ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · נדרים ד

ענין נדר ושבועה שהוא דבר פלא מאד שהאדם יש לו כח לעשות לעצמו מצות ועברות חדשות מה שלא נזכר בתורה, כשאוסר על עצמו אכילת בשר בנדר או שבועה אזי זה הבשר המתר מן התורה נאסר עתה עליו באסור חמור ככל האסורים שבתורה. וכן להפך כשמקבל על עצמו לאכל בשר זה אזי חיוב ומצוה עליו לאכל דוקא. נמצא, שעל-ידי נדר ושבועה יכול האדם לעשות לעצמו תורה חדשה, דהינו לאסר המתר ולחיב עצמו בחיוב מה שאינו מחיב רק שאינו יכול להתיר את האסור בשום אפן, כמו שפרש רש"י על פסוק לאסר אסר וכו'):

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה "כי מרחמם ינהגם" בלקוטי תנינא סימן ז, עין שם כל התורה: והכלל לעניננו, שכל אדם צריך לעסק בישוב העולם, דהינו להאיר הדעת בבני אדם, להודיע להם כי ה' הוא האלקים ולדבר על לבם להוציאם מעונות, זה עקר הרחמנות על ישראל וכו', וכל אדם יכול לקים זאת וצריך לעסק בזה וכו', עין שם היטב. ומבאר שם שעקר הוא החכם הצדיק האמת שבדור שהוא בחינת משה שהוא מוסר נפשו על זה ביותר להאיר הדעת בבנים ותלמידים. וזה החכם צריך שיהיה לו בחינת 'כל' בחינת כי כל בשמים ובארץ, דהינו שיאיר בדרי מעלה ובדרי מטה שלהגבוהים במעלה בחינת דרי מעלה יהיה מראה להם בחינת איה מקום כבודו, דהינו שיהיה מראה להם שעדין אינם יודעים כלל בידיעתו יתברך בחינת מה חמית מה פשפשת מה ידעת וכו'. ולהפך לבחינת דרי מטה שהם הנמוכים מאד שנפלו למקום שנפלו לדיוטא התחתונה מאד מאד וקלקלו מה שקלקלו, יאיר בהם הדעת של מלא כל הארץ כבודו, דהינו שיהיה מראה להם שעדין ה' יתברך שוכן אתם בתוך טמאותם ויחזקם ויעוררם שלא יתיאשו עצמן בשום אפן בעולם כי ה' אתם ואצלם ועמם וקרוב אליהם מאד, כי מלא כל הארץ כבודו. ורק זה נקרא צדיק ומי שאינו יכול זאת אינו נקרא צדיק בשלמות, כי עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא לקרב אליו הרחוקים מאד מאד ממנו יתברך, כי מי שיודע בידיעתו יתברך הוא יודע שזה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשמקרבין אליו הרחוקים ממנו, כי ה' יתברך יש לו שרפים ואופנים וחיות הקדש וכו' וכו', שכלם עובדים אותו באימה ויראה וכו', ואף-על-פי-כן עקר תענוגיו ושעשועיו הוא כשעולה העבודה מעולם השפל הזה. וכל מה שעולה איזה עבודה ונחת רוח מעולם ומדרגה נמוכה ביותר יש לו שעשועים גדולים ביותר ויותר, כי זה עקר גדלתו יתברך וכו'. וצריכין לכלל העולמות העליון בתחתון ותחתון בעליון שגם דרי מעלה שהשגתם בחינת 'מה' יהיו כלולים מההשגה של בחינת מלא כל הארץ כבודו ולהפך גם דרי מטה שהשגתם בחינת 'מלא' יהיו כלולים מההשגה של בחינת מה כדי שיהיה להם יראה וכו', עין שם. ומבאר שם שזה בחינת יום הכפורים וחנכה וכו'. כי משה בקש סלח נא על עון המרגלים שבזה תלויים כל העונות וכו'. וכפי הסלח נא שפועלין ביום הכפורים כן זוכין לקדשת חנכה שהוא חנכת הבית המקדש שכלול מכל הבחינות הנ"ל, עין שם כל זה היטב היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת נדר ושבועה מה שיש כח לאיש הישראלי על-ידי נדר ושבועה לעשות לעצמו מצות ועברות חדשות, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכל אדם יש בו כח להכניס הדעת בעולם לגלות ולהודיע אלקותו בעולם שזה עקר הדעת ועל-ידי-זה יכול להוציא ישראל מעונות, כמבאר שם שעקר כל העונות נמשכין מפגם הדעת בבחינת אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וצריכין לרחם עליו להאיר בו הדעת שגלה משה רבנו בעולם, דהינו להזכירו ולעוררו ולהקיצו ולהודיעו כי ה' הוא האלקים בבחינת מה שאמר משה, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים, שזה עקר הדעת ועל-ידי-זה יוצאין כל אחד ואחד מהעונות שלו כנ"ל. וכל אדם יש לו כח להכניס זה הדעת בעולם על-ידי שמדבר עם בניו וחבריו וכו', עין שם. וכל זאת מחמת שכל אחד מישראל יש בו אלקות, כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, על-כן יש בו כח להכניס ידיעת אלקותו בעולם ולהוציא ישראל מעונות ולהשיבם אל התורה וכל זה מקבלים כלם מהחכם הצדיק האמת שבדור שהוא בחינת משה שזוכה להמקיפים המבארים שם שהם שעשוע עולם הבא, בחינת שפע הכתר וכו' שעל-ידי-זה זוכה לבחינת 'כל' הנ"ל, שעל-ידי-זה יש לו כח להאיר בבנים ותלמידים וכו', שממנו מקבלין כל בניו ותלמידיו להאיר הדעת בבניהם ותלמידיהם אחריהם וכן מדור לדור לעולם, כמבאר מזה בסימן סח שמדבר גם כן בענין זה, עין שם. וזה בחינת נדר ושבועה שהאדם יש לו כח על-ידי נדר ושבועה לעשות לעצמו תורה חדשה, דהינו מצות ועברות חדשות כנ"ל, כי נדר ושבועה הם בחינת מקיפים ובחינת כל הנמשך מהם המבארים בהתורה הנ"ל, כי המקיפים הנ"ל הם בחינת בינה שהיא בחינת כתר כמובא בכתבים, ששם הוא בחינת נדר כידוע ושבועה הוא בבחינת כל. כי כל דא צדיק ששם הוא בחינת שבועה, כמבאר כל זה בספר שערי אורה, כי שבועה הוא בחינת כריתות ברית, שזהו בחינת צדיק שהוא בחינת ברית, כי בחינת צדיק, בחינת ברית, מקשר עליונים ותחתונים עלמא עלאה ועלמא תתאה כידוע וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וזה בחינת שבועה וכריתות ברית שעל-ידי-זה עקר ההתקשרות שבין שני בני אדם שבטוחים שיתקים התקשרותם כשכורתין ברית בשבועה וכן כשרצה ה' יתברך להתקשר עם האבות ועם ישראל שעל-ידי-זה נתקשרו כל העולמות עליונים ותחתונים יחד וכרת עמהם ברית בשבועה, כמבאר בפסוקים רבים שה' יתברך נשבע לאבות להיטיב לזרעם ולתת להם ארץ ישראל. וכן ישראל קבלו את התורה בשבועה, כי עקר ההתקשרות על-ידי השבועה, כי שבועה בחינת צדיק, בחינת כל, בחינות כי כל בשמים ובארץ, שהוא בחינת התקשרות. ועל-כן על-ידי נדר ושבועה שהם בחינת מקיפים הנ"ל ובחינת כל הנ"ל על-ידי-זה יכול האדם לאסר על עצמו כל מה שרוצה או להפך כי שם שרש התורה. ועל-כן משם עקר הארת הדעת מה שמאירים בבנים ותלמידים להוציאם מעונות ולהשיבם אל התורה על-ידי שמודיעים להם משם ידיעת אלקותו יתברך כנ"ל. ומחמת שכל אדם מישראל שרשו נמשך משם כי שרש נשמתו בנשמת הצדיק שהוא בחינת משה שזוכה לאלו המקיפים וכו' כנ"ל. על-כן יש כח לכל אדם מישראל לעלות לשם על-ידי בחינת נדר ושבועה ואזי הוא ממשיך משם מצות חדשות כרצונו לאסר אסר או להפך, כי תכף כשאמר שדבר זה אסור עליו באסור נדר או שבועה אזי נאסר הדבר עליו באסור תורה, כי כל התורה נמשך משם מהמקיפים. ובחינת כל הנ"ל יכולין לגלות שמלא כל הארץ כבודו. ואפלו בכל הדברים גשמיים ובכל המדרגות התחתונות שוכן אלקותו יתברך. על-כן יש לו כח על-ידי-זה לעשות לעצמו תורה מכל הדברים שבעולם כרצונו על-ידי נדר ושבועה. מאחר שעל-ידי-זה מגלה שכינת אלקותו בכל דבר שעל-ידי-זה נעשה מזה הדבר תורה, כי אוריתא וקדשא בריך הוא וישראל כלא חד. ובכל דבר יש בו אלקות בחינת תורה רק כל זמן שהוא בהעלם ואתכסיא עדין הוא בבחינת חל, אבל על-ידי נדר ושבועה יש כח לגלות ולהאיר התורה ואלקות השוכן בהדבר. ולהמשיך על-ידי-זה על עצמו אסור חדש או מצוה כפי מה שיוצא מפיו, כי נדר ושבועה הם בחינת מקיפים, בחינת כל הנ"ל שמשם עקר הודעות אלקותו יתברך שהוא התורה השוכן בכל דבר אפלו במדרגות התחתונות מאד. שעל-ידי-זה יש כח לכל אחד להאיר בתלמידיו אפלו בהנמוכים מאד להוציאם ממקום שהם רחוקים מהתורה מאד ולהשיבם אל התורה כנ"ל. על-כן על-ידי-זה יכולים לעשות תורה מכל דבר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה נדרים סיג לפרישות, סיג לחכמה שתיקה שסמכן התנא יחד. כי הנדרים הם בבחינת מקיפים הנ"ל שזוכה אליהם החכם האמת המאיר בבן ותלמיד כנ"ל, אשר מי שזוכה לאלו המקיפים צריך שיהיה לו בחינת שתיקה, בחינת סיג לחכמה שתיקה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל ועל-כן סמכן התנא יחד, כי הם בחינה אחת, כי הנדרים הם בחינה מקיפים הנ"ל ששם צריכין שתיקה בחינה סיג לחכמה שתיקה כנ"ל. ובשביל זה בעצמו הנדרים הם סיג לפרישות וכן שבועות, כמו שכתוב תהלים קיט), נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שרי לה לאנש למינדר לזרוזי נפשה וכו'. כי הנדרים ושבועות הם בבחינת מקיפים ובחינה כל הנ"ל שהם בחינת שרשי התורה שעל-ידי-זה מוציאין ישראל מהעונות ומשיבין אותם אל התורה. ועל-כן הם סיג לפרישות, כי על ידם מפרישין את האדם מתאות ועברות מחמת שעל ידם מאירין הדעת בישראל בבחינת הארת בן ותלמיד. שעל-ידי-זה מפרישין אותן מתאות ועברות ומשיבין אותם אל התורה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינה מה שאומרים כל נדרי ביום הכפורים תכף בכניסתו, כי זה עקר בחינת יום הכפורים בבחינת נדרים ושבועות, כי מבאר היטב בהתורה הנ"ל שכל ענין הנ"ל להאיר הדעת בישראל להוציאם מעונות שאז מוציאין ישראל מהמשאוי של עונות. כי אז הוא בחינת הארת המקיפים הנ"ל, שהם בחינת שפע הכתר, בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת יום כפורים שכל זה הוא בחינת יום הכפורים. ועל-כן אז ביום הכפורים נכנס הכהן הגדול לבית המקדש לפני ולפנים לתכלית קדשה העליונה של הבית המקדש ששם עומד הארון עם הלוחות, כי הוא ממשיך משם הארת התורה, דהינו הארת הדעת של משה רבנו עליו השלום כי הבית המקדש כלול מכל הבחינות המבארים בהתורה הנ"ל, כמבאר שם. ועקר תכלית הקדשה של הבית המקדש הוא לפני ולפנים ששם הלוחות שהם עקר התורה, דהינו הארת הדעת של משה בחינת אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, בחינת אנכי ה' אלקיך הנאמר בהלוחות. נמצא, שעקר הארת הדעת הנ"ל להוציא ישראל מעונות הוא ביום הכפורים ועל-כן אומרים בכניסת יום הכפורים כל נדרי וכו'. כי נדרים ושבועות הם בבחינת מקיפים ובחינת כל הנ"ל שעל-ידי-זה עקר הארת הדעת הנ"ל כנ"ל. וזה שבסוף יום הכפורים, דהינו אחר נעילה אומרים שמע ישראל וכו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וה' הוא האלקים בחינת אתה הראת לדעת וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת התרת נדרים. שהחכם יש לו כח לעקר הנדר מעקרו על-ידי חרטה, כי עקר הכח של כל אדם לנדר נדר ולעשות לעצמו תורה מכל דבר חל שרוצה, הוא על-ידי כח החכם האמת שזוכה לאלו המקיפים הנ"ל, כמובן שם בהתורה הנ"ל שהחכם שזוכה לאלו המקיפים הוא יכול להאיר בבנים ותלמידים וכו'. ומבאר בסימן סח בלקוטי תנינא) שמדבר גם כן מענין זה שהצדיק מאיר בבנים ותלמידים הארה כזאת. באפן שהם יאירו להלן יותר בבניהם ותלמידיהם וכן לדורי דורות לנצח שלא יפסק עוד הארת הדעת הקדוש לעולם כאשר שמעתי מפיו הקדוש בפרוש. בעת שזכיתי לשמע ענין הנורא הזה מפיו הקדוש. כי זה עקר גדלת נוראותיו של הצדיק האמת שיש לו כח כזה שיכול להאיר הדעת הקדוש בבנים ותלמידים ויכול להודיע לדרי מטה אפלו להמנחים בדיוטא התחתונה מאד להודיעם כי ה' הוא האלקים להאיר בהם הדעת הקדוש הזה ולהוציאם מעונות על-ידי שמגלה להם כי מלא כל הארץ כבודו ועדין ה' עמם ואצלם וכו', כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר בהתורה הנ"ל ובשאר מקומות. ולא די שהוא מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, שמקים ומרים הנמוכים והירודים מאד מעפר ומאשפות ממש ומקיץ ומעורר אותם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר, ומחיה אותם ומחזקם שלא יתיאשו מלצעק לה' יתברך בשום אפן עד שמשיבם לדרכי הקדשה באמת, אף גם הוא נותן בהם כח כזה ומאיר בהם הדעת האמתי עד שיש להם כח להאיר הדעת גם באחרים עד שגם הם עוסקים בישוב העולם להעמיד בנים ותלמידים וגם הם מקימים ירודים ונופלים מעפר ומאשפות, ומאירים בהם הדעת הקדוש וכו'. וכן מדור לדור לעולם. כי הצדיק על-ידי שמאיר הדעת בתלמידיו בבחינת מלא כל הארץ כבודו שה' יתברך מלא כבודו בכל הארץ אפלו במדרגות התחתונות מאד מאד. על-ידי-זה נעשה בחינת 'ומלאו את הארץ' שמאיר דעת כזה בתלמידיו עד שהם מעמידים תלמידים אחרים. וכן אלו התלמידי תלמידיו מעמידים עוד תלמידים וכן מדור לדור לעולם עד שיתמלא כל העולם מבני אדם, דהינו מבני דעה שיודעין את ה' יתברך שרק הם נקראים אדם. שזה עקר ישוב העולם בחינת ומלאו את הארץ כנ"ל. כי הצדיק מאיר דעת אמתי ונפלא כזה עד שכל מי שזוכה לקבל הארה מדעתו יש לו כח להאיר יותר לחבריו ותלמידיו. אפלו אם הוא בעצמו קטן במעלה מאד כי דעתו שגבה מאד עד שכל בני אדם גדולים וקטנים יכולים לקבל את דעתו ולהאיר להלן יותר בחבריהם ותלמידיהם, כמבאר בהתורה הנ"ל. שכל אדם יכול לקים זאת להעמיד בנים ותלמידים וכו', עין שם: וכמו שפעם אחת אמר רבנו ז"ל לאיזה איש פשוט מאד, שגם הוא יכול לעורר בני אדם אפלו הגדולים ממנו מאד לעוררם לעבודת ה' יתברך באמת ואמר לו, הלא עץ קטן שקורין שפענדילי יכול להדליק עץ גדול! וכן אמרו רבותינו ז"ל, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים וכו'. והכל בכח הצדיק החכם האמת שהוא האיר זה הדעת בתלמידיו וכלם מקבלים ממנו להאיר יותר מדור לדור כנ"ל. ועל-כן החכם יש לו כח להתיר הנדר, כי הנדרים שהם בחינת המקיפים הנ"ל שמשם כח הנדר כנ"ל, כל זה נמשך על-ידי החכם שבדור כנ"ל. ועל-כן בודאי יש כח להחכם להתיר הנדר, מאחר שכל הכח שיש להאדם לנדר ולעשות תורה מכל דבר הוא ממנו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר התרת הנדרים הוא על-ידי החרטה, כי שם בבחינת נדרים, שם עקר החרטה שהיא בחינת תשובה, כי הנדרים הם בבחינת תשובה, בחינת יום הכפורים, בחינת מקיפים הנ"ל ששם עקר החרטה, כי עקר התשובה הוא חרטה. ועל-כן עוסקין ביום הכפורים בהתרת נדרים, כמו שאומרים, בכלהון אחרטנא בהון וכו'. כי על-ידי התרת נדרים, על-ידי החרטה, מזה יכולין להבין עצם חסדי ה' עד אין סוף ותכלית ואין שום יאוש בעולם כלל. כי נדרים שאדם נודר ואוסר על עצמו איזה דבר זהו בחינה גבה מאד שעולה למקום הנדר שהוא בחינת מקיפים הנ"ל שעל-ידי-זה יכול לעשות לעצמו מדבר חל תורה כנ"ל מחמת שהנדרים בחינה מקיפים הנ"ל הם בחינת שרש התורה, בחינת תשובה, בחינת יום הכפורים כנ"ל. ואף-על-פי שהנדרים הם בחינה גבה כל כך, אף-על-פי-כן יכולים להתיר הנדר על-ידי חרטה שמתחרטים לפני החכם, כי שם בבחינת המקיפים, בחינת תשובה, שם הוא בחינה תכלית הידיעה אשר לא נדע, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ושם החסד עד אין סוף ויכולין להתחרט ולעשות תשובה לעולם יהיה איך שיהיה. כי באמת תשובה היא דבר נפלא והיא למעלה מהתורה שהיא בחינת דעת, כי על-פי הדעת והשכל אין מועיל תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שאלו לחכמה וכו' וכמובא בספרים שכפי חיוב הדעת לא היה מועיל תשובה רק ה' יתברך מצד רחמנותו וחסדו הגדול והנפלא מקבל השבים לפניו על-ידי בחינת תשובה שהיא בבחינת המקיפים הנ"ל שהם למעלה מהדעת בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. נמצא, שעקר התשובה היא למעלה מהדעת. ועל-כן כח התשובה אינו נפסק לעולם בשום אפן ואפלו מי שמתחיל לשוב ונופל חס ושלום מזה. ואפלו אם מתחיל כל פעם ובכל פעם נופל למה שנופל רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש, כי כח התשובה אינו נפסק לעולם, כי שם החסד עד אין סוף. וזה אנו רואים על-ידי התרת נדרים שיכולים לבטל הנדר על-ידי חרטה שהיא בחינת תשובה בכח החכם אף-על-פי שהנדר בעצמו בחינת תשובה כנ"ל, אף-על-פי-כן יש בחינה גבה יותר ששם מתבטל הנדר על-ידי החרטה, כמו כן בכל עבודת ה' יתברך בכל אדם ובכל דרגא ובכל זמן יש דרכים נפלאים וחסדים גדולים ונוראים אצל ה' יתברך. גבה מעל גבה מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. ואף-על-פי שה' יתברך עשה עמו חסד והרימו מאשפות והשיבו אליו. והוא לא חס על עצמו ופגם גם בהחסד הנפלא הזה כל פעם, אף-על-פי-כן יש חסד למעלה מחסד עד אין סוף באפן שיכול להתקרב לה' יתברך תמיד בכל מקום שהוא. וכמובן ומבאר בהתורה הנ"ל שהצדיק מחיה אפלו כל הנופלים מאד הוא מחיה אותם תמיד בלי גבול עד שסוף כל סוף ישובו כלם לה' יתברך כל מי שיחזיק בו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים. כי מבאר בהתורה הנ"ל שכל זה הוא בחינת יום הכפורים וכנ"ל, כי כפי הסלח נא שפועלין ביום הכפורים כן זוכין לחנכת הבית המקדש שהוא בחינת קדשת חנכה, כי משה בקש סלח נא על חטא המרגלים שעל-ידי-זה נחרב הבית המקדש וכו'. וכשה' יתברך נתרצה לו ואמר לו סלחתי וכו', מזה נעשה חנכת הבית המקדש שהוא הפך חטא המרגלים שגרמו חרבן הבית המקדש. נמצא, שעל-ידי סלח נא שפועלין ביום הכפורים נעשה חנכה בחינת הבית המקדש שכולל כל התקונים הנאמרים שם בהתורה הנ"ל בענין בן ותלמיד וכו', כמבאר שם היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה בעונותינו שכבר נחרב בית מקדשנו ואין מי שיכפר בעדנו לטהרנו ממשאוי הגדול של עונותינו. עקר סמיכתנו על ימי התשובה שהם מראש חדש אלול עד יום הכפורים שנזכה לשוב בהם בתשובה שלמה עד שנזכה לפעל בקשתנו ביום הכפורים, דהינו בקשת סלח נא וכו' שה' יתברך ימחל עונותינו ועון חטא המרגלים שגרמו חרבן בית המקדש שבזה תלויים כל החטאים כנ"ל. וכשנפעל בקשתנו וה' יתברך יענה ויאמר "סלחתי", על-ידי-זה נזכה לבחינת חנכת הבית המקדש שבזה תלויים כל התקונים הנ"ל כנ"ל, כי מראש חדש אלול עד יום הכפורים הם ארבעים יום כנגד ארבעים יום שפגמו בהם המרגלים שגרמו חרבן בית המקדש שבזה תלויים כל החטאים כנ"ל, שאנו צריכין לתקן פגם אלו הארבעים יום בארבעים ימים הקדושים והנוראים האלו שהם מראש חדש אלול עד יום הכפורים עד שנזכה לפעל בקשתנו ביום הכפורים, דהינו בקשת סלח נא על פגם המרגלים שבזה תלויים כל החטאים כנ"ל. ובכל ימי אלול אנו מכינין עצמנו לתשובה, כי אז באלול עושין דרך לתשובה בבחינת הנותן בים דרך שהיא כונות אלול, דהינו שעושין דרך כבושה לתשובה בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. שאפלו המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד ישובו לה' יתברך אפלו מעמקי שאול תחתיות יהיה להם דרך כבושה לתשובה, כמובן בהתורה "קרא את יהושע" בסימן ו. ובהתורה כי תצא למלחמה בלקוטי תנינא בסימן פב), עין שם. ועקר דרך התשובה נגמר בעשרת ימי תשובה שהם מראש השנה עד יום הכפורים שנקראים עשרת ימי תשובה. ועקר הוא ראש השנה כמובן משיחותיו הקדושות של רבנו ז"ל גדל עצם מעלת ראש השנה שאז צריכין לנסע לצדיקים אמתיים, כי צריכין להיות אז אצל הצדיק האמת שהוא יודע היטב לגלות דרך התשובה לכל החוטאים והפושעים בבחינת אתה נותן יד לפושעים וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר התשובה נמשך על-ידי הצדיק שהוא רחמן באמת כמו משה רבנו עליו השלום, שהוא היה המנהיג והוא יהיה המנהיג וכו' שיש לו רחמנות על ישראל להוציאם מעונות, שזהו עקר הרחמנות וכו' שהוא עוסק בישוב העולם למלאות העולם בבחינת ומלאו את הארץ שיהיה העולם מישב מבני אדם, דהינו מבני דעה שיודעין מה' יתברך שהוא ההפך מעונות וכו', כמבאר שם. וזה הצדיק זוכה למקיפים הנ"ל שהם בחינת תקופות הימים תקופת השנים וכו' שעל-ידי-זה זוכה לבחינת כל וכו' שעל-ידי-זה זוכה להאיר בדרי מעלה ודרי מטה להגביה שפלים להראות להמנחים בשפלות מאד מאד שלא יתיאשו עצמן בשום אפן כי מלא כל הארץ כבודו וה' אתם וכו'. ולהפך להגבוהים במעלה יהיה מראה להם בחינת מה חמית מה פשפשת וכו', בחינת איה מקום כבודו וכו', וצריך לכלל העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון וכו' וכו', עין שם כל זה היטב. וזה בחינת מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, שהם בחינת בן ותלמיד. והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. כי השגת רבי אליעזר הוא בחינת שנה, בחינת השגה העליונה שהיא בסתימו דעינין, בחינת עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה וכו' ראשי תבות אליעזר. ורבי יהושע נעור כי השגת רבי יהושע הוא בבחינת השגת התלמיד בחינת דרי מטה שהוא בחינת נעור התעוררות השנה שצריכין לעוררם ולהקיצם ולחזקם שלא יתיאשו בבחינת ה'קיצו ור'ננו ש'כני ע'פר ראשי תבות יהושע. וזהו, והיה רבי יהושע נעור וכו', עין שם כל זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ראש השנה שאז עקר התשובה כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ועקר התשובה על-ידי הצדיק האמת בחינת משה שהוא בבחינת כל שיודע ללמד דעת את העם. והעקר להאיר בדרי מטה להראות להם שה' עמהם עדין כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ולהפך להגבוהים במעלה יהיה מראה להם בחינת מה חמית וכו'. שעל-ידי-זה מחזיר ומשיב כלם לה' יתברך בתשובה שלמה וזוכין לבחינת סלח נא בשלמות ביום הכפורים וכו'. וזה הדרך מגלה הצדיק בראש השנה, כי איתא בכונות ראש השנה שבראש השנה אז הוא בחינת שנה דאפיל דורמיטא על זעיר אנפין וכו'. ואחר כך על-ידי השופר באין המחין ואז הוא התעוררות השנה וכו', עין שם. שנה והתעוררות השנה זה בחינת שני ההשגות הנ"ל של בן ותלמיד שהם בחינת והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר חטא המרגלים היה שפגמו בארץ ישראל והוציאו דבה על הארץ. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שנשמת המרגלים ודור המדבר היו גבוהים מבחינת ארץ ישראל, כי היו מבחינת לאה וכו'. ובשביל זה לא היו יכולים לבא לארץ ישראל, עין שם. ולכאורה הדבר תמוה כי מאחר שהיו גבוהים מארץ ישראל ובשביל זה לא היו יכולים לכנס לשם. אם כן מה קול הרעש הזה שה' יתברך חרה עליהם כל כך על שפגמו בארץ ישראל וגזר עליהם שלא יכנסו לשם וכו'?! מאחר שנשמתם גבה מארץ ישראל ואינם יכולים לכנס לשם. אך על-פי התורה הנ"ל יכולים להבין איזה רמז בענין הנורא והנשגב הזה שהוא דרכי ה' נפלאות תמים דעים. כי עקר חטא המרגלים הוא מה שפגמו בבחינת 'כל' הנ"ל, שהוא בחינת הצדיק שיכול לקשר יחד כל העולמות וכל המדרגות עליונים ותחתונים וכו' כנ"ל. שעל-ידי-זה עקר התקון של כל העולמות שבשביל זה נברא העולם והם פגמו בזה. כי עקר הבריאה היתה רק בשביל האדם, דהינו בשביל הצדיק שנקרא אדם ועקר מעלת האדם הוא שיש לו כח לקשר ולחבר כל העולמות יחד, דהינו לחבר עלמא תתאה ועלמא עלאה שבהם כלולים תקון כל העולמות, כי האדם כלול משניהם, מעליונים ותחתונים, כמו שפרש רש"י על פסוק, ויפח באפיו נשמת חיים. לפי שביום ראשון ברא שמים וארץ וכו', בשני רקיע לעליונים, בשלישי יקוו המים וכו' לתחתונים וכו'. הצרך בששי לברא אדם שכלול מעליונים ותחתונים, עין שם. כי זה עקר השלמות וזה עקר השעשועים של ה' יתברך כשמתחבר ומתקשר העולם התחתון עולם העשיה המגשם, בעולמות העליונים הרוחניים והזכים מאד, כמבאר בהתורה הנ"ל בבחינת ואבית תהלה מגושי עפר וכו'. כי זהו רצונו יתברך ובשביל זה ברא כל הבריאה מראש ועד סוף הכל בשביל האדם הבעל בחירה שהוא בעולם הזה הגשמי. שעקר עבודתו לקשר תחתונים בעליונים שזה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כנ"ל. כי מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם נתאוה שתהיה שכינתו בתחתונים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וזאת הבחינה לקשר ולכלל יחד עליונים ותחתונים בחינת כל הנ"ל אין נעשה על-ידי שום מלאך ושרף וכדומה כי אם על-ידי האדם התחתון, דהינו על-ידי הצדיק שזוכה להיטיב מעשיו שהוא זוכה לבחינת כל הנ"ל, כי כל דא צדיק שהוא זוכה לקשר ולכלל עליונים ותחתונים שזה עקר התכלית שבשביל זה נברא הכל כנ"ל. וזאת הבחינה בתכלית השלמות והתקון אין זוכין כי אם בארץ ישראל. כי שם בארץ ישראל עומד ירושלים ובית המקדש שכלול מכל התקונים הנ"ל מבחינת בן ותלמיד שהוא בחינת כל הנ"ל, כי שם בבית המקדש היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, כמבאר בהתורה השיכה לזה המדברת מענין הדריידיל על פסוק ג'אלת ש'בט נ'חלתך ה'ר, בלקוטים שבסוף הספורי המעשיות. כי שם בבית המקדש הוא שער השמים, כמו שכתוב, וזה שער השמים, הינו ששם השער שעל ידו מתקשרין תחתונים בעליונים ארץ בשמים. כי השער הוא בחינת התקשרות שעל ידו יכולין לכנס מחוץ לפנים ונכללין העומדים בחוץ עם העומדים בפנים יחד. כמו כן יש שער השמים שדרך בו נכנסין ונכללין התחתונים בעליונים. וזה השער הוא בארץ ישראל שבו הבית המקדש שנאמר בו, וזה שער השמים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי הצדיק שזוכה לבחינת כל הנ"ל, שהוא בחינת התקשרות עליונים ותחתונים, כי יודע להאיר בדרי מעלה בחינת "מ"ה", בחינת מה חמית מה ידעת וכו'. ולהפך להרים ולהקיץ הדרי מטה להאיר בהם ולהודיע להם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. זאת הבחינה של כל הנ"ל אינו זוכה כי אם על-ידי שזוכה להמקיפים הנ"ל שהם בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שהם בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, כמבאר כל זאת בהתורה הנ"ל. ואז דיקא כשהוא בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע אז יודע להאיר בתחתונים ועליונים ולכלל ולקשר שניהם יחד שזה עקר התכלית כנ"ל. כי עקר ההתקשרות והכלליות של תחתונים בעליונים, עלמא תתאה בעלמא עלאה הוא רק על-ידי אמונה שהוא כלל התורה בבחינת כל מצותיך אמונה. כי עקר ההתקשרות הוא על-ידי התורה, כי כל מצות התורה הם בעולם הזה, בעולם המעשה דיקא. ורבם ככלם מלבשים בדברים גשמיים שצריכין לעשות ציצית מצמר ופשתן דיקא ותפלין מעור בהמה וכן סכה ולולב וכו'. ועל-ידי שאנו מקימין מצותיו במעשה דיקא בדברים גשמיים על-ידי-זה נעשה עקר היחוד וההתקשרות של עלמא תתאה בעלמא עלאה שנכלל שכינת עזו השוכן בתחתונים במי שהוא מרומם על כל ברכה ותהלה. כי הוא יתברך למעלה מכל הרוחניות ומכל השמות ומכל המחשבות, כי לית מחשבה תפיסא בה כלל. ועל-כן באמת זאת הבחינה אי אפשר להשיג על-ידי שום שכל וחכמה כי אם על-ידי אמונה לבד שמשפיעין בנו הצדיקים שהגיעו לתכלית הידיעה אשר לא נדע. ומאחר שהם בבחינת לא נדע שזהו תכלית הידיעה. על-כן הם בתכלית שלמות האמונה, כי האמונה הוא במה שאין מבינים כידוע ועל-כן באמת כל התורה שעל ידה עקר ההתקשרות כלה תלויה באמונה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה, כי בודאי על-פי שכל אי אפשר להבין איך מתקשרים תחתונים בעליונים על-ידי מצות מעשיות הנעשים בדברים גשמיים. ועל-כן באמת אי אפשר להבין טעמי המצות בשום שכל כי אם באמונה לבד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הכלל, שעקר התכלית שבשבילו נברא העולם הוא בחינת ההתקשרות לכלל תחתונים בעליונים שזה עקר שעשועיו יתברך. וזה נעשה על-ידי כל מצות התורה שיסודם אמונה, כי עקר ההתקשרות והכלליות הוא על-ידי אמונה. כי בשכל אי אפשר להבין איך אפשר לקשר עולם הגשמי הזה בבורא הכל שהוא מרומם מכל הרוחניות. ואיך שיך שהוא יתברך יקבל תענוג ושעשוע ממעשה התחתונים אשר על-ידי קשיא ומבוכה הזאת רבים נתפקרו. קצתם יצאו מן הדת לגמרי. וקצתם אומרים טעמים של הבל ושטות על מצות התורה. ומוצאים להם סמיכות של הבל מאיזה מקומות בתורה נביאים כתובים או בדברי רבותינו ז"ל שמגלים בהם פנים שלא כהלכה ומפרשים אותם כפי טעותם. כי התורה יש לה שני כחות צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. אבל באמת אי אפשר להבין שום טעם על המצות רק לסמך על אמונה לבד כנ"ל. וזאת האמונה משפיעין בנו הצדיקים שזוכין לבחינת מ"ה הנ"ל, בחינת תכלית הידיעה וכו' שהם יכולין להאיר בדרי מעלה שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך ולהפך בדרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו. והם ממשיכים אמונה בעולם, וכוללים עליונים ותחתונים יחד, כי הא בהא תליא. מחמת שבעצם השגתם הם יכולים להראות להגדולים במעלה שאינם יודעים כלל עדין שום דעת. על-ידי-זה יכולין להראות לדרי מטה, שאדרבא, עדין ה' יתברך אתם וכו' ומקבל תענוג גדול ונחת רוח מאתם אפלו מהנמוכים מאד ומנחים במקום שמנחים כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל: כי אלו הגדולים במעלה שאינם יכולים לקרב נפשות לה' יתברך ואפלו כשהם מקרבים נפשות אינם מקרבים רק הגדולים שהם באיזה מדרגה. אבל הנמוכים והמנחים בדיוטא התחתונה אינם יכולים לקרב. כל זה נמשך מהדעת שלהם מחמת שנדמה להם שכבר הם יודעים איזה ידיעה מה' יתברך וכפי ידיעתם את גדלת ה' יתברך אי אפשר לקרב אליו יתברך מרחק ומגשם כזה בפרט אם הוא פגום מאד, אבל הצדיק הגדול במעלה מאד מאד בבחינת משה הוא מוסר נפשו בעד כל ישראל. אפלו בעד הגרוע שבגרועים אפלו בעד פושעי ישראל ומשתדל ומתיגע כל ימיו במסירת נפש. ומקבל על עצמו יסורים קשים ומרים כדי לקרב כלם לה' יתברך, כי הוא הגיע לתכלית הידיעה אשר לא נדע. ודיקא מחמת זה הוא משיג בהשגתו העצומה שה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים מכל מדרגות התחתונות ביותר, אדרבא, כל מה שהדרגא נמוכה ביותר מקבל ממנה שעשועים יותר ויותר כשעולה לפניו איזה נחת רוח משם, כי זה עקר גדלתו יתברך כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו יתברך כמו שמבאר במקום אחר, כי הלא לפי גדלת ה' יתברך אין שיך אצלו כלל לקבל נחת רוח ממעשה האדם אפלו אם היה הצדיק הגדול רק שבאמת אי אפשר לנו להשיג זאת. ומאחר שבאמת ה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים ממעשה בני אדם התחתונים דיקא, כי דיקא בשבילם נברא הכל, כי זה עקר שעשועיו כשמתקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה שזה נעשה על-ידי בן אדם דיקא. על-כן כל מה שהמדרגה יותר נמוכה כשעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך משם זה עקר שעשועיו ותענוגיו יתברך. ועל-כן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמד מחמת שהבעלי תשובה הם מרימים מדרגות התחתונות ביותר. ועל-כן הצדיק הגדול על-ידי שמראה להגדולים במעלה בחינת דרי מעלה שעדין אינם יודעים כלל ממנו יתברך, על-ידי-זה יכול להראות לדרי מטה הנמוכים ביותר שעדין ה' יתברך אתם ומקבל נחת רוח מהם. ולא ישגיחו על הדעת והסברות של אלו הגדולים בחינת דרי מעלה שאינם רוצים לקרבם, אדרבא, הם מרחקים אותם על-פי דעותיהם וסברותיהם, כי באמת הם אינם יודעים עדין מה' יתברך, כי זה הצדיק עלה על כלם, כי הוא בחינת משה שהוא רבן של כל החכמים וכו'. וכמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל, כי מי שיודע בידיעת ה' יתברך הוא יודע שעקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא דיקא כשעולה העבודה של עולם השפל הזה, כי ה' יתברך יש לו שרפים ואופנים וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר היצר הרע נמשך מהשתלשלות קטרוג מלאכים שקטרגו על בריאת האדם ואמרו לה' יתברך, עתיד למחטי קמך ולארגזא קמך מה אנוש כי תזכרנו וכו'. כי אלו המלאכים שהם בחינת דרי מעלה נדמה להם שכבר יודעים איזה ידיעה בגדלת ה' יתברך. ולפי ידיעתם את גדלת הבורא יתברך שהוא יתברך רם ונשא נורא ונשגב מאד וכו' לא היו יכולין להבין כלל בריאת האדם איך שיך שה' יתברך יקבל נחת רוח מבן אדם גשמי הזה שהוא טפה סרוחה גוש עפר וכו'. ועל-כן קטרגו עליו ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו. אבל ה' יתברך לא השגיח עליהם והשיב להם, וכי לחנם נקראתי רחום וחנון וכו'. כי ה' יתברך ידע את גדלת עצמו יתברך, כי אין מי שידע ממנו יתברך כי אם הוא לבד יתברך ויתעלה, וה' יתברך בעצם רוממותו יודע שדיקא זהו עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשיברא את האדם בעולם העשיה הזה ויעבד אותו בזה העולם דיקא ואפלו אם יחטא וירגיז לפניו יתברך, אף-על-פי-כן יודע שיש צדיקים גבוהים כאלה שידעו להמשיך גדלת רחמיו וחסדיו גם עליהם עד שירימו ויגביהו נחת רוח לפניו גם מהם. ואז יקבל יותר ויותר תענוגים ושעשועים, כי כל מה שעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך ממדרגה נמוכה יותר יש לו שעשועים יותר ויותר כנ"ל ובשביל זה ברא את העולם וכנ"ל. ומזה הקטרוג של אלו המלאכים משם עקר אחיזת היצר הרע, כי עקר היצר הרע נתהוה מבחינת דינים וקטרוגים כידוע. כי היצר הרע היה מלאך הקדוש והיה מהמקטרגים על בריאת האדם ועל-ידי-זה בעצמו נתהוה הוא היצר הרע, כמובן בספרים. ומחמת זה מתגבר ומתגרה היצר הרע מאד מאד בכל אדם לבלי להניחו להרים את עצמו להתקרב לה' יתברך, כי הוא מתקנא בו מאד, כי הוא רוצה שתתקים דעתו חס ושלום, שהיה מן האומרים שאין ראוי לברא את האדם. כמו שמובא שבעת שהעולם חוטאים לפניו יתברך אזי המלאכים המקטרגים אומרים, הלא כבר אמרנו לפניך מה אנוש כי תזכרנו וכו', שעתיד לחטא קמך וכו'. ולהפך כשיש צדיקים בעולם אזי ה' יתברך מתפאר עליהם, ראו כמה נחת ושעשועים עולים לפני על-ידי בריאת האדם הזה שהייתם מקטרגים עליו וכו': נמצא, שעקר היצר הרע נמשך מקטרוג המלאכים הנ"ל, על-כן עקר התקון הוא על-ידי הצדיק הגדול במעלה בחינת משה שיודע להאיר בדרי מעלה, בחינת מה חמית להודיע להם שעדין אינם יודעים בידיעתו יתברך כלל. ועל-ידי-זה בעצמו הוא יכול להאיר בדרי מטה שהם הנמוכים מאד מאד, הוא מאיר בהם בחינת מלא כל הארץ כבודו שעדין ה' יתברך אתם וסמוך להם מאד וכו'. כי הצדיק הגדול הזה הוא מבטל קטרוג המלאכים שמשם היצר הרע על-ידי שמראה לכל הדרי מעלה שעדין אינם יודעים בגדלת ה' יתברך כלל, כי להם נדמה שלפי גדלת ה' יתברך אין ראוי לו לקבל נחת רוח מאדם התחתון בפרט מהנמוכים והפגומים מאד מאד וכו'. והצדיק הזה בעצם נפלאות השגתו בגדלת ה' יתברך הוא מראה להם שאדרבא, זהו עקר גדלתו מה שאין אנו יכולין להבין דרכיו כלל, כי, אדרבא, במקום גדלתו שם אנו מוצאין ענותנותו, כי דיקא זהו גדלתו לקרב רחוקים ולהגביה שפלים והוא מראה להם שכל קטרוגם על האדם אינו כמו שהם סוברים שזהו מחמת שיודעים גדלת ה' יתברך על-כן הם מקטרגים על האדם הגשמי, מי הוא שיתרצה אליו ה' יתברך בפרט אחר חטאיו המרבים וכו'? לא כן הוא, אדרבא, זה שמקטרגים זהו מחמת חסרון ידיעתם מגדלת ה' יתברך, כי הוא מראה להם שעדין אינם יודעים כלל ממנו יתברך בחינת מה חמית מה ידעת וכו' כי אם הייתם יודעים מה' יתברך הייתם יודעים שאדרבא, זהו תענוגיו ושעשועיו דיקא כשעולה איזה נחת רוח לפניו מהמדרגות הנמוכות ביותר כנ"ל. וכן זה הצדיק בעצמו מראה להנמוכים במעלה בחינת דרי מטה שלא ישגיחו על קטרוג המלאכים שמשם היצר הרע שלהם הרוצים להפיל אותם בכל עת ומחליש דעתם ומכניס בלבם כאלו אפס תקוה, חס ושלום, מחמת רבוי פגמיהם ועונותיהם נגד ה' יתברך. כי, אדרבא, עדין ה' יתברך אתם, כי מלא כל הארץ כבודו ואין שום יאוש בעולם כלל, כי אין מי שידע גדלתו ורחמנותו עד היכן מגיע, כי הצדיק מאיר בהם ומודיע להם שרחמיו יתברך לא כלים לעולם יהיה איך שיהיה, כמו שכתוב, חסדי ה' כי לא תמנו וכו', כי אדרבא, זהו עקר גדלתו וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה מבאר ומובן בהתורה הנ"ל שזאת הבחינה של דרי מעלה ודרי מטה הוא בכמה בחינות. כי בכלליות העולמות נקראים העולמות העליונים וכל צבא מעלה דרי מעלה. והארץ וכל אשר עליה וכל בני האדם נקראים דרי מטה, אבל גם בבני אדם בעצמן יש בהם בחינת דרי מעלה ודרי מטה, כי הצדיקים הגדולים במעלה הם בבחינת דרי מעלה והקטנים במעלה שהם בדיוטא התחתונה הם בבחינת דרי מטה כמובן בהתורה הנ"ל. והצדיק הגדול מאד בחינת משה הנ"ל צריך להאיר בכלם ולקשר כלם לה' יתברך להראות לכל מי שהוא בבחינת דרי מעלה, בחינת מ"ה וכו', דהינו שעדין אינו יודע כלל. ולהפך לדרי מטה מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. כי כבר מבאר שעקר היצר הרע נמשך מהשתלשלות קטרוג המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו' כנ"ל. וזה ידוע בדברי אדמו"ר ז"ל שיש כמה בחינות בהיצר הרע. כי יש מי שהיצר הרע שלו נמוך מאד שהוא היצר הרע של סתם בני אדם שהוא מתאוה לתאות רעות שזה נמשך מעכירת דמים וכו'. ויש יצר הרע גבה יותר וכו'. ויש יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וכו'. וכל היצרים רעים כלם נמשכים מדינים וגבורות וכו' שמשם היה קטרוג המלאכים, כי קטרוגם היה נמשך מגבורות ודינים ממלכין קדמאין שלא נמתקו אז עדין ומשם נמשך ונשתלשל כל היצרים של כל בני אדם למטה כל אחד לפי בחינתו, כי בתחלה מתגרה בהאדם היצר הרע ומסיתו למה שמסיתו לתאות ומדות רעות חס ושלום וכו'. אבל כשמתגבר עליו האדם ומשברו אחר כך יש לו יצר הרע אחר ממדרגה גבה יותר, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו וכמובא בדברי רבנו עליו השלום בסימן עב. ויש גדולים שכבר שברו היצר הרע לגמרי ואזי מתלבש בהם היצר הרע של בחינת דרי מעלה שהוא בחינת מלאך הקדוש ואף-על-פי-כן הוא יצר הרע, דהינו שמתלבש בו בחינת קטרוג המלאכים הנ"ל שנמשך מגבורות ודינים כנ"ל שקטרגו ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו, דהינו שיש לו יצר הרע בענין ההתקרבות לה' יתברך, כמו שכתב רבנו ז"ל שם בסימן עב שיש יצר הרע גדול בענין ההתקרבות לה' יתברך בחינת פן יהרסו אל ה' לעלות וכו', הינו שמתאוה רק להתקרב לה' יתברך ולעלות תמיד בעליה לבד בלי הפסק ואינו רוצה להוריד עצמו כלל למדרגות התחתונות לעבד את ה' בתמימות ולהגביה ולקרב כל המדרגות התחתונות לה' יתברך, כי נדמה לו שכבר הוא מקרב לה' יתברך ויודע בידיעת ה' יתברך ולפי ידיעתו את גדלת הבורא יתברך אינו כדאי בעיניו להוריד את עצמו למדרגות התחתונות לקרב המרחקים ביותר. אבל באמת זה הוא פגם גדול, כי באמת אין שלמות לשום צדיק וגדול כשהוא במעלה לבד ולא למטה כלל, כמבאר שם בהתורה הנ"ל שעקר שלמות הצדיק שיהיה למעלה ולמטה וכו' שבשביל זה צריכין לעסק בישוב העולם להשאיר השארה אחריו בן ותלמיד שיקבלו ממנו דעתו הקדוש וכו', כמו שמבאר שם, עין שם: על-כן כלם צריכים רבי ומנהיג אפלו הגדולים במעלה מכל שכן הקטנים. כי הגדולים במעלה בחינת דרי מעלה צריכין שהמנהיג האמתי ילמד עמהם ויאיר בהם בחינת מ"ה, בחינת מה חמית מה פשפשת וכו', להודיע להם שעדין אינם יודעים בידיעתו יתברך כלל ואין הדבר כמו שהם סוברים שלפי גדלתו יתברך שהם משיגים, איך שיך להעלות אליו נחת רוח ממקומות הנמוכים ביותר. לא כן הוא, כי אדרבא, זהו עקר גדלתו שמקבל נחת רוח ממדרגות התחתונות ביותר כי לגדלתו אין חקר וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה בעצמו שהגיע הצדיק לבחינת מ"ה, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שעל-ידי-זה מראה להגדולים בחינת מה חמית וכו' כנ"ל, על-ידי-זה בעצמו הוא מראה להקטנים בחינת דרי מטה מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר ומחזקם ומקימם שלא יתיאשו, כי ה' יתברך מקבל נחת רוח ושעשועים גם מהם וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל וכנ"ל. נמצא, שגם הצדיקים הגדולים במעלה צריכין לשמר את עצמם מהיצר הרע שלמעלה שהוא גבורות ודינים, שהוא בחינת קטרוג המלאכים, מה אנוש וכו'. ומבחינת יצר הרע זה נמשך כמה וכמה מיני פגמים מי שאינו משברו כראוי, כי כמו שיש אלפי ורבבות בחינות בהיצר הרע של סתם בני אדם, כי אפלו בין רשעים יש רבי רבבות מדרגות וכן בין הבינונים וכו', כמו כן בהיצר הרע של הגדולים בחינת דרי מעלה, בודאי יש בזה אלפים ורבי רבבות מדרגות. כי יש צדיקים גדולים מאד מאד ושברו גם יצר הרע זה רק שפגמו בזה כחוט השערה דק מן הדק. ויש שפגמו מעט יותר אבל אף-על-פי-כן הכל בדקות גדול. ועל-כן נשארו באמת על עמדם ונשארו צדיקים גמורים גדולים במעלה מאד, רק שרבותינו ז"ל חשבו עליהם איזה שגיאה כל שהוא. אבל יש שהיו גדולים במעלה ונפלו לפגמים גדולים על-ידי היצר הרע הנ"ל שיש בענין ההתקרבות וכו' עד שנפלו לגמרי רחמנא לצלן, וזה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס שרק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, נכנס ויצא דיקא, כי כשם שצריכין לכנס כך צריכין לצאת בבחינת זכאה 'מאן דעיל ונפיק', כי אין שלמות להצדיק שיהיה רק למעלה לבד רק צריך להיות למעלה ולמטה וכו' כנ"ל. ובן עזאי ובן זומא היו צדיקים נוראים גדולים במעלה מאד, אבל פגמו בענין זה איזה שגיאה כל שהוא. ועל-כן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת. ולשון הציץ הוא שהסתכלו יותר מדאי שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא שנאמר בהם, בקרבתם לפני ה' וכו', שרצו להתקרב יותר מדאי ועברו על פן יהרסו וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל שהפגם של נדב ואביהוא וכן של בן עזאי ובן זומא היה שלא היו נשואים נשים, דהינו שלא רצו להשתדל לעסק בישוב העולם להשאיר דעתם הנורא למטה, כי סברו שצריכין להיות רק למעלה, אבל באמת אינו כן כנ"ל. ועל-כן מזכירין מיתת נדב ואביהוא ביום הכפורים, כמו שכתוב, אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וכו'. כי כל עבודת יום הכפורים הוא להוציא ישראל מעונות ולהמשיך קדשת הבית המקדש שנכנס בו הכהן הגדול לפני ולפנים יותר מכל השנה כלה שעקר הקדשה של הבית המקדש הוא בבחינת התקשרות העולמות שמתקשרין שם שזהו בחינת בן ותלמיד שהבית המקדש כלול מהם כמו שמבאר שם, שזהו ההפך מפגם נדב ואביהוא שלא השתדלו להשאיר השארה אחריהם בזה העולם וכו' וכנ"ל: וזה היה פגם המרגלים שפגמו בארץ ישראל שצריכין לתקן זאת ביום הכפורים ולבקש על זאת סלח נא וכו', כי על-ידי-זה נחרב הבית המקדש שבזה תלויים כל החטאים, כמו שמבאר שם. כי המרגלים פגמו בזה מאד מאד עד שנפלו לגמרי רחמנא לצלן, כי כבר מבאר שיש בענין זה אלפים ורבבות בחינות לאין קץ כמו שמצינו בענין ארבעה שנכנסו לפרדס שבן עזאי ובן זומא אף-על-פי שלא יצאו בשלום כראוי, אבל אף-על-פי-כן נשארו צדיקים גדולים ונוראים מאד, אבל אחר נפל לגמרי רחמנא לצלן, וקצץ בנטיעות ואמר, חס ושלום, שתי רשיות יש. מחמת שלא השתדל לקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה ועמד על דעתו שנדמה לו שכבר יש לו דעת גדול וראוי לו לידע כל דרכי ה' איך הוא יתברך מקבל נחת ממעשה בני אדם וכו'. ועל-ידי-זה נכנס בקשיות ומבוכות גדולות עד שבא למקומות שלא היה אפשר לישב לו בשכלו. ועל-ידי-זה נפל למקום שנפל ויצא מקדשתו לגמרי וקצץ בנטיעות. וכל זה מחמת שלא זכה לקבל הארת הצדיק הגדול ממנו שהוא בחינת מ"ה, בחינת מה חמית וכו' שאז יודע שאינו יודע כלל ואי אפשר להבין דרכיו יתברך כלל: וזה מרמז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו שם, אחר מאי חזא? חזא מט"ט דקיהבי לה רשותא למיתב ולמיכתב זכותא דישראל וכו'. ולפי טעותו נדמה לו שאין שיך למעלה לישב ולכתב הזכיות וכו' ועל-ידי-זה קצץ בנטיעות. כי עמד על דעתו שנדמה לו שכבר יודע בידיעת ה' יתברך ולא רצה לבטל דעתו ולסמך על אמונה. וזה היה פגם המרגלים שהיו גדולים במעלה והיו גבוהים מבחינת ארץ ישראל, הינו שעקר בחינת ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, בחינת שכן ארץ ורעה אמונה. ומגדל שלמות האמונה בתכלית שיכולים לזכות בארץ ישראל על-ידי-זה יכולים לקשר ולחבר כל העולמות יחד תחתונים בעליונים. שזה עקר השלמות שאי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי אמונה שלמה כנ"ל. ועל-כן כל העליות מדרגא לדרגא הוא רק על-ידי ארץ ישראל, כמו שכתב רבנו במקום אחר בסימן כ). כי שם בארץ ישראל זוכין לאמונה שלמה הנמשכת מבחינת המקיפים הנ"ל מבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שעל-ידי זאת האמונה בשלמות זוכין לכל העליות שבעולם. כי הצדיק הגדול במעלה שזכה לקדשת ארץ ישראל כל מה שבא לאיזה השגה ומדרגה אפלו כשזכה לעליה גדולה הוא משים עצמו תכף כאינו יודע וחוזר בכל פעם אל האמונה כי הוא יודע ומאמין שכפי גדלת ה' יתברך עדין אינו יודע כלל, כי גבה מעל גבה שומר וכו', כי לגדלתו אין חקר. ועל-כן אף-על-פי שזכה להשגה גבה ועצומה מאד אף-על-פי-כן אינו סומך שיעבד את ה' יתברך בחכמות לבד רק הוא חוזר בכל פעם לעבד את ה' יתברך בתמימות בעבודות פשוטות ומוריד את עצמו לכל המדרגות התחתונות להעלות נחת רוח לפניו מכלם, כי זה עקר שעשועיו וכו'. וכמו שמובן בהתורה "תקעו אמונה" בסימן ה שהצדיק מגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לפניו ועושה מעשה עבד פשוט וכו', עין שם. ועל-ידי-זה הוא זוכה לעליות גבוהות יותר ויותר כמבאר שם על פסוק, וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש וכו'. וכן בכל פעם ופעם אשרי לו. ובזה פגמו המרגלים שמחמת שראו בעצמן שיש להם דעת גדול והם גבוהים מבחינת אמונה, כי אמונה היא מדרגה האחרונה והם כבר באו למדרגות הדעת שגבה יותר על-כן דברו סרה על ארץ ישראל ולא ידעו ולא הבינו שעדין דעתם אינם כלום כפי מה שהיו זוכין אם היו מבטלים דעתם והיו מאמינים לדברי ה' יתברך ולדברי משה רבנו שקדשת ארץ ישראל גבה מאד, כי מדת האמונה שזוכין בארץ ישראל אף-על-פי שהיא מדרגה האחרונה, אף-על-פי-כן על ידה דיקא עולין על כל המדרגות כלן, כי אמונה היא בבחינת אבן מאסו הבנים היתה לראש פנה כידוע. וכמו שאמר רבנו ז"ל בשיחותיו הקדושות שדבר עמנו אחר התורה של בן ותלמיד הנ"ל שאמר אז שאמונה היא מדרגה האחרונה אבל על ידה זוכין לעלות על הכל ולהגיע לבחינת רצון מפלג וכו' שעולה על הכל, עין שם בסוף ספורי מעשיות שנדפס שם מעט משיחה זאת. וזהו בחינת ארץ ישראל שהיו צריכין המרגלים לסלק שם דעתם ולקשר את עצמם לבחינת אמונה שהיא בחינת ארץ ישראל ועל-ידי-זה היו זוכים לדעת גבה מאד, אבל הם לא רצו לסלק דעתם ולא רצו להוריד עצמן לבחינת אמונה ועל-ידי-זה נכנסו לכפירות ומאסו בארץ ישראל וגרמו בכיות לדורות, כי על-ידי-זה נחרב הבית המקדש שבזה תלויים כל החטאים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו המרגלים, ושם ראינו את הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. הינו שהתלבש בהם קטרוג המלאכים שאמרו מה אנוש וכו' שמשם עקר היצר הרע כנ"ל. כי הנפילים הם בני שמחזאי ועזאל שהיו מקטרגים על בריאת האדם והפיל אותם ה' יתברך וקלקלו מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ומאלו המקטרגים נמשך פגם המרגלים שאינם רוצים להוריד עצמן לבחינות אמונה לקשר על-ידי-זה כל העולמות יחד, שזהו בחינת ארץ ישראל, כי נדמה להם שאין שיך שה' יתברך יקבל שעשועים ממדרגות התחתונות וכו' וכנ"ל. וזהו שאמרו, ושם ראינו את הנפילים, שנמשכו מהמקטרגים הנ"ל. וזהו, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם, הינו שהתלבש בהם הקטרוג הנ"ל עד שנפלו למבוכה הנ"ל שהקשו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו וכו'. כי איך שיך שה' יתברך יקבל שעשועים מבחינה פחותה כזו וכו'. וזהו, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם, כי הא בהא תליא, שכמו שהיו בעיני הנפילים שלא נחשבו בעיניהם רק כחגבים בעלמא ולא האמינו שה' יתברך מקבל נחת מהם והקשו מה אנוש וכו'. כמו כן היו המרגלים בעיני עצמן, כי התלבש בהם הקטרוג הנ"ל ונחשבו בעיני עצמן כחגבים בעלמא ונפלו מהאמונה האמתית שה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים מבני אדם דיקא אפלו מהנמוכים ביותר. כי זה היה עקר הפגם של המרגלים שפגמו בארץ ישראל ששם זוכין לבחינה זו בתכלית השלמות לזכות לתכלית האמונה עד שיזכה בכל פעם להוריד עצמו לכל המדרגות התחתונות ביותר ולהעלותם ולקשרם כלם להם יתברך. והם פגמו בזה על-ידי שהתלבש בהם קטרוג המלאכים שאינם מאמינים בהשעשועים שמקבל ה' יתברך מבני אדם התחתונים ומחשבים אותם כחגבים בעלמא כמו שהם בעיני המלאכים המקטרגים שאמרו מה אנוש שמהם היו אלו הנפילים כנ"ל. וזהו ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר פגם המרגלים הוא שפגמו בבחינת כל הנ"ל, בבחינת ההתקשרות שצריכין לקשר תחתונים ועליונים יחד שזה זוכין בארץ ישראל דיקא וכנ"ל. ועתה מקשר היטב היטב התורה הנ"ל מה שצריכין ביום הכפורים לתקן חטא המרגלים דיקא שבזה תלויים כל החטאים וכו'. ועל-ידי-זה ממשיכין קדשת הבית המקדש שכלול מכל התקונים הנ"ל שהם בחינת הארת בן ותלמיד וכו'. כי פגם המרגלים שפגמו בארץ ישראל הוא ההפך ממש מכל התקונים הנ"ל שנעשין על-ידי הארת בן ותלמיד שעל-ידי-זה מתקשרים כל העולמות יחד שזה עקר שעשועיו יתברך וכו' וכנ"ל והם פגמו בכל זה כנ"ל. וזה שמובא שפגם המרגלים היה על-ידי גסות, כמו שאיתא בזהר שהיו כלם זכאים, אבל נטלו עיטא בישא אמרי אי יעלון ישראל לארעא נעיבר מינן מלמהוי רישא וימני משה רישא אחרנין דהא במדברא זכין למהוי רישא. אבל בארעא לא נזכי וכו', הינו כי מובן שם בהתורה הנ"ל בסופה שכל הבחינה הנ"ל, דהינו להאיר ולקשר עליונים ותחתונים זה זוכה הצדיק הגדול על-ידי גדל ענותנותו שזוכה לענוה של משה שאמר ונחנו "מ"ה". ועל-ידי-זה זוכה לבחינת המקיפים הנ"ל שהם בחינת מ"ה רב טובך וכו'. ומגדל ענותנותו הוא מוריד את עצמו לכל המדרגות התחתונות ומעלה ומקשר כלם לה' יתברך וכו'. כמו שהזכיר שם בסוף התורה כי משה היה ענו וענוה גדולה מכלם, עין שם. מובן שם שהכל תלוי בענוה, כי באמת העקר היא הענוה שמשים עצמו כאין כאלו אינו יודע כלל, כי מבטל את עצמו בתכלית הבטול ועל-ידי-זה אינו עומד על דעתו כלל ומקשר כלם לה' יתברך. והמרגלים פגמו בזה שהיו יראים שלא יעבירו מהם הראשות שלהם, כי הבינו ששם בארץ ישראל צריכין להשיג מחין אחרים עד שיוכלו להעלות כל הנופלים לה' יתברך. והם ראו בעצמן שאי אפשר להם להגיע לזה כי אינם רוצים להוריד עצמן כל כך וכו' וכנ"ל. על-כן היו מתיראים שלא יעבירו מהם הראשות. ועל-ידי-זה נטלו עיטא בישא ודברו סרה על ארץ ישראל וגרמו מה שגרמו. ובאמת היו צריכין לבטל עצמן ולהפקיר הראשות שלהם. וגם אם היו מבטלין עצמן באמת והיו מסלקין דעתם והיו מתחזקין באמונה לבד. היו יכולים לזכות לקדשת ארץ ישראל ולזכות אחר כך להעלות ולקשר הכל לה' יתברך גדולים וקטנים כנ"ל. ואז היו ראשים באמת יותר ויותר מבתחלה. ועל-ידי הפגם שלהם שפגמו בכל זה ולא רצו לבטל דעתם לגבי משה רבנו ולהמשיך על עצמן הענוה של משה וכו'. על-ידי-זה אבדו הכל וגרמו מה שגרמו, כי ענוה ואמונה תלויים זה בזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוטה ד), כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה. נמצא, שגאות הוא בחינת כפירות ועבודה זרה. ולהפך ענוה היא בחינת אמונה שעל-ידי-זה עקר ההתקשרות עלמא תתאה בעלמא עלאה שזה עקר השלמות שזוכין לזה בארץ ישראל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן יעקב אבינו כשהלך לשא אשה להעמיד תולדות בעולם להשאיר השארה בעולם לנצח, להעמיד מטה שלמה שנים עשר שבטי יה שמהם יצאו כל ישראל לדורות עולם. ועל ידם נמשך הארת הדעת של בן ותלמיד, כי הם קבלו הדעת הקדוש של אבותם. וכלם אמרו בפה אחד קדם הסתלקות יעקב אבינו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי זה עקר הדעת המבאר בהתורה הנ"ל להודיע אלקותו בעולם. בחינת אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. על-כן יעקב אבינו בעת שהלך לשא אשה להעמיד בנין זה, אז פגע במקום, דהינו במקום בית המקדש מקום קדש קדשים, כמו שכתוב, ויפגע במקום וילן שם וישכב במקום ההוא, ואז השיג שם ששם במקום ההוא זוכין לבחינת כל הנ"ל לקשר תחתונים ועליונים יחד. כמו שכתוב שם, ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו וכו'. וייקץ יעקב משנתו ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וכו' וזה שער השמים. כל ענין זה הכל הוא בחינת מה שמבאר בהתורה הנ"ל, דהינו בחינת התקשרות מה שצריכין להעמיד תולדות בנים ותלמידים להאיר הדעת האמתי בעולם לקשר תחתונים ועליונים יחד, שזהו בחינת וזה שער השמים כנ"ל. כי בחינת זאת זוכין על-ידי ארץ ישראל ששם הבית המקדש שכלול מבן ותלמיד וכו' כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי האדם התחתון דיקא שעומד בארץ הגשמי הזאת דיקא. שזהו בחינת והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כידוע, שזה נאמר על מדרגת האדם בעולם הזה שכל עבודתו בבחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כי האדם הגשמי הוא דיקא צריך לקשר תחתונים ועליונים יחד ולהעלות הכל מארץ לשמים ממטה למעלה שזה עקר עבודת האדם כידוע וכנ"ל: וזהו, והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו, שכל המלאכים וכל הנשמות שנקראים גם כן מלאכי אלקים. כי הצדיקים נקראים מלאכים, כמו שכתוב, ברכו ה' מלאכיו, אלין אנון צדיקיא וכו'. וכלם כל העליות והירידות שלהם כלם דרך הסלם הזה שעומד בארץ וראשו מגיע השמים, דהינו על-ידי בחינת כל הנ"ל שהוא בחינת ההתקשרות הנ"ל שכל בחינת עליותם וירידתם הוא כפי מה שזוכין להשלים בחינת הסלם שהוא בחינת כל התקשרות הנ"ל. כי סלם הוא בחינת כל שמקשר עליונים ותחתונים, כי דרך בו עולין ממטה למעלה. ובזה עקר שלמות כל הצדיקים וכנ"ל. ועל-כן באמת אמר יעקב על זאת, וזה שער השמים, דהינו מקום קדש הקדשים ששם עקר בחינת ההתקשרות שזה עקר השלמות שזוכין בארץ ישראל דיקא ששם קדשת הבית המקדש וכנ"ל: ועל-כן יעקב כשפגע במקום ההוא שכב שם לישן. ואמרו רבותינו ז"ל, ששם שכב לישן, אבל ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר לא שכב כי היה עוסק בתורה. ולכאורה הדבר תמוה, כי אף-על-פי שיעקב לא ידע תחלה ששם מקום הבית המקדש, כמו שכתוב שם, ואני לא ידעתי. אך אף-על-פי-כן ולמה יצאה זאת מלפניו יתברך שיסבב סבות שיעקב אבינו ישן במקום קדוש ונורא כזה. ואם היה נעור ארבע עשרה שנה ולא שכב לישן מכל שכן שהיה להיות נעור לילה הזאת שבא במקום נורא הזה. אך על-פי התורה הנ"ל מבאר הענין, כי שם דיקא היה צריך לישן דיקא בסוד והיה רבי אליעזר ישן הנאמר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב. כי השנה היא בחינת השגת הבן שהוא השגת הרב בחינת משה, שהיא בחינת עין לא ראתה, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' שעל-ידי-זה דיקא זוכה הצדיק לבחינת כל בחינת התקשרות הנ"ל, על-ידי-זה מסלק דעתו לגמרי בבחינת מה חמית וכו' כנ"ל. ועל-כן היה יעקב מכרח לישן שם, כי דיקא על-ידי בחינת שנה זוכין לבחינת הקדשה ששורה שם במקום הנורא הזה שהוא מקום הבית המקדש שעקר הקדשה הוא מה שזוכין שם לבחינת כל בחינת התקשרות הנ"ל שזה תלוי בבחינת שנה דיקא, בחינת הסתלקות הדעת, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכנ"ל. וזה, ויירא ויאמר מה נורא וכו'. כי שם עקר היראה, כי כל התקונים הנאמרים בתורה הנ"ל כלם בבחינת יראה כמובן שם. כי אי אפשר להאיר בבן ותלמיד כי אם על-ידי יראה, כמו שמבאר שם. וכל עקר ההארה בבן ותלמיד הכל להביאם ליראה, כי צריך לכלל העולמות בן בתלמיד ותלמיד בבן, עליון בתחתון ותחתון בעליון הכל בשביל היראה וכן המלכות שמקבל הפרנסה משם הוא מקום היראה וכו', כמו שמבאר שם. ועל-כן שם בבית המקדש שכלול מכל הנ"ל על-כן שם מקום היראה. ועל-כן יעקב כשהשיג ששם כלליות הקדשה שהוא קדשת הדעת לגלות אלקותו בעולם לקשר עליונים ותחתונים יחד, על-כן השיג תכף גדל עצם היראה שיש שם בחינת ויירא ויאמר מה נורא, כי כל התקונים הנ"ל כלולים ביראה בחינת מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וכו', כמובא שם זה הפסוק לענין הנ"ל, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים שהם ימים נוראים שאז נמשך יראה גדולה. וכל עסקנו להמשיך יראה גדולה עלינו בחינת ובכן תן פחדך ה' אלהינו וכו'. ואמתך וכו' וייראוך וכו'. כי אנו צריכין להמשיך הארת בן ותלמיד לגלות אלקותו בעולם כנ"ל. שהעקר היא היראה כנ"ל, כי בראש השנה אנו מתחילין להמשיך התעוררות התשובה בעולם, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. כדי לזכות על-ידי התשובה לפעל בקשת סלח נא ביום הכפורים על חטא המרגלים שגרמו חרבן בית המקדש שבזה תלויים כל החטאים כנ"ל, כי אי אפשר לפעל בקשת סלח נא כי אם על-ידי התשובה שמאירין בנו צדיקים האמתיים, כי יום הכפורים אינו מכפר כי אם לשבים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-כן צריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה, כי עקר תקון התשובה נמשך על-ידי הצדיקים האמתיים שזכו לקבל מרבם בחינת הארת בן ותלמיד שיודעים להוציא ישראל מעונות לרחם עליהם ברחמנות האמתי. והעקר הוא בראש השנה שהוא ההתחלה, ראשון לעשרת ימי תשובה. כי כל התחלות קשות: וזה בחינת השנה והתעוררות השנה בראש השנה כנ"ל כמובא בכונות, כי הצדיק מוריד עצמו לבחינת שנה בחינת הסתלקות הדעת ומבטל עצמו בתכלית הבטול כדי שיוכל להוריד עצמו לכל המדרגות התחתונות לקשר כלם לה' יתברך. ועל-ידי השנה והבטול שלו שהוא בחינת מה, בחינת והיה רבי אליעזר ישן וכו' כנ"ל, על-ידי-זה זוכה אחר כך להתעוררות השנה ולעורר ולהקיץ כל שוכני עפר בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, שזה בחינת השופר, שהוא בחינת התעוררות השנה, בחינת עורו ישנים מתרדמתכם וכו'. כי השופר מקבץ נדחים, כמו שכתוב, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו' והשתחוו לה' בהר הקדש וכו'. הינו שהשופר מעורר מהשנה כל הנופלים שבעולם אפלו המנחים במקום שמנחים בחינת אובדים ונדחים, כי הוא מעורר ומקיץ את כלם וממשיך עליהם מחין ודעת דקדשה ומודיע את כלם שעדין ה' אתם, כי מלא כל הארץ כבודו ומכניס בהם התעוררות התשובה. ועל-כן נופל יראה גדולה על-ידי השופר. כמו שכתוב, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, כי עקר התקון הוא היראה כנ"ל: וכן מרמז בהתורה הנ"ל ששופר הוא בחינת הארת בן ותלמיד. כי איתא שם שהארת בן ותלמיד הם בחינת יובל שהוא ראשי תבות "וכל בניך למודי ה'" וכו', עין שם. ויובל הוא בחינת קרן השופר, בחינת במשך בקרן היובל. כי כל עסקנו בראש השנה הוא להמשיך הדעת הקדוש בעולם שצריכין להאיר בבן ותלמיד כדי שישאר זה הדעת בזה העולם לנצח, דהינו לגלות אלקותו בעולם. להודיע כי ה' הוא האלקים ומלכותו בכל משלה, כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. שכל זה הוא עסקנו בראש השנה שאנו מרבין להתפלל על זה, כמו שאומרים, מלך על כל העולם כלו בכבודך והנשא על כל הארץ וכו'. וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'. הינו כנ"ל, כי העקר להמשיך אלקותו בזה העולם, כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשנתגלה כבודו וממשלתו בזה העולם השפל דיקא וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אחר חטא המרגלים כשנתרצה ה' יתברך למשה ואמר לו סלחתי כדבריך כתוב שם סמוך מיד, וימלא כבוד ה' את כל הארץ. וזה לשון המקרא שם, ויאמר ה' סלחתי כדברך ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, הינו כנ"ל, כי עקר חטא המרגלים היה שלא רצו להאמין בקדשת ארץ ישראל שעל-ידי-זה יכולין לגלות אלקותו בכל העולם כלו ולקשר כלם לה' יתברך וכנ"ל. על-כן אמר ה' יתברך למשה אחר חטאם שהוא יגמר את שלו, כי אף-על-פי שעשו מה שעשו וגרמו מה שגרמו להחריב הבית המקדש וכו'. אף-על-פי-כן אדיר במרום ה' והוא גומר ויגמר הכל כרצונו. וימלא כבוד ה' את כל הארץ, כי סוף כל סוף יבא משיח צדקנו במהרה בימינו ויחזר ויבנה בית מקדשנו בנין עולם ואז יתגלה אלקותו לעין כל וכבודו יתברך יהיה מלא בכל הארץ כלה. וגם מאז ועד עתה ועד שיבא משיח לא עזבנו אלהינו ושולח לנו צדיקים נוראים בכל פעם שמאירין בנו הדעת הקדוש הנ"ל שעל-ידי-זה נתגלה כי מלא כל הארץ כבודו בחינת וימלא כבוד ה' את כל הארץ שזה תקון פגם המרגלים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן בראש השנה הוא פקידת יצחק וקורין בתורה כל ענין לדת יצחק, כמו שכתוב, וה' פקד את שרה וכו'. כי יצחק הוא הבן הראשון בעולם שנולד בקדשת ישראל שהם מגלין אלקותו בעולם. כי התחלת התגלות אלקותו יתברך בעולם היה על-ידי אברהם אבינו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכמו שכתוב, ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי. ופרש רש"י שם, ולא אמר ואלקי הארץ ולמעלה אמר, ואשביעך וכו'. אמר לו, עכשו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ שלא היו באי עולם מכירין בו וכו', אבל אברהם אבינו לא נולד עדין בקדשה. ועקר הולדה בקדשת ישראל היה יצחק שהוא היה הבן הראשון בעולם שנולד בקדשת ישראל ועל-כן קורין כל ענין לדתו בראש השנה. כי זה עקר כל ענין ראש השנה להמשיך הדעת בעולם הזה להמשיך שכינתו בתחתונים. שזה נעשה על-ידי ההשארה דיקא שמשאירין אחריו בן ותלמיד שהם מקבלים דעת אביהם הצדיק ונשאר דעתו בעולם וכנ"ל. ובשביל זה השתדל אברהם מאד מאד להעמיד תולדות דקדשה בעולם. ועל-כן דיקא בעת ששלח את אליעזר לבקש את הזווג של יצחק בנו הזכיר אז ענין הנ"ל שהוא ה' אלקי השמים. ולא הזכיר בכונה ואלקי הארץ להורות שהוא דיקא המשיך אלקותו בזה העולם וכו' כנ"ל, הינו שטען זאת עם ה' יתברך. שראוי לו לעזר לשלוחו שימצא מהרה זווג של בנו כדי שגם הוא יעמיד תולדות כדי שישאר הדעת הקדוש בעולם לנצח, כי כל הארת הדעת הזה התחיל ממנו, כי בתחלה לא היה נקרא ואלקי הארץ וכו' כנ"ל, על-כן בודאי צריך ה' יתברך לעזרו להזמין לו זווגו כדי שיעמיד תולדות, כי עקר הארת הדעת הנ"ל הוא על-ידי ההשארה שמשאירין אחריו בנים ותלמידים וכו' כנ"ל. ועל-כן קורין לדת יצחק בראש השנה שאז ממשיכין הדעת שהוא בחינת הארת בן ותלמיד שאז בחינת לדת יצחק שהוא הולדה הראשונה שממנו יצאו כל ישראל שקבלו את התורה שהם מגלין אלקותו בעולם שזהו בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. ועל-ידי בחינת פקידת יצחק נמשך יראה גדולה בחינת פחד יצחק, כי עקר הארת הדעת הנ"ל כדי להמשיך יראה גדולה מלפניו יתברך כנ"ל. וזה בחינת שופר של איל אילו של יצחק:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שמבקשין הרבה בראש השנה ויום הכפורים על חיים, כמו שאומרים, זכרנו לחיים, וכתב לחיים וכו'. כי עקר החיים נמשך מהארת הדעת שהוא בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל שעל-ידי-זה זוכין למקיפים הנ"ל שהם בחינת תקופות הימים תקופות השנים שהם עקר אריכות ימים ושנים וכו', עין שם בהתורה הנ"ל. ועל אלו החיים אנו מבקשים בראש השנה ויום הכפורים שהם בחינת חיים ארכים חיים אמתיים שכל החיות של כל החיים נמשך רק משם. כי הצדיק מחיה ומקים את כל עולמות כידוע. כי נקרא צדיק ח"י עלמין. ועל-כן נקרא כל. בחינת כי כל בשמים ובארץ דאחד בשמיא וארעא. שמקים כל העולמות שכלולים בשמים וארץ בדרי מעלה ודרי מטה. כי על-ידי הדעת שמאיר בהם כנ"ל הוא מחיה ומקים אותם על-ידי-זה, כי החכמה תחיה, ועקר הדעת שהוא החיות המקים הכל נמשך מהמקיפים הנ"ל שהם בחינת תקופות הימים תקופות השנים שהם עקר אריכות ימים ושנים ומשם עקר החיות ואריכות ימים ושנים ועל אלו החיים ארכים שהם חיים אמתיים אנו מבקשים בראש השנה ויום הכפורים, כי עקר בקשתנו על חיים אמתיים שהם בחינת חיים ארכים הנ"ל וכמובא בספרים. ועל-כן מתחילין לבקש על אלו החיים בתחלת השנה, דהינו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, כי אז הוא בחינת תקופות השנה שהשנה הקיפה את סביבה ומתחלת שנה חדשה לטובה. ועל-כן אז אנו משתדלין להמשיך הארת הדעת מחדש מבחינת המקיפים הנ"ל שהם בחינת תקופות השנים שהם המקיפים הגדולים ביותר מבחינת תקופות הימים. ועל-כן אז הוא בחינת שנה והתעוררות השנה על-ידי השופר כנ"ל, כי הדעת הקדוש הנ"ל נמשך בבחינת שנה והתעוררות השנה כנ"ל, ועל-כן אנו מבקשין על חיים, הינו חיים ארכים הנמשכין מהמקיפים הנ"ל. ועל-כן גם בכל יום ויום צריך האדם לחדש את דעתו בבחינת חדשים לבקרים וכו' כידוע. וזה נעשה גם כן על-ידי שנה והתעוררות השנה כידוע בכונות שעל-ידי השנה והתעוררות השנה נתחדשין המחין והדעת, כי בכל יום ויום מקבלין מחין ודעת חדש מבחינת המקיפים שהם בחינת תקופות הימים. אבל בראש השנה צריכין לחדש הדעת יותר ולקבל דעת חדש מבחינת המקיפים הגבוהים ביותר שהם בחינת תקופות השנים ואזי נשלם ונתחדש הדעת בתכלית השלמות, כי גם המקיפים שהם בחינת תקופות הימים צריכין לקבל מהמקיפים הגבוהים יותר שהם בחינת תקופות השנים. ועל-כן בראש השנה הוא עבודה גדולה מאד ביותר לקבל אז התחדשות הדעת מהמקיפים הגבוהים בחינת תקופות השנים שמשם עקר הדעת, עקר אריכות ימים ושנים כנ"ל. על-כן מבקשין אז הרבה על החיים, הינו חיים ארכים חיים אמתיים שנמשכין מהמקיפים הנ"ל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שמבאר בכונות שכל ענין ראש השנה ויום הכפורים הוא לנסר את המלכות שתהיה בבחינת פנים בפנים כדי שיהיה היחוד בשלמות. כי שמים וארץ, שהם בחינת דרי מעלה ודרי מטה, שהם שרשם, הם בחינת קדשא בריך הוא ושכינתה. ועל-כן על-ידי הצדיק שמקשר עליונים ותחתונים וכו' כנ"ל, על-ידי-זה נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, שזהו כל ענין ראש השנה ויום הכפורים וכו'. כי קדשא בריך הוא נקרא שמים והשכינה נקראת ארץ, כמו שאיתא בכתבים על פסוק ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ובכמה מקומות. וכל זה הוא ענין המעשה של יום הרביעי, עין מה שנרשם מכבר ועוד להוסיף ולצרפו לכאן, עין בסוף הכרך):

העתקת הקטע עם מראה המקום

והכלל, כי השתי צפרים שנתעו זה מזה הם מרמזים על גלות השכינה שעל זה נאמר, כצפור נודדת מן קנה, שהיא השכינה, כן איש נודד ממקומו, שהוא קדשא בריך הוא, כמובא בתקוני זהר. כי בזמן שבית המקדש היה קים על מכונו היו שני הכרובים פנים בפנים ואחר החרבן היו בהחזרת פנים וכו'. והשכינה היא כנסת ישראל, דהינו שכינת אלקותו השוכן בתוך כל אחד מישראל שצריכין לחברו וליחדו בקשר אמיץ לשרשו לה' יתברך שהוא מרומם על הכל. ובעונותינו בגלות כלנו כצאן תעינו בחינת תעיתי כשה אבד, שנתעינו מן הדרך עד שאין אנו יכולין לשוב לדרך הישר למצא את דודנו הוא ה' יתברך. ואנו מבקשין את שאהבה נפשנו ואין יכולין למצאו בבחינת על משכבי בלילות דהינו בגלות, בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. כי כבר נתעינו כל כך עד שאין אנו שומעין את הקול ואפלו כששומעין לפעמים אין אנו מכירין את הקול. וכמו שמבאר על פסוק, תעיתי, עין שם. וכן ה' יתברך, כביכול, אינו יכול לקרב את עצמו אלינו כי עונותינו מבדילים בינינו ובינו. וכמו שכתוב, כי אם עונותיכם היו מבדילים וכו'. והצדיק צריך לקרב ולחבר קדשא בריך הוא ושכינתה לקרב כנסת ישראל לה' יתברך ואי אפשר לקרבם כי אם על-ידי השלכת קולות שצריך להשליך הקול של ה' יתברך לכנסת ישראל לכל מקום שהם. וזה בחינת מה שמלביש את התורה בספורי מעשיות שזהו בחינת השלכת קול ה' יתברך לכנסת ישראל, כי כאן במקומו אין נשמע קול התורה והכרוז הגדול כלל, כי נדמה שמספר איזה מעשה בעלמא, אבל שם כשמגיע למי שצריכין הוא שומע קול כרוז התורה היטב על-ידי המעשה הזאת. נמצא, שהוא בחינת השלכת קול ה' יתברך שהוא קול התורה לכנסת ישראל. וכן להפך צריך להשליך קול תפלות של כנסת ישראל לה' יתברך. וזה בחינת מה שהצדיק מלביש התפלה בספורי מעשיות, כי מגדל הקטרוגים אי אפשר להעלות התפלה כפשוטו והוא צריך להלביש התפלה בספורי מעשיות, ואזי במקומו שמוציא הקול אין שומעין הקול כלל, כי נדמה שמספר מעשה בעלמא אבל למעלה במקומו שומע ה' יתברך על-ידי-זה קול תפלת עמו ישראל ברחמים שהוא קול כנסת ישראל שנשלך אליו יתברך על-ידי הצדיק כנ"ל: והצדיק צריך שידע לעשות כל מיני קולות שבעולם, כי צריך להעלות את קול צעקתו של כל אחד, ולהפך להשליך קול כרוז לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו לכל מקום שהוא, וצריך להשליך לו קול כזה שהוא יוכל לשמעו ולהתעורר על ידו. וכל זה הוא בחינת קול השופר שתוקעין בראש השנה שהוא יום הזכרון ועקר הזכרון על-ידי השופר, כמו שכתוב, זכרון תרועה. כי השופר כלול מכל הקולות שבעולם מעלא לתתא ומתתא לעלא, כמרמז בזהר הקדוש, אתר דקלא נפיק מנה אקרי שופר וכו'. וכן בזהר פרשת אמר מבאר ועל דא בעינן לזמנא שופר ולכוונא דביה כלילן קליה וכו': וזה שאיתא ששופר הוא להזכיר את ישראל לעוררם לתשובה בבחינת עורו ישנים מתרדמתכם וכו', בחינת היתקע שופר וכו'. וכן איתא ששופר הוא כדי להזכיר אותו יתברך שירחם עלינו כמבאר בדברי רבותינו ז"ל כמה פעמים ששופר הוא כדי שיזכר לנו עקדת יצחק ושיעורר רחמיו, כמו שאיתא, ויהיב להון עיטא לאתערי רחמי. ובמה? בשופר. כי באמת שופר כלול משניהם, משני הקולות של בחינת שני הצפרים הנ"ל שהם בחינת מעלא לתתא ומתתא לעלא, להשליך קולו יתברך לכנסת ישראל להזכירם שישובו אליו מכל מקום שהם, ולהפך להשליך קול כנסת ישראל אליו יתברך לעורר רחמיו ולהזכירו זכות אבותינו שישוב אלינו. כי קול השופר הוא בחינת קול שני הצפרים הנ"ל שהם בחינת שני הכרובים שהיו על הארון שמשם יוצא קול הנבואה, כמו שכתוב, וישמע את הקול וכו' מבין שני הכרבים. וקול הנבואה הוא בחינת קול השופר בבחינת כשופר הרם קולך. וכתיב, אל חכך שפר. וזה בחינת קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ופרש רש"י, כשהיה משה מדבר היה הקדוש-ברוך-הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע וכו'. כי משה הוא בחינת הצדיק הנ"ל שמשליך קולו לכל אחד מישראל לכל מקום שהוא, וה' יתברך מסיע לו על-ידי-זה שיהיה נשמע קולו למרחקים לכל אחד ואחד שזהו בחינת קול השופר בחינת ויהי קול השפר הולך וחזק וכו'. וזהו הולך וחזק מאד, מאד זה סטרא דמותא שאפלו המנחים בסטרא דמותא חס ושלום, שהוא הסטרא אחרא הוא מחזק ומחיה אותם ומעוררם ומקיצם לה' יתברך כי הוא משליך קולו למרחקים עד שמגיע קולו לכל אחד ואחד אפלו אם הוא במקום שהוא, כי הקדוש-ברוך-הוא מסיעו על זאת שיהיה קולו נשמע למרחוק בבחינת משה ידבר והאלקים יעננו בקול כנ"ל: כי בחינת השלכת קולות נמשך משם מבין שני הכרובים שהם שני הצפרים שמשם הנבואה בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על שמואל הנביא, ושמואל שכב וכו'. ומובא בפרוש רש"י שם זהו שאמר ירעם אל בקולות נפלאות וכו', עין שם בדברינו במקום שנרשם ענין זה. וצריך לסדר הכל כסדר ואז תראה איזה רמזים במעשה הנוראה הנ"ל. והכלב שהיה מגרר עצמו בשלג אחר הצדה אפשר מרמז על ענין ועשו אחיו בא מצדו שנאמר על ענין ראש השנה, כמו שאיתא בזהר הקדוש, עין שם והבן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר והנה מן היאר עלת וכו'. והנה על זה המקרא נאמרה התורה של בן ותלמיד שאנו עוסקין בה, אך כשסים התורה לא זכינו שיבאר לנו כל הפסוק על-פי התורה כי אם התחלת הפסוק עד ופרעה חלם, כי כל דבריו היו במשקל, כמבאר במקום אחר. והנה רשות יש לנו לבאר בתורה כפי אשר יורנו ה'. ויש לבאר הפסוקים האלה על-פי התורה הנ"ל. ופרעה חלם. 'חלם' בחינת שנה. שנה הנ"ל בחינת והיה רבי אליעזר ישן, כי פרעה בחינת יובל שהוא למעלה מהזמן, בחינת מקיפים הנ"ל, בחינת 'מה' שהוא בחינת שנה, בחינת עין לא ראתה וכו'. 'והנה עמד על היאר' זה בחינת מימי הדעת, בחינת ים החכמה הנ"ל ששם מאירין המקיפין הנ"ל, כמבאר שם ושם מקבלת המלכות הפרנסה, כמו שמבאר שם. וזהו בחינת והנה מן היאר עלת שבע פרות ושבע שבלים טובות ורעות שהם מרמזים על הפרנסה והשבע בחינת שבע שני השבע וכו'. אך בודאי כשהפרנסה נמשכת למטה בעולמות אלו שיש בהם אחיזת טוב ורע מתקלקל השפע לפעמים ונתמעטת שזהו בחינת שבע שני הרעב וכו', והתקון על-ידי יוסף הצדיק שפתר החלום ונתן עצה איך שיתקים השבע ולא תכרת הארץ ברעב. כי כל עקר התקון הנאמר בתורה הנ"ל נעשה על-ידי בחינת יוסף שהוא נקרא צדיק יסוד עולם כידוע שהוא דיקא מקשר עליונים ותחתונים בבחינת כי כל בשמים וארץ דאחיד וכו'. כי כל דא צדיק שהוא יוסף הצדיק והוא יודע לכלל ולקשר עליונים ותחתונים בן ותלמיד שעל-ידי-זה נמשך פרנסה ושפע גדולה. ועל-כן על ידו נתפרנסו כל העולם, כמו שכתוב, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וכו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. כי זה עקר עסק הצדיק שמאיר בבן ותלמיד כדי לשום שארית בארץ שאפלו אחר הסתלקותו לא יסתלק אורו הגדול לגמרי חס ושלום, רק יהיה נשאר השארה מדעתו על-ידי בניו ותלמידיו כנ"ל, שזהו עקר ההשארה בחינת לשום לכם שארית בארץ וכו'. ועל-ידי-זה בעצמו עקר המשכת הפרנסה שנמשכת על-ידי הארת בן ותלמיד כנ"ל והבן היטב: וכל זה המעשה בחלום פרעה ופתרון יוסף הנאמר בפרשת ויהי מקץ הכל היה בראש השנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, כמו שכתוב, תקעו בחדש שופר וכו'. עדות ביהוסף שמו וכו', הינו כנ"ל, כי כל ענין זה הוא בחינת ראש השנה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת יום הכפורים שאז עולה המלכות למעלה מזעיר אנפין עד אמא עלאה ונזנת שם מן קולות עליונים שהוא מזון רוחני ועליון מאד, שזהו בחינת כל הקולות שצועקין בראש השנה ויום הכפורים, שזהו בחינת החמשה ענויים, חמש תפלות ביום הכפורים, כמבאר כל זה בכונות יום הכפורים, עין שם. כי שמעתי מפיו הקדוש ז"ל שיחה נוראה מנוראות גדלת הבורא יתברך ואי אפשר לבארה בכתב. אך אחר כך בתוך שיחתו הקדושה מגדלת הבורא יתברך נכנס על-ידי-זה לדברי התחזקות לחזק את כל אחד ואחד שנפלו מעבודתם אפלו אם נפלו למקום שנפלו כל אחד ואחד לפי נפילתו להיכן שנפל רחמנא לצלן, כי גדלתו יתברך שגבה מאד למעלה מהתורה ששם יכול הכל להתתקן וכו', כי תשובה למעלה מהתורה. ושאלתי אותו, אבל איך זוכין לזה? והשיב, יכולין לבא לזה ובלבד שלא יתיאשו עצמן מן הצעקה ומתפלה ובקשה רק לעסק בצעקה ותפלה ותחנה וכו', ולא יתיגע לעולם עד שיבא לזה לעלות וכו'. כי עקר התשובה היא צעקה וזעקה לה' יתברך, כמו שכתוב, פני ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע. ואיתא בספרים הפרוש כפשוטו שכאשר האלו העושי רע צועקין לה' יתברך אזי ה' שמע ומכל צרותם הצילם. וכן אמרו רבותינו ז"ל, יפה צעקה לאדם בין קדם גזר דין בין לאחר גזר דין. וכן מבאר במקומות אין מספר עצם מעלת הצעקה לה' יתברך תמיד אפלו אם הוא כמו שהוא. וכמבאר ביותר במזמור הודו שאומרים בערב שבת, תעו במדבר וכו' ויצעקו וכו'. ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל וכו' ויצעקו וכו'. אולים מדרך פשעם וכו' ויזעקו וכו' יורדי הים וכו' יעלו שמים ירדו תהומות וכו' ויצעקו וכו'. כי כל המזמור הזה מדבר מכל הירידות ועליות העוברים על הרוצים להתקרב לה' יתברך כידוע וכמבאר מזה בדברינו במקום אחר. וכלליות העצה על כל מיני בלבולים ומניעות והסתות וכו' על הכל ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקותיהם יצילם. כי כשאדם צועק לה' יתברך על גדל רחוקו ממנו אזי הוא ממשיך על עצמו בחינת קדשת יום הכפורים שהוא בחינת תשובה שאז המלכות נזנת מקולות וצעקות ואזי המלכות למעלה מזעיר אנפין וכו' כנ"ל, הינו שהמלכות, שהוא בחינת אמונה כלליות נשמות ישראל, הוא עולה על-ידי הצעקה למעלה מזעיר אנפין שהוא בחינת התורה, כי הוא עולה עד אמא עלאה שהוא שרש התורה ושם נתהפך הכל לטובה אם יהיה חזק לבלי להתיאש עצמו מן הצעקה לעולם יהיה איך שיהיה כנ"ל, כי שם נזנת המלכות שהוא כלליות הקדשה מקולות של צעקות לבד שהוא מזון רוחני ועליון מאד שהוא המזון שנזנת בו ביום הכפורים שאז עליתה גבה מאד מאד שאז נתתקנין ונתכפרין כל החטאים. כי עקר מחילת עונות ביום הכפורים נמשך מבחינה זאת מחמת שאז עולה המלכות למעלה מזעיר אנפין עד בינה ונזנת מהקולות שזהו בחינת כי יום כפורים הוא, כפורים תרין וכו', כמובן בכונות. והבן היטב למעשה אפלו למי שאינו מבין רמז זה הסוד בכונות, כמה יפה צעקה לאדם לעולם ולבלי להתיאש עצמו מן הצעקה כל ימי חייו אפלו אם יעבר עליו מה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת סכה, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכפי הסלח נא שפועלין ביום הכפורים כן זוכין לקדשת חנכה בחינת חנכת הבית המקדש וכו' כנ"ל. וזה בחינת מצות סכה אחר יום הכפורים, כי זה מורה שכבר פעלנו בקשת סלח נא אצל ה' יתברך ואז זוכין לבחינת קדשת הבית המקדש. כי סכה היא בחינת חנכת הבית המקדש, כי הבית המקדש נקרא סכת שלם, סכת דוד כידוע. כי סכה היא בחינת ענני כבוד ששם מתגלה כבוד ה' בחינת וכבוד ה' נראה בענן, שזהו בחינת קדשת הבית המקדש ששם הם עקר הענני הכבוד, כמו שכתוב, כי בענן אראה על הכפרת. וכמו שכתוב בחנכת הבית בימי שלמה, והענן מלא את בית ה'. ועל-כן באמת היה חנכת הבית הראשון בימי שלמה בחג הסכות כמו שכתוב שם במלכים. נמצא, שעל-ידי מצות סכה שאנו מקימין אחר יום הכפורים בזה אנו ממשיכין על עצמנו קדשת הבית המקדש על כל אחד שהוא בחינת ענני כבוד, בחינת סכה כנ"ל. שזהו בחינת שעל-ידי סלח נא של יום הכפורים זוכין לחנכת הבית, דהינו בחינת סכה וכנ"ל. ועקר קדשת הבית המקדש הוא בחינת הארת בן ותלמיד להודיע לדורות כי ה' הוא האלקים כנ"ל. כי מבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי כלליות בן ותלמיד זוכין להארת הרצון בשעת האכילה, שזהו בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, בחינת עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת, דהינו מחצות המקיפין וכו'. ואלו מחצות המקיפין שזוכין על-ידי הארת בן ותלמיד אלו המחצות הם בחינת מחצות הסכה שהוא בחינת מקיפים כידוע. וזה בחינת סכה של לויתן, בחינת לויתן זה יצרת לשחק בו המבאר שם בתורה הנ"ל. וזה בחינת מצות אכילה בסכה, כי שם האכילה בבחינת הארת הרצון הנ"ל שזוכין על-ידי אכילה דיקא, כי על-ידי קדשת יום הכפורים שזכינו לפעל בקשת סלח נא ונמשך עלינו קדשת הבית המקדש שנכנס בו הכהן הגדול לפני ולפנים עד שאנו זוכין שכל אחד מישראל נכנס לבחינת קדשת הבית המקדש לחנכו, שזהו בחינת סכה הקדושה כנ"ל. ועקר הקדשה של הבית המקדש הוא בחינת כלליות בן ותלמיד שמשם בעצמו הם בחינת מחצות הסכה שהם בחינת מחצות המקיפים הנמשכין על-ידי הארת בן ותלמיד. ועל-כן אז זוכין לאכל בסכה, כי זוכין לאכילה קדושה הנ"ל לזכות על-ידי האכילה להארת הרצון הנמשך מהמקיפים הנ"ל שהם בחינת סכה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות ארבעה מינים שעקר מצותן לטלן בידים דיקא, כי על-ידי-זה אנו ממשיכין עלינו קדשת הידים העליונים שהם בחינת הרמזים שיש בים החכמה בחינת זה הים גדול ורחב ידים לויתן זה וכו'. כי על-ידי מצות ארבעה מינים אנו מנענעין ומרמזין לכל העולם, כי ה' הוא האלקים למעלה ולמטה ובארבע רוחות. וזהו מה שפעלנו בראש השנה ויום הכפורים בחינת מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידה. כי בראש השנה היה כל עסקנו לגלות אלקותו ומלכותו בעולם כנ"ל ועקר שימשך ויתקים ידיעה הקדושה הזאת מדור לדור לעולם שזהו בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. ועל-כן מתחילין תחלת תפלת ראש השנה, 'לדור ודור המליכו לאל', כי זה העקר שנמליך מלכותו יתברך עלינו מדור לדור לעולם. וכן מסימין סמוך לסוף הברכה ותמלך אתה ה' וכו' ככתוב ימלך ה' וכו' לדור ודור וכו'. ועל-כן בראש השנה הוא פקידת עקרות, כי אז נפקדו גדולי הצדקניות שרה, רחל, חנה, כי עקר פקידת עקרות שיתרבו בני ישראל כדי שיודיעו אלקותו יתברך בעולם מדור לדור, כי רק זהו עקר המצוה של הולדת הבנים. וכן מה שכל הצדיקים חותרים כל כך להעמיד תולדות הכל בשביל שיודיעו אלקותו מאב לבן מדור לדור. ומחמת שזה הענין עקרו נעשה בראש השנה כנ"ל על-כן אז הוא פקידת עקרות כנ"ל. ובראש השנה היא התחלת התקון הנורא הזה, ומחמת שכל התחלות קשות, בפרט תקון גדול ונורא כזה שבשביל זה נברא הכל בגין דישתמודעין לה, על-כן אז אי אפשר לעסק בתקון זה כי אם על-ידי גדולי הצדיקים ראשי בני ישראל האמתיים, על-כן צריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה כמנהג ישראל, כי התחלת התקון אי אפשר כי אם על-ידי גדולי הצדיקים, כי הם בחינת משה שעסק בזה כל ימיו להמשיך הדעת הקדוש הזה בעולם בחינת אתה הראת לדעת וכו'. אבל על-ידי שאנו זוכין ביום הכפורים לפעל בקשת סלח נא כי הם מודיעין לנו גדל רחמנותו יתברך בלי שעור ושהוא יתברך חפץ בצעקתנו ובקשתנו תמיד. ומחזקים אותנו לצעק תמיד לה' יתברך שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל. ועל-ידי-זה נתקרבים כל הרחוקים לה' יתברך ועל-כן בראש השנה אז מתחילין לעסק בקולות וצעקות לה' יתברך בחינת ממעמקים קראתיך ה'. אבל אז עקר ההתחלה הוא על-ידי מצות שמיעת קול שופר שעל-ידי מצות קול שופר שהוא קול חזק מאד, על-ידי-זה ממשיכין על ישראל הארה בדעתם לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים לעולם רק יצעקו תמיד לה' יתברך. ואנו עוסקין בקולות וצעקות בכל עשרת ימי תשובה עד שביום הכפורים זוכה כל אחד מישראל לכלליות הקולות הקדושים שהם בחינת חמשה קולות, בחינת חמש תפלות שזוכה כל אחד מישראל להתפלל ביום הכפורים. ועל-ידי שמקבלין ביום הכפורים אלו החמשה קולות על-ידי-זה זוכין להמשיך על עצמן קדשת אלו הקולות לעולם, דהינו שתמיד יצעקו לה' יתברך ולא יתיאשו עצמן מן הצעקה לעולם, שעל-ידי-זה יזכו בודאי להתקרב לה' יתברך מכל מקומות שהם. ואחר כך בסכות זוכין לנצח המלחמה בשלמות עד שכל אחד מישראל נוטל בידיו הארבעה מינים שהם בחינת הרמזים שיש בים החכמה שהם בחינת ידים וכל אחד מראה באצבעו לכל באי עולם להאמין בה' יתברך כי הוא יתברך מושל למעלה ולמטה ובארבע רוחות. נמצא, שכל אחד מישראל עוסק בישוב העולם, דהינו להודיע לאחרים גדלתו וממשלתו יתברך שזהו בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. נמצא, שבראש השנה היה התוקע אחד וכל העם שומעים, זה רמז שאז מתחיל הצדיק הדור להמשיך תקון הקולות ממנו דיקא, כי ההתחלה צריכה להיות מהצדיק דיקא כנ"ל. ואחר כך עוסקין בתקון זה עד שביום הכפורים זוכה כל אחד לשלמות כל הקולות שהם בחינת חמש תפלות חמשה קולות כנ"ל. ועל-ידי-זה נתתקנין הכל עד שזוכה כל אחד להאיר בחבריו ולהעמיד בנים ותלמידים שזה עקר התקון, כמבאר בהתורה הנ"ל. שזהו בחינת מצות נטילת ארבעה מינים בידיו שהוא בחינה מה שכל אחד מרמז בידיו לכל באי עולם כי ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל-כן מסימין אחר ההקפות בארבעה מינים למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד וכנ"ל. נמצא, שבסכות מוסיפין שמגלין על-ידי הארבעה מינים שזכינו לתקון נפלא עד שגם אנחנו בני ישראל הפשוטים כל אחד ואחד יכול ללמד גם לאחרים, להמשיך הארת הדעת האמת הנ"ל גם לאחרים לבנים ותלמידים, שזהו בחינת מצות ארבעה מינים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שמחת בית השואבה, בחינת ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. כי אלו המים שואבין מים החכמה הנ"ל שמתגלה אז בסכות שהוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו'. וזהו שתרגם ושאבתם מים בששון, ותקבלון אולפן חדת. כי זה עקר עסקנו בכל הימים הנוראים הללו להמשיך ולקבל אולפן חדת למוד חדש באפן שנזכה לקרב עצמנו ולקרב כל באי עולם אליו יתברך שזה עקר בחינת הארת בן ותלמיד שאנו עוסקין בו בראש השנה וכו'. ועתה אנו זוכין בשמחת בית השואבה לשאב ולקבל זה הלמוד הקדוש בחינת ותקבלון אולפן חדת. ואז השמחה גדולה מאד מאד כשנתגלה למוד הזה שעל-ידי-זה מתקרבין הכל לה' יתברך שזה עקר השמחה של כל השמחות בחינת ברבות צדיקים ישמח העם, בחינת ישמח ה' במעשיו הפך ויתעצב אל לבו הנאמר כשנתרחקין חס ושלום מה' יתברך. אבל על-ידי הלמוד הזה בחינת אולפן חדת שעל-ידי-זה מתקרבין הכל לה' יתברך על-ידי-זה השמחה גדולה בלי שעור, כי נתגדל כבודו יתברך על-ידי התקרבות הרחוקים אליו יתברך כמו שמבאר במקום אחר, שזהו בחינת יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת שמחת תורה שמסימין התורה ומתחילין אותה מחדש, זה בחינת כלליות בן ותלמיד, כי סיום התורה זה בחינת הארת התלמיד, בחינת מלא כל הארץ כבודו, זהו בחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו'. כי השגת יהושע הוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזה בחינת לכל האתת והמופתים וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. שגלה אלקותו יתברך לעיני כל ישראל, שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת השגת התלמיד. ואחר כך מתחילין מיד בראשית. זה בחינת השגת הבן, בחינת מה וכו', כי בראשית מאמר סתום בחינת קדם הבריאה, שזהו בחינת השגת הבן, בחינת מה, כי קדם הבריאה אי אפשר להשיג רק אחר כך כשברא את העולם נכללין שני ההשגות יחד על-ידי הצדיקים האמתיים, שזהו בחינת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כי העקר הוא השגת הרב שהוא בחינת מה, בחינת בראשית ומשם נמשך השגת הבן והתלמיד שהם בחינת בריאת שמים וארץ, שזהו בחינת כי כל בשמים ובארץ. כי צריכין שיהיו נכללין שניהם יחד בן ותלמיד, שזהו בחינת כלליות העולמות; דרי מעלה ודרי מטה שצריך לכללם יחד שזה עקר התקון כנ"ל: ועל-כן קורין בשמחת תורה, וימת שם משה וכו' ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו'. כי זה עקר התקון של בחינת הארת בן ותלמיד שאפלו כשמסתלק הצדיק בחינת משה למקום שמסתלק אף-על-פי-כן עקר שלמותו שיאיר בדרי מטה גם כן שבשביל זה הוא צריך להשאיר אחריו ברכה בן ותלמיד וכו', כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל. שכל זאת הוא בחינת וימת שם משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו'. ועל-כן קורין זאת בשמחת תורה שאז הוא גמר התקון שהתחלנו בראש השנה כידוע בכונות. כי זה עקר התקון שמתחיל בראש השנה ונגמר בשמיני עצרת ושמחת תורה להמשיך הארת בן ותלמיד שגם לאחר הסתלקות הצדיק בחינת משה יהיה נשאר דעתו לדורות להודיע מדור לדור דעתו הקדוש שהשאיר בעולם להודיעם כי ה' הוא האלקים ולרחם עליהם להוציאם מעונות ולקרבם כלם לה' יתברך באמת לעולמי עד ולנצח נצחים אמן, ואמן: שיך לעיל לאות כט:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כלל הדבר, שבראש השנה אנו נוסעין לצדיקים ואז אנו מקבלין מהצדיקים לצעק תמיד לה' יתברך יהיה איך שיהיה שזהו בחינת שמיעת קול שופר שהתוקע אחד וכל העולם שומעים וכנ"ל. וביום הכפורים כבר זכינו לקבל ענין זה עד שביום הכפורים זוכין לחמשה קולות וכו', הינו שזוכין שכל אחד מישראל יודע בעצמו לצעק תמיד לה' יתברך וכנ"ל. ובסכות מגלין שלא די שזכינו לקבל מהצדיק בראש השנה לצעק תמיד לה' יתברך, שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל. אף גם זכינו לקבל ללמד גם לאחרים הארת הדעת כנ"ל לבל יתיאשו עצמן לעולם רק יצעקו תמיד לה' יתברך כי עדין ה' אתם כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל שזהו בחינת מצות ארבעה מינים כנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן כלב שהיה בהפך מהמרגלים ולא היה חפץ להיות נסת אחריהם, על-כן הלך מהם ונשתטח על קברי אבות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי המרגלים פגמו בבחינת הארת בן ותלמיד שהוא בחינת ארץ ישראל כנזכר לעיל באריכות. ויהושע נמלט מהם בזכות וכח משה רבו שהיה משרת אותו באמת ולא מש מתוך אהלו, על-ידי-זה זכה שברכו משה, יה יושיעך מעצת המרגלים, ועל-ידי-זה נצל מהם כי הם פגמו באמונה כנ"ל. ועקר הפגם שלהם היה באמונת חכמים שלא האמינו במעלת ההתקרבות לצדיקים אמתיים בחינת משה ממשיכין הארת דעתם הקדוש לבניהם ותלמידיהם להודיע כי ה' הוא האלקים שזהו עקר בחינת הארת בן ותלמיד, עקר ישוב העולם וכו' כנ"ל, שכל זה זוכין בשלמות על-ידי ארץ ישראל כנ"ל. והמרגלים פגמו בכל זה כנ"ל. אבל יהושע שזכה להתקרב בשלמות למשה רבנו וזכה לקבל הארת דעתו הקדושה להאיר בנו לדורי דורות, כמו שאמרו, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' עד היום הזה. על-כן באמת נצל מעצת המרגלים בזכות משה רבו שברכו כנ"ל. וכלב ראה שלא ברכו משה והיה מתירא שלא יהיה נסת אחריהם חס ושלום, על-כן הלך ונשתטח על קברי אבות שזהו גם כן ההפך מעצת המרגלים שאינם מאמינים בכח הצדיקים שיכולין להשאיר דעתן הקדוש אפלו לאחר הסתלקותן לדורי דורות כנ"ל. אבל כלב רוח אחרת היתה עמו וימלא אחרי ה' כי האמין בגדל כח הצדיקים אפלו לאחר הסתלקותם. ועל-כן הלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל עליהם שלא יהיה נלכד עמהם. ובזה הראה האמת שהוא שלא כדעתם הרעה. כי אדרבא, הצדיקים יש להם כח בחייהם ולאחר הסתלקותם להוציא את האדם מעונות כי דעתיהן הקדוש נשאר קים לעד ולעולמי עולמים. וזה שנוהגין גם עד היום לילך על קברי צדיקים, בפרט בערב ראש השנה, כי בראש השנה צריכין להמשיך הארת בן ותלמיד כנ"ל. על-כן משתטחין מקדם על קברי הצדיקים כדי להמשיך מהם הארת דעתם הקדוש כדי לזכות להנצל מעונות לידע כי ה' הוא האלקים שזהו עקר בחינת ראש השנה ויום הכפורים וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הדור האתרוג בחינת פרי עץ הדר, זה בחינת וכבוד הדר מלכותו, בחינת להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו, בחינת הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה. כי על האתרוג ומיניו אומרים ההלל שכולל כל נפלאות ה', הינו כנ"ל, כי על-ידי הארבעה מינים שמנענעין בהם בידם ואומרים עליהם את ההלל בזה מודיעים לכל באי עולם כבוד הדר מלכותו, שזהו בחינת הארת בן ותלמיד שהמשכנו בראש השנה ויום הכפורים. שעקר הארה זאת להודיע גדלתו ומלכותו יתברך לכל בני האדם מדור לדור לעולם בחינת להודיע לבני האדם וכו' וכבוד הדר מלכותו וכו' כנ"ל. ועין במקום אחר כתבנו גם כן שארבעה מינים הם בחינת הארת בן ותלמיד וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן ארץ ישראל מסגל לבנים, וכן אברהם אבינו הבטיחו ה' יתברך על ירשת הארץ ועל הבנים יחד. כי עקר הבנים שצריכין להשאיר בעולם הוא רק כדי להשאיר דעתו בעולם אחריו לדורות כנ"ל. וזה זוכין על-ידי ארץ ישראל כנ"ל, על-כן הבטיחו על שניהם יחד: גם צריכין לבאר כל ענין הנסירה, וענין אכילת ערב יום כפור ותענית יום הכפורים ועוד כמה דברים על-פי הנ"ל, אך מרבוי המניעות לא נכתב כי אם הנ"ל וגם זה בדרכי ישועותיו הנפלאות מאד שאי אפשר לבאר כלל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

רמזים מהמעשה של השבעה בעטלירש, מהמעשה של יום הרביעי. שהתפאר שאינו מניח שום הבל פה לתוך זה העולם ועל-כן נדמה שצוארו עקם. אבל באמת יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם וכו' ויש לו הסכמה וכו'. וספר מעשה משתי המדינות שרחוקים זה מזה אלף פרסאות ובלילה אינם יכולים לישן וכו'. והוא יודע מהיכן נמשך זאת. כי יש שני צפרים שהם זוג אחד בעולם ונאבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה והיא מחפשת אותו וכו'. והוא התפאר שיכול הוא לתקן זאת, כי הוא יכול לעשות ולכון כל הקולות שבעולם, גם יכול להשליך קולות וכו', אך מי יאמין זאת וכו': וענין מעשה זו יש לרמזה שהיא בחינת ראש השנה, בחינת קולות והבלים של השופר הקדוש. כי השופר הוא בחינת עלמא דאתי, כמובא בכונות, שהיא בחינת בינה, שהיא עלמא דאתי, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כי צריכין לעקם צוארו מהבלים דהאי עלמא שפלה ולהמשיך כל ההבלים לתוך השופר שהוא בחינת עולם הבא שלא יניח אפלו שום הבל פה לתוך זה העולם. רק כל הבל והבל וכל נשימה ונשימה שיוצא מפיו הכל יהיה נכנס לתוך השופר שהוא בחינת עלמא דאתי. שכל הבליו ונשימותיו יהיה רק אל התכלית מקשרים וכלולים בעולם הבא. וזה בחינת הבלים של קהלת, בחינת הבל הבלים וכו', עין בתקונים. והעקר למעשה שלא יכניס שום הבל לתוך זה העולם רק יפרש מהבלי העולם הזה לגמרי רק כל הבליו יהיה הכל תורה ותפלה מקשרים לעולם הבא כנ"ל: וזה צריכים בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, כי זה עקר התשובה להניח הבלי עולם הזה ולקשר כל הבלים לעולם הבא שהוא בחינת שופר כנ"ל. ועל-ידי מצות תקיעת שופר אנו ממשיכין על עצמנו כח מצדיקי אמת שזכו לזה ובכחם נזכה אנחנו גם כן לזה. וזה הצדיק שזכה לזה הוא מתפאר שיכול להשליך קולות. וענין השלכת קולות האיר ה' עיני ומצאתי שנמצא במקרא בענין נבואה, בענין נבואת שמואל עין בפרוש רש"י שם על פסוק ויקרא ה' שמואל א ג) זהו שאמר הכתוב, ירעם אל בקולו נפלאות, עלי היה כהן שומר מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ וקפץ הקול דרך עלי לשמואל. וזהו בחינת השלכת קולות ממעלה למטה. וזה הצדיק הנ"ל שהיה לו צואר עקם זכה לזה ממטה למעלה שהיה יודע להשליך קולות לחבר השני צפרים. כי באמת הנבואה נמשכת מבחינת שני הצפרים הנ"ל שהם מרמזים בשרשם על יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה אשר בגלות הם נתעים זה מזה כידוע, בבחינת כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, שזה סוד קן צפור וכמבאר בתקונים בכמה מקומות לאין מספר. כי אלו השני צפרים הם בחינת שני הכרובים שהיו סוככים בכנפיהם על הארון אשר משם נמשך הרוח נבואה להנביאים, כמו שכתוב, וישמע את הקול מבין שני הכרבים וכו'. אשר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם פנים אל פנים ולהפך, להפך. וכמו שאיתא בזהר חדש, ומהאי יומא לא אשתאר רק חד וכו'. ועל-כן זה הצדיק שיודע להשליך קולות בודאי זכה להקול הנמשך משני הצפרים שמשם עקר שרש כל הקולות, ומשם עקר בחינת השלכת קולות, בחינת ירעם אל בקולו נפלאות חסד וגבורה הנ"ל. על-כן מאחר שזכה לזה הקול של שני הצפרים על-כן הוא יכול לחברם. וזה בחינת שופר כנ"ל, כי שופר הוא בחינת רוח נבואה הנמשך מהצפרים הנ"ל בבחינת כשפר הרם קולך הנאמר בישעיה הנביא. וכן מתן תורה שאז היה עקר התגלות הנבואה היה בקול שופר, כמו שכתוב, וקל שפר חזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ועל-כן על-ידי קול שופר ממשיכין קול נבואה שהוא בחינת קול המחבר שני הצפרים שמשם שרש הנבואה, ועל-ידי-זה זוכין לחבר וליחד שני הצפרים הנ"ל שהם בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה. שזה עקר סוד כונות השופר לנסר המלכות וליחדה עם זעיר אנפין כידוע שהם בחינת שרש הצפרים הנ"ל כידוע וכנ"ל. ועל-כן שופר מקבץ נדחים מהגלות, כמו שכתוב, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו'. כי עקר קבוץ גליות ועקר הגאלה הכל תלוי בחבור שני הצפרים הנ"ל הגאלה הכל תלוי בחבור שני הצפרים הנ"ל שעליהם נאמר כצפור נודדת מן קנה וכו', כידוע ועל-ידי שופר נתתקן זאת שזה עקר הגאלה בחינת קבוץ גליות:

העתקת הקטע עם מראה המקום