ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלואה ב

ענין הלואה והחלוק שבין מלוה בשטר למלוה על פה, שמלוה בשטר טורף ממשעבדים, אבל מלוה על פה אינו טורף ממשעבדים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על פי מה שכתב רבנו הקדוש זכרונו לברכה במאמר "תקעו - ממשלה" בלקוטי תנינא סימן א:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואיתא שם שעל ידי שלמות היראה שנשלם על ידי שמקבלין כראוי השלש רגלים, על ידי זה זוכין להשפעת הנבואה. ועל ידי הנבואה נפדית התפלה מן הגלות וכו' ואזי כשזוכין לתפלה אזי אין צריכין לשום רפואות על ידי עשבים, כי יכולין להתרפאות על ידי לחם ומים שאוכל, כי כל העשבים מקבלים כחם מן הכוכבים והכוכבים מהגבה מהם. והגבה מהגבה ממנו וכו' וכלם הם בחינת לווין זה מזה וזה מזה וכו', כמו שכתוב בזהר, כל כוכביא לווין דא מן דא סיהרא לוי מן שמשא וכו' עד השרש העליון שהוא דבר ה'. ומי שזוכה לתפלה שהיא דבר ה', אזי כלם מקבלים ממנו כחם והוא בבחינת המלוה הגדול, כי כלם הם לווין אצלו, כי כלם מקבלים כחם ממנו. ועל כן כשאדם זוכה לתפלה אזי מחיבים כל העשבים וכל שיח השדה שיחזירו כחם לתוך התפלה בבחינת ויצא יצחק לשוח בשדה, דהינו שתפלתו היתה עם שיח השדה שכל שיח השדה כלם עלו ונכללו בתפלתו, כי החזירו כחם לשרשם הראשון שהיא התפלה שהוא דבר ה' ואזי יכולין להמשיך כח הרפואה לתוך לחם ומים וכו'. נמצא, שכלם הם בחינת לווין זה מזה וזה מזה עד המלוה הגדול שהוא בחינת הבעל תפלה. ועל כן על ידי התפלה כלם מחזירים כחם לשרשם שהוא התפלה ואזי יכול להמשיך כח הרפואה אפלו בלחם ומים וכו', עין שם ענין זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת הלואה, כי כשאחד עושה חסד עם חברו ומלוה לו, על ידי זה נעשה זה המלוה בבחינת המלוה הנ"ל שהוא הבעל תפלה שכלם מקבלים ממנו והקבלה שמקבלין מהבעל תפלה, דהינו מה שכל העולמות וכל צבא מעלה כלם יונקים ומקבלים כחם מהתפלה, הכל נקרא בשם הלואה כנ"ל, כמו שכתוב, כל כוכביא לווין דא מן דא וכו'. ועל כן כשאחד מלוה לחברו מעות או כיוצא בזה ועושה עמו גמילות חסד על ידי זה שהוא מלוה לחברו, על ידי זה באתערותא דלתתא אתער לעלא ואזי גם למעלה כל צבא מעלה כל אחד מלוה לחברו, דהינו שכל אחד משפיע לחברו עד העולם התחתון הזה שכל זה נקרא בשם הלואה כנ"ל, כי גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (סכה מט). וזה ידוע שעקר התעוררות השפע למעלה עד שתרד ממדרגה למדרגה עד למטה עקרו נעשה על ידי הצדקה שכשם שבני אדם מרחמין זה על זה ומשפיע אחד לחברו ונותן לו צדקה, כמו כן מתעורר השפע למעלה ומשפיעים גם למעלה כל המדרגות העליונות וכל צבא מעלה מזה לזה ומזה לזה עד העולם התחתון ועל כן צריכין לתן צדקה קדם התפלה, כי על ידי התפלה ממשיכין כל ההשפעות, כי התפלה היא שרש העליון של כל ההשפעות, כי כלם מקבלים משם כנ"ל. ועל כן צריכין לתן צדקה קדם התפלה כדי שעל ידי הצדקה יהיה לו כח להמשיך ההשפעות למטה וגמילות חסד דהינו הלואת חן גדולה יותר מן הצדקה ועל ידה מעורר ביותר השפע שתרד מדרגא לדרגא עד למטה. כי המשכת השפע מה שכל צבא מעלה מקבלים זה מזה וזה מזה נקרא בשם הלואה כנ"ל כל כוכביא לווין דא מן דא וכו' ועל כן על ידי הלואה שמלוה לחברו גמילות חסד מעורר גם למעלה שגם כל צבא מעלה יהיו מלוין זה לזה וזה לזה, דהינו שכל אחד ישפיע לחברו שזהו בחינת הלואה כנ"ל. נמצא, שעל ידי הלואה שאחד מלוה לחברו שהיא מצוה מן התורה, כמו שכתוב, "אם כסף תלוה את עמי". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ש'אם' זה חובה, על ידי זה הוא בבחינת המלוה הגדול הנ"ל, דהינו הבעל תפלה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן כל נכסי הלווה משעבדים להמלוה ואפלו מה שמכר ונתן אחר ההלואה הכל משעבד להמלוה מדינא, כי כל הלוקחים שלקחו מהלווה ובאים בכחו של לווה כלם צריכים להחזיר כחם להמלוה בעת הפרעון. כמו שהבעל תפלה שהוא המלוה הגדול שצריכים כל העשבים להחזיר כחם לשרשם שהיא התפלה כנ"ל. ובשביל זה נקרא הכח שמקבלין כל צבא מעלה אחד מחברו וגם הכח שיונקים ומקבלים העשבים מהכוכבים שעליהם, הכל נקרא בשם הלואה כנזכר לעיל בשם הזהר. ולכאורה היא תמיה מה ענין שם הלואה לכאן ומתי הוא הפרעון, כי הלואה עומדת לפרע. אך באמת על פי דברי רבנו הנ"ל הוא מכון היטב, כי הוא בחינת הלואה ממש ובאמת עומדת לפרע תמיד, כי כל הכחות וההשפעות שמקבלין כלם זה מזה וזה מזה עד למטה הכל הוא רק בבחינת הלואה כנ"ל ועומדת לפרע, דהינו שכלם צריכים להחזיר ולהעלות כחם בעת התפלה בבחינת ויצא יצחק לשוח בשדה הנ"ל שבשעת התפלה שהיא שרשם בחינת המלוה הגדול אזי צריכים כל הכחות שנמשכו מלמעלה מזה לזה וכו' עד למטה כלם צריכים להחזיר כחם אל התפלה כנ"ל. וזהו בחינת פרעון כל ההלואות הנ"ל. וזה בחינת עליות העולמות בשעת התפלה כידוע, כי כל הכחות כלם מלמטה עד למעלה כלם חוזרים לשרשם שהוא דבר ה' בחינת התפלה שהוא המלוה הגדול שזהו בחינת פרעון כל ההלואות כנ"ל ואחר כך הוא חוזר הבעל תפלה ומוריד השפע לכל העולמות עד למטה ואזי הם חוזרים ונעשים לווין אצלו כנ"ל. ועל כן כמו שהבעל תפלה שהוא המלוה הגדול כנ"ל יכול לטרף כל הכחות למקום שנמשכין הוא יכול לטרף ולקח משם הכח ולהעלותו לשרשו, כי כלם מכרחים להחזיר כחם לשרשם שהיא התפלה כנ"ל ולכל מקום שנמשכו הכחות מזה לזה ומזה לזה עד למטה מכל מקום שהוא צריכים להחזיר הכח למעלה לשרשם כנ"ל. כמו כן ממש כל הלקוחות שלקחו מהלווה כלם צריכים להחזיר להמלוה בשעת הפרעון, כי כלם באים בכחו של לווה ובשעת הפרעון הכל צריכים להחזיר כחם למלוה כמו שצריכים כל הכחות של מטה להחזיר כחם לשרשם שהוא התפלה שהוא המלוה הגדול כנ"ל. אך שיש חלוק בין מלוה בשטר למלוה על פה, כי זה הכח שיוכל המלוה לטרף הכח ממקום שנמשך לשם אפלו אם נמשך לרשות אחר זה אי אפשר כי אם כשיש כח להמלוה וכח המלוה הוא על ידי השטר בעדים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי איתא שם במאמר הנ"ל שעקר שלמות התפלה היא על ידי בחינת נבואה, כי על ידי נבואה נפדית ונגאלת התפלה מן הגלות, עין שם. והנבואה נמשכת על ידי היראה שנשלמת על ידי השלש רגלים, עין שם. נמצא, שאין להבעל תפלה כח להעלות כל הכחות לשרשם כי אם על ידי הנבואה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מלוה בשטר ומלוה על פה, כי בכל דבר יש תורה, כי הכל מקבל כח מהתורה ומלוה על פה אחיזתו מבחינת תורה שבעל פה שהיא בחינת תפלה ומלוה בשטר אחיזתו מבחינת תורה שבכתב, כי בהשטר יש כמה דינין שלמדין מלשון השטר ומדקדקין בכתב השטר בחסר ויתר. נמצא, שיש תורה ודינין בכתב השטר. ועל כן השטר הוא בבחינת תורה שבכתב וזהו בחינת נבואה, כי נבואה הוא בחינת תורה שבכתב, כי כל הנבואות הם בכלל תורה שבכתב, כי עקר השטר הוא על ידי העדים ותרין סהדי הם בחינת תרין סמכי קשוט, כי הם מקימים הדבר, כמו שכתוב, "על פי שנים עדים יקום דבר". במקימי דבר הכתוב מדבר. 'מקימי דבר' זה בחינת תרין סמכי קשוט, כי הדבר נסמך ונתקים על ידם וזה בחינת נביאים שהם בחינת תרין סמכי קשוט כידוע. ועל כן הנבואה נקראת בשם עדות, כמו שכתוב, "ואעידה בם וכו' העדתי בכם". וכמו שכתוב, לך רד העד בעם וכו'": וזה שכתוב בישעיה (סימן ח), "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה ואת זכריה הנביאים". כי הנביאים הם בבחינת עדים בחינת תרין סמכי קשוט ועל כן על ידי השטר בעדים על ידי זה מקבל המלוה כח לטרף מהלוקחים, כי זהו בחינת מה שהבעל תפלה שהוא המלוה הגדול מקבל כח על ידי נבואה שהיא בחינת עדים ועל ידי זה יכול לטרף מכל מקום שנמשך לשם, שזהו בחינת טרפה מהלקוחות כנ"ל. וזהו בחינת מה שכתב רבנו במקום אחר שהאמונה מבררת ברורים ואי אפשר להאמונה לברר כי אם על ידי שמקבלת כח מהתורה, עין שם על פסוק, כי תצא למלחמה וכו' (סימן רפ לקוטי א). כמו כן הוא ענין הנאמר במאמר הנ"ל, כי אי אפשר להבעל תפלה להעלות כל הכחות לשרשם שזהו בחינת ברורים גם כן, כי כשמעלה כל הכחות לשרשם אזי יש גם כן כמה כחות שנמשכו למקומות אחרים להסטרא אחרא ובשעת התפלה הוא מעלה גם כל הכחות משם וזה אי אפשר כי אם על ידי נבואה שהיא בחינת תורה שבכתב כנ"ל, כי הנבואה נמשכת על ידי השלש רגלים שהם תלת אבהן ועל ידי בחינות אלו, דהינו תלת אבהן ונביאים שהם כלל תורה שבכתב כידוע, על ידי זה יכולין לפדות התפלה מן הגלות ואזי יכול הבעל תפלה להעלות כל הכחות אפלו מרשות אחר ואפלו מהסטרא אחרא כנ"ל, כי בלא זה אי אפשר מאחר שהתפלה בעצמה הוא כביכול בגלות וכמבאר במאמר "כי תצא", עין שם היטב והבן. נמצא, שאי אפשר להבעל

העתקת הקטע עם מראה המקום

תפלה, שהוא המלוה הגדול, לברר ולהעלות הכחות לשרשם, שהיא התפלה שהיא המלוה שלהם כנ"ל כי אם על ידי נבואה שנמשכת משלש רגלים שזהו בחינת תורה שבכתב כנ"ל וזהו בחינת מלוה בשטר, כי אי אפשר להמלוה לטרף מהלוקחים שלקחו הכח מהלווה כי אם על ידי השטר בעדים שהם בחינת נביאים, בחינת תורה שבכתב כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מלוה בשטר יש לו קול ועל כן טורף ממשעבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול, כי קול זה בחינת תורה שבכתב, כי תורה שבכתב הוא בחינת קול. ותורה שבעל פה היא בחינת דבור כידוע ועל כן גם עקר קיום השטר בעדים הוא רק על ידי הבית דין של שלשה, כי בית דין של שלשה הם כנגד תלת אבהן שהם בחינת השלש רגלים, כי שלש רגלים הם כנגד השלשה אבות, כמובא ועל כן על ידי הבית דין נתקים השטר בעדים, כי העדים, שהם בחינת נביאים כנ"ל, הם נתקימים על ידי הבית דין של שלשה שהם בחינת השלש רגלים כנ"ל, כי על ידי הבית דין צדק נשלם היראה, כי הבית דין הם בבחינת יראה שהיא בחינת דין ועל כן הם שלשה כנגד השלש רגלים שעל ידם נשלם היראה שהיא בחינת דין כנ"ל ועל כן על ידם נמשך ונתקים הנבואה שזהו בחינת קיום העדים שהם בבחינת נביאים על ידי הבית דין של שלש כנ"ל ואזי יש כח להמלוה לטרף מהלקוחות שבאים בכחו של לווה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן בשעת יציאת מצרים נאמר, "דבר נא כו' וישאלו כלי כסף וכו'", כי עקר הגאלה היתה תלוי בזה לקח כל רכוש מצרים להעלות אל הקדשה שזהו שלמות התפלה כשחוזרין כל ההשפעות אל הקדשה. ויציאת מצרים הוא בחינת שנגאלת התפלה ועלתה מן הגלות, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, כי במצרים היה הדבור של תפלה בגלות וכו' כידוע וכשיצאו ממצרים שאז היו צריכים להוציא התפלה מהגלות בבחינת פה סח. ואזי צריכים להחזיר כל ההשפעות אל הקדשה וזה בחינת בזת מצרים כנ"ל ומחמת שעדין לא היה להם תורה על כן לא היו יכולים לקח ההשפעות מהם כי אם בתורת שאלה, כי אי אפשר לקח ההשפעות והכחות מהם כי אם כשהתפלה מקבלת כח מהתורה כנ"ל. אבל במצרים שעדין לא זכו לתורה הכרחו לקח מהם בשאלה, כמו שכתוב, "וישאלו כו'": וזה בחינת החפזון של ישראל אז הכל מחמת שלא קבלו התורה עדין היה קשה לצאת משם והכרחו לצאת בחפזון, כמובא בתקונים, אבל לעתיד שאז כשיצאו מהגלות יהיה זכות התורה ועל כן לא יצטרכו לצאת בחפזון, כמו שכתוב בתקונים, על כן אז יעלו כל הכחות וכל ההשפעות אל שרשם שבקדשה מאליהם, כי אז יעלה התפלה מהגלות ואזי כל הכחות חוזרים לשרשם כנ"ל שזהו בחינת התנוצצות משיח, כמבאר במאמר הנ"ל והבן: ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום