזכות לבחינת למעלה מהזמן שיתבטל הזמן לגמרי כנ"ל, אף-על-פי-כן אי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי שנשמת האדם ירדה למטה בעולם הזה עד שנתלבשה בימים בזמן ובמדות וצריך האדם להאריך ימים דיקא בזה העולם אף-על-פי שבאמת כל תכליתו שיזכה לבטול הזמן לבחינת למעלה מהזמן, אף-על-פי-כן צריך דיקא להאריך ימים ושנים בזה העולם, כי כל מה שחי יום יותר בזה העולם ועובד ה' ביותר בזה העולם בזמן ובימים על-ידי-זה זוכה לשלמות הדעת ביותר וזוכה ביותר לבחינת למעלה מהזמן וזה עקר אריכת ימים שצריכין לזכות בזה העולם בחינת למען ייטב לך והארכת ימים, דהינו שיזכה בכל יום ויום מימי חייו להכלל בבחינת יום שהוא כלו ארך שהוא בחינת עולם הבא שהוא למעלה מהזמן. וזה בחינת זקנה דקדשה, בחינת זקן זה קנה חכמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל קדושין לב). כי כל מה שנזקן יותר צריך לקנות חכמה ודעת אמתי יותר ואז נכלל בכל יום בבחינת הזקנה שלמעלה שהוא בחינת אריכות ימים ושנים האמתיים שהוא בחינת למעלה מהזמן שמשם עקר החיים, עקר אריכת ימים ושנים ]וכמובן כל זה בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות [. כי מי שאינו זוכה לדעת אמתי בימי חייו אפלו אם ירבה כחול ימים אין זה אריכות ימים כלל, כמו שכתוב, ואלו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה וכו'. כי מה יתרון לו ברבוי ימיו העוברים כצל עובר, כי הלא בכל יום האדם מת, כי היום שחי לא יחיה עוד. ואם כן הוא מת בכל יום, בבחינת ויום המות מיום הולדו, שתכף מיום הולדו ממש מתחיל האדם למות מיד. וזה ברור ומובן לכל בר דעת לכל מי שיש לו מח בקדקדו. ואם כן מה יתרון לבן מאה שנים על בן יום אחד, אדרבא, זה מת יום אחד וזה מת מאה שנים. וכמו שכתוב שם בקהלת, הלא טוב ממנו הנפל. כי תחת הזמן אין שום חיים כלל, כי שם עקר אחיזת סטרא דמותא כנראה בחוש לכל שהזמן הולך ומת בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כי כל בני האדם וכל מין בעלי חיים אשר על פני האדמה מימות עולם כלם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיים לא יחיו עוד כנ"ל. ועל-כן באמת אמרו רבותינו ז"ל ברכות יח), רשעים בחייהם קרויים מתים. מאחר שנמשכין אחר הכסילות והרוח שטות, שהוא בחינת תחת הזמן שחולף ועובר וכלה בכל רגע שהוא סטרא דמותא. כי עקר החיות באמת הוא רק מחי החיים שהוא למעלה מהזמן וכל עקר קיום הזמן הוא בשביל ישראל ובשביל הצדיקים שעוסקין כל ימיהם בתורה ועבודה שעל-ידי-זה משלימין דעתם ונכללין בבחינת למעלה מהזמן ומקשרין ומעלין בחינת הזמן לבחינת למעלה מהזמן. והם זוכין לחיים אמתיים לעד ולנצח ומהם עקר המשכת החיות לכל באי עולם בשביל קיום העולם, כי הכל נברא ומתקים בשביל הצדיקים כידוע: הכלל, שעקר החיות האמתי הוא בבחינת למעלה מהזמן, אך אי אפשר לבא לזה כי אם על-ידי שהאדם בא בתוך הזמן ששם עקר הנסיון והצרוף שלו וצריך דיקא להאריך ימים בזה העולם, כי בכל יום שחי יותר וזוכה לקדש עצמו כראוי אזי משלים דעתו בכל יום יותר וזוכה בכל יום ויום להכלל יותר ויותר בבחינת למעלה מהזמן שזה עקר התכלית כנ"ל. וזה בחינת מילה בשמיני שצריך שיעברו על הולד הנולד שבעה ימי ערלה שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת ערלה דחפיא על ברית, עננין דמכסין על עינין. שמשם עקר אחיזת הזמן ואחר כך דיקא חותכין הערלה ומעבירין הכסילות החופה על המח ומשלימין דעתו כדי שיוכל לזכות לבחינת למעלה מהזמן שהוא התכלית, כי כן הדבר, כי אי אפשר להאדם לבא לבחינת למעלה מהזמן שהוא שלמות הדעת עד שיעבר תחלה תחת הזמן שהוא בחינת העדר הדעת ויתנסה ויצטרף שם ויזכה לקדש עצמו כראוי אז יזכה על-ידי הזמן דיקא לעלות ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת כריתות ובטול הערלה שהוא תקון הברית שהיא שלמות הדעת שזוכין דיקא אחרי שעברו שבעה ימים שהם כלל הזמן, כי כל הזמן נכלל בשבעת ימי השבוע ואז דיקא זוכין לבחינת למעלה מהזמן שהוא שלמות הדעת שזוכין על-ידי מצות מילה ביום השמיני שהוא בחינת למעלה מהזמן, כי יום השמיני הוא בחינת למעלה מהזמן, כי ביום השמיני הוא בחינת בינה עלמא דאתי שהוא למעלה מהזמן, למעלה משבעת ימי הבנין ששם אחיזת הזמן כידוע:
וזה בחינת ואברהם זקן בא בימים וכו'. שדיקא על-ידי הימים והזמן זכה לבא לבחינת זקנה דקדשה, בחינת זקן זה קנה חכמה, שהוא שלמות הדעת, שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם עקר הזקנה האמתית כנ"ל, כי אברהם היה ראש לנמולים על-כן זכה לזה, כי על-ידי מצות מילה זוכין לבטל הזמן ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן ששם עקר הזקנה כנ"ל. ועל-כן באמת אברהם אבינו היה הזקן הראשון בעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, עד אברהם לא היה זקנה. כי הוא הראשון שזכה לזקנה דקדשה מחמת שהוא היה הראשון לנמולים וכנ"ל:
וכל זה מרמז בהמעשה של הבעטליר הראשון שהיה עור שהתפאר עצמו שאין לו שום הסתכלות כלל על זה העולם, כי כל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין ועל-כן נדמה לעור, אבל באמת אינו עור כלל וכו'. כי הוא זקן מאד ועדין הוא יניק לגמרי ולא התחיל לחיות כלל ואף-על-פי-כן הוא זקן מאד וכו' ויש לו הסכמה וכו'. ועין שם מענין הזקנים מה שכל אחד התפאר בזכרון שלו וכל ההתפארות של הזכרון שלהם הכל בענין תחלת הוית האדם שזה התפאר שזוכר מה שנעשה עמו בעת חתיכת טבורו. וזה התפאר יותר שזוכר אפלו מה שנעשה עמו בעת העבור וכו'. עד שאחר כך התפאר העור הנ"ל שהוא זוכר כל מה שהם זוכרים והוא זוכר לאו כלום וכו', עין שם הענין הנפלא והנורא הזה אשר לא נשמע מעולם. והנה זה הזקן שבכל הזקנים שהוא העור הנ"ל הוא זכה לבחינת למעלה מהזמן בתכלית השלמות. ועל-כן התפאר עצמו שהוא זקן מאד ועדין לא התחיל לחיות כלל וכו'. וכל הזמן אינו עולה אצלו כהרף עין שזה עקר בחינת למעלה מהזמן שכל הזמן אינו עולה כהרף עין ובכל יום שנזקן יותר נחשב אצלו כאלו נולד היום, שזהו בחינת הנאמר במשיח, אני היום ילדתיך. ומזה הזקן הקדוש והנורא והנשגב מאד זקן שבכל הזקנים זקן למעלה מכל הזקנים שבקדשה ממנו אנו ממשיכין הקדשה על הילד הנמול על-ידי מצות מילה בשמיני, כי שמונה ימי מילה הם כנגד השמונה זקנים הנ"ל שהתפארו בהזכרון שלהם שזוכרים מתחלת הוית הולד שהם במספר שמונה דוק שם ותשכח: וזה הזקן הנורא העור הנ"ל הוא למעלה מכל השמונה הנ"ל והוא זכה לבחינת בטול הזמן בתכלית וממנו אנו ממשיכין הקדשה על הולד על-ידי מצות מילה בשמיני כנגד שמונה הזקנים הנ"ל ואז ממשיכין הקדשה משרש השמונה זקנים הנ"ל שהוא הזקן העור הנ"ל, כי כל אלו השמונה זקנים הנ"ל זכה כל אחד לבחינת בטול הזמן שמחמת זה זכו לזכרון כזה, אבל עקר בטול הזמן בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו זכה רק זה הזקן העור הנ"ל. וממנו ממשיכין הקדשה של מצות מילה בשמיני כנ"ל כדי להמשיך על האדם הדעת שיזכה גם כן לבחינת למעלה מהזמן שזה עקר התכלית כנ"ל, כי מחמת גשמיות עכירת האדם צריכין להמשיך עליו הקדשה ממקום גבה ונורא מאד מאד, והלואי שיזכה לזה לבא לשלמות הדעת ולצאת מהמעשה הרע הנעשה תחת השמש שעקרו על-ידי תאות עולם הזה, שעקר כל התאות הם תאות המשגל שבשביל זה בא מצות מילה להעביר הערלה החופה על המח כדי לזכות לתקון הברית שהוא שלמות הדעת, שהוא בחינת למעלה מהזמן שממשיכין זה מהזקן העליון הנ"ל. כי שלמות הדעת הוא בחינת שלמות הזכרון, כמובא בהתורה "דרשו" בסימן לז), שזכרון הוא בחינת דעת ושכחה היא בחינת כסילות. ועל-כן הזכרון שהוא שלמות הדעת, הוא בבחינת למעלה מהזמן וכנ"ל. וכנראה בחוש שעקר השכחה הוא מחמת הגדלת הזמן, כי עקר השכחה היא ברבוי הימים והזמן. וכמו שכתוב, ברבות הימים הכל נשכח. אבל מי שזוכה לדעת שלם שעל-ידי-זה נתבטל הזמן הוא זוכה לזכרון ואין לו שכחה, כי בודאי כשאין זמן אין שכחה, כי עקר השכחה מרבוי הזמן וכנראה בחוש כנ"ל. ועל-כן אלו הזקנים הקדושים הנוראים הנ"ל כל אחד כפי שלמות דעתו כפי מה שזכה לבטל הזמן, כמו כן זכה לזכרון נפלא ונורא מה שאין בדרך הטבע כלל, כי בודאי לא נמצא שום חכם בכל החכמות שיתפאר עצמו שזוכר מה שנעשה עמו בעת חתיכת טבורו, מכל שכן וכל שכן שלא נמצא מי שזוכר מה שנעשה עמו בימי העבור קדם שיצא לאויר העולם, מכל שכן יותר ויותר, כמבאר שם נפלאות נוראות גדלת הזכרון של כל אחד יותר על חברו, עין שם. ואם תביט בעין השכל האמת תעמד מרעיד ומשתומם ותעיד בעצמך שלא נראה ולא נשמע כזאת מימות עולם, כי כל ההתפארות של כל הזקנים הנוראים והקדושים הנ"ל אפלו ההתפארות של הראשון הקטן מכלם, אין מי שיזכה להתפאר בזה כי אם צדיק גדול ונורא וקדוש מאד מאד שזכה לקדש את עצמו כל כך ולצאת מהבלי עולם הזה לגמרי עד שתקן כל ימיו אפלו ימי הנערות ואפלו ימי היניקה וכמבאר בדברי רבנו הנורא ז"ל בסימן קעט) שצריכין להתענות כל כך עד שישתמש עם הכח של החלב שינק ממעי אמו כדי שיעלה ויתקן גם אלו הימים, עין שם. ומי שזכה לזה באמת הוא יכול להתפאר שזוכר מה שנעשה עמו בעת לדתו בעת חתיכת טבורו, כי זכה לקדש ימיו כלם כל כך עד שזכה להשלים דעתו בקדשה כל כך עד שנתבטל הזמן אצלו עד שנחשב אצלו כאלו היום נולד וכשאין זמן בודאי אין שכחה כנ"ל. אבל בענין בטול הזמן יש כמה וכמה מדרגות. וכל מה שהעולם והמדרגה גבה ביותר נתבטל שם הזמן יותר ויותר כמובן בהתורה הנ"ל, על-כן אף-על-פי שזה הזקן הקדוש התפאר עצמו בזכרון נפלא ונורא כזה שזוכר חתיכת טבורו, שזהו בחינת בטול הזמן כנ"ל, אף-על-פי-כן גדולים מעשה ה' ולגדלתו אין חקר, כי יש גבה מעל גבה וכו', כי עדין נמצא זקן השני ששחק מזאת ההתפארות והתפלא ואמר בלשון תמה), זאת היא מעשה ישנה אני זוכר זאת המעשה, אבל אני זוכר גם כשהיה הנר דולק, דהינו בעת שהיה בעבור וכו', עין שם. כי השני זכה לבטול הזמן יותר ויותר. ועל-כן זכה לזכרון יותר. וכן השלישי והרביעי וכו' כל אחד ואחד זכה לבחינת בטול הזמן יותר, על-כן זכה כל אחד לזכרון נפלא ונורא יותר כנ"ל, אבל אחר ההתפארות של כלם גבה מעל גבה וגבה מעל גבה וכו' עד הזקן השמיני וכו', אחר כך התפלא עליהם העור הנ"ל ואמר ]בלשון תמה[, אלו הם מעשיות ישנות הוא זוכר כל אלו המעשיות, אבל הוא אינו זוכר כלל, עין שם. כי זה העור העליון מכל הזקנים הוא זכה לבטול הזמן בתכלית הבטול למעלה למעלה ועל-כן הוא שרש תכלית הזכרון ולמעלה מהזכרון עד שהשגתו אי אפשר לקרא בשם זכרון. ועל-כן אמר שאינו זוכר כלל וכו', ]כמבאר שם בלשון לעז רמז עמקות כונתו, עין שם[:
נמצא, שתקון הזכרון הוא על-ידי בחינת בטול הזמן שזוכין על-ידי שלמות הדעת. וזה אנו צריכין לתקן על-ידי מצות מילה, כי צריכין לתקן את הזכרון שהוא בחינת זכר, שהוא לשון זכרון ושם עקר מצות מילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מנין שהמילה באותו מקום? שנאמר, וערל זכר. מקום שנכר בין זכר לנקבה. כי עקר התקון להעביר הערלה החופה על הברית שהוא הכסילות החופה על המח כדי לזכות לבחינת בטול הזמן לצאת מהבלי הזמן ותאותיו שעקר התגברותו בתאוה זאת כידוע כדי לזכות לזכרון שהוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת זכר כנ"ל. להכניע ולבטל תאות נשים שמשם עקר השכחה, בחינת כי נשני ה' את כל עמלי וכו', ושם עקר אחיזת הזמן, כי עקר אחיזת הזמן הוא מסטרא דנוקבא שהוא בחינת חסרון הדעת, בחינת נשים דעתן קלה, כי כלל הסדר זמנים ועתים הם בבחינת מלכות, שהיא בחינת נוקבא כידוע. וזה שאמרו רבותינו ז"ל, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, זו אשה. 'לעת מצא' דיקא, כי שם עקר העת והזמן כנ"ל, כי עקר הזמן בבחינת שנה ותרדמה חסרון הדעת כנ"ל. ועל-כן בשעת שנה נקטן הדעת מאד. וכל בנין האשה על-ידי שנה ותרדמה, כמו שכתוב, ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח וכו', ועל-כן שם עקר הזמן כנ"ל. וזה כל עבודת האדם לקשר ולהעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן לבטל תאות נשים ולא יפל לבחינת הזמן חס ושלום, ששם כל הבלין וכסופין, אדרבא, יזכה להעלות ולקשר הזמן בחינת האשה לבחינת למעלה מהזמן שהוא בחינת זכר עד שיתבטל הזמן ויכלל בבחינת למעלה מהזמן בבחינת באתר דאית דכר נוקבא לא אדכר תמן. וזה בחינת אשה עולה עמו ואינה יורדת עמו, כי כל תקונה על ידו שצריך להעלות אותה ולקשרה לבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים, כי במקומה בבחינת הזמן שם עקר אחיזת סטרא דמותא חס ושלום, בבחינת רגליה ירדות מות וכנ"ל. שעקר המיתה בבחינת הזמן, אבל הוא צריך לקדש עצמו כראוי באפן שיזכה להעלות אותה ולקשרה לבחינת למעלה מהזמן בבחינת ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך וכו', שצריך לראות להמשיך חיים, דהינו על-ידי שמקשר ומעלה הזמן בחינת אשה לבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים. ועל-כן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, כי הם בעצמן אין להם כח לתקן ולקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת כל המצות עשה שהזמן גרמא וכמובן מזה בסימן עט בלקוטי תנינא בהראשי פרקים שמצאנו מאדמו"ר ז"ל המתחילים, הקל קול יעקב, עין שם: וזה בחינת גדל הצער והכאב שצריך לסבל התינוק בעת המילה, כי לזכות לבחינת למעלה מהזמן זה אי אפשר כי אם על-ידי בטול אל התכלית שאי אפשר לבא לזה כי אם בסתימו דעינין, שזהו בחינת מה שהאדם סוגר וסותם עיניו בחזקה מאד בעת יסורים וכאבים גדולים רחמנא לצלן, כמבאר כל זה בסימן סה) בהתורה "ויאמר בעז אל רות", עין שם היטב. ועל-כן נתנה לנו התורה מצוה הזאת על-ידי יסורים וכאב גדול, כי מעצם הכאב אזי התינוק סותם וסוגר עיניו בחזקה מאד כנראה בחוש. ועל-ידי-זה אף-על-פי דאיהו לא חזי מזלה חזי כמו שאמרו רבותינו ז"ל מגלה ג) כי נכלל נשמתו אז בבחינת בטול למעלה מהזמן. ועל-ידי-זה ימשך עליו רשימה מבחינת זאת עד שיזכה בימי חייו לבא לבחינה זאת לבטל חסרון הדעת ולהשלים דעתו עד שיזכה לבחינת בטול הזמן שזה עקר התכלית כנ"ל. ועל-כן זה העור הנ"ל שזכה לתכלית שרש הזכרון לתכלית בטול הזמן לגמרי לגמרי כנ"ל, על-כן היה נראה כעור לגמרי, כי זכה לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי כאשר התפאר את עצמו שאין לו שום הסתכלות בזה העולם, כי כל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין כנ"ל, כי אי אפשר לזכות לבחינת בטול הזמן שהוא התכלית כי אם בסתימו דעינין כנ"ל, שזהו בחינת הצער והכאב של התינוק בעת המילה שעל-ידי-זה סותם עיניו וכו' כנ"ל:
וזה בחינת גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, כי על-ידי מצות מילה זוכין לבחינת בטול הזמן ששם עקר הזקנה דקדשה כנ"ל. וזה בחינת מה שאיתא בכתבים שעקר הדור הזקנה על-ידי תקון הברית, כי הסריס אין לו זקן וכו', עין שם, הינו כנ"ל שעקר הזקנה הוא בבחינת בטול הזמן כנ"ל שזוכין לזה על-ידי מצות מילה שהוא תקון הברית כנ"ל. ועל-כן כל הזקנים הנ"ל זכו לזכרון שהוא בטול הזמן, כי משם עקר קדשת הזקנה דקדשה שלהם כנ"ל, כי מי שפוגם בברית חס ושלום, ואזי נופל מהדעת בבחינת אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי פגם הברית הוא פגם הדעת, כי הטפה נמשכת מהמח כידוע, כמו שכתוב, וידע אדם וכו'. ועל-כן הוא נופל לתחת הזמן שהוא מחסרון הדעת. ועל-כן כל ימיו כעס ומכאובות, כי עליו דיקא עובר כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש. והכל כפי הפגם שפגם בברית חס ושלום, ועל-כן נאחז בו חס ושלום, סטרא דמותא. כי שם מחסרון הדעת, משם עקר אחיזת הזמן ששם עקר סטרא דמותא כנ"ל. וזה בחינת ומוצא אני מר ממות את האשה, שנאמר על פגם הברית. וזה בחינת הכרת הנאמר בתורה בכל העריות שהוא פגם הברית, כי עקר הכרת חס ושלום, הוא מה שנכרתין ימיו מן השרש , דהינו שנשאר חס ושלום, תחת הזמן ואינו זוכה לצאת מתחת הזמן אפלו אחר מותו, כי הצדיקים במיתתן קרויים חיים, כי זוכין על-ידי קדשתם להעלות ולבטל כל הזמן והימים בבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים. ושם עקר ידיעת הבורא יתברך שזה כל שעשוע עולם הבא כנ"ל, אבל הרשעים החיבין כרת כשאינן זוכין לתשובה אזי נשארין גם אחר מותם תחת הזמן, כמובא שהרשעים אינם יוצאין מחיזו דהאי עלמא גם אחר מותו. וזה עקר ענש כרת רחמנא לצלן, שנכרתין ימיו משרשן מבחינת למעלה מהזמן ונשאר תמיד תחת הזמן ששם כל הפגעים וכל הדינים וכל הענשים הקשים והמרים, רחמנא לצלן, ועל-כן תקון הכרת הוא כתר כמובא, שצריכין להמשיך עליו הקדשה מבחינת כתר לתקן פגם הכרת, כי כתר הוא בחינת שרש הזקן דקדשה, כי שם כל התליסר תקוני דיקנא קדישא ונקרא עתיק כידוע, הינו שזוכה לקשר עצמו לבחינת זקן דקדשה, בחינת כתר ששם הוא למעלה מהזמן, שזהו הפך הכרת כנ"ל. וזה שמובא בספרים, שהנעור בלילה נצול מכרת, כי עקר הזמן בבחינת שנה כנ"ל. ששם עקר אחיזת הכרת בחינת סטרא דמותא כנ"ל ועל-כן כשנעור בלילה ומנדד שנה מעיניו ועוסק בתורה ועבודת ה' על-ידי-זה מבטל הזמן שהוא בחינת שנה ומקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן על-ידי התורה ועבודה, שהם שלמות הדעת דקדשה, שעל-ידי-זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים כנ"ל. ועל-כן באמת עקר התשובה על פגם הברית הוא על-ידי התקשרות והתקרבות לצדיקים אמתיים, כי צדיקים אמתיים שומרי הברית הם בחינת זקנים דקדשה שמקבלין כח מהזקן העליון הנ"ל שזכה לבחינת למעלה מהזמן בתכלית המעלה. ומשם ממשיכין החיים לכל הבאים לשוב על פגם הברית ומוציאין ומעלין אותם מבחינת כרת לבחינת כתר שהוא בחינת עתיק, בחינת זקן, בחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים כנ"ל. וזהו, גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות כנגד שלשה עשר תקוני דיקנא קדישא שהם בחינת זקן דקדשה שזוכין להם על-ידי מצות מילה שהיא בחינת תקון הברית וכנ"ל:
וזה בחינת חתוך ופריעה. ואיתא בכונות שעל-ידי חתיכת הערלה מבטלין השלש קלפות הטמאות לגמרי ועל-ידי הפריעה מבטלין קלפת נגה שהיא מערב טוב ורע שלפעמים נכללת בקדשה וכו'. ושתי בחינות אלו נעשין על-ידי הזקנים הקדושים הנ"ל, הינו כי כלל השמונה זקנים הנ"ל כלם הם בחינה אחת כנגד הזקן העליון מכלם שהוא העור הנ"ל שהוא בחינה שניה גבה מכלם לגמרי, כי אף-על-פי שגם כל אלו השמונה זקנים הקדושים הנ"ל יש בהם חלוקים הרבה, כי כל אחד גבה מחברו הרבה עד שהקטן נגד הגדול ממנו נחשב כנקדה בעלמא, כמובן למבין ומשכיל. וכן השני כנגד השלישי והשלישי כנגד הרביעי וכו' וכו'. אף-על-פי-כן כלם הם בבחינה אחת כנגד העור העליון מכלם, כי רק הוא התפאר את עצמו שכל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל-כן זכה לתכלית שרש הזכרון עד שהוא למעלה מהזכרון ואינו זוכר כלל, כי נכלל באין סוף בתכלית שלמות הבטול שאין שלמות אחריו ועל-כן זה הזקן הוא בחינה בפני עצמו מרומם ונשגב מכל השמונה זקנים הנ"ל שעדין נשאר להם איזה משהו דמשהו מבחינת הזמן. ואף-על-פי שהוא דק מן הדק שאינו נתפס במח כלל, אף-על-פי-כן מאחר שעדין לא זכו לתכלית הבטול של העור העליון מכלם, כלם הם בבחינה אחת כנגדו, כי אף-על-פי שיש ביניהם חלוקים רבים גבה מעל גבה וגבה מעל גבה וכו' ואפלו הקטן שבכלם נורא ונשגב מאד בקדשתו שאין שכיח כמותו, כמובן למשכיל וכנ"ל, מכל שכן השני הגבה ממנו, מכל שכן השלישי וכו' וכו', אף-על-פי-כן מאחר שגם הגבה מכלם שהוא השמיני, עדין נשאר שלמות אחריו שהוא שלמות הבטול בתכלית הבטול שאין למעלה ממנו שהוא הבטול של העור, על-כן כל השמונה זקנים לבחינה אחת כנגדו, דהינו שכנגדו כלם אינם בשלמות הבטול אף-על-פי שקדשתם שגבה ועצמה מאד והוא בחינה בפני עצמו מאחר שזכה לתכלית שלמות הבטול שאין שלמות אחריו: וכנגד זה הם שתי בחינות הנ"ל שהם חתוך ופריעה, כי חתוך שהוא בטול קלפות הטמאות נעשה על-ידי כלל השמונה זקנים הנזכרים לעיל שהם מבטלים כל הקלפות הטמאות, אבל מצות פריעה, שהיא לבטל קלפת נגה, זה אין נעשה בשלמות כי אם על-ידי קדשת הזקן העליון הנ"ל שהוא העור שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם אפלו כהרף עין. ועל-כן זכה לבטל קלפת נגה בתכלית הבטול. וממנו אנו ממשיכין הקדשה של מצות פריעת מילה שהיא בטול נגה, כי בבחינת נגה שהיא בחינת מערב טוב ורע. ולפעמים נכללת בקדשה ולפעמים להפך בזה יש אלפים ורבבות בחינות ומדרגות. ובזה הם חלוקים במדרגתם כל הכשרים וכל הצדיקים, כי בודאי הכשרים האמתיים, מכל שכן הצדיקים כבר שברו השלש קלפות הטמאות לגמרי שמהם כל האסורים והעברות שבתורה כידוע. ומי שהוא נקי מעברות אין לאלו השלש קלפות עוד אחיזה בו, אבל בבחינת בטול נגה בזה יש אלפים ורבבות מדרגות, כי הצדיק שקדש עצמו גם במתר לו אזי לפי קדשתו כן בטל גם קלפת נגה כידוע, אבל מאחר שעדין נשאר בו איזה שמץ מהתר עדין יש בו איזה אחיזה מבחינת נגה. ואפלו מי ששבר הכל וזכה לקדשה למעלה מקדשה, גבה מעל גבה, אף-על-פי-כן גם הצדיקים הגדולים הנוראים יש להם יצר הרע, שהוא בחינת מלאך הקדוש, שהוא בחינת גבורות ודינים, כמבאר בסימן עב) והם צריכים ללחם עמו ולשברו. וכל זמן שנשאר אצלם איזה בחינה דקה מהיצר הרע העליון הדק ורוחני מאד אף-על-פי שהוא גבה אלפים ורבבות מדרגות מהיצר טוב של סתם בני אדם, אף-על-פי-כן עדין לא נתבטל בחינת נגה בתכלית הבטול, כי כל זמן שיש איזה אחיזה עדין לאיזה בחינת דין אף-על-פי שהוא בדקות מאד. יש עדין איזה אחיזה לבחינת נגה שהוא מערב טוב ורע. ועל-כן עקר בחינת פריעה שהוא בטול נגה ממשיכין מהזקן העליון העור הנ"ל שזכה לתכלית הבטול בשלמות שאין שלמות אחריו שהוא בטל בשלמות גם שרש היצר הרע של מעלה. והדברים מובנים מעט לבקי בכתבי האר"י ז"ל ומעין היטב בדברי אדמו"ר ז"ל. ובפרט בסימן עב הנ"ל, עין שם היטב:
וזה בחינת כוס יין של ברכה בעת המילה וזה בחינת השם שנותנין להתינוק אז, כי יין יש בו שני כחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, זכה, משמחו. לא זכה, משממו. זכה, נעשה ראש. לא זכה, וכו', הינו מי שאינו זוכה לשתותו בקדשה אזי היין משכרו ומשממו שהוא בחינת הסתלקות הדעת, בחינת שנה, כי היין מביא שנה ששם עקר אחיזת הזמן כנ"ל, אבל היין בקדשה הוא להפך, כי זכה נעשה ראש שהיין מרומם מחו ודעתו בחינת חמרא וריחני פקחין ושלמות הדעת זה בחינת בטול הזמן כנ"ל. כי על-ידי יין בקדשה נתגלין סודות התורה בחינת שבעים פנים לתורה, כי יין נתן בשבעים אותיות וסוד נתן בשבעים אותיות. נכנס יין, יצא סוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וסודות התורה בחינת שבעים פנים לתורה משם עקר הזקנה דקדשה, כי השבעים פנים הם בחינת שבעים שנים, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר בסימן ס) ושבעים שנים הם בחינת זקן, הינו זקן בן שבעים שנה, כמו שאמרו, הרי אני כבן שבעים שנה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. 'דעת זקנים' דיקא, כי יין בקדשה בבחינת זקן שלמות הדעת כנ"ל ששם הוא בחינת בטול הזמן כנ"ל, כי יין בקדשה הוא הפך השנה. בבחינת וחכך כיין הטוב הלך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. שהיין דובב שפתי ישנים, דהינו שמעורר מהשנה שהוא הסתלקות הדעת, כי היין בקדשה הוא בחינת שלמות הדעת, שהוא בחינת בטול הזמן, בחינת זכרון, בחינת נזכירה דדיך מיין, בחינת זכרו כיין לבנון. וזה בחינת קדוש על הכוס של יין, בחינת זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין. כי הזכרון על-ידי היין כנ"ל, כי שבת הוא מעין עולם הבא שהוא למעלה מהזמן, בחינת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. וכל ששת הימים, שהם בחינת הזמן, כלם מקבלים ויונקים משבת שהוא נקדה הפנימית כידוע, כי עקר התהוות הזמן הוא מבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. ועקר התכלית הוא לחזר ולהעלות ולקשר הזמן לשרשו לבחינת למעלה מהזמן עד שיתבטל הזמן וזה בחינת קדשת שבת קדש שנתן לנו מתנה טובה הזאת ושבת שמה, שהוא שרש הששת ימים, שרש הזמן, ועל ידה חוזרין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן שהוא בחינת שבת, שהוא מעין עולם הבא, שהוא למעלה מהזמן. וזה בחינת קדשת כל הימים טובים שהם נקראין זמנים, כמו שאומרים, מקדש ישראל והזמנים. כי כל הימים טובים מקבלים משבת שהוא תחלה למקראי קדש וכלם מקדשין הזמן ומשלימין הדעת עד שזוכין על ידם להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. וכמובן בהראשי פרקים בלקוטי תנינא בסימן עט שהבאתי לעיל. ועל-כן כשרוצין לקבל קדשת שבת ויום טוב אזי צריכין לקדש על היין בחינת זכרהו על היין, כי על-ידי היין של קדוש נשלם הדעת שהוא בחינת בטול הזמן, בחינת זכרון כנ"ל. ועל-כן צריכין לברך על כוס יין בעת המילה כדי להמשיך בחינת זכרון שלמות הדעת בטול הזמן שכל זה הוא בחינת מצות מילה כנ"ל. וזה בחינת השם שנותנין לתינוק אז, כי השם הוא בחינת זכרון, בחינת לשמך ולזכרך תאות נפש, וכמו שכתוב, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר. וכתיב, זה שמי לעלם וזה זכרי וכו'. כי עקר מה שנשאר מהאדם, דהינו שיהיה נשאר זכרו לאחר הסתלקותו הוא רק שמו שנשאר זכר שמו לעולם אם זוכה. נמצא, שהשם הוא בחינת זכרון, שזהו בחינת מצות מילה כנ"ל:
וזה, ותעש לך שם כהיום הזה. 'כהיום הזה' דיקא. ופסוק זה אומרים בפסוקי וכרות עמו הברית, שמדבר ממצות מילה של אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה הראשון לנמולים שאז כשנצטוה במצוה זאת הגדיל ה' שמו, כמו שכתוב שם בפסוק, ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם. וכמו שאנו מזכירין זאת בכל יום בפסוקי דזמרה קדם פסוקי וכרות כמו שאומרים, אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וכו' ושמת שמו אברהם וכו'. וכרות עמו הברית וכו' וכו' ותתן אותות ומופתים בפרעה וכו' ותעש לך שם כהיום הזה דיקא, כי היום הזה זה בחינת התקשרות וכלליות הזמן בבחינת למעלה מהזמן, בחינת היום הזה נהיית לעם, הנאמר לענין קיום התורה שהוא שמא דקדשא בריך הוא, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאלו היום הזה נכנסת עמו בברית. כי על-ידי תורה ותפלה שעל-ידי-זה מגדלין שמו יתברך בכל יום על-ידי-זה נכלל היום בבחינת למעלה מהזמן ואזי זה היום שהאדם עומד בו והיום שנתנה בו התורה והיום שנברא בו העולם הכל אחד בחינת אני היום ילדתיך וכל זה זוכין על-ידי הגדלת שמו יתברך וכאשר יתבאר עוד לקמן: וזה, יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם ממזרח שמש עד מבאו מהלל שם ה'. 'ממזרח שמש עד מבואו', זה כלל הזמן שנקרא תחת השמש בחינת וזרח השמש ובא השמש, שם צריכין רק להגדיל ולהלל שם ה' ועל-ידי-זה דיקא זוכין לקשר ולהעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן בבחינת יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם. שהוא מהזמן, שהוא בחינת מעתה עד למעלה מהזמן, שהוא בחינת ועד עולם וזה, בכל יום אברכך. 'בכל יום' דיקא, דהינו מה שמברכין ומשבחין שמו יתברך בזמן בכל יום ויום על-ידי-זה, ואהללה שמך לעולם ועד, דהינו למעלה מהזמן, כי עקר ההתקשרות והבטול של הזמן בשרשו בבחינת למעלה מהזמן הוא על-ידי בחינת השם שהוא בחינת אמונה, שזהו בחינת כל העבודות שעובדין את ה' יתברך בתורה ותפלה ומעשים טובים שהכל למען שמו יתברך כדי לגדל ולקדש שמו יתברך, כמו שכתוב, מקטר ומגש לשמי. דיקא כמובא באריכות במקום אחר בהלכות ברכות השחר ) וזהו, ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה. וזהו, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, בחינת זמן ולמעלה מהזמן, כי שמור מדת נוקבא כידוע ששם כל סדר זמנים ועתים כנ"ל. וזכור מדת דכורא, בחינת זכרון, בחינת בטול הזמן ושניהם בדבור אחד נאמרו, כי באמת בשרשם הכל אחד, כי התחלקות הדבורים זה בחינת התחלקות הזמן ששרשו מהדבור בחינת ימים ידברו, בחינת יום ליום יביע אמר ולילה וכו', אבל אצל ה' יתברך כל הדבורים אחד וכל הזמן אחד בחינת זכור ושמור בדבור אחד, בחינת אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, כי בהשרש הכל אחד והכל נכלל בבחינת למעלה מהזמן למעלה מהדבור שהוא שרש הזמן והדבור רק שאי אפשר לנו להבין זאת בשכל בזה העולם רק להאמין בזה באמונה. אבל הצדיקים האמתיים מחזקין אמונתנו על-ידי שמסבירין לנו בשכלם הנפלא והנורא שמצמצמין אותו באלפים ורבבות צמצומים עד שמסבירין לנו ומבררין לנו שאין לנו שום שכל והחכמה רחוקה ממנו מאד מאד. כמו שאנו רואין קצת בענין זה בעצמו של בחינת למעלה מהזמן שהסביר לנו בשכל נפלא על-ידי השנה שאין שום זמן כלל, אבל אף-על-פי-כן עדין אי אפשר להבין ענין למעלה מהזמן בשכל, כמפרש שם היטב בהתורה הנ"ל, רק אנו צריכין לידע שאין לנו שום שכל כמו שאנו רואין בחוש. ולקשר עצמנו באמונה ולסמך על דברי הצדיקים האמתיים להאמין בכל דבריהם הנאמרים באמת: כי השם הוא ענין נפלא מאד מאד, כמו שכתוב, לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי 'שמות' אלא 'שמות', כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמבאר במקום אחר כמה פעמים, כי עקר החיות הוא מהשם בבחינת נפש חיה הוא שמו, כמו שמובא במקום אחר ). ועקר החיות ממשיכין מבחינת למעלה מהזמן ששם שרש החיים ואריכות ימים שהוא שרש הזקנה דקדשה כנ"ל ועקר השם נשאר על-ידי הולדה שהוא בחינת תקון הברית, בחינת מצות מילה, דהינו על-ידי שזוכין להשאיר בנים בקדשה בזה העולם למען ישאר שמו וזכרו לדורות, כמו שכתוב, ולא ימחה שמו מישראל. וזה שמתפללין על חיות וקיום הולד בעת שמברכין אותו בשמו, כמו שאומרים, קים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל, כי הא בהא תליא, כי השם הוא החיות כנ"ל, דהינו על-ידי השם ממשיכין החיים ואריכות ימים בחינת זקנה דקדשה מבחינת למעלה מהזמן ששם עקר שרש החיים כנ"ל. כי זה מעלת השם שעל ידו יכולין להשיג ולתפס כל הדברים הגבוהים שלמעלה משכלנו להכניסם בשכלנו בדרך אמונה אף-על-פי שאין אנו מבינים אותו והבן הדבר היטב למשל בענין זה בעצמו של למעלה מהזמן שענין מהות למעלה מהזמן בעצמו בודאי אין אנו מבינים, אבל על-ידי השם שחנן ה' יתברך אותנו דעת שאנו קורין את הענין הזה בשם למעלה מהזמן, על-ידי-זה אנו יכולין על כל פנים לדבר מזה ולהכניס בשכלנו האמת שבודאי יש בחינת למעלה מהזמן רק שאין אנו מבינים זאת וכן בכל דרכי ה' יתברך הגבוהים ונעלמים מאד משכלנו, מכל שכן וכל שכן הוא יתברך בעצמו שהוא מרומם ונשגב מכל דעות של כל הנבראים וכו', כי לית מחשבה תפיסא בה כלל, אבל רק על-ידי שמותיו הקדושים יתברך אנו יכולין לקרותו ולהכניס בדעתנו אמתת האמונה הקדושה, כי השם בחינת מלכות, בחינת אמונה כידוע. וזה בחינת מה שכתוב בסימן נו) בהתורה "וביום הבכורים", שעל-ידי התורה שהיא שמא דקדשא בריך הוא קורין את חי החיים וממשיכין החיות ממנו, הינו כנ"ל, כי עקר החיות ממשיכין על-ידי השם כנ"ל וזה בחינת השם של האדם שנותנין לו בעת המילה דיקא, כי השם של כל אדם מישראל נמשך משמו יתברך, כי שמו משתף בשמנו, ועל-ידי השם ממשיכין על האדם החיות מחי החיים, מבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים, שזהו בחינת מצות מילה כנ"ל. ועל-כן מי שנולד לו בת, המנהג שנותנין לה שם בעת קריאת התורה, כי גם היא צריכין להעלותה ולקשרה לבחינת למעלה מהזמן וכנ"ל. ועל-כן נותנין לה השם בעת קריאת התורה, כי אוריתא שמא דקדשא בריך הוא. ושם עקר החיים, כמו שכתוב, כי הוא חייך. כי עקר ההתקשרות לבחינת למעלה מהזמן הוא על-ידי התורה שקדמה לעולם. ועל-כן אז קורין לה שם כדי להמשיך עליה חיים מהתורה בבחינת ראה חיים עם אשה וכו', הינו לקשרה ולהעלותה לבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים כנ"ל: