ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · גרים

וזה בחינת גרים שאי אפשר להגר לכנס בקדשת ישראל כי אם על-ידי מילה וטבילה ועל-ידי בית דין של שלשה דיקא, כי הגר שהיה מתחלה מהשבעים עממין שהם ההפך מהבטול הנ"ל, כי עקר הבטול אל אור האין סוף שהוא התכלית הוא על-ידי קדשת העינים שסותמין עיניו מחיזו דהאי עלמא וכו' כנ"ל. ועל-כן אחר ששבין מהבטול נמשך משם התורה כנ"ל שהיא כלולה משבעים פנים, כי כל השבעים פנים לתורה נמשכין מהבטול הנ"ל שעקרו על-ידי קדשת העינים כנ"ל. ועל-כן כל התורה כלולה בעינים כנ"ל. והעכו"ם הם ההפך מזה, כי הם בחינת שבעים אמות שהם ההפך משבעים פנים לתורה וכמבאר במקום אחר. ועל-כן העכו"ם כשבא להתגיר אי אפשר לו לכנס בקדשת ישראל כי אם על-ידי מילה שצריך להעביר הערלה, שהיא זהמת הנחש הנאחז בחיזו דהאי עלמא שצריך להעבירה ממנו על-ידי צער וכאב גדול שעל-ידי-זה סותם עיניו בחזקה מחיזו דהאי עלמא ונכלל באחד שהוא התכלית ומשם נמשך עליו קדשת התורה והמצות שהוא קדשת ישראל שנמשך משם מבחינת הבטול הנ"ל. ועל-כן על-ידי-זה הוא נכנס בקדשת ישראל, כי הוא יוצא מזהמת השבעים עממין שהם פגם העינים הנאחז בחיזו דהאי עלמא ונכנס בקדשת ישראל שהוא קדשת התורה שכלולה בשבעים פנים שנמשכת מהבטול הנ"ל שזכה לזה על-ידי מצות מילה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת טבילת הגר אחר המילה, כי המים מטהרין מכל הטמאות, כי המים של מקוה ישראל נמשכין מבחינת המים המבארין בהתורה הנ"ל שהם מימי התורה הנמשכין מהזריחה של הרשימו של הבטול הנ"ל שהם מכבין צמאון הנפש, שהם היסורין הרוצים להתגבר ביותר חס ושלום, כששבין מהבטול, כמבאר שם היטב, עין שם. שזהו בחינת הוי כל צמא לכו למים וכו', עין שם. וזה בחינת ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. כי משם מבחינת הבטול הנ"ל שהוא התכלית, שהוא כלו אחד כלו טוב, משם נמשכין כל מעיני הישועה, כי שם כלו טוב, על-כן משם נמשכין כל מעינות הישועה מכל הצרות שבעולם ומאלו המעיני הישועה מקבלין המים בששון, 'בששון' דיקא. כי הכלי לקבל המים משם שהיא בחינת התורה היא השמחה שהיא הכלי לשאב המים על ידה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו, ושאבתם מים בששון, הינו עם הששון תשאבו המים, כי הששון והשמחה היא הכלי לשאב המים על ידה ממעיני הישועה שנמשכין מהזריחה של הבטול הנ"ל. וזה שתרגם על פסוק זה, ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא. כי כל החדושי תורה האמתיים שהם אולפן חדת נמשכין משם כנ"ל. וזה מבחירי צדיקיא, כי אי אפשר לבא אל התכלית הנ"ל ולשאב משם אולפן חדת בחינת חדושי תורה האמתיים כי אם על-ידי גדולי הצדיקים האמתיים, בחינת בחירי צדיקיא המבחרים שבצדיקים שהם בחינת בעלי השדה הנ"ל, שהם דיקא יכולין להביא את כל אחד אל התכלית וכנ"ל. ואלו המים הם בחינת מימי המקוה הקדוש של ישראל שנאמר עליהם, מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה, מושיע ודאי ההוא, דמקורא דמקוה בידה כמו שאיתא בתקונים, כי הם נמשכין ממעיני הישועה הנ"ל שהם מושיעין מכל הצרות בודאי כנ"ל, כי הם נמשכין ממקור המקוה הקדושה שהם מקור מים חיים הנמשכין מבחינת הבטול הנ"ל ששם מקור החיים בבחינת כי עמך מקור חיים וכו'. וזהו, מקוה ישראל ה', כי בהמקוה נכללין באלקותו יתברך בה' אחד ששם כלו טוב שמשם כל הישועות כנ"ל. ומשם כל הטהרות לכל הטמאות שנמשכין מחיזו דהאי עלמא שכלן נתבטלין על-ידי שנכללין ונתעלמין בכל גופו מראש ועד עקב בתוך מימי המקוה שנמשכין ממעיני הישועה הנ"ל שנובעין מהזריחה של הבטול הנ"ל. ושם נטהר הגר מזהמת השבעים עכו"ם ונכלל בקדשת ישראל שהוא קדשת התורה והמצות שנכללין בשבעים פנים וכנ"ל. ועל-כן שעור מקוה ארבעים סאה כנגד ארבעים יום שבהם נתנה התורה שנמשכת מהזריחה של הבטול הנ"ל שצריכה לעבר ולילך דרך ארבעים יום עד שתצטיר באותיות ודבורים שהם בחינת כלים כדי שנוכל לקבלה בזה העולם. וזה בחינת ארבעים סאה של המקוה, כי משם נמשך המקוה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אי אפשר להגר להתגיר כי אם על-ידי בית דין של שלשה, כי אי אפשר לצאת מהזהמא דהאי עלמא ולכנס בקדשת ישראל כי אם על-ידי צדיקי הדור הנ"ל שהם בחינת בחירי צדיקיא, שהם בחינת בעלי השדה הנ"ל, שרק על ידה באין אל התכלית הנ"ל. ועל-כן הגר שבא להתגיר ולצאת מטמאת השבעים עכו"ם ולכנס בקדשת ישראל, בקדשת השבעים פנים לתורה שנמשך מהבטול הנ"ל, אי אפשר לו כי אם על-ידי בית דין של שלשה, כי בכל מקום שיש שלשה דינים הם מקבלים ויונקים ידיעת התורה ממשה רבנו עליו השלום, שהוא כלל התורה והוא עקר בחינת בעל השדה הנ"ל שהוא מביא את כל ישראל אל התכלית על-ידי התורה שנתן לנו על-ידי עצם נפלאות הבטול שלו שעלה למרום ושהה שם שלש פעמים ארבעים יום לחם לא אכל וכו'. עד שזכה להמשיך משם כל התורה כלה לחיותנו כהיום הזה וכל הדינים שבעולם צריכין לקבל ממנו, כי עקר הדינים הם סמוכין, שצריכין שיהיו סמוכין מהרבי שלהם שסמכן שהוא נסמך מרבו ורבו מרבו עד משה רבנו עליו השלום. ועל-כן הדין נקרא אלקים, כי הוא מקבל ממשה רבנו שמביא כל ישראל אל התכלית, ובפרט הצדיקים אמתיים שהם השופטים והדינים אמתיים שבכל דור, שמשפיע עליהם דעתו הקדושה לכלל באלקותו יתברך על-ידי הבטול הנ"ל ברצוא ושוב שמשם מקבלים דעת התורה לשפט צדק. ועל-כן נקראים אלקים, כי נכללין באלקותו יתברך על-ידי הבטול הנ"ל. ועל-כן אי אפשר להגר להתגיר ולכנס בקדשת התורה שהיא על-ידי בחינת הבטול הנ"ל כנ"ל. כי אם על-ידי השלשה דינים שמקבלין כח מהצדיקי אמת הנ"ל שהם בחינת משה שעל-ידי-זה זוכין לבא אל התכלית שעל-ידי-זה מתגירין הגרים ונכנסין בקדשת ישראל וכנ"ל: ועל-כן הם שלשה דינים, כי כשממשיכין התורה מהרשימו הנ"ל שהוא על-ידי הכלים שעושין לקבל אור הזריחה הנ"ל ואלו הכלים הם בחינת העשרה תקונין, שהם בחינת עשר ספירות, שהם כלל כל הכלים הקדושים שכלם כלולים בשלש קוין שהם, חסד ודין ורחמים, שהם בחינת שלשה אבות שבהם כלולים כל העשר תקונין שהם עתיקא סתימאה כידוע. וזה בחינת מאמר אליהו ז"ל ששם מבאר ומובן למשכיל כל ענין הבטול הנ"ל ובחינת הכלים לקבל האור הנעשין על-ידי בחינת רצוא ושוב הנ"ל, כמו שאיתא שם, אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא דכל סתימין לית מחשבה תפיסא בך כלל. זהו בחינת בטול הנ"ל ששם כלו אחד ושם הכל סתום ונעלם ולית מחשבה תפיסא תמן כלל. וזהו בחינת רצוא, שהוא בחינת בטול הנ"ל. ואחר כך מתחיל לדבר מבחינת ושוב שהוא, מה שאיתא, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין וקרינן להון עתיקא סתימאה וכו'. ומבאר והולך שכל העתיקא סתימאה כלולין בשלשה, חד אריך וחד קצר וחד בינוני, שהם בחינת השלשה קוין, חסד, דין, רחמים, כמובא. וזה בחינת השלשה דינים הנ"ל. ועל-כן התורה משלשת בכל בחינותיה, כמו שאיתא, בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאה על-ידי תליתאה לעם תליתאה וכו'. כי כל התורה נמשכת מהרשימו הנ"ל שצריכין לשאב המים משם על-ידי הכלים שהם כלולים בשלש כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בין המצרים שאז מתאבלין על חרבן בית המקדש ואחר כך מתנחמין בשבע דנחמתא שקורין משבת נחמו עד ראש השנה, כי עקר האבלות והבכיה על חרבן בית המקדש הוא על מה שנתרחקנו מעל אבינו שבשמים כל כך ואין אנו יכולין לבטל עצמנו ולהסתכל על התכלית מגדל החרבן, כי עקר הבטול הנ"ל כראוי זוכין בבית המקדש שהוא גאון עזנו מחמד עינינו. וכמו שכתוב, והיו עיני ולבי שם. כי בענין הבטול הנ"ל יש כמה בחינות באדם ובזמן ובמקום, כי כל מה שגוף האדם קדוש וטהור ביותר כן יכול לבטל עצמו ביותר ולשאב מימי התורה משם, כי יש לו כלים ראויים לקבל וכן יש זמן שמסגל ביותר לבחינת בטול הנ"ל שהוא זמנים המקדשים שהם כל הימים טובים ובראשם שבת שהוא מעין עולם הבא ששם עקר הבטול, כמבאר בסוף התורה שהבטול הנ"ל, שהוא בחינת עולם הבא, בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכל אחד מראה באצבעו וכו', עין שם והבן היטב. כי התנוצצות הבטול הנ"ל אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלבה וכן יש שנויים במקום. וזהו בחינת גדל מעלת קדשת ארץ ישראל, כי שם המקום המקדש שיכולין שם לבטל עצמו באור אין סוף ולהמשיך אלקותו יתברך על עצמו על-ידי התורה שממשיכין משם בכל פעם ועל-כן אין תורה כתורת ארץ ישראל וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכו', כי שם דיקא זוכין להמשיך על עצמו אלקותו יתברך על-ידי הבטול הנ"ל. ועקר קדשת ארץ ישראל הוא הבית המקדש ששם הוא בית קדשי קדשים ששם נקדת האבן שתיה שדרך שם מתבטלין בהיחיד קדמון שברא העולם יש מאין המחלט שהתחלת בריאתו מנקדת האבן שתיה, כמו שכתוב, מציון מכלל יפי אלקים הופיע. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. ובעונותינו הרבים נחרב בית מקדשנו מחמד עינינו וגלינו מארצנו וכו' ואין אנו יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות בבית בחירתנו וכו' להתבטל ולהכלל שם באחדותו יתברך, שזהו עקר מצות עלית רגלים לבית המקדש לראות ולראות את פני ה' וכו'. ועל זה צריכין לבכות ולהתאבל מאד, כי שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, 'מחולנו' דיקא בחינת המחול הנ"ל שעתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא שהוא בחינת הבטול הנ"ל שמשם היינו זוכים בבית המקדש להמשיך על עצמנו בחינת בטול גם בזה העולם ומשם עקר השמחה והמשוש. ובעונותינו הרבים על-ידי החרבן שבת משוש לבנו נהפך וכו', כי ערבה כל שמחה, כי עתה קשה מאד מאד לבטל עצמנו מחמת תקף הסטרא אחרא שהתפשטה בעולם מאד המבלבלת מאד ראות העין בחיזו דהאי עלמא ואינה מנחת להסתכל על התכלית שהוא כלו טוב שזה עקר היסורין ומרירות והצרה של הגלות וכמו שמבאר במקום אחר בסימן ר"ן). ועל-כן צריכין לבכות מאד ועקר הבכיה הוא על שרפת התורה שנמסרו רזיה לחיצונים ואין אנו יכולים להמשיך תורה מהבטול הנ"ל מחמת שהעולם מבלבל מאד מאד בתאות והבלי עולם הזה. וזה, על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם וכו'. 'רחק' דיקא, כי התכלית שמשם כל הנחמות רחק ממנו מאד מחמת גדל החרבן ועל-כן צריכין לבכות הרבה ועל-ידי הבכיה דוחין הדמעות לחוץ שהם חלקי הראות, כמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים ). ועל-ידי-זה דוחין ומגרשין הראות של חיזו דהאי עלמא שהם גרמו החרבן שעל זה אנו בוכין ומתודין שאנחנו גרמנו כל זה בעונותינו שהלכנו אחר עינינו. ומאחר שאנו בוכין על זה אנו מגרשין על-ידי הדמעות את חלקי הראות שנטו אחר חיזו דהאי עלמא וצריכין לבכות כל כך עד שמתוך גדל הצער והמרירות הכאב שירגיש מגדל החרבן שגרם בעונותיו שמעכבין הבנין שנחשב כאלו החריבו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, עד שיבא על-ידי-זה לבחינת בטול הנ"ל בבחינת עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות עד ישקיף וירא ה' משמים, כי כשסותם עיניו כנ"ל ומסתכל רק על התכלית כנ"ל, כמו כן הקדוש-ברוך-הוא משקיף ומשגיח עליו מלמעלה בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל לענין העולים לרגל כדרך שהוא בא לראות כך הוא בא לראות. ועל-כן על-ידי האבלות והצער שעל-ידי-זה בא לבטול הנ"ל, על-ידי-זה בא לשמחה בבחינת שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. והשמחה הוא כלי לקבלת התורה משם שזה עקר הנחמה בבחינת זאת נחמתי בעניי וכו'. והעקר הוא על-ידי צדיקי הדור האמתיים שיונקים מבעל השדה הנ"ל שיכול להביא הכל אל התכלית שהם עקר נחמות ישראל בבחינת זה ינחמנו ממעשינו וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי יש בענין זה מלחמה גדולה ועצומה שהוא בחינת כלל המלחמה שיש להאדם בזה העולם, כי האדם לא נברא כי אם בשביל זה כדי שיכלל באחדותו יתברך ברצוא ושוב שעל-ידי-זה יזכה להכיר ולידע אותו יתברך שכל הבריאה היתה בשביל זה בגין דישתמודעין לה, כמו שאיתא בזהר הקדוש. אבל חיזו דהאי עלמא משתטח כנגד עיני האדם ואינה מנחת אותו להתבטל ובשביל זה באים כל היסורין על האדם בזה העולם שהוא מלא יסורים והכל כדי שעל-ידי היסורים יברח אל התכלית כנ"ל, אבל אפלו מי שזוכה לאיזה בחינת בטול מתגברים עליו המונעים והיסורים אחר כך ביותר כנ"ל כדרך שני אנשים הנלחמים זה עם זה וכו', כמבאר שם בהתורה הנ"ל ועקר הנחמה על-ידי התורה שממשיכין משם כנ"ל, אבל לאו כל אדם זוכה לזה וכמובן שם שמביא הפסוק אשרי הגבר וכו', אשרי ודאי, כי לאו כל אדם זוכה לזה. ועל-כן עקר התקון על-ידי הצדיק שיכול להביא את כל אחד אל התכלית כנ"ל, כי הוא ממשיך בכל פעם תורה נפלאה בחינת אולפן חדת הנ"ל על-ידי גדל עצם היסורין שמקבל על עצמו בכל פעם בשביל ישראל עד שממשיך בכל פעם חדושי תורה נפלאים כאלה עד שמאיר בלב כל אחד אפלו בהפחות שבפחותים איזה התנוצצות וזריחות מהרשימו של הבטול עד שיכול גם הפחות לבטל עצמו ברצוא ושוב עד שיתנוצץ ויזרח גם בדעתו התנוצצות אלקותו יתברך וגדלת התורה והצדיקים וזה עקר הנחמה מכל הצרות. ועל-ידי-זה יכול להתחזק את עצמו גם הוא כנגד כל חיזו דהאי עלמא המשתטחים לפניו בכל עת ביותר ויותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו וכו' ובכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו וכו'. ועקר העזר והישועה הוא על-ידי צדיקי אמת הנ"ל שהם בחינת מעיני הישועה, בחינת מעין המתגבר ונהר שאינו פוסק שהם עוזרים בכל עת על-ידי נפלאות חדושי תורתם נגד כל הקמים ומשתטחים עליהם מכל צד בגשמיות ורוחניות:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה, אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו' . כי עקר הנחמה הוא אנכי אנכי שהוא ה' יתברך בעצמו ששם נכללין בעת הבטול. והצדיק בגדל כחו ממשיך התנוצצות אלקותו גם עלינו בחשכת הגלות המר הזה עד ששומעין ומרגישין בלב נעימת אמתתו כל חד כפום מה דמשער בלבה, שזהו בחינת אנכי אנכי שהוא ה' יתברך בעצמו שהוא עקר הנחמה, כי שם כלו טוב, כלו אחד והכל מתהפך לטובה שם. וזהו, מי את ותיראי מאנוש ימות וכו'. כי עקר הנחמה מהיסורים והצרות הוא התורה שממשיכין מהזריחה הנ"ל, אבל צריכין לזה התגברות גדול, כי לאו כל אדם זוכה לזה כנ"ל, כי ברב בני אדם מתגברין היסורין והמונעים אחר כך כל כך עד שמבלבלים אותו ביותר ויותר עד שיש שמתרחקים ביותר על-ידי היסורין, כמו שכתוב, ומחתה לפעלי און. כמו שפרש רש"י שם וכמו שכתוב, על מה תכו עוד תוסיפו סרה וכו'. אבל עקר הבלבול נמשך רק מבני אדם המונעים שהם מדיחים בדבריהם הרעים מן האמת ועל-ידי-זה אין מועילים גם היסורים לשוב על ידם לה' יתברך וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל שבני אדם הם מונעים גדולים יותר מהיצר הרע בעצמו, עין שם. וזה מה דאיתא בכל הספרים שהיסורים מהבעל בחירה שהוא האדם קשה מהכל, כי מכל היסורים יכולים לנחם את עצמם על-ידי שמסתכלין על התכלית ברצוא ושוב עד שזוכין להמשיך תורה משם שהיא עקר הנחמה ואפלו שאינו בר הכי הוא מתנחם על-ידי רבו הצדיק וחבריו הגדולים ממנו שמאירין בו דברי אמת הנמשכין מבחינת הבטול הנ"ל שעל-ידי-זה יכולין הכל להתנחם ולהושע מכל הצרות, כי הצדיק הוא בחינת מעיני הישועה שיכול להושיע תמיד בכל מה שעובר על האדם וכנ"ל, אבל עקר הצרה ביותר, חס ושלום, הוא על-ידי בני אדם כשהם קמים כנגד מי שרוצה למלט על נפשו ולברח אל התכלית וכשהם עומדים כנגדו בכמה מיני מניעות והסתות ופתויים ובכמה וכמה מיני ליצנות ודברי חלקלקות וכו' זה קשה ביותר מן הכל, אבל כשהוא חזק בדעתו ויודע האמת לאמתו אינו מתירא גם מבני אדם כלל, כמו שכתוב, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. וזהו, אנכי אנכי מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו'. 'מי את' דיקא בחינת בטול הנ"ל עד שלא תדע מעצמך כלל מי את והבן. וזהו, מי את ותיראי מאנוש ימות. כי מאחר שאתה מכון רק בשביל התכלית הנצחי איך יוכל למנעך שום אדם המוכן למיתה אשר ימיו כצל עובר, כי עקר היסורין שיש מבני אדם ביותר הוא מחמת שהם יכולים לבלבל דעת האדם לדחותו מן האמת חס ושלום, אבל מי שמכון דעתו אל התכלית באמת לאמתו וכנ"ל אזי ה' יתברך מנחם אותו בבחינת אנכי אנכי מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו'. כי כל הבשר חציר וכו' ודבר אלקינו יקום לעולם. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו מפניהם וכו'. ודרשו רבותינו ז"ל, אפלו אין בכם אלא זכות שמע ישראל וכו', הינו כנ"ל, כי עקר הפחד מפני השונא הבן אדם שהוא בעל בחירה הוא רק מחמת שיש לו כח להטות חס ושלום, דעת האדם מן האמת ועל-ידי-זה יפל בידו חס ושלום, אבל מי שהוא חזק בהאמת ומסתכל תמיד בכל עת על התכלית הנצחי עד שאין שום אדם יכול להטותו מן האמת לאמתו הוא אינו מתירא משום אדם שבעולם, כמו שכתוב, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. כי באמת על-פי פשוטו קשה להבין ענין זה מה שאמרו רבותינו ז"ל שמבעל בחירה קשה להנצל יותר מחיות רעות. וכמבאר בזהר הקדוש פרשת וישב באריכות ענין זה בדף קפה) ומביא שם, מכאן אמרו יפיל בר נש גרמה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידה דשנאוי וכו'. אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי זעירין אנון דיכלין לאשתזבא וכו' ולכאורה אינו מובן כלל הלא לפי הדעת הפשוט נראה שאריות ונחשים הם מועדין יותר להזיק מאדם ואם האדם בטוח בה' יתברך שיעשה לו נס ויצילהו מגב אריות, מכל שכן שיבטח בה' יתברך שיצילהו מבני אדם שאין מזיקים כל כך כמו אריות ונמרים, אך עקר הפחד מבני אדם הוא מחמת ענין הנ"ל, כי לברח מהיסורים אי אפשר כי אם על-ידי שמסתכלין על התכלית וכנ"ל אבל אחר כך מתגברין היסורים ביותר ומתנחמין על-ידי התורה ששואבין משם כנ"ל אבל יש בענין זה מלחמה גדולה כנ"ל, כי לפעמים מתגברים חס ושלום, היסורים פעם אחר פעם כמה פעמים עד שקשה לו לעמד בנסיון לקבל הכל באהבה כראוי ולידע ולהאמין שהכל לטובתו הנצחית וכמו כן הוא בכל עניני המניעות והבלבולים שיש להאדם מעבודת הבורא יתברך שזה עקר יסורי האדם וכשמתגבר עליהם לפעמים על-ידי שמסתכל על התכלית, אבל אחר כך מתגברים עוד יותר ויותר וכן בכל פעם וכנ"ל. ובזה נכשל איוב כשבאו עליו היסורים שאף-על-פי שבתחלה עמד בנסיון כשנלקח כל עשירותו ובניו וכו', רחמנא לצלן, כמו שאמר, יהי שם ה' מברך. בכל זאת לא חטא איוב וכו' ואפלו אחר כך כשהתגבר עליו השטן ביותר וקטרג עליו כל כך עד שנתן לו רשות להכותו בגופו ביסורין קשים בשחין רע וכו' אף-על-פי-כן בתחלה עמד בנסיון קצת, כמו שכתוב, בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, אבל אחר כך התגרה בו הבעל דבר כל כך עד שהסיתו על-ידי תקף היסורים עד שהטיח דברים כלפי מעלה. וזה שכתוב, אחרי כן פתח איוב את פיהו. 'אחרי כן' דיקא, הינו אחר ששב מהבטול כמה פעמים שבכל פעם התגברו עליו היסורים ביותר וכמו כן התגרה בו השטן המסית ביותר עד שלא עמד בנסיון ופתח את פיו וכו' ובשביל זה היסורים שיש מבני אדם השונאים קשים ביותר משאר כל מיני יסורים כנ"ל, כי שם המלחמה חזקה ביותר, כי בשאר מיני יסורים ומניעות אף-על-פי שהוא מלחמה גדולה, אף-על-פי-כן יכול לחזק דעתו ולהסתכל על התכלית פעם אחר פעם עד שיזכה להמשיך חדושי תורה בכל פעם לנחם עצמו עד שיבטל היסורין, כי בזה בעצמו שמנחם עצמו על היסורין על-ידי-זה יזכה לדחותם ולפטרם לגמרי, כי הנמשך אחר הצער, הצער נמשך אחריו חס ושלום, ולהפך להפך. ואפלו מי שאינו בר הכי להמשיך חדושי תורה בעצמו יכול לנחם עצמו על-ידי חדושי תורה שכבר קבל מרבו שיתחדשו אצלו וירגיש נעימות מתיקותם מחדש שגם זה בכלל חדושי תורה כנ"ל. אבל כשעומדים על האדם שונאים בני אדם, חס ושלום, ועושים לו יסורים ורוצים להטותו מדרך האמת אז קשה מאד להנצל מחמת שאז קשה מאד שישאר חזק בדעתו להתחזק בהאמת, כי חיות רעות וכיוצא כשקמים על האדם הם עושים רק את שלהם שרוצים להזיק חס ושלום, אבל אינם מדברים דברי ליצנות וחלקלקות וכו' לדחותו מה' יתברך, אבל בני אדם השונאים עומדים על האדם ליסרו חס ושלום, ומדברים דברי ליצנות וכפירות, כמו שכתוב, ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך וכו'. וכן בכמה פסוקים ואז קשה מאד להתחזק לשאר קים באמונתו ובאמתתו. ועל-כן קשה מאד להנצל מהם, כי הם יכולים לדחות דעתו ולהטותו עד שלא יוכל להסתכל על התכלית באמת כראוי ועל-ידי-זה יפל בידם חס ושלום, כי אי אפשר להנצל משום יסורין כי אם על-ידי הסתכלות על התכלית וכשיש יסורים משונאים קשה ביותר להסתכל על התכלית, כי דברי מרמות שלהם מונעים ביותר מן הכל ומחמת זה בעצמו הם יכולים להזיק יותר מחיות רעות, חס ושלום, כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתוב בדניאל ו, והיתית אבן חדה ושמת על פם גבא וגו' די לא תשנא צבו בדניאל. ופרש רש"י שם, אם נגזר על הים שיקרע לבני ישראל ועל האש וכו' ועל האריות מהזיק לדניאל לא התנה על זריקת אבן וזין שלא יזיק באדם, כי מבן אדם קשה ביותר להנצל מחמת הנ"ל, כי שונאי דניאל עקר שנאתם היתה שרצו להטותו מה' יתברך למנעו מהתפלה, כמו שכתוב שם. וכל כן אם היו השונאים בעצמם עושין לו יסורין באבנים וחצים היה קשה ביותר להנצל וכנ"ל ועל-פי זאת יתפרש, די לא תשנא צבו בדניאל, הינו שלא ישתנה הרצון חס ושלום, בדניאל עצמו שלא יטו דעתו ורצונו חס ושלום, מן האמת וישלטו בו על-ידי-זה חס ושלום, וכמו שפרש רש"י על פסוק, למען שוררי הישר לפני דרכך. ופרש רש"י, למען 'שוררי', עויני המצפים שאבגד בך ותעזבני וכו', עין שם, הינו כנ"ל. וגם איוב שלא עמד בנסיון ביסורי גופו היה גם כן העקר מחמת מין האדם, דהינו אשתו שהסיתה אותו לזה, כמו שכתוב שם ובתחלה לא שמע אליה והשיב לה, כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל וכו'. והינו מאחר שהכל מאת האלקים אנו מחיבים לקבל הכל טוב ורע חס ושלום, כי באמת אין שום רע כלל, כי הכל לטובה נצחית, אבל אחר כך מגדל היסורים פעלו בו דברים הרעים עד שנסת לדבריה והטיח דברים, כי בני אדם הם עקר המונעים ביותר מהכל כנ"ל. ומחמת זה בעצמו קשה ביותר להנצל מהם אם לא כשהוא חזק בדעתו מאד שלא יוכלו להטותו בשום אפן מן האמת אז בודאי יתגבר עליהם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם. הינו מאחר שיש בכם זכות שמע ישראל, דהינו אמונת היחוד שהוא בחינת הבטול הנ"ל שוב, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו וכו'. כי בודאי הבחירה חפשית ומי שהוא חזק בדעתו להסתכל תמיד על התכלית האמתי ולזכר באחדותו יתברך, שזהו בחינת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד בודאי אין לו עוד להתירא משום אויב ושונא, כי כלם יכרעו ויפלו לפניו מאחר שהוא חזק בדעתו להסתכל על התכלית אמתי אף-על-פי שהשונא עומד כנגדו להטותו מזה חס ושלום, וכמו שאמר דוד לגלית, אתה בא אלי בחרב ובחנית וכו' ואני בא אליך בשם ה' אלקי מערכת ישראל אשר חרפת וכו'. הינו כנ"ל. וכמו שאיתא בזהר הקדוש שהחמשה חלקי אבנים שלקח דוד הם חמש תבות שמע ישראל וכו' וכללם באחד עין שם וכו', הינו כנ"ל שקשר עצמו באמונת היחוד ונכלל באחדותו יתברך בבחינת בטול הנ"ל ועל-ידי-זה נצח את גלית שכל מלחמתו נגד ישראל היה לדחותם חס ושלום, מאמונה הקדושה, כמו שכתוב, ויתיצב ארבעים יום. לבטלם מקריאת שמע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-כן היה באמת קשה מאד להנצל ממנו, כי מבעל בחירה קשה מאד להנצל עד שאפלו שאול המלך וכל גבורי ישראל היו מתיראים ממנו, אבל דוד המלך היה גבור כל כך עד שהיה חזק בדעתו שאפלו אם יעמד גלית כנגדו בכל תקף גבורתו הרעה ובכל מיני כלי זין אף-על-פי-כן לא יפל בדעתו ויהיה חזק בענין הבטול הנ"ל על-כן חגר מתניו להלחם כנגדו בשם ה' עד שנצחו והפילו תחתיו באמת על-ידי-זה וכנ"ל. וזה שאיתא בזהר הנ"ל, אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי זעירין אנון דיכלין לאשתזבא, עין שם. נמצא, שמבאר שם שנמצאים בעלי כח שיכולים להנצל גם משונאים בני אדם רק שזעירין אנון, כי בודאי בעל כח כמו דוד המלך יכול להנצל גם משונא בעל בחירה וכנ"ל מאחר שהוא חזק בדעתו כנ"ל וכן כל מי שנלוה ונסמך על צדיק בעל כח כזה אינו מתירא משום שונא בעולם, כי כמו שדוד הציל אז בכחו את כל ישראל, כמו כן הוא בכל דור ודור שהצדיק האמת שהוא בעל כח גדול יכול להציל את כל הנלוים אליו באמת מכל שונאיהם ורודפיהם, כי אין ה' יתברך שולח על שום אדם מניעות שלא יוכל לעמד בהם, כמבאר בדברינו כמה פעמים, וכן מפרש בירמיה סימן כ, כי שמעתי דבת רבים וכו'. כל אנוש שלמי שמרי צלעי אולי יפתה ונוכלה לו ונקחה נקמתנו ממנו. נמצא מפרש, שעקר צעקת ירמיה על שהם מצפים עליו אולי יפתה ונוכלה לו וכו', הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ולבאר הענין יותר, כי כל היסורין שיש לאדם חס ושלום, הכל הוא מחמת חסרון הדעת, דהינו על-ידי שאינו יודע בכל עת ורגע שהכל בהשגחה פרטית ותולה בטבע, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל בסימן רן. מאמר רבותינו ז"ל, בשעה שהקדוש-ברוך-הוא זוכר את בניו וכו' כי מי שיודע בדעת שלם שהכל מאתו יתברך אין לו שום יסורים, כי יודע שבודאי הכל לטובה וגם על-ידי-זה בעצמו שיודע שהכל מאתו יתברך על-ידי-זה בעצמו יכול לבטל היסורין בכל עת שירצה. וזה מרמז בדבריו ז"ל מה שכתב בספר הא"ב באות דעת ב) וזה לשונו, דע, כי לפי גדל ידיעת טבעי העולם כן נמסר ונשתעבד העולם תחתיו ולפיכך היו האריות נכנעים תחת דניאל וכו', עין שם היטב וכל מה שכתב קדם לזה באות שלפניו, עין שם היטב. כי שני המאמרים שבשני האותיות א"ב הם קשורים ומחברים זה בזה כמבאר למבין, כי באמת אין שום טבע, כי הטבע בעצמה היא השגחה, כמו שמבאר בסוף סימן יז בלקוטי תנינא, כי ה' יתברך מחיה ומקים כל דבר בחכמתו שהוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב, החכמה תחיה. וכמו שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכו'. וזה שכתב רבנו ז"ל באות הנ"ל, כי הטבע מתנהגת בידיעה והיא תחת יד הידיעה, הינו כי עקר חיות וקיום והנהגת הטבע של כל דבר הוא על-ידי הידיעה שהוא חכמה ודעת הבורא יתברך שמנהיג כל דבר בחכמתו, כמו שכתוב, כלם בחכמה עשית. וכנ"ל. והצדיק האמת כמו דניאל שכל רז לא אניס לה הוא נכלל עם דעתו בדעת הבורא יתברך, כי זהו שלמות הצדיקים הגדולים בני עליה שהם מבטלין עצמן בכל עת עד שנכללים בדעתו יתברך ועל-ידי-זה הם יודעים טבע של כל דבר, הינו שיודעים עצם חיותו של הטבע של אותו הדבר שזה הדעת מחיה ומקים ומנהיג אותו הדבר ואזי בודאי כפי ידיעתו זאת כן נמסר ונשתעבד העולם תחתיו. וזה שכתוב בדניאל, אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא וכו'. כי כל דבר יש לו מלאך הממנה עליו, כי אפלו כל עשב ועשב אמרו רבותינו ז"ל, אין לך כל עשב ועשב שאין לו מלאך המכה אותו ואומר לו גדל. מכל שכן כל מיני בעלי חיים שהם גבוהים יותר מצמחים בודאי כל בריה ובריה, מכל שכן כל מין ומין של בהמה חיה ועוף יש לו מלאך ושר ממנה עליו שמשם מקבל חיותו כפי טבעו. נמצא, שטבע של כל דבר מתנהג על-ידי המלאך הממנה עליו: וזה שאיתא בספרים שאלקים בגימטריא הטבע, כי אלקים בחינת מלאך שנקרא אלקים במקרא. שהטבע מתנהגת על-ידי המלאך הממנה על כל דבר להנהיגו בטבע זאת שיש לאותו הדבר והמלאכים הם שכליים כידוע. וכמו שמבאר בהתורה חדי רבי שמעון סימן סא. והם מקבלים שכלם מגבה מעל גבה עד שמקבלים מאחדותו יתברך ששם הכל באחדות בלי הבדל, כמו שמבאר באות הקודם שם. ועל-כן הצדיק גבה מהמלאכים, כי גם במלאכים כתיב, והחיות רצוא ושוב על שעולים ומתנשאים בכל פעם לשאב חיותם שהוא הדעת מהיחיד קדמון יתברך והם שואבים דעתם שהוא חיותם משם ברצוא ושוב ועל-ידי-זה הם מחיין ומנהיגים כל דבר שהם ממנים עליו. אבל המלאכים אינם בעלי בחירה והם מכרחים לקבל ולשאב החיות בכל פעם כפי התמנות כפי מה שצריך להמשיך חיות לאותו הדבר שנתמנה עליו ואינו יכול לשנות בעצמו כלל, אבל האדם הצדיק שהוא בעל בחירה יכול לבטל עצמו מחיזו דהאי עלמא בבחירתו. ואזי עולה למקום שעולה ונכלל בו יתברך ויכול לשאב משם תורה בכל פעם שהוא החכמה והדעת שמחיה ומקים ומנהיג את כל העולם, כי באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא ואזי יכול להמשיך החיות לכל המלאכים ולכל הדברים המתנהגים על ידם כרצונו כפי התורה והדעת ששואב מהבטול. ועל-כן האדם גבה מהמלאכים ומושל עליהם ויכול לנהג העולם כרצונו. וזה בחינת הנס של דניאל שכתב רבנו ז"ל שהיה על-ידי שהיה יודע טבע האריה וכו', הינו כנ"ל שהיה מבטל את עצמו באור האין סוף בכל פעם והמשיך משם דעת התורה שמשם כל כח וחיות והנהגת האריה שהוא טבעו, כי גם המלאך שהוא השכל המנהיג את האריה בטבעו. הוא יונק ומקבל מאותיות התורה שהוא הדעת וכמו שכתוב שם באות הקדום שכל הנבראים מרמזים באותיות התורה וכו'. וזהו בעצמו בחינת אלהי שלח מלאכים וסגר פם אריותא וכו', הינו כי זה המלאך בעצמו שמנהיג את האריה בטבעו אותו שלח הקדוש-ברוך-הוא פיהם, כי זה המלאך הוא בחינת שכל פרטי שמנהיג האריה בטבעו, אבל דניאל בעצם צדקתו זכה לשאב דעת גבה ממנו שכל דעת המלאך שהוא שכל פרטי הזה שממנה על האריה הוא מקבל ויונק ממנו, על-כן בודאי היה דניאל מושל עליו, ועל-כן נכנעו האריות לפניו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שכל מה שהאדם מבטל את עצמו בו יתברך שעל-ידי-זה בורח מהיסורים ושואב משם תורה שעל-ידי-זה מתנחם מהיסורים אחר כך כנ"ל. על-ידי-זה בעצמו הוא יכול לבטל היסורים לגמרי כנ"ל, כי הוא מושל על טבע היסורים בידיעתו שהוא התורה ששואב מהבטול וכנ"ל. אבל לפעמים מתגברים היסורים כל כך עד שמבלבלים דעתו חס ושלום, ואינו יכול לשאב התורה שהוא הדעת כראוי. ואזי יכולים היסורים לשלט עליו חס ושלום, ועל-כן באמת מצינו בגדולי הצדיקים שהיו קוראים את היסורים על עצמם ואחר כך משלחים אותם כרצונם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על רבי אלעזר בן רבי שמעון במסכת בבא מציעא. וכן שמעתי ממנו ז"ל וכו', עין בחיי מוהר"ן ). ועל-כן מי שיש לו יסורים או חולה בתוך ביתו צריך לבא להחכם שהוא הצדיק האמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי לאו כל אדם זוכה לזה לשלט על הטבע בידיעתו רק החכם הצדיק האמת שיכול לבטל עצמו כנ"ל. ועל-כן כל פעלות הצדיק לבטל היסורים והחולאת הוא על-ידי תפלה, כי עקר הבטול הנ"ל הוא בשעת התפלה וכנ"ל. וכן הנס של דניאל שנצל מגב אריות על-ידי ענין הנ"ל. הכל היה על-ידי רבוי תפלותיו שהיה מרבה להתפלל עד שאפלו בעת שמסרו אותו על שמתפלל לה' יתברך לא הניח את מקומו והתפלל גם אז, כמפרש במקרא, כי ידע שאי אפשר להנצל מהם כי אם על-ידי תפלה שהוא עקר הבטול כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן משה רבנו שהיה כחו גדול ביותר מהכל, על-כן מצינו בו שגם כלי זין לא שלטה בו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י על פסוק, ויצלני מחרב פרעה, שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא שלטה בו החרב, כי אף-על-פי שאמרו רבותינו ז"ל שמכלי זין שביד האדם קשה להנצל כנ"ל, זהו בשארי הצדיקים, אבל משה שהיה גדול מכלם היה יכל גם אז לבטל עצמו כראוי אפלו כשעמדו עליו בני אדם להרגו עם החרב. ועל-ידי-זה בטל גם הכח של החרב שביד האדם ונצל ממנו, כי בודאי מאחר שיש כח כל כך להאדם למנע מחמת שהוא בעל בחירה, מכל שכן וכל שכן יש כח להאדם הצדיק להנצל ממנו, כי מדה טובה מרבה. והלא גם האדם הנרדף מהשונא הוא גם כן בעל בחירה, רק שעקר הפחד הוא מה שהשונא המונע מתגבר כל כך עד שרוצה להחליש דעתו לרחקו מהאמת וכו' וכנ"ל, אבל כשהוא חזק בדעתו ומסתכל תמיד על התכלית לא יוכל לעמד נגדו שום אויב ושונא וכנ"ל: ויש בענין זה הרבה לדבר, כי אפלו אם הוא קטן במעלה מאד ואינו מגיע לקרסלי של הצדיקים והיראים הקדמונים אף-על-פי-כן כנגד זה צריך שידע שבודאי לא ישלח עליו ה' יתברך שונא שיהיה מונע כזה שלא יוכל לעמד נגדו, אם לא שרצונו יתברך שימות על קדוש ה' והלא על זה מרצה כל אחד מישראל, אבל על-פי רב הוא רק נסיון אם יתחזק לעמד בהאמת והאמונה ולא יפל בדעתו מחמת השונאים וכשהוא חזק בדעתו כנ"ל ומסתכל תמיד על התכלית בודאי יוכל לעמד נגדם וכנ"ל. והעקר על-ידי כח הצדיק האמת שהוא רבו שקבל ממנו חדושי תורה האמתיים שנמשכים מהבטול הנ"ל במדרגה גבה ונוראה מאד ועל-ידי-זה כלם יכרעו ויפלו לפניו, כי יאבדו הם ואלף כיוצא בהם ודבר אחד מדברי תורתו אל יתבטל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, אנכי אנכי הוא מנחמכם. שתי פעמים אנכי, הינו בחינת הבטול ברצוא ושוב, כי בשעת הבטול אז מתבטל באחדותו יתברך ששם כלו טוב ואז בודאי מתבטלין באחדותו יתברך ששם כלו טוב ואז בודאי מתבטלין הדינים והיסורים לגמרי כנ"ל. וזהו בחינת אנכי הראשון, כי אז מתבטל ויודע שאין נמצא שום דבר כי אם אנכי ה' שהוא כלו אחד כלו טוב כנ"ל, אבל אחר כך כששב מהבטול וחוזרים היסורים ומתגברים ביותר. ואז מתנחם על-ידי התורה ששואב מהרשימו כנ"ל. וזהו בחינת אנכי השני לומר שאנכי אנכי הוא הכל אחד, בחינת אני אני הוא, הינו אנכי ה' שהרגשת בשעת הבטול, אנכי הוא בעצמי. וזהו, נחמתך, בחינת אנכי אנכי הוא מנחמכם. כי אף-על-פי שאחר הבטול אי אפשר לידע כמו בשעת הבטול, אבל הרשימו מאירה לדעת ואז ה' יתברך, כביכול, מנחם אותו על-ידי התורה ששואב משם ומודיע ומאיר בדעתו, כי אנכי אנכי הוא מנחמכם, הינו אנכי בעצמי שהרגשת בשעת הבטול אנכי הוא בעצמי המחיה ומנהיג אותך גם אתה והוא מנחמכם, כי כונת השם יתברך בודאי לטובה ובודאי יתבטלו כל הדינים והיסורין וכנ"ל: וזהו שסים שם, ואנכי ה' אלקיך רגע הים וכו' ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ וכו'. הינו בחינת חדושי תורה ששואבין מהרשימו של הבטול. שעל זה נאמר, לנטע שמים וליסד ארץ. כי בוראים בהם שמים וארץ חדשים כמו שאיתא בזהר הקדוש בהקדמה. וזהו, ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי 'עמי' אלא 'עמי', מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולא, אף אתם וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל, הינו שהפסוק מנחמם ומחזקם שאין להם להתירא כלל מאנוש ימות ומבן אדם חציר וכו' כי הלא הם מתים בחייהם, כי בכל יום האדם מת, כמו שמבאר במקום אחר ומחר יבא ואיננו. אבל אתה זוכה לשאב חדושי תורה מבחינת בטול כזה שעל זה נאמר, ואשם דברי בפיך וכו', לנטע שמים וכו', הינו שעל-ידי חדושי תורה אלו משנין הטבע, כי בוראים שמים וארץ חדשים בתורתם ויכולים להנהיג הטבע כרצונם על-ידי תורתם וכמו שמבאר מזה במקום אחר ), על-כן בודאי אין לך להתירא כלל משום דבר ומשום בן אדם שהוא כמו עשב וחציר ממש, כי על-ידי הסתכלות על התכלית, שהוא בחינת אנכי אנכי וכו' כנ"ל, על-ידי-זה כל אויביך יכלו ויאבדו על-ידי התורה שממשיכין משם שעל-ידי-זה כל הטבע נמסר בידך כנ"ל ותוכל לשלט עליהם כרצונך וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה ממילא תבין לסכר פי החולקים החותרים למצא קשיות של הבל על דברי אדמו"ר זכר צדיק לברכה. כאשר כבר נשמע שחרקו שניהם על מאמר זה הנ"ל שכתב אדמו"ר ז"ל בספר הא"ב. דע, שלפי גדל ידיעת טבעי העולם כן נכנע ונשתעבד העולם תחתיו וכו', כי הטבע מתנהגת בידיעה וכו', כי רצו להטיל מום בקדשים כאלו רבנו ז"ל מחזק את כח הטבע ומחליש חס ושלום, הנס של דניאל. חלילה מחשב כזאת על מח קדוש ונורא כזה אשר יגע כל ימיו לסתר ולעקר דעות רעות של חכמי הטבע. ולחזק בהתחזקות נפלא את האמונה, כמבאר בספריו הקדושים למי שמעין בהם באמת, ובפרט בשיחותיו הקדושות, ואיך יעלה על הדעת לחשב עליו כזאת, אך באמת לא בדעת ידברו החולקים, והבל יפצה פיהם כאשר תבין מדברינו הנ"ל הנאמרים באמת ובתמים, כי כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת: כי איך יעלה על הדעת שרבנו ז"ל כון במה שכתב לפי גדל ידיעת טבעי העולם וכו' לידיעה הנבוכה של חכמי הטבע שכלם נבוכים בחכמתם כאשר רבם מודים בעצמם. ואיך יעלה על הדעת לכתב זאת, כי הלא מעולם לא נמצא שום חכם לא מהם ולא מישראל שיתפאר שעל-ידי חכמתו שיודע הטבע של חיות רעות. שעל-ידי-זה יסגר פיהם בלי תחבולות וכלים. ומי פתי יהרהר על חכם עתיק מפרסם בעמק חכמתו הנשגבה כמו אדמו"ר הקדוש זכר צדיק לברכה. שגם כל החולקים העצומים מודים על כל פנים שהיה חכם נפלא מאד, איך יעלה על הדעת שיכתב דבר כזה אשר אין לו שחר לפי דעתם הרעה שרוצים לגלות פנים בתורתו הקדושה שלא כהלכה, אך באמת כל כונתו במה שכתב לפי גדל ידיעת הטבע כן נשתעבד הטבע תחתיו. כונתו שעל-ידי ידיעה אמתית הנ"ל שידע שרש חיות הטבע של כל דבר בשרשו שזה עקר ידיעת הטבע, כי בלא זה בודאי אינו יודע כלל את הטבע של הדבר, כי בודאי אין זה ידיעה כשיודע שטבע האריה לכעס ולהזיק. ובאיזה דבר הוא מזיק וכו', כאשר ידוע להחוקרים בזה, כי עדין אין יודעין שרש טבע האריה מהיכן נמשך לו טבע זאת. וגם כל מהות הטבע בכל פרטיה אין יודעין. ועל-כן בודאי על-ידי ידיעתם אי אפשר להנצל מהאריה על-כן דעת לנבון נקל שכל כונת רבנו ז"ל היה על-פי דרך הנ"ל. וכמובן מדבריו הקדושים בעצמם במה שכתב באות הקדום. שכל הנבראים מרמזים באותיות התורה וכו', עין שם היטב ותבין האמת לאמתו. ועין בדברי רבנו הקדושים ז"ל בכמה מקומות אין מספר איך הוא מגנה חכמת הטבע. וקורא וצווח ככרוכיא להתרחק ממנה. ואיך יסתר חס ושלום, דברי עצמו, אך ערום יבין לאשורו שדבריו הקדושים בנויים על-פי הדרך שכתבתי. וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על כל דברי התורה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. ודבר אלקינו יקום לעולם:

העתקת הקטע עם מראה המקום