ליקוטי הלכות · חושן משפט א · טוען ונטען ה
התאמת הקריאה
ובו ענין חנכה: ענין מודה במקצת שחיב שבועה דאורייתא. ורב נחמן תקן שבועת הסת גם לכופר הכל:
על פי התורה "ויהי הם מריקים שקיהם" וכו' בסימן יז, עין שם כל התורה. והכלל, שעל ידי הון יסיף רעים רבים, דהינו על ידי צדקה, על ידי זה נעשה אויר הנח והזך. ועל ידי זה נשמע הדבור הקדוש למרחוק עד ששומע הטוב הכבוש בין הסטרא אחרא ונתעורר וחוזר לה' יתברך ונעשים בעלי תשובה וגרים ועל ידי זה נשלם המזבח ועל ידי זה נשלם השכל ועל ידי זה זוכין ליראה ואהבה על ידי הצדיק שמגלה ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות וכו'. שמוצא התפארות פרטי אפלו בהפושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו וכו', שעל ידי זה מוצא הרצונות שהיה לה' יתברך בכל הבריאה וכו', שעל ידי זה ממשיך יראה ואהבה וכו', עין שם כל זה היטב:
והנה זה הכופר בממון חברו בודאי הוא פוגם בבחינת הון יסיף רעים הנ"ל, כי על ידי כפירות ממון חברו הוא פוגם הרבה והוא בהפך ממש מהתקון הנזכר שם הנעשה על ידי הצדקה שהוא בחינת הון יסיף רעים רבים, כי מבאר שם שעל ידי הצדקה הוא קונה לו רעים ואוהבים שעל ידי זה נמשך אויר הנח והזך על ידי רבוי האהבה שרוחם נוחים זה עם זה וכו' ועל ידי זה נשמע הדבור למרחוק וכו' ונתתקן הכל כנזכר שם. אבל זה שכופר ממון חברו הוא בהפך מזה ממש, כי לא די שאינו מגדיל האויר הנח על ידי אהבת רעים על ידי רבוי צדקה, אף גם הוא מכחש בעמיתו שעל ידי זה עושה מריבה עמו. ובודאי אין רוחו נוחה עם חברו שזהו ההפך מאויר הנח והזך הנ"ל, כי הכחשת ממון חברו הוא פגם הממון בחינת פגם הון יסיף רעים הנ"ל הפך הצדקה שהוא תקון הממון, שעל ידי זה מרבה רעים בחינת הון יסיף וכו' שעל ידי זה נעשה האויר הנח וכו'. והמכחש בעמיתו הוא בהפך ממש מזה, כי האדם צריך לעשות משא ומתן באמונה ויהיה דבורו בנחת עם הבריות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי צריך האדם שיהיה טוב לכל ואפלו עם בני אדם שאינם צריכים לקבל צדקה צריך על כל פנים לשא ולתן עמהם בנחת ובאהבה ולגמל חסד ולותר משלו כמו ששבח התנא את עצמו שהאריך ימים על שהיה ותרן בממונו וכו', כי כל זה בכלל צדקה וחסד שעושה עם הבריות שעל ידי זה קונה אהבה רבה עם הרבה בני אדם ונתרבה האויר הנח והזך שעל ידי זה נתתקן כל המבאר שם. אבל זה לא די שאינו מותר משלו אף גם הוא מכחש בעמיתו ועושה מריבה עם חברו ונמשך שנאה ביניהם שהוא בחינת רוח רעה וכו', כמו שכתוב שם שהוא הפך האויר הנח פגם ההון יסיף רעים הנ"ל ובזה פוגם הרבה, כי כמו שעל ידי הצדקה נמשך בחינת הון יסיף רעים הנ"ל שעל ידי זה יכולין להודיע לטוב הכבוש לעוררו לתשובה שעל ידי זה נתתקן כל הנזכר שם עד שזוכין ליראה ואהבה על ידי התגלות ההתפארות וכו'. כמו כן זה הכופר בממון חברו פוגם בכל זה, כי מרבה שנאה הפך הון יסיף הנ"ל ואין יכולין להודיע ולעורר הטוב הכבוש וכו' ועל ידי זה נפגם הכל עד שנפגם ההתפארות הנ"ל, חס ושלום. ועל כן צותה התורה שישבע, כי השבועה בנקיטת חפץ, דהינו ספר תורה, הינו שנותנים בידו ספר תורה ובזה מזכירין אותו ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות עד שיזכיר את עצמו שבודאי גם בו יש התפארות פרטי מאחר ששם ישראל נקרא עליו, כי כל ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט וכו', הכל כלול בספר התורה הקדושה שהיא תפארתנו וחיותנו, כי התורה היא ההתפארות של ישראל שבשביל זה נברא העולם, כי ה' יתברך מתפאר עם ישראל שקבלו את התורה ובשביל זה ברא את העולם. ועל כן התורה מתחלת מזה, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראים "ראשית", הינו בשביל ההתפארות שיקבל מישראל על ידי שיקימו את התורה בשביל זה ברא את השמים ואת הארץ וכל אשר עליהם. ושם בהתורה נרשם ההתפארות גם בפרטיות ובפרטי פרטיות שה' יתברך מקבל מכל אחד מישראל בכל יום ויום, כי כל אחד מישראל יש לו אות בתורה. וכל זמן ששם ישראל נקרא עליו עדין יש לו אחיזה באותו האות. וכשהצדיק מגלה ההתפארות הפרטי של איזה איש ישראל אזי מאיר זה האות כפי ההתפארות שמוצא בו, כי ההתפארות בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות של כל ישראל הכל נרשם וכלול באותיות התורה הקדושה שהם כל התפארותנו. ועל כן נותנין בידו ספר תורה לשבע. ובזה מזכירין אותו ההתפארות של ישראל ומראין לו מה שרוצה לפגם, חס ושלום, כי על ידי הכחשת ממון חברו רוצה לפגם חס ושלום בההתפארות כנ"ל. על כן על ידי זה ראוי בודאי שיודה על האמת, כי כל זמן ששם ישראל נקרא עליו בודאי יש בו התפארות פרטי כנ"ל. ובודאי כשמזכירין אותו ההתפארות בכלל ובפרט על ידי הספר תורה, בודאי יזכיר את עצמו היכן הוא בעולם. ובודאי יודה על האמת שלא יעקר עצמו, חס ושלום, מההתפארות של ישראל שהוא כל חיותו וחיות כל העולמות בכלל ובפרט, כי בשביל זה נברא הכל וכנ"ל:
ועל כן מדאוריתא אינו חיב שבועה כל אחד מודה במקצת, אבל לא כופר בכל, כי מודה במקצת אם נחשד אותו שמשקר וכופר ממון חברו עדין לא עקר עצמו מההתפארות לגמרי מאחר שמודה במקצת עדין. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהמודה במקצת לא חשדינן ליה שמשקר לגמרי, רק אשתמוטי הוא דקמשתמיט כדאמר רבה, מפני מה אמרה תורה וכו'. ועל כן אמרה תורה, ישבע, כדי להזכירו ההתפארות כנ"ל שעל ידי זה מודה על האמת וכנ"ל, אבל הכופר בכל אם נחשד אותו שמשקר איך יודה על ידי השבועה על ידי שיזכירו אותו ההתפארות, מאחר שכבר רחוק מכל ההתפארות, מאחר שכופר בכל, כי מי שיש לו אחזה בהתפארות של ישראל בודאי לא יבוא לידי העזה זאת לכפר לגמרי, כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכו'. על כן מדינא אינו חיב שבועה, אבל רב נחמן תקן שבועת הסת גם לכופר בכל, כי רב נחמן ראה שהגלות מתארך מאד והטוב נכבש מאד מאד בתוך הסטרא אחרא על כן השתדל כל כך לחפש ההתפארות שבישראל אפלו בהגרועים ביותר עד שראה ומצא שיכול להיות התפארות פרטי בישראל אפלו בהכופר בכל, כי מעצם אריכת הגלות שהטוב נכבש מאד מאד יכול להיות שיורה התר לעצמו עד שיכפר בכל, אבל באמת לא יצא עדין מההתפארות חס ושלום. ועל כן הטיל גם עליו שבועה כדי שיודה, כדי להזכירו ההתפארות שלו על ידי השבועה שעל ידי זה יודה כנ"ל, כי גם בו יש עדין התפארות פרטי אף על פי שהוא כופר בכל, כי לא בא להכפירה וההכחשה כי אם מחמת שהטוב נכבש בתוך הסטרא אחרא ביותר שעל ידי זה הורה התר לעצמו גם לכפר בכל. וכמו שאמרו שם בגמרא שתקן שבועה גם לכופר בכל מחמת שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו שעל ידי זה מורה התר לעצמו, הינו כנ"ל שבאמת גם הוא לא יצא מכלל ההתפארות וכנ"ל וזה בחינת ספק מלוה ישנה וכו', זה בחינת הטוב הכבוש ביותר מכמה וכמה שנים עד שנתישן הרבה ביניהם ומחמת שהרע חופה עליו מאד על ידי זה יכול לטעות ביותר עד שיכפר בכל, אבל באמת יש בו גם כן התפארות פרטי וכנ"ל, כי מובן בכתבים שמלוה ישנה הוא סוד בחינת ניצוצות הקדושים שהם בחינת טוב הכבוש המגלגלים מכמה וכמה שנים שמרבוי הרע החופה עליהם באים ההכחשות וכו'. ועל כן רב נחמן שהיה שנים הרבה אחר החרבן הוא דיקא תקן שבועת הסת להורות שגם בהרחוקים ביותר כמו הכופר בכל גם בהם יכולים למצא התפארות רק על ידי שנתישנו בהגלות שמתארך מאד על ידי זה נתרחקו כל כך וכנ"ל ועל כן עדין יש תקוה להזכירו על ידי השבועה, על ידי שיזכירו אותו ההתפארות שיש בו עדין וכנ"ל:
ואפלו כשנשבע בלי נקיטת חפץ הוא גם כן בבחינה זאת שמזכירין אותו ההתפארות של ישראל על ידי השבועה, כי השבועה היא בשם ה'. ושם ה' היא רק על ידי ההתפארות של ישראל שהם שמו יתברך, כי כל הבריאה היתה רק בשביל להגדיל שמו על ידי ישראל שיקימו את התורה שהוא שמא דקדשא בריך הוא, כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד, כי שמו משתף בשמנו, כי קדם הבריאה לא היה שיך לקרותו בשם כלל, כי הוא יתברך למעלה מכל השמות רק מאהבת ישראל שצפה שיקבל שעשועים והתפארות מעמו ישראל על ידי שיקימו את התורה, על ידי זה צמצם בכמה צמצומים עד שברא את העולם כדי להגדיל שם תפארתו על ידי ישראל בבחינת ותעש לך שם כיום הזה וכו'. נמצא, ששמו יתברך כלול מכל ההתפארות של ישראל. ועל כן על ידי השבועה שהיא בשמו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על ידי זה יודה, על ידי שיזכיר עצמו ההתפארות שיש בו עדין, שחס ושלום, יהיה נפגם ביותר על ידי הכחשת ממון חברו על ידי שפוגם בבחינת הון יסיף הנ"ל וכנ"ל:
וזה שמאימין ביותר בשעת השבועה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר השבועה לגלות ההתפארות שעל ידי זה נמשך יראה גדולה ופחד גדול, כמו שכתוב שם:
וזה בחינת כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו'. כי זה השכיר שהשכיר עצמו לחברו ונפל לבחינת עבדות זה נמשך מפגם הון יוסיף רעים הנ"ל. שעל ידי זה נפגם ההתפארות וכו' כנ"ל, כי באמת צריך כל אחד מישראל להאמין בעצמו שבודאי מאחר ששם ישראל נקרא עליו, בודאי יש בו עדין התפארות פרטי שה' יתברך מתפאר עמו. וכן צריך להאמין בפרטות בכל יום ויום, כי אין יום דומה לחברו ובכל יום ויום עולה התפארות פרטיים מכל אחד ואחד מישראל כפי מעשיהם באותו היום. שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שהכל על ידי ההתפארות שמקבל מישראל מכל אחד ואחד בכל יום בפרט, כי כמו שתחלת הבריאה בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות לא היתה כי אם בשביל ההתפארות שיקבל מישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, כמו כן עתה ה' יתברך מקים העולם בחסדו בכל יום ויום רק בשביל ההתפארות שמקבל מישראל בכלל ובפרט וכו'. אדרבא, עקר ההתפארות הוא עתה אחר הבריאה, כי בתחלת הבריאה לא היו עדין ישראל בעולם, רק שברא העולם בשביל שצפה שיקבל התפארות בכלל ובפרט וכו' מכל אחד מישראל. מכל שכן וכל שכן עתה שכבר נמצאים ישראל קדושים בעולם שכל קיום העולם וכל חדוש מעשה בראשית שבכל יום הכל כפי ההתפארות שמקבל מהם בכלל ובפרט וכו'. ומזה באים כל השנויים הרבים והנפלאים שבכל יום כנראה גם בחוש רבוי השנויים שבכל יום, מכל שכן השנויים הנפלאים שנעשים בכל העולם בכל יום ויום בגשמיות ורוחניות עד אין חקר ואין מספר כמו שאנו משבחים אותו יתברך על זה בכל יום, כמו שאומרים, "ובטובו מחדש בכל יום תמיד וכו'. מה רבו מעשיך ד' וכו'". וכן אומרים בברכת קריאת שמע של ערבית, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים וכו'. עשה גדלות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר. וכל השנויים הנפלאים הרבים והעצומים שבכל יום ויום בפרטיות. הכל כאשר לכל הוא יתברך מחדש בטובו על ידי ההתפארות שמקבל בפרטיות בכל יום ויום מכל אחד ואחד מישראל בפרטי פרטיות כנ"ל: ומי שמאמין בזה באמת ובאמונה שלמה בודאי לא ידאג על פרנסה, מכל שכן שלא יבוא לזה שיצטרך להשכיר עצמו לעבד ולשכיר בשביל פרנסתו, כי בודאי יבטח בה' שימשיך לו שפע דבר יום ביומו על ידי ההתפארות שמקבל מכל ישראל בכלל ובפרט וכו'. עד שבודאי מקבל ממנו בעצמו גם כן איזה התפארות בכל יום כפי חלקו שיש לו בעולם שעל ידי זה מתקים ומתחדש זה החלק בעולם אשר משם נמשך השפע והחיות לכל העולם, כי מאחר שיש לו חלק בחיות וקיום העולם באותו היום בודאי יהיה נמשך לו חיות ושפע באותו היום. וכמו שאומרים, ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הינו שתראה שיעלו ממך שעשועים והתפארות הרבה בכל יום מעין הברכות וההשפעות שנמשכין בכל יום, כי הא בהא תליא כפי ההתפארות שעולה ממנו כן זוכה לקבל שפע הרבה וכמו כן הוא צריך לברך ולפאר יותר ליוצרו. ועל ידי זה יהיה נמשך לו עוד שפע טובה וברכה הרבה, אבל מחמת פגם הון יסיף הנ"ל שעל ידי זה קשה להוציא הטוב הכבוש במקום שכבוש בגלות זה כמה. ואזי קשה לגלות ההתפארות מחמת כסילות השכל שעל ידי זה נחשך אור הצדיק כנ"ל. על ידי כל זה נפל בדעתו כל כך עד שנפל לבחינת עבדות להשכיר עצמו למלאכה ועבדות שהוא בזיונות הפך התפארות, כי באמת לאמתו אין עבדות שיך לישראל כלל, כי כל ישראל בני מלכים הם, כי ישראל עלה במחשבה תחלה והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו שבהם נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל על אנא בריה קלה שבים וכו', עין שם היטב כדי שתוכל לעורר עצמך היכן אתה בעולם, כי זה נאמר על כל אחד מישראל: על כן זה השכיר שהשכיר עצמו שהוא בחינת פגם ההתפארות כנ"ל, על כן הזהירה תורה מאד לתן שכרו ביומו דיקא, כמו שכתוב: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". וכן "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר". כי העני מסר נפשו בשביל שכירתו מחמת שנפגם בבחינת הון יסיף ואין גומלין חסד אחד עם חברו להחזיק את העני שעל ידי זה נפגם ההתפארות עד שבא לזה להשכיר עצמו שעל ידי זה נעלם ההתפארות ביותר, אבל תקונו הוא על ידי השכירות בעצמו שקבל מהבעל הבית, כי בהממון שיקבל יחיה את נפשו ונפש ביתו ויהיה נמשך אהבה ורצון בחינת אויר הנח והזך כפי ממון השכירות שיקבל, כי בתחלה היתה שנאה ומריבה מצויה בתוך ביתו מחסרון הפרנסה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, רמי ואתי תגרא בביתיה מכי מישלם שערא מכדא. וכשנמשך איזה שפע נמשך אהבה ושלום, כמו שכתוב, "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". גם זה הבעל הבית אם לא זכה לתקן ההון כראוי כנ"ל על כל פנים כשיקים מצות ביומו תתן שכרו, על ידי זה גם כן יהיה נחשב לתקון ההון הנ"ל. על ידי שמשפיע להעני על כל פנים דמי שכירותו שעל ידי זה נמשך אהבה ושלום בחינת אויר הנח והזך שעל ידי זה נתגלה ההתפארות הנ"ל. ועל כן הזהירה תורה מאד, "ביומו תתן שכרו", 'ביומו' דיקא, "ולא תבוא עליו השמש וכו'". כדי לתקן נפש העני השכיר ביומו דיקא, הינו שיזכה שישוב אליו הדעת עד שירגיש עצם רחמנותו יתברך גם עליו שמקבל התפארות בפרטיות גם ממנו, כי זה נתתקן דיקא על ידי בחינת הון יסיף הנ"ל על ידי שפע הממון שמקבל בשכירותו. שעל ידי זה נעשה בחינת אויר הנח והזך, שעל ידי זה נתגלה ההתפארות שזה עקר חיות ותקון נפש הישראל. ועל כן הזהר 'ביומו' דיקא "תתן שכרו". כי צריכין להאיר ולגלות ההתפארות בפרטיו בכל יום דיקא כפי השנויים שבאותו היום דיקא שעל ידי זה עקר תקון נפש העני השכיר על ידי שמקבל שכירותו ביומו דיקא עד שירגיש ההתפארות באותו היום דיקא וכנ"ל:
ועל כן תקנו חכמינו זכרונם לברכה דיקא שהשכיר נשבע ונוטל אף על פי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, כי המוציא מחברו עליו הראיה, אבל השכיר נשבע ונוטל. ודוקא אם תבעו בזמנו, כמבאר בגמרא ופוסקים, כי כשתבעו בזמנו כפי הדין של בל תלין ולא נתן לו מיד הרי כל חיותו ונפשו של השכיר אצל הבעל הבית בבחינת ואליו הוא נשא את נפשו וכמו שהאריך בזהר בענין זה. והעקר מה שלא נתן לו מיד ביומו, בעתו ובזמנו ועכב הארת ההתפארות שעל זה השכיר כפי אותו היום דיקא. ועל ידי זה פגם מאד בבחינת ההון הנ"ל שהיא פגם ההתפארות, על כן אין מאמינים לו עוד בשבועה שעל ידי זה יזכיר עצמו בההתפארות וכנ"ל מאחר שהטוב נכבש כל כך על ידי שלא תקן בחינת ההון הנ"ל ביומו לגלות ההתפארות ביומו דיקא. ועל כן יכול להיות שישכח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעל הבית טרוד בפועליו וחשדינן ליה ששכח שנדמה לו שנתן לו שכירותו ובאמת לא נתן לו. וכל זה מחמת שטרוד בפועליו דיקא. מה שלא מצינו כן בשום מקום, כי בשאר חוב אם אמר "פרעתי", אפלו אם יביא עליו עדים שהיה טרוד באותו היום שאמר שפרע בכמה וכמה מיני עסקים, אף על פי כן לא יפסל משבועה ויהיה לעולם פטור בשבועה. רק בפועל אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעל הבית טרוד בפועליו ומשום חיותו דשכיר נטלו השבועה מבעל הבית ונתנוה על השכיר, הינו כנ"ל, כי טרדא דפועלים היא טרדא עצומה, מאחר שכל נפשות וחיות והתפארות של נפשות הפועלים הם אצלו, כי נשכרו אצלו והיו אצלו בגלות ועבדות שכל זה נמשך מחמת הטוב שנכבש מאד בגלות. ומאחר שהם בגלות אצלו בודאי הוא מכרח להיות טרוד לשלם להם במועדם וזמנם ביומם דיקא. ועל כן חשדינן ליה ששכח שהוא בחינת פגם הדעת שנמשך על ידי שלא החזיר הטוב הכבוש מיד מאחר שהשכיר תבעו בזמנו ולא נתן לו. על כן לא האמינוהו בשבועה והטילו השבועה על השכיר משום חיותו דשכיר, כי כל חיותו שנמשך מהתפארות הפרטי שבכל יום תלוי בזה וכנ"ל:
ועל כן אברהם אבינו היה איש חסד ועשה חסד וצדקה הרבה, כי אברהם וכל האבות עסקו בזה להודיע להטוב הכבוש במקומות המגנים מעלתו לעוררו לתשובה. ועל ידי זה עשו בעלי תשובה וגרים רבים, כמו שכתוב, "ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'". וכן יצחק ויעקב גירו רבים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בדבריו זכרונו לברכה. ומחמת שאברהם היה הראשון שהתחיל לעסק בזה לעורר ולהוציא ולתקן הטוב הכבוש בין הסטרא אחרא מחטא עץ הדעת, על כן עשה כל ימיו צדקה וחסד הרבה כדי לעשות אויר הנח והזך, כדי שיוכל להודיע לטוב הכבוש מעלתו והיכן הוא עתה וכו' כנ"ל. ובכלליות העולם השלשה אבות הם בבחינת כלליות התקונים המבארים בהתורה הנ"ל, כי אברהם הוא בבחינת תקון הון יסיף רעים רבים שנעשה על ידי צדקה הרבה, כי אברהם עשה חסד וצדקה הרבה כנ"ל. ועל ידי זה מודיעין להטוב הכבוש מעלתו ונעשין גרים בחינת ואת הנפש אשר עשו שנאמר באברהם מפרש יותר מבשאר האבות מחמת שהוא הראשון והוא התחיל התקון על ידי צדקה כנ"ל. ועל ידי זה נתתקן פגם המזבח ונשלם המזבח, כמו שכתוב שם. וזה בחינת יצחק שנעקד על גבי המזבח ואחר כך הקריבו איל תחתיו שזה בחינת תקון המזבח, כי מחמת שהאבות הם היו התחלת התקון לתקן פגם האמונה שהוא פגם העבודה זרה שעבדו הדורות הראשונים מאד, על כן היה ההכרח לתקן פגם המזבח על ידי יצחק אבינו בעצמו שנתרצו אברהם ויצחק להקריב אותו על גבי המזבח, כי מגדל הפגם לא היה אפשר לתקן כי אם על ידי יצחק בעצמו. ועל ידי תקון המזבח נשלם השכל ונתגלה ההתפארות על ידי הצדיק האמת וזה בחינת יעקב שהוא עקר ההתפארות, כי יעקב נקרא ישראל בחינת ישראל אשר בך אתפאר, בחינת תפארת ישראל:
וזה שטעה יצחק בעשו ואהב אותו ורצה לברכו, כמו שכתוב: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". ותרגומו, ארי מצידה הוה אכיל. כי מחמת שיצחק עקר עסקו היה לתקן המזבח שהוא תקון האכילה, כמו שכתוב שם, על כן מאחר שראה שעשו מביא לו לאכל. ואכילת יצחק בודאי היה בקדשה גדולה בבחינת תקון המזבח, בחינת שלחן מכפר כמזבח, על כן אהב אותו, כי סבר שעוסק בתקון המזבח, כי זה ידוע שבעשו היה ניצוצות קדושים גבוהים מאד שהם נשמות הגרים שיצאו אחר כך מזרעו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה 'כי ציד בפיו', שמרמז על אלו הנשמות, כמובא. ועל כן סבר יצחק שמה שמביא לו לאכל שמפרש גם כן בזה הפסוק כי ציד בפיו שכונתו לשמים שמחמת הטוב הכבוש אצלו שעוסק להוציא ולהחזירו אל הקדשה, על ידי זה בעצמו הוא עוסק להאכיל את אביו שהוא בחינת תקון המזבח, כי הא בהא תליא כנ"ל ועל כן אהב אותו, ועל כן רצה לברכו. וזה שנאמר, "ותכהין עיניו מראת". בחינת שנחשך אור הצדיק כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: בעשנן של אלו שהיו מקטירות לעבודה זרה, דהינו פגם המזבח שעל ידי זה נחשך אור הצדיק שעל ידו עקר התגלות ההתפארות שהוא בחינת יעקב כנ"ל. ומרבוי העבודה זרה של בית עשו שהוא פגם המזבח נחשך האור כל כך בחינת ותכהין עיניו עד שלא ראה יצחק עצם ההתפארות שנתגלה על ידי יעקב דיקא, עד שרצה לברך את עשו, כי סבר שעוסק בתקון המזבח על ידי שמאכילו וכו' כנ"ל. וזה שאמר לו, "הביאה לי ציד ואכלה וכו''". כי דיקא על ידי שיאכיל אותו שהוא תקון המזבח שנעשה על ידי הון יסיף וכו'. על ידי זה רצה לברכו, כי עקר הברכה שרצה לברכו היה בעשירות גדול, כי סבר שצריכים לתן לו העשירות כדי שיוכל לעסק יותר בתקון המזבח שנתתקן על ידי עשירות דקדשה כשנותנין מממונו צדקה הרבה לעניים הגונים באמת וכנ"ל. אבל באמת עשו לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, כי כל כונת עשו מה שהאכיל את אביו לא היה לטובה כי אם לרמות את אביו כדי שיאהב ויכבד אותו כדי שיתן לו עשירות שעל ידי זה יכבש הטוב בגלות עוד יותר ויותר, כי לא חפץ כלל להוציא הטוב הכבוש אצלו ולתקן המזבח, רק כל כונתו היה בהפך לכבש הטוב שהוא בחינת קדשת ישראל בגלות. וכן נמצאים אנשים שנותנים צדקה, אבל אין כונתם לטובה כלל רק להרבות כבודם ונותנים רק במקום שיתכבדו ויתיקרו ועל ידי זה דיקא מתגברים ומשתררים על עם דל על הכשרים באמת. וצדקה כזו בודאי אינה מתקנת כלל רק מקלקלת הרבה, כי הם מרבים שנאה ומחלקת על ידי הון ועשירות כזה רק אצל ישראל הרב הוא לטובה ויש בזה כמה בחינות, כי יש שטועים עצמן שסוברים שנותנים להגונים והוא להפך, אבל על כל פנים כונתם לטובה. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא יב) אחרי שהפליגו שם הרבה בגדל מעלת מצוות הצדקה. אמרו שם, שמא תאמר כל הבא לקפץ קופץ? תלמוד לומר, "מה יקר חסדך אלקים וכו'". כי צריכים זכות גדול לזכות לתן לעניים הגונים אמתיים באפן שיתקן עשירותו על ידי זה שיהיה נמשך על ידי צדקתו בחינת אויר הנח והזך שיוכלו להודיע לטוב הכבוש מעלתו וכו' עד שישלם המזבח שעל ידי זה יתגלה ההתפארות ויהיה נמשך יראה ואהבה וכו', אבל עשו הרשע בודאי כל כונתו היה לרעה ולא לטובה כלל, על כן השתדלה רבקה שיקבל יעקב את הברכות שיהיה נמשך כל שפע ההון והעשירות ליעקב הצדיק האמת דיקא, כי יעקב דיקא צריך לקבל כל העשירות כדי שיתקן כל התקונים הנזכרים שם עד שיתגלה ההתפארות וכו' וכנ"ל:
וזה בעצמו בחינת מכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב על ידי תאות אכילה דיקא, כמו שכתוב, "הלעיטני נא וכו'". ואז אמר לו יעקב, "מכרה כיום את בכרתך לי". כי העבודה בבכורות. והעבודה, דהינו קרבנות הוא תקון המזבח. ועל כן תכף שאמר עשו ליעקב: "הלעיטני נא", שהוא פגם תאות אכילה, שהוא פגם המזבח. על כן תכף אמר לו יעקב כדת וכדין, "אם כן מכרה לי את בכרתך", כי למה לך עבודת הקרבנות שהם תקון המזבח, מאחר שאתה פוגמו כל כך על ידי רבוי תאות אכילה, שהוא פגם המזבח וכנ"ל: וזה שאמר יצחק, "גם ברוך יהיה", שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמאחר ששמע יצחק שאמר, את בכרתי לקח וכו', אמר יצחק, אם כן כדין ברכתי את יעקב וכו', הינו כנ"ל. שמאחר שמכר הבכורה שהיא תקון המזבח, אם כן נודע לי עתה שאינו עוסק כלל בתקון המזבח וכל עסקו שהאכיל אותי, כי כונתו היה לרעה ולא לטובה מאחר שבזה את הבכורה שהוא תקון המזבח. על כן בודאי מגיע הברכות של העשירות רק ליעקב, על כן גם ברוך יהיה, כי רק יעקב שהם בחינת הצדיקים והכשרים באמת צריכים לקבל את העשירות כדי להודיע לטוב הכבוש את מעלתו על ידי זה כדי שיתרבו גרים ובעלי תשובה אמתיים בעולם, כדי לתקן פגם המזבח עד שישלם השכל ויאיר אור הצדיקי אמת שממשיכים יראה ואהבה על ידי עצם התגלות ההתפארות שמגלים התפארות אפלו מהפושעי ישראל שעל ידי זה עקר חיות וקיום העולם וכו' כנ"ל:
וזה בחינת חנכה, כי מלכות הרשעה גזרה אז הגזרות רעות על ישראל המובאים בתורה הנ"ל. שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת וכו' והחשיכו את ישראל בצרותיהן שעל ידי זה כבשו ביותר את הטוב בגלות. וכשגברו הכהנים חשמונאי ובניו ונצחום, על ידי זה הוציאו הטוב הכבוש מהם ועל ידי זה נשלם המזבח. וזה בחינת חנכה, בחינת חנכת המזבח שנשלם על ידי הטוב הכבוש שהוציאו מן הגלות. ועל ידי שלמות המזבח, על ידי זה נשלם אור השכל ורואין אור הצדיק שמגלה ההתפארות. וזה בחינת אור חנכה שהוא בחינת אור הצדיק שממשיכין בחינת אור זרע לצדיק שעל ידי זה נתגלה ההתפארות של ישראל, שעל ידי זה תקף הנס שדלק הנר בנס שמונה ימים, שעל ידי זה נתגלה שכל הבריאה וחיותה וקיומה על ידי ישראל עד שיכולין להמשיך אור הנר שידליק בנס כזה, כי ההתפארות הוא בחינת כבודו יתברך, בחינת על ישראל גאותו, שמתרומם, כביכול, כבוד מלכותו וגדלו ותפארתו על ידי ישראל ועל ידי זה מאיר אור גדול בכל העולמות כי כבודו בחינת אור, כמו שכתוב, "והארץ האירה מכבודו". וזה בחינת נר חנכה שמדליקין בכל שנה ושנה. ועל כן נוהגין ישראל להרבות בצדקה בחנכה, כי עקר התקון על ידי הון יסיף רעים רבים, דהינו על ידי רבוי צדקה לעניים רבים לקנות לו רעים רבים, ועל ידי זה יוצא הטוב הכבוש ומשלים המזבח שזהו בחינת חנכת המזבח כנ"ל. ועל ידי זה נשלם השכל ומאיר אור הצדיק ונתגלה ההתפארות והכבוד של ה' יתברך שהוא בחינת אור גדול. וכל זה הוא בחינת אור נר חנכה, בחינת אור נרות המנורה שהם עדות שהשכינה שורה בישראל, כי ממנה היה מתחיל וכו', הינו שה' יתברך מתפאר בישראל ועושה נסים בשבילם ומנהיג העולם כרצונם, כי בשבילם נברא הכל ובשבילם מתקים הכל, הינו בשביל ההתפארות שמקבל מהם בכל דור ודור בכל שנה ושנה ובכל יום ויום וכנ"ל:
וזה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו "ראשית", הינו בשביל ההתפארות שיקבל מישראל על ידי שיקבלו את התורה. וזה שנסמך מיד, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". זה בחינת מה שנחשך אור הצדיק שעל ידי זה אין מתגלה ההתפארות וכו' וכנ"ל. ועקר החשכות על ידי רבוי הגליות שכובשין הטוב ביניהם, שזהו בחינת תהו ובהו וחשך וכו' שהם בחינת הארבע גליות שכבשו הטוב ביותר, שעל ידי זה מתגבר החשך מאד מאד עד שאין רואין אור הצדיק שמגלה ההתפארות. ובפרט הגלות האחרון הזה שנקרא תהום וגם כל החשכות של גליות הראשונות כלולים בו. בבחינת תהו ובהו וחשך על פני תהום. שהחשך מחשיך עד התהום. עד שרוצה להסתיר ולהחשיך האור לגמרי, חס ושלום, אבל ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מים זה בחינת צדקה, כמו שכתוב, "שלח לחמך על פני המים". (כמובא בדברי קדשו זכרונו לברכה שם) רוח אלקים מרחפת, דא רוחו של משיח שהם בחינת הצדיקי אמת, כמו שכתוב במקום אחר. ועל ידי זה "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". שזה בחינת אור נר חנכה, אור נר המנורה, כי עקר התגלות האור הוא על ידי צדקה כנ"ל:
וזה בחינת מצות נר חנכה איש וביתו, זה בחינת אור התפארות בכלל. והמהדרין נר לכל אחד ואחד זה בחינת אור התפארות בפרטיות שה' יתברך מקבל מכל אחד ואחד מישראל בפרטיות. והמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך בכל יום, זה בחינת התפארות בפרטי פרטיות שה' יתברך מקבל מכל איבר של ישראל אפלו מהגרוע שבגרועים, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. שזהו העקר, שעל ידי זה הצדיק שיכול להאיר ולגלות ההתפארות בפרטי פרטיות כנ"ל, על ידי זה יכול להוסיף אור בכל יום ויום, כי בכל יום ויום מוצא איזה התפארות באיזה איבר מישראל בפרטי פרטיות שעל ידי זה מתקים העולם באותו היום וכמו שכתבנו לעיל לענין לא תלין וכו', עין שם. וזה עקר תקף הנס של חנכה שדלק שמן מעט שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, הינו כי שמן הוא בחינת אור התפארות, כי שמן לשון גדלה והתפארות, בחינת כשמן הטוב על הראש וכו', בחינת לריח שמניך טובים, בחינת על כן משחך אלקים שמן ששון מחבריך וכו', דהינו גדלת והתפארות המלך, הינו כי היונים טמאו כל השמנים, שרצו להחשיך אור הצדיק ולטמאות ולקלקל כל מיני התפארות שבישראל עד שגזרו, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל דהינו שרצו להמשיך כפירות כאלו לא נברא העולם בשביל ישראל ואין ה' יתברך מתפאר בהם, חס ושלום. וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, מצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, כהן בחינת אהבה וחסד, בפרט כהן גדול שהוא בחינת אהבה וחסד גדול שעקר תקון ההון יסיף על ידו, על ידי שהוא עוסק לקבל כל הצדקות וכל הנדבות לב של ישראל וכל התרומות והמעשרות של ישראל שכלם מקבלם הכהן, בפרט הכהן גדול שממנה על כל הכהנים ומצוים ישראל לעשרו, כי הוא צריך לקבל הון גדול מישראל, כי על ידו עקר תקון ההון שעל ידי זה נעשה האויר הנח והזך, שעל ידי זה מוציאין הטוב הכבוש מן הגלות, מהסטרא אחרא, שכל זה עבודת הכהן לכפר על בני ישראל, שעל ידי זה מעלין ומוציאין הטוב מהסטרא אחרא שנפל לשם בעוונות ישראל כידוע. והיה אז תקף הנס שמצאו השמן שחתום בחותמו של הכהן גדול שהוא בגדל כח צדקתו יכול להאיר אור התפארות אפלו בעמק החשך מאד, אבל לא היה בו להדליק כי אם ליום אחד שלפי האמדנא, לפי דעת האדם נדמה שאין כח בזה ההתפארות שיאיר וידליק כי אם יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים. ובזה הראה לנו ה' יתברך גדל עצם אהבתו את ישראל על ידי גדלת הצדיקים שהם ממשיכים לנו נסים כאלה, כי הם דורשים ומחפשים ומבקשים ומוצאים התפארות בפרטי פרטיות בכל איבר ואיבר מישראל עד שעל ידי זה מוצאים התפארות בישראל בכל יום ויום כל ימי עולם שעל ידי זה היה תקף הנס הזה שדלק השמן המעט שמונה ימים להורות שאין ההתפארות נפסק לעולם. כי שמונה ימים מרמז על כל שבעת ימי בראשית שנכללין ביום השמיני שהוא בחינת עלמא דאתי, להורות שהם יכולין ללמד זכות על ישראל עד שיאיר וידליק זמן מעט בחינת התפארות מעט יוסיף אור ויאיר לעולם עד יום השמיני, בחינת עלמא דאתי. כי מעט ההתפארות מאיר להם עד שמוצאים על ידי התפארות בפרטי פרטיות עוד יותר וכן בכל יום ויום עד שמגלין ההתפארות של ישראל שלא יפסק לעולם עד הקץ האחרון שעל ידי זה עקר חיות העולם וקיומו בכל יום עד אשר יזכו כל ישראל ליראה ואהבה בשלמות. ואז יהיה ההתפארות בתכלית השלמות ויתקים "כי ה' יהיה לך לאור עולם ואלקיך לתפארתך":
וזה בחינת מצות השבת העבוט. כסות יום - מחזיר ביום. וכסות לילה - בלילה. וזה בחינת מה שאסור לכנס לבית הלווה לטל משכנו, כמו שכתוב, "כי תשה ברעך וכו'. לא תבא אל ביתו לעבט עבטו וכו'". כי עקר העניות של ישראל שעל ידי זה באים לידי הלואות נמשך מבחינה הנ"ל, כשאין מתקנין התקון של הון יסיף רעים רבים וכו' שעל ידי זה אין מוציאין ומעלין הטוב הכבוש בין העכו"ם. ואזי כשהטוב כבוש ביניהם, אזי נמשכת השפע להם, חס ושלום, כי כל עשירותם נמשך מהטוב הכבוש ביניהם כידוע, שעל ידי זה נמשך השפע להטוב הכבוש ועל ידי זה יש להם כל העשירות וישראל נזונין מתמצית. וכפי מה שזוכין על ידי תקון ההון, דהינו על ידי צדקה וגמילות חסדים להעלות הטוב מהם כנ"ל, כמו כן מחזירין השפע והפרנסה והעשירות לישראל. והעקר, כי על ידי שמעלין הטוב כנ"ל ונעשין גרים ונשלם המזבח, על ידי זה מתגלה אור הצדיק ואזי נתגלה ההתפארות של ישראל מכל אחד ואחד. וכשמתגלה ההתפארות של ישראל שה' יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בכל יום ויום שבשביל זה נברא הכל ומחיה ומקים הכל בכל יום ובכל עת ובכל שעה, אזי בודאי נמשך כל השפעת של פרנסה ועשירות לישראל, כי כל חיות העולם והשפעתו שיך בודאי לישראל, כי מהם נמשך כל השפע והחיות על ידי ההתפארות שמתפאר בהם וכנ"ל. נמצא, שעקר עכוב השפע שמשם בא העניות וההלואות בא על ידי פגם ההון הנ"ל של העשירים שאין עושין צדקה וחסד בממונם. וכל אחד מישראל כפי מה שעוסק בצדקה וחסד ומתקן בחינת ההון הנ"ל בבחינה הנ"ל, על ידי זה חוזר וממשיך השפע לישראל והעקר שעל ידי זה חוזר ונתגלה ההתפארות שעל ידי זה חוזר ונמשך השפע לישראל וכנ"ל. ועל כן הזהירה תורה להתנהג בחסד גדול עם הלווה, כמו שכתוב, "לא תהיה לו כנשה וכו',". והחמירה מאד בהשבת העבוט ביום וכו' כנ"ל וכן שלא לכנס אל ביתו לעבט עבוטו, כי עקר התקון לבטל העניות והלואות הוא על ידי החסד שגומל עם הלווה שעל ידי זה קונה אהבה ושלום שעל ידי זה נעשה האויר הנח והזך, שעל ידי זה נעשין כל התקונים הנ"ל. שמוציא הטוב הכבוש ומשלים המזבח וכו' עד שמתגלה ההתפארות, שעל ידי זה חוזרת השפע לישראל כנ"ל. שזה עקר מצוות צדקה וגמילות חסדים כדי שעל ידי הצדקה והחסד יבטל העניות מהעני והלווה על ידי שיגלה ההתפארות על ידי זה וכנ"ל. ועל כן אסור לכנס לבית הלווה לעבט עבוטו, כי החפצים של כל אדם הם בחינת התפארותו ושעשועיו, כי הם חיותו שבהם משתעשע ומתפאר: ושרש חיותם נמשך מההתפארות שה' יתברך מתפאר עם כל אחד ואחד מישראל אפלו עם הגרוע שבגרועים שמשם שרש החיות והשפע של כל החפצים של כל אדם שהם בחינת התפארותו כנ"ל. ובאמת היה ראוי שיהיה עקר העשירות והחפצים היקרים אצל הצדיקים והכשרים שבישראל, אך מחמת חטאי הדורות התגברו היכלי התמורות שכבשו הטוב להסטרא אחרא שעל ידי זה על פי הרב הוא להפך. אבל אף על פי כן כל החפצים שיש אפלו להעני שבישראל שרשם נמשך מבחינת ההתפארות כנ"ל. ועקר ההתפארות הוא בבית האדם בבחינת כתפארת אדם לשבת בית, כי כל בתי בני ישראל שרשם הוא מבחינת הבית המקדש (כמובן במאמר "בראשית לעיני כל ישראל", עין שם). ששם עקר ההתפארות של ישראל, כמו שכתוב, "בית קדשנו ותפארתנו וכו'". וכן "יפה נוף משוש כל הארץ" וכו', כי כל התפלות והמעשים טובים של ישראל הכל עולה אל הבית המקדש ושם ה' יתברך מקבל כל ההתפארות מהם, כי שם שער השמים. ועל כן שם עומד המזבח שנשלם על ידי שמעלין הטוב הכבוש ונעשין גרים בבחינת עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכו' שעל ידי זה נתגלה ההתפארות כנ"ל. ומשם, מבית המקדש, נמשך קיום של כל בתי בני ישראל ששם בחינת ההתפארות של כל אחד מישראל. ועל כן כשישראל באים לידי הלואות עד שמכרחים למשכנם זה בחינת חרבן בית המקדש שנקרא משכון, כי הבית המקדש נקרא משכן על שם שנתמשכן בעוונות ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "אלה פקודי המשכן משכן וכו'", כי בזמן שהיה הבית המקדש קים היה כל השפע לישראל ולא היו צריכים לשום הלואה, כמו שכתוב, "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה וכו'. והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט וכו'". רק על ידי חרבן בית המקדש, בעוונותינו הרבים, על ידי זה נתעלם ההתפארות של ישראל ונמשך רב השפע להם וכו' כנ"ל עד שמכרחין לבוא להלואות ולמשכון שהוא בחינת חרבן בית המקדש שנתמשכן בעוונותינו כנ"ל. ועל כן הזהירה התורה מאד על המלוה להקל על הלווה, בפרט בענין המשכון כדי שעל ידי החסד הזה שיגמל עמו, יהיה חוזר ונמשך ההתפארות שעל ידי זה יחזר השפע לישראל. ועל כן אסור לכנס לביתו לעבט עבוטו כדי שלא לפגם ביותר בבחינת ההתפארות שהוא בתוך הבית ביותר כנ"ל שנמשך מבחינת הבית המקדש כנ"ל:
וזה בחינת מה שצריכין להחזיר כסות יום - ביום. וכסות לילה - בלילה, כמו שכתוב, "כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו וכו'". כי הכסות והשמלה הוא עקר בחינת ההתפארות של האדם, כי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא, כי החפצים של האדם, בפרט הבגדים הם מכבדין ומפארין את האדם. וכמו שכתוב לענין בגדי כהנה, "ועשית בגדי קדש וכו' לכבוד ולתפארת". ועל כן צריכין להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, כי כל שנוי העתים שהם יום ולילה וכו', הכל על ידי ההתפארות שה' יתברך מקבל מכל אחד מישראל בכל יום ויום שעל ידי זה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכנ"ל. על כן תכף כשמגיע היום צריך להחזיר לו כסות יום שנמשך מההתפארות של אותו היום, שעל ידי זה מאיר אור יום וכן כסות לילה בלילה, כי שנוי העתים של יום ולילה נמשך מההתפארות פרטי שה' יתברך מקבל בכל יום ערב ובקר מכל אחד מישראל בפרטי פרטיות וכנ"ל ומשם נמשך בחינת כסות יום ולילה. ועל כן מברכין בכל יום מלביש ערמים, ועל כן הזהירה התורה להחזיר המשכון כסות יום ביום וכו', כדי לתקן ולהאיר בחינת ההתפארות שבכל יום שעל ידי זה יתבטל העניות וההלואות לגמרי, כי יחזר השפע לישראל על ידי התגלות התפארות וכנ"ל. וזה שכתוב בזהר, "כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו" - דא ציצית ותפלין. כי ציצית ותפלין הם עקר ההתפארות שה' יתברך מקבל מכל אחד מישראל בכל יום כידוע, ועל כן הם מרמזים בפסוק זה כי הוא כסותה לבדה וכו', שמדבר ממצות השבת העבוט ביום ובלילה, כי הם בחינה אחת, כי מצות השבת העבוט הוא בשביל תקון התגלות ההתפארות שהיא בחינת ציצית ותפלין שמרמזים בפסוק זה, כי הוא כסותו וכו' וכנ"ל: