ליקוטי הלכות · אבן העזר · פריה ורביה ואישות ג

על-פי התורה על פסוק, "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" בלקוטי תנינא סימן כג:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כלל שצריך האדם להיות בשמחה תמיד ולהתגבר בשמחה כל כך עד שיחטף את היגון והאנחה, שהם כל המרה שחורה והעצבות, יחטף אותם ויכניסם לתוך השמחה בעל כרחם, עד שיהפך היגון ואנחה לשמחה, כי דיקא על-ידי מה שהבעל דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על-ידי-זה דיקא יהיה שמח מאד, כי יאמר בלבו, אף-על-פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף-על-פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקים כמה מצוות ציצית ותפלין וכמה ברכות ודבורים קדושים בתפלה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא, זהו עקר שמחתי שמרחק כמוני יזכה גם כן להניח תפלין בכל יום שהם כתרי דמלכא וכו', וכיוצא בזה בשאר המצוות שכל ישראל מקימין בכל יום. ומי שמתגבר את עצמו עד שבא לשמחה כזאת, עד שמהפך כל היגון לשמחה, הוא דבר גדול מאד, ורק זהו עקר מצות השמחה להיות שמח כל כך עד שיהפך היגון ואנחה לשמחה, ומזה נעשה יחודים גדולים ושעשועים גדולים מאד מאד למעלה למעלה בכל העולמות, כאשר הבננו מתוך דברי רבנו זכרונו לברכה, בשעה שזכינו לשמע החדוש הנפלא והנורא הזה, גדל הפלגת מעלת זאת הבחינה כשזוכין לשמחה כזאת עד שמהפך המרה שחורה וכל היגון ואנחה לשמחה וכו': וזהו בחינת ששון ושמחה ישיגו וכו', שהששון ושמחה משיגים ומגיעים וחוטפים היגון ואנחה לתוך השמחה בעל כרחם וכו', כמבאר שם, עין שם, ועין שם עוד בסמוך סימן כד) מה שכתוב שם מגדל המצוה להיות בשמחה תמיד, כי על-ידי השמחה זוכין לרפואה לכל מיני תחלואים ומכאובות, כי כל מיני חולאת באין על-ידי קלקול השמחה, כי השמחה היא בחינת עשרה מיני נגינה שהן מחיין כל העשרה מיני דפיקין שבהם תולה כל חיות האדם וכל הרפואות, שכלם תלויים בהעשרה מיני דפיקין שחיותם על-ידי עשרה מיני נגינה, שהם בחינת השמחה וכו', ועל-כן העקר בעבודת ה', בפרט להרחוקים הבאין להתקרב להשם יתברך, שיתגברו בכל עז להיות בשמחה תמיד, עין שם מענין גדל האזהרה יתרה שהזהיר רבנו זכרונו לברכה בכמה לשונות שיכריח האדם את עצמו בכל הכחות להיות אך שמח תמיד. וזה בחינת קדשת הברית שעקרו על-ידי השמחה, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, שעקר קדשת הברית זוכין על-ידי שמחה, וכאשר שמעתי מפיו הקדוש בפרוש שעקר התגברות תאוה זאת של נאוף הוא על-ידי עצבות ומרה שחורה, על-כן צריכין להתגבר עצמו ביותר להיות בשמחה תמיד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת מצות פריה ורביה, כי זה ידוע שעקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה שהיא סטרא דנוקבא, שהיא סטרא דדינא קשיא, ששם עקר אחיזת העצבות, שהוא תקפא דדינא, וזהו בחינת מה שנאמר בסטרא דנוקבא משלי ה), "רגליה ירדות מות". כי העצבות הוא בחינת סטרא דמותא כידוע בדברינו כמה פעמים. וזהו בחינת ואחריתה מרה כלענה וכו', בחינת קהלת ז) ומוצא אני מר ממות את האשה וכו', בחינת העצבות והמרה שחורה, בחינת יגון ואנחה שנאחז בהאשה ביותר כנ"ל, כי אף-על-פי שכל זה נאמר באשה רעה, אשה זונה, אף-על-פי-כן זה ידוע שכל אחיזתם בהקדשה משתלשלת מסטרא דנוקבא, ועקר השמחה והחדוה היא בבחינת סטרא דדכורא, בבחינת עז וחדוה במקמו שנאמר על קדשת הברית, כי בו עז, והוא חדוה דמטרוניתא וכו'. וזהו בחינת מצות פריה ורביה שצריך האדם דוקא לקים מצוה זאת בקדשה ובטהרה, ועל-ידי מצוה הזאת הוא זוכה לחטף את המרה שחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה בבחינת הנ"ל, בחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה כנ"ל. וזהו בחינת ישמח את אשתו בדבר מצוה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר קדשת הזווג היא על-ידי שמחה, שהוא קדשת הברית כנ"ל, כי זה עקר בחינת היחוד והזווג דמצוה שעל ידו מתחברים איש ואשה, ואז נמתק ונתבטל בחינת היגון ואנחה, שהוא העצבות תקפא דדינא הנאחז בהאשה. ועל-ידי קדשת המצוה הזאת נתבטל היגון והאנחה ונתהפך לשמחה, שהוא עקר קדשת הזווג, בחינת קדשת הברית כנ"ל, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכו'. וכמו שנאמר, "ושמח את אשתו וכו'", כי זה עקר מצות הזווג להפך היגון ואנחה לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל, דהינו ליחד ולכלל אשה באיש שיתהפך היגון ואנחה הנאחז בהאשה בסטרא דנוקבא לשמחה כנ"ל, ועל-כן השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, כי אין שלמות להשמחה של האיש כשהוא לבדו, כי אין שלמות להשמחה כי אם כשמהפך יגון ואנחה לשמחה, שזהו עקר שלמות השמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת השמחה של החתנה שהיא מצוה גדולה, כמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בגדל המצוה לשמח חתן וכלה, כי עקר קדשת הברית הוא השמחה כנ"ל, ועקר הוא להפך היגון ואנחה בחינת סטרא דנוקבא לשמחה, ועל-כן בחתנה, שאז נעשה זה היחוד, שעל-ידי-זה מתהפך היגון ואנחה לשמחה, על-כן אז השמחה גדולה מאד מאד, כי זה עקר שלמות השמחה כשמתהפך יגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת היחוד של החתנה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתנה בשביל השמחה, כי הכלי זמר הם בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידם עקר השמחה כנראה בחוש, וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה כנ"ל, כמו שנאמר, "עלי עשור ועלי נבל, כי שמחתני ה' בפעלך וכו'". ועקר הכלי זמר בחינת עשרה מיני נגינה שהם מכניסין שמחה בלב, עקר הפלגת מעלתם הוא בבחינה הנ"ל שיש כח לעשרה מיני נגינה, שהם כלליות הנגונים והכלי זמר, לשמח את האדם בתקף דאגתו והעצבות שלו, כנראה בחוש שעל-ידי נגון אפלו בפה, מכל שכן כששומעים הנגון מכלי זמר בא האדם לתוך שמחה מתקף הדאגה והעצבות, כי העשרה מיני נגינה יש להם זה הכח לחטף היגון ואנחה ולהפכם לשמחה כנ"ל. ועל-כן אתערותא דנגינה הוא מסטרא דלואי שהיו מנצחים בשיר על הדוכן, שהם בחינת סטרא דשמאלא כידוע, שזהו בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד והיה מנגן מאליו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, כי עקר הנגון מבחינת צפון שהוא שמאל, בחינת סטרא דלואי, כי שם בסטרא דשמאלא שם עקר אחיזת הדין שהוא בחינת עצבות. ועל-כן עקר שלמות השמחה, שהוא עשרה מיני נגינה, בא משם דיקא מבחינת שמאל כנ"ל. כי זה עקר שלמות השמחה הבא על-ידי עשרה מיני נגינה, כי יש להם כח להפך היגון ואנחה שבא משם מבחינת שמאל לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, ועל-כן בשרש הקדשה התעוררות השמחה הוא דיקא מסטרא דשמאלא, ועל-כן משם דיקא באין כל העשרה מיני נגינה, כי דיקא על-ידי-זה יכולין להמתיק ולבטל היגון ואנחה בשרשו עד שיתהפך היגון ואנחה לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל. ומחמת שעקר היחוד של החתנה הוא בבחינה זו להפך היגון ואנחה לשמחה, על-כן נוהגין לחיוב גדול שיהיה כלי זמר על החתנה, כי עשרה מיני נגינה יש להם זה הכח להפך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד וכנ"ל. וזה שאיתא בזהר הקדוש, אתערותא דזווגא מסטרא דצפון, כי דיקא משם ממשיכין השמחה להפך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שמשם הנגינה וכו' כנ"ל, כי הנגון הוא בבחינת עולה ויורד, בחינת מי עלה שמים וירד וכו', שפרש רבנו זכרונו לברכה על הנגינה, כמבאר בהתורה "ויהי מקץ" סימן נד), שהמנגן מברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו בחינת מי עלה שמים וירד וכו' עין שם. וזהו בחינת הנ"ל שמהפך היגון ואנחה לשמחה על-ידי הנגינה, כי הפוך יגון ואנחה לשמחה, זהו עקר בחינת ברור הרוח טובה מן הרוח רעה, בחינת עולה ויורד שצריך המנגן הממשיך השמחה לירד נגונו בתקף הרוח רעה שהוא עצבות מרה שחורה, בחינת יגון ואנחה, ולברר ולהעלות הקדשה והשמחה שיש שם, שהוא בחינת הרוח טובה, עד שיעלה ויברר הרוח רעה, בחינת יגון ואנחה, להפכה לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה, עקר מעלת נעימות הנגון על-פי מדותיו, כי מדות הנגון וערכי וצרופי קולות של הנגון הכלולים בעשרה מיני נגינה שמהם נמשכין כל הנגונים שבעולם שיש להם כח לשבר את הלב מאד ולהעלותו ולהמשיכו להשם יתברך מאד מאד, כי הנגון יש לו כח גדול להמשיך את לב האדם להשם יתברך כידוע, וכמו שדבר רבנו זכרונו לברכה מזה כמה פעמים, ואמר שטוב מאד להחיות את עצמו עם איזה נגון, ואמר כמה וכמה תורות נפלאות על ענין הפלגת רום מעלות הנגינה העולה למעלה מעלה עד תכלית המעלה, כמובן בדבריו זכרונו לברכה למי שמעין בהם ורגיל בהם, ועקר מעלת הנגינה בבחינה הנ"ל, מה שיש כח על-ידי הנגון לעלות ולירד עד שיחטף את היגון ואנחה, שהוא בחינת הרוח רעה והעצבות, להפכה לשמחה, שזהו עקר שלמות הקדשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת קטרת כמובא במקום אחר ), כי קטרת ממשיך שמחה בבחינת קטרת ישמח לב. ועקר שלמות הקדשה והשמחה שנברר על-ידי הקטרת הוא בבחינה הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה, שהוא בחינת הסטרא אחרא, לשמחה לסטרא דקדשה, שזהו בחינת חלבנה שריחה רע שהיה בקטרת שמרמז על ברור הקדשה מתקף הסטרא אחרא והקלפות כידוע בכתבים. הינו בחינה הנ"ל, כי קטרת מבררת ומעלה הקדשה מעמקי עמקי הקלפות, כידוע שאין דבר שיעלה הקדשה מעמק הסטרא אחרא כמו הקטרת. ועל-כן צריכין לומר קטרת בכונה גדולה מאד, כמובא בכונת האר"י, שזה מועיל מאד לתשובה לשוב מתוך עמק החשך והסטרא אחרא להשם יתברך, כמבאר בהסדור של האר"י ז"ל אצל קטרת, הינו כנ"ל. כי קטרת היה בהם חלבנה שריחה רע שמרמז על הסטרא אחרא שגם כן נכללה בהקדשה בתוך הקטרת המשמחת לב, שזהו בחינת הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה, שהם תקף הסטרא אחרא והקלפות, מהפכין אותם לשמחה, שזהו עקר שלמות הקדשה והשמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטרת ולא אנסיבו, על-כן נענשו במיתה, כי הברור והיחוד הנעשה על-ידי הקטרת המשמחת לב הוא בחינה הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו בחינת חתנה, בחינת זווג דקדשה כדי לברר ולהפך היגון ואנחה הנאחז בהאשה לשמחה כנ"ל. ועל-כן נדב ואביהוא שפגמו בזה, כי לא רצו לשא אשה, כי היו אנשים גדולים צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה, להכניסו לתוך השמחה, שזהו בחינת המצוה לשא אשה כנ"ל, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפך היגון ואנחה לשמחה, אבל פגמו בזה, כי אין שלמות הקדשה והשמחה כי אם על-ידי-זה דיקא כנ"ל, ועל-כן נענשו על-ידי הקטרת, כי עלית הקדשה של הקטרת אי אפשר כי אם מי שהוא נשוי, שעל-ידי-זה יש לו כח להעלות הקדשה מעמקי הקלפות, ולברר היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת מצות נשואין, בחינת קטרת ישמח לב וכנ"ל. ועל-כן נענשו במיתה, כי היגון ואנחה הוא סטרא דמותא כנ"ל, כי על המת, רחמנא לצלן, מתאבלין ומתמרמרין ביגון ואנחה, רחמנא לצלן, ומחמת שלא היו נשואים ולא זכו להפך היגון ואנחה לשמחה, על-כן נתאחזה בהם המיתה הנמשכת משם בעת שנכנסו להקטיר קטרת, שאז צריכין גם כן לעשות בחינה זאת, להעלות היגון ואנחה להפכה לשמחה, אבל הם לא היה להם כח לזה בגין דלא אנסיבו, ועל-כן נענשו דיקא על-ידי-זה , כי כשרוצין לברר הקדשה מעמקי הקלפות ואין לו כח לזה מחמת שפגם בזה כנ"ל, על-כן הם מתגרים ומתגברים חס ושלום, ועל-כן נענשו במיתה על-ידי הקטרת, כי לא היה להם כח להפך היגון ואנחה לשמחה בגין דלא אנסיבו, ועל-כן נסתלקו על-ידי-זה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אפלו מי שהוא צדיק גדול וקדוש מאד ויכול להיות פרוש לגמרי בקדשה גדולה, בהכרח הוא מחיב לשא אשה, כי הוא מצוה ראשונה שבתורה כדי לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות, הינו כנ"ל. כי עקר הקדשה היא השמחה, כמבאר בהתורה הנ"ל, אבל אין שלמות להשמחה כי אם כשמבררין ומעלין היגון ואנחה ומהפכין אותו לשמחה, שזהו בחינת נשואין כנ"ל, ועל-כן אפלו הצדיק הקדוש שזוכה לשמחה בשלמות בהכרח לשא אשה כדי להפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, ועל-ידי-זה עקר ההולדה, כי עקר ההולדה היא על-ידי הברור הנעשה על-ידי הזווג של מצוה שמבררין ניצוצות קדושות מעמקי הקלפות. ועל-כן נאחז שם הסטרא אחרא מאד מחמת שצריכין לברר הקדשה גדולה מאד מאד מעמקי הקלפות, ועל-כן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך ולהיות גבור חזק לזכות לקים מצוה זאת בקדשה גדולה, ולקדש עצמו כראוי, כמבאר בספרים, וצריכין להתגבר מאד אז להרחיק המרה שחורה והעצבות, ולהתגבר ולהתחזק בשמחה גדולה עד שיהפך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת עלית הקדשה מעמקי הקלפות, שעל-ידי-זה עקר ההולדה, כי ההולדה נמשכת על-ידי ברור נפשות הקדושות מעמקי הקלפות כידוע, ועל-כן על-ידי ההולדה נמשך שמחה, כמו שכתוב, "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". וכמו שכתוב, "בן חכם ישמח אב". כי ההולדה נמשכת על-ידי ברור הקדשה מהקלפות, שהוא בחינת שמהפכין יגון ואנחה לשמחה, שעל-ידי-זה עקר השמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן חיב כל אדם להוליד בן ובת, כמבאר בשלחן ערוך, כי עקר מצות פריה ורביה להעמיד תולדות לקים העולם הוא בשביל הגדלת השמחה בבחינה הנ"ל, דהינו להפך בחינת יגון ואנחה לשמחה כנ"ל), שבשביל זה נברא העולם כדי להגדיל השמחה בבחינת ישמח ה' במעשיו, כי אין עצבות לפני המקום ברוך הוא, ולמעלה למעלה שם עקר השמחה בעצם כמו שכתוב, "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו". אבל ה' יתברך רצה להיטיב ולהגדיל השמחה ביותר שזה עקר הטוב והתענוג האמתי כשזוכין לשמח בו יתברך, בבחינת ישמח ישראל בעשיו וכו', על-כן ברא את כל העולמות מראש ועד סוף כדי שיכירו בכבודו יתברך, ועל-ידי שיכירו בו מעולם התחתון השפל הזה שבשבילו נברא הכל, על-ידי-זה תגדל השמחה ביותר ויותר, על-ידי שתעלה השמחה ממקומות הרחוקים, מעולם השפל הזה שבשבילו נברא הכל, על-ידי-זה תגדל השמחה ביותר ויותר על-ידי שתעלה השמחה ממקומות הרחוקים מעולם העשיה שיש שם אחיזת היגון ואנחה, הינו בחינה הנ"ל שעקר הגדלת השמחה ביותר הוא כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה. ועל-כן ברא את כל העולמות עד עולם השפל הזה שבו אחיזת היגון ואנחה, וכשזוכין להכיר אותו יתברך בזה העולם ולשמח בו בזה העולם השפל והמגשם, בבחינת ישמח ישראל בעשיו, אזי השמחה גדולה מאד מאד גם אצלו יתברך, בבחינת ישמח ה' במעשיו, 'במעשיו' דיקא, כי עקר הגדלת השמחה הוא כשעולה השמחה מזה העולם העשיה הגשמי שיש בו אחיזת היגון ואנחה, כי זה עקר שלמות וגדלת השמחה כשמהפכין יגון ואנחה לשמחה כנ"ל. ועל-כן לעתיד לבוא שאז נזכה לעקר שלמות התכלית שיזכה כל אחד על-ידי עבודתו ויגיעתו ותשוקתו וכו' להשם יתברך, אז תגדל השמחה מאד מאד שזה יהיה עקר קבול השכר, וכמבאר בכמה פסוקים מגדל עצם הפלגת השמחה שלעתיד כמו שכתוב, "בא יבא ברנה נשא אלמתיו". שזה נאמר על קבול השכר שלעתיד, כי אז יתער שיר חדש, כי יתעוררו כל העשרה מיני נגינה שעל ידם עקר השמחה, כמו שכתוב, "תבואי תשורי מראש אמנה וכו'". וכמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בגדל השמחה שלעתיד, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל אחד יהיה מראה באצבעו ויאמר, זה ה' וכו', כמו שכתוב, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וכו' נגילה ונשמחה בישועתו". ועקר השמחה שלעתיד שזה עקר הקבול שכר הוא בבחינה הנ"ל, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנאמר על השמחה של ימות המשיח ולעתיד לבוא, דהינו מה שזוכין להפך היגון ואנחה לשמחה, שזה עקר השמחה שלעתיד שיזכה כל אחד ואחד כפי מה שזכה בעבודתו על-ידי תורה ומצוות ומעשים טובים שעשה בזה העולם השפל, ועל-ידי-זה זכה להרים ולהעלות זה העולם, שבו אחיזת היגון ואנחה, לתוך הקדשה שהוא השמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל, כי נקדת כל המצוות ומעשים טובים הוא השמחה, כמו שכתוב, "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וכמו שאנו מבקשים תמיד, ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי עקר שלמות העבודה של תורה ומצוות הוא דיקא כשזוכין לעשותם בשמחה, וכמובא בספרים, ובפרט בכתבי האר"י מגדל האזהרה לעסק בתורה ובמצוות בשמחה, וכמו שכתוב, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו'". ועל-כן עקר כל המצוות ומעשים טובים שהם בחינת שמחה, עקר עשיתם הוא רק בעולם הזה לבד, כמו שאמרו, היום לעשותם, ולא למחר, בעולם הבא, כי דיקא בעולם הזה ששם אחיזת היגון ואנחה, שם דיקא זוכין להגדיל השמחה ביותר כשזוכין לעבד את ה' ולקים התורה והמצוות בשמחה, כי זהו בחינת שמהפכין היגון ואנחה, שהוא בחינת העולם הזה, לשמחה, שהוא בחינת התורה והמצוות כנ"ל, ועל-ידי-זה נזכה להקבול שכר לעתיד, שהוא גדל השמחה שלעתיד שנזכה אז לשמחה נפלאה על שזכינו לכלל העולם הזה בתוך העולם הבא, שעל-ידי-זה עקר הגדלת השמחה והתענוג שנזכה אז, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנ"ל שאז יתהפך הכל לשמחה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת מעלת התשובה שהיא גדולה מצדיקים גמורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמד. כי הבעל תשובה ששב מעוונותיו, שהם בחינת יגון ואנחה, בחינת אדאג מחטאתי, בבחינת בראשית ו) ויתעצב אל לבו, רחמנא לצלן, וכשזוכין לשוב עליהם, אז העוונות נתהפכין לזכיות. נמצא, שנתהפך היגון ואנחה, שהם בחינת עוונות, לזכיות ומצוות, שהם בחינת שמחה כנ"ל. ועל-כן מעלתם לעתיד גדולה מאד, כי יגדל שכרם אז מאד, כי עקר השכר הוא בחינת המחול והשמחה שלעתיד שיהיה נעשה דיקא על-ידי התהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת ראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה, כי הם עשרת ימי תשובה כנגד עשרה מיני נגינה שהם כלליות השמחה כנ"ל, ועל-כן בראש השנה שהוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה, אז מעוררין כל עשרה מיני נגינה על-ידי מצות קול שופר, כי שמיעת קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה, כמו שנאמר, "היטיבו נגן בתרועה". וכמו שאומרים לפני התקיעות, "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו". כי השופר הוא בחינת זמירות ונגונים, בחינת עשרה מיני נגינה שכנגדם הם בחינת העשרה קולות של השופר שהם, תשר"ת תש"ת תר"ת שתוקעין אצל עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות, שכל זה הוא בבחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, וכמובן בתקונים. ועל-כן סים דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה שהם בחינת עשרה לשונות, שנאמר בהם ספר תהלים, וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן צב), על-כן סים ספר תהלים במזמור "הללו אל בקדשו", שהוא עשרה הלולים, שהם בחינת עשרה מיני נגינה שתהלים כלול מהם, וסיום כל העשרה הלולים, שהוא סיום כל ספר תהלים, סיום כל העשרה מיני נגינה הוא, "הללוהו בצלצלי תרועה", כי תרועה שהוא בבחינת קול שופר בראש השנה כלול מכל עשרה מיני נגינה כנ"ל, כי ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ועקר תקון התשובה הוא בבחינת עשרה מיני נגינה שהוא כלליות השמחה, בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה כנ"ל, וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות כמה צריך האדם שרחוק מעבודת ה' להתחזק לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, בכל מה שמוצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, ועל-ידי-זה עקר תקונו, כי על-ידי-זה נכנס באמת לכף זכות ויכול לזכות לתשובה, כמבאר היטב על פסוק "אזמרה לאלקי בעודי" בסימן רפב), עין שם היטב, כי זאת התורה "אזמרה לאלקי בעודי" צריכין לחזר הרבה ולילך עמה, כאשר הזהירנו רבנו זכרונו לברכה מאד לילך עם זאת התורה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדין רחמנות על עצמו וחושב על תכליתו הנצחי, צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו ולראות לחפש למצא בעצמו איזה נקדות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים כדי שלא יפל בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה דאפשר, ולהפך כל היגון ואנחה לשמחה, ולהרגיל עצמו לפעמים לנגן איזה נגון של שמחה, ובפרט בשבתות וימים טובים שאז צריכים להיות שמחים מאד מאד בכל מיני שמחות מערב עד בקר ולהרבות בנגונים של שמחה הרבה, כי עקר ההתקרבות להשם יתברך, בפרט התקרבות הרחוקים הצריכים לשוב הוא רק על-ידי בחינת עשרה מיני נגינה, שהוא בחינת כלליות השמחה כנ"ל, וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהמעשה הנוראה והנפלאה אשר לא נשמע כזאת מימות עולם, היא המעשה הנוראה האחרונה של השבעה בעטלירש אשר אמר על עצמו שאם לא היה יודע כי אם זאת המעשה היה גם כן חדוש גדול ונפלא מאד, כי היא כלולה מכמה תורות ומכמה צדיקים קדמונים וכו' וכו'. ושם בסוף המעשה הנ"ל, בהמעשה של יום הששי במה שהתפאר הבעטליר שהיה בלא ידים נגד כל אחד ואחד שהתפאר בהכח שיש לו בידיו וכו' וכו', עין שם הענין הנפלא והנורא הזה, אם היית בין מחצדי חקלא, ואם ראית בספרים, ובפרט בתקונים וזהר ובסבא, תבין מרחוק, כמציץ מן החרכים, נוראות נפלאות תמים דעים, ואין להאריך בזה כאן: ובסוף מבאר שהוא התפאר כנגד כלם, כי כלם אף-על-פי שהיו גדולים במעלה מפלגת מאד מאד והיה לכל אחד ואחד כח נפלא ונורא בידיו מה שלא נמצא כזאת אפלו לחד בדרא כי אם ליחידי גדולי צדיקים נפלאים שהיו חדושים מיחדים בכמה וכמה דורות, כגון שאחד התפאר שיכול להוציא החצים בידיו אפלו לאחר שזרקו את החץ, ולאחר שהגיע החץ לתוך מי שנזרק לו החץ, מי שמע כזאת, מי שמע צרופי אותיות כאלה שיתפאר אדם עם חדוש כזה אפלו בגשמיות, שיוכל האדם במקומו שזרק החץ לחזר ולהמשיך החץ בחזרה לאחר שיצאה החץ ונזרקה לתוך הנוכחי שנזרקת בו, כי רק ה' יתברך מתפאר בזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להחזירה, והקדוש-ברוך-הוא זורק חץ ואחר כך מחזירה שנאמר, "ותאחז במשפט ידי". ובפרט שבאמת מרמז ענין החצים על כל הפגמים של העוונות המגיעים להשכינה שהם כחצים הנזרקים ופוגמים מאד בנפש הישראלי, וכל אדם ואדם על כל עוון ופגם שהוא עושה, ובפרט פגם הברית, הוא זורק חץ ממש לנפשו, כי ברית נקרא קשת וחצים כידוע, בבחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל זרע שאינו יורה כחץ וכו'. ובודאי זה שהתפאר שיכול לחזר ולהמשיך החצים לאחר שהשיגו והגיעו לתוך הנזרק בו בודאי היה צדיק נפלא ונורא, וחדוש נפלא שלא נמצא דגמתו בכמה דורות שיתפאר שיכול לתקן תקון הברית למי שפגם בו, שהוא בחינת להוציא החצים ממקום שנזרק לשם. ואף-על-פי שזה שהתפאר בזה היה חדוש נפלא ונורא כזה, אף-על-פי-כן היה נחשב כלא נגד זה הבעטליר שהיה בלא ידים, כי זה בלא ידים שאלו תכף, איזה מין חצים אתה יכול לחזר ולהמשיך לחוץ? והשיבו, מין פלוני. ענה ואמר, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, עין שם, ואף-על-פי שבודאי איני זוכה לידע כטפה מן הים מסוד המעשיות שספר רבנו זכרונו לברכה המובאים בספר ספורי מעשיות, ומכל שכן וכל שכן במעשה הנוראה הזאת הקדושה מכלם כמו שמבאר שם, אף-על-פי-כן ענין זה בודאי מרמז בדבריו בתוך כלליות שאר הענינים והסודות הנוראות שכון, אבל ענין זה כלול בודאי גם כן בדבריו הקדושים שבהמעשה הנ"ל, דהינו שזה שאלו, איזה מין חצים אתה יכול להוציא? פרוש, איזה פגם הברית אתה יכול לתקן? כי יש כמה וכמה בחינות בפגם הברית אלפי אלפים ורבי רבבות, כי בודאי לא כל הפגמים והחטאים שוים כידוע לכל, השיבו, מין פלוני. ועין שם מה שכתוב מענין הסמים שמושחים בהם החצים שעל-ידי-זה מזיקים וכו', והכל מרמז לענין הנ"ל), כלומר שזה החלק מפגם הברית שהוא בחינת מין חץ פלוני, הוא יכול לחזר ולהמשיך לחוץ ולתקן, השיבו זה שבלא ידים, עדין אינך יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזר ולהמשיך כי אם מין חץ אחד: וזה ידוע שהבת מלכה שם מרמז על השכינה שהיא כנסת ישראל, כלליות נפשות ישראל שנקראת "בת מלך", כמו שכתוב, "כל כבודה בת מלך פנימה", וכן בזהר ובתקונים נקראת, "ברתא דמלכא" בכמה וכמה מקומות. והשכינה בגלות מדכאת ביסורים בעוונותינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. וכמו שכתוב, "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה וכו'". ועל זה נאמר איכה ג), "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ, הביא בכליתי בני אשפתו". כי כל החצים הרעים של פגם הברית נזרקים להשכינה וכנסת ישראל, חס ושלום, כידוע, וזהו גם כן בחינת תהלים לח) כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך. ועל-כן אף-על-פי-כן שזה התפאר שיכול להוציא חץ, אף-על-פי-כן עדין אינו יכול לרפאות את הבת מלכה, שהיא השכינה, כלליות נפשות ישראל, מאחר שאינו יכול להוציא כי אם חץ אחד, דהינו שאינו יכול לתקן כי אם פגם הברית אחד ידוע, אבל יש עדין חצים רעים כאלו שהם פגמים גדולים כאלו שגם הוא אינו יכול להוציאם ולתקנם, אבל זה שבלא ידים התפאר בסוף שהוא יכול להוציא כל העשרה מיני חצים שבהם כלולים כל מיני חטאים וכל מיני פגם הברית שבעולם, כל החטאים והעוונות והפשעים הגדולים מאד מאד רחמנא לצלן, הכל כאשר לכל הוא יכול לחזר ולהמשיך ולהוציא ולתקן הכל, כי הוא יכול לכנס לתוך כל העשרה מיני חומות של מים ששם מנחת הבת מלכה שנפלה חלשות זה כמה וכמה מאות שנים, והוא יכול לכנס לשם, לתוך כל העשרה חומות של מים, ויודע להוציא כל העשרה מיני חצים ויודע כל העשרה מיני דפיקין ויודע לרפאותה על-ידי כל העשרה מיני נגינה. נמצא, שעקר הרפואה של הבת מלכה, שהיא השכינה, כלליות נפשות ישראל, הוא על-ידי עשרה מיני נגינה שהם כלליות השמחה. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה הנ"ל, שעקר כל הרפואות בגשמיות ורוחניות הוא על-ידי שמחה, שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, כי עשרה מיני נגינה מחיין כל העשרה מיני דפיקין שהם חיות האדם, וכל החולאת, חס ושלום, וכל הרפואות תלויים בהם בהעשרה מיני דפיקין כידוע, ועקר חיות העשרה מיני דפיקין הוא על-ידי שמחה, שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, על-כן השמחה הוא דבר גדול מאד וצריכין לחזק את עצמו בשמחה תמיד בכל הכחות, כי היא עקר רפואות הנפש והגוף, בחינת רפואת הבת מלכה כנ"ל: נמצא, שעקר תקון התשובה, שהוא רפואת הנפש והגוף, כמו שכתוב, "לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו" וכו', הוא על-ידי השמחה, שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, על-כן בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, מעוררין כל העשרה מיני נגינה על-ידי מצות שמיעת קול שופר שכלול מעשרה מיני נגינה. וזה שמובא בתקונים כמה פעמים, כדין ברתא דמלכא עאלת בעשרה מיני נגינה, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת עקדת יצחק שמזכירין בראש השנה, שהוא בחינת שופר של איל, אילו של יצחק, כי אתערותא דנגינה מצפון בבחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שהוא סטרא דשמאלא קדישא, סטרא דליואי, בחינת דינא קדישא כנ"ל, בחינת הן יתן בקולו קול עז, בחינת גבורת יצחק. ועל-כן נקרא יצחק על שם הצחוק והשמחה, כי עקר השמחה משם. וזהו בחינת עקדת יצחק, שהוא בחינת המתקת הדינים כידוע, הינו בחינה הנ"ל, בחינת מה שתופסין היגון ואנחה ומהפכין אותה לשמחה, שזהו בחינת עקדת יצחק, כי אחיזת הדינים הוא בבחינת גבורת יצחק, ומהשתלשלות הדינים כשאין זוכין להמתיק נאחז מהם, חס ושלום, בחינת יגון ואנחה שאחיזתם משם, כי הם תקפא דדינא קשיא, רחמנא לצלן, כנ"ל, אבל על-ידי עקדת יצחק נמתקין הדינים בשרשן, ואז נמתק בחינת היגון ואנחה עד שנתהפך היגון ואנחה לשמחה שזה עקר שלמות השמחה, ועל-כן יצחק דיקא, נקרא על שם השמחה, כי עקר השמחה על-ידי יצחק דיקא, על-ידי שנמתקו הדינים בשרשן שהוא בחינה הנ"ל, בחינת הפוך היגון ואנחה לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה וכנ"ל. וביום הכפורים אז הוא גמר העשרת ימי תשובה ונשלמין כל העשרה מיני נגינה, ועל-כן אז נמחלין כל העוונות ונתהפכין העוונות לזכיות למי שזוכה לתשובה באמת, כי התהפכות העוונות לזכיות הוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו בחינת פעלת העשרה מיני נגינה כנ"ל. ועל-כן כל העבודה של יום הכפורים וכל חיות ועלית השכינה ביום הכפורים הוא על-ידי קולות, שהם בחינת חמשה ענויים של יום הכפורים, כמובא בכונות, כי קולות הוא בחינת עשרה מיני נגינה שבהם כלולים כל הקולות הקדושים של תפלות ישראל ושירות ותשבחות וכו'. וכן כל הקולות הקדושים של עסק התורה והמצוות הכל כלול בבחינת עשרה מיני נגינה, וזהו בחינת תקון הקולות הקדושים של יום הכפורים שהוא גמר עשרת ימי תשובה שאז נגמרים להתתקן בחינת עשרה מיני נגינה הנ"ל על-ידי החמשה קולות של יום הכפורים. כי ה' הוא בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת ד' עם יוד, שהוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שהוא בחינת ד, והיוד הוא בחינת עשרה מיני נגינה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה "לשמש שם אהל בהם" וכו' סימן מט), עין שם. ויום הכפורים שהוא בחינת עלמא דאתי, אז זוכין לכל העשרה מיני נגינה הנ"ל שכלולין בהחמשה קולות שהם בחינת חמשה ענויים, חמש תפלות ועל-ידי-זה הוא סליחת כל העוונות ביום הכפורים בבחינת אד' שמעה אד' סלחה אד' הקשיבה, כי עקר הסליחה על-ידי בחינת חוש השמע, בחינת ה' שמעה ה' סלחה. וחוש השמע הוא בחינת העשרה מיני נגינה שכוללין כל הקולות שבעולם שמרגישין על-ידי חוש השמע דיקא: ועין מזה "בעץ חיים" בהיכל אדם קדמון בשער אזן חטם פה בפרק ה בסופו בסוד האזן וחוש השמע מענין יום הכפורים, ומביא שם זה הפסוק אדני שמעה אדני סלחה וכו', מבאר שם גם כן שעקר בחינת יום הכפורים הוא בבחינת חוש השמע, הינו כנ"ל, עין שם ותבין):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת החמשה קולות של החתנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הנהנה מסעדת חתן וכלה ואינו משמחם עובר בחמשה קולות, שנאמר, "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וכו'". כי החמשה קולות הם בחינת חמשה קולות של יום הכפורים שהם כלולים מעשרה מיני נגינה, שזהו בחינת הכלי זמר של החתנה כנ"ל, כי גם החתנה הוא בבחינת יום הכפורים, כי הנושא אשה מוחלין לו כל עוונותיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ובשביל זה מתענין ביום חפתו, כי הוא בחינת יום הכפורים, כי צריכין לעורר כל העשרה מיני נגינה שהוא עקר בחינת זווג של מצוה כנ"ל, בחינת תקון הברית כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן חיב אדם להוליד בן ובת, כי עקר מה שמחיב כל אדם להעמיד תולדות לקים העולם הוא בשביל הגדלת השמחה, שבשביל זה נברא העולם כדי להגדיל ולהשלים השמחה על-ידי שתעלה השמחה מזה העולם השפל שבו אחיזת היגון ואנחה, כי עקר שלמות השמחה כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, ובשביל זה מחיב כל אחד להעמיד תולדות בישראל כדי שיתרבו בני ישראל, שהם בחינת שמחה, בחינת רנו ושמחה ליעקב, 'ליעקב' דיקא, וכמו שנאמר, "יגל יעקב ישמח ישראל". כי בני ישראל יש להם לשמח תמיד כל ימי חייהם אשר זכו להיות בחלקו הקדוש, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו, ואנו יודעים ומאמינים בו יתברך ובתורתו הקדושה אשר נתן לנו על-ידי נביאו נאמן ביתו משה רבנו עליו השלום, ואנו זוכין ליחד שמו ערב ובקר בכל יום פעמים, וכמו שאנו מתפארין בזה בכל יום כמו שאנו אומרים, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו'", 'אשרינו' וכו', וכל מה שמתרבין ישראל ביותר נתרבה ונתגדל השמחה ביותר, כי ברב עם הדרת מלך, והדרת מלך הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב, "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו". וכמו שכתוב, "הרבית הגוי לו הגדלת השמחה שמחו לפניך וכו'". שכל מה שישראל נתרבין ביותר, נגדל השמחה ביותר, כי כל אחד מישראל על-ידי עבודתו את ה' מעלה ומברר השמחה מעמקי הקלפות, ומהפך ביותר יגון ואנחה לשמחה, שעל-ידי-זה תגדל השמחה ביותר עד אשר תתברר כל השמחה בשלמות מעמקי הקלפות שאחיזתם בבחינת רגלין, בבחינת רגליה ירדות מות כידוע. וכשתתברר השמחה משם ויעלו הרגלין מהקלפות, אז יבוא משיח ויקים, "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". שזהו בחינת עד דמטו רגלין ברגלין, המובא בזהר הקדוש ומבאר בכתבי האר"י ז"ל. ועקר עלית הרגלין מן הקלפות הוא על-ידי השמחה, שעל-ידי-זה מעלין הרגלין מבחינת רגליה ירדות מות, שהוא עצבות ומרה שחורה, שהוא סטרא דמותא כנ"ל: וזהו בחינת מעלת הרקודין של איש הישראלי, שכשזוכה להיות בשמחה כל כך עד שמרקד בזה מעלה הרגלין מהקלפות, וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה המתחלת, כשאדם משמח את עצמו והשמחה גדולה כל כך עד שנוגעת עד רגליו, דהינו שמרקד, שבזה מעלה כל בחינות הרגלין, עין שם בסוף לקוטי תנינא סימן פא). וכן האריך בזה בכמה מקומות מסוד מעלת הרקודין, עין שם, וזהו בחינת הפלגת השמחה שיהיה בימי המשיח שיבוא במהרה בימינו, שעל-ידי-זה תהיה עקר הגאלה, כמו שכתוב ישעיה טו), "כי בשמחה תצאו" וכו', וכמו שכתוב, "רני ושמחי בת ציון" וכו'. וכמבאר בכמה וכמה פסוקים מגדל הפלגת השמחה של ימות המשיח ולעתיד לבוא ואז יתהפך כל היגון ואנחה לשמחה בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, הנאמר על ימות המשיח. וכמו שכתוב, "הפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". שהיגון והאבל מתהפך לששון ושמחה, וכמו שכתוב, "הפכת מספדי למחול לי וכו'". ועקר השמחה של ימות המשיח יהיה על-ידי קבוץ גליות, על-ידי שיתרבו ישראל, כמו שכתוב, "הקטן יהיה לאלף וכו' אני ה' בעתה אחישנה". כי על-ידי שיתרבו ישראל ויתקבצו יחדו, על-ידי-זה תגדל השמחה מאד בבחינת ברבות צדיקים ישמח העם, וישראל נקראו כלם צדיקים, כמו שכתוב, "ועמך ישראל כלם צדיקים וכו'". ועל-כן זה הפסוק "ששון ושמחה ישיגו" וכו', נאמר על קבוץ גליות, כמו שכתוב, "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה וכו'". שהוא בחינת קבוץ גליות לציון, ואז תגדל השמחה מאד, בחינת ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה שיתהפך כל היגון ואנחה לשמחה, שזהו בעצמו בחינת קבוץ גליות, בחינת קבוץ נדחי ישראל, כי נדחי ישראל הוא בחינת הנדחין בעוונותיהם, ובפרט על-ידי פגם הברית שעל-ידי-זה , חס ושלום, גורם שהניצוצות והנפשות שבתוך הטפות נדחין ונתפזרין למקום שנדחין, רחמנא לצלן, שעקר אריכת הגלות הוא בשביל זה כידוע, ועקר התקון יהיה על-ידי משיח כמו שכתוב, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", כמבאר בכונות, עין שם. וכמו שכתוב תהלים קמז), "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". שאז בעת בנין ירושלים על-ידי משיח צדקנו, אז יכנס כל הנדחין וכל הניצוצות הנדחין על-ידי פגם הברית נופלים, חס ושלום, לבחינת יגון ואנחה, כי יגון ואנחה הם סמך מם ולילית, כמו שמובא בכונות, "השיבה שופטינו וכו'", שהם עושקין את הטפות, חס ושלום, ועקר עליותם על-ידי שמחה כשמתגבר איש הישראלי אף-על-פי שעשה מה שעשה ומשמח את עצמו בהנקדה טובה שמוצא בעצמו עדין, ומהפך כל היגון ואנחה לשמחה שאומר, אדרבא, זהו עקר שמחתי וחדותי שמרחק כזה שעשה מעשים כאלה זוכה אף-על-פי-כן לומר בכל יום פעמים שמע ישראל וכו', ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד גם כן ראוי לי לשמח כל ימי חיי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות ציצית ותפלין ושאר מצוות שאפלו הפחותים שבישראל מקימין בכל יום, ואם אני עדין רחוק מהשם יתברך, ועדין לא יצאתי מחל אל הקדש אפלו כחוט השערה, אדרבא, זהו עקר שמחתי ביותר שאף-על-פי-כן אני בכלל ישראל ואוכל מצה בפסח ומתענה ביום הכפורים ויושב בסכה וכו', וכל מה שהבעל דבר וכת דיליה מכניס בו עצבות ומרה שחורה, הוא שמח ביותר, כי, אדרבא, זהו עקר שמחתי שמרחק כמוני יזכה לגע בדברים קדושים ונוראים כאלה, וכל מה שאני רחוק ביותר שמחתי גדולה ביותר, שגם אני זוכה לדברים קדושים ונוראים כאלה ציצית ותפלין ושבת ויום טוב וכו' וכו', כי מי שיש לו מח כל שהוא ויש לו אמונה שלמה בה' ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גדל מעלת יקרת קדשת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקים בכל יום, אפלו הפחות שבפחותים, ובפרט מה שאנו זוכין ליחד שמו בכל יום פעמים, שזהו עקר הכל, שאנו זוכין להאמין בה' אלקים אמת יחיד קדמון בורא כל עולמים אחד יחיד ומיחד לעלא מן כלא ולית לעלא מיניה, ברוך הוא ומברך שמו תמיד לעולם ועד, ולמי שזוכה להרגיל עצמו ולשמח בשמחה הזאת, בודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו, כי זהו בחינת שמהפך היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עקר שלמות השמחה ועל-ידי-זה נעשה יחוד גדול למעלה, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שנעשה יחוד גדול למעלה על-ידי בדיחא דעתיה, על-ידי שאיש הישראלי משמח את עצמו ומשבר העצבות ומהפכו לשמחה, ועל-ידי-זה מבררין ומעלין כל הניצוצות מעמקי הקלפות שנפלו לשם על-ידי פגם הברית, כי עקר נפילתם הוא לבחינת יגון ואנחה כנ"ל. וכשזוכה להפך היגון ואנחה לשמחה, על-ידי-זה מעלה כל הנפשות והניצוצות שנדחו לשם ומחזירם לתוך הקדשה, שהוא השמחה כנ"ל: ועקר זה התקון בשלמות יהיה על-ידי משיח שיבוא במהרה בימינו בבחינת ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה, שזה נאמר על קבוץ גליות, שהוא בחינת הניצוצות הנדחין על-ידי פגם הברית, שזה עקר הגלות כנ"ל. וזהו, "ובאו ציון ברנה". כי עקר תקונם הוא כשחוזרים אל הקדשה העליונה הנקראת "ציון", כידוע בכתבים. וכל תקון אלו הניצוצות שיחזרו לציון יהיה על-ידי בחינה הנ"ל שמסים בסוף הפסוק הזה, שהוא בחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, שהוא מה שזוכין להפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, וכל הבנים שמולידין הם על-ידי בחינת ברור הקדשה והניצוצות שמבררין ניצוצות הקדשה מעמקי הקלפות שהם נפשות קדושות של הבנים כנ"ל, וברור הניצוצות והנפשות הוא בחינת מה שמעלין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל שזהו עקר בחינת הזווג דקדשה כנ"ל. ועל-ידי הבנים נתרבה השמחה מאד כנ"ל, כי זה עקר השמחה כנ"ל, ועל-כן חיב כל אדם להוליד בן ובת, כי הבן הוא עקר בחינת השמחה כמו שכתוב, "בן חכם ישמח אב". אבל הבת שם אחיזת היגון ואנחה שאחיזתם בסטרא דנוקבא כנ"ל, אבל האדם חיב דיקא להוליד שתיהם בן ובת, כי אין השמחה נגדלת ונשלמת כי אם על-ידי שתיהם דיקא, כי צריכים להוליד גם בת ישראל, כי עקר שלמות השמחה על-ידי בת ישראל שעקר ההולדה ממנה, כי עקר ההולדה שהוא שלמות השמחה כנ"ל הוא על-ידי שנכללת אשה באיש ונתיחד מדת הדין במדת הרחמים, ועל-ידי-זה נמתק הדין ועל-ידי-זה נתהפך היגון לשמחה כנ"ל. ועל-כן צריך כל אחד להוליד בן ובת, כי עקר הגדלת השמחה בשלמות הוא על-ידי שניהם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור להתחתן בעכו"ם, כי העכו"ם הם בחינת יגון ואנחה מאחר שלא זכו לקבל את התורה, שהוא עקר השמחה, כמו שכתוב, "ילד כסיל לתוגה לו". כי הם כרוכים רק אחר העולם הזה שהוא מלא יגון ואנחה וכעס ומכאובות, כמו שנאמר, "גם כל ימיו כעס ומכאובות". על-כן אסור לישראל להתחתן בעכו"ם, כי אין בנו כח להמתיק היגון ואנחה של העכו"ם, כי גם בהיחוד של ישראל צריכין התגברות גדול שיזכה שיהיה זווגו בקדשה גדולה שיוכל להכניע היגון ואנחה להפכו לשמחה, כי עקר תאות המשגל הוא בא מבחינת עצבות, יגון ואנחה, וצריכין להתגבר מאד לקדש את עצמו לשבר תאוה הגשמית, שהוא בחינת יגון ואנחה, ולדבק את עצמו בקדשה העליונה שהוא בחינת שמחה, ואז יזכה להמתיק היגון ואנחה להפכו לשמחה, שזהו עקר בחינת קדשת הברית, אבל בת אל נכר היא עצם היגון ואנחה אשה זונה, שהיא בעצמה בחינת מר ממות וכו', בחינת כי שחה אל מות ביתה משלי ב). ואין כח ביד ישראל להמתיק תקף היגון ואנחה שלהם, ועל-כן אסור להתחתן עמהם, כי אין בנו כח להפכם אל הקדשה, לבחינת שמחה, אדרבא, יתגבר בו בחינת היגון ואנחה, שהוא תקף הסטרא אחרא. ותעקרו משני עולמות, חס ושלום, וירד ביגון שאולה. וזה שנאמר ביפת תאר, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה. כי בת ישראל אחיזתה בבחינת שמחה, בחינת שמחי וגילי בת ציון, כי היא משרש נשמת ישראל, שהם עצם השמחה, רק מחמת שאחר כמה השתלשלות משתלשל מבחינת סטרא דנוקבא אחיזת היגון ואנחה, על-כן צריכין קדשה יתרה כדי להמתיק הדין הנאחז שם כדי שלא יתאחז, חס ושלום, היגון ואנחה שהוא אחיזת הסטרא אחרא, שהוא התגברות התאוה, חס ושלום, אבל בת עכו"ם היא בחינת עצם הקלפה ששמה על שם העצבות והיללה כידוע, שהיא בחינת יגון ואנחה, ועל-כן אסור להתחתן עמהם, וגדל עצם האסור של נשג"ז נדה, שפחה, גויה, זונה) רחמנא לצלן, מבאר בספרים, ובפרט בזהר ותקונים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אפלו שלמה המלך, עליו השלום, התחרט אחר כך כמו שכתוב, "לאיתיאל ואכל", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שאמר איתיאל וכו' אני ארבה ולא אסור וכו'. אבל באמת לא כן הוא, כי מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו וכו' משלי ל) ודרשו רבותינו זכרונם לברכה כל הפסוק הזה על משה רבנו, עליו השלום, שאמר שלמה שאסור לשנות מדברי תורת משה שאסר להרבות נשים, כי מי עלה שמים וירד כמותו וכו', הינו כי שלמה סבר שלגדל חכמתו ועצם קדשתו יש לו כח לשא נשים נכריות רבות, ולהמתיק עצם היגון ואנחה שהם אחוזים בם, ולהפכו לשמחה, שעל-ידי-זה היה נעשה תקון גדול לפי דעתו, כי כל מה שהיגון ואנחה, שהוא הסטרא אחרא, גדול ביותר כשזוכין להפכו לשמחה לבחינת קדשת הברית, נתגדל השמחה ונשלמת ביותר. ומחמת שידע בעצמו תקף קדשתו שהוא משלל מתאוה זאת לגמרי בתכלית הקדשה, ואין כונתו כי אם לשמים להמתיק היגון ואנחה להפכו לשמחה, על-כן יעשה תקון גדול על-ידי-זה , כי שלמה בן דוד הוא בחינת משיח, שהוא בנה את הבית המקדש, וביומוי קימא סהרא באשלמותא, ואז היתה השמחה גדולה מאד, כמו שכתוב מלכים א ד), "יהודה וישראל רבים וכו' אכלים ושתים ושמחים". כי הוא בנה את הבית המקדש ששם עקר השמחה, כמו שכתוב ישעיה נו), "ושמחתים בבית תפלתי וכו'". וכמו שכתוב, "ביום חתנתו וביום שמחת לבו". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, זה בנין בית המקדש. והוא זכה לעשרה מיני נגינה, שהוא בחינת שיר השירים אשר לשלמה, שהוא שיר המעלה והמבחר מכל השירים, ועל-כן סבר שיש לו כח להמתיק ולהפך עצם היגון ואנחה לשמחה כמו שיהיה בימי המשיח, כמו שכתוב, "והפכתי אבלם לששון" וכנ"ל. ועל-כן טעה ונשא נשים נכריות, כי היה בטוח על כחו וקדשתו על גדל הפלגת השמחה שזכה בימיו שיהפך גם אותם אל הקדשה והשמחה כנ"ל, אבל אחר כך העיד על עצמו שטעה בזה, כי אין כח לשום חכם וקדוש שבעולם, אפלו לשלמה המלך, עליו השלום, לשנות שום דבר מתורת משה, ואסור לומר שום סברא לבטל שום דבר קל אפלו יהיה חכם כשלמה, כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו וכו', הינו מי יש לו כח כמשה שעלה שמים וירד, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: ועל-כן אסור לשנות בתורתו אפלו תנועה קלה, מכל שכן בדבר כזה, כי משה רבנו בעצמו שנשא בת יתרו, זה היה קדם מתן תורה שעדין לא נאסרו, וגם היה על-פי הדבור, וגם מי יתפאר עוד שיהיה לו כח כמשה, כי רק משה לבד היה יכל זאת להפך היגון ואנחה, אפלו של העכו"ם, לשמחה, שזהו בחינת מה שגיר את יתרו, כי הגרים שמגירין, זהו בחינת שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, ועל-כן עקר נתינת התורה, שהיא בחינת השמחה כנ"ל "ושמחת עולם על ראשם", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא היתה עד שבא יתרו ונתגיר, כי עקר שלמות השמחה הוא בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה שנסמך לושמחת עולם על ראשם, שנאמר על מתן תורה, דהינו כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה, שאז דיקא נשלמת השמחה בחינת ושמחת עולם, בחינת מתן תורה. וזה בחינת ביום חתנתו זו מתן תורה, כי מתן תורה שאז נתגיר יתרו ונתהפך אל הקדשה והשמחה, זהו בחינת חתנה כנ"ל, וזהו בחינת הקולות של מתן תורה, בחינת קול השופר של אילו של יצחק שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, שזהו בחינת חתנה, בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. ומחמת שמשה זכה לכל זה, לגיר את יתרו ולקבל את התורה ולהעלות הקדשה מעמקי הקלפות, להוציא כל ישראל מיגון לשמחה, ולהפך היגון ואנחה לשמחה, על-כן לו לבדו היה כח לשא את בת יתרו, וגם שהיה פרוש גדול אחר שהוליד בנים כמו שכתוב, "ואתה פה עמד עמדי", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. "וזהו מי עלה שמים וירד". על-פי מה שפרש רבנו זכרונו לברכה פסוק זה בהתורה "ויהי מקץ" בלקוטי הראשון בסימן נד'), שזה המקרא מי עלה שמים הוא מדבר מבחינת נגינה, עין שם כל הענין, ובזה מקשר היטב מקרא זה מי עלה שמים לענין דברי שלמה הנ"ל, הינו ששלמה אמר, מי עלה שמים וירד וכו', כמו משה, הינו מי יש לו כח לגלות כל העשרה מיני נגינה כמשה. ובאמת ענין הפשוטו של מקרא שמדבר ממעלת עלית משה למרום לקבל התורה הוא ענין אחד עם פרוש רבנו זכרונו לברכה הנ"ל שפרש לענין נגינה כנ"ל, כי מבאר בהתורה "ויהי מקץ" הנ"ל, שעל-ידי הנגינה עקר הנבואה של הנביאים, כמו שכתוב, "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". ועל-כן משה רבנו שזכה לעשרה מיני נגינה בשלמות, שהוא בחינת מי עלה שמים וירד וכו', כפי מה שפרשו רבנו זכרונו לברכה, על-כן זכה לנבואה ברורה בתכלית השלמות יותר מכל הנביאים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יבמות מט) שמשה ראה באספקלריא המאירה, שזהו גם כן בחינת מי עלה שמים וירד על-פי פשוטו שנאמר לענין מעלת נבואתו שעלה לשמים וקבל התורה וכו'. נמצא, ששני הפרושים כלולים יחד כנ"ל, ועל-כן הודה שלמה שאין לו לדמות עצמו למשה, כי מי עלה שמים וירד כמותו וכנ"ל: הלכות אשות:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כהנים לויים וישראלים מתרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר, וכמו שאמרו במשנה, כל מקום שיש קדושין ואין עברה, הולד הולך אחר הזכר, כל מקום שיש קדושין ויש עברה, הולד הולך אחר הפגום וכו': כי עקר הדבקות והתקרבות להשם יתברך הוא על-ידי קולות, שהם בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם כלולים כל הקולות שבעולם שעל ידם עקר ההתקרבות ישראל לאביהם שבשמים. כי כל התפלות והשירות והתשבחות והתחנות ובקשות ודויים ורצויים ופיוסים, וכל השיחות שאדם משיח בינו לבין קונו בהתבודדות וכו', הכל כלול בעשרה מיני נגינה שהם עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה פסחים קז) במזמור, בנצוח, בנגון וכו', כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה סימן רה) לענין העשרה קפיטיל תהלים שגלה שהם תקון למקרה לילה, עין שם. וזה ידוע שספר תהלים כלול מכל הלשונות של תפלה ותחנונים וכו' כנ"ל, כי רב ספר תהלים מדבר מצעקות וזעקות ושועות להשם יתברך, וכמה לשונות של תחנונים שיעזרו השם יתברך לעשות רצונו, ולצאת ממצולות ים של עכירת תאוות עולם הזה והבליו וכו', ובתוך אלו הצעקות והתחנונים של דוד המלך, עליו השלום, בתוך זה הוא מתחיל לזמר ולשבח ולהודות ולהלל להשם יתברך וכו', וכל אלו הדרכים והנתיבות הקדושים של ספר תהלים כל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה שהוא בחינת עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, שבהם כלולים כל הבקשות וכו' ושירות ותשבחות וכו' שאומרים כל ישראל בכל מקום שהם, שעקר ההתקרבות להשם יתברך הוא על-ידי-זה , וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה, בלקוטי תנינא סימן פד), דע, שעקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על-ידי התפלה וכו'. נמצא, שעקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על-ידי בחינת קולות הקדושים של שירות ותשבחות ותפלות ותחנונים וכו', ונגונים וזמירות וכו', שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידם עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים כנ"ל: כי כל הקולות, שהם בחינת עשרה מיני נגינה, זהו בחינת חוש השמע ששם הרגשת הנגינה והקולות, בחינת ברכות טו) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ועקר ידיעת האמונה הקדושה הוא על-ידי בחינת חוש השמע, כי שמיעה בלבא תליא, כמו שכתוב, "ונתת לעבדך לב שמע". כמו שאיתא בזהר הקדוש ומובא בדברי רבנו זכרונו לברכה סימן כב) ששם בהלב ששם תליא שמיעה, שם עקר ידיעת תשוקת אמונתו יתברך בבחינת נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלביה. כי זה ידוע שהשם יתברך מרמם ומנשא למעלה מכל המחשבות, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, רק השם יתברך מגדל רחמנותו שרצה להיטיב לנבראיו להטעימם מזיו טעמו ולהודיעם מאלקותו יתברך שמו, על-כן צמצם עצמו, כביכול, בכמה וכמה צמצומים לאין תכלית עד אשר הכניס השגות אלקותו בלב הצדיקים אמתיים שבכל דור ודור כמו האבות הקדמונים, וכן כל הצדיקים האמתיים בכל דור ודור, שכלם זכו על-ידי עבודתם האמתית להשיג השגות אלקות דרך כמה צמצומים, וכל זה הוא בחינת שמיעה כמו מי ששומע קול המדבר והמשמיע, אבל אי אפשר לראותו וכמו שכתוב במתן תורה, "קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". ואפלו משה רבנו עליו השלום אמר, "הראני נא את כבדך וכו'", והשיבו ה' יתברך "כי לא יראני האדם וחי וכו', וראית את אחרי ופני לא יראו". ועקר ההשגה שהשיג היה רק בבחינת חוש השמיעה, כמו שכתוב, "ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול" וכו'. מכל שכן שאר הנביאים והצדיקים שבודאי כל השגתם וידיעתם הוא בבחינת חוש השמיעה דתליא בלבא, שהוא בחינת נודע בשערים בעלה, כל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו שכתוב חבקוק ג), "ה' שמעתי שמעך יראתי" וכו'. ובפרט שאר אנשים פשוטים כמונו היום שכל חיותנו וקדשתנו היא בבחינת חוש השמע שאנו שומעים לקול אבותינו שמסרו לנו התורה הקדושה, שהיא האמונה הקדושה מדור לדור, ואנו מחיבים לשמע בקולם ולקים את כל דברי התורה הזאת. וזה שכתוב, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'שמע' דיקא, כי עקר האמונה היא בבחינת שמיעה דתליא בלבא כנ"ל. וכן ברב הפסוקים מזהיר על קיום התורה בלשון שמיעה, כמו שכתוב, "לשמע בקלו ולדבקה בו וכו'". וכמו שכתוב דברים יא), "והיה אם שמע תשמעו וכו'". וכיוצא בזה הרבה: וזהו בחינת מה שהארכנו לעיל בענין מעלת קדשת הנגונים שישראל מזמרים בשביל התקרבות להשם יתברך, כי הנגונים הם בבחינת עשרה מיני נגינה שהם כלליות כל התפלות ושירות ותשבחות וכו', כלליות הקולות דקדשה, שהם בחינת חוש השמיעה שעקר דבקות ישראל להשם יתברך הוא על-ידי-זה כנ"ל, ויותר ממה שכתוב כאן מובן לכל אחד ואחד, לכל חד כפום מה דמשער בלביה מעלת נעימת הנגון כמה גדול כחו לעורר ולהמשיך את האדם להשם יתברך, כי לגדלתו יתברך אין חקר, ואי אפשר לדבר מגדלתו יתברך כלל רק כל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו שכתוב, "נודע בשערים בעלה" כנ"ל. וכל אחד ואחד כפי השעור שבלבו יכול לידע בעצמו שעקר הדבקות להשם יתברך הוא על-ידי דבורים וקולות ונגונים, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל. וגם עסק התורה הוא גם כן בחינת עשרה מיני נגינה, שזהו בחינת הטעמים שבתורה שהם למעלה למעלה מכל הבחינות הקדושות שהתורה כלולה מהם, כי התורה כלולה מטנת"א, שהם, טעמים, נקדות, תגין, אותיות כידוע. וזה ידוע שבחינת הטעמים הם למעלה מכל הבחינות טנת"א שהתורה כלולה מהם כמבאר בכתבי האר"י ז"ל. וטעמים זה בחינת נגינה, בחינת נגינות הטעמים, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין עסק התורה, זמר בכל יום זמר בכל יום, כי גם עסק התורה הוא בחינת נגון וזמרה וכו' כנ"ל. וכמו שנאמר, "קומי רני בלילה", ועין מזה בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "אקרוקתא" סימן ג) לענין תקון הנגינה על-ידי למוד גמרא, עין שם): כי עקר כלליות המשכת התגלות קדשת אלקותו לתחתונים הוא על-ידי בחינת קולות וכו' כנ"ל. וזה בחינת אבות פרק ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, וכל המאמרות הם בחינת קול ודבור שבהם נברא העולם, והם עקר החיות אלקות המלבש בכל העולמות. ועל-כן עקר הדבקות של ישראל להשם יתברך הוא גם כן בחינת קולות ודבורים כנ"ל, כי על-ידי קולות ודבורים קדושים מדבקין עצמן בקול ה', שהוא עקר החיות אלקות המלבש בכל העולמות כנ"ל. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה, שהם בבחינת חוש השמיעה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כהן, לוי, ישראל, שהם בחינת ימין ושמאל ואמצע, שהם כלליות הקדשה כידוע. כי כהן הוא בחינת חסד, בחינת ימין, ולוי הוא בחינת דין, בחינת שמאל הקדוש, וישראל הוא בחינת רחמים שכלול משניהם בחינת קו האמצעי המכריע כידוע כל זה, וכל זה הוא כלול בבחינת הקול שהוא עקר המשכת אלקות שכלול מהכל, כי איתא בספרי חכמי המוזיקא, שהוא חכמת הנגינה, שיש שלש קולות, כי יש קול פשוט, שהוא קול שאדם מוציא מפיו במקום רחב שאין מחצה נגדו, ויש קול חוזר שהוא נקרא בלשון רבותינו זכרונם לברכה "קול הברה", שהוא הקול ששומעים ביער או בין ההרים הגבוהים כשמוציאים קול, שאז שומעים כנגדו קול הברה, כאלו אחר עומד כנגדו ומוציא זה הקול והדבור שהוא מוציא מפיו. ועוד יש קול שלישי שהוא הקול המרכב משניהם, שהוא הקול היוצא מתוך כלי דחוק שהקול פוגע מיד בהקול החוזר, עד שקול החוזר נכלל מיד עם קול הישר ונעשה משני הקולות קול אחד שהוא קול שלישי, כי זה הקול משנה משני הקולות הנ"ל, שהוא קול ישר וקול חוזר, כי זה הקול כלול משניהם יחד, וזה הקול נקרא קול חזק בחינת הן יתן בקולו קול עז. נמצא, שעקר סוד כל הקולות שבעולם הוא שלשה קולות הללו שהם קול ישר וקול חוזר וקול מרכב ומחבר משניהם, ובאלו השלשה קולות כלולים כל מיני קולות שבעולם, ועל-פי ערכי הקולות האלו וצרופיהם נתיסדו ונתחברו כל מיני נגונים שבעולם, כי כלם יוצאים מאלו השלשה קולות שמשתלשל ויוצאים מהם כמה וכמה שנויים רבים, כי יש חלוקים גדולים בין ההרכבות והחבור של קול הישר עם קול החוזר, כי במקום שהמחצה רחוקה מאד שם מכירין היטב בין קול הישר וקול החוזר, ובמקום צר שם מתחברים יחד כנ"ל, ויש חלוקים גדולים בענין התחברותם וזהו החלוק שבין תבנית הכלים של הנגינה מלבד שאר טעמים שיש להם עוד בענין תבנית הכלים כפי מדות הנגינה להרים או להוריד וכו', ושאר הבחינות שיש בזה וכו', כי חכמה זו של נגינה גדולה ויקרה מכל החכמות שבעולם כפי מה שהבנתי מפי רבנו זכרונו לברכה). נמצא, שכל הקולות כלולים בשלשה קולות הנ"ל שמהם יוצאים כל הנגונים שבעולם שכלולים בעשרה מיני נגינה כנ"ל, וזהו בחינת כהן, לוי ישראל, כי כהן הוא בחינת חסד שהוא בחינת קול הישר, שהוא בחינת חסד כידוע. ולוי הוא בחינת דין שהוא בחינת קול החוזר, כי בכל מקום אור החוזר הוא בחינת דין כידוע, וישראל הוא בחינת קול המרכב משניהם שהוא בחינת קו האמצעי המכריע שהוא בחינת רחמים הכלול משניהם מחסד ודין. וזהו בחינת אברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האמונה הקדושה שהם בחינת שלשה קולות הנ"ל ועקר הוא יעקב שכלול משני הקולות הנ"ל. וזהו בחינת הקל קול יעקב, 'הקל קול' דיקא, כי יעקב כלול משני הקולות הנ"ל, שזהו בחינת קול המרכב משניהם, בחינת רחמים וכו' כנ"ל, כי אלו השלשה קוין ימין ושמאל ואמצע, הם כלל כל הספירות והמדות, שהם עשר ספירות, שכלם כלולים בשלשה קוין אלו כידוע. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת עשר ספירות, בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שכלולים בשם הויה, שהוא כלליות העשר ספירות, וכלם כלולים בשלשה קולות הנ"ל שהם בחינת שלשה קוין הנזכרים לעיל שהם בחינת שלשה קוין הנ"ל, כי עקר שם הויה ברוך הוא, הוא רק בחינת שלש אותיות, שהם יק"ו, כי אות רביעי הוא כפול, כי שלש אותיות ראשונות יק"ו שהם שיר פשוט, כפול, משלש, הם ערכי הקולות שכלולים בשלשה קולות כנ"ל, ואחר שיש שלשה קולות אלו שיש בהם שנויים, אזי צריכין לצרף ולסדר ולהעריך אותם ולחבר מהם נגונים, שזהו בחינת אות רביעי שבשם שהוא אות כפול, כי אות הרביעי הוא ה כמו אות השני, כי אות הרביעי אינו קול רביעי, רק בכאן מתחיל צרוף הקולות וחבורם לעשות מהם נגונים לצרפם ולכללם ולחברם יחד עד עשרה מיני נגינה שהם בחינת עשר ספירות שבהם כלולים כל הקולות, שהם כלליות כל העולמות שבכלם מלבש אלקותו יתברך שהוא בחינת קולות, שהוא בחינת הכלים שהם בחינת החיות והנשמות שבכל העולמות, כי הקול הוא האויר כידוע והאויר הוא חיות האדם, שהוא בחינת הנשמה, בחינת כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכל זה כלול בשלשה קולות הנ"ל שהם בחינת שלשה קוין הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר הנגינה הוא מסטרא דליואי כנ"ל, כי עקר בחינת הנגון מתחיל מבחינת קול השני, שהוא בחינת קול החוזר, ושם מתחיל עקר הברור שצריכין לברר הטוב מן הרע, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם מבררין הטוב מן הרע, רוח טובה מן רוח נכאה כנ"ל, כי זה ידוע שעקר אחיזת הקלפות והסטרא אחרא שמהם כל העוונות, חס ושלום, הוא מסטרא דשמאלא, שהוא בחינת הדין שמשם משתלשל חיותם כידוע. וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה סימן עב שעקר אחיזת כל היצרים רעים של כל בני אדם שבעולם שיש בהם שנויים רבים, ועקר אחיזת כלם הוא מבחינת דין, כמבאר שם במקומו, עין שם, ובחינת הדין זה בחינת קול חוזר כנ"ל, ובזה מבאר היטב מה שאמר רבנו זכרונו לברכה בהתורה "חותם בתוך חותם" סימן כב). מה שגלה שם סוד נפלא ונורא מה ענין קול הברה, ובאר שם שענין קול הברה, שהוא קול החוזר, הוא בחינת קול העוונות שצועקין כנגד האדם, עין שם. כי כשהאדם מתעורר להשם יתברך ומוציא קול דקדשה, אזי תכף מתעוררים כנגדו הקלפות שנבראו על-ידי עוונותיו ומתחילים לצעק כנגדו וכו'. וזהו בחינת קול הברה, עין שם. וזהו בחינת התוקע בבור וכו' אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא, עין שם, הינו כנ"ל. כי קול החוזר, שהוא קול הברה בשרשו, נמשך מבחינת הדין, שהוא בחינת קול החוזר כנ"ל, ומשם משתלשל אחיזת כל היצרים רעים שהם כלל העוונות, חס ושלום, ועל-כן למטה אצל האדם הגשמי קול הברה הוא בבחינת קול עוונות ממש שמתעוררין כנגדו, כי אחיזתם מקול החוזר העליון, שהוא בחינת דין שמשם אחיזתם כנ"ל. נמצא, שעקר אחיזת היצר הרע והקלפות שהוא כלל כל התאוות והמדות רעות וכל העוונות כלם, רחמנא לצלן, עקר אחיזתם הוא מבחינת קול החוזר הנ"ל שהוא בחינת דין כנ"ל, ועל-כן עקר הנגינה מתחיל משם כי שם מתחיל עקר הברור שצריכין לברר טוב מרע שהוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר הבחירה, מתחיל מבחינת קול החוזר, כי שם עקר הבחירה כי בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', כמו שכתוב, "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", 'דבר ה', ו'רוח פיו', זה בחינת קולות ודבורים שכלולים בעשרה מיני נגינה שבהם נבראו כל העולמות כנ"ל, ועקר אחיזת היצר הרע הוא מבחינת כפירות ואפיקורסית ואמונות כזביות, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים שהיצר הרע נקרא אל אחר כפירות, כי עקר כלליות התורה והמצוות תלויים באמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מכות כד), בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. וכמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". וכן להפך, עקר היצר הרע והתאוות והעברות חס ושלום הם בחינת פגם האמונה, בחינת אל אחר כפירות שנקרא היצר הרע כנ"ל, ועקר אחיזת הכפירות שהוא היצר הרע הוא מבחינת קול החוזר הנ"ל. כי אם היו הכל שומעים את הקול הישר בעצמו שהוא קול ה' בעצמו שברא בו כל העולמות כלם, ועדין הוא מחיה בו כל העולמות כלם, כי דבריו חיים וקימים וכו' לעד, כמו שכתוב, "ודבר אלקינו יקום לעולם" ישעיה מ). שהקולות והדבורים שבהם ברא שמים וארץ וכל העולמות הם חיים וקימים גם עכשו, וקולו לא נפסק עדין והם מחיין גם עתה כל העולמות כלם וכמובא בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה. ואלו היו הכל זוכים לשמע את הקול הזה של השם יתברך שבו ברא את העולם ובו מקים את העולם כנ"ל, בודאי לא היה שום בחירה כלל, מאחר שהכל היו רואים ושומעים שהוא יתברך בעצמו מחיה את העולם ברוח פיו, אבל באמת זה הקול בעצם, שהוא בחינת קול הישר הנ"ל, אי אפשר לשמע כי אם היו שומעין קולו, היו בטלים במציאות, כי אפלו בשעת מתן תורה שהיו ישראל מזככים מאד במדרגה גבה מאד, אמרו, "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים וכו'", אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלקינו עוד וכו'. ועל-כן אי אפשר לשמע את בחינת קול הישר בעצמו, ועקר בחינת השגת הקולות ששומעין מגדלתו ואלקותו יתברך שמו הוא מבחינת קול החוזר, שהוא בחינת יראה ודין, בבחינת ה' שמעתי שמעך יראתי, וזהו בחינת הבחירה שמחמת שעקר השמיעה מגדלתו יתברך נמשכת מבחינת קול החוזר כנ"ל, על-כן יש בחירה, כי מי שהוא חכם אמת מטה דעתו אל האמת, כמו אבות העולם שהטו אזנם אל האמת עד שזכו להבין מהיכן נמשך בחינת זה הקול החוזר, עד שהשיגו והבינו שזה הקול החוזר אין לו מציאות בעצם, רק עקר הוא קול הישר שנמשך ממנו יתברך, רק מחמת שהמשיכו הוא יתברך לתוך בחינת מחצת הצמצום הראשון, על-כן יצא הקול, כביכול, בבחינת הכאה לתוך בחינת מחצת הצמצום, ועל-ידי-זה נשמע קול החוזר הזה, שהוא בחינת הדין, אבל באמת עקר הוא הקול הישר, כי זה קול החוזר אין לו שום מציאות רק שהוא החזרת קול הישר בעצמו, ועל-כן דבקו עצמם רק לבחינת קול הישר, שהוא בחינת עצם חיותו יתברך המלבש בכל העולמות, וחברו ויחדו יחד, בחינת קול החוזר עם בחינת קול הישר ועל-ידי-זה הפרידו כל אחיזת הדין והקלפות, שהם הכפירות הנאחזין בקול החוזר, על-ידי שידעו והאמינו שקול החוזר אין לו שום מציאות בפני עצמו, חס ושלום, רק הוא החזרת קול הישר בעצמו, כנ"ל: אבל האפיקורסים והכופרים אינם מטים דעתם אל האמת ואינם רוצים לשמע כי אם בחינת קול החוזר בעצמו, כי אינם מטים דעתם כלל להאמין ולידע תחלת שרש מציאת הקול והחיות המחיה כל העולמות כלם, כי זה דרכם כסל למו של המחקרים והפילוסופים שמחקרים חקירות גדולות וחכמות רבות בכל עניני הבריאה, כגון במהות ותבנית של כל פרטי הדומם, צומח, חי, מדבר, ובכל הארבע יסודות מהו הכח של כל אחד ואחד ועריכת איבריהם, וכל פרטי כחותיהם וסגלותיהם ורפואותיהם וכו' ושאר כל חכמות וכן במהות הקול מהו הקול, וכל פרטי חלוקי הקולות וערכיהם וצרופיהם, ואיך לעשות כלים לכון בהם קולות הנגינה, וכן בשאר כל החכמות שהמציאו כלים רבים לתועלת העולם וכו', אבל כל חקירתם וחכמתם הוא הכל בעניני העולם הזה העובר כהרף עין, כי זה המציא כלי איך להסתכל מרחוק, וזה המציא כלי איך לשמע מרחוק וכיוצא בזה, ומה יתרון לאדם בכל זה, ומה ישא מכל עמלו שיעמל בזה לעולם הנצחי, כי בעולם הזה יכולים לחיות חיים טובים בלי ידיעת הכלים הללו, כמו שחיו כל דורות הקודמים שלא ידעו כלום מכלים הללו, וגם עכשו רב העולם אינם יודעים מהם כלל וחיים חיים טובים יותר מהחכמים שחקרו והמציאו כלים חדשים הללו, כי רבם היה להם מפלה גדולה על-ידי חכמתם החדשה שהמציאו בעולם, כמבאר במקום אחר. ואין להאריך בזה למי שיש לו שכל אמתי כל שהוא שאין שום תכלית אמתי יוצא מחכמתם, מאחר שכל חכמתם הוא בענינים הגשמיים של זה העולם, וכל העולם ומלאו הוא הבל וריק ואין יתרון לאדם מכל עמלו שיעמל תחת השמש, ולא תשבע עין לראות ולא תמלא האזן משמע אפלו בחוש הראות והשמע הפשוט שיש לכל אדם, כי יש לאדם כעס ומכאובות הרבה מחוש הראות וכו' שיש לו בטבעו מה שמתאוה למותרות הרבה הרוצים להטרידו מן העולם, חס ושלום, מכל שכן שאין צריך לחפש עוד אחר כלים חדשים בתחבולות העולם הזה להרבות כבודו וממונו ושאר תאוותיו, כי כל כונת החכמים שחוקרים בכל זה, הכל הוא בעניני העולם הזה ובשביל העולם הזה להרבות כבודו ושמו וממונו וכיוצא בזה כידוע לבקי בהם, ואין איש שם על לב לשום כל דעתו ולבו לדבק עצמו באור החיים לחשב על תכליתו וסופו הנצחי וסוף כל סוף מה יהיה ממנו, שזהו בחינת קדשת ישראל שקבלנו מאבותינו הקדושים, שזהו בחינת התורה הקדושה, שהוא עקר החכמה האמתית והנצחית שכל חכמותינו הוא לקים את כל דברי התורה הזאת כדי לזכות לחיים נצחיים, לטוב הנצחי, לעולם שכלו ארך וטוב. ורק זהו נקראים חכמה באמת, כי ישראל עוברים על כל החכמות שלהם, כי אינם רוצים לחקר כלל בעניני העולם הגשמי, כי הלואי ולא היינו יודעים אפלו מה שיודעים כל אחד ואחד, דהינו מה שכל אחד ואחד יודע מעניני תאוות עולם הזה והבליו, כי הלואי והיינו פורשים עצמנו גם מהם ולהיות תמימים לגמרי כמו צדיקים הראשונים שלא הכירו צורת מטבע, רק שרב העולם אינם יכולים לעמד בזה, ואין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא וכו', ובהכרח לדעת מה שמכרח לקיום העולם בשביל פרנסה, דהינו משא ומתן וכיוצא המכרחים יותר, אבל לחשב תחבולות בעניני העולם הזה יותר ויותר בשביל תאות העולם הזה אפלו כשממציא חכמה גדולה אין שטות מזה, מאחר שלא יצליח על-ידי-זה בעולם הנצחי, כי רבם ככלם נעשים אפיקורסים גדולים על-ידי-זה ואחריתם עדי אובד בעולם הזה ובעולם הבא, וכמבאר במקום אחר. ועל-כן ישראל עם קדוש אין חוקרים כלל בענינים הגשמיים שאינם מכרחים להם, רק שמים כל מגמתם לדבק את עצמם באלקים חיים על-ידי קיום התורה והמצוות, והם עוברים על כל החכמות שלהם, כי הם יודעים החכמה האמתיית והנצחית, שהוא האמונה הקדושה, שיודעים ומאמינים שכל העולם ומלאו דומם, צומח, חי ומדבר וכו' וכו' מראש ועד סוף, הם וכל אשר בהם, וכל כחותם עם כל דקדוקיהם ופרטיהם וכל מיני חכמות ותחבולות שיש בהם, הכל כאשר לכל ברא השם יתברך בכחו הגדול והוא מחיה את כלם בכל עת ובכל שעה, וכלם נבראו בשביל האדם השפל הזה כדי שידע זאת באמונה שלמה כדי שיעסק כל ימיו לדבק את עצמו בהשם יתברך המחיה את כלם על-ידי עסק התורה והמצוות, שזאת החכמה, שהיא האמונה האמתית, שיודעים שהשם יתברך ברא הכל עם כל החכמות שבהם היא עולה על כל החכמות כלם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן כל חכמתם של המחקרים הוא בבחינת קול החוזר, שאין שומעים את קולו העצם יתברך כלל, רק הם מביטים אחר הבריאה, אחר הטבע לבד, וחוקרים בכל הענינים שאחר הטבע לבד, אבל אין חוזרים פניהם להטות לבבם ואזנם להאזין ולהקשיב ולשמע מבטן מי יצא הקול הזה כדי לשום כל תשוקתם לדבק אליו יתברך, כי הם רק חכמים להרע ולהיטיב לא ידעו, והם רוצים חס ושלום, להפריד בחינת קול החוזר מקול הישר כאלו קול החוזר, חס ושלום, יש לו מציאות בפני עצמו, שזהו בחינת נרגן מפריד אלוף, שמפריד אלופו של עולם ומקצץ בנטיעות וכופר באלקים חיים, שכל זה נמשך מבחינת קול החוזר שמשם אחיזת היצר הרע והכפירות כנ"ל על-ידי שאינם משתדלים לידע ולהאמין שהכל נמשך מאתו יתברך לבד המחיה את כלם, וכל החכמות ששומעים ומבינים וכל הדברים שבעולם כלם הם רק בחינת קול החוזר שבאמת אין לו מציאות כלל בפני עצמו, רק היא החזרת קול הישר. ומי שטועה כשהוא ביער ושומע קול הברה וסובר שהוא קול בפני עצמו, הוא אויל, פתי ומשגע, שוטה רשע, כי אין מציאות לקול החוזר כלל, רק הוא המשכת והחזרת קול הישר. כן הוא ממש כל חכמתם שחוקרים אחר הטבע ואין מחזירין פניהם לקשר קול החוזר לקול הישר, דהינו לקשר כל החכמות לשרשם, לידע ולהאמין שהכל נמשך ממנו יתברך ולבלות כל דעתו וחכמתו כל ימיו לקשר את עצמו בו יתברך, שזהו עולה למעלה על כל החכמות שבעולם ובו כלולים וטפלים כל החכמות וזוכה לחיים נצחיים לעולם ועד. וגם מי שזוכה לדבק את עצמו בתכלית השלמות להחכמה האמתית, שהוא התמימות, לעבד אותו יתברך בתמימות בתורה ועבודה בפשיטות, הוא יכול לזכות אחר כך להשיג גם כל החכמות שבעולם בעצמו, כמו שמצינו בכמה צדיקים אמתיים שבתחלת עבודתם עבדו רק בתמימות ובפשיטות, ושברו כל התאוות ועסקו בתורה ועבודה ותפלות וכו' וכו' ביגיעה גדולה עד שבאו להשגות גדולות, ואחר כך זכו להשיג ממילא כל החכמות שבעולם. ואפלו מי שאינו מגיע לזה אין צריך לזה כלל, כי בעולם הזה יכול לבלות כל ימיו בטוב בלי שום ידיעה מחכמות אלו, ובעולם הבא בודאי אינם נצרכים לו כלל, אדרבא, אנשים פשוטים שלא שברו עדין את כל התאוות יכולים אלו החכמות לעקר אותם משני עולמות, כנראה בחוש, שכל אלו שעוסקים בזה, אפלו מעט מחכמות ולשונות וכו', נעשים אפיקורסים גדולים פורקים על לגמרי, רחמנא לצלן, כי רק צדיקים הגדולים במעלה מאד בני עליה האמתיים הם יכולים להשתמש בהם למה שצריכים לעבודתם, וגם כדי לשבר דעות האפיקורסים, וגם אינם מבלים זמן על זה, כי הם משיגים אחר כך ממילא כל החכמות כנ"ל, והם יכולים לקשר כל החכמות לשרשם העליון, כי יודעים שהכל נמשך ממנו יתברך:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר אחיזת היצר הרע והכפירות הוא מבחינת קול החוזר, שהוא בחינת דין, על-ידי שאין מקשרין ומחברין קול החוזר לקול הישר כנ"ל. וזהו בחינת בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, עמד ושתף מדת הרחמים במדת הדין, שנאמר, "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". כי מדת הדין זה בחינת קול החוזר, שבתחלה רצה שיהיה קיום העולם על-ידי בחינת קול החוזר לבד, שהוא בחינת מדת הדין כנ"ל, ראה שאין העולם מתקים כי אם לא היה רק בחינת קול החוזר מקים העולם היה מתרבה האפיקורסות, כי לא היה אפשר להאדם להשיג שהכל נמשך ממנו יתברך, שזהו בחינת התקשרות קול החוזר לקול הישר כנ"ל, על-כן עמד ושתף מדת הרחמים במדת הדין, שזהו בחינת קול השלישי המרכב משניהם, שהשם יתברך שתף קול הישר עם קול החוזר והמשיך בחינת קול השלישי, שהוא בחינת קול עז, קול המרכב משניהם, ועל-ידי-זה יש קיום להעולם. כי עכשו מחמת שקיום העולם על-ידי קול המרכב, שהוא בחינת הקל קול יעקב, על-ידי-זה יש קיום להעולם, כי עתה יש לנו כח לדבק באור החיים, לידע ולהשיג האמונה הקדושה שהכל נמשך ממנו, וכל החכמות והעקמומיות שבלב הנמשך מבחינת קול החוזר, מבחינת דין, הכל נמשך ממנו יתברך בעצמו בשביל הבחירה, כי קול החוזר אין לו מציאות רק מקול הישר, וכל זה יש לנו כח להשיג על-ידי הרכבת הקול שהרכיב וחבר השם יתברך בעצמו שני הקולות יחד, שהוא בחינת שתוף מדת הרחמים במדת הדין כנ"ל, ולולא זאת, לא היה כח להאדם לשבר הבחירה כלל, כי היו מתגברים עליו הקלפות והכפירות הנמשכים מבחינת קול החוזר כנ"ל, אבל עכשו יש לו כח להטות לבבו אל האמת לבחינת קול הישר שממנו נמשך הכל, מאחר שקיום העולם על-ידי הרכבת שני הקולות יחד כנ"ל, כי עצם הקול הישר בעצמו אי אפשר לגלות כדי שלא יתבטלו במציאות כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעשרה מאמרות נברא העולם. והקשו שם, הני ויאמר דבראשית ט נינהו. ותרצו, בראשית נמי מאמר הוא. ועתה לכאורה קשה, מדוע באמת לא כתיב גם במאמר הראשון "ויאמר", כמו בשאר התשעה מאמרות?! אך זהו בחינת הנ"ל שבראשית הוא בחינת מאמר הראשון, שהוא בחינת הקול הישר שבו כלולין כל העשרה מאמרות, וכל העולמות כלם מראש ועד סוף, כי כלם כלולים בבראשית שנקרא מאמר סתום, שכולל הכל, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר בלקוטי תנינא סימן יב). ומחמת שהוא בחינת קול הישר בעצמו אינו מכנה בשם מאמר, שהוא בחינת קול ודבור, כי זה הקול והדבור אי אפשר לשמע ולהשיג כלל שלא יתבטלו במציאות כנ"ל, רק אחר שיצא הקול הישר, שהוא בחינת בראשית שכולל הכל, אחר כך תכף נתהוה קול החוזר, ואז הרכיב השם יתברך שני הקולות יחד שהוא בחינת קול השלישי הנ"ל, ובו ברא הכל. וזהו בחינת תשעה ויאמר דבראשית שהם בחינת קול שאפשר לשמע, כי נמשכין מבחינת קול החוזר והישר המרכבין יחד שבהם נברא העולם בפרטיות, ונתחלק למינים שהם כל הדברים שנבראו על-ידי תשעה מאמרות בששת ימי המעשה, כי בבחינת בראשית מאמר סתום קול ישר שם היה הכל כלול ביחד, ולא היה אפשר עדין להכיר פרטיות הבריאה מחמת שזה הקול סתום ונעלם מאד. וזה עקר עבודתנו לכלל הכל בבחינת בראשית, להחזיר הכל לשרשו לידע ולהאמין שהכל נמשך ממנו לבד, כי אין מציאות לקול החוזר כי אם מקול הישר כנ"ל. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה דקדשה שהם בחינת עשרה מאמרות כנ"ל, שהם מבררין הטוב מן הרע, האמונה מן הכפירות, כי הם מקשרין ומרכיבין כל הקולות ומחברין היטב קול החוזר עם קול הישר, עד שנעשה הנגון הממשיך את הלב להשם יתברך, שממשיך ומוציא הלב מן הכפירות והתאוות הנמשכין מבחינת קול החוזר ומחזירין ומקשרין אותו לבחינת קול הישר, שזהו בחינת כלליות הבריאה בשרשה, בחינת הדבקות בהשם יתברך שעקרו על-ידי בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, כי עקר הדבקות הוא האמונה, שהוא בחינת החזרת קול החוזר לקול השם יתברך, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל-כן עקר הנגינה מבחינת סטרא דליוואי, שהוא בחינת קול החוזר, כי שם עקר הברור שצריכין לברר הטוב מהרע הנאחז שם על-ידי שמחברין אליו קול הישר ומחזירין הכל לקול הישר שהוא עקר הכל. כי כל הקולות שבזה העולם הם בחינת קול החוזר נגד קול הישר העליון בעצמו, ושם עקר הברור שצריכין לדבק אותן בקול הישר על-ידי בחינת נגינה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת קול השופר שכלול משלש קולות שהם, תקיעה, שברים, תרועה, שהם בחינת שלשה אבות אברהם, יצחק ויעקב כידוע, כי שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל-כן הם עשרה קולות של מלכיות, וכן אצל זכרונות ושופרות וכנ"ל, אבל עקר שרש שנוי הקולות של השופר הם רק שלש, שהם בחינת שלש הקולות הנ"ל, שהם שרש ויסוד של כל העשרה מיני נגינה הכלולים בקול שופר, כי כלם נמשכים משלש קולות אלו שהם בחינת תלת אבהן כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר בחינת עשרה מיני נגינה, שהוא עקר בחינת הברור, שהוא עקר עבודת ישראל, הוא לחבר קול החוזר בקול הישר לדבק עצמנו בקול דברי אלקים חיים בבחינת לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וכו', כי עקר החיים וקיום כל העולמות נמשך מבחינת קולו הישר כנ"ל. וזהו בחינת השמחה הנמשכת על-ידי הנגון, כי עקר שרש השמחה באמת נמשך מבחינת השמחה בו יתברך, שזהו עקר השמחה באמת, כי באמת לאמתו אין שום שמחה בעולם כי אם כשזוכין להאמין ולידע ממנו יתברך, שזה עקר החיים האמתיים לכל אחד ואחד כפום מה דמשער בלביה, כמו שכתוב, "כי בו ישמח לבנו", 'כי בו' דיקא 'ישמח לבנו', כי אין שום שמחה אחרת באמת חוץ מזה. ודבר זה אי אפשר לבאר כלל לא בפה ולא בכתב, כי הוא רק לכל חד כפום מה דמשער בלביה בבחינת נודע בשערים בעלה, כנזכר לעיל וכל אחד ואחד כפי מה שזוכה לפעמים להרגיש מעט ערבות נעימות מתיקות השמחה האמתית הזאת, יכול להבין זאת היטב שאין שום שמחה אחרת חוץ מזה, ואפלו המון עם ישראל הכשרים הפשוטים שאין זוכים להרגיש זאת היטב, אף-על-פי-כן כל שמחתם של ישראל הכשרים בשבתות וימים טובים ובחתנה וכיוצא בזה, הכל נמשך משמחה זאת שהוא בחינת דבקות בו יתברך, כי אף-על-פי שאינם זוכים עדין לבחינת דבקות באמת כראוי, אף-על-פי-כן , אף-על-פי דאיהו לא חזי מזליה חזי, ומחמת שבשרש נשמתם הם מרגישים לפעמים ערבות נעימות השמחה הזאת, על-ידי-זה נמשך עליהם גם למטה שמחה גדולה בעת שזוכים לשמח בה' באיזה שמחה של מצוה. ועל-כן כל ישראל הכשרים רגילים בעת שמחתם לזמר פסוקים ותפלות של התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, שזה עקר שמחתם, ובפרט בשמחת תורה ופורים וכיוצא בהן, שזה עקר שמחתנו אשר בחר בנו מכל עם וכו'. וכמו שאנו אומרים בכל יום, אשרינו מה טוב חלקנו וכו', ומה נעים וכו', וכיוצא בזה הרבה וכנ"ל. כי באמת זה עקר השמחה מה שאנו יודעים מהבורא הכל יתברך לנצח על-ידי אמונתנו הקדושה וכנ"ל, וזהו בחינת מה שמבאר בפסוקים מהפלגת השמחה בו יתברך, כמו שכתוב, "שמחו בה' וגילו צדיקים וכו'". וכתיב, "שמחו צדיקים בה' אנכי אשמח בה'". וכיוצא בזה הרבה בספר תהלים וכן בספר ישעיה ובשאר הספרים, כמו שכתוב, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי" וכו'. וכיוצא בזה הרבה שם, וכתיב, "ואני בה' אעלוזה אגילה באלקי ישעי וכו'". ולעתיד לבוא שיתגלה אלקותו ומלכותו לעין כל כתיב, "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים וגו'", וכתיב, "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו וכו'". וכן מבאר בפסוקים הרבה מאד מאד, כי עקר השמחה האמתית הוא מה שזוכין לידע מהבורא הכל יתברך על-ידי האמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו על-ידי התורה הקדושה וכנ"ל: ומחמת שעל-ידי הנגינה דקדשה מבררין הרוח טובה מהרוח רעה, שמבררין האמונה מהכפירות ומאמונות כזביות ומדבקין הכל להשם יתברך, כי מחזירין הקול החוזר לקול הישר וכו' כנ"ל, על-כן נמשך שמחה גדולה על-ידי הנגינה בחינת עלי עשור ועלי נבל כי שמחתני ה' בפעלך וכו', כי עקר השמחה היא מה שיודעין ומאמינין בו יתברך שהוא יתברך פעל ועשה הכל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת כהנים ולויים וישראלים מתרים לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר, כי כהנים לויים וישראלים הם עקר יסוד כלליות הקדשה, שהם בחינת תלת קוין הנ"ל, שהם בחינת תלת אבהן, בחינת שלשה קולות הנ"ל שמהם נמשכין כל העשרה מיני נגינה, שהם כלליות השמחה, שזהו עקר בחינת חבור וזווג דקדשה של ישראל שהוא בבחינת שמחה, להפך אחיזת היגון ואנחה לשמחה לכלל אשה באיש, שמאל בימין, דהינו לחבר הקול החוזר בקול הישר, שהוא בחינת המתקת הדין על-ידי שנכלל ברחמים העליונים, שכל זה הוא בחינה אחת וכנ"ל, שמבררין הקול החוזר על-ידי עשרה מיני נגינה, שעל-ידי-זה נתברר האמונה הקדושה, ועל-ידי-זה נתבטל היגון ואנחה שאחיזתו מבחינת דין מסטרא דנוקבא, כי אין אחיזתו רק כל זמן שאין יודעין שגם קול החוזר ממנו יתברך מבחינת קול הישר, כי אין לו מציאות אחר כנ"ל, אבל תכף כשיודעין זאת באמת נתבטל אחיזת היגון ואנחה, ואזי נתהפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו עקר בחינת זווג של מצוה כנ"ל, ועל-כן עקר החבור דקדשה הוא בחינת כהן, לוי, ישראל שהם עקר יסוד העשרה מיני נגינה כנ"ל, שעל ידם עקר התהפכות היגון ואנחה לשמחה, עקר התחברות קול החוזר בקול הישר, שהוא בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא עקר בחינת זווג דקדשה וכנ"ל, ועל-כן הולד הולך אחר הזכר, כי ישראל ממשיכין הנשמות תמיד מסטרא דדכורא, מחמת שכל עבודתם ויגיעתם וכל מחשבתם ועסקם הוא להתקרב להשם יתברך על-ידי התורה והמצוות שמקים כל אחד כפי בחינתו, על-כן הם כוללים כל הבריאה בשרשה, שזהו בחינת שמחברין קול החוזר בקול הישר עד שמתבטל קול החוזר לגבי קול הישר, כי באתר דאית דכר נוקבא לא אידכר תמן, כי באמת אין מציאות לקול החוזר כלל, כי הוא רק המשכת והחזרת קול הישר בעצמו, בחינת עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כי בשרשן הכל אחד. ועל-כן ישראל עם קדוש נכללין בסטרא דדכורא לעולם מאחר שיודעין ומאמינים באמת שהכל נמשך מהמשפיע הראשון שהוא בחינת סטרא דדכורא, ועל-ידי-זה נכללין שם לעולם, ועל-כן הולד הולך תמיד אחר הזכר בכהן, לוי וישראל, שהם עקר הקדשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל במקום שיש קדושין ויש עברה, הולד הולך אחר הפגום, שהוא בחינת יגון ואנחה. כי במקום עברה, חס ושלום, שהוא תאוות עולם הזה, נמצא, שהוא כרוך אחר תאוות זה העולם ועוקר עצמו מהשם יתברך, ואינו מקשר אחר הבריאה בשרשה, רק, אדרבא, הוא נרגן מפריד אלוף שמפריד עצמו עם כל הבריאה התלויה בו מהשם יתברך, על-כן אינו נכלל בהקדשה, שהוא בחינת סטרא דדכורא, רק, אדרבא, הוא ממשיך עצמו להסטרא אחרא, על-כן הולד הולך אחר הפגום, שהוא בחינת יגון ואנחה, ששם כל הפגמים, כי מי שהוא פגום יותר שם אחיזת היגון ואנחה ביותר, ואפלו אם האיש פגום והאשה ממשפחה כשרה, עקר אחיזת היגון ואנחה בו, כי זה כלל שסטרא דנוקבא דקדשה נחשב לבחינת דכורא לגבי דכורא דסטרא אחרא שנחשב לבחינת נוקבא נגדה כידוע. ועל-כן הפגום הוא בבחינת סטרא דנוקבא, בחינת יגון ואנחה והולד הולך אחריו במקום שיש עברה, כי עקר העברה, בפרט בפגם הברית הוא מבחינת יגון ואנחה שמשם עקר התאוה כנ"ל, ועל-כן במקום עברה הולד הולך אחר הפגום, שהוא בחינת יגון ואנחה כנ"ל, אבל בזווג של מצוה, שהוא בחינת כהן, לוי, ישראל, שם נמתק היגון ואנחה ונהפך לשמחה, ונכלל הכל בסטרא דדכורא כנ"ל, ועל-כן הולד הולך אחר הזכר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, וזה בחינת אל תצר את מואב וכו' בשביל שתי פרידות טובות שיצאו מהם שהם, רות המואביה ונעמה העמונית, שמהם יצאו דוד ויוצאי חלציו, שהם בחינת משיח שיצא מהם, כי עקר הגאלה שתהיה על-ידי משיח שיבוא במהרה בימינו הוא על-ידי השמחה הגדולה שיהיה אז, על-ידי שהכל יכירו וידעו אז את אמתת אלקותו וגדלתו יתברך, ועל-ידי-זה תגדל השמחה אז מאד מאד כמו שכתוב, "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך". וכמו שכתוב, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו וכו'. נגילה ונשמחה בישועתו וכו'", וכיוצא בפסוקים הרבה כנ"ל. ועל-ידי-זה תהיה עקר הגאלה, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו וכו' ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה סימן כד), ששמחה הוא עולם החרות, עין שם. ואז יתהפך כל היגון ואנחה שהוא בחינת מרירת הגלות יתהפך לשמחה, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, וכמו שכתוב, "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". וכמבאר כל זה למעלה, ועל-כן נמשכה נשמת משיח על-ידי אתערותא דנוקבא דיקא, כמבאר בתורה בענין בנות לוט שמהם יצאו רות ונעמה שמהם יצא דוד ומשיח כנ"ל. וכן במעשה של תמר ויהודה, כמו שכתוב, "ותשב בפתח עינים". וכן במעשה של רות ובעז, כי כל זה הוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה, שהוא עקר בחינת משיח, בחינת והפכתי אבלם לששון כנ"ל, כי כל אלו היה כונתם לשם שמים, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובפרוש רש"י, וכשההתעוררות מן האשה לשם שמים להחיות זרע להעמיד תולדות, נמצא, שהיגון ואנחה בעצמו נתהפך לשמחה, מאחר שהיא בעצמה, ששם אחיזת היגון ואנחה ברצונה נעשית מרכבה אל הקדשה, מאחר שרצונה להעמיד תולדות לקיום העולם, שהוא בחינת שמחה כנ"ל, כי זווג דמצוה לקיום העולם הוא בחינת שמחה וכו' וכנ"ל: כי ער ואונן פגמו מאד, כי השחיתו דרכם, כמו שכתוב בתורה, שזהו עוון הגדול בתורה, כי אפלו מי שהוא פרוש לגמרי מחמת גדל קדשתו הוא גם כן פגם גדול, מאחר שאינו ממתיק היגון ואנחה הנאחז בבחינת סטרא דשמאלא, בבחינת האשה וכו', ואינו מעמיד תולדות, שהם עקר בחינת הגדלת השמחה בהשם יתברך, על-ידי שנתרבין ישראל המכירין גדלתו יתברך וכו' וכנ"ל, שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא וכו' כנ"ל, מכל שכן וכל שכן להפך ממש כשמשחית דרכו, ואזי אינו ממתיק היגון ואנחה, אדרבה, היגון ואנחה בעצמם מקבלים הטפה, חס ושלום, כי יגון ואנחה הם ס"ם ולילית, כמובא בכונות, והם עושקים הטפה היוצאת לבטלה, חס ושלום, ועל זה נאמר, "וראיתי דמעת העשוקים וכו', ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם" כידוע, 'דמעת העשוקים' דיקא, כי הם מלאים דמעות, בחינת בכיה ויגון ואנחה, כי שם הם עשוקים כנ"ל. ועל-כן גדול עוונו מנשא, ועקר תקון תשובתו הוא על-ידי הצדיק האמת שיכול לעורר כל העשרה מיני נגינה, שהם בחינת שמחה כנ"ל, כי שם עקר הפגם שלו בבחינת שמחה כנ"ל, כי על זה הפגם נאמר, "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", 'ארחות חיים' הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב, "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך וכו'". וכל זה כשאינו עושה תשובה, אבל כשעושה תשובה ועוזב דרכו הרע ומחשבותיו הרעים ומתגבר בכל כחו לשבר מדת העצבות שמשם כל המחשבות רעות וכל ההרהורים רעים ומקרב את עצמו לצדיקים אמתיים ולכשרים האמתיים המשתדלים בתקנתו ויודעים איך להכניס בו שמחה, כי יש להם כח לתפס גם אותו עם תקף היגון ואנחה הנאחז בו ולהכניסו בתוך השמחה דקדשה, על-ידי-זה עקר תקונו, כי עקר תקונו הוא כשיזכה שיתהפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. וזהו בחינת העשרה קפיטל תהלים שגלה רבנו זכרונו לברכה בשביל תקון למקרה לילה, כי אלו העשרה מזמורי תהלים הם בחינת עשרה מיני נגינה כמבאר בדבריו הקדושים. ועשרה מיני נגינה, הם בחינת השמחה, בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה שעל-ידי-זה עקר התקון של פגם הברית כנ"ל. ועל-כן גמר תקון חטא זה יהיה על-ידי משיח, כמובא בספרים, שזהו בחינת ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו', כמובא בכונות. כי משיח יהפך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת הגדלת השמחה שיהיה אז כנ"ל, ועל-כן דוד, שהוא משיח, עסק כל ימיו בספר תהלים שיסד, שהוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר תקון חטא זה שהוא נתתקן על-ידי דוד משיח דיקא כנ"ל. ועל-כן היה נפש דוד נמשך מסטרא דנוקבא, כמובא. וכל השתלשלות המשכת נשמתו לעולם על-ידי התעוררותם כנ"ל, כי זה היה תקף כחו של דוד, שהוא בחינת משיח שיש לו כח על-ידי תפלותיו וזמירותיו, שהם ספר תהלים שחבר בחינת עשרה מיני נגינה להפך כל היגון ואנחה הנאחז בסטרא דנוקבא, להפך הכל לשמחה, שזהו עקר שלמות הגדלת השמחה, שזהו עקר התקון והגאלה שיהיה על-ידי משיח בחינת ששון ושמחה ישיגו וכו' כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר התקון של כל הנדחין בעוונותיהם הבאים לשוב שיתתקנו על-ידי-זה דיקא, בחינת ופדויי ה' ישבון וכו' ששון ושמחה ישיגו וכו' כנ"ל. ועל-כן איתא באמת שדוד היה בסכנה גדולה כל ימיו, כמו שכתוב, "לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי". וכמו שכתוב שמואל א כ), "כפשע ביני ובין המות". כי דוד לא היה לו חיים כלל, כי היה מסטרא דנוקבא ששם אחיזת היגון ואנחה, בחינת סטרא דמותא. והוא בתקף כחו זכה להפך הכל מהפך אל הפך, כי הפך ממות לחיים, מיגון ואנחה לשמחה, כמו שכתוב, "אפפוני חבלי מות וכו' צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכו', כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכו'". וכיוצא בזה הרבה, כי זכה להפך תקף היגון ואנחה לשמחה, וכל זה על-ידי נעימת זמירותיו על-ידי רבוי התפלות ותחנות ובקשות שזכה לצעק תמיד אל ה' בכל מיני קולות ולשונות של צעקה ותפלה ותחנונים ושירות ותשבחות, שזהו כל ספר תהלים, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל-ידי-זה הפך יגון ואנחה לשמחה, מות לחיים עד שזכה להיות נכלל בחיים לעולם, כמו שכתוב, "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך". בחינת דוד מלך ישראל חי וקים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת מחלקת קרח ועדתו על אהרן, כי קרח היה לוי ואהרן היה כהן, ועקר עבודת הלוי הוא בשיר על הדוכן, וכל עבודתו הוא להתחבר ולכלל בהכהן, שהוא בחינת חסד, בחינת קול הישר, דהינו לחבר ולכלל קול החוזר, שהוא בחינת דין, בחינת לוי, לחברו ולכללו היטב בבחינת קול הישר, שהוא בחינת כהן כנ"ל, שזהו בחינת כל עבודת השיר של הלויים שהם בחינת עשרה מיני נגינה שעל-ידי-זה ממתיקין הדין והיגון ואנחה, שהוא סטרא דמותא הנאחז בבחינת קול החוזר, כי מקשרין אותו במקור החיים, שהוא בחינת קול הישר שבו ברא העולם, ובו מחיה ומקים את העולם, כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וכו', שהוא בחינת קול ודבור כנ"ל, וכמבאר כל זה למעלה היטב, וקרח פגם בזה מאד מאד ורצה לחלק על הכהנה, שרצה, חס ושלום, להחריב כל העולמות ולהחזיר העולם לתהו ובהו על-ידי מחלקתו, כי רצה, חס ושלום, להפך הלוי לכהן, להפך בחינת קול החוזר כאלו הוא, חס ושלום, בחינת קול הישר, שזהו עקר הפגם של כל האפיקורסים והכופרים באלקים חיים שאינם מסתכלים רק על הקול הנשמע בזה העולם, שהוא בחינת קול החוזר, שהוא בחינת החיות והחכמה המלבשים בזה העולם, ואינם מחזירים פניהם לקשר הכל לשרשו להסתכל ולידע ולהאמין מבטן מי יצא הקול, לידע ולהודיע ולהודע שהוא היוצר, הוא הבורא וכו', והוא אמר ויהי והכל נמשך מקולו הישר, שהוא בחינת כהן שמשם נמשך הכל, רק שאי אפשר לשמע קולו הישר בעצם כי אם על-ידי התחברות עם בחינת קול החוזר וכנ"ל, בשביל קיום העולם כנ"ל, אבל באמת אין מציאות לקול החוזר כי אם על-ידי קול הישר וכו' כנ"ל, וקרח פגם בזה מאד על שרצה לקח הכהנה לעצמו, שזהו בחינת הפגם הנ"ל בעצם, שרצה לעקר עצמו מחי החיים ולחרב העולם, חס ושלום, כאלו קול החוזר, שהוא בחינת סטרא דלוי יש לו מציאות בפני עצמו, חס ושלום, ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, קרח כפר בעקר, כי בודאי כפר בעקר על-ידי מחלקתו שחלק על הכהנה, שרצה לחלק סטרא דלוי, בחינת קול החוזר מבחינת כהן, מבחינת קול הישר, שזהו עקר הכפירה של כל הכופרים כנ"ל. וזהו "ויקח קרח", ותרגומו, ואתפלג קרח, 'ואתפלג' דיקא שחלק והבדיל עצמו, שזהו עקר הפגם והכפירה שלו שרצה לחלק ולהפליג בחינת קול החוזר מקול הישר, שהוא בחינת חלקת הלויה מן הכהנה, ורצה לעשות הלוי לכהן כאלו קול החוזר יש לו מציאות בפני עצמו, כאלו הוא בעצמו, חס ושלום, הוא קול ישר, שזהו בחינת כפירת כל הכופרים שסוברים שחכמתם בעצמם יש להם מציאות בפני עצמה עד שכופרים באלקים חיים, וכל זה מחמת שאינם מסתכלים על שרש חיות כל החכמות מהיכן נמשך הכל, כמו שכתוב, "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש". וכמו שכתוב, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכו'". וזה שכתוב בפסל מיכה שרצה להתגבר על-ידי שהיה לו הלוי לכהן כמו שכתוב, "כי היה לי הלוי לכהן". כי משם עקר אחיזת הכפירות והעבודה זרה כשסוברים שבחינת קול החוזר הוא בחינת קול הישר, חס ושלום, כנ"ל, שזהו בחינת מחלקת קרח שכפר בעקר ורצה לעשות הלוי לכהן שזהו בחינת פסל מיכה, בחינת כי היה לי הלוי לכהן וכנ"ל. ועל-כן היה עקר מחלקת קרח על-ידי אשתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו",זו אשתו של קרח, כי עקר אחיזת היגון ואנחה הנאחז בקול החוזר נאחז באשתו שנמשכה משם כנ"ל, והתגברה ברשעתה כל כך עד שלא רצתה להיות מרכבה אל הקדשה שיהיה נכלל אשה באיש, לוי בכהן, והיא ברשעתה פגמה בזה, שזהו עקר בחינת אשה רעה, שנאמר עליה, "ומוצא אני מר ממות את האשה": כי עבודת הלוי הוא בשיר על הדוכן, בחינת עשרה מיני נגינה, שעל-ידי-זה נתהפך יגון ואנחה לשמחה ונתיחד קול החוזר בקול הישר, שהוא בחינת זווג דקדשה שנכללת אשה באיש וכנ"ל, שזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתנה, וכמו שמבאר רבנו זכרונו לברכה סימן רלז) על פסוק, "הפעם ילוה אישי אלי". שהוא סוד כלי זמר שמנגנין על החתנה, כי אמרה לאה הפעם שנולד לוי, שהוא בחינת נגינה, "עתה ילוה אישי אלי". כי עקר התחברות דקדשה של איש ואשה הוא על-ידי עשרה מיני נגינה, שהם בחינת לוי כנ"ל, עין שם וכנ"ל. ואשתו של קרח פגמה בזה ורצתה להפך ממש לחלק על הכהנה, להפך הלוי לכהן וכו', שעל-ידי-זה אינו נמתק היגון ואנחה, אדרבא, מתגבר יותר וכנ"ל. ועל-כן באמת גרמה מיתה משנה מאד לה ולקרח ולכל עדתו, כי נאבדו כלם על ידה, כי יגון ואנחה היא סטרא דמותא כנ"ל, הפך השמחה, שהוא בחינת חיים ושלום כנ"ל, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון". כי שלום הוא בחינת התחברות שני הפכים, דהינו כששמאל נכלל בימין, לוי בכהן, שזהו עקר השמחה כנ"ל, וקרח במחלקתו פגם בכל זה כנ"ל. ועל-כן נקראת הכהנה "ברית שלום", כמו שכתוב, "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". כי עקר השמחה והשלום נמשך מבחינת הכהן, שהוא בחינת קול הישר, שהוא שרש הכל, והכל צריכין להתקשר אליו, שזהו בחינת עבודת הלויים בשיר לחבר הכל להשרש על-ידי בחינת עשרה מיני נגינה, שזהו עקר בחינת השלום והשמחה כשכל העולמות חוזרים לשרשן, ואינם נפרדים משרש חיותם, וזה עקר השמחה והחיים והשלום, כי שם צוה ה' את הברכה חיים, כי כל חיות כל העולמות נמשך משם מבחינת כהן, שהוא בחינת קול הישר, שהוא שרש הכל, שרש השמחה, שהוא בחינת שלום, בחינת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וכנ"ל. נמצא, כשקרח פגם במדתו ממש, דהינו שפגם בהשלום והשמחה על-ידי מחלקתו, על-ידי שהלך אחר עצת אשתו נחלק עצמו מן הכהנה על-ידי שרצה להפך הכהנה אליו, ועל-ידי-זה כפר בעקר, שכל זה הוא הפך תקון מדתו ממש, כי קרח הוא לוי, בחינת שמאל, בחינת קול החוזר שצריך להשתדל תמיד להתקשר אל הכהן לכלל בימין שזה בחינת עבודת השיר של הלויים וכו' כנ"ל, שהוא פגם בכל זה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת עשרים וארבע מתנות כהנה שנתן לו הקדוש-ברוך-הוא לאהרן אחר כך בשמחה, כמו שכתוב, "ואני הנה נתתי לך". ופרש רש"י, בשמחה, כי עקר קדשת הכהנה הוא בחינת שמחה שנמשכת משם כנ"ל. ועל-כן זכה אהרן לכהנה על-ידי שמחה דיקא, כמו שכתוב, "וראך ושמח בלבו". שעל-ידי-זה זכה לכהנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הכהנה הוא בחינת שרש השמחה ממי שהשמחה במעונו. ועל-כן נתן לו השם יתברך עשרים וארבע מתנות כהנה בשמחה דיקא, כי עשרים וארבע מתנות כהנה הם עשרים וארבעה קשוטי כלה כידוע, כי קדשת הכהנה, שהוא שרש השמחה, הוא בחינת חבור ויחוד חתן וכלה, בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, שעקר החבור והיחוד, הוא על-ידי בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה ששרשה בבחינת כהן, בחינת קול הישר, שמשם נמשך הכל והכל צריכין לחזר ולכלל בו בבחינת לשמע בקלו ולדבקה בו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת שבויה שאסורה לכהן, כי שביה וגלות ועבדות זהו בחינת יגון ואנחה, בחינת גלות מצרים שהיו שם בשביה בעבדות, שהוא בחינת עצבות יגון ואנחה, שזהו עקר בחינת גלות ועבדות, כי שמחה היא עולם החרות, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו וכו'". כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה, ולהפך יגון ואנחה הוא עקר הגלות והעבדות, וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה עוד במקום אחר: כי עקר גלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם הברית כידוע, ועקר חטא אדם הראשון היה שעל-ידי-זה המשיך, חס ושלום, בחינת עצבות, בחינת יגון ואנחה, שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב, "בעצבון תאכלנה וגו'". ב'עצבון' הינו עצבות וכו', שזהו בעצמו בחינת המיתה שהביא לעולם, כי בחינת המיתה נמשך מבחינת עצבות, יגון ואנחה כנ"ל, ובשביל זה היה גלות ושעבוד מצרים שעקר הגלות והעבדות היא גם כן בחינת עצבות, שהוא בחינת עצבות ושעבוד כנ"ל, בחינת יגיעות וטרחות שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו'. וכשזכו לצאת מגלות מצרים, עקר הגאלה היה על-ידי בחינת השמחה שמשם עקר החרות בבחינת כי בשמחה תצאו כנ"ל, ועל-כן אמרו שירה בליל יציאתן ממצרים, שהוא בחינת הלל שלם, כמו שכתוב, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן בשעת קריעת ים סוף, שהוא עקר גמר שלמות הגאלה, אז אמרו שירת הים, כי שיר ההלל וכן שירת הים וכל השירות כלם הם בחינת עשרה מיני נגינה, שהוא בחינת שמחה, שזהו עקר הגאלה, וכמו שאנו אומרים, שהוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה וכו', ונאמר לפניו שירה חדשה. כי השמחה והשירה היא עקר הגאלה והחרות כנ"ל. וזהו בחינת גדל המצוה לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח, כי ספור יציאת מצרים שמספרין בתקף הנסים שעשה עמנו השם יתברך בגאלת מצרים, ומברכין ומהללין לשמו הגדול יתברך על זה, זה בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה, ועל-כן עקר הספור ביציאת מצרים בליל פסח הוא על היין דיקא שהם הארבע כוסות של יין, כי יין הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב, "ויין ישמח לבב אנוש וכו'". כי עקר הגאלה היא על-ידי שמחה ושיר והלל, בחינת עשרה מיני נגינה הם נמשכין מארבע אותיות השם, בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שכנגדם באו הארבע כוסות של יין בליל יציאת מצרים כנ"ל, ועל-כן אחר יציאת מצרים צריכין להביא עמר שעורים. ואיתא בזהר הקדוש שעמר שעורים הוא מאכל בהמה, שהוא קרבן של סוטה, כי כנסת ישראל נבדקת על-ידי עמר שעורים ועל-ידי-זה נטהרת כנסת ישראל מזהמת מצרים וכו', כי סוטה היא בחינת פגם הברית, בחינת מר ממות וכו', בחינת ואחריתה מרה כלענה, בחינת מים מרים מאררים, בחינת עצבות ומרה שחורה יגון ואנחה שהוא סטרא דמותא. וזהו בחינת קרבן שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת מאכל שלא נתברר למאכל אדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר אדם הראשון, אני וחמור נאכל באבוס אחד. נמצא, שמאכל בהמה הוא בחינת בעצבון תאכלנה. וזהו בחינת קרבן שעורים של הסוטה, בחינת עמר שעורים שמקריבין אחר יציאת מצרים, כי על-ידי-זה הקרבן שעורים שמביאין אל הכהן, שהוא שרש השמחה, על-ידי-זה מהפכין יגון ואנחה, שהוא בחינת מאכל בהמה כנ"ל, לשמחה, ועל-ידי-זה נפסק טמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת יגון ואנחה שנמשך מחטא אדם הראשון, כי עקר התקון על-ידי השמחה והעקר על-ידי שמהפכין יגון ואנחה לשמחה כנ"ל. ועל-כן השבויה, שהיא בשביה וגלות, שהוא בחינת גלות מצרים, שהוא בחינת עצבות, יגון ואנחה כנ"ל, על-כן אסורה לכהן, כי הכהן הוא שרש השמחה ואסור לו לטמאות למתים, וצריך לקדש את עצמו בקדשת הברית ביותר מכל ישראל, וכל מקום שנאחז בו בחינת פגם הברית, בחינת יגון ואנחה ביותר, אסור לו לשא אותה, שזהו בחינת נשים האסורות לכהן, גרושה, זנה וחללה וכו', כי עקר בחינת הברור על-ידי בחינת שיר ונגון הוא מתחיל מבחינת לוי, שהוא בחינת שמאל הקדוש כנ"ל, אבל הכהן קדשתו קבוע, כי הוא בבחינת קדשת שבת שאין שם ברור, ועל-כן כל המלאכות, שהם בחינת ברורים מבחינת בעצבון תאכלנה וכו' מבחינת יגון ואנחה, כלם אסורים בשבת, כי שבת הוא שרש השמחה, וכל הברורים שמבררים בכל ימי החל ומהפכין יגון ואנחה לשמחה כלם שבים אל הקדשה בשבת, ושם נכללין כלם בשלמות בתוך השמחה העליונה, כי שבת הוא מעין עולם הבא, שהוא בחינת שמחה, בחינת שבע שמחות את פניך וכנ"ל, ואז עולין כל השירות והנגונים ונכללין בשרשן בבחינת קול הישר, שהוא בחינת שבת, בחינת כהן, שזהו בחינת שיר השירים אשר לשלמה, שהוא בבחינת שבת, שהוא בחינת מלך שהשלום שלו כידוע, כי שבת הוא בחינת שיר העליון על כל השירים, כי כל השירים של עכשו הם מתחילין מבחינת לוי, מבחינת שמאל, כמו שאיתא בזהר הקדוש, שיר לשמאלא וכנ"ל, כי כל עבודתנו בעולם הזה, שהוא בחינת ששת ימי המעשה, בחינת היום לעשותן, הוא לברר הקדשה, שהיא השמחה מהסטרא אחרא, שהיא בחינת יגון ואנחה, ולהפך יגון ואנחה לשמחה וכנ"ל: ועל-כן כל השירות של עכשו הם מסטרא דנוקבא, שזהו בחינת שירה חדשה שבחו גאולים בלשון נקבה, כמובא בספרים, כי עכשו אי אפשר לשמע השיר והנגון הנמשך מבחינת קול הישר בעצמו שהוא בחינת כהן, בחינת שבת, בחינת עולם הבא, שלא יתבטלו במציאות מחמת שכלי הגופים שלנו אינם מזככים בעוונותינו, ויש בהם אחיזת היגון ואנחה, על-כן אם היו שומעים את בחינת קול הישר בעצמו, שהוא בחינת השיר שיתער לעתיד היה בחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים, חס ושלום, שמשם סטרא דמותא כידוע, והיו מתגברים היגון ואנחה ביותר חס ושלום, על-כן עכשו עקר התקון והברור בחינת כל הנגונים מתחילין מסטרא דלוואי, מבחינת שמאל, כדי להמתיק הדין בשרשו לברר היגון ואנחה ולהפכו לשמחה על-ידי המתקת הדין בשרשו, על-ידי שמהפכין קול החוזר ומחברין אותו לקול הישר וכו' כנ"ל, רק אחר שמבררין איזה ברור צריכין להביא אותו ולהחזירו לשרשו העליון, שהוא בחינת כהן, ששם חוזר הכל ונכלל בשרשו. וזהו בחינת כל הקרבנות שמביאין אותן אל הכהן, שכל מי שחטא איזה חטא ונמשך אחר הסטרא אחרא, שהוא בחינת יגון ואנחה כשרוצה לשוב ולתקן חטאו, אזי מביא בהמה לקרבן אל הבית המקדש ששם מקום השמחה, כמו שכתוב, "ושמחתים בבית תפלתי". והבהמה היא בחינת העדר הדעת, שהוא בחינת גלות ושעבוד, בחינת יגון ואנחה כנ"ל, וכשמביאה החוטא לבית המקדש וסומך ידיו עליו ומתודה עוונותיו, בזה מברר היגון ואנחה, כי על-ידי שמקדש הבהמה לקרבן ומביאה לבית המקדש אל הכהן, על-ידי-זה הוא תופס את היגון ואנחה, שהוא בחינת בהמיות, ומביאו למקום השמחה, שהוא הבית המקדש והכהן, ואז הכהן מקריבה לקרבן וכולל הקרבן בשרש השמחה העליונה על-ידי הלויים שעוסקים בשיר על הדוכן, שהם מבררין ותופסין היגון ואנחה ומהפכין אותו אל הקדשה, ומביאין אותו אל הכהן, שהוא בחינת קול הישר עד שנכללין בתוך שרש השמחה העליונה, שהוא בחינת כהן כנ"ל. וזהו בחינת שבת, שכל הברורים שמבררין בששת ימי המעשה, שמבררין מבחינת יגון ואנחה, מבחינת בעצבון תאכלנה, נכללין בשרש הקדשה העליונה, שהוא בחינת שבת, שהוא מעין עולם הבא כנ"ל, ועל-כן זווגן של תלמידי חכמים משבת לשבת, כי אז נשלם בשלמות בחינת כלליות והתהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עקר בחינת זווג דקדשה וכנ"ל: אבל בשבת עצמו אין ברור, רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי אור שרש השמחה של שבת אי אפשר שירד לתוך בחינת מקומות היגון ואנחה לבררם ולהפכם אל הקדשה והשמחה, כי שרש קדש הוא ואין שם שום ברור כידוע, רק שאנו מקבלין בימי החל כח מקדשה ושמחה של שבת, וממשיכין הארה מאור השמחה של שבת לימי החל כדי לברר ברורים להפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. וזהו בעצמו בחינת הכהן, שכל הברורים שלויים וישראלים, מבררים שהם בחינת עשרה מיני נגינה, כלם הם בכח הכהן, שהוא בחינת שיר פשוט, שהוא שרש הכל, אבל הכהן בעצמו אסור לו לצאת מקדשתו אל החוץ במקומות שנאחז ביותר היגון ואנחה, שהם בחינת אשה זנה וחללה וכו'. וכן שבויה שנאחז בה גם כן היגון ואנחה, שהוא בחינת עבדות, בחינת שבי גלות מצרים כנ"ל, כי הכהן קדוש הוא בבחינת קדשת שבת, כמו שכתוב, "וקדשתו כי קדש הוא לאלקיו". וכל הברורים צריכין לשוב ולחזר ולבוא אליו, אבל הוא אסור לצאת למקומם, ועל-כן אסור להכהן להטמאות למתים, ששם נאחזת הטמאה הבאה מבחינת יגון ואנחה, שהוא בחינת סטרא דמותא, בחינת תקף מרירות יגון ואנחה שמתאבלין על המת, רחמנא לצלן, וכנ"ל, כי הכהן אסור לצאת למקומות כאלו, כי קדוש הוא בבחינת שבת שאין שם ברור, רק כל הברורים שבים לשם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכן בכלליות העולם כל העבודה שעושין כל ימי חייו, וכן כל העבודה שעושין כל ימי העולם הזה, כלם הם בחינת ברורים שמבררין הניצוצות הקדושים מעמקי הקלפות, שהם בחינת יגון ואנחה, ומהפכין יגון ואנחה לשמחה. וכל הברורים הם על-ידי בחינת עשרה מיני נגינה של בחינת הלויים שממתיקין הדין ומקשרין וכוללין הקול חוזר בקול ישר, שעל-ידי-זה מהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, אבל לעתיד לבוא כשיגמר הברור בשלמות, ויקים "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ וכו'". אז לא יהיה עוד שום ברור ועשיה ועבודה כלל, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותן, ואז יהיה יום שכלו שבת, שכל הברורים שזכה כל אחד לברר לפי בחינתו לפי עבודתו וטרחתו בעבודת ה', כלם ישובו לשרשם העליון, שהוא בחינת קול הישר, שהוא שרש כל השמחה והחיות של כל העולמות, ואז יתער שיר חדש, שהוא בחינת שיר של חסד, שהוא בחינת כהן שנקרא "חסד", כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן ח) שלעתיד נזכה לבחינת שיר של חסד, שהוא עקר שלמות עשרה מיני נגינה, בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שעולה ע"ב בגימטריא חסד, כי עכשו כל הנגונים והשירות הם רק הארה מעשרה מיני נגינה, כי עכשו עקר השיר מסטרא דליואי, שהוא בחינת דין שמשם אחיזת סטרא דנוקבא, ועל-כן כל השירות בלשון נקבה, כנ"ל. אבל לעתיד יתער שיר חדש בלשון זכר, כמו שאומרים בהגדה, ונודה לך שיר חדש, כמובא. כי יתער שיר של חסד, בחינת שיר של שבת, בחינת שיר השירים שיר המעלה על כל השירים, בחינת כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו 'וחסידיך' דיקא 'ירננו', בחינת שיר של חסד, כי אז יתבטל היגון ואנחה לגמרי ויתהפך הכל לשמחה בשלמות, ואז נזכה לשמע בחינת קול השיר הנמשך מקול הישר בעצמו, שהוא בחינת כהן, בחינת חסד. וזהו בחינת עצם רבוי השמחה שלעתיד, בחינת שבע שמחות את פניך וכו', וכיוצא בזה בפסוקים הרבה כנ"ל, אשרי שיזכה לשמחה הזאת ולשיר הזה של חסד, שהוא בחינת הנגון שיתנגן לעתיד על ע"ב נימין כשיתהפכו עוונות ישראל לזכיות, שהוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, וכמבאר בהתורה תקעו ג, עין שם, אשרי שיזכה לזה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה שלקרב נפשות להשם יתברך הוא תקון גדול מאד לפגם הברית, כי כשמקרב רחוקים להשם יתברך זהו בחינת שרודף אחר היגון ואנחה ומכניסו בעל כרחו לתוך השמחה, כי זהו ממש בחינת מה שרודף ומשתדל לקרב רחוקים, שרודף אחר אנשים הרחוקים מהשם יתברך המנחים בחשך בתוך בחינת יגון ואנחה, שהם בחינת כל התאוות והעברות, רחמנא לצלן, כנ"ל, והוא רודף אחריהם ומהפכם אל הקדשה ומקרבם להשם יתברך, ואז מהפך היגון ואנחה לשמחה, כי מתחלה כשזה היה רחוק מהשם יתברך, נאמר, "ויתעצב אל לבו". בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי, ולהפך כשמחזירין אותו בתשובה ומקרבין אותו להשם יתברך, אזי נגדלת השמחה מאד אצלו יתברך, בחינת ישמח ה' במעשיו, כי נתוסף שמחה וחדוה גדולה רבה ועצומה בכל העולמות כשבא הרחוק מהשם יתברך ורוצה לקרב עצמו אליו יתברך, וכמבאר בזהר מגדל הפלגת השמחה והשעשועים שנעשין למעלה על-ידי-זה האיש דרדיף בתר חיבא לאתבא ליה בתיובתא, כי אין שמחה לפני השם יתברך כמו זאת השמחה כשחוזרים אליו הרחוקים ממנו, שזהו עקר גדלתו ושעשועיו כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. כי השם יתברך מלא רחמים וחפץ להיטיב ורוצה בתשובת רשעים, ואינו חפץ במיתתם כמו שכתוב, "כי חפץ חסד הוא". והוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועל-כן יקר בעיניו מאד מאד מי שמביא מתנה יקרה כזאת שהם בניו היקרים שנתרחקו ממנו בעוונותיהם, ואין ערוך לשמחה זו כשזוכין להחזירם ולקרבם אל הקדשה, ועל-כן על-ידי גדל שמחה שגורם על-ידי קרבת הרחוקים, שהוא בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה, על-ידי-זה זוכה לתקן בשלמות גדול בחינת פגם הברית, שעקר הפגם הוא מה שפגם בשמחה ונתן אחיזה ויניקה לבחינת יגון ואנחה, חס ושלום, כנ"ל, כי עכשו על-ידי קרבת הרחוקים נתהפך היגון ואנחה לשמחה גדולה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי הנזכר לעיל יכולים להבין איזה רמז קצת בענין המעשה הנוראה של השבעה בעטלירש, בענין ספור השני שהיה חרש, שאמר, אני איני חרש כלל, רק שכל הקולות של כל העולם, כלם הם רק חסרונות. ואצלי אין כל העולם כלו עולה כלל שאשמע החסרון שלהם וכו', כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון כלל וכו'. וחיים טובים שלו היה שהיה אוכל לחם ושותה מים וכו', עין שם היטב ענין הנפלא והנורא והנשגב הזה. כי דע אחי, שקדם שספר רבנו זכרונו לברכה, מעשה זאת של יום השני, כי המעשה הזאת של השבעה בעטלירש לא ספרה ביום אחד רק בכמה ימים, ונמשך ענין הספור בערך שני שבועות, כאשר יבאר במקום אחר, מעשה שהיה כך היה, שהייתי עומד לפני הדרת קדשו, ובתחלה קדם סעדת הצהרים דברתי עמו מענין המעשה הנורא הזאת שספר ביום שבת קדש הקודם, עד סיום הספור של הבעטליר הראשון, שהוא העור אשר אנכי לא הייתי בעת הספור הזה, ואחר כך ביום רביעי הסמוך דברתי עמו מענין הנורא והנפלא הזה, ושמעתי מפיו הקדוש שהוא חפץ ומשתוקק להיטיב עמנו טובה נצחיית, לספר לנו שאר המעשה, וכלתה נפשי לשמעם, אך בתוך כך בא המשרת ואמר, הגיע עת לאכל, והלכתי משם וכו', עד אחר כך בין הערבים חזרתי ועמדתי לפניו, ודברתי עמו עוד כמה ענינים מספורי העולם, וספרתי לו כמה מעשיות מבארדיטשוב, ובתוך דברי עניתי ואמרתי לפניו מענין היסורים והחסרונות שיש לכל הנגידים והגבירים הגדולים, שכלם מלאים דאגות וחסר להם תמיד, וכן כל החכמים והמחקרים כל חכמתם חסרה תמיד ואינם יודעים שום דבר בשלמות, כידוע להם בעצמם, ועל ענינים כאלו אמרתי לפניו מקרא הזה, גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף וכו'. ועין קהלת ג' בפרוש רש"י שם). ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר, הלא זה הוא ענין המעשה שלנו, ושאל תכף, היכן אנו עומדים בהמעשה? השבתי לו ברעדה, אצל הספור של יום השני. ענה ואמר, ביום השני וכו', וספר כל המעשה של יום השני, שהוא מענין החרש הנ"ל, אשרי אזנים שכך שומעות וכו'. מה נאמר מה נדבר מי יוכל להעריך על הכתב חלק מאלף ממעט ההתנוצצות שבמח עד היכן כל דבור ודבור של המעשה הנוראה הזאת מגיע וכו' וכו', ואין להאריך בזה כאן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה על-פי הנזכר לעיל מבאר היטב ענין החבור והסמיכות של זה שחי חיים טובים בלי שום חסרון, שהוא דיקא נקרא חרש ואינו שומע כלל שום קול של זה העולם, כי כל הקולות של זה העולם כלם הם חסרונות ואפלו השמחות של זה העולם כלם הם חסרונות, ועל-כן הוא נקרא חרש, כי אצלו אינו עולה זה העולם כלל שישמע החסרון שלהם וכו', כי כל הקולות של זה העולם הגשמי שהם הקולות שאינם דקדשה באמת, כלם הם חסרונות בודאי, כי כלם נמשכים מבחינת קול החוזר הנ"ל שמשם כל הדינים שמשם כל החסרונות שבעולם, כי כל היסורין והחסרונות שיש לכל אדם שבעולם, כלם מחמת מדת הדין והצמצום המעכב השפע, שעל-ידי-זה באים כל החסרונות והיסורים, חס ושלום, ועקר התגברות הדין, חס ושלום, שמשם החסרונות הוא על-ידי קול החוזר, שהוא קול הברה כנ"ל, הינו על-ידי ששומע רק קול החוזר בעצמו ואינו סותם אזניו מקול החוזר, שהוא בחינת קול כסילות של הבלי עולם הזה להטות לבבו ואזנו אל בחינת קול הישר בעצמו, שהוא כלליות התורה והמצוות שנמשכת מקול הישר, בחינת קול דברים אתם שומעים וכו', ועקר התורה והמצוות הוא האמונה כנ"ל, דהינו להטות אזנו ולבבו לקול הישר שעל-ידי-זה נברא הכל, לידע שהכל נמשך רק מקול הישר וכנ"ל. וכל אחד כפי מה שפוגם בזה, שהוא בחינת פגם אמונה, בחינת עבודה זרה וכפירות ואפיקורסות, שעל-ידי-זה מפריד השפעת כל טוב הנמשך מבחינת קול הישר לכלליות העולם שבהם נשמע בחינת הקול החוזר כנ"ל, מזה באין כל החסרונות, כי באמת עקר בחינת קול החוזר נמשך בשרשו מבחינת חסרון, כי ידוע שקול החוזר בגשמיות הוא כשהקול פוגע באיזה מחצה ומכה בו, כגון ביער או בין ההרים, שעל-ידי-זה נשמע קול הברה, שהוא קול החוזר, ובשרש העליון נמשך בחינת קול החוזר מהכאת בחינת קול הישר, בבחינת מחצה העליונה, הוא בחינת תחלת הצמצום, שהוא בחינת נקדת המרכז שעל-ידי-זה נמשך בחינת קול החוזר, כי ידוע ומבאר במקום אחר שקדם הבריאה היה הכל אין סוף ולא היה מקום לבריאת העולם, וכשרצה השם יתברך לברא את העולם צמצם אלקותו אל הצדדין עד שנעשה חלל הפנוי באמצע, ושם המשיך האור בדרך קו, ועל-ידי-זה נבראו כל העולמות וכו', כמבאר ב"עץ חיים" בתחלתו. וזה הצמצום הוא בחינת המקום והמחצה של כל העולמות, כי בלא הצמצום היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות כנ"ל. ותכף אחר הצמצום כשנעשה בחינת חלל הפנוי, אז המשיך השם יתברך אורו בדרך קו הישר, שהוא בחינת קול הישר, שעל ידו נברא הכל, כמו שנאמר, "בדבר ה' וכו' וברוח פיו וכו'". ומחמת שזה הקול הישר פגע בנקדת המרכז, שהוא תכלית מחצת הצמצום. כידוע, שעקר תכלית הצמצום הוא בבחינת נקדת המרכז שרחוק בתכלית הרחוק מכל האור אין סוף הסובב את החלל הפנוי, וכשפגע הקול הישר הזה במחצת הצמצום הזה, שהוא נקדת המרכז, נעשה תכף בחינת קול החוזר, שהוא קול הברה, ומגדל הרחוק של הקול הברה מהתחלת הקול הישר, על-ידי-זה נדמה הקול הברה לקול בפני עצמו עד שאפשר לטעות, חס ושלום, כאלו זה הקול הברה, חס ושלום, היא עקר הקול וכו' כנ"ל, שזהו עקר בחינת הבחירה וכנ"ל. כי באמת גם כל הצמצום הנ"ל של חלל הפנוי הוא רק בהמח והדעת, וכמבאר מזה קצת במקום אחר, וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "בא אל פרעה" סימן סד), שעקר הצמצום הוא מה שצמצם את המח והדעת, עד שלא יוכל המח והדעת להשיג בחכמה אלקותו יתברך כי אם באמונה לבד, שמזה נמשכין כל הקשיות של המחקרים שאי אפשר לישבן, כי הם נמשכין מבחינת הצמצום של החלל הפנוי ששם אי אפשר למצא אלקותו בחכמה ושכל כי אם באמונה לבד וכו', ועין שם בהתורה הנ"ל ובכל המקומות שדברנו מזה, ואם איש אמונות אתה וחפץ באמת, תבין ותשכיל מעלת האמונה העולה על כל החכמות כלם ותבין הדברים היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן כל הקולות של זה העולם שאינם של הקדשה בשלמות, רק יש בהם אחיזת תאות עולם הזה והבליו וחכמותיו הם בבחינת קול החוזר כנ"ל שנמשך מבחינת חסרון בשרשו, דהינו מתחלת הצמצום, שהוא בחינת חסרון, כביכול, דהינו מה שהשם יתברך חסר וצמצם אלקותו וטובו וגדלו מבחינת המקום של החלל הפנוי, כי הצמצום הוא בחינת חסרון ההשפעה כידוע, ומזה נתהוה בחינת קול החוזר על-ידי שפגע בחינת קול הישר, שהוא שרש החיות של כל הבריאה כלה, שפגע בבחינת מחצה הזאת של הצמצום, שהוא בחינת חסרון כנ"ל. נמצא, שבחינת קול החוזר הוא רק מבחינת חסרון ועכוב ההשפעה, ועל-כן כל מי שנמשך ביותר אחר הקול הזה הוא מלא חסרונות תמיד וכל מה שנמשך ביותר אחר זה הקול החוזר, כמו כן החסרונות שלו רבים וגדולים ביותר. וזה בחינת דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר הדעת הוא לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, שהוא הדעת של האמונה הקדושה, בחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', שהוא הדעת של כלליות ישראל עם קדוש מאמינים בני מאמינים, שמאמינים בה' ובמשה עבדו ומקימין את התורה, שעל זה נאמר, "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" וכו'. כי כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע וכו', כי כל מי שנמשך אחר חקירות וחכמות של זה העולם הוא חסר לעולם, מאחר שאינו מקשר כל החכמות והחיות להשם יתברך שהוא עקר השלמות, כי אין שלמות כי אם להשם יתברך ומי שיודע ממנו יתברך, דהינו על-ידי אמונה שלמה, הוא כלול בו יתברך, ויש לו גם כן כל השלמות, וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, אבל תכף כשסותם אזניו ואינו שומע עצם הקול הישר, רק הקול החוזר הנמשך מחמת הצמצום של הדעת כנ"ל שהוא בחינת חסרון, על-כן הוא מלא חסרונות תמיד, וזהו בחינת כל החסרונות של כל העולם שכלם נמשכין מחסרון הדעת, ועקר חסרון הדעת הוא חסרון אמונה, כי מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך בשלמות ויודע שהכל מהשם יתברך בהשגחתו לבד כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים הוא חי חיים טובים תמיד, כי כל מה דעבד רחמנא לטב עבד בודאי, ובודאי כונתו יתברך לטובה, וכמבאר מזה בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שמי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך, הוא חי חיים טובים תמיד, עין שם, וכל החסרונות הוא רק מחסרון אמונה: ועל-כן החכמים והמחקרים חייהם אינם חיים כלום, כי הם רחוקים מחי החיים על-ידי חכמתם וחקירתם שעוקרת אותם משרשם וכרוכים תמיד אחר חכמות שאחר הטבע, ששם מלא חסרונות, כי העולם הזה מלא חסרונות, כעס ומכאובות ואין שום אדם שישלים תאותו בזה העולם, וסוף כל סוף מה יתרון לו מכל עמלו וכו', וגם כל החכמות אחרים עד שרבם מודים בעצמם שאין יודעים כלל, כי זה אלפים שנה שחוקרים חכמת התכונה, וזה סמוך המציא אחד תכונה חדשה כידוע, וכלם קבלו באהבה, ובאמת הוא שטות גדול למי שיש לו מח בקדקדו, וכמבאר בדעת החולקים עליו, ובין כך ובין כך דעה אחת מהם שקר ולשוא עמלו החכמים, או הראשונים או האחרונים, כל ימיהם למצא חכמת התכונה, ומאומה לא נשאו בעמלם, כי האחרונים סתרו דעות הראשונים, ומי יודע האיך האמת, ובאמת הוא שלא כדברי זה ולא כדברי זה, וכן בשאר החכמות, ובפרט בחכמת הדאקטירי שנראה לכאורה שהוא לטובת העולם כדי להציל האדם מחליו, ובאמת עינינו הרואות כמה אלפים ורבבות נפשות שקעו ומתו על-ידי הדאקטורים דוקא, כאשר רואים בחוש בכל יום, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שהדאקטורים הורגים נפשות רבות לאין מספר, והם בעצמן מודים שכל כך חקרו בחכמות הדאקטורי עד שעכשו אין יודעין מאומה, ויש מחלקת גדול ביניהם שלדברי זה דעה האחרת ממיתה את האדם, ולדברי שכנגדו הוא להפך, כמבאר בדברינו מזה: ואם כן הלואי ולא היינו יודעים מעולם מחכמת הדאקטורי, בודאי היו עכשו בני תבל בכפלים וכיוצא בזה בשאר החכמות, ואפלו אם לפעמים נצמח מצד אחד איזה טובה על-ידי חכמתם, היא רעה מצד אחר, ואפלו צד הטובה הוא רעה גדולה, כי בעולם הזה אין שום טובה כלל ומה יתרון לאדם כשממציא נגון יפה בחכמת המוזיקא שיגע עליו כל ימיו, ולבסוף על-ידי הנגון הזה נמשך אחר תאות נאוף, שממית את האדם בגשמיות ורוחניות, כנראה בחוש, שהם הולכים בבתי טרטיאות וקרקסאות שלהם שקורין "טייאטור" "וקומעדיוס" וכיוצא בזה, ושם מערבים זכרים ונקבות בלי שום הבדל, ושומעים שיר עגבים, ועושים מה שעושים כמפרסם כל זה, ואינם יכולים להכחיש זאת, כי הם בעצמם יודעים בעצמם מחשבתם הקדושה והטהורה שיש להם שם, ומה שעושים אחר כך, אוי להם אוי לנפשם, ועל כל פנים הם פורשים עצמם מדרך החיים, מדרך תורתנו הקדושה שאסרה זאת, כמו שכתוב, "ובחקתיהם לא תלכו", כמו שפרש רש"י שם. והם מבלים ימים וזמן המבחר על שטותים כאלו, ואחרית שמחה תוגה, וכל הצרות והיסורים שיש להם כל ימיהם הם יודעים בעצמם, כי באמת רק העניים והאביונים קטני השכל שאינם בקיאים בטיב העולם, רק הם סוברים שאנשים כאלו ההולכים בשרירות לבם, בדרכים הללו של המחקרים שהתחילו מחדש בעוונותינו הרבים יש להם כל העולם הזה וחיים בנחת, אבל באמת מי שיש לו מח בקדקדו ובקי בהם ובדרכיהם, הוא יודע מעצם מרירות חייהם, שהם מלאים כעס ומכאובות, יגון ואנחה כל ימיהם, וחורקים שנם בכל עת על החסידים התמימים והכשרים על ששמחים שמחה אמתית בהשם יתברך, ויש להם נחת רוח ושמחה גדולה בשבתות וימים טובים וכיוצא בזה בכל עת שאנו זוכים לזכר הטוב אשר היטיב עמנו השם יתברך שהבדילנו מן הטועים האלה ושם חלקנו בחיים להאמין בה' ובמשה עבדו, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובספרי הזהר והאר"י ז"ל והבעל שם טוב זכרונם לברכה וכו', כי הם כל ימיהם אין להם שום שמחה אמתית שתהיה מגיע לחלק מאלף ממעט השמחה שיש לפחות שבישראל בכניסת שבת וכיוצא, רק להפך, כל ימיהם כעס ומכאובות ותמיד חסר להם רבוי תאוותיהם לאין קץ, כי הם רוצים שיהיה הכל בשלמות אצלם, שיהיה המלבוש תפור כרצונו דיקא בכל הדקדוקים והפרטים הרבים שהוא רוצה, ושיהיה לו כמה מלבושים שונים המכרחים לו לפי דעתו, כי זה המלבוש צריך בבקר כשקם ממטתו, וזה צריך בעת יציאתו לשוק, וזה בצהרים ומלבוש לתוך הקבר אינו חושב כלל וכו'). וכן בענין המנעלים ומשיחתן והכלי עץ שהם הדפוסים שעליהם מושחין אותן, וכיוצא בזה רבוי צרכיהם המכרחים להם, ולא לנו, המטרידים את ימיהם. ומי שהוא עשיר חסר לו הצטרכות כאלו הרבה מאד, ובפרט בעניני הדירות שלהם וכלי הבית שלהם, שהכל רוצים שיהיה על-פי חכמה, עד שמחמת זה רבו צרכיהם מאד, עד שמכרחים להפליג עצמן למרחקים, והם כל ימיהם נעים ונדים יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, ומחמת שרוצים שיהיה להם בית נאה עם כל הכלים שלהם, מחמת זה לנים על-פי רב בכפרים ובבתי נכרים ומבלים רב ימיהם בבית אחרים, וכשבאים לביתם טרודים בהבליהם, עד שאין יודעין אם הם בביתם אם הם בחוץ בדרך, וסוף כל סוף נעשים בעלי חובות עד ששכיח אצלם הרבה שממיתים עצמם בידים בקני שרפה, או בסכין, שמאבדין עצמן לדעת מחמת רבוי תאוותיהם שרדפו כל ימיהם ולא השיגום. ובאמת גם אנשי בני ישראל הכשרים צריכים מלחמה גדולה עם יצרם לבלי לרדף אחר מותרות ולהסתפק במועט בכל מה דאפשר, כי כל מה שרוצה להשלים חסרונו יותר מזה העולם, חסר לו עוד הרבה יותר ויותר כנראה בחוש, כי גם ההכרחיות של האדם המכרחים ביותר רבים גם כן מאד, וצריכים לבקש הרבה מאד מהשם יתברך שלא יטרידוהו ההכרחיות מעבודת השם יתברך, מכל שכן וכל שכן שאין צריכין לרדף אחר מותרות, ומכל שכן וכל שכן כמה רע ומר עד הנפש דרכי אלו הפורשים מדרכי ישראל, ההולכים בכל מנהגיהם בדרכי העכו"ם דיקא, שעוקרים אותם מן העולם הבא בודאי, "כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", וגם בעולם הזה הם מלאים דאגות ויגונות רבות מאד מאד עצמו מספר, וכל ימיהם כעס ומכאובות הרבה, ואין להם במה לנחם את עצמם, מאחר שרחוקים מהשם יתברך ומקדשת תורתו ומצוותיו ושמחת שבת ויום טוב, כי אנשי ישראל הפשוטים אפלו אותן שרודפין אחר משא ומתן ולהוטים אחר העשר ולא שברו תאוות עולם הזה והבליו, אף-על-פי-כן מאחר שיש להם אמונה על כל פנים, ומתנהגים בדרכי אבותינו אשר מעולם, ואינם הולכים בדרכי מלבושיהם ובמנהגיהם ואינם מחנכים בניהם בלמוד ספריהם ולשונותם וכו', אלו האנשים אף-על-פי שגם הם יש להם הרבה דאגות מרבוי הצטרכות שלהם מחמת שאין להם מדת ההסתפקות כראוי, אף-על-פי-כן יש להם חיות ושמחה קצת בשבתות וימים טובים וכיוצא בזה, ומקוים לה' שייטיב עמהם להבא וחושבים על אחריתם קצת, ומתנחמים במה שנותנים את בניהם לתלמוד תורה, ומשתדלים שילכו בניהם בדרך הישר, בדרך התורה, בדרך אבותינו מעולם, מכל שכן היראים והכשרים המסתפקים במועט כדי חיוני בצמצום, מכל שכן וכל שכן הצדיקים אמתיים אשר פנו ערפם לגמרי מתאוות עולם הזה והבליו ומקשרים עצמם על ימי חייהם לחי החיים, הם זוכים לעקר החיים באמת חיים אמתיים שאין בהם שום חסרון: והכלל, שכל העולם הזה מלא חסרונות וכל הכרוך אחריו יש לו חסרונות תמיד, וכל מי שכרוך אחריו יותר ויותר אף-על-פי שנדמה לו שיש לו עשירות ותאוות עולם הזה, אף-על-פי-כן הוא חסר יותר ויותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין אדם מת וחצי תאותו בידו. יש לו מנה מבקש מאתים וכו'. כי כל העולם הזה נמשך מבחינת תחלת הצמצום שהוא, בחינת חסרון כנ"ל, ועל-כן הוא מלא יגונות כעס ומכאובות ודאגות וחסרונות תמיד כנ"ל, כי כל העולם הזה לא נברא כי אם בשביל הבחירה, כדי שיהיה להאדם בחירה ונסיון. והשם יתברך בטובו וברחמיו הקדים והודיע לנו על-ידי צדיקיו האמתיים, וגם הראה לנו בחוש למי שיש לו שכל מעט שהעולם הזה מלא יסורים, למען נדע לבלי להניח להטעות עצמנו, חס ושלום, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בזה הלשון, את זה תקבלו ממני שלא תניחו עצמכם להטעות בזה העולם, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, כי אין גם אחד שיהיה סופו טוב מזה העולם וכו', וגם לאמות העולם צריכים להודיע זאת וכו', עין שם. ומי שרוצה שיהיה לו חיים בזה העולם, אי אפשר לו להשיג כי אם כשמסתפק במועט בתכלית המועט מזה העולם כדי חיונו בצמצום, וגם זה המעט יהיה כונתו לשם שמים על-פי התורה כדי שיוכל לעבד את השם יתברך, שבשביל זה נברא. וכל מה שמרחק עצמו מתאוות עולם הזה ומקשר עצמו להשם יתברך ולהתורה, נתמעטים חסרונותיו, כי נכלל בבחינת שלמות יותר, כי השם יתברך עקר השלמות וכל מה שמתרחק יותר מהעולם הזה ומתקרב להשם יתברך, הוא נתרחק ביותר מהחסרונות ונכלל בהשלמות, ועקר הוא האמונה כנ"ל, כי עקר אחיזת היצר הרע הוא מהכפירות כנ"ל, וכל הכפירות נמשכין מבחינת קול החוזר כנ"ל. ועל-כן זה החרש שחי חיים טובים בלי שום חסרון, לא היה שומע שום קול של זה העולם שכלם הם מבחינת חסרונות, כי זה תלוי בזה, כי כל החסרונות הם מבחינת קול החוזר כנ"ל, שהוא כלליות כל הקולות של זה העולם שכלם הם חסרונות כנ"ל, אבל הוא חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון, כי הוא מדבק עצמו רק לבחינת קול הישר הנמשך מחי החיים ששם עקר השלמות בלי שום חסרון וצמצום והוא מחיה את כלם כי שם שרש החיים טובים בלי שום חסרון כלל, כי מאחר שדבקים שם בודאי אין לו שום חסרון, כי שם כל השלמות כנ"ל, אבל כל הקולות של זה העולם, שהם בחינת קול החוזר, בחינת חסרונות, אינו שומע כלל, והוא חרש ממש מאלו הקולות, כי אינו שומע כלל שום קול של חסרון, שהוא בחינת קול החוזר, כי הוא חי ודבוק תמיד בבחינת קול הישר, שהוא בחינת חיים טובים שאין בהם שום חסרון כנ"ל: וזה בחינת ישעיה מב) החרשים שמעו וכו', בחינת חכם חרשים שם ג), כי החרש הזה שסותם אזניו מקולות של זה העולם, הוא שומע יותר מכל העולם וחכמתו עולה על כלם, כי רק זה עקר החכמה לעבר על כל החכמות של זה העולם הנמשכין מבחינת קול החוזר ולדבק את עצמו לקול הישר הנמשך מחי החיים, שזה עקר החיים אמתיים, בחינת חיים טובים הנ"ל, אשרי הזוכה לזה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות מילה, שהוא מצוה שקבלו ישראל בשמחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהוא בחינת תקון הברית, כי הערלה הוא מום בחינת חסרון, כי המום הוא חסרון ואפלו יתר איבר הוא מום בחינת חסרון. וזהו בחינת הערלה, שהוא יתרון, בחינת מותרות, אבל באמת הוא חסרון ומום, כמו שפרש רש"י "התהלך לפני והיה תמים"; שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. כי זהו בחינת כל המוסיף גורע, שהוא בחינת הקלפות שנקראין מותרות, שזהו בחינת עשתי עשר יריעות עזים, כמובא כידוע: כי באמת רואין בחוש שהערלה הוא יתרון בגוף האדם, כי אין שום איבר באדם שאם יחתכו ממנו חתיכה ישאר האיבר בתכלית השלמות יותר מבתחלה בלי שום חסרון, כמו שרואין זאת במצות מילה, שדיקא אחר חתוך הערלה והפריעה מתגלה העטרה ורואין בחוש שזהו עקר תבנית האיבר באמת, צלם דמות תבניתו. והערלה שהיתה עליו היא רק קלפה ממש, כמו מוץ ותבן ושאר הקלפות שסביב התבואה והפרות, שאין נכר הפרי כי אם כשמפרישין ומבדילין ממנה הקלפה הקודמת לפרי, כמו כן ממש רואין בחוש למי שמסתכל על האמת שהערלה היא קלפה ממש, וכשחותכין ומפרישין ומבדילין אותה, אז נראה עקר אמתת צלם דמות האדם דקדשה, כי אז נתגלה העטרה בשלמות בלי שום הכר חתך, כי כך ברא השם יתברך איבר זה בכונה שהוא משנה מכל האיברים שבאדם, כי אין שום איבר כזה שכשיחתכו ממנו איזה חלק יהיה נשאר צלמו בתמונה שלמה כמו זה האיבר אחר חתוך הערלה והפריעה. נמצא, כשמעבירין הערלה, שהוא המום, בחינת חסרון, בחינת תאוות עולם הזה וחכמותיו שכלם חסרונות הנמשכין מהמותרות, בבחינת כל המוסיף גורע, וכשמעבירין המותרות, אז דיקא נשלם החסרון, כי אז דיקא נקרא "תמים" בחינת התהלך לפני והיה תמים כנ"ל, כי אז דיקא יכול לדבק את עצמו בחי החיים ששם כל השלמות כנ"ל. ועל-כן מצות מילה היא מצוה שקבלו ישראל בשמחה, ועדין עושין אותה בשמחה, כי כשמבטלין המותרות, שהם החסרונות, שהם בחינת תאוות עולם הזה והבליו, אזי זוכה לדבק עצמו בבחינת קול הישר, בחי החיים, ששם שרש השמחה, שרש כל העשרה מיני נגינה, שעקר שמחתן ושלמותן הוא כשנכללין בקול הישר, שזה זוכין על-ידי מצות מילה, על-ידי שמעבירין הערלה, שהוא המותרות, שהוא המום והחסרון כנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין לבטל אחיזת הקלפות הנאחז בקול החוזר, ואז נכלל הכל בבחינת קול הישר, שזה עקר שלמות עשרה מיני נגינה התלויים בתקון הברית, שהוא שלמות השמחה כנ"ל: וזהו בחינת מילה ופריעה, כי כשמעבירין תקף הזהמא, שהיא הערלה, אז יכולין לתפס שאר הקלפות שיש בהם עוד אחיזת היגון ואנחה לתוך השמחה, שזהו בחינת קלפת הפריעה שהיא בחינת נגה שנכלל בתוך הקדשה, שזהו בחינת ששון ושמחה ישיגו וכו' שתופסין את היגון ואנחה לתוך השמחה וכנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: וזהו בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, שמרמז על מצות מילה כידוע, כי על-ידי מילה מכניעין הערלה, שהוא הסטרא אחרא, בחינת מותרות, שהוא בחינת חסרונות הנאחז בבחינת קול החוזר, ואז זוכין לדבק את עצמו בבחינת קול הישר, שהוא בחינת רוממות אל בגרונם, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת תקון הברית וכנ"ל. ועל-כן נוהגין לנגן זה הפסוק רוממות אל כשיש מילה, הינו כנ"ל: מן, "וזהו בחינת מצות מילה וכו'" הנ"ל צריך עיון בכמה דברים:

העתקת הקטע עם מראה המקום