ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · כלאי בהמה ב
התאמת הקריאה
על-פי המאמר המתחיל 'אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן' וכו', עין שם כל המאמר היטב סימן יא: והנה מבאר שם שמי שזוכה לתקון הברית שהוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. בחינת אילנות ודשאים שיצאו כלם למיניהם וכו'. על-ידי-זה זוכה לבחינת ט"ל אורות הכלולים בוא"ו של כבוד בשלמות שמשם שלמות הדבור המאיר שעל ידו זוכין לתשובה שלמה וכו' ומי שפוגם חס ושלום בברית אזי נופל חס ושלום לבחינת לט קללות, לט מלקות. אבל מי ששומר את הברית אפלו כשעושה הל"ט מלאכות הם בבחינת מלאכת המשכן בבחינת לט אורות הנ"ל וכו', עין שם היטב:
וזה בחינת מה שהזהירה התורה, לא תחרש בשור ובחמר יחדו. ועקר האסור שאסור לעשות שום מלאכה על-ידי שני מיני בהמה. כי עקר תקון הברית הוא בבחינת למינהו וכמבאר במאמר הנ"ל. ועל-כן כשנתחברים שני מיני בהמה או חי בשעת שעושין איזה מלאכה הוא פגם גדול. כי כל המלאכות כלם כלולין בל"ט מלאכות והל"ט מלאכות צריכין לשמרם מאד שלא יהיו נפגמין חס ושלום בבחינת לט קללות כנ"ל. ועקר השמירה הוא על-ידי בחינת שמירת הברית. ועל-כן בשעת שעושין הל"ט מלאכות צריכין לזהר מאד מבחינת פגם הברית ועל-כן אסרה התורה שיתערבו אז בשעת עשית איזה מלאכה מלט מלאכות שני מיני בהמה. כדי שלא יהיו נפגמין הלט מלאכות על-ידי התערבות המינים שזהו בחינת פגם הברית, כי עקר תקון הברית הוא בבחינת למינהו כנ"ל. ועל-כן עקר הקפדה שלא לחבר שני מינים בשעת איזה מלאכה, כי אז עקר האזהרה כנ"ל. כדי שלא יהיו נפגמין הלט מלאכות על-ידי בחינת פגם הברית על-ידי שמתערבין שני מינים ואזי יהיו חס ושלום הלט מלאכות בבחינת לט מלקות וכו' כנ"ל, כי אנו צריכין לעשות הלט מלאכות בבחינת לט אורות שזה תלוי בתקון הברית שהוא בחינת למינהו כנ"ל:
כי באמת כל אחד צריך לזהר אפלו כשעושה איזה מלאכה מלט מלאכות שלא יפל חס ושלום לגשמיות המלאכה שהיא בחינת בהמיות שמשם נאחז זהמת הנחש בחינת לט מלקות כנ"ל רק צריכין לקדש עצמן להמשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל לקדש הלט מלאכות לברר הטוב מהם באפן שיהיו בבחינת מלאכת המשכן בבחינת לט אורות כנ"ל. וכל זה תלוי בתקון הברית שהוא בחינת קדשת שבת כידוע וכנ"ל. ועל-כן צריכין לזהר כשעושין איזה מלאכה על-ידי בהמות שלא יתחברו אז שני מינין שהוא בחינת פגם הברית כנ"ל, כי צריכין להעלות הכל אל הקדשה להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, כי בחינת אדם הוא הדעת שהוא בחינת תקון הברית שזה בחינת כבוד בשלמות, כי עקר הכבוד הוא בבחינת אדם כמובא במקום אחר והוא בחינת דבור המאיר, כי הדבור הוא גדר האדם. ובהמה הוא הפך מכל זה, כי בהמה הוא העדר הדעת, בחינת פגם הברית שהוא בחינת בהמיות כמובא. והיא בבחינת העדר הכבוד. כי עקר הכבוד הוא בגדר האדם ואין לה דבור וצריכין להעלות ולברר מבהמה לאדם, כי הכל נברא בשביל האדם ומשזוכה לתקון הברית ויש לו דעת הוא יכול לברר ולהעלות הכל ויכול להעלות מבהמה לאדם שזה עקר שלמות הקדשה. ועל-כן כשעושין איזה מלאכה על-ידי בהמה והבהמה משמשת לאדם צריכין לראות שיעלה בחינת בהמה לבחינת אדם, כי מי שזוכה לבחינת תקון הברית אזי כל הנטפל אליו וכל הדברים שמשמשין אותו הכל נכלל בו ועולה ונכלל בבחינת קומת אדם וכמובן בדברי רבנו במקום אחר. נמצא שצריכין שיהיה נכלל בחינת בהמה בבחינת אדם שהוא בחינת כבוד בשלמות, בחינת דבור המאיר. שעל-ידי-זה זוכין לתשובה שלמה, כי עקר התשובה הוא לעלות מבהמה לאדם, כי כל החטאים הם בחינת מעשה בהמה ועל-ידי התשובה מתקנים החטא ועולין מבהמה לאדם. שזהו בחינת קרבנות שמכפרין על החטא, כי על-ידי שמביאין בהמה ומקריבין אותה לה', על-ידי-זה עולה בחינת בהמה לבחינת אדם. בבחינת אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו' ויקרא א) ועל-כן הם מכפרין על החטא שהוא מעשה בהמיות כנ"ל. ועל-כן אסרה תורה שלא יתערבו שני מיני בהמה בשעת שעושין איזה מלאכה. שלא יהיה נעשה המלאכה על-ידי בחינת פגם הברית וכו' כנ"ל. כדי שיוכל להעלות מבהמה לאדם וכו' כנ"ל. ועל-כן הזכירה התורה חרישה, כמו שכתוב, לא תחרש וכו'. כי חרישה הוא הראשונה מלט מלאכות, כמבאר בהמשנה, אבות מלאכות, הזורע והחורש. ופרשו בגמרא כי חרישה הוי לה למתני ברישא וכו':
וזה שהזכירה התורה שור וחמור. אף-על-פי שבאמת כל שני מינים ביחד אסור לעשות בהם מלאכה. אך עקר הפגם הוא בבחינת פגם הברית פגם הדעת כנ"ל. ואיתא שחיות טהורות הם בחינת מחשבות טהורות. וחיות טמאות הם מחשבות רעות, כי יש בקדשה אריה שור נשר שהם בחינת מחשבות קדושות, בחינת תקון הדעת וכנגד כלב חמור נץ וכו'. נמצא שחמור הוא כנגד שור. ועקר התגברות הסטרא אחרא הוא מסטרא דשמלא שהוא בחינת שור, כמו שכתוב, ופני שור מהשמאל. ועל-כן כשמתחברים שור וחמור הוא עקר התגברות הסטרא אחרא חס ושלום בחינת פגם הברית פגם הדעת על-ידי שיונק חס ושלום חמור משור. אשר על-ידי-זה עקר התגברות הסטרא אחרא חס ושלום, כי עקר כחם מבחינת שמאל של הקדשה שהוא בחינת שור שבקדשה כנ"ל ועל-כן אף-על-פי שכל שני מינים אסור אף-על-פי-כן הזכירה התורה שור וחמור, כי עקר הפגם הוא בחינת פגם הדעת שנעשה על-ידי שמתחברים כלאים ופגם הדעת הוא בחינת התחברות שור וחמור חס ושלום כנ"ל: ועל-כן בשבת שאז הסטרא אחרא נכפית ונכנעת. ואז הוא תקון הדעת, על-כן נאמר בשבת קדש, למען ינוח שורך וחמורך. כי בשבת הוא שביתה וניחא מכל הלט מלאכות ואז נכללין הכל בקדשה והסטרא אחרא נכנעת והדעת בשלמות, על-כן נאמר אז, למען ינוח שורך וחמורך. כי הכל נכלל בקדשה וגם הסטרא אחרא נכנעת ונעשית מרכבה אל הקדשה וזה שנאמר ביעקב בעת שיצא מבית לבן, ויהי לי שור וחמור. כי הביא הכל אל הקדשה, כי בבית לבן ברר ברורים וכשיצא משם זכה תכף לקדשת שבת. כמו שכתוב, ויחן פני העיר. ודרשו רבותינו ז"ל שקבע תחומין וכו'. ועל-כן התפאר אז ואמר, ויהי לי שור וחמור, שהכניע הכל אל הקדשה בבחינת למען ינוח שורך וחמורך הנאמר בשבת כנ"ל. ועל-כן הסטרא אחרא מכנה בשם חמור, כמובא בדברי רבותינו ז"ל על פסוק ויחבש את חמורו. שהכניע הסטרא אחרא. וכן איתא על פסוק, הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמריהם. כי עקר התגברות הסטרא אחרא חס ושלום היא על-ידי בחינת חמור שהוא כנגד שור שבקדשה, שהוא בחינת שמאל של הקדשה כנ"ל. שעקר יניקתם משם מבחינת סטרא דשמלא כנ"ל: וזה בחינת פטר חמור שאסור בהנאה וצריכין לפדותו בשה לתן לכהן שה תמורתו ואז התר הפטר חמור, כי ישראל צריכין להעלות הכל אל הקדשה להעלות מבהמה לאדם שזה בחינת תקון הברית כנ"ל. ועל-כן גם בכור בהמה נתן לכהן, כי הבכור הוא ראשית, בחינת ראשית דעת וצריכין לתנו לכהן, כי הכהן הוא בחינת דעת, בחינת תקון הברית, כמו שכתוב, כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו'. וכמו שכתוב, בריתי היתה אתו. בחינת ברית כהנת עולם. ועל-כן כל בכור בהמה שיך לכהן כדי לברר ולהעלות בחינת בהמה לאדם. כי על-ידי שנותנין הבכור לכהן שהוא בחינת תקון הדעת תקון הברית כנ"ל. על-ידי-זה מבררין ומתקנין ומעלין בחינת בהמיות לאדם שהוא בחינת דעת, בחינת כהן כנ"ל, כי הכהן מקריב הבכור לקרבן. ועל-ידי הקרבן מעלין מבהמה לאדם כנ"ל. ועל-ידי-זה נתתקנין כל הולדות שנולדין אחר כך ונתברר בחינת הבהמיות, כי הכל נמשך אחר ההתחלה ועל-ידי הבכור שהוא הראשון שבולדות שנתן לכהן. על-ידי-זה נתתקנין ממילא כל הולדות שאחריו. ויש כח ביד הישראל לבררם ולהעלותם מבחינת בהמיות לבחינת אדם וכל זה הוא בבכור בהמה טהורה, אבל בהמות טמאות אין כח לבררם שיהיו נכללים בבחינת אדם. ועל-כן הם אסורים לנו לאכל בשביל זה אין בהם דין בכור רק בחמור צותה התורה לפדות הפטר חמור בשה הנתן לכהן, כי עקר יניקת הסטרא אחרא הוא על-ידי בחינת חמור כנ"ל. ועל-כן הבכור של החמור שהוא בחינת ראשית והוא כנגד ראשית דעת שבקדשה, על-כן אסרה התורה אותו בהנאה, כי אין כח להכניסו אל הקדשה רק תקונו על-ידי שפודין אותו בשה. והשה נתן לכהן, כי השה הוא גם כן מין בהמה שמשם יניקת החמור שהוא הסטרא אחרא שיניקתה מבהמיות, אבל השה יכולין לברר אותו ולהעלותו אל הקדשה, כי הוא בהמה טהורה בפרט שה שהוא המבחר שבבהמות שסמוך יותר אל הקדשה מכל שאר הבהמות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאיל כלו קדש, צמרו לתכלת, קרניו לשופרות וכו'. ועל-כן כשפודין הפטר חמור בשה ולוקחין שה תמורתו ונותנין לכהן אזי התר הפטר חמור בהנאה, כי אחר כך מתר להשתמש בו מאחר שהוא בא עכשו מתמורת השה על-ידי-זה נעשה הפטר חמור גם כן מרכבה אל הקדשה. על-ידי שנחלף בשה שהוא גם כן מין בהמה שמשם יניקתו, אבל זה השה נתן לכהן ונכלל בקדשה. ועל-ידי-זה גם הפטר חמור שהוא תמורתו נעשה מרכבה אל הקדשה ועל-כן הוא מתר בהנאה. ועל-כן המצרים שהם בחינת חמור, כמו שכתוב, אשר בשר חמורים בשרם. כי הם בני חם שהוא בחינת עבדות, כי עקר בחינת עבדות הוא במצרים, כמובא במקום אחר. והעבדים הם עם הדומה לחמור, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק, שבו לכם פה עם החמור. על-כן היו עובדים לטלה, כי רצו לינק מהקדשה על-ידי הטלה שהוא מין בהמה שמשם יניקתם והוא סמוך אל הקדשה ביותר כנ"ל. ועל-כן רצו לינק מהקדשה על-ידי הטלה. ועל-כן כשיצאו ישראל משם צוה ה' יתברך להביא טלה לקרבן פסח כדי להעלות בחינת הטלה אל הקדשה ולהפסיק יניקתם שלא יהיה להם יניקה משם. ועל-כן נצטוו מיד, ופטר חמור תפדה בשה כנ"ל. ועל-כן כל האבות היו רועי צאן דיקא, כי כל עבודתם היה רק לברר ולהעלות בהמה לאדם וכנ"ל. ועקר בחינה זו הוא על-ידי הצאן שהם מין בהמה וסמוכים לקדשה ביותר כנ"ל. וזה שאמר יעקב, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. כי העלה הכל אל הקדשה ואפלו הסטרא אחרא נעשית מרכבה אל הקדשה והכל על-ידי הצאן שהיה רועה צאן בבית לבן וכנ"ל שפרש רש"י, מוכר צאנו ולוקח לו כל אלה: כי כל אלו הדברים שזכה להביאם כלם אל הקדשה הכל היה על-ידי הצאן כנ"ל, כי על-ידי שהיה רועה צאן וזכה לבררם ולהעלותם אל הקדשה על-ידי-זה נכנע רוח הבהמיות וכשנכנע רוח הבהמיות נעשה הכל מרכבה אל הקדשה אפלו אלו שהם מן הסטרא אחרא בבחינת ויהי לי שור וחמור צאן ועבד וכנ"ל. כי כלם יניקתם מבחינת רוח הבהמיות וכשנכנע רוח הבהמיות על-ידי הצאן שהיה רועה כנ"ל. על-ידי-זה נעשה הכל מרכבה אל הקדשה כנ"ל וזה שכתוב, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם. ולכאורה קשה קרי להו צאן וקרי להו אדם. אך באמת זהו עקר השבח והמעלה שמשבח לישראל שבשביל זה הם דיקא קרויים אדם ולא האמות העולם, כי באמת גם האמות העולם הם בדמות אדם אך אף-על-פי-כן אינם קרויים אדם מאחר שאינם יכולים לשבר רוח הבהמיות להעלות מבהמה לאדם על-כן הם כרוכים אחר מעשה בהמיות אחר תאות הבהמיות שלהם ועל-כן אינם קרויים אדם, אבל ישראל הם משברים רוח הבהמיות ומעלים מבהמה לאדם, על-כן הם קרויים אדם ועקר בחינה זו שמעלין מבהמה לאדם הוא על-ידי בחינת צאן כנ"ל. אשר בשביל זה היו האבות רועי צאן כנ"ל. ועל-כן הפסוק מכנה את ישראל בשם צאן וקורא אותם בשם אדם, כי על-ידי-זה דיקא הם קרויים אדם. וזהו, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם וכו' כנ"ל. ועל-כן זכה דוד המלך עליו השלום על-ידי שהיה רועה צאן להיות רועה ישראל ולהנהיג את ישראל בדרך הישר שיזכו לשבר רוח הבהמיות שזה עקר עבודת האדם. וזה עקר המלוכה על ישראל לזכות את ישראל לזה שישברו רוח הבהמיות. ועל-כן זכה דוד לזה על-ידי שהיה רועה צאן. כמו שכתוב, מאחר עלות הביאו לרעות וכו' כנ"ל. והבן ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: וזה שנאמר בפטר חמור, ואם לא תפדה וערפתו. כי עקר יניקת הסטרא אחרא בחינת חמור, בחינת מצרים הוא מן הערף, בחינת פרעה. ועל-כן צותה תורה "וערפתו", אבל עקר המצוה לפדותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מצות פדיון קודמת וכו' כדי שיהיה הפטר חמור גם כן מרכבה אל הקדשה על-ידי השה הנתן לכהן כנ"ל: