ליקוטי הלכות · חושן משפט א · העושה שליח לגבות חובו ג

על פי התורה "ראיתי מנורת זהב וכו'" בסימן ח, עין שם.: והכלל, כי עקר שלמות כל החסרונות על ידי אנחה הוא על ידי הצדיק האמת שדבוק בהתורה ששם הרוח חיים לכל אחד ואחד להשלים כל החסרונות שלו על ידי אנחה וכו', אבל הרשעים החולקים על הצדיק הם מקבלים הרוח חיים שלהם על ידי הרב דקלפה שהוא בחינת עשו וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה המלוה שגומל חסד עם הלווה ומלוה לו מעותיו. הוא בבחינת הצדיק המשלים החסרון, כי ההלואה שהכרח הלווה ללוות מחברו זהו מחמת החסרונות שחסר לו ממונו ופרנסתו. והמלוה שמרחם עליו ומלוה לו וגומל עמו חסד ומשלים להלווה חסרונו הוא בבחינת הצדיק שהוא בחינת רב חסד, שהוא בחינת צדיק חונן ונותן, שהוא משלים כל החסרונות כנ"ל, אבל הלווה צריך לזהר לשלם בזמנו להמלוה וצריך לראות שישלם לו בעצמו מידו לידו ולא ישלח על ידי שליח שאז יש אחריות הדרך והאחריות על הלווה, כמבאר הדינים בשלחן ערוך שם. הינו, כי בודאי הצדיק שדבוק בהתורה והוא ממשיך הרוח חיים לכל בשר להשלים כל החסרונות שלהם. עקר כונתו הוא בשביל כבוד ה' יתברך, דהינו שהוא ממשיך להם רוח חיים ומשלים החסרונות שלהם כדי שהם יעבדו את ה' יתברך בהחיות שממשיך להם ובכל מה שמשפיע להם ומשלים להם, כי רק זה עקר התכלית שבשביל זה ברא ה' יתברך את העולם ובשביל זה הוא יתברך מקים ומחיה את העולם על ידי הצדיקים שעל ידם ממשיך הרוח חיים לכל. והכל בשביל זה כדי שהם יחזרו ויעבדו את ה' בחיות הזה

העתקת הקטע עם מראה המקום

שממשיך להם הצדיק בכל עת ורגע. וכמו שכתוב, "כל פעל ה' למענהו". ועל כן העקר להיות מקרב להצדיק ודבוק בו באמת בכל עת ורגע ובכל נשימה ונשימה שהוא נושם וממשיך הרוח חיים יזכר תכף שהנשימה הזאת שהיא החיות שלו נמשך מהצדיק האמת שדבוק בהתורה ובה' יתברך ויזהר להתקרב לה' יתברך ולהתורה ולהצדיק בכל נשימה ונשימה, ולעבד את ה' יתברך בכל נשימה ונשימה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "כל הנשמה תהלל יה" - על כל נשימה ונשימה תהלל יה. וזה בחינת הבל נחית הבל סליק (תקוני זהר תקון סט צו), כי האדם בנשימתו שהוא חיותו הוא מכניס רוח ומוציא רוח כידוע, הינו שצריך שידע ויזכר בכל עת שבכל נשימה ונשימה הוא ממשיך ומכניס רוח חיים מהצדיק האמת. ותכף ומיד צריך לחזר ולהעלות ולהוציא הרוח חיים באיזה דבר שבקדשה בתורה או תפלה או כסופין והשתוקקות ורצונות טובים לה' יתברך וכיוצא בבחינת כל הנשמה תהלל יה - על כל נשימה וכו' כנ"ל. נמצא, שהצדיק הוא בבחינת מלוה, כי הרוח חיים שממשיך הוא בבחינת

העתקת הקטע עם מראה המקום

הלואה שהוא מלוה להאדם הרוח חיים כדי שאחר כך יסלק וישלם חובתו להודות ולהלל לה' יתברך על כל נשימה ונשימה שכן 'חובת' כל היצורים להודות ולהלל וכו' וכנ"ל. ומי שהוא דבוק בהצדיק באמת בבחינה הנ"ל, הוא מסלק חובתו מיד, ליד הצדיק בעצמו, כי הוא דבוק בהצדיק באמת וממשיך הרוח חיים מהצדיק בעצמו וכן מחזיר החיות ומעלהו להצדיק בעצמו, כי הוא דבוק בהצדיק וכל כונת עבודתו ותפלתו הוא שתגיע העבודה והתפלה להצדיק האמת והוא יעלה אותה למקום הצריך. וכמבאר כמה פעמים שעקר התפלה והעבודה צריך להיות בהתקשרות לצדיקים אמתיים, אבל מי שאינו דבוק ומקרב להצדיק האמת אזי אף על פי שאינו חולק עליו אזי אינו מחזיר הרוח חיים תכף להצדיק בעצמו רק על ידי בחינת שליח ויש בענין זה כמה בחינות, כי זה שהוא חולק לגמרי על הצדיק ודובר על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו רשע שאינו מקבל חיות כלל מהצדיק רק מהרב שבקלפה מבחינת עשו איש שעיר. וכן על ידי מעשיו הרעים הוא מחזיר ונותן כח וחיות לרבו שבקלפה, כי ידוע שעל ידי כל המעשים רעים, חס ושלום, נותנים כח וחיות להסטרא אחרא, חס ושלום, רחמנא לצלן, אבל יש כשרים קצת שאינם חולקים לגמרי על הצדיק רק שאינם מקרבים אליו ועושים מצוות ועוסקים בתורה ותפלה, אבל אינם מקשרים לצדיקי אמת אזי עבודתם וכל עסקם הולך דרך כמה בחינות שלוחים עד שחוזרים ומגיעים להצדיק האמת ואז האחריות על הלווה שהוא המקבל החיות להשלים חסרונו, כי אז יש כמה וכמה בחינות אחריות בדרך שלא יגזלו אותו האורבים על הדרך ויכול להיות שיגיע סלוק החוב הנ"ל ליד מי שיגיע, חס ושלום, דהינו להסטרא אחרא והקלפות שהם בחינת הרב דקלפה, כי באמת גם הרב דקלפה בעצמו כל חיותו יונק בהעלם גדול מהצדיק והרב דקדשה על ידי עוונות ישראל, חס ושלום, כי כשישראל מקבלין החיות מהצדיק ואינם עובדים בו את ה' יתברך, מכל שכן כשעושין חס ושלום, עברות עם זה החיות מזה יונק חס ושלום, חיות הרב דקלפה שהוא עשו שכל חיותו מעוונות ישראל חס ושלום, כידוע. ועל כן זה שאינו מקרב להצדיק אף על פי שהוא איש כשר קצת מאחר שאינו מקרב להצדיק ואזי מחזיר החיות להצדיק על ידי בחינת שליח, וכמובן בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר שהולכים כמה שלוחים (שקורין שטאפעטין( מזה לזה ומזה לזה עד שמגיע להצדיק וכו'. ואזי יש כמה סכנות בדרך כנ"ל והאחריות על הלווה שהוא המקבל החיות מהצדיק להשלים חסרונו שהוא בחינת לווה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פורים שהוא מחית עמלק, שהוא גדול מכל המועדים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המועדים בטלים וימי הפורים לא נבטלים.: כי בהתורה הנ"ל מבאר כל ענין יציאת מצרים ומתן תורה. וכמבאר בסוף על פסוק, "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו", עין שם, כי במצרים קדם קבלת התורה היה בחינת מקצר רוח שלא היו יכולים להמשיך הרוח חיים להשלים החסרון וכו', כמו שכתוב שם. ומזה היה עקר הגלות, כי התגברו המצריים ופרעה שהרוח שלהם היה גדול בשעתם אז והתגברו על ישראל ועל ידי זה תפסו אותם בגלות כל כך, כי כל הגליות והצרות של העכו"ם שמושלים על ישראל נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שהרוח שלהם גדול בשעתם ועל ידי זה מושלים על ישראל כל ימי הגלות. וכמו שכתוב שם שזהו בחינת על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. ובשביל זה נקראים ישראל עניה סערה מחמת שהרוח חיים של העכו"ם שהוא רוח סערה מושל עליהם, כמו שמבאר שם עין שם. ומחמת שבמצרים היה קדם קבלת התורה ששם עקר הרוח חיים כנ"ל, על כן היה קשה מאד לצאת מהם, אבל ה' יתברך חמל על עמו בזכות אבותינו אברהם, יצחק ויעקב שהתחילו להמשיך הארת התורה בעולם, כי ה' יתברך דבר עמהם ונצטוו כמה מצוות וכן משה בעצם נפלאות כח קדשתו זכה שנתגלה אליו ה' יתברך במצרים והתחיל להמשיך בחינת קבלת התורה במצרים ועל ידי זה זכה משה גם במצרים לקבל הרוח חיים מהתורה ועל כן שלחו ה' יתברך לגאל את בניו. ובשביל זה מאן משה הרבה לילך וטען הרבה עם ה' יתברך, מי אנכי כי אלך וכי אוציא. ופרש רש"י, מה זכות וכו', הינו שחשב מאחר שעדין לא קבלו את התורה איך אפשר להמשיך עליהם הרוח חיים להוציאם ממצרים ששולטים עליהם. והשיב ה' יתברך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון. ופרש רש"י, ומה ששאלת מה זכות, זכות גדול יש לי עליהם. בהוציאך וכו', שעתידין לקבל את התורה, הינו שה' יתברך חמל עליהם והמשיך עליהם הרוח חיים מהתורה שעתידין לקבל אף על פי שעדין לא קבלוה וזה בחינת מה שנתגלה לו תחלה מתוך הסנה על שם עמו אנכי בצרה, כי הצדיק והתורה וה' יתברך אחד, כי הצדיק מקבל הרוח חיים מהתורה שהיא אחדותו יתברך ובזה מחיה את ישראל ומשלים כל החסרונות שלהם וכשצריכין להכניע את הרשעים המושלים עליהם צריך הצדיק להוריד את עצמו לתוך המדה רעה שהם שקועין בה ביותר שהוא הצנור שלהם שדרך שם מקבלין חיות. והצדיק נכנס לשם דיקא ומשבר אותו הצנור שהיא המדה רעה שלהם, כמבאר היטב שם על פסוק, "משפיל רשעים עדי ארץ". ראשי תבות, אש רוח מים עפר, עין שם. ועל כן נתגלה לו ה' יתברך מתוך הסנה משום עמו אנכי בצרה להורות שכשישראל בצרה בגלות תחת העכו"ם שמושלין עליהם על ידי הצנור של המדה שלהם, צריכין להיות עמם בצרה לכנס בתוך אותו הצנור דיקא שמשם עקר הצרה שלהם ולשבר אותו כנ"ל, כי ישראל בגלות נקראין כשושנה בין החוחים שהקוצים מנקבין אותה וכו', כמו שפרש רש"י שם, הינו שהעכו"ם שמצרין את ישראל הם החוחים וקוצים בחינת סנה, ולשם צריך הצדיק שכלול בה' יתברך לירד ולשבר אותו הצנור שמצער את ישראל שהוא בחינת סנה, בחינת חוחים וקוצים כנ"ל, כי עקר הגלות הוא המדה רעה בעצמה שהוא הצנור שלהם, דהינו מה שמתגברים על ישראל במדה רעה שלהם, שזה הוא עקר הגלות בחינת ויתערבו בגוים וכו'.:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כל העשר מכות שהביא עליהם משה שהראה להם שכל הרוח חיים של כל הדברים שבעולם הם אצלו, ועל כן יכול לעשות בעולם כמו שרוצה ולשנות ממים לדם ואחר כך לחזר מדם למים וכו', כי ממנו כל החיות של כל הדברים שבעולם. ועל כן בודאי יכול למשל בעולם ולשנות הטבע כרצונו ועל כן בתחלה הראה להם מופת המטה שנהפך לנחש ואחר כך מנחש למטה, כי מטה משה מרמז שכבר שבר הבחירה וקדש את עצמו לגמרי מאחיזת עץ הדעת טוב ורע ואין נאחז בו שום רע משום מדה, שזהו בחינת ומטה האלקים בידי, כמבאר בתקונים ובדברי רבנו זכרונו לברכה, עין שם בסימן עט. ועל כן הראה להם על ידי המטה דיקא שהוא יכול להוריד את עצמו לתוך הצנור הרע שלהם, שהוא בחינת נחש הקדמוני, שמשם כל המדות רעות וכל הצנורות של כל הרשעים. ואחר כך יצא משם בשלום, כי אחר כך יחזר מנחש למטה, רק שירד לשם להכניע ולשבר הרע שלהם בבחינת 'ויבלע מטה אהרן את מטתם'. וזה ששאלו אותו יוחני וממרא, תבן אתה מכניס לעפרים? והשיב להם, למתא ירקא ירקא שקול (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מנחות פה). כי כך צריכין דיקא לכנס דיקא לתוך אותו הצנור וההנהגה של הרשעים המושלים ולהכניעם ולשברם, כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא. בחינת למתא ירקא ירקא שקול, כי צריכין לירד לתוך מדתו הרעה דיקא, שהוא הצנור שלהם, כדי לשברם כנ"ל. ועל כן הביא עליהם כמה מיני מכות להורות שכל החיות של כל הדברים שבעולם הכל בידו, כי בהעשר מכות היו שנויים ומופתים נפלאים בכל הארבעה יסודות שהם אש רוח מים עפר, שהם בחינת דצח"מ (דומם צומח חי מדבר), כי נלקו במים בחינת יסוד המים. ועפר הארץ היה כנים זה בחינת יסוד העפר. ורוח הקדים נשא את הארבה זה בחינת יסוד הרוח ואש מתלקחת בתוך הברד זה בחינת יסוד האש. וכן נלקו הדוממים שהוא עפר הארץ והצומח שהם כל עשב השדה שהכה הברד וכו'. וכן החי שהוא הערב שבא עליהם וכן הדבר שהרג כל מקניהם. וכן נלקה המדבר שהוא האדם בכל המכות, בפרט בשחין ומכת בכורות. נמצא, שעל ידי העשר מכות הראה להם שהוא יתברך שולט בעולם בכל הארבעה יסודות, אש, רוח, מים, עפר ובכל הדומם, צומח, חי, מדבר, כי ממנו החיות לכלם ועל כן יכול לעשות כרצונו ועל כן בכל פעם הראה גבורתו שיכול לבטל המכה, כמו שכתוב, "התפאר עלי למתי אעתיר לך וכו' למען תדע כי לה' הארץ", הינו שהראה להם שהוא יכול להשלים כל החסרונות על ידי הרוח חיים שלו, כי כל המכות הם חסרונות והוא יכול להסיר המכות ולהשלים כל החסרונות, כי ממנו הרוח חיים לכל הדברים שבעולם: ועל כן לא נכנעו עד שהביא עליהם מכת בכורות שהיא עקר צנור החיות שלהם שהיו עובדים לטלה שהוא בכור למזלות, כמובא. וזה בחינת ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ועל כן לקה המים תחלה לפי שהיו עובדים להם. וכמו שפרש רש"י שם שכשהקדוש ברוך הוא נפרע מאמה, נפרע מאלהיה תחלה. כי הצנור הרע שלהם שמשם מקבלים הרוח חיים שלהם זה בחינת עבודה זרה ואלהים אחרים שלהם, ועל כן נפרע מאלהיהם תחלה, שהוא הצנור הרע שלהם ששבר והכניע ובטל ועל ידי זה נתבטלו המצריים ממילא ויצאו ישראל משם בשלום:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמר יתרו, "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם", 'בדבר אשר זדו' דיקא, הינו דיקא על ידי הדבר אשר זדו שהוא המדה רעה שהם מרשיעים ומזידים בה שהוא הצנור שלהם, על ידה דיקא נשברו ונפלו על ידי שמשה היה יכל לירד לתוך הצנור הרע שלהם שהיא המדה רעה שלהם לשברה ולבטלה, שעל ידי זה היה מפלתם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה אף על פי שראו אז כל ישראל גדל כחו של משה שכל הרוח חיים של כל הדברים שבעולם אצלו וכנ"ל. וכן ראו בכל הנפלאות שעשה להם במדבר שהספיק להם כל צרכם אכילה ושתיה ומלבושים שהם באר וענן ומן וכו' שמזה ראו שהצדיק שהוא משה משלים להם כל החסרונות, כמו שכתוב, "לא חסרת דבר". אף על פי כן היו מתלוננים בכל פעם ונסו אותו יתברך עשר נסיונות וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכל זה נמשך מקלפת זהמת עמלק שהוא מזרע עשו, שהוא עקר הרע דקלפה, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. כי עמלק כלול מכל המדות רעות שהם כלל כל הצנורות הרעים של כל העכו"ם, כמו שכתוב, "ראשית גוים עמלק". שהוא כלול מכל הרע של כל הגויים והוא הראש והשרש של כלם, ועל כן אף על פי ששבר משה הצנור הרע של פרעה ומצרים ועל ידי זה הוציא את ישראל משם בגשמיות ורוחניות, כי כמו שהוציאם בגשמיות מגלות מצרים, כן הוציא נפשותם מזהמת מצרים, מהרע שלהם, כי הוציא אותם ממ"ט שערי טמאה והכניסם במ"ט שערי קדשה, אף על פי כן עדין התגרה בהם הבעל דבר שיתלוננו על משה וכל זה נמשך מחמת שעדין לא נשבר שרש וכלל של כל הצנורות רעים שלהם שהיא קלפת עמלק וכנ"ל. וזה שכתוב, "על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה'. לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וכו'". כי מחמת שנסו את ה' ולא האמינו בשלמות שמשה יכול להשלים להם כל החסרונות, כי אצלו כל הרוח חיים כנ"ל שזה הפגם של אמונה נמשך מקלפת עמלק כנ"ל, על כן ויבא עמלק, שבא עליהם גם בגשמיות להלחם עמהם. וכמו שפרש רש"י שם וזה לשונו, 'ויבא עמלק וגו'', סמך פרשה זו למקרא זה לומר, תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם ואתם אומרים, היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם וכו', הינו כנ"ל. ועל כן בא עמלק קדם מתן תורה, כי עקר המשכת הרוח חיים הוא על ידי התורה שהוא עשרת הדברות בחינת יוד מיני דפיקין, כמו שכתוב שם. ועמלק שהוא בחינת הרב דקלפה, בחינת הרוח דסטרא אחרא רצה למנעם ולעכבם מזה, אבל משה רבנו עמד כנגדו על ידי רבוי התפלה שהרבה להתפלל לה' יתברך אז, כמו שכתוב, "ויהי ידיו אמונה". ותרגומו, פריסן בצלו, וזהו 'ויהי ידיו' אמונה, 'ידיו' הוא בחינת הרוח חיים שהוא בחינת היוד מיני דפיקין שעקרם בידים ששם כל הדפק, כל היוד מיני דפיקין, הינו שהתפלל כל כך עד שהמשיך הרוח חיים דקדשה להכניע ולשבר קלפת עמלק שהוא הרב דקלפה שמתנגד אל הרב דקדשה וכנ"ל. ואז ויחלש יהושע את עמלק וכו' חתך ראשי גבוריו וכו' ולא הרגם כלם. מכאן, שעשו על פי הדבור, כי אי אפשר להכניע את עמלק לגמרי בפעם אחת, כי הוא בחינת הס"ם והבעל דבר בעצמו שאי אפשר לבטלו לגמרי, כי אם כן יתבטל הבחירה ועל כן הוא מתגבר בכל פעם נגד ישראל, אבל ה' יתברך מרחם על עמו ולוחם עמו בעצמו, כמו שכתוב, "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, זה בחינת, שכביכול, ה' יתברך בעצמו מוריד אותיות של שמו לתוך הצנורות הרעים של קלפת עמלק כדי להכניעו ולשברו וכו'.:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פורים, כי המן מזרע עמלק חשב על היהודים לאבדם, כי ראה שישראל בגלות זה כמה שנים שאז הרוח דסטרא אחרא של העכו"ם מושל עליהם שעל זה נאמר, "תחריש כבלע רשע צדיק ממנו", שזה אמר חבקוק על גלות בבל, כי בעת הגלות שאז העכו"ם מושלים על ישראל נחשבים ישראל כאלו בלעו אותם העכו"ם, חס ושלום, ברוח חיים דסטרא אחרא שלהם שהוא גדול אז בשעתם וסבר המן, ימח שמו, על ידי שהוא ישתתף עם אחשורוש, שהוא מלכות הרשעה והוא מזרע עמלק שכלול מכל הצנורות הרעים של כל העכו"ם, ועל כן יוכלו לבלע את ישראל לגמרי, חס ושלום. ועל כן קבץ את כל כחות הסטרא אחרא שהם כל העשר כתרין דמסאבותא שהם עשרת בניו, וכמובא בתקונים. ורצה להתגבר על ישראל להאבידם לגמרי, חס ושלום, וגזר להשמיד להרג ולאבד וכו', כי רצה לגזל מהם כל הרוח חיים שמקבלים מהרב דקדשה ולהתגבר עליהם ברוח הטמאה של רוח דסטרא אחרא ולבלע אותם לגמרי, חס ושלום, כי סבר שאין נמצא מי שיוכל לירד לתוך הרע שלו לשבר הצנור שלו מחמת שהוא כלול מכל הצנורות רעים כנ"ל. ועל כן באמת היתה אז סכנה גדולה עת צרה אשר כמהו לא נהיתה, אבל ה' יתברך חמל על עמו ושלח להם את מרדכי ואסתר אשר בעצם כחם ירדו גם לתוך הצנורות הרעים של המן ואחשורוש ושברום והכניעום והצילו את ישראל מהם ונהפוך הוא אשר ישלטו וכו'. ועל כן היה הנס על ידי שנלקחה אסתר אל המלך אחשורוש זה בחינת סוד הנ"ל שצריך הצדיק הגדול לירד לתוך הצנור הרע של הרשע וכו' שהוא המדה רעה שלו כנ"ל. ועקר הצנור הרע שכולל כל הרעות הוא תאות המשגל ודרך שם עקר קיום העולם, כי הוא בחינת רוח, כמו שכתוב, "ולא קמה עוד רוח באיש". ומשם עקר ההולדה שנמשך רוח החיים מדור לדור מאב לבן וכו', כי הוא בחינת צדיק ח"י עלמין, אבל את זה לעמת זה, כי שם עקר אחיזת הרוח דסטרא אחרא. ומחטא אדם הראשון נתערבו כל הנשמות מטוב ורע ועל כן אי אפשר להמשיך ולהוליד שום נשמה בזה העולם כי אם כשיורדין ועוברין דרך הרוח שלהם ומשברין הצנור שלהם ומוציאין הנשמה משם. והכל בכח הצדיקי אמת ששברו את התאוה הזאת לגמרי, כי ירדו ועברו בכל הצנורות הרעים של הסטרא אחרא ושברו אותם לגמרי להוציא כל הנשמות משם. ועמלק, שהוא רוח הטמאה של הרב דקלפה, הוא בחינת תאות נאוף, כמו שכתוב, "אשר קרך בדרך" כמובא. וכל עקר התגברותו הוא בתאוה זאת, על כן היה הנס על ידי שנלקחה אסתר לבית המלך זה בחינת שירדה לתוך הצנור הרע שלהם לשברו ולהכניעו, כי לא נגע בה, כמו שאיתא בתקונים. וזהו בחינת לקיחת שרה לבית פרעה, שזהו בחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וכל זה היה על ידי עצם כחו של מרדכי שהיה יושב בשער המלך וכו' ובכל יום ויום וכו' לדעת את שלום אסתר, כי בעצם כח קדשת שניהם של מרדכי ואסתר שברו הצנור הרע שלהם על ידי שנלקחה אסתר לביתם שהוא בחינת ירידת הצדיק לתוך הצנור הרע של הסטרא אחרא להכניעו ולהשפילו עדי ארץ, כי מרדכי היה זך וצח ולא היה בו שום אחיזת הרע כלל בבחינת 'מר דרור' מרי דכיא שהיה טהור וזך לגמרי והיה יכל לשמר את אסתר שהיא עצם מעצמיו שלא יגע בה זר רק, אדרבא, על ידי שנלקחה אצלו תכניעו ותשפילו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן התגברות של מרדכי כנגד המן היה על ידי תפלה, כמו שכתוב, "ויזעק זעקה גדולה ומרה". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בן קיש שהקיש על דלתי רחמים. כי עקר הרוח חיים מקבלים מהתורה והתורה ממשיכין על ידי תפלה, כמו שכתוב שם, כי מעין החכמה של התורה יוצא מהתפלה שהוא בחינת עדן עין לא ראתה וכו', עין שם. ועל כן כנגד עמלק אי אפשר לעמד כי אם על ידי תפלה להרבות בתפלה ובתחנונים מאד מאד כדי לעורר בכל פעם שרש המעין של התורה כדי להמשיך הרוח חיים של התורה משרשו, כדי להכניע את עמלק, כי הוא מתגבר בכל פעם מחמת שכלול מכל הצנורות רעים וכו' כנ"ל, שאי אפשר לשברו לגמרי בפעם אחת כנ"ל, על כן צריכין בכל פעם לעורר כנגדו שרש המעין שהוא התפלה שמשם יוצא מעין המשקה את הגן שמשם כל הרוח חיים ועל ידי זה מכניעין ומשפילין אותו בכל פעם ועל כן גם משה עמד כנגדו בתפלה, כמו שכתוב, "ויהי ידיו אמונה כנ"ל":

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו' רמז על תכלת שבציצית, כי ציצית הוא בחינת רוח חיים של הצדיק האמת, בחינת מרדכי שעל ידי זה הוא מתגבר על הרב דקלפה, שהוא בחינת המן עמלק, בחינת עשו אדמוני כאדרת, כטלית וכו', כמו שכתוב שם, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כלל הדבר, שמלחמת המן עמלק בכל דור ודור הוא העקר בענין התקרבות לצדיקי אמת, כי עקר החיות דקדשה בגשמיות ורוחניות הוא על ידי הצדיק האמת שהוא הרב האמת שאצלו כל הרוח חיים של התורה שהוא משלים כל החסרונות שבעולם והוא מכפר כל העוונות שהם עקר החסרונות, כמו שכתוב, "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ופרש רש"י, חסרים. כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג) שהוא רוח הטמאה, רוח דהרב דקלפה ורוח שטות הוא הפך הדעת ועל כן יש לו כל החסרונות, כי דעת חסרת מה קנית (נדרים מא). והצדיק הרב האמת יכול לתקן כל זאת בחינת ואיש חכם יכפרנה, כי הוא יכול לירד לתוך הרע של כל אחד ואחד ולהוציאו משם ולהחזירו למוטב ולהמשיך עליו בכל עת ורגע רוח חיים דקדשה בכל נשימה ונשימה, בפרט על ידי אנחה ולהשלים לו כל החסרונות ולהחיותו בכל עת בגשמיות ורוחניות עד שיזכה לתכלית האמת ששם כלו טוב באין מחסור דבר, כמו שכתוב, "ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב". ועל כן עקר קיום העולם על ידי הצדיק כמו שכתוב, עלמא על מה קאי? על עמוד חד וצדיק שמה. אבל לעמת זה יש בכל דור ודור מתנגדים וחולקים על הצדיק האמת שיניקתם מבחינת הרב דקלפה שהוא בחינת עשו, בחינת המן עמלק, בחינת יש לי רב, שכל אחד ואחד שאינו חפץ בהאמת לאמתו אומר יש לי רב שבוחר לו רב מי שטוב בעיניו שאינו יכול להוציאו ממקומו ולהקימו מנפילתו, אדרבא, הוא מרחקו מהצדיק שהוא נקדת האמת, כי הוא יונק מבחינת הרב דקלפה הנ"ל שהם בחינת אלופי עשו רברבי עשו ואלו החולקים ממשיכים הרוח חיים שלהם מהם, דהינו מהרב דסטרא אחרא הנ"ל והוא גדול בשעתו ומצליח מאד, כי נדמה שיש להם כל הגדלה, אבל הוא רק לפי שעה, כי לסוף כלה ונאבד, כי אנשי השם כלא היו וכל החיות שממשיכין להשלים החסרונות שלהם אף על פי שנדמה שנשלם החסרון שלהם ברבוי גדול יותר מדאי, אבל הוא רק לשעה קלה, כי תכף ומיד חסר להם יותר ויותר, כי דעת חסרת מה קנית. כנראה בחוש שכל מי שאינו כשר וישר באמת לאמתו הוא רודף כל ימיו אחר פרנסה ועשירות וכל ימיו מלא חסרונות וכל מה שיש לו יותר חסר לו יותר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יש לו מנה מבקש מאתים וכו'. ועל פי רב חסר לו בפשיטות, כי נדמה לו שמרויח ומרויח ולבסוף כשבא אל החשבון אין בידו מאומה ונשאר בעל חוב גדול, כמו שכתוב, "לא יחרך רמיה צידו". והוא בבחינת והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, ובפרט עתה ששכיח זאת המעשה הרבה בין העשירים שעל פי רב נשארים בעלי חובות ואפלו מי שאינו בעל חוב חסר לו הרבה לפי רבוי הוצאותיו שמנהיג ביתו בכל פעם בגדולות יותר עד שאין מספיק לו כל מה שמרויח וראשו כבד עליו בכל פעם מרבוי החסרונות שלו שנדמה לו שחסר לו מההכרחיות שלו כפי מה שמנהיג עצמו ואת ביתו וכל זה נראה בחוש למי שבקי קצת בהנהגת העולם שאינם מסתכלים על התכלית באמת לאמתו ואינם מתקרבים לצדיקי אמת וכל זה מחמת שהמשכת החיות שלהם שהוא בחינת שלמות החסרונות נמשך להם מהרב דקלפה שהוא בעצמו כלו חסרון, כי לבו חסר מכל, כי יניקתם מבחינת מארת חסר, בחינת מארת ה' בבית רשע, בחינת והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה שהם אינם שבעים לעולם מהעשירות שלהם ולעולם חסר להם הרבה וכל זה מחמת שיונקים מהרב דקלפה הנ"ל. וזהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה המה רעים וכו', שהם הרועים והמנהיגים דסטרא אחרא שהחיות הנמשך מהם להשלים החסרונות הוא כלו בחינת חסרון, לא ידעו שבעה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת המן שהוא עמלק מזרע עשו שהוא עקר הרב דקלפה שרוחו היה גדול מאד מאד בשעתו. כמבאר בהמגלה מעצם גדלתו בשעתו, כמו שכתוב, "גדל המלך את המן וינשאהו וישם את כסאו וכו' וכל עבדי המלך וכו' כרעים ומשתחוים להמן וכו'". מחמת שממנו נמשך להם כל החיות להשלים כל החסרונות שלהם, אבל "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה,, כי ידע שהוא עבודה זרה בחינת הרב דקלפה שבאמת חיות שלו אינו חיות כלל ואינו יכול להשלים שום חסרון באמת רק מרמה ומטעה בני אדם לפי שעה קלה. ועל כן נתקנא בו המן הרבה. וזהו, "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו". 'ורב' דיקא, דהינו שבניו שהם עשרת בני המן בחינת עשר כתרין דמסאבותא שהם כנגד עשרת הדברות שהם כלל התורה ששם הרוח חיים דקדשה. ובניו עשרה היו לעמת זה בקלפה שמשם הרוח חיים דסטרא אחרא שנמשך מהרב דקלפה בחינת ורב בניו, 'רב' דיקא, בחינת הרב דקלפה. וזהו כבוד עשרו, כי העשירות מצפון, כמו שכתוב, "מצפון זהב יאתה". וצפון חסר. ומשם צריכין להשלים כל החסרונות. והתפאר בעשירות שלו שיש לו עשר גדול להשלים כל החסרונות, כי הכסף יענה את הכל וכל מה שחסר לאדם יכול לקנות בכסף. נמצא, שעשירות הוא בבחינת שלמות החסרונות, אבל באמת העשירות והממון דסטרא אחרא אינו עשירות כלל, כי בכל פעם חסר לו יותר בבחינת מרבה נכסים מרבה דאגה וכמו שאנו רואין מניה וביה בהמן עצמו, ימח שמו, שאפלו בעת עצם גדלתו בשעתו שהיתה השעה משחקת לו מאד והתפאר והתגאה הרבה לפני אשתו ואוהביו בכבוד עשרו ורב בניו, ספר להם בעצמו גדל מכתו וכאבו וחסרונו, כמו שכתוב, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת וכו'". נמצא, שאפלו בעת גדלתו הרמה היה מלא כעס ומכאובות. וכן הוא מכה מהלכת ברב בני אדם שאינם מסתכלים על התכלית כל אחד ואחד כפי מה שלא טהר את עצמו עדין מקלפת וזהמת המן עמלק שהוא זהמת הנחש כמו כן הוא מלא יסורים וחסרונות תמיד אפלו בעת גדלתו, ובפרט מי שיש קנאה בלבו על גדלת ועשירות חברו שאז כל הון דעלמא אינו מספיק לו, כי יש שעינם רעה כל כך שאפלו אם הוא מרויח אלפים, נפשו מרה לו על מה שחברו מרויח איזה רוח, מכל שכן כשרואה מי שמרויח יותר ממנו שזה נמשך מהרב דקלפה שאומר, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת וכו'":

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי המן נתקנא מאד על שראה שמרדכי אינו כורע ומשתחוה לו ואינו רוצה לקבל הרוח חיים ממנו, כי סבר שכבר כל הרוח חיים אצלו, חס ושלום, ואי אפשר לשום צדיק בחינת מרדכי לקבל חיות כי אם ממנו ועל כן נתמלא חמה על מרדכי ורצה להרגו, כי סבר שיש בידו להמיתו ולגזל הרוח חיים שלו, כי סבר שכל הרוח חיים הוא אצל סטרא דידה, חס ושלום. ועל כן יעצו אותו לעשות עץ גבה חמשים אמה זה בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם יניקת המן הרשע, ימח שמו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ וכו'". כי יש שני אילנות אילנא דחיי ואילנא דמותא, כמבאר בסוף התורה הנ"ל על פסוק, "ושנים זיתים עליה וכו',, עין שם. ואילנא דחיי הוא בחינת חמשים שערי קדשה, ואילנא דמותא להפך בחינת חמשים שערי טמאה. וזה ידוע ששער החמשים אין מי שישיג כי אם משיח צדקנו ואפלו משה רבנו עליו השלום, לא השיג כי אם מ"ט פנים, כמו שכתוב, "ותחסרהו מעט מאלקים". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה כא). כי משה בכחו הגדול היה יכל לירד לתוך כל המ"ט שערי טמאה שמשם ינקו פרעה ומצרים ושבר כל הצנורות רעים שלהם ועל ידי זה הוציא את ישראל מגלותם בגשמיות וברוחניות, כי הוציא אותם מבחינת מ"ט שערי טמאה והכניסם במ"ט שערי קדשה כידוע. והכל בכח השער החמשים, כמו שכתוב, "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים". וחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה, כי מסטרא דיובלא נפקו שהוא בחינת שער החמשים, בחינת 'שנת החמשים', כי אף על פי שמשה רבנו, עליו השלום, לא השיג שער החמשים, אף על פי כן בעצם כחו וקדשתו המשיך החרות והקדשה משם לכל המ"ט שערים שכלם מקבלים משם ועל ידי זה נתוסף בהם אור גדול והתגברו כנגד מ"ט שערי טמאה ושברו אותם והכניעום, ועל ידי זה הוציא את ישראל משם וקבלו את התורה בשבועות ביום החמשים אחרי שספרו מ"ט ימי הספירה וכנ"ל, כי פרעה ומצרים עקר כחם ויניקתם היה ממ"ט שערי טמאה ועל כן תכף כשהמשיך משה הארה משער החמשים, התגברו המ"ט שערי קדשה והוציא את ישראל מהגלות, אבל המן, ימח שמו, שהוא עמלק, הוא בבחינת שער החמשים של הטמאה, ששם נאמר, "ותרד פלאים", שהוא בחינת הגלות האחרון הזה שהקץ סתום ונעלם מאד וסבר המן שיתגבר כנגד מרדכי בכל החמשים שערי טמאה ועל כן נתיעץ לעשות עץ גבה חמשים אמה ולתלות את מרדכי עליו, שרצה להשליכו ולהפילו, חס ושלום, על ידי התגברות הסטרא אחרא של שער החמשים, שמשם ינק המן שלשם אין מי שירד לשבר הצנור הרע הזה שכולל כל הצנורות רעים של כל הסטרין אחרנין שכלם יונקים משם: וזה בחינת התליה דיקא שרצה דיקא לתלותו, כי אלו השערי טמאה שכנגד שערי הקדשה שם עקר הבחירה, כי זהו עקר בחינת עץ הדעת טוב ורע שצריך כל אדם לפי בחינתו לשמר את עצמו מאד מאד שלא יגע בהרע והטמאה רק לבחר בטוב, אבל יש צדיקים בחינת משה, שכבר קדשו עצמן לגמרי מכל אחיזת הרע והם כלו קדש עד שאין להם שום בחירה בשום דבר תאוה, אבל כל בחירתם הוא רק בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו, דהינו מה שאין יכולין לשית עצות בנפשם איך להתנהג, כי אינם יודעים איך הוא יתברך רוצה באמת שזה היה עקר בחירת משה והצדיקים שהם בבחינתו, כמבאר בהתורה "ויענו כל העם" (בסימן קצ ובהשיחה השיך לזה הנכתב במקום אחר). וזאת הבחירה נמשכת משער החמשים של חמשים שערי בינה שלא השיגו משה, ומחמת שזאת ההשגה לא השיג עדין, על כן אינו יכול לתת עצה בנפשו כשמגיע לשם ומשם כל בחירתו. ועל כן המן, ימח שמו, שינק משער החמשים של הטמאה רצה להתגבר להעלות את מרדכי על העץ שגבה חמשים אמה ולתלותו עליו, הינו שהקלפה והסטרא אחרא שכנגד הקדשה רצה להעלות את הצדיק עד שער החמשים של הבינה ולהכניסו שם בעיון דק ונעלם מאד עד שיפל בספקות ולא ידע בעצמו איך להתנהג וזהו בחינת תליה כמו מי שתולה בספק, כי הספק נקרא תליה כמו אשם תלוי שבא על הספק, כי אלו הספקות הם עקר הבחירה של הצדיקים הגדולים, בחינת משה שהוא בחינת מרדכי. והמן בעצם התגברותו בקלפה רצה להשליכו משם, כי רצה לעקם את לבו ולהטעותו עד שיפל על ידי זה לגמרי, חס ושלום, הינו כי עקר התגברות הסטרא אחרא שהוא בחינת קלפת המן עמלק שבכל דור הוא מה שמרבה מחלקת בישראל על הצדיקי אמת שעומדים כנגדם חולקים שיניקתם מהרב דקלפה בחינת יש לי רב וכנ"ל. ויש בענין הזה אלפים ורבבות בחינות לאין קץ, כי בודאי ישראל קדושים הם ורבם אינם נאחזים ומתקרבים להרב דקלפה ממש, רק שיש מנהיגים שאינם זכים וטהורים לגמרי מאחיזת הזהמא של הרב דקלפה, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ). והם חולקים ומתנגדים על הצדיק ועל כל הנלוים אליו שזה הצדיק הוא כלו קדש בחינת מרדכי 'מר דרור' - מרי דכיא, זך וטהור לגמרי בלי שום אחיזת הזהמא כלל, שעקר החיות והקדשה על ידו דיקא כנ"ל. ומעצם בלבול המחלקת עד שהעולם נתערבב לגמרי על ידי התגברות הרב דקלפה שהכניס זה המחלקת בישראל. לא זו אף זו כי הסטרא אחרא בחינת זהמת המן עמלק מתגבר כל כך עד שרוצה להכניס ספקות גם בלב הצדיק בעצמו שהצדיק האמת בעצמו נעשה מספק אם יש לו כח עוד להנהיג את ישראל ולהחזירם למוטב מחמת שרואה גדל התפשטות הסטרא אחרא ורבוי המחלקת מכל צד. ועל ידי זה רוצה להפיל את הצדיק, חס ושלום, כי אם לא ינהיג את ישראל, חס ושלום, ירד מגדלתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלום נתתי לך גדלה כי אם בשביל ישראל וזהו בחינת התליה שרצה המן לתלות את מרדכי שהוא הצדיק האמת שבכל דור שכלו זך וקדוש שרוצה להכניסו בספקות שלא ינהיג את ישראל, חס ושלום, וכנ"ל: ובאמת היתה עת צרה גדולה אשר כמהו לא נהיתה וכל העולם היה מתמוטט כמעט כמעט שיכלה אם, חס ושלום, היה מצליח מעשה שטן שהצדיק יסתיר פניו ויעלים עיניו מישראל, חס ושלום, כמו שהסטרא אחרא בחינת המן היה רוצה שעל ידי זה היו ישראל כלים ממילא, חס ושלום, בחינת להשמיד להרג ולאבד וכו', כי כל חיותם וקיומם בגשמיות ורוחניות הוא רק על ידי הצדיק האמת שממנו נמשך כל הרוח חיים לכלם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל ה' יתברך חמל על עמו בזכות אבותינו "ולא דבר ה' למחות שם ישראל" ונתן בלב מרדכי בחינת הצדיק האמת להתגבר כנגדו, כי "מרדכי ידע את כל אשר נעשה" עד היכן הדבר מגיע, וראה שאין עצה ותחבולה לעמד כנגד קלפה קשה וחזקה כזאת מכל הצדדים כי אם על ידי רבוי תפלה ותחנונים וצעקות וזעקות ושועות. ומיד "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" וכו' וכן בכל עיר ועיר וכו'. כי כנגד קלפת המן עמלק שהוא בחינת אריכות הגלות של עכשו שנקרא גלות אדום אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כי אם להרבות בתפלה ותחנונים וצעקות ושועות וזעקות בלי שעור עד ישקיף וכו', כי תפלה למעלה מהכל וכולל כל החמשים שערים, כמבאר בהתורה הנ"ל שתפלה היא בחינת עדן עין לא ראתה שהוא שרש התורה שמשם שרש כל המעינות החכמה של התורה הקדושה, כי התפלה היא בבחינת נתיב לא ידעו עיט בחינת שער החמשים שאין מי שהשיג אותו, הינו מי שעוסק בתפלה ומתחזק בכל עז להרבות בתפלה ושיחות בינו לבין קונו הוא מעורר עדן. העליון שהוא בחינת שער החמשים, בחינת נתיב לא ידעו עיט, כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח של תפלות ישראל אפלו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מה' יתברך, כי אפלו המלאך הקדוש שמקבל תפלות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן תפס מרדכי בחינת הצדיק האמת שבכל דור אמנות אבותינו לצעק אל ה' הרבה זעקה גדולה ומרה ולהרבות בתפלות ובתחנונים, ועל ידי זה התגבר גם כנגד קלפת המן עמלק והשיב לו גמולו בראשו ותלה אותו ואת בניו על העץ שזכה להכניע ולהשפיל עד ארץ את כל הרב דקלפה וכל אלופי עשו רברבי עשו, כי התגבר כנגדם על ידי תפלה ותחנונים שהם בבחינת שער החמשים של הקדשה וכנ"ל. ועל כן בגאלה האחרונה כתיב, "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". כי עקר הגאלה השלמה העתידה לבוא הוא על ידי תפלה וכנ"ל. וכמו שכתוב: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". איני מבקש מכם אלא דברים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכמובא בכל הספרים מגדל מעלת התפלה עד אין קץ, כי על ידי התפלה המשיך מעין החכמה אל התורה וזכה לעסק בתורה יום ולילה עד שברר כל ההלכות לאמתתן בבחינת דרש טוב לעמו, כי כל זמן שאינו מברר פסק ההלכה נקרא ודרש רעה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, אבל על ידי רבוי התפלה שעל ידי זה זכה לתורה לברר פסק ההלכה על ידי זה הוא בבחינת דרש טוב לעמו, כי על ידי ברור הלכה, הינו על ידי למוד פוסקים זכה לברר הכשר מן הפסול וכו' שעל ידי זה ברר הטוב מהרע שהוא ברר עץ הדעת טוב ורע שעל ידי זה מכניעין ומבטלין סטרא דמותא וממשיכין רוח חיים של הצדיק שעל ידי זה מכניעין ומשפילין הרשעים עדי ארץ שהם המתנגדים אל האמת, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בלילה ההוא נדדה שנת המלך שהיה הנס על ידי נדוד השנה, כי רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד הוא לעורר מהשנה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, והיה דוד קם ועוסק בתורה, ורוח צפונית הנ"ל הוא בחינת הרוח חיים להשלים החסרון כנ"ל, כי בשעת שנה החיות מסתלק, כי שנה אחד מששים במיתה ואז מתעורר רוח הטמאה כידוע שהוא הרוח של הרב דקלפה, אבל ישראל קדושים מפקידים רוחם קדם השנה בידו יתברך בבחינת בידך אפקיד רוחי שאומרים קדם השנה כדי שלא ישלט עליהם הרוח דמסאבא שלהם, על כן צריכין לטל הידים דיקא כשקמים מהשנה, כי עקר אחיזתם בידים ששם עקר רוח הדפק שבלב ועל ידי שישראל מפקידים רוחם ביד ה' יתברך ומתגברים לקום בחצות לילה נמשך עליהם בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שהוא בחינת רוח החיים הנ"ל, שעל ידי זה מתגברים כנגד רוח הטמאה שהוא רוחו של עשו בחינת המן כנ"ל. ועל כן היה מפלת המן על ידי נדוד השנה שהוא בחינת רוח צפונית הנ"ל שעל ידו התעוררות השנה וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות סעדת פורים, כי אז האכילה בקדשה גדולה שעל ידי זה נמשך הרוח חיים, כי על ידי האכילה נמשך החיות לאדם כנראה בחוש, אבל עקר החיות שמקבל האדם על ידי האכילה הוא על ידי הרוח חיים שנמשך להאדם בשעת האכילה, כמו שכתוב, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו'", הינו הרוח חיים שהוא מוצא פי ה', כי הרוח חיים בשרשו נמשך מרוח פיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו בבחינת ויפח באפיו נשמת חיים וכו'. ומאן דנפח מתוכיה נפח, כמו שכתוב בזהר הקדוש. ועל כן האכילה דקדשה שעל ידה נמשך הרוח חיים הוא בבחינת שלמות החסרונות, כי האכילה היא להשלים החסרון שנחסר להאדם בכל עת על ידי האש הבוער בקרבו שמשם הרעבון שבשביל זה צריכין לאכל להשלים חסרון השמנונית והלחות שלא יהיה נכלה על ידי האש שבוער בו כידוע. וזה בחינת ה' רעי לא אחסר, כי האכילה בבחינת שלמות החסרון ועל כן בשבח ברכת המזון אנו משבחין אותו יתברך על שמציל אותנו מחסרונות, כמו שמברכין, "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו וכו' וכן וכל טוב ומכל טוב לעולם אל יחסרנו". אבל עקר תקון האכילה בקדשה הוא על ידי התקשרות לצדיקים שמהם נמשך הרוח חיים כנ"ל ואז זוכה לשביעה בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו, כי השפע של הצדיק הוא בבחינת אור מלא בלי שום חסרון, אבל הרשעים כל מה שאוכלין יותר נחסר להם יותר בבחינת ובטן רשעים תחסר, כי הם בבחינת והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, כי הם בבחינת מארת חסר וכנ"ל. ועל כן כשהעכו"ם מתגברין וגוזרין גזרות על ישראל, חס ושלום, גוזרין תענית, כי כל התגברות העכו"ם הוא על ידי אריכת הרוח שלהם שגדול בשעתו שנמשך מפגם האכילה כנ"ל מבחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שעל ידי זה פגם בעץ החיים שמשם הרוח חיים דקדשה, ונמשך מיתה לעולם שהוא הפך הרוח חיים. ואז מתגבר הרוח של העכו"ם שיניקתם מסטרא דמותא מבחינת רוח הטמאה. ועל כן כשהם מתגברים, חס ושלום, גוזרין תענית להכניע ולשבר תאות אכילה כדי לשבר הרוח חיים של העכו"ם שלא יוכלו להתגבר על ישראל. ועל כן בפורים שאז נכנע ונפל המן עמלק שהוא הסטרא אחרא מפלה גדולה ואז נכנע ונתבטל הרוח חיים דקלפה ונתגבר הרוח חיים דקדשה של בחינת מרדכי, אז מצוה גדולה לאכל ולהרבות בסעדה, כי אז החיות של האכילה בבחינת שלמות החסרון על ידי הצדיק בבחינת ה' רעי לא אחסר, בחינת צדיק אכל לשבע נפשו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ומשלח מנות איש לרעהו, כי המנות של פורים שהם האכילה של פורים, שהם בחינת הרוח חיים דקדשה שמקבלין מהצדיק כנ"ל הם נשלחין מאחד לחברו בבחינת שליחות, כי יש כמה שרחוקים מהצדיק ואינם יכולים לקבל הרוח חיים מהצדיק בעצמו על כן מקבלין אחד מחברו וחברו מחברו ומקבלין זה מזה ומאירין זה לזה הרוח חיים עד שנמשך לכלם הרוח חיים מהצדיק שהוא בחינת מרדכי שמאיר אז באור גדול ונפלא לכל העולם עד שמגיע ההארה לתכלית העשיה (כמובא בפרי עץ חיים) עד שכל אחד ואחד אפלו הרחוקים מהצדיק מאד מקבלין הרוח חיים ממנו על ידי שמקבל אחד מחברו בבחינת שליחות שזהו בחינת משלח מנות איש לרעהו כנ"ל, כי אז בפורים השליחות בטוח מהזק, כי אז נכנע ונפל הסטרא אחרא מאד ואינם יכולים לגזל ולהעלים הרוח חיים של הצדיק וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ומתנות לאביונים, שצריכין להרבות בצדקה מאד בפורים, כי עקר התקשרות להצדיק הוא על ידי צדקה שבזה אוחז במדתו של צדיק שהוא נקרא צדיק על שם הצדקה שמשפיע לכל בבחינת צדיק חונן ונותן. וכל אחד כפי מה שמרבה בצדקה כן הוא מתקשר בבחינת צדיק שממנו הרוח חיים. ועל כן על ידי הצדקה זוכין לחיים בבחינת כן צדקה לחיים, וכמו שכתוב, "צדקה תציל ממות". ועל כן בפורים שאז נמשך ומאיר הרוח חיים של הצדיק שעל ידי זה היה מפלת המן כנ"ל על כן צריכין אז להרבות בצדקה כדי להמשיך אליו, על ידי זה הרוח חיים של הצדיק שעקרו נמשך על ידי צדקה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת גדל השמחה של פורים, בחינת שמחה ומשתה ויום טוב, כי הרוח חיים הוא בבחינת שמחה, כמו שמובא במקום אחר שעקר החיות הוא שמחה, בחינת באור פני מלך חיים, בחינת שבע שמחות את פניך, כי הרוח חיים הוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שעל ידי זה הוא מנגן מאליו. ונגון וזמרה הוא עקר השמחה כנראה בחוש. וכמו שכתוב, "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני ה' בפעליך וכו'". ומחמת שאז נמשך הרוח חיים של הצדיק בחינת מרדכי בשפע גדול ובהארה נפלאה על כן אז השמחה גדולה ועצומה מאד, כי עקר הגדלת והתגברות הרוח חיים הוא שמחה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתחיבו וכו'? מפני שנהנו מסעדה של אותו רשע. כי על ידי אכילה דסטרא אחרא מתגבר הרוח חיים שלהם שמשם עקר כחם על ישראל, חס ושלום, וכנ"ל. ועל כן היתה עקר הישועה על ידי התענית שגזרו אז שלשה ימים וכו', שעל ידי זה שברו תאות אכילה והכניעו הרוח חיים דסטרא אחרא וכנ"ל עד שזוכין בפורים שנמשך ומאיר הרוח חיים דקדשה בשפע גדול ואז האכילה בקדשה, שזהו בחינת סעדת פורים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתוב בכתבים ומובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שמרדכי בגימטריא רב חסד, הינו כנ"ל, כי מרדכי הוא בחינת הצדיק הדור שממנו נמשך הרוח חיים וכו' שזה הצדיק הוא בחינת רב חסד הפך עשו שהוא אדמוני וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל שזה כל ענין פורים שנמשך הרוח חיים מהרב דקדשה בחינת מרדכי, בחינת רב חסד, שעל ידי זה נכנע ונופל המן עמלק שהוא מזרע עשו אדמוני שהוא הרב דקלפה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן מצוה להשתכר ביין בפורים להכניע הרוח של הרב דקלפה שהוא בחינת 'ודמי כמאן דמבסמי' - פניהם צהבות כשתויי יין שהוא בחינת עשו אדמוני, כמבאר שם בסוף התורה הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, עין שם. ועל כן על ידי היין דקדשה של שתית פורים מכניעין אותם בשרשם, כי היין דקדשה הוא בבחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שעל ידה היה מנגן מאליו שזהו בחינת יין שמשם כל השיר והנגון, כי אין אומרים שיר אלא על היין, כי רוח צפונית נמשך מגבורות קדושות שהם שרש הנפשות (כמו שמובא במקום אחר), שהם חיות של כל בני אדם וזה בחינת יין שהוא גם כן בחינת גבורות. ועל כן היין כשהוא בקדשה, כגון בשבת ויום טוב, בפרט בפורים על ידו דיקא ממתיקין הדינים בשרשן ומבטלין הרב דקלפה שהוא בחינת עשו אדמוני, בחינת ודמי כמאן דמבסמי שזה כל ענין פורים להכניע ולבטל הרב דקלפה נגד הרב דקדשה שהוא מרדכי שהוא רב חסד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת קריאת המגלה, כי המגלה היא בחינת קבלת התורה שזכו אז לקבלה מחדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , "קימו וקבלו וכו'". כי המגלה צריכה להכתב ככתיבת ספר תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כאמתה של תורה וכו', הינו, כי עקר הנס היה על ידי רבוי התפלות והזעקות והשועות וכו' כנ"ל, שעל ידי זה זוכין לעסק בתורה לברר פסק ההלכה באמת. ועל כן אז זכו לקבלת התורה מחדש מחמת שזכו לעורר את העדן כנ"ל על ידי רבוי תפלתם וכנ"ל וזה בחינת קריאת המגלה שהיא בחינת התחדשות התורה שזוכין להמשיך בפורים שנמשך על ידי המעין שיוצא מבית ה' מעדן העליון בשפע גדול ונפלא על ידי רבוי התפלות וכנ"ל: ועל כן מסימין המגלה, "דרש טוב לעמו". זה בחינת ברור פסק ההלכה שזוכין על ידי בחינת מרדכי, כי קדם הברור הוא בבחינת ודרש רעה, אבל כשמבררין המתר מהאסור וכו' הטוב מהרע אזי הוא בבחינת דרש טוב, וכמבאר לעיל מזה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן. ומונה ששה לבושים שהם לבוש מלכות א, תכלת ב, וחור ג, ועטרת זהב גדולה ד, ותכריך בוץ ה, וארגמן. כנגד ששה סדרי משנה שהם בבחינת ששת ימי בראשית שבהם נברא העולם על ידי התורה שכלולה מששה בחינות שהם בחינת כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומתר. שכל זמן שאין מבררין אותן הם בבחינת תערבת טוב ורע שמשם אחיזת עץ הדעת טוב ורע. וזה כל עבודת האדם שצריך לברר הטוב מהרע על ידי שמתיגע בתורה עד שמברר הפסק הלכה שמברר האסור מהמתר, הטהור מהטמא, הכשר מהפסול. ואז נעשין מזה לבושין קדושים לנשמתו בחינת חלוקא דרבנן כידוע. ועל כן הם ששה לבושים כנגד ששה סדרי משנה שכלולים מששה בחינות הנ"ל שהם אסור ומתר וכו' כמובא, כי אחר שמבררין אותן נכללין כלם בקדשה ונתהפך הכל לטוב ונעשה מהם בחינת ששה לבושין הנ"ל, כי על ידי שיודעין איזה אסור ואיזה מתר שעל ידי זה פורשין מהאסור על כן נעשה גם מידיעת האסור לבוש קדוש מאחר שעל ידי זה יודעין לפרש ממנו, כי ישב ולא עבר עברה כאלו עשה מצוה, ועל כן מרדכי שהוא בחינת הרב דקדשה רב חסד שזוכה לברר הפסק הלכה על ידי רבוי התפלות כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמרדכי היה גדול בתורה מאד, כי היה פותח בדברים ודורשן והיה ראש הסנהדרין שהם פוסקין לישראל כל ההלכות, על כן זכה לכל הלבושין הנ"ל בחינת ומרדכי יצא וכו' שהם ששה כנגד ששה בחינות הנ"ל, כי עקר הנס והישועה להתגבר על הרב דקלפה בחינת המן וכו' הוא על ידי שזוכין לברר פסק ההלכה על ידי תפלה וכו', כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם היטב: שיך לעיל: הרוח חיים הוא בחינת רוח צפונית המנשבת וכו'. ועל כן בבית המקדש ששם היה הרוח חיים, כי שם עמד הארון עם היוד הדברות על כן עקר קדשתו היה בצפון, כמו שכתוב, קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ארץ ישראל שם הרוח חיים, כי אוירא דארץ ישראל מחכים ועל כן לא תחסר כל בה בחינת שלמות החסרונות ועל כן נקראת ארץ החיים, כי שם אויר הקדוש שמחכים שהוא עקר הנשימה שהוא הרוח חיים שהוא האויר המחכים, כי החכמה תחיה. כל הכתוב לחיים בירושלים. ועל כן עקר מחית עמלק בארץ ישראל. כמו שכתוב, "בארץ אשר ה' כו' תמחה את זכר עמלק וכו'". כי כל הקרבנות הם בחינת ברור רוח החיים לברר הרוח חיים מבהמה לאדם, כי בהמה יש בה רוח חיים, אבל הוא רוח הבהמיות שהוא בחינת רוח שטות, שהם בחינת כל התאוות שמהם כל העברות כנ"ל, שהם תאוות הבהמיות, שהוא בחינת רוח וחיות הרב דקלפה בחינת עמלק שדמה עצמו לבהמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן כשאדם חוטא שזה נמשך מהרוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהוא בחינת רוח הבהמיות מביא קרבן מבהמה כדי לברר רוח החיים של האדם מהבהמה ועל כן היו מקריבין כל הארבעה יסודות מכל הדומם צומח חי מדבר, כמובא בכתבים, כדי לברר הטוב מהרע, מכל הארבעה יסודות, שעל ידי זה מכניעין הרשעים והסטרא אחרא. ועל כן נקרא הבית המקדש בית חיינו, כי שם עקר הרוח חיים של כל העולם וכנ"ל ועל כן היה בבית המקדש עקר הקדשה בצפון, כמו שכתוב, קדשי קדשים שחיטתן בצפון וכו', כי שם עקר שלמות כל החסרונות, כי צפון חסר ושם צריכין להמשיך הרוח חיים הצפון בלב להשלים כל החסרונות התלויים בהרוח החיים הזה שהוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד, כמבאר היטב בתחלת התורה הנ"ל. ועל כן היו הלויים מנצחים בבית המקדש, כי עקר המשכת הרוח חיים הוא על ידי בחינת נגון ושיר לה' יתברך שהוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שעל ידי זה היה מנגן מאליו. ועל כן כל העכו"ם שרצו להתגבר על ישראל התגברו ביותר להחריב את המשכן והבית המקדש, כמו שכתוב, "שלחו באש מקדשך וכו' אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ וכו'". וכמו שפרש רש"י שם, כל מושליהם מחשבה אחת' להם הראשונים כאחרונים וכו' פלשתים החריבו שילה, נבוכדנצר החריב בית ראשון, טיטוס החריב בית שני, מחמת שרצו לבטל חס ושלום, הרוח חיים של ישראל שהוא בבית המקדש כנ"ל, שעל ידי זה יוכלו להתגבר ולמשל עליהם, חס ושלום, כי עקר הממשלה והגלות של העכו"ם הוא כפי חלישות הרוח חיים של ישראל, חס ושלום, וכפי התגברות הרוח שלהם וכנ"ל. ועל כן התגבר המן בסוף הגלות הראשון וכל התגברות שלו ושל עשרת בניו הטמאים היה תחלה לבטל בנין בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כדי לבטל, חס ושלום, הרוח חיים של ישראל כנ"ל. ועל כן רצה להתגבר באדר שבו מת משה שהוא הרב דקדשה וסבר שעכשו אין עוד מי שימשיך הרוח חיים דקדשה לעמד כנגדו, אבל אין דור יתום, כי מרדכי היה גדול מאד והיה זך וטהור בתכלית הזכות עד שהיה יכול לירד אפלו לתוך הצנורות הרעים של המן עמלק, ימח שמם, לשברם ולבטלם, כי היה בחינת בשמים ראש מר דרור - מרי דכיא, זך וטהור. וזהו בחינת בשמים ראש, כי עקר הנשימה שהוא הרוח חיים הוא בחטם, כמו שכתוב, "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכו'". ועקר החיות דקדשה שהוא חיות הנשמה הוא הריח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מג) על פסוק, "כל הנשמה תהלל יה", איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו וכו'. ומרדכי היה בחינת ראש לכל הריחות שהוא עקר חיות הנשמה, הינו שהוא היה עקר הרוח חיים דקדשה, שהוא חיות הנשמה, שהוא בחינת ריח והיה זך וטהור בלי שום אחיזת הרע, שעל ידי זה היה יכל לירד אפלו לתוך הצנורות הרעים של המן עמלק ימח שמם, להכניעם ולהפילם עדי ארץ כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פרשת פרה שקורין אחר פורים, כי מתחלה הוא פור ואחר כך נעשה פרה וכו', כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא (בסימן עד). כי פרה מטהרת מטמאת מת שהוא הסתלקות הרוח חיים שנמשך מהצדיק ואז שולט רוח הטמאה שהוא רוח של הרב דקלפה, שהוא סטרא דמותא, כי רשעים בחייהם קרויים מתים ופרה מטהרת מזה. ועל כן הוא אדמה תמימה להכניע ולבטל בחינת עשו אדמוני שהוא סטרא דמותא, שהוא הרוח דקלפה כנ"ל, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, כי צריך הצדיק הגדול להוריד את עצמו לתוך המדה רעה של הרשע שהוא הצנור שלו להכניעו ולבטלו כנ"ל שזהו בחינת כל ענין מעשה פרה ושעיר המשתלח ועגלה ערופה שמעשיהם בחוץ, דהינו שיוצאין לחוץ ששם יש להם אחיזה ומורידין את עצמם לתוך הצנור שלהם שעל ידי זה מכניעין ומבטלין תקף אחיזתם, שזהו בחינת פרה אדמה שמטהרת מטמאת מת שהוא עקר הטמאה שנמשך מחטא אדם הראשון וכן עגלה ערופה שמכפרת על המת שהוא החלל הנמצא וכן שעיר המשתלח שמכפר ביום הכפורים על כלל עוונות ישראל, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי המן רצה לפגם על ידי הפור והגורל שלו. בהגורל של יום הכפורים שנתן הכהן גדול על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל כדי לכפר עוונות ישראל על ידי זה דיקא, כי כל העוונות נמשכין מעץ הדעת טוב ורע שהוא זהמת הנחש שעל ידו נמשך מיתה לעולם, כי עקר הבחירה שיש לאדם הוא מחמת שיש טוב ורע, אבל שרש הטוב והרע מהיכן נמשך זה אי אפשר לדעת בשכל אנושי בשום אפן רק אנו מאמינים שה' יתברך שהוא כלו טוב צמצם עצמו, כביכול, בחכמה נפלאה בצמצומים נפלאים ושונים עד שנתהוה שרש הדין שהוא שרש הרע. כדי שיהיה בחירה לאדם, כי אי אפשר להכיר ולידע ממנו יתברך כי אם על ידי זה דיקא כידוע, אבל להבין בשכל איך נמשך זאת אי אפשר להבין בשום אפן. ואדם הראשון שרצה לכנס לדעת זאת ואכל מעץ הדעת טוב ורע על ידי זה פגם מאד וגרם מיתה לדורות. ומיתה היא הפך הרוח חיים שנמשך על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת עץ החיים שהוא ממשיך הרוח חיים משרשו מבחינת תפלה שהוא בחינת עדן עין לא ראתה, שהוא שרש המעין היוצא מבית ה' מבית קדשי קדשים שהוא נתיב לא ידעו עיט שאי אפשר להשיגו בשום שכל. ואי אפשר לקבל משם כי אם על ידי תפלה ותחנונים שהוא בחינת אמונה ואז זוכין להמשיך מעין החכמה משם לברר פסק ההלכה שעל ידי זה דיקא מבררין עץ הדעת טוב ורע, דהינו שמבררין הטוב מהרע המתר מהאסור וכו', כי עקר הברור הוא על ידי אמונה דיקא שהוא תפלה וכנ"ל. וזה בחינת הגורל של הכהן גדול ביום הכפורים שנתן על שני השעירים שהיו שניהם שוים בקומתם ובמראיהם וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ואי אפשר לבררם לידע מי לה' ומי לעזאזל כי אם על ידי גורל שהוא למעלה מהשכל, כי בהשכל אי אפשר להבין כלל מהיכן נתחלקין הטוב והרע שהם בחינת שני השעירים שבתחלה שניהם שוים לגמרי ואחר כך נתחלקין זה לה' לפני ולפנים וזה לחוץ לגמרי לעזאזל, אבל אנו מאמינים אף על פי שאי אפשר להבין זאת בשכל, אנו מאמינים שהכל מאת ה' צבאות יצאה, כי בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו שהגורל יוצא מאת ה' מי לה' ומי לעזאזל כפי דרכיו הנפלאים ועל ידי זה דיקא נתברר בחינת עץ הדעת טוב ורע שאי אפשר להשיג מהיכן נמשך הטוב ורע וכנ"ל, אבל המן רצה לפגם בזה, כי הוא כפר ואמר שהגורל במקרה, חס ושלום, והיה מכשף גדול. ואמר שיכול בכשפים ובשמות הטמאה להמשיך הגורל כמו שהוא רוצה, כי אמר שהרוח חיים יכול כל אחד להמשיך כרצונו לכל מה שהוא רוצה שזה

העתקת הקטע עם מראה המקום

היה בחינת חטא העגל שהצליח מעשה שטן והיה בו רוח חיים, כמו שפרש רש"י שם, הינו כי זה היה עקר הפגם שבגדל הכשפים של הערב רב היו יכולים להמשיך הרוח חיים לכל מה שרצו אפלו לדוממים וצומחים, כי הרוח חיים של הסטרא אחרא גדול בשעתם מאד בבחינת רוח סערה רוח הטמאה עד שיש להם כח להמשיך הרוח חיים לכל מה שרוצים לפי שעה, כי ה' יתברך נתן להם כח כזה בשביל הבחירה, כמו שכתוב, "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם וכו'". ומגדל כחם הרע להמשיך הרוח חיים לכל דבר הם כופרים לגמרי כאלו הם ברשותם ויכולים לעשות כל מה שירצו ולמלאות כל שרירות לבם הרע שזה כל כונתם הרעה בכל העבודה זרה שלהם ובכל מיני כפירות שלהם. ופרה אדמה מכפר על כל זה, כי בזה אנו מראין שיש כח לישראל לברר הרוח חיים מתקף הסטרא אחרא שיונק מתקף הדין שהוא בחינת אדמה תמימה, בחינת עשו אדמוני, כי הצדיק בחינת משה יכול להוריד את עצמו גם לשם ולשבר הצנור הרע שלהם שהוא בחינת טמאת מת ולשברו ולהכניעו ולטהר את ישראל על ידי זה דיקא, כי דיקא פרה אדמה מטהרת מטמאת מת, הינו כנ"ל שדיקא על ידי הצנור שלהם מכניעין אותם כנ"ל: ועל כן עשו העגל של זהב, כי זהב מצפון יאתה ורצו לפגם בבחינת רוח צפונית הנ"ל על כן עשו להם אלהי זהב דיקא, אבל משה שבר ובטל אותו והעקר על ידי תפלה, כמו שכתוב, "ויחל משה". וכנ"ל ועל ידי זה חזר והמשיך קבלת התורה מחדש, דהינו הלוחות שניות, הינו כנ"ל שעקר התקון על ידי תפלה שעל ידי זה מבררין דיני התורה באמת שזהו בחינת קבלת התורה מחדש שמשם הרוח חיים דקדשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פרשת החדש שקורין קדם פסח, כי כל החסרונות שבעולם נמשכין מחסרון הלבנה מבחינת מארת חסר, וישראל על ידי מצות קדוש החדש הם ממלאין ומשלימין חסרון ופגימת הלבנה ועל ידי זה נשלמין ונתמלאין כל החסרונות, כי נמשך הרוח חיים מבחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד הנ"ל למלאות ולהשלים כל החסרונות, כי כל ענין דוד המלך עליו השלום, היה להשלים פגימת הלבנה, כי מלכותו נמשל ללבנה כמובא ובימיו קימא סהרא באשלמותא. ועל כן בעת קדוש הלבנה שהוא בחינת תקון פגימת וחסרון הלבנה אומרים אז דוד מלך ישראל חי וקים, כי בודאי הוא חי וקים תמיד, כי הוא ממשיך תמיד הרוח חיים למלאות כל החסרונות שבעולם וכנ"ל. ועל כן נצטוו מצות קדוש החדש בעת יציאת מצרים, כי כל יציאת מצרים היה על ידי שזכה משה להתגבר ברוח חיים דקדשה שנמשך מהתורה שהיה עתיד לקבל ועל ידי זה התגבר על הרוח חיים דסטרא אחרא של המצריים ועל ידי זה הכניע והשפיל אותם בבחינת משפיל רשעים עדי ארץ וכנ"ל ועל כן אז נצטוו על מצות קדוש החדש שהוא תקון פגימת וחסרון הלבנה שהוא בחינת שלמות החסרונות על ידי הרוח חיים דקדשה וכנ"ל. ועל כן היתה הגאלה בחצות דיקא, כי אז הרוח צפונית מנשבת בכנור של דוד שהוא הרוח חיים דקדשה שעל ידי זה היתה הגאלה וכנ"ל. ועל כן נסמך פרשת החדש הזה לכם לפרשת כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים, כי הם בחינה אחת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פסח, בחינת אכילת מצה וארבע כוסות, בחינת יציאת מצרים שבכל דור ודור, כי כבר מבאר לעיל שעקר גלות מצרים וכן כל הגליות שמכנים בשם מצרים הוא על ידי התגברות רוח חיים של הסטרא אחרא שהם בחינת עשו ואנשיו, שהם בחינת הרב דקלפה שמתגברים כנגד הרב דקדשה הרוח חיים דקדשה של ישראל שמקבלים מהתורה על ידי הרב דקדשה. כי הרוח של הסטרא אחרא גדול בשעתו בבחינת רוח סערה וכו' כנ"ל באריכות. וצריך כל אדם לראות ולהשתדל לצאת מהגלות, דהינו לצאת מכל התאוות ומכל המדות רעות של כל הארבעה יסודות שהם עקר הגלות, כי עקר כח ויניקת העכו"ם שהם בחינת עשו וכת דיליה הוא מהרע של הארבעה יסודות שהם כל המדות רעות שהם הצנורות הרעים שלהם כנ"ל. וצריך כל אדם להתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה להתקרב לצדיקים אמתיים שהם בחינת הרב דקדשה שכבר זכו לברר בשלמות כל הארבעה יסודות עד שיכולים ללחם עם הסטרא אחרא, דהינו לירד לתוך כל הצנורות הרעים שלהם ולשברם ולהוציא את ישראל מגלותם עד שיזכו גם כל המקרבים אליהם לברר הארבעה יסודות לצאת מכל התאוות ומכל המדות רעות. ועקר הברור על ידי תורה, דהינו על ידי למוד פוסקים כמו שמבאר שם ואי אפשר לזכות לברר פסק ההלכה בשלמות כי אם על ידי תפלה וכו' כנ"ל, כי על ידי תפלה נמשך המעין מבית ה' אל הגן שהוא התורה שעל ידי זה אתרביאו עשבין ודשאין שבגן שהם בחינת הנשמות בחינת רבבה כצמח השדה נתתיך וכו' ועל ידי זה זוכין לברר הטוב מהרע, דהינו לברר כל הארבעה יסודות להכניע ולבטל הרע שבהם ולהעלות כל הטוב שבהם עד שיהיו נכללין כל הארבעה יסודות בשרשן שהוא בחינת והיה לארבעה ראשים שהם ארבע אותיות הויה ברוך הוא, כמו שמבאר שם, עין שם. וזה כל עבודת האדם בזה העולם, כי האדם נתהוה מארבעה יסודות וכל המדות והתאוות כלם כלולים בארבעה יסודות, כמו שמבאר במקום אחר וכמובא בספרים וכל עבודתו של האדם לברר הארבעה יסודות כנ"ל עד שיהיו בבחינת ארבעה ראשים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה מבאר היטב למי שיש לו עינים בפרשת יצירת האדם, כמו שכתוב שם, "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וכו' ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וכו' ויצמח ה' אלקים כל עץ נחמד וכו' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שם האחד פישון וכו' אשר שם הזהב וכו' ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת וכו'". כי כבר מבאר בהתורה הנ"ל פסוק ונהר 'יצא מעדן וכו'' הנ"ל בבאור היטב על פי התורה הזאת שהוא בחינת מעין החכמה והשכל היוצא מהתפלה אל התורה, כי התפלה בחינת עדן והתורה הוא בחינת הגן וכו' ועל ידי זה מפרידין הרע מן הטוב מכל הארבעה יסודות בחינת ומשם יפרד ועל ידי זה נכללין כל הארבעה יסודות בשרשן בארבע אותיות הוי"ה שזהו בחינת והיה לארבעה ראשים, עין שם. ואז זוכין להמשיך הרוח חיים דקדשה מן התורה להכניע הרוח של הסטרא אחרא שהוא בחינת עשו, כמבאר שם, עין שם. וכל זה מבאר היטב בכל הפרשה הנ"ל למעין שם, כי מתחלה מדברת הפרשה מענין הרוח חיים של האדם שהוא עקר חיותו וקיומו, כמו שכתוב שם, "ויפח באפיו נשמת חיים וכו'". ואחר כך מתחיל לדבר תכף מענין הגן עדן ומענין הנהר הנ"ל ושהניח שם את האדם לעבדה ולשמרה וצוהו שלא לדבק עצמו בעץ הדעת טוב ורע וכו', הינו כנ"ל שעקר העבודה של האדם הוא שישתדל להמשיך המעין היוצא מבית ה' שהוא הנהר היוצא מעדן כדי להשקות את הגן שהוא התורה, דהינו שישתדל וירבה בכל יום בתפלות ותחנונים עד שימשיך אליו שכל וחכמה אל התורה כדי שיזכה לברר פסק ההלכה וכו' כנ"ל שעל ידי זה יזכה לברר כל הארבעה יסודות עד שיהיו לארבעה ראשים שהם כלל כל המדות, שזהו עקר עבודת האדם כנ"ל. ואז יזכה שיהיה נמשך אליו בכל עת הרוח חיים בשלמות גדול להשלים כל החסרונות שלו, שזהו בחינת מה שכתוב בתחלת הפרשה, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו' כי לא המטיר וכו' ואדם אין וכו'". ופרש רש"י, לפי שלא היה עדין אדם להתפלל וכו', הינו כנ"ל שבלא התפלה כל הדברים חסרים ואין צומחין כל עשבים ודשאין של הגן עד שמתפלל האדם שאז ממשיך הנהר היוצא מעדן וכו', שעל ידי זה צומחין עשבין ודשאין דאתרביאו בגן כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ארבע ציצית, בחינת מארבע רוחות באי הרוח, בחינת ברור הארבעה יסודות, כמו שמבאר שם. וזה בחינת כמה מצוות שהם בבחינת ארבעה כמו ארבע מינים שבלולב וארבע פרשיות בתפלין וארבע פרשיות שקורין קדם פסח וזה בחינת ארבע כוסות של יין בפסח וזה בחינת ארבעה טורי אבן שבחשן. וזה בחינת ארבעה דגלים, שהם בחינת ארבעה מחנות השכינה, וזה בחינת ארבעה ראשי שנים וכל בחינות ארבע שחשב בפיוט של פרשת החדש ועוד כיוצא בהן הכל כנגד ארבע אותיות הויה שהם בחינת הארבעה ראשים, בחינת שרש הארבעה יסודות שמבררין אותן על ידי מצוות התורה וכנ"ל, שעל ידי זה זוכין להמשיך הרוח חיים שהוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד. וזה בחינת היין של הארבע כוסות של פסח, כי היין דקדשה הוא בחינת גבורות קדושות שהם בחינת רוח צפונית שהוא הרוח חיים שהוא בחינת נפש חיה ששרשה גבורות קדושות, כמבאר במקום אחר. ועל כן אין אומרים שיר אלא על היין, כי הוא נמשך מבחינת רוח צפונית הנ"ל המנשבת בכנור של דוד שמשם כל השיר והנגון והשמחה כנ"ל, בחינת ויין ישמח לבב אנוש, 'לבב' דיקא ששם שלמות כל החסרונות שעקרן בלב שכל זמן החסרון הוא עצבות, חס ושלום, וכשנתמלא ונשלם החסרון הוא שמחה ועל כן היין יש בו שני כחות זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. כי היין הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, סחטה ענבים ונתנה לו. ועל כן יש בו שני כחות, כי מי שזוכה, דהינו שתקן מעשיו וכבר ברר כל הארבעה יסודות מהרע שבהן עד שהיה לארבעה ראשים כנ"ל אזי נעשה ראש, 'ראש' דיקא בחינת ארבעה ראשים הנ"ל. לא זכה, שלא ברר הארבעה יסודות, ואזי אינו יכול להשלים החסרון, אזי נעשה רש, דהינו עניות שהוא חסרונות, כי העני בבחינת חסרון שחסר לו הכל, כמו שכתוב, "די מחסרו אשר יחסר לו". ועל כן בפסח, שאז הוא יציאת מצרים, שאז זוכין לצאת מגלות התאוות והמדות של הארבעה יסודות, על כן אז היין בקדשה בבחינת רוח צפונית הנ"ל, שמשם כל הנגון והשמחה בבחינת זכה נעשה ראש, בחינת ארבעה ראשים הנ"ל שהם בחינת ארבע כוסות של יין בפסח וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצה, בחינת לחם עני, כי בפסח מחמת שעדין קדם קבלת התורה עדין אי אפשר להמשיך בשלמות הרוח חיים על ידי התורה, ועל כן צריכין לזהר בהאכילה שלא לאכל חמץ רק מצה וחמץ אסור במשהו, כי חמץ הוא הרוח דסטרא אחרא שהוא גדול בשעתו, כי החלוק בין חמץ למצה הוא רק בבחינת הרוח והאויר שהחמץ עולה בנפיחה ויש בו רוח ואויר הרבה מה שאין כן מצה שנאפית מיד קדם שנכנס בהעסה הרוח והאויר, הינו מחמת שאז לא נתברר עדין הרוח חיים על ידי מעשיו ועדין יש בו אחיזת המצרים שיצאו משם בגנבה, כמו שכתוב, "דרך שלשת ימים נלך וכו'". והם מתגרים עדין בהם לרדף אחריהם, על כן הזהירה התורה אותנו לבלי לאכל חמץ שנאחז בו הרוח דקלפה שגדול בשעתו שזהו בחינת חמץ שעולה בנפיחה, בחינת כל צורריו יפיח בהם, כי הוא גדול בשעתו ועל כן צריכין אז לאכל רק מצה שאין בו אחיזת הרוח שלהם שגדול בשעתו. וזה בחינת לחם עני , בחינת עניות שהוא חסרונות כנ"ל, הינו שעל ידי המצה ממשיכין עתה הרוח חיים להשלים החסרון לבטל העניות. וזהו שעונין עליו דברים הרבה, הינו שעתה בפסח עקר התקון על ידי תפלה, כי עדין הוא קדם קבלת התורה ואין יכולין לברר עדין הארבעה יסודות על ידי מעשינו, על ידי ברור הפסק הלכה, כי עדין לא קבלנו את התורה וכל הברור עתה הוא רק מן השמים על ידי בחינת אתערותא דלעלא שנמשך עלינו ברחמיו רק על ידי תפלה ותחנונים ועל ידי זכות אבות. ועל כן שוברין את המצה, כי מה דרכו של עני בפרוסה. שבירת המצה זה בחינת חסרון שמשברין ומחסרין את המצה בכונה כמו עני שדרכו בפרוסה שהוא בחינת עניות וחסרונות להורות שאין בנו כח להשלים כל החסרונות על ידי מעשינו כי אם ברחמי ה' יתברך על ידי תפלה וצעקה לה' יתברך שהוא בחינת שעונין עליו דברים הרבה כנ"ל ועל ידי זה בעצמו נשלם החסרון. וזהו בחינת האפיקומן שנקרא "צפון" צפון דיקא בחינת רוח צפונית וכו' כנ"ל שהוא שלמות החסרונות. ועל כן הם שלש מצות וארבע כוסות, כי אכילת מצות מרמז על התורה שהוא בחינת אכילה. ושתית היין של הארבע כוסות הוא בחינת תפלה שהוא שירות ותשבחות בחינת אין אומרים שיר אלא על היין וכן מרמז בשיחתו הקדושה של אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שאמר, אשרי מי שאוכל כמה פרקים משניות ושותה כמה קפיטליך תהלים וכו'. שתורה הוא בחינת אכילה. ושתיה בחינת תפלה, בחינת תהלים, שהוא כלו תפלות ושירות ותשבחות. ועל כן המצות הם שלש כנגד שלש רוחות העולם, כי צפון חסר והיין הם ארבע כוסות כנגד כל הארבע רוחות שמשם הרוח חיים שהוא שלמות החסרונות בחינת מארבע רוחות באי הרוח, הינו כי עתה עקר התקון של שלמות החסרונות הוא על ידי בחינת תפלה שהוא בחינת היין כנ"ל, אבל התורה שהוא בחינת אכילה לא קבלנו עדין ועל כן עתה אי אפשר לברר החמץ ששם הרוח לבררו מהקלפה ועל כן הוא אסור באסור חמור מאד ועקר התקון על ידי המצה שעל ידי זה אנו ממשיכין קדשת האכילה. ועל כן בהמצה מרמזין החסרונות בחינת לחם עני, בחינת שבירת המצה האמצעית שהוא בחינת חסרון ועל כן הם רק כנגד שלש רוחות, כי צפון חסר עד שזוכין לענות ההגדה ולקים מצות ספור יציאת מצרים ושארי מצוות של לילה הזאת. ואז זוכין להמשיך שלמות החסרון שהוא בחינת חלק המצה הפרוסה שהצניעו לאפיקומן שנקרא צפון, דהינו שחוזרין ומשלימין החסרון שהוא בחינת צפון על ידי הרוח צפונית שנמשך עלינו על ידי שעונין עליו דברים הרבה שהוא בחינת תפלה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן חמץ אסור במשהו זה בחינת דלמא שקלית מידי מיניהו וכו', דהינו שאסור שיהיה לו שום אחיזה כל שהוא מהמדות רעות שלהן, כמו שמבאר שם על מאמר רבה בר בר חנא, עין שם ועל כן אסור במשהו והבן: ועין בארח חיים הלכות פסח הלכה ג שם מבאר גם כן הלכות פסח על פי התורה הזאת, אך אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש, ומה שחסר זה גלה זה.: ועדין מי יודע אם נגעתי כטפה מן הים בהתורה הנ"ל, כי דבריו הנשגבים זכרונו לברכה עמקים ורחבים מני ים ומאד עמקו מחשבותיו. והמעין בדבריו באמת ובדברינו שחדשנו עליהם בעזר ה' יתברך יבין מעט עצם נשגבות עמקות דבריו הקדושים עד אין סוף ואין תכלית ה' יאיר עינינו בתורתו באמת: הלכה ד בהלכות גביות חוב הלכה ה אות טו:

העתקת הקטע עם מראה המקום