ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · חדש

וזה בחינת אסור חדש שאסור לאכל מן התבואה החדשה עד יום טז בניסן שהוא מחרת הפסח שמקריבין בו עמר שעורים, כי בפסח אז הוא התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז הוא יציאת מצרים שיוצאין ממ"ט שערי טמאה ונכנסין במ"ט שערי קדשה ומבאר בכונות ומובא בדברינו שביום ראשון של פסח נמשכין כל המחין ואז הוא התקרבות גדול מאד. ואחר כך ביום שני ראשון לספירה אז מסתלקין המחין ומתחילין לקבלם בהדרגה כסדר וכבר מבאר בשם הבעל שם טוב ז"ל על זה שהוא בחינת והוא ינהגנו על מות, כמו שמוליכין את התינוק ומלמדין אותו לילך שבתחלה מוליכין אותו בידים ואחר כך פתאם מסלקין הידים ממנו כדי שילך מעצמו, כמו כן הוא בעבודת ה' שבתחלת ההתקרבות מסיעין להאדם ומוליכין אותו בדרך הישר. ועל-כן אין חזק כתחלת החסידות ואחר כך נופל מהתלהבות הזאת, כי מסלקין ממנו ההתלהבות שבא עליו מלמעלה ומניחין לו לילך בעצמו, שזהו בחינת פסח וספירה כנ"ל. וענין זה מתנהג בכל אדם כמה וכמה פעמים אין מספר בכמה וכמה בחינות שונות וכמו שפרש רש"י על פסוק, אתם נצבים היום כלכם. ופרש רש"י, כיום שהוא מאפיל ומאיר, כך הוא עתיד להאפיל לכם ולהאיר לכם. וכל זה כלול בדברינו הנ"ל הבנויים על מה שכתב הוא ז"ל על פסוק שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל באריכות: נמצא, שביום שני של פסח נמשך על ישראל בחינה הנ"ל בחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב, כי אז צריכים זאת, כי אז הוא תחלת ההתקרבות שהאיר עליהם הארה גדולה ונפלאה בשעת יציאת מצרים ביום ראשון של פסח על-כן תכף ביום שני מסלק מהם גדל ההארה הזאת ומראה להם התרחקות קצת והמצריים שהם הסטרא אחרא מתחילים מחדש לרדף אותם וכו'. וכל זה הוא בחינה הנ"ל, כי הכל בשביל התקרבות, כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות וכנ"ל ועל-כן אסור לאכל מן התבואה החדשה עד אותו היום שהוא מחרת הפסח, כי ענין זה הנ"ל שהוא בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ"ל זה צריכים מאד בכל הבחינות הן בענין עבודת ה', כמבאר לעיל וכן בענין הלחם והפרנסה צריכים זאת גם כן מאד לידע שהלחם והפרנסה באה ממרחק מאד מאד בבחינת ממרחק תביא לחמה שמרמז על התורה לחמה דאוריתא וגם צריכין להבין משל ומליצה, כמו שפרש רש"י בתחלת משלי). כי גם כפשוטו צריכין לידע שהלחם והפרנסה ממש באים ממרחק מאד, כי המזונות באים ממקום גבה ורחוק מאד, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא וכו'. שהוא בחינת מזל העליון, שהוא בחינת תקוני דיקנא קדישא, בחינת נצר ונקה וכו', שהם בחינות גבוהים מאד כידוע. ועל-כן באמת אמרו רבותינו ז"ל, קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. וכפלים כיולדה ויותר מן הגאלה, וכפי עצם התרחקות המזונות והפרנסה מן האדם בודאי לא היה כדאי שימשך לו מזונות. אך ה' יתברך זן את העולם כלו בטובו בחן ובחסד וברחמים וכו' ועל-כן כשמגיע לאדם איזה שפע של מזונות ופרנסה הן רב הן מעט צריך לידע שהכל בחסד ואינו כדאי רק הכל ברחמיו שמביא לו פרנסה ממרחק מאד בבחינת ממרחק תביא לחמה ממש, וידיעה זאת נצרך לו בכמה בחינות הן שלא ירום לבבו בעשרו והשפעתו שיסבר שהעשירות מגיע לו כמצוי בכמה אנשים שתכף שמגיע לו איזה שפע עשירות מתחיל להתנהג בגדולות עד שעכשו דאגתו מרבה מקדם מחמת שחסר לו הרבה כפי מה שרוצה להתנהג בגדולות וכשאין מרויח כרצונו הוא מלא כעס ומכאובות ומתרעם על מדותיו יתברך כאלו ה' יתברך משעבד, כביכול, לתן לו עשירות, אבל באמת צריך לידע שכל מה שה' יתברך משפיע לו הכל בחסד גדול, כי השפע באה לו ממרחק מאד כנ"ל על-כן אל ירום לבו בעשרו ואל יתרעם על מדותיו יתברך. ומה שהוא צריך על הכרחיות באמת יבטח בשם ה' שישפיע לו בחסדו: וכמו כן בעניים ודלת העם צריכין גם כן לידע זאת שהפרנסה באה ממרחק מאד בחסדו. ועל-כן צריך לבטח, כי האלקים הרועה אותו מעודו בחסדו ומשפיע לו פרנסתו ממרחק כזה הוא ירחם עליו כל ימי חייו ויתן לו פרנסתו המכרחת ואל יצר צרת מחר, כי דיקא על-ידי שיודע שהפרנסה באה ממרחק מאד מאד, בפרט העניים ודלת העם שרואים כמה הפרנסה רחוקה מהם ומעט הפרנסה שיש להם באה להם בנס בכל יום כשידע זאת בברור לא יטריד דעתו ומחשבתו עוד על הפרנסה רק ישליך יהבו על ה' מאחר שיודע שאין שום סבה שימשיך פרנסה רק ה' יתברך משפיע לו ממרחק מאד בחסדו והוא ברחמיו ישפיע לו גם להבא בכל יום די מחסורו בחן ובחסד וברחמים. ועל-כן אסור לאכל לחם ותבואה חדשה עד מחרת הפסח שאז נמשך על ישראל בחינה זאת בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ"ל שרק בבחינה זאת צריכין לקבל הלחם והפרנסה כנ"ל, שזהו בחינת אכילת מן בבחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, הינו שידע שהפרנסה נמשכת בבחינת מן שלא ירד בפעם אחד על כל השבוע והחדש רק דבר יום ביומו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כדי שיתלו עיניהם למרום. וכמו כן נמשכת הפרנסה לכל אחד לפי בחינתו באפן שיתלה עיניו למרום בכל עת שידע שהפרנסה רק מאתו יתברך ממרחק מאד, כמו שכתוב, לא ממוצא וממערב וכו' כי אלקים שופט וכו'. וצריך לבלי להתנהג בגדולות. ומה שמכרח לו בודאי ישפיע לו ה' יתברך שזהו בחינה הנ"ל בחינת רחוק וקרוב שתכף כשיודע כמה רחוק הישועה ממנו ואף-על-פי-כן ה' יתברך מושיע לו בכל עת בחסדו הנפלא ממרחק מאד על-ידי-זה תכף נתקרב, כי כשיודע שהכל בנפלאות ה' בחסדו תכף הישועה קרובה אליו מאד, כי אין מעצור לה' להושיע וכו', כי ממנו לא יפלא כל דבר, אבל תכף כשיטעה ויסבר שהוא קרוב ממש תכף הוא רחוק מאד, כי באמת התקרבות לה' יתברך וכן הפרנסה רחוקה ממנו מאד מאד וכנ"ל. ועל-כן צריכין לזכר כל הנ"ל היטב בכל יום הן בענין התקרבות לה' יתברך הן בענין הפרנסה הן בכל הצטרכות האדם. ועל-כן אסור לאכל מן החדש עד מחרת הפסח שאז נמשך בחינה זאת על ישראל בחינת שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת עמר שעורים שמקריבים אז שהוא מתיר החדש, כי כל הישועות וכל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים וכל הפרנסה וכל ההשפעות הכל נמשך מן המקום ההוא שהוא מקום הבית המקדש שעליו נאמר, וירא את המקום מרחק וכנ"ל. ואפלו כשעומדים בבית המקדש בזמן הבית היו צריכים לידע כמה וכמה הם רחוקים מקדשת המקום הנורא הזה וכל עקר החרבן נמשך מזה מחמת שפגמו בזה וסברו שכבר כל טובם בידם ומרדו בה' יתברך, כמו שכתוב, כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על-כן שכחוני. וזהו שהבאתי לעיל מה שפרש רש"י על פסוק, הסבי עיניך מנגדי וכו', עין שם, כי מרב החבה שהראה להם בבית ראשון מרדו בו כנ"ל, כי בעצם ההתקרבות צריכים לידע ההתרחקות כנ"ל ואז דיקא הוא מקרב ובלבד שלא יטעה, כי צריך בכל פעם לזכר רחוקו ולשמח דיקא על-ידי-זה בחסדו שהוא יתברך מקרבו מהתקרבות כזה וכנ"ל: וזהו גם כן בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש מאן דזעיר הוא רב מאן דהוא רב הוא זעיר. וכן חוזר חלילה וכמובן שם בזהר הקדוש במקומו שיש בזה עמקות, עין שם. אף-על-פי-כן על-ידי דברינו הנ"ל יכולין להבין קצת להוציא מזה עצות והתחזקות להתקרב ולא להתרחק בכל מה שיעבר עליו הן בענין עבודת ה' הן בענין פרנסה ובנים וכו'. וזהו בחינת הקרבנות שהיו בבית המקדש שהיו לוקחים בהמה גשמית ומנחה ונסכים גשמיים ומעלין אותם לקרבן למעלה למעלה, כי סלוקא דקרבנין למקום רחוק מאד מאד, כמו שאיתא בזהר הקדוש סלוקא דקרבנין עד אין סוף, כי שם בבית המקדש שם ראו בחינה זאת בכל יום בחינת וירא את המקום מרחק הנ"ל, כי הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו'. וה' יתברך ברחמיו צמצם השראת שכינתו בבית המקדש. וכן מעצם רחמיו צוה להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח ועל-ידי-זה נמשכו כל השפעות טובות לעולם שכל זה הוא בחינת דברים נפלאים ורחוקים מן השכל מאד. בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו, בחינת ממרחק תביא לחמה הנ"ל. וזה בחינת העמר שעורים שמתיר החדש לאכל, כי עמר שעורים היא פליאה עצומה ביותר, כי שעורים מאכל בהמה וצוה ה' יתברך להביא אז במחרת הפסח עמר שעורים דיקא שהיא מאכל בהמה להורות נפלאות חסדו שיכול להעלות ולקרב בחינת התרחקות כזה שהוא בחינת שעורים מאכל בהמה. ועל-ידי-זה ימשך על ישראל דעת שידעו עצם התרחקותם ואין לנו דעת כמו בהמה ממש כמו שכתוב, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. וזה עקר ההתקרבות בחינת לרחוק ולקרוב הנ"ל. ועל-כן העמר שעורים דיקא מתיר החדש באכילה, כי אי אפשר לאכל לחם ולקבל הפרנסה כי אם על-ידי בחינה זאת שידעו עצם ההתרחקות, שזהו עקר ההתקרבות שבחינה זאת נמשכת במחרת הפסח וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שש השעורים שנתן בעז לרות, שהם בחינת השש כנפים המבארים בהתורה הנ"ל שכל דברינו הנ"ל כלולים בהם, עין שם. וכמבאר שם שרות בקשה זאת, ופרשת כנפיך על אמתך. על-כן נתן לה שש שעורים שמרמז על בחינת השש כנפים הנ"ל. 'שעורים' דיקא בבחינת עמר שעורים שהיו עוסקים בתקון זה, כמו שכתוב, והמה באו בתחלת קציר שערים. ופרש רש"י, בקצירת העמר הכתוב מדבר. כי רות היתה גר צדק וממנה למדו רבותינו ז"ל כל דיני התקרבות הגרים, כי כל התקרבות הגרים, שהם בחינת הרחוקים מה' יתברך, הכל הוא על-ידי בחינה הנ"ל בחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל, כי הגר וכן הרחוק מה' יתברך בחטאותיו כשבא להתקרב שהוא גם כן בחינת גר, קשה מאד לקרבו, כי הבעל דבר מסבב אותו וחותר עליו מאד, וכמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים. ועל-כן עקר התקרבותו על-ידי בחינה הנ"ל שידע עצם התרחקותו מצדו ועצם התקרבותו לה' יתברך מצד רחמי ה' יתברך הנפלאים מאד מאד וכשידע כל זאת בידיעה ובאמונה שלמה יוכל להתקרב בבחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל שנאמר עקרו על גרים ובעלי תשובה כידוע. ועל-כן עקר התקרבות הגרים ובעלי תשובה הוא בבחינה זאת, בחינת התרחקות והתקרבות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, גר שבא להתגיר אומרים לו, מה ראית שבאת להתגיר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים וסחופים ויסורים באים עליהם? אם נתרצה על זה ואמר, יודע אני ואיני כדאי! מקבלין אותו. ואחר כך מודיעין אותו כמה מצות וענשין וכל זה למדו מפרשת נעמי ורות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ורות היתה צדקת גדולה ונתגירה באמת מאד ונתרצית על הכל עד שאמרה, באשר תמותי אמות ושם אקבר. שפרשו רבותינו ז"ל שאמרה לה נעמי, ארבע מיתות נמסרו לבית דין. השיבה לה, באשר תמותי אמות. שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנחנקין ונהרגין ואחד לנסקלין ונשרפין ונתרצית גם על זה ואמרה, באשר תקברי אקבר. ואז, ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. שלמדו מזה שאין מרבין לרחקו רק מקרבין אותו. וכן הוא בענין התקרבות הרחוקים אל האמת. והבן היטב כל זה עד היכן נתרצית רות הצדקת שנעמי התרה בה שיש ארבע מיתות בית דין ושני קברים, כאומר אולי לא תוכל לעמד בנסיון ותעבר חס ושלום, על ארבע מיתות בית דין, והשיבה, באשר תמותי אמות ושם אקבר. שאיך שיהיה אני חפץ בהאמת בקדשת ישראל ויעבר עלי מה, כי לכאורה היה ראוי לרות להשיב לנעמי, מה אתה מיראני בארבע מיתות בית דין הלא הבחירה בידי ובודאי לא אעבר, חס ושלום, עברות גדולות כאלה שמגיע עליהם חס ושלום, ארבע מיתות בית דין מאחר שאני באה להתגיר ביסורים כאלה?! אך רות הצדקת בודאי היתה זאת במחשבתה, כי בודאי קבלה על עצמה להתגיר ולא לעבר חס ושלום, שום עברה קלה, מכל שכן עברות של ארבע מיתות בית דין חס ושלום, אך אף-על-פי-כן השיבה בתמימות צדקתה ואמרה, באשר תמותי אמות שאפלו אם יתגבר הבעל דבר ויביאני חס ושלום, למה שיוכל להכשיל את האדם, אף-על-פי-כן אני מקבל עלי קדשת ישראל באמת ויעבר עלי מה ובאשר תמותי אמות וכו'. ואז קרבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשית צדקת גדולה עד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזר כל העולם למוטב. וכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת שעקר התקרבותו על-ידי התרחקות ואפלו אחר כך כשנתקרב הרבה צריך לזכר בכל פעם התרחקותו וכן חוזר חלילה בבחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ונחזר לענין חנכה, כי מבאר בהתורה הנ"ל שיש נחש ונמלה בתוך פיה וכו' שהוא סוד מה שכתוב בזהר הקדוש ומאן הוא נחש דפרח באוירא וכו', עין שם. מבאר שם שהנחש הם בחינת חכמות חיצוניות של המחקרים שמתגברים על-ידי דבורים רעים שעל-ידי-זה עושים כנפים להנחש שהם המחקרים וכו', כי על-ידי דבורים קדושים עושים כנפים דקדשה וכו', עין שם כל זה היטב. כל זה הוא בחינת תקף הנס של חנכה שעקרו היה להכניע מלכות יון הרשעה שהם חכמי האפיקורסים שעקרם הם חכמי יון, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל שכל חכמתם הם קוראים חכמת יונית, כי כל התגרותם של היונים אז בישראל היה מחמת חכמתם הרעה שהתגברה אז על-ידי רבם אריסטו היון ימח שמו, שאפיקורסית שלו ידוע ומפרסם, כי כל דעותיו הרעות הם כנגד התורה הקדושה כידוע להמסתכלים על האמת לאמתו. ומחמת שהיונים הלכו על-פי דעותיו הרעות התגרו בישראל על שהם חזקים כל כך בדרכי התורה הקדושה על-כן עמדו על ישראל להשכיחם תורתו וכו' וכל כחם היה על-ידי דבורים רעים שהם לשון הרע וכו'. ועל-כן עקר הכנעתם היה על-ידי דבורים קדושים, שהם בחינת כנפים דקדשה הנ"ל, שהם בחינת תפלה ותחנונים וצעקות וזעקות שהרבו מתתיהו ובניו הצדיקים שהיה אז להתפלל ולצעק לה' יתברך, כמבאר בספרים, כי עקר הכנעת חכמת יון הרשעה שהוא עקר זהמת הנחש כנ"ל הוא על-ידי דבורים קדושים של התורה ותפלה וביותר על-ידי תפלה שעל-ידי-זה נעשים כנפים דקדשה שמכניעים כנפים של הנחש הנ"ל. כי חכמת יון הרשעה הוא ההפך מבחינת כנפים הנ"ל, שהם בחינת שלום לרחוק ולקרוב, שהוא בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שזהו כל חכמת ישראל הכשרים והצדיקים שאפלו מי שזוכה לחכמה גדולה ודעת אמתי בידיעתו יתברך הוא יודע בכל פעם התרחקותו יותר וכנ"ל, כי זה עקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה וכמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן מד), מכל שכן מי שדעתו קטנה עדין שהוא צריך בודאי לידע כמה הוא רחוק מן החכמה, בפרט מי שהוא יודע שלא קדש את גופו עדין ועדין יש לו שמץ מאיזה תאוה שלא שברה בשלמות שבודאי עדין אין דעתו שלמה, מכל שכן וכל שכן מי שיודע פגמיו ולכלוכיו בכל התאות שבודאי צריך על כל פנים לידע כמה הוא רחוק מדעת השלם של צדיקים וכשרים אמתיים: וזה עקר קדשת ישראל שדרכם להמעיט ולהקטין עצמן, כמו שפרש רש"י על פסוק, כי אתם המעט וכו', שאתם ממעיטין עצמכם וכו'. אבל החכמים להרע, שהם בחינת חכמי יון, דרכם שירוצו ויעופפו בחכמתם לחקר לידע במה שאין להם רשות. והם מלכלכים בכל הטנופים של כל התאות ומבקשים לחקר ולידע בידיעת אלקותו יתברך ועל-ידי-זה באמת נבוכו ונתעו מאד מאד ובאו לכפירות גדולות, כי אי אפשר לידע באלקותו יתברך כי אם הקדושים והפרושים מכל התאות ומכל מיני תאות הכבוד בתכלית באמת לאמתו כמו אבות העולם. ושאר העולם צריכים רק להאמין בהם ובדבריהם הקדושים, כמבאר כבר כמה פעמים. נמצא, שעקר חכמות הרעות שהם בחינת חכמות יון הרשעה הוא ההפך מכל הנ"ל שהם בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ"ל, כי החכמים להרע דרכם לרוץ ולעוף לחקר במה שאין לו רשות ורוצה שיתישבו לו כל הקשיות והמבוכות והבלבולים והעקמימיות שכלו וכל שטות דעתו הכל יתישב לו מיד. ועל-ידי-זה באמת מתרחק מאד מה' יתברך ועבודתו. ועקר הפגם והתקון הוא תלוי בהדבור שעל-ידי פגם הדבורים, בפרט על-ידי לשון הרע, מכל שכן כשמדברים לשון הרע על כשרים וצדיקים אמתיים על-ידי-זה עושים כנפים להנחש כנ"ל, שעל-ידי-זה מתגבר בו בחינת חכמות של שקר וכפירות שנמשכים מחכמת יון שהוא זהמת הנחש כנ"ל, שעל-ידי-זה באים עליו קשיות ועקמימיות שבלב הרבה מחמת שרוצה לישב ולתרץ הכל ולידע כל דבר מה שאין שיך לו כלל וכו' כנ"ל. ועקר התקון על-ידי דבורים קדושים שישמר את עצמו מעתה מאד מדבורים רעים וירבה לדבר דבורים קדושים של תורה ותפלה, ובפרט להרבות בתפלה ותחנונים ושיחה בינו לבין קונו ועל-ידי-זה יעשה ויתקן בחינת כנפים דקדשה, שהם בחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל שעל-ידי-זה מכניעים כנפים של הנחש הנ"ל שהם ההפך מזה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר בחינה זאת להתקרב דיקא על-ידי התרחקות בבחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל. אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הדבור דקדשה ועקר על-ידי תפלה, כי ענין רחוק וקרוב הנ"ל הם נראים בתחלה כסותרים זה את זה חס ושלום, ועקר השלום וההכרעה ביניהם זוכים על-ידי הדבור כי הדבור בחינת צפרתא דקאי עד קרסלה במיא ורישי מטי לצית שמיא, כמבאר בהתורה אני ה' הוא שמי בסימן יא), כי האדם צריך לידע עצם התרחקותו מה' יתברך ואף-על-פי-כן ידע ויאמין שמצד רחמיו יתברך הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד אפלו הרחוקים מאד מאד מחמת מעשיהם הרעים. והעקר על-ידי הדבור כי על-ידי הדבור אנו יכולים לקרות אותו מרחוק מאד והוא מתקרב אלינו על-ידי-זה, כמו שכתוב, קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת. וכתיב, ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. וזה בחינת בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו'. בורא ניב שפתים דיקא כי על-ידי ניב שפתים שהוא על-ידי הדבור על-ידי-זה דיקא זוכים לבחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל וכנ"ל: וזה שתקנו רבותינו ז"ל לומר בתפלת חנכה, וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול, שהזכירו ביותר ההלל וההודאה שהוא תקון הדבור אף-על-פי שעקר הנס היה בענין נרות המנורה וכו' שעל זה תקנו לנו להדליק נר חנכה הקדוש אף-על-פי-כן הזכירו בתפלה רק ההודאה וההלל של חנכה, כי כל עקר תקף הנס של חנכה שנעשה בכל שנה ושנה שהוא להכניע חכמות רעות של העולם שנמשכין מחכמת יון הרשעה שרוצים לעוף בשכלם במה שאין להם רשות ולזכות לההפך מזה שהוא בחינת שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל. לידע בכל פעם עצם התרחקותו להתקרב על-ידי-זה דיקא וכנ"ל, כל זה אין זוכים כי אם על-ידי הדבור הקדוש שהוא בחינת הלל והודאה, דהינו בחינת תפלה ועל-כן תקנו לומר וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל וכו'. 'להודות ולהלל' דיקא, כי עקר התקון על-ידי הדבור של תפלה בבחינת בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ומי שנותן לב לדקדק ולהבין פרוש המלות של המקרא הזה בורא ניב שפתים וכו' יוכל להבין מזה עצות להתחזק בענין השיחה בינו לבין קונו שזה עקר התקון לענין רחוק וקרוב הנ"ל, כי בהשיחה הנ"ל יכול לפרש הכל לפני ה' יתברך לפרש בשיחתו עצם התרחקותו ואף-על-פי-כן יתקרב לה' יתברך על-ידי-זה דיקא על-ידי שיזכר עצם רבוי רחמיו בלי שעור כאשר גלו לנו אבותינו ורבותינו ז"ל, אבל על-פי רב השיחה בעצמה קשה מאד, כי מעצם התרחקותו אין לו דבורים לדבר כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה, אבל כבר הזהיר לנו אדמו"ר ז"ל, שאף-על-פי-כן יתחזק בכל מיני התחזקות לנהג הנהגה זאת בכל יום כידוע לנו כמה וכמה הזהיר על זה הרבה, כי ההכנה והרצון לבד שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול לדבר גם זה יקר מאד אצלו יתברך ואם יהיה חזק בזה הרבה בודאי יעזרו ה' יתברך ויברא לו דבורים בבחינת בורא ניב שפתים, בורא ממש, כי הדבורים הבאים לאדם הם בחינת בריאה חדשה ממש, כי בודאי הוא רחוק מדבורים מאד מחמת התרחקותו, אבל כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשיח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכסופים חזקים אזי ה' יתברך עוזרו ושולח לו דבורים לתוך פיו שהם בחינת בריאה חדשה ממש, שה' יתברך ברחמיו ברא לו דבורים והזמינם לתוך פיו בבחינת בורא ניב שפתים, 'בורא' דיקא כנ"ל ועל-ידי-זה דיקא זוכה לבחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' כנ"ל. וכמו שכתוב, לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, שהאדם צריך לערך לבו, הינו בחינת ההכנה הנ"ל ואזי ה' יתברך בורא לו דבורים לתוך פיו בבחינת ומה' מענה לשון. וכמו שאומרים, אדני שפתי תפתח וכו'. שה' יתברך בעצמו, כביכול, פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכסופים וה' יעזרו לדבר ולפרש שיחתו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן כל ענין זה של שלום לרחוק ולקרוב מרמז בפרשת קן צפור וכו' כנ"ל, כי כל ענין זה הוא בבחינת תקון הכנפים כנ"ל שהוא בחינת צפרים ועופות שהם בעלי כנפים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שכתוב במדרש מדרש רבה פרשת מקץ פרק צא) וזה לשונו, וירא יעקב כי יש שבר במצרים. כי יש שבר זה הרעב, כי יש סבר זה השבע, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה, כי יש סבר ויוסף הוא השליט, כי יש שבר ועבדום וענו אותם, כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכש גדול. 'האמר לחרס וכו' ובעד כוכבים יחתם', אלו עשרת השבטים שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קים, עד כאן לשון המדרש. נמצא, שדרש שבר לשון סבר ותקוה, הינו ענין הנ"ל שההתרחקות הוא התקרבות והאיש הישראלי בחינת יעקב צריך להיות מצפה לישועה תמיד. ובתוך הצרה והדחקות וגדל צרת הנפש וגלותה כפי שמרגיש כל אחד בנפשו צריך לראות ולהסתכל משם דיקא תקוה וסבר לגאלת נפשו לשוב אליו יתברך בבחינת וירא יעקב שהוא איש הישראלי, כי יש שבר במצרים, כי יש סבר ותקוה במצרים, שבמצרים דיקא שהוא בחינת תקף הגלות בכלל ובפרט, כי כל הגליות מכנים בשם מצרים שם דיקא בתוך השבר והצרה יש סבר ותקוה גדולה כנ"ל במדרש, כי יש שבר ועבדום וענו אותם, כי יש סבר, ואחרי כן יצאו ברכש גדול. וכן הוא בגלות של עכשו וכן הוא בכל אדם בפרטיות שכל זה הוא בחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב שההתרחקות הוא עקר ההתקרבות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שהבטיח ה' יתברך ליעקב, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ומובן בספרים שבזה הפסוק מרמז כל סוד גלות ישראל, ועקר הוא גלות הנפש כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי שזה עקר סוד הגלות והגאלה שהכל בבחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כמובא. והעקר הוא התחזקות שצריכין להתחזק מאד מאד בתקף התגברות מרירות הירידה עד שנדמה שכמעט כמעט חס ושלום, שדיקא משם ירחם עליו ה' יתברך ויושיעו ויקרבו אליו כי לא יטש ה' את עמו וכו'. וכמו שכתוב, אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני וכו'. וכתיב, ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה' זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים וכו' וכנ"ל. וכן בפסוקים רבים, ובפרט בדברי רבותינו ז"ל מבאר שדיקא כשישראל הם בתכלית הדחקות והצרה חס ושלום, אז דיקא יש סבר ותקוה לישועה גדולה. וכמו שמבאר במדרש על פסוק ועלה מן הארץ דיקא, עין שם. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן, כי ה' יתברך מהפך המכה לרפואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכל זה מרמז בפסוק, אנכי ארד וכו' הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ולבאר הדבר יותר, כי איתא שיש שם שיוצא מפסוק זה, אנכי ארד עמך מצרימה, כמובא בתפלות שבספר שערי ציון ובתפלות שאומרים בליל הושענא רבה אחר תהלים שתקנו לבקש ולהתפלל להנצל מכל מיני צרות בכח השם הקדוש היוצא מפסוק זה, אנכי ארד עמך וכו' שהוא אמ"י נצ"א וכו', עין שם. וענין יציאת השם הקדוש הזה הוא כך, כי בפסוק זה יש שלשים אותיות מן אנכי עד גם עלה ומחלקים אותם לשלשה חלקים של יוד יוד אותיות, דהינו אנכי ארד עמך הוא יוד אותיות וכן מצרימה ואנכי עד היוד של ואנכי הם יוד אותיות ואחר כך היוד של ואנכי ותבות שלאחריו אעלך גם עלה הם יוד אותיות ומחברין אות אחד מכל חלק וחלק משלשה חלקים הנ"ל ועל-ידי-זה יוצא השם הנ"ל, דהינו האלף של אנכי והמם של מצרימה והיוד של ואנכי הנ"ל ויוצא השם אמי וכן אחר כך הנון של אנכי והצ' של מצרימה והא' של אעלך וכן כלם והסדר הוא כך אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה). והמשים לב יוכל להבין מזה רמזים נפלאים לענין הנ"ל להתחזק תמיד להיות מצפה לישועה גדולה בכל אשר יעבר עליו, כי יש בפסוק הזה שלשה חלקים שהם בחינת הירידה לתוך הגלות והגלות בעצמה והעליה מתוך הגלות, שזה בחינת שלשה חלקים, שהם אנכי ארד עמך, שהוא בחינת הירידה לתוך הגלות. וצריכין לידע ולהאמין שגם בעת הירידה בעצמה ה' יתברך עמו בבחינת אנכי בעצמי, כביכול, ארד עמך. ואחר כך החלק השני הוא מצרימה ואנכי עד היוד לרמז על הגלות בעצמה שהוא בחינת מצרימה שכולל כל הגליות. ותכף כשבאים בתוך הגלות שהוא הירידה, תכף מתחיל העליה ועל-כן נכתב מיד, ואנכי אעלך: נמצא, שאנכי הראשון מרמז על הירידה לתוך הגלות ואנכי השני מרמז על העליה מתוך הגלות, אך בשעת הגלות והירידה כשמתחיל צמיחת קרן ישועה שנמשך מבחינת ואנכי השני שהוא בחינת העליה בחינת ואנכי אעלך וכו', אזי הבעל דבר רוצה להתגבר ביותר כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה שכשרואה שהאחד מתגבר כנגדו אזי הוא מתחזק כנגדו בהתגרות והתגברות יותר, כמובא בדברינו כמה פעמים וזה עקר תקף מרירת הגלות של עכשו מחמת שהוא עכשו בעקבות משיחא וה' יתברך מצפה בכל יום למהר לגאלנו, על-כן מתגבר ביותר בכלל ובפרט כידוע. וזה מרמז בסוד השם של הפסוק הנ"ל שמרמז על כל הגליות וגאלתם בכלל ובפרט כנ"ל, כי החלק השני הוא מצרימה ואנכי עד היוד האחרונה של ואנכי, כי ואנכי השני הוא בחינת התקוה לישועה בחינת ואנכי אעלך גם עלה, אך תכף כשמתחיל בתוך הגלות צמיחת קרן ישועה שנמשך מן ואנכי השני אזי הסטרא אחרא והבעל דבר מתגברין להעלים גם זאת ורוצים לתפס גם בחינה זאת לתוך הגלות בסוד גלות השכינה שזהו בחינת שאותיות האמצעיים הם מצרימה ואנכי, כי גלות מצרים שכולל כל הגליות רוצה להתגבר גם על ואנכי השני להעלים הצמיחת קרן ישועה שנמשך משם. ומגדל התגברותם מאד מאד עד שמעלימין ומסתירין הכל היה כמעט אפס תקוה חס ושלום, לולא ה' עזרתה לנו שכשמתפשטין ביותר על הקדשה ורוצים להעלים לגמרי בבחינת צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, אזי דיקא ה' לא יעזבנו בידו. וכמו שמבאר בסימן רח על פסוק זה, עין שם מה שכתוב, שהסטרא אחרא והחולקים רוצים להתפשט לכסות הצדיק לגמרי וכו' עד שלא יוכל להנשים חס ושלום, אבל ה' יתברך לא יעזבנו בידו. וזה סוד היוד אחרונה של ואנכי השני שהוא שיכה לחלק השלישי ומצטרפת לתבות אעלך גם עלה. לרמז שכשמתפשטין גם על ואנכי השני ורוצים להעלים הצמיחת קרן ישועה הנמשך משם כדי שישתקעו בגלות חס ושלום, אבל ה' יתברך לא יעזבנו בידם, כי ידו אחזת בעקב עשו כתיב. ופרש רש"י שאינו מספיק לגמר מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה הימנו, כי היוד של יעקב, שהוא בחינת היוד אחרונה של ואנכי השני הנ"ל כשרוצים להתגבר ולהתפשט גם עליה, חס ושלום, להעלים הכל חס ושלום, אזי זאת היוד מתגברת ומצטרפת לתבת אעלך גם עלה שעל-ידי-זה נתהפך הכל לעליה גדולה וכנ"ל והבן הדבר היטב, כי אף-על-פי שמחלקים הפסוק לשלשה חלקים כנ"ל, שהם הירידה לתוך הגלות והגלות בעצמו והעליה מתוך הגלות, אבל באמת הכל נכלל בשתי בחינות, כי תכף כשבאים בתוך הגלות תכף מתחיל צמיחת קרן ישועה, כי מתחיל מיד העליה, שזהו בחינת מלוי פגימת הלבנה שתכף כשבאה לתכלית המעוט מתחלת להתמלאות מיד שזה מרמז על הגאלה מתוך תקף הגלות כידוע. וכמו שכתוב, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו'. ובאמת לאמתו הכל אחד, כי הירידה בעצמה היא העליה בבחינת ירידה תכלית העליה, אך עקר הגלות הוא גלות הדעת שרוצה להסתיר ולהעלים הדעת לגמרי כאלו אפס תקוה חס ושלום, כמו שכתוב, ברצח בעצמותי חרפוני צררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך וכו'. וכן בפסוקים הרבה עד שרוצים להעלים גם ואנכי השני שהוא התחלת צמיחת קרן ישועה כנ"ל, אבל כשרוצה להעלים ולהסתיר לגמרי ה' לא יעזבנו בידו, כי היוד אחרונה שבואנכי השני מתגברת ומצטרפת עם תבות אעלך גם עלה ונתהפך הכל לעליה גדולה כנ"ל, כי באמת הכל להפך, כי ה' יתברך עמנו תמיד בין בעת הירידה בין בהגלות בעצמה בין בעת העליה כמפרש בפסוק זה בעצמו, ואנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וכו'. וכמו שכתוב, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי וכו'. ועין פרוש רש"י שם שפרש מה שלא כתיב אתי ללבנון תבואי? לומר, משעת יציאתכם מכאן, עד שעת ביאתכם לכאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבאו, הינו כנ"ל והבן היטב: ואם תדקדק יותר תראה נפלאות, כי הלא היוד של ואנכי הנ"ל שהיא מצטרפת לתבת אעלך גם עלה שמשם עקר העליה, כי הוא שעמדה לנו ולאבותינו בגלותנו שאינה מנחת שתתפשט הסטרא אחרא גם עליה וכו' וכנ"ל, זאת היוד בעצמה מצטרפת בהשם הראשון היוצא מפסוק זה שהוא אמ"י, שהוא האלף של "אנכי הראשון והמ"ם של "מצרימה והיוד הזאת הנ"ל כנ"ל. נמצא, שגם בהתחלת הירידה לתוך הגלות שהוא בחינת אנכי ארד עמך ומהתחלת הגלות הראשון בעצמו שהוא בחינת המם שהיא אות ראשונה של מצרימה שהוא התחלת הגלות תכף ומיד נצטרף עמם היוד הנ"ל שהיא יוד האחרונה של ואנכי שני הנ"ל שמשם התקוה והעליה כנ"ל ונעשה השם אמ"י כנ"ל. כל זה להודיע ולהורות שגם בתחלת הירידה לתוך הגלות ובהתחלת הגלות תכף עמדה לנו היוד הנ"ל שמשם העליה והיא בעצמה עמדה לנו בהתחלת הירידה והגלות בעצמה לשמרנו ולהצילנו שלא נשתקע שם חס ושלום, כי ה' יתברך מגיד מראשית אחרית וכמו שמבאר במדרש על פסוק, ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו', שעד שלא התחיל הגלות הראשון נולד הגואל האחרון שהוא פרץ וכו', עין שם, הינו כנ"ל והבן:

העתקת הקטע עם מראה המקום