ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · מילה ה
התאמת הקריאה
על-פי התורה "ויאמר בעז אל רות" וכו' בלקוטי א' סימן סה וכו', עין שם הכל היטב:
וזה בחינת מילה שצריך התינוק לסבל צער וכאב גדול בעת שחותכין ממנו הערלה, כי הערלה דחפיא על ברית הוא בחינת זהמת הנחש שמשם נמשכין כל הפגמים הנאחזין בתאות עולם הזה שהם בחינת חיזו דהאי עלמא, כי הערלה הוא בחינת עננין דמכסין על עינין שהוא בחינת הענן והחשך של תאות עולם הזה והבליו שמתגברין על העינים שלא יכונו הראות להסתכל על התכלית רק להסתכל מן הצד חס ושלום, על הבלי עולם הזה שהם חיזו דהאי עלמא שפלה. ועל-כן כשצריכין להעביר הערלה הזאת צריכין לסבל צער וכאב גדול. שהוא בחינת צער וכאב המילה שסובל התינוק. כדי שעל-ידי הצער וכאב הגדול הזה יסתם עיניו בחזק גדול כנראה בחוש, שעל-ידי-זה הוא נכלל בהתכלית על-ידי שסותם ועוצם עיניו בחזקה מחיזו דהאי עלמא, שזהו בעצמו בחינת חתיכת וכריתת הערלה שהוא עננין דמכסין על עינין, שהוא בחינת חיזו וזהמא דהאי עלמא כנ"ל. וכמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב:
ועל-כן מלין את התינוק ביום השמיני אחר שעברו עליו שבעה ימים שהם כנגד שבעת ימי בראשית, שהם בחינת שבעת ימי הבנין שבהם נברא העולם שכולל כל השבע מדות שבהם טוב ורע, כי יש שבע מדות בקדשה וכן להפך כידוע, כי את זה לעמת זה וכו'. וכל התאות וכל החמדות שהם חיזו דהאי עלמא נמשכין מהשבע מדות כידוע שמשם אחיזת הערלה שהוא בחינת עננין דמכסין על עינין, שהם בחינת שבעה גלדי עינא שנמשכין מבחינת שבעה אלה עיני ה' המשוטטין בכל הארץ שעל זה הזהירו אותנו רבותינו ז"ל לבלי להסתכל מן הצד חס ושלום, רק לזכר בכל פעם שיש עין רואה, כמו שכתוב, דע מה למעלה ממך עין רואה וכו'. ועל-כן אנו מזהרים עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך, שיכון עיניו ועפעפיו להביט לנכח בישר על התכלית. וזה עקר נסיון של האדם הבעל בחירה שבשביל זה בא לעולם, כי כל התורה תלויה בעינים, כמו שכתוב, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'. ועל-כן התורה מתחלת מבראשית שהוא בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, כי כל התורה נמשכת רק מהרשימו הנ"ל של הבטול כנ"ל בהתורה הנ"ל. ורק בשביל זה בא האדם לעולם הזה שהוא מלא הבלים ותאות, שהם חיזו דהאי עלמא שהם רוצים לבלבל את הראות וכשהאדם מתגבר עליהם ומצמצם את הראות שלא יסתכל עליהם רק מכון את הראות להסתכל על התכלית על-ידי-זה דיקא רואה את התכלית מה שאין המלאכים יכולין לראות ולהשיג, כי זה התכלית אי אפשר לראותו ולהשיגו כי אם בסתימו דעינין דיקא, הינו דיקא כשעוברים בזה העולם העשיה הרחוק מאד מהתכלית בתכלית הרחוק ושם שם כשמתגברין לסתם עיניו כנ"ל ולכונם אל התכלית, שם דיקא יכולין לראותו ולהשיגו בבחינת מרחוק ה' נראה לי, 'מרחוק' דיקא, על-כן בהכרח שיעבר על התינוק שבעה ימי ערלה שהם בחינת שבעה גלדי עינא וכו' כנ"ל. ומשם דיקא צריך לבטל עצמו אל התכלית, שזהו בחינת צער המילה. שעל-ידי-זה הצער והכאב סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא ומעביר מעצמו עקר הערלה בשרשה שהוא זהמת הנחש עננין דמכסין על עינין, שזהו בעצמו בחינת חתיכת הערלה בגשמיות וכנ"ל:
וזהו בחינת בין המצרים שבוכין אז על החרבן, כי הבכיה הוא בחינת שסותמין עיניו ומצטערין על שרואין גדל רחוקנו מהתכלית עד שאפלו כשרוצין להסתכל לשם קשה מאד מחמת שנחרב בית מקדשנו מחמד עינינו. ונתרחקנו מאבינו שבשמים כל כך עד שמגדל הצער מורידין דמעות שהם חלקי הראות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ושבו העבים וכו', זה הראות שהולך אחר הבכי, כמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים). ועל-ידי-זה נדחה לחוץ פגם הראות של חיזו דהאי עלמא שעקר בכיתנו על זה על שנמשכנו בראיתנו אחר הסתכלות על הבלי העולם הזה ועל-ידי-זה נתרחקנו כל כך, על-כן על-ידי זאת הבכיה בעצמה שדוחין הדמעות חלקי הראות לחוץ על-ידי-זה מגרשין מעצמו חיזו דהאי עלמא וזוכין להסתכל בישר על התכלית. וזהו, על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם. 'רחק' דיקא, כי עקר הנחמה מכל הצרות הוא הסתכלות על התכלית. ובעונותינו שהסתכלנו מן הצד רחק ממני מנחם, 'רחק' דיקא כנ"ל, כי התכלית רחק מאד. רק על-ידי שעוצמין עיניו וכו' כנ"ל, על-ידי-זה יכולין להסתכל לשם, אבל בעונותינו הרבים שהסתכלנו מן הצד אנו רחוקים מהנחמה שהוא התכלית וכנ"ל. ועקר הבכיה על שרפת התורה שנמסרו וכו', כי עקר הנחמה על-ידי הבטול הנ"ל הוא על-ידי התורה שממשיכין משם וכו'. ועל-ידי-זה יכולין בכל פעם בנקל לחזר ולהתבטל ולהסתכל על התכלית, כי באמת צריך האדם להסתכל תמיד לשם כמו אבות העולם וכו', אך רב בני אדם אין זוכין לזה, על-כן נתן לנו את התורה שהיא נמשכת מהרשימה וכו'. ועל-כן על-ידי-זה כשעוסקין באמת ומשימין עיניו ולבו על התורה, על-ידי-זה יכול לחזר ולהתלהב לבו להסתכל לשם. ועל-ידי-זה יחזר וימשיך חדושי תורה משם. וזה עקר בחינת מעלת המחשבות שחושבין תורה וכו' וכן בכל פעם, אבל על-ידי החרבן אבדנו הרבה. ועל-כן צריכין לבכות הרבה על זה עד שיחזר וימשיך תורה משם שהוא עקר הנחמה: וזהו, קול ברמה נשמע נהי בכי וכו' מנעי קולך מבכי וכו' כי יש תקוה לאחריתך וכו', כי כשאין יכולין לכון הראות כנ"ל צריכין להתפלל ולצעק הרבה וזה תלוי בזה, כי שלמות התפלה על-ידי הסתכלות הנ"ל וכן הסתכלות הנ"ל על-ידי דבורי התפלה והתורה. וזהו בחינת עיון תפלה, 'עיון' דיקא. וזהו גדל המעלה לעשות מהתורות תפלות. ועל-כן היום לעשותם, ולא למחר, כי במתים חפשי וכו', כי שם בעולם הבא יתבטל אל התכלית בלי שום עשיה, כי בזה העולם צריכין לקשר הרשימו בכמה קשרים, שזהו בחינת כלל המצות מעשיות. ועקר הוא קשירת התפלין שהם עקר הרשימו ועל-כן הם עקר הדבקות. ועל-כן שבת שהוא מעין עולם הבא אין מניחין בו תפלין, כי אז מתקימת הרשימו של הבטול בלי עשיה שהוא קשר התפלין: וזהו בחינת מילה בזמנה דיקא דוחה שבת שאז בטול כל המלאכות הנמשכין מזהמת הנחש: ועל-כן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קדם התפלה כדי שיכונו לבם למקום להסתכל על התכלית שעל-ידי-זה עקר שלמות התפלה. ואחר כך שעה אחת להמשיך ולקשר היטב הרשימו שמשם התורה. ועל-כן על-ידי-זה באמת תורתן מתברכת כנ"ל, כי משם עקר התורה כנ"ל ומלאכתן וכו', כי על-ידי-זה מתבטלין כל המלאכות: ועל-כן אחר המילה קורין שם להתינוק הנמול, כי עקר הנחמה מהצער אחר ששבין מהבטול שאז מתגבר הצער ביותר ואז עקר הנחמה הוא על-ידי התורה ששואבין מהזרחה של הבטול וכו' כנ"ל. וזה בחינת השם שקורין אז להתינוק, כי השם הוא בחינת התורה, כי אוריתא שמא דקדשא בריך הוא ומשם נמשכין כל שמות בני ישראל שכלם כלולים בהתורה, כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד, על-כן על-ידי השם, שהוא בחינת התורה, מחיין את התינוק מהצער והכאב וכנ"ל. וזה בחינת ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי, שתי פעמים, הינו בדמיך, שהוא הצער והכאב הגדול שסובל בעת החתוך שנשפך דמו והתקון לזה לברח אל התכלית. וזהו, בדמיך חיי, כי שם מקור החיים, כמו שכתוב, כי עמך מקור חיים. וחזר וכפל, ואמר לך בדמיך חיי. זה בחינת החיות שממשיכין אחר הבטול שמנחמין ומחיין עצמן על-ידי התורה שהוא החיים, כמו שכתוב, כי הוא חייך וכו'. ועל-כן כפל בדמיך חיי שתי פעמים, כי הראשון מורה לברח אל התכלית מתוך התגברות הדמים והדינים שמשם גדל הצער. וזהו, בדמיך חיי. כי שם בהתכלית מקור החיים וכנ"ל. ובדמיך חיי השני מורה להחיות עצמו על-ידי התורה אחר ששבין מהבטול, שזהו בחינת קריאת השם להתינוק אחר המילה וכנ"ל:
וזה בחינת סוד כונת המילה, כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל שכונת המילה הוא להמשיך ולגלות החסדים למטה שלא יהיו סתומים למעלה מהחזה וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. והענין, כי אי אפשר לגלות החסדים כי אם על-ידי בחינת המבאר לעיל בהתורה הנ"ל. שהוא על-ידי שסותמין עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי ומסתכלין בו על התכלית האחרון הנצחי שעל-ידי-זה עקר שלמות התפלה וכו' כנ"ל, כי לכאורה קשה מאחר שבאמת כל מה שהשם יתברך עושה עם האדם הכל הוא לטובתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שצריך האדם לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין, אם כן למה צונו ה' יתברך להתפלל על הצרה, רחמנא לצלן, הלא כל היסורין והצרות חס ושלום, הם טובות גדולות באמת לזכותו על ידם לחיים נצחיים? אך באמת בודאי מה שה' יתברך עושה להאדם הכל לטובה ואף-על-פי-כן הוא צריך להתפלל ולבקש מה' יתברך לצאת מהצרה לרוחה, כי עקר בריאת העולם היה בשביל האדם הבעל בחירה, הינו שה' יתברך ברא את העולם שיהיה הכל נמסר ביד האדם שהאדם דיקא יעשה כלים וצנורות להמשיך שפעו וחסדו יתברך למטה ובלא תקוני הכלים הנעשים על-ידי האדם אין שפע החסד יכול לירד למטה כי אם ירד החסד קדם תקוני הכלים יהיה בבחינת רבוי השמן הגורם כבוי הנר ואזי החסד נתהפך לדין קשה חס ושלום, ועקר תקון הכלים הוא על-ידי תורה ותפלה והעקר על-ידי תפלה. וכמו שכתוב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו' כי לא המטיר ה' וכו' ואדם אין. ופרש רש"י שאדם אין להתפלל וכו', הינו כנ"ל ועל-כן קדם שמתפלל האדם בודאי הוא טובה גדולה כל מה שבא על האדם אפלו יסורין חס ושלום, כי הכל לטובתו, כי לפי מעשיו אין יכול לירד לו שום שפע וחיות כי אם על-ידי-זה וגם זה בחסד גדול כי אם היו משפיעין לו רק חסד בלא דין כלל היה חס ושלום, בבחינת רבוי אור שמזיק יותר וכנ"ל. על-כן עקר התקון על-ידי התפלה ועקר התפלה הוא בחינת המתקת הדינים שעל-ידי התפלה הוא ממתיק הדינים ומתקן כלים שיוכל לקבל שפע חסדו יתברך ואז דיקא יכול לבטל היסורין, כי יוכל לקבל חסדו וטובתו יתברך הנצחית בלא היסורין רק על-ידי תקוני הכלים שתקן על-ידי התפלה וכנ"ל. ועל-כן עקר תקון התפלה הוא על-ידי בחינה הנ"ל, על-ידי שמסתכלין על התכלית וכוללין כל התפלה באחד ששם כלו טוב וכנ"ל, כי בלא זה אין יכולין להתפלל כלל מחמת ענין הקשיא הנ"ל וכמו שהקשה במדרש רבה, וכי נותנין לשוטה ולתינוק מה שמבקשין? למשל כשאחד יש לו עניות, חס ושלום, או יסורי הגוף חס ושלום, ומתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה ועשירות ובריאות הגוף וכו'. קשה ענין הנ"ל ואיך שיך להתפלל ואיך ישמע ה' יתברך תפלתו לתן לו פרנסה ובריאות וכו', הלא כונת ה' יתברך שנותן לו עניות וכו' הוא לטובתו כדי למרק עונותיו שהוא טובה נצחית וגם אולי כונת ה' יתברך מחמת שיודע שאם היה לו פרנסה, מכל שכן איזה עשירות יקלקל מעשיו ביותר כמו שרואין בחוש כמה מקלקלים רב העשירים מעשיהם והעשר שמור להם לרעתו, אשר על זה התפלא שלמה המלך עליו השלום, יש הבל וכו' עשר שמור לבעליו לרעתו. וכי יש רעה גדולה מזאת כשנותנין לאדם איזה אלפים מטבעות לשחק בהם בזה העולם העובר כהרף עין ואחר כך הממון הורגת אותו ועוקרת אותו משני עולמות חס ושלום, וכמו שאיתא בזהר הקדוש, חייכת בהון בעותרא בהאי עלמא ולבתר קטילת להון רחמנא לצלן, על-כן עקר תקון התפלה הוא על-ידי הבחינה הנ"ל שצריכין מקדם להכלל באחד ולהסתכל רק על התכלית ולידע ולהאמין שהכל לטובה. ואז דיקא יכולין להתפלל אחר כך על כל מה שצריך, כי אז יכול להמשיך תקונים מאור הרשימו של הבטול שעל-ידי-זה יהיו נעשים כלים להמשיך בתוכם רב שפעו וחסדו שעל-ידי-זה יכול לקבל פרנסה ועשירות ובריאות ובני חיי ומזוני וכו' והכל יהיה לטובה מאחר שכבר תקן כלים כראוי לקבל בהם שפע החסד וזהו בעצמו הענין המבאר בהתורה הנ"ל שאחר כך כששבין מהבטול מכבין צמאון הנפש מהיסורין על-ידי התורה שמקבלין מהרשימו, כמו שמבאר שם, עין שם היטב: כי כל התורה שמקבלין וממשיכין משם מהרשימו של הבטול הנ"ל צריכין להמשיכה על-ידי תפלה ותחנונים וכמבאר בדבריו ז"ל בכמה מקומות בהתורה ראיתי והנה מנורת זהב סימן ח. על פסוק, ומעין מבית ה' יצא. ובהתורה תשעה תקונין וכו'. וכן מובן בהתורה הזאת שמתחיל לדבר לעשות אחד מכל התפלה על-ידי ההסתכלות על התכלית. ואחר כך מסים שעל-ידי ההסתכלות על התכלית ממשיכין תורה מהרשימו, עין שם. אך באמת הכל אחד, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה, כי הארת הזריחת הרשימו הקדושה והנוראה הנ"ל שנשארת מהבטול צריכין תחלה להמשיכה על עצמו ולקשרה בגופו היטב על-ידי תפלה שהיא בחינת שרש ומקור המעין הנמשך מהרשימו הנ"ל. ואחר כך מתפשט המעין ונעשה מזה חדושי תורה ועל-ידי-זה מקרר ומבטל היסורין, כי על-ידי התפלה והתורה נעשים כלים שעל-ידי-זה יוכל לקבל שפע חסדו לטובה לחיים נצחיים ולא לרעה ולמות מיתת עולם חס ושלום, על-ידי-זה וכנ"ל. ועל-כן באמת אין אדם יודע איך להתפלל כי אם צדיקי הדור האמתיים. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם, כי אי אפשר להביא אל התכלית כי אם הצדיק האמתי שהוא בבחינת בעל השדה הנאמר שם בתחלת התורה הנ"ל שהוא מסתכל על כל מי שרחוק עדין מהתכלית ואין תפלתו כלולה באחד, שיראה להביאו אל התכלית שתהיה תפלתו כלול באחד, עין שם. ועל-כן שלמה בעת שהתפלל כשנגמר הבית המקדש שישמע ה' יתברך תפלת ישראל המכונים דעתם לשם אמר בפרוש, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו וכו' וכמו שפרש רש"י שם, אם אתה יודע שהוא משחית בממונו את חברו אל תתן לו, עין שם. ועל-כן באמת יש בזה נפלאות תמים דעים ואין מי שיודע להתפלל כראוי כי אם צדיקים האמתיים כנ"ל ושאר בני עולם צריכין לקשר תפלתם להצדיקים הנ"ל והם יעלו תפלתם כראוי שימשיכו להם שפע מה שצריכין בני חיי ומזוני וכו' באפן שלא יזיק להם לנצח חס ושלום, רק, אדרבא, על-ידי השפע דיקא יתתקנו וישובו אל ה' וזה שדקדק שם שלמה בתפלתו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם למען יראוך כל הימים וכו', הינו שבקש שימלא ה' יתברך תפלת ישראל מה שמבקשים, אבל יהיה רק לטובה שיזכו ליראה מלפניו יתברך על-ידי-זה וכנ"ל. רק על הנכרי התפלל, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי וכו'. ופרש רש"י שם, כדי שלא יקרא תגר וכו'. ובשביל זה מתפללין לפעמים הצדיקים על הרשעים והרחוקים הבאים אליהם שיהיה להם עשירות והכל בשביל קדשת השם כדי שלא יקראו תגר ויקלקל להם יותר ועל-כן באמת יש בענין זה של התפלה נפלאות ונסתרות הרבה ועל-כן באמת אסור להתעקש ולדחק עצמו על שום דבר בתפלתו רק אם יתן השם יתברך יתן ואם לאו לאו, כמו שמבאר בהתורה תשעה תקונין, כי אולי אי אפשר למלאות בקשתו אפלו על-ידי התפלה, כי יזיק לו יותר חס ושלום, כשימלאו בקשתו וכנ"ל ואם ידחק ויתעקש בתפלתו יכול להיות שיטריח את ה' יתברך עד שימלא בקשתו, כי בשביל זה ברא את האדם שיהיה כח בתפלתו להמשיך כל ההשפעות כנ"ל, אבל לא יהיה לו לטובה, כי אין כח בתפלתו לתקן הכלי שצריך לקבלת השפע שהוא רוצה:
נמצא, כל זמן שאין האדם מתפלל אזי החסרונות שלו הם לו לטובה גדולה כנ"ל. ואף-על-פי-כן צריכין תפלה, כי על-ידי התפלה מתקן כלים כראוי שעל-ידי-זה יוכל למלאות כל החסרונות שלו ולא יזיק לו השפע כלל מאחר שכבר נתתקנו כלים לקבל שפע החסד ואז דיקא אחר שהתפלל כראוי תבא לו השפע לטובה ולברכה כנ"ל. אבל עקר התפלה צריך שתהיה באמת בשביל תכלית הנצחי, כי עקר שלמות התפלה הוא רק כשמסתכלין על התכלית וכנ"ל. וזה בחינת מה שאיתא שעקר התפלה צריך שתהיה בשביל חסרון השכינה, כביכול, וכן כתוב בהתורה 'להמשיך שלום' על מה שאמרו רבותינו ז"ל, ושקלית לסלתאי ואנחי בכותא דרקיע וכו'. שעקר התפלה יהיה לצרך הנשמה אפלו רפאנו וברך עלינו וכו'. וזהו בעצמו מה דאיתא שעקר התפלה יהיה על חסרון השכינה כנ"ל, כי כל החסרונות של הנשמה הם חסרון השכינה, כי הנשמה הוא חלק השכינה, כביכול, כידוע, הינו כנ"ל שעקר התפלה צריך שתהיה בשביל התכלית, כגון כשמתפלל על פרנסה ועשירות יתפלל שה' יתברך יתן לו פרנסה או עשירות בזה האפן שייטיב מעשיו על-ידי-זה ויתקן ולא יקלקל חס ושלום על-ידי-זה, וכן בכל מה שמבקש ומתפלל וכנ"ל. ועל-כן סדרו לנו חכמינו ז"ל סדר התפלה בסדר נפלא שבתחלה צריכין לסדר שבחו של מקום בשלש ראשונות. ואחר כך מתפללין על צרכיו בשלש עשרה אמצעות ואין מתחילין להתפלל מיד על צרכיו, כי תחלה צריכין לסדר שבחו של מקום ומזכירין בתפלה עצם חסדיו יתברך בברכה ראשונה ששם עקר כונת התפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו בחינה הנ"ל שבתחלה משבחין אותו יתברך בעצם חסדו שהוא יתברך עושה חסד תמיד וכל מה שעושה הכל לטובה, כמו שאומרים שם, גומל חסדים טובים וכו' עד מלך עוזר ומושיע ומגן, הינו שבודאי כל מה שעושה ה' יתברך הכל חסד גדול וטוב אמתי ונצחי. ואחר כך מתחילין אתה גבור שהוא כנגד מדת הגבורה דקדשה ששם עקר תקון הכלים כידוע ושם מזכירין גבורותיו ונפלאותיו שיכול לתקן הכל כמו שאומרים שם, אתה גבור לעולם ה', שהוא כעין מה שפרש רש"י על פסוק, ואתה מרום לעולם ה', שפרש שם, לעולם ידך על העליונה, הינו כנ"ל, כי כונתו תמיד לטובה נצחית. וזהו, מחיה מתים אתה. ואז עקר התכלית הנצחי וכל מה שה' יתברך מגלגל עם האדם הכל לטובתו הנצחית אחר התחיה. וזהו, רב להושיע, שה' יתברך הוא רב להושיע שהוא מרבה ישועות לכל אדם בכל עת. וזהו שמזכירין כל פרטי חסדיו יתברך שהוא מכלכל חיים בחסד מחיה מתים וכו' סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקים אמונתו לישני עפר וכו', הינו שה' יתברך עוזר תמיד הן בענין פרנסה הן בענין רפואות וכו', כי הוא מצמיח ישועות וכו', רק מה שפעמים נתעכב שפע הפרנסה או של הרפואה וכו' הכל הוא לטובה, כי כונתו יתברך לטובה ולחסד נצחי תמיד. ועל-כן כופלין כמה פעמים בברכה זאת הזכרת תחית המתים, שזהו עקר כלל הברכה שבה מתחיל ובה מסים מחיה המתים. ואם כן קשה לכאורה מה שיכות יש לשאר הפרטים של צרכי הגוף בעולם הזה שהזכיר בברכה זאת שהם פרנסה ורפואה וכו'? אך באמת על-פי הנ"ל הכל ניחא כי הכל אחד, כי עקר התכלית יזכה כל אחד לאחר התחיה. ועל-כן הזכיר בברכת התחיה כל החסדים פרטיים שה' יתברך עושה עם האדם בזה העולם וחוזר ושונה ומזכיר בכל פעם ענין התחיה לומר שכל החסדים שה' יתברך עושה עם האדם בזה העולם הכל הוא באפן שיצמח לו על-ידי-זה טובה וחסד נצחי אחר התחיה שהוא התכלית וממילא יבין כל אחד שמזה נמשך מה שלפעמים נתעכב השפע אצל אחד הן בפרנסה הן בשאר הצטרכות, כי הכל לטובתו הנצחית אחר התחיה, כי הוא יתברך בודאי כל יכול ויכול לפרנס הכל ברוח ולתן לכל אחד עשירות גדול ורפואה בכל עת, כי הלא הוא יתברך המכלכל חיים וכו' ורופא חולים וכו', אך מה שמתעכב השפע לפעמים הוא מחמת שהוא מכלכל חיים בחסד באפן שיתקים מחיה מתים ברחמים רבים. וכן הוא יתברך סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים באפן שיקים אמונתו לישני עפר, הינו כנ"ל. ועל-כן נסמך אצל הפרנסה בפרטיות הזכרת תחית המתים לפניו ולאחריו, כמו שאומרים, מחיה מתים אתה וכו' מוריד הגשם או מוריד הטל, שהוא המשכת הפרנסה. וכן תכף אחר כך מכלכל חיים בחסד מחיה מתים וכו': כי בענין הפרנסה מתעקם לב האדם ביותר וקשה לו בכל פעם על עכוב הפרנסה, בפרט בימי הגלות שפרנסת ישראל, בפרט פרנסת הכשרים נתמעטה מאד וגם כי הפרנסה מכרח האדם אליו בכל יום יותר משארי הבקשות. ועל-כן הזכיר אצל הפרנסה ביותר הזכרת תחית המתים לומר שה' יתברך מכלכל ומפרנס כל האדם, אך הוא יתברך מסבות מתהפך בפרנסתו שמפרנס ומכלכל החיים שיהיה באפן שיחיה מתים וכו', דהינו שיזכו לתכלית הנצחי וכנ"ל. ותכף אחר כך אומרים קדשה וברכת אתה קדוש, שזהו בחינת עצם התכלית שיזכו ישראל אחר התחיה שיקדישו שמו יתברך בכלל כל הקדושים אשר יהללוך סלה, אשרי הזוכה לזה. ואחר שמסדרין שלש ראשונות שמסדרין שבחו של מקום שעל-ידי-זה מודים ומודיעים שה' יתברך גומל חסדים טובים תמיד וכל מה שעושה הכל לטובה בשביל התכלית הנצחי וכנ"ל אחר כך מתחילין להתפלל על צרכיו, כי רק עתה שיך להתפלל על צרכיו אחר שכבר הודינו שהכל לטובה כי הוא יתברך כל יכול כנ"ל, רק אנו מתפללין על צרכינו כאשר צונו כדי לעשות כלים לקבל השפע כנ"ל, כי גם כונתנו בתפלותינו הוא רק בשביל התכלית הנצחי רק שאנו צריכים להתפלל בפינו כדי לעשות כלים כנ"ל. וכמו שמבאר בהתורה "ואתם תהיו לי" וכו' על פסוק, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ועל-כן בברכות האמצעיות אנו מתחילין תחלה לבקש על הדעת שיחננו מאתו דעה וכו' ואחר כך מבקשין השיבנו לשוב אליו יתברך ואחר כך על סליחת עונות שכל אלו התפלות הם רק בשביל התכלית. ואחר כך אנו מתפללין על צרכי הגוף שהם רפאנו וברך עלינו וכו', כי באמת גם צרכי הגוף שאנו מתפללים כל כונתנו בשביל הנשמה כדי שנוכל על-ידי בריאות הגוף ועל-ידי ברכת הפרנסה וכו' לעסק בתורה ולקים מצותיו יתברך, כי עקר התפלה צריכה להיות רק בשביל התכלית הנצחי וכנ"ל. ועל-כן אנו אומרים קריאת שמע קדם התפלה, כי על-ידי קריאת שמע אנו נכללין באחד ואז דיקא יכולין להתפלל וכנ"ל:
וזה בחינת כונת המילה הנ"ל שהוא לגלות החסדים הסתומים למעלה להמשיכן למטה למקום גלוי החסדים, הינו כנ"ל, כי על-ידי מצות מילה שעל-ידי-זה נכללין באחד על-ידי עצם הכאב של התינוק, שעל-ידי-זה מעצים עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, שזהו בעצמו בחינת חתוך והעברת הערלה וכו' כנ"ל, על-ידי-זה ממשיכין ומגלין החסדים למטה שאז עקר המשכת החסדים בעולם כידוע בכונות שכל זמן שהחסדים סתומים למעלה אין החסדים נמשכין בעולם רק כשזוכין לתקנם עד שימשיכו אותם במקום הגלוי שאז מאירין ומתפשטין בעולם, ולכאורה קשה אם כן מדוע נקראים בשם חסדים כל זמן שהם סתומים, כי הלא עקר חסדו יתברך הוא כשעושה חסד עם הברואים, שזהו מדת החסד, אבל כל זמן שהם סתומים ואינם מתגלים למטה והשפע של החסד אינה מתפשטת עדין מדוע נקראים בשם חסדים? אך על-פי הנ"ל מובן הדבר היטב, כי מה שהחסדים סתומים ואינם מתפשטים למטה הוא רק מחמת שעדין לא זכינו לתקן כלים כראוי בשביל קבלת החסדים ועל-כן אז, אדרבא, זהו עצם החסד מה שהחסדים סתומים למעלה ואין נשפע מהם למטה כי אם מעט דמעט כידוע, כי זה לטובה גדולה, כי מאחר שעדין אין כלים לקבל זהו חסד גדול שהם סתומים ואין נמשך מהם למטה כי אם מעט מאד כדי שלא יזיק רבוי השפע חס ושלום, וכנ"ל. ועל-כן על-ידי מצות מילה שעל-ידי-זה סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא, שזהו בחינת העברת הערלה ונכלל באחד ואחר כך שב משם בבחינת רצוא ושוב, שזהו בחינת קריאת השם להתינוק, שהוא בחינת המשכת התורה וכנ"ל, שעל-ידי-זה מתקנים הכלים לקבל שפע החסד, על-כן ממילא נמשכין ונתגלין החסדים הסתומים מאחר שכבר נעשו כלים לקבל וכנ"ל, כי עקר תקון הכלים לקבל שפע החסד הוא על-ידי הבטול הנ"ל שעל-ידי-זה ממשיכין תורה מהרשימו של הבטול שעל-ידי-זה עקר תקון הכלים וכנ"ל:
וזה שאיתא בזהר הקדוש, צוחין ככלבים הב לן מזונא, הב לן חיי וכו'. כי עקר התפלה על בני חיי ומזוני וכו'. צריך להיות בשביל התכלית וכנ"ל. וזה שסים שם, ולא שאלין על מזונא דשכינתא וכו', הינו שצריכין לשאל ולהתפלל רק על תקון הנפש שהוא התכלית, שהוא עלית השכינה:
וזה שאמרו רבותינו ז"ל, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום, הינו שהיו שוהין שעה קדם התפלה כדי לכון לבם ודעתם לה' יתברך לבטל עצמן באין האין סוף כדי לכלל תפלתם באחד שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל. וזה שאיתא שם בגמרא שהיו שוהין שעה אחת קדם התפלה ושעה אחת אחר התפלה, כי גם אחר התפלה היו שוהין שעה אחת כדי להמשיך ולקשר היטב אור הרשימו בדעתם ולבם שעל-ידי-זה מקררין ומבטלין כל היסורים וממלאין ומשלימין כל החסרונות, כי משם כל תקון הכלים לקבל כל ההשפעות טובות וכנ"ל. וזהו שמקשו שם, וכי מאחר שהיו שוהין תשע שעות בתפלתן תורתן מתי נעשית ומלאכתן מתי נעשית?! ותרצו, מתוך שהיו חסידים תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, הינו כנ"ל שמחמת שהיו שוהין שעה קדם התפלה שעל-ידי-זה זכו לבחינת בטול הנ"ל, שעל-ידי-זה עקר שלמות התפלה כנ"ל. וכן אחר התפלה שהו שעה אחת כדי להמשיך ולקשר היטב אור הרשימו בלבם שמשם נמשכת כל התורה ומשם תקון כל הכלים לקבל כל הברכות וכל ההשפעות, על-כן בודאי היתה תורתן משתמרת, כי משם נמשכת כל התורה כנ"ל. ועל-ידי-זה היתה מלאכתן מתברכת, כי משם נמשך כל ברכת השפע על-ידי תקון הכלים שנמשכין משם, שזהו בחינת ויברך אתכם כאשר דבר וכו' וכנ"ל. ועל-כן הם נקראים חסידים על שם החסד, כי רק הם יודעים איך להמשיך החסדים ולגלותם למטה מחמת שהם יודעים לתקן הכלים כראוי על-ידי הבטול שלהם ברצוא ושוב וכנ"ל: