ליקוטי הלכות · חושן משפט א · כח והרשאה ד
התאמת הקריאה
ענין הרשאה שאין השליח יכול לתבע את הלווה עד שיבוא בהרשאה שיכתב לו, דון וזכה ואפיק לנפשך וכל דמתעני לך מן דינא עלי הדר:
על פי התורה "היכל הקדש" בסימן נט, עין שם. מבאר שם שמי שמקרב נפשות לה' יתברך הוא בונה בחינת היכל הקדש שהוא בחינת ירושלים, ומחמת שזה ההיכל הקדש נעשה מאלו הנפשות אשר היו רחוקים עד הנה ויש קלפות רבות השוכנים סביבם בבחינת זאת ירושלים וכו' ואפשר שיתאחזו בלבו, חס ושלום, על כן צריכין משפט שישפט האדם את עצמו תמיד ועל ידי זה מעורר התלהבות הלב בחינת לבת אש ואש הזה שורף אותם שלא יתאחזו בלבו ולא בההיכל הקדש וכו' ואז יוצא לאור משפט, הינו שנתלהב הלב ויושב על כסא בבחינת כונן למשפט כסאו שהוא בחינת כבוד הנ"ל, בחינת כסא כבוד שהוא בחינת היכל הקדש הנ"ל. וזה בחינת בית וחומה, יד ושם, עגולא ורבועא דלגו, חכמה ועשירות. והיוצא משם לעניננו שלעשירות זוכין על ידי כבישת כעס ועל ידי זה נגדל השם והנפש דקדשה ועל ידי זה מתקרבים נפשות הרבה לה' יתברך, והוא בחינת חומה, בחינת עגולא, בחינת היכל הקדש הנ"ל, שהוא בחינת כסא כבוד וכו', עין שם כל זה היטב:
וכל ההכחשות והדין ודברים ששכיח בין בני אדם בעניני ממון הכל נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שהממון שהוא העשירות של האדם נמשך בשרשו מבחינת כסא כבוד הנ"ל בחינת היכל הקדש, בחינת ירושלים כנ"ל. ומחמת שזאת הקדשה שוכנת תמיד בין הקלפות לברר ניצוצות משם בבחינת זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וזה עקר כל עסקי המשא ומתן שהכל בשביל לברר הניצוצות ולהעלות הקדשות הנפולות, על כן שכיח הרבה הכחשות ודין ודברים בעסקי הממון, כי זה נמשך מהקלפות השוכנים סביב הממון והעשירות שהוא בחינת היכל הקדש כנ"ל. ועל כן התקון לזה הוא משפט כנ"ל, הינו שצריכין לבוא למשפט, כמו שכתוב, "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט". כי המשפט הוא בחינת אש כנ"ל והוא שורף את הרע שסביב העשירות שהוא נמשך מהיכל הקדש הנ"ל ועל ידי זה מבטל כל ההכחשות וכל הגזלות שרצה אחד לגזל את חברו שנמשך מרע הנ"ל שסביב היכל הקדש כנ"ל, כי עתה נתבטל על ידי אש שנמשך על ידי המשפט צדק שפוסקין הדינים. וזה וכשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם
את הדין, כי קדם שיוצא המשפט לאור גם הזכאי שהממון שלו נחשב כרשע מאחר שהכרח לבוא למשפט שזה מורה שהרע שסביב המשא ומתן נאחז בהחיב הכופר ממון חברו עד שהביאו לידי כפירה והכחשה ואז בודאי נתאחז גם בו איזה מעט מהרע, כמבאר בהתורה הנ"ל שהרע שסביב הנפשות שמקרבן שהם בחינת היכל הקדש יכול להתאחז גם בלב המקרבן, חס ושלום, כי גם זה שעוסק במשא ומתן הוא בבחינת מקרב ומעלה נפשות לה' יתברך שהם בחינת הניצוצות והנפשות שבהממון והמשא ומתן שצריך לבררם ולהעלותם שבשביל זה הם עסקי כל המשא ומתן, כמבאר בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה פעמים כמו שכתוב בהלכות גביות מלוה הלכה ג על פי התורה הזאת עין שם). ועל כן באמת כל העוסק במשא ומתן צריך לשמר את עצמו מאד מאד שלא יתאחז בו הרע של הקלפות שהם סביב העשירות כנ"ל. והעצה לזה הוא משפט שצריך לשפט את עצמו בכל עת, דהינו להתבודד ולדבר בינו לבין קונו ולשפט ולדון את עצמו על כל הדברים שהוא עושה וכו'. ואז בודאי יתעורר אש המשפט וישרף את הרע שלא יתאחז בלבו ולא יתאחז גם בהמשא ומתן ואזי בודאי ישמרהו ה' יתברך שלא יצטרך לבוא לפני דינים למשפט, כי אש של המשפט שלו ששפט את עצמו בעצמו ישרף את הרע הנ"ל שמשם נמשכים כל ההכחשות שבמשא ומתן ואזי בודאי ינצל מדין ודברים ולא יצטרך לבוא אל המשפט לפני דינים. ועל כן זה שבא לפני דינים אף על פי שהוא זכאי נחשב גם הוא כרשע בשעה שעומד לפני הדין מחמת שלא זכה לגרש ולבער הרע שסביב המשא ומתן על ידי המשפט שלו בעצמו וכנ"ל, אבל כשנפטרין מלפניך אזי שניהם כזכאין, כי על ידי המשפט צדק שיצא מלפני הדינים נשרף ונתבטל הרע שסביב זה המשא ומתן עד שגם החיב נחשב כזכאי מאחר שקבל עליו את הדין והמשפט שעל ידי זה נשרף ונתבטל הרע שסביב המשא ומתן שנתאחז בו ביותר עד שבא לידי הכחשה, ועכשו כבר נשרף הרע ונתבטל גם ממנו על ידי אש המשפט וכנ"ל:
ועל כן אי אפשר לתבעו לדין על ידי שליח סתם כי אם כשבא בהרשאה, כי יכול לומר לו, לאו בעל דברים דידי את, כי אין מי שיוכל לעורר ולהזמין את אש המשפט שיבטל את הרע הנ"ל כי אם בעל הממון בעצמו שהוא עוסק בבחינת ברור הנ"ל, שהוא בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, שהוא בחינת כסא כבוד הנ"ל, שהוא דיקא יכול לעורר את המשפט עד שישב המשפט על כסאו בבחינת כונן למשפט כסאו וכו', כמבאר שם היטב באות ב, כי הממון והעשירות של המשא ומתן הוא בבחינת כסא הכבוד, בבחינת היכל הקדש והוא בחינת כסא אל המשפט וכפי הכנת הכסא כן המשפט בבחינת כונן למשפט כסאו. כי המשפט בלב והכסא הנ"ל בחינת היכל הקדש וכל הנ"ל הם מלבושים לבחינת רגלי הלב, כמבאר שם היטב, נמצא שהם אחד בשרשן. על כן אין מי שיוכל לעורר אש המשפט הנ"ל כי אם זה בעצמו שהממון שלו שהוא עוסק בבחינת היכל הקדש הנ"ל שהוא בחינת כסא המשפט כנ"ל, אבל כשיבוא אחר יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, כי אין אתה שיך אל המשפט הזה, כי אין לך כח לעורר אש המשפט הזה לבער הרע לבטל ההכחשה שבינינו, כי אין לאחר כח לזה כי אם בעל הממון שהוא בעל היכל הקדש שהוא בחינת כסא כנ"ל, שהוא דיקא יכול לעורר את המשפט שישב על כסא, שעל ידי זה דיקא נתבטל הרע שסביב המשא ומתן שמשם ההכחשה כנ"ל, אם לא שבא בכח והרשאה מבעל הממון שכותב לו בפרוש שמוסר לו כל כח המשפט שלו, כי כך כותב לו, דון וזכי ואפיק לנפשך וכל דמתעני לך מן דינא עלי הדר, דהינו שכותב לו שמוסר לו כל כח המשפט שלו כאלו הוא בעצמו לפני הדינים וכל דמתעני לך מן דינא וכו', הינו שכל החששות והסכנות שיכולים להתעורר עליך על ידי דין הזה שאתה נכנס בסכנה גדולה ללחם עם הרע שסביב היכל הקדש ששוכן ביניהם תמיד וכל החששות שיש בזה הכל עלי הדר, כי אני יש לי כח לעורר אש המשפט ולשרף ולבטל את הרע הזה וכנ"ל. ואז דיקא כשכותב לו כך אזי יכול לעורר את חברו שיעמד עמו למשפט, כי אז הוא מקבל כח המשפט של בעל הממון כאלו הוא בעצמו עומד שם שהוא יש לו כח לעורר אש המשפט וכנ"ל:
וזה בחינת מה שמבאר בשלחן ערוך בסימן לט לענין הודאה בפני בית דין שאין נחשב בית דין כי אם כשקבעו דכתא ואזמניה. קבעו דכתא זה בחינת הכנת הכסא למשפט בחינת כסאות למשפט שעקר המשפט של הבית דין הוא כפי הכנת הכסא הנ"ל, שהוא בחינת קבעו דכתא ואזמניה. ואז דיקא יש להם דין בית דין שמהם יוצא המשפט לאור ושורף ומבטל את הרע שסביב ההיכל הקדש שמשם הממון והעשירות כנ"ל:
ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "אשר לא טוב עשה בעמיו", זה הבא בהרשאה, כי בודאי לא טוב עשה מאחר שמכניס עצמו בסכנה כזאת ללחם עם הרע שסביב המשא ומתן וכו' כנ"ל, בפרט שאינו שיך לזה. ובודאי אף על פי שהבעל הממון נותן לו כח והרשאה, אף על פי כן בודאי יש חלוק גדול בין בעל הממון בעצמו בין אחר הבא במקומו בכח והרשאה, כי בודאי עקר הכח לעורר אש המשפט לשרף את הרע הנ"ל שסביב היכל הקדש שהיא בחינת הממון והעשירות, הוא על ידי בעל הממון בעצמו שמלביש בבחינת העשירות בבחינת היכל הקדש את רגלי הרוח החיוני שבלב ששם אש המשפט וכפי הלבשתו כן יש לו כח לעורר אש המשפט לשרף הרע שסביב העשירות והממון שלו שהוא בבחינת היכל הקדש, בחינת כסא להמשפט כנ"ל, אבל אחר אף על פי שבא בהרשאה בשליחותו בודאי אין לו כח כמו שהוא בעצמו ועל כן נקרא הבא בהרשאה לא טוב עשה, כי קשה לו להמלט שלא יתאחז בו מהרע שסביב העשירות והממון שחולקין עליו שמשם כל ההכחשות שביניהם וכנראה בחוש שעל פי רב אין נמלט הבא לדין, אפלו הזכאי מקטטות ומריבות וכעס ופעמים טוען שקר, אף על פי שהוא זכאי בלא זה וכל זה נמשך מהרע שסביב המשא ומתן והממון שנתאחז גם בלב הזכאי וכו' כנ"ל. מכל שכן מי שמתעבר על ריב לא לו, שהוא הבא בהרשאה, שאין לו כח לעורר אש המשפט כמו הוא בעצמו, על כן בודאי לא טוב עשה וכנ"ל: על פי התורה הנ"ל יבאר ענין פסח ואסור חמץ ומצות אכילת מצה וכו':
כי פסח הוא התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים על ידי משה רבנו שעסק בזה כל ימיו לקרב נפשות לה' יתברך. ועל כן בתחלת התגלות במראה הסנה נאמר, "וירא אליו מלאך ה' בלבת אש". שהוא בחינת שזכה שנתעורר מלאכי לבו שהוא אש המשפט ששורף את הרע שסביב הנפשות שמקרבן שלא יתאחז בו, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם. ועל כן יצאו ממצרים בעשירות גדול כמו שהבטיח לאברהם אבינו, "וגם את הגוי אשר וכו' ואחרי כן יצאו ברכש גדול". וה' יתברך הזהירם על כך מאד, כמו שכתוב, "דבר נא באזני העם וישאלו איש וכו'". כי כל הגאלה היתה תלוי בזה, כי מבאר בהתורה הזאת שכל הנפשות שרשם בעשירות וכו' ועל כן הכל נמשכים ומתאוים אחר העשיר וכו'. ועל כן עקר הגדלת השם והנפש הוא על ידי ששומרים את העשירות דקדשה, דהינו על ידי ששומרים את עצמו מכעס שהוא פגם העשירות, פגם השם והנפש, כי כשיורד להאדם שפע עשירות אזי מתגרה היצר הרע להסית את האדם שיהיה בכעס כדי להפסיד על ידי זה את העשירות, חס ושלום, כי למעלה בשרשו הממון עם הכעס הם בחינה אחת בחינת גבורות קדושות אך למטה כשיורד השפע למטה מתגרה בו הבעל דבר להפך שפע העשירות לכעס, חס ושלום, ועל ידי זה טורף נפשו באפו כי הנפש שרשה בעשירות כנ"ל. ועל כן צריכין לשמר את עצמו מכעס מאד כדי שיזכה לעשירות דקדשה שהוא הגדלת השם והנפש, כי העשירות בחינת חומה, בחינת הון עשיר וכו' וכחומה וכו', אבל על ידי כעס נפגם החומה של עשירות, בחינת עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו, כי עושה מחומה בחולם חמה בצירי, שהוא כעס, שהוא השפע של העשירות בעצמו שנתהפך לכעס וכנזכר לעיל:
וזה בחינת גדל האסור של חמץ, כי עקר גאלת ישראל ממצרים היה תלוי בהעשירות שזכו להוציא ממצרים שרש נפשם כנ"ל, כי על ידי שהוציאו העשירות, שהוא שרש נפשם כנ"ל, ממצרים על ידי זה יצאו ממילא נפשותם משם. וגם על ידי העשירות נגדל שמם ונפשם ועל ידי זה נתאוו נפשות רבים להכלל בהם, כי כל אחד מישראל צריך לעסק בבנין היכל הקדש המבאר בהתורה הנ"ל, דהינו לקרב נפשות לה' יתברך. וכמו שהוא צריך לצאת מגלות נפשו, כמו כן הוא צריך לעסק להוציא אחרים עמו לקרב נפשות הרבה לה' יתברך, כי זה עקר עבודת האדם להודיע לבני האדם גבורותיו וכו', כמו שכתוב, "והודעתם לבניך ולבני בניך". שנאמר על התלמידים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה עקר מצות זכירת וספור יציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא עקר התחלת התקרבות ישראל לה' יתברך על ידי כל האותות והמופתים אשר ראינו בעינינו אז ועל כן מצוה לזכר זאת ולספר מזה בכל יום, כמו שכתוב, "שיחו בכל נפלאותיו". כדי לקרב כל הנפשות שבעולם לה' יתברך, כי זה היה עקר כונתו יתברך בכל המופתים הגדולים והאותות נוראות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים אשר לא נשמעו ולא נראו מימות עולם, הכל כדי לגלות אלקותו ואדנותו וממשלתו לכל באי עולם, כמו שכתוב, "ולמען ספר שמי בכל הארץ". וכתיב, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו'". ועל כן כל התורה תלוי ביציאת מצרים כמו שהתחיל בתחלת העשרת הדברות, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ", מצרים וכו'". וכמו שהזכיר יציאת מצרים בכמה וכמה מצוות, כי עקר התקרבות הנפשות לה' יתברך לקים את כל דברי התורה הוא על ידי ספור יציאת מצרים, דהינו על ידי שמספרין גבורותיו ונפלאותיו שראינו בשעת יציאת מצרים ואשר אנו רואים מאז ועד הנה, כי כל הנסים וכל הישועות הם בבחינת יציאת מצרים שכולל כל הגליות שמכנים בשם מצרים. נמצא, שיציאת מצרים הוא בחינת התקרבות נפשות לה' יתברך שהוא בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, על כן הזהרו אז מאד לשאל איש מאת רעהו וכו' כלי כסף וכלי זהב וכו' כדי לזכות לעשירות גדול בחינת רכוש גדול, כי העשירות שרש הנפש שעל ידי זה עקר הגאלה שהוא התקרבות הנפשות לה' יתברך וכנ"ל: וזה בחינת גדל האסור של חמץ שהוא אסור במשהו, כי חמץ בחינת כעס, בחינת כי יתחמץ לבבי, כי חמץ עולה בנפיחה על ידי ששולט בו אויר ורוח העולם, זה בחינת כעס שהוא חרון אף, שהוא בחינת עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, דהינו שאין עוצרין וכובשין את הרוח שבאף ומניחין אותו להתחמץ בכעס וחרון אף שהוא בחינת חמץ בחינת כי יתחמץ לבבי, כי עתה צריכין לשמר את האכילה מאד שלא תשלט בה רוח העולם, כדי שלא יתהפך שפע העשירות שצריכין להמשיך עתה שבזה תלוי עקר הגאלה שלא יתהפך לכעס וחרון אף, חס ושלום, שהוא בחינת אין מעצר לרוחו, כי אנו צריכין לעכב את הרוח מאד, דהינו לשמר את העסה מאד מרוח העולם שלא תתחמץ, חס ושלום, על ידי זה, שהוא בחינת כעס וחרון אף שרוצה להתגרות עתה, חס ושלום, מחמת שעתה נמשך שפע העשירות שהוא שרש הנפש שבזה תלוי עקר הגאלה כנ"ל. ועל כן חמץ בפסח במשהו, כי הוא תלוי במשהו בחוט השערה, כי למעלה הכל קדש רק למטה במשהו בעלמא כשפוגמין, חס ושלום, ואינם נזהרין מכעס אזי נתהפך שפע העשירות לכעס, חס ושלום, ונעשה מחומה חמה. נמצא, שהדבר תלוי במשהו, ועל כן חמץ אסור במשהו, כי הלחם שהוא עקר האכילה של האדם הוא בחינת הפרנסה והעשירות, כי כל הפרנסה והעשירות העקר הוא אכילת האדם שהוא עקר חיותו וקיומו וכמו שכתוב, "כל עמל האדם לפיהו". וכמובן בדברי אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות. ועל כן עתה צריכין לשמר את האכילה שהוא הלחם, שהוא בחינת הפרנסה והעשירות, צריכין לשמרו מאד מכעס שהוא בחינת חמץ וכנ"ל, כי זה ידוע ומבאר בזהר ובכונות שבשעת יציאת מצרים היה עדין זהמת מצרים נאחז בהם ביותר ועל כן היה קשה להם לצאת אם לא על ידי שהאיר עליהם ה' יתברך אור גדול ונפלא ביותר וכו', אבל צריכין לשמר האור הנפלא הזה מאד מאד וזהו בחינת גדל האזהרה על שמירת המצות שהוא בחינת אור העליון והנפלא, כמו שכתוב, "ושמרתם את המצות". כי ה' יתברך רחם עלינו בחמלתו הגדולה ומאיר עלינו עתה אור גדול ועליון מאד שהוא בחינת שפע עשירות גדול שעל ידי זה עקר הגאלה בחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול וכו'. ומאהבתו הגדולה אותנו צוה עלינו לאכל מצה ולזהר מחמץ מאד כדי שתכף כשמתחיל אור העליון שהוא שפע העשירות לירד לנו לזה העולם תכף ומיד נציר אותו בבחינת מצה קדם שיתחיל לשלט בו אויר ורוח העולם שלא יהפכו אותו לבחינת חרון אף, לבחינת כעס, כי הם מתגרים מאד להפך שפע העשירות לכעס, בפרט עתה בהתחלת ההתקרבות וגם עדין לא נטהרנו לגמרי מזהמת מצרים וגם כי יורד אור גדול ושפע עשירות גדול מאד על כן הם ירצו להתגרות בזה, חס ושלום, ולהפכו לכעס, על כן חמל עלינו ה' יתברך והזהירנו לשמר אכילתנו מחמץ במשהו כדי לשמר האכילה והפרנסה בחינת העשירות מכעס שהוא בחינת חמץ, בחינת חרון אף, בחינת איש אשר אין מעצר לרוחו וכנ"ל:
ועל כן החמץ אסור שבעת הימים עד קריעת ים סוף. ואחר שביעי של פסח שנקרע הים התר החמץ, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכשזוכין לחומה של עשירות אזי החומה הזאת שומרת את האדם מכעס רק בתחלה כשיורד השפע של עשירות הוא מתגרה מאד להפך שפע העשירות לכעס ולפעמים מתגרה בו בכעס גדול כל כך עד שיוכל להפסיד לו גם החומה של העשירות, דהינו שאף על פי שכבר זכה לעשירות וזכה לבחינת חומה, אף על פי כן יקלקל החומה של עשירות על ידי התגברות הכעס ביותר, חס ושלום, על כן בפסח שאז מתחיל השפע של עשירות לירד אז צריכין שמירה גדולה מחמץ שהוא בחינת כעס. ועל כן עקר מצות אכילת מצה הוא בלילה הראשונה בעת יציאת מצרים בעת שמקבלין הרכוש גדול שאז צריכין לזהר ביותר לאכל מצה שהוא ההפך מכעס שהוא בחינת חמץ, אבל אחר ההתחלה שהוא לילה הראשונה אין חיוב לאכל מצה, אבל אף על פי כן עדין צריכין לשמר את עצמו מחמץ, כי אף על פי שכבר זכינו לעשירות בעת יציאת מצרים עדין לא קבלנו העשירות בשלמות ועדין לא נגמר החומה של העשירות בשלמות, כי עדין אנו יראים מהמצרים שרוצים לרדף אחרי ישראל, אבל בשביעי של פסח שאז נקרע הים ואז נפלו המצריים לגמרי ואז זכינו להעשירות בשלמות גדול ביותר, כי גדולה היתה בזת הים מבזת מצרים, כמו שכתוב, "תורי זהב וכו'". על כן אז התר החמץ, כי אז כבר נשלם לנו החומה של העשירות על ידי קריעת ים סוף בבחינת והמים להם חומה עד שאין יראים עוד מהם שלא יהפכו שפע העשירות לכעס, על כן אז אחר שביעי של פסח, שהוא קריעת ים סוף, התר החמץ, כי כבר זכינו לחומה של עשירות בשלמות גדול ונפלא עד שאין יכולין לקלקל החומה של העשירות על ידי החמץ, וכבר נטהר רוח ואויר העולם שאפלו הרוח הגדול השולט בחמץ אין בו כח להכניס בו כעס וחרון אף, חס ושלום, כי כבר זכינו להחומה של העשירות בשלמות גדול בחינת והמים להם חומה וכנ"ל, כי בודאי מה שהם יכולים לפעמים להתגרות אף על פי שיש להאדם חומה של עשירות הוא רק כשאין שלמות בהחומה, אבל בשביעי של פסח שזכינו לקריעת ים סוף, שאז נשלם בחינת החומה, בחינת העשירות בשלמות גדול, על כן אין אנו מתיראים עוד מחמץ וכנ"ל, על כן אחר כך התר החמץ וכנזכר לעיל:
וזה בחינת לחם עני ועקר המצוה במצה עניה, אבל במצה עשירה אין יוצאין, כי מצה עשירה, דהינו שנלושה בשמן ודבש ומי פרות אינה באה לידי חמוץ, כי אין להחמץ שליטה בבחינת עשירות וכנ"ל, אבל אין אנו יוצאין ידי חובה בלילה הראשונה בזה, כי עתה אנו צריכין לאכל דיקא לחם עני שמזכיר את העני שבמצרים, להורות שעתה עדין אין לנו עשירות, כי עניים ואביונים היינו במצרים, רק עתה ה' יתברך בחסדו ממשיך עלינו שפע העשירות, על כן צריכין לאכל לחם המשמר דיקא מחמץ, דהינו לחם הנלוש במים לשמרו היטב מחמץ כדי שעל ידי שמירה הזאת נשמר את שפע העשירות הבאה עלינו עתה לשמרה מאחיזת הכעס שהוא בחינת חמץ כנ"ל:
ועל כן עקר שמירה מחמץ הוא מעת נתינת מים בעסה, כי מים הוא בחינת שפע העליונה בחינת שפע העשירות, כי כל ההשפעות שבעולם נמשכים וגדלים על ידי המים שמגדלין ומצמיחין הכל, ואפלו עשירות ואוצרות נמשך על ידי מים, כמו שכתוב, "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו' לתת מטר ארצך וכו'". וכמו שמבאר בהתורה "פתח רבי שמעון" ( בסימן ס), עין שם. ועל כן כשנותנין מים בעסה זה בחינת שממשיכין שפע העשירות. ועתה בשעת יציאת מצרים שיורד שפע גדול ועליון מאד, תכף כשמתחיל לירד שפע הזאת בזה העולם, דהינו בעת נתינת המים תכף צריכין לשמר את העסה מאד מאד שלא יתאחז בו אויר ורוח העולם שלא נטהר עדין מזהמת מצרים שלא יהפך האור והשפע הגדולה הזאת לכעס שהוא בחינת חמץ, כי מים כוללים שתי בחינות, כמו שכתוב, "כי בם ידין עמים". כמו שפרש רש"י שם: משל לנחתום וכו', כי כל ההשפעות יורדין על ידי מים, וכל הענשים שהם בחינת חרון אף הם על ידי מים. על כן מעת נתינת המים צריכין לשמר העסה שהוא הלחם, שהוא בחינת העשירות לשמרו מאד מאחיזת הכעס, שהוא בחינת חמץ כנ"ל:
ועל כן חמץ בפסח במשהו מה שאין כן שאר אסורים שבטלים בששים, כי מבאר בהתורה הנ"ל ענין בטול האסור בששים שהוא בחינת ששים המה מלכות, בחינת עגולא ורבועא, בחינת מם וסמך שבלוחות וכו', שזה נמשך על ידי אש המשפט, עין שם היטב, אבל אסור חמץ נמשך מהרשעים שאין אש המשפט מועיל להם, שהם בחינת ערב רב, שהם בבחינת יחילו דרכו בכל עת מרום משפטיך מנגדו, כמו שמבאר שם בסוף התורה הנ"ל. ומשם עקר אסור חמץ, כמו שכתוב, "וגם ערב רב עלה אתם וכו' ויאפו את הבצק עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה וכו'". הינו שעקר אסור החמץ הוא מחמת הערב רב שעלה אתם שעל ידי זה לא יכלו להטהר בשלמות מזהמת מצרים ועל כן הצרכו לצאת בחפזון גדול ועל כן הכרחו למהר ולזרז ולציר השפע מיד בבחינת מצה קדם שתשלט בו הרוח העולם, חס ושלום, שלא תחמיץ על ידו שלא תתהפך לכעס, חס ושלום, מחמת שהרוח והאויר אינו טהור מחמת זהמת הערב רב שיצאו עמהם שהרע שלהם לא נכנע ונתבטל על ידי אש המשפט, ועל ידי זה צריכין כל הנפשות שהם בחינת היכל הקדש לשמר את עצמם מאד שזהו בחינת האזהרה מחמץ וכנ"ל (והבן הדברים מאד ועין היטב בהתורה הנ"ל והבן שם וכאן מאד). וכן מובא בזהר הקדוש שפגם הערב רב הוא בחינת פגם החמץ בחינת וירא העם כי בשש משה - בא שש, 'דאפרשו בין שש לשבע', בחינת חמץ שנאסר ברגע שבין שש לשבע, בחינת כי בשש, בחינת חמץ שנעשה על ידי אחור ושהיה. ועל כן אין חמץ מתבטל בששים, כי בטול ששים הוא רק במקום שמועיל אש המשפט, כמבאר בהתורה הנ"ל, אבל חמץ שנמשך מבחינת הערב רב שאין מועיל להם אש המשפט, על כן בודאי אינו מתבטל בששים שהוא בחינת עגולא ורבועא הנ"ל, על כן אסור במשהו וכנ"ל:
וזה בחינת רשע כגבה אפו בל ידרש וכו' יחילו דרכו בכל עת מרום משפטיך מנגדו, זה בחינת הערב רב שמרום משפטיו מהם, כי אין מועיל להם אש המשפט כנ"ל. וזה בחינת יחילו, דהינו הצלחה שגם הם עשירים גדולים. וזהו רשע כגבה אפו וכו', כי העשירות של הרשעים בחינת ערב רב הוא בחינת כעס וחרון אף הפך העשירות דקדשה של ישראל שנמשך רק על ידי כבישת כעס וחרון אף, אבל אצלם העשירות על ידי חרון אף, ועל כן באמת נאמר בהם, "גם כל ימיו כעס ומכאובות". כי הגדלה והעשירות שלהם הוא בעצמו כעס ממש ועל עשירות כזה נאמר, "עשר שמור לבעליו לרעתו", זה בחינת כעס שנקרא רעה, כמו שכתוב, "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך". כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. ומחמת זה עתה רב העשירות אצל העכו"ם והרשעים ובני ישראל הכשרים רבן עניים, כי בני ישראל הכשרים אינם יכולים לזכות לעשירות כי אם על ידי כבישת כעס, כי עשירות שלהם עשירות דקדשה שרש הנפשות שנמשך על ידי כבישת כעס דיקא, אבל הרשעים הגדולים בחינת ערב רב כל עשירותם הוא בעצמו כעס כנ"ל. ובאמת אינו עשירות כלל, כי כל ימיו כעס ומכאובות והוא רק לפי שעה כמו הכעס שהוא חרון אף המתגדל ומתגבר לפי שעה בבחינת רוח סערה ואחר כך כלה ונאבד, כי רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, כי עשירותם שהוא בחינת רגז וכעס אינו נשאר בידם, אדרבא, עוקרת אותם משני עולמות, כי הוא לא ילין בעמלו ומאומה לא ישא בידו, אבל עשירות דקדשה של ישראל שנמשך על ידי כבישת כעס הוא שרש הנפש וזוכה על ידי זה לשני עולמות, כי מרבה בצדקה על ידי עשירותו וגם מגדל הנפש והשם דקדשה על ידי העשירות שעל ידי זה נתקרבים נפשות רבים לה' יתברך וכנ"ל ועל עשירות כזאת נאמר, "הון עשיר קרית עזו וכחומה וכו'". ועל כן נסמך, "רשע כגבה אפו וכו'" לפסוק, "יחילו דרכו וכו'", שהוא הצלחת הרשע בעשירות גדול, כי עשירותו בחינת כעס כנ"ל. וכן כל ענין המזמור מדבר שם מזה מגדל הצלחת הרשע שהוא מלא כעס תמיד, כמו שכתוב שם, "כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידיך וכו'". הינו שהכתוב מתמה שהרשע שמלא כעס ואף על פי כן ה' יתברך נותן לו בידו עשירות כזה וכו', אבל בסוף מסים, "לשפט יתום ודך". כי סוף כל סוף יתגבר אש המשפט של משיח צדקנו ויערץ אנוש מן הארץ, דהינו שישבר ויכניע את הרשעים ויציל את ישראל שהם עתה עניים יצילם מהרע שלהם וישפיע לישראל כל העשירות, כי עקר שלמות המשפט יהיה על ידי משיח, כמו שכתוב, "ישפט עניי עם וכו'". וכתיב: "ושפט בצדק דלים". וכתיב, ציון במשפט תפדה וכו'". וכן הרבה, הינו כנ"ל. ועין היטב בהתורה הנ"ל והבן:
וזה בחינת ארבע כוסות של יין כנגד ארבע לשונות של גאלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הגאלה על ידי בחינת משפט הנ"ל שעל ידי זה נתעורר אש המשפט ושורף ומכלה את הרע שסביב הנפשות שהם בחינת היכל הקדש, שזהו עקר בחינת הגאלה שנגאלו ישראל מפרעה ומצרים וכן הוא בכל דור ודור. כמו שאמרו: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו', הינו שנגאלין הנפשות הקדושות מבחינת פרעה ומצרים שהם בחינת הסטרא אחרא והקלפות, שהם בחינת הרע הנ"ל שסביב היכל הקדש, שהם הנפשות שמוציאין מהסטרא אחרא ומקרבין לה' יתברך שעקר גאלתם מהרע אל הטוב להתקרב לה' יתברך הוא על ידי אש המשפט הנ"ל, דהינו על ידי התבודדות ושיחה בינם לבין קונם שמשיחין את כל לבבם לפניו יתברך ושופטין ודנין את עצמן על כל מעשיהם ועניניהם והנהגותיהם וכו' ועל ידי זה נתלהב הלב ונתעורר אש המשפט לשרף את כל הרע שסביב הנפשות וכו' כנ"ל, כי אף על פי ששם בהתורה נאמר ענין המשפט על העוסק לקרב נפשות, אף על פי כן בודאי גם כל הנפשות המתקרבין עקר התקרבותם לה' יתברך לבער ולבטל הרע שלהם הוא משפט הנ"ל, דהינו התבודדות ושיחה בינם לבין קונם כנ"ל כאשר הזהירנו על זה פעמים אין מספר, כי כשהנפשות שמתקרבין עוסקין גם כן במשפט הנ"ל אזי הם מעוררין ומוסיפין כח באש המשפט של הצדיק שעוסק לקרבן ואזי מתעורר אש המשפט ושורף את כל הרע שסביב נפשותם שלא יתאחז בלב הצדיק ולא בלבם כנ"ל, כי בודאי צריכין בכל הדברים אתערותא דלתתא, דהינו התעוררות של הנפשות המתקרבים שהם בחינת אתערותא דלתתא לגבי הצדיק שהוא כנגדם בחינת אתערותא דלעלא, וגם כבר אמרנו למעלה שגם כל הנפשות שמתקרבין צריכין לעסק כל אחד ואחד לקרב עוד נפשות לה' יתברך כל אחד לפי בחינתו שלא יהיו עצים יבשים, חס ושלום, כמובן בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה פעמים, כי זה סימן באמת כשנתקרבין בו עוד נפשות, כי יש אילן וענפים, וענפים לענפים וכו'. והצדיק הוא גופא דאילנא והנפשות שמתקרבין הם בחינת ענפים וצריך שיצאו מהם עוד ענפים וכו' עד שיצמחו עוד עמהם כמה וכמה אילנות עד שתתמלא פני תבל תנובה, כמו שכתוב, "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה ויברכם וירבו מאד וכו'". נמצא, שעקר התקרבות הנפשות לה' יתברך שהוא בחינת הגאלה מגלות מצרים שכולל כל הגליות, העקר הוא על ידי אש המשפט וזה בחינת ובאלהיהם עשה ה' שפטים, כי הרע של העכו"ם שתופסין נפשות ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות הוא בחינת אלהים אחרים שלהם שמשם יניקת השר שלהם ועל ידי אש המשפט הנ"ל מכניע ומבער הרע הנ"ל שהוא בחינת אלהיהם האלילים, בחינת ובאלהיהם עשה ה' שפטים וכנ"ל:
וזה בחינת ארבע כוסות של יין בליל פסח, כי יין בחינת התלהבות הלב שנתעורר על ידי המשפט הנ"ל, כי המשפט בין לטוב ובין להפך נקרא בשם שתית כוס יין, כמו שכתוב, "כי אלקים שופט וכו' כי כוס ביד ה' ויין חמר וכו'". ולהפך לטובה נקראת הישועה בשם כוס ישועות, כמו שכתוב, "כוס ישועות אשא וכו'". וכתיב, "תערך לפני שלחן נגד צררי וכו' כוסי רויה". ועקר קבול השכר שיקבל כל אחד ביום הדין והמשפט הוא בחינת יין המשמר בענביו וכו'. נמצא, שיין בחינת משפט וזה בחינת אדמימיות היין, כמו שכתוב, "אל תרא יין כי יתאדם וכו'". בחינת דין ומשפט. ועל כן יין יש בו שני כחות זכה - נעשה ראש. לא זכה - נעשה רש. כי זכה, דהינו מי שזוכה לשפט את עצמו עד שנתעורר אש המשפט דקדשה לשרף ולבער הרע שסביב הנפשות שהם גם כן אש דסטרא אחרא בחינת חמימות אש של כל התאוות רעות שצריכין לשרפו על ידי אש המשפט הנ"ל, כי מהאש יצאו והאש תאכלם ומי שזכה לאש המשפט דקדשה הנ"ל אזי היין בקדשה בבחינת זכה נעשה ראש, בחינת ראש ומחין, כי המשפט הוא בחינת תקון המח והחכמה שמשם נמשך המשפט, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. בבחינת כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט. וזה בחינת היין של קדוש בכניסת שבת ויום טוב, כי כל ששת ימי החל צריכין לעסק במלאכת ובנין היכל הקדש הנ"ל, דהינו לברר ברורים לקרב ולהעלות נפשות וניצוצות מעמקי הקלפות לה' יתברך, כמבאר שם בהתורה הנ"ל על פסוק "את שבתתי תשמרו". עין שם שבימי החל השכינה מבררת ברורים וכו', עין שם. ועל כן כל ימי החל צריכין לעורר בכל יום אש המשפט הנ"ל לבער ולשרף את הרע הנ"ל כנ"ל, אבל בשבת השכינה שובתת ואין מבררת ברורים, כי אז הוא בחינת בטול הרע. ועל כן בכניסת שבת שאז עולין כל הנפשות והניצוצות שבררו כל ימי החל אזי מקדשין על היין שהוא בחינת אש המשפט הנ"ל, הינו שאז זוכין על ידי אש המשפט של ימי החל שעתה יתלהב הלב בשלהובין דרחימותא, שזהו בחינת יין שבקדשה, שעל ידו נתחמם ונתלהב הלב לה' יתברך בהתעוררות ודבקות גדול בבחינת נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך, 'מישרים' דיקא, בחינת אהבת מישור בלי שום עקמומיות, כמו שפרש רש"י שם, בחינת וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, שזהו בחינת משפט, כמו שכתוב, "כי תשפט עמים מישר". וכתיב, "והוא ישפט תבל בצדק ולאמים במישרים". וכתיב, "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב וכו'": כי בחל שיש אחיזת הרע אזי מתגבר הרע בכל פעם לעקם את הלב, חס ושלום, בכמה וכמה מיני עקמימיות להטות מה' יתברך, חס ושלום, ואז צריכין יגיעה גדולה לבער ולבטל הרע שסביב הלב שהוא עקמימיות שבלב ועקר בעורו ובטולו הוא על ידי אש המשפט הנ"ל, דהינו על ידי התבודדות כנ"ל. ואז זוכין בשבת שאז הוא בחינת בטול הרע שאז נתישר הלב לגמרי מעקמימותו ואין צריכין עוד ללחם עם הרע לבערו רק זוכין שמאש המשפט הנ"ל זוכין לחמימות והתלהבות הלב דקדשה לה' יתברך שהוא בחינת כוס יין של קדוש, שעל ידו מקבלין קדשת שבת, שהוא עקר גמר תקון המשפט שנקרא מישרים כנ"ל, בחינת 'מישרים אהבוך', בחינת הולך לדודי למישרים כנ"ל. וזהו בחינת גדל השמחה שנתעורר על ידי היין דקדשה בחינת ויין ישמח לבב וכו', כי זהו עקר השמחה שמתגבר אש המשפט עד ששורף את כל הרע שסביב הלב עד שכל הנפשות מתקרבים לה' יתברך שזהו עקר כבודו, כמו שמבאר שם, בחינת ספרו בגוים את כבודו ואז מתגדל השמחה בלי שעור, כי זהו עקר שמחתו ושעשועיו יתברך, בחינת יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. וכן מבאר בכל המזמורים שאומרים בכניסת שבת שאז עולים כל הנפשות והניצוצות שנתבררו בימי החל שכלם מדברים מהגדלת כבודו יתברך על ידי זה ומהפלגת השמחה שנמשך על ידי זה. כמו שכתוב, "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך וכו'", דהינו כשגם הגויים בחינת הרחוקים אומרים ה' מלך, אז השמחה גדולה מאד, בחינת ישמחו השמים וכו', וזה בחינת ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישר וכו' פוק עין ותשכח בכל המזמורים שאומרים בכניסת שבת שמדברים מגדלת ה' יתברך וגדל כבודו שיתגלה לעתיד ביום שכלו שבת בעת גמר הברור שאז ידעו כל הגויים וכל הרחוקים את גדלתו וכבודו ואז תגדל השמחה מאד מאד, בחינת ה' מלך תגל הארץ וכו', בחינת עז וחדוה במקומו הבו לה' משפחות עמים וכו'. ונסמך לפסוק זה, "ספרו בגוים כבודו" במזמור אחד, כי זה המזמור שירו לה' מדבר מזה ביותר וכן כל המזמורים, כי זה עקר השמחה כשמתקרבים הנפשות הרחוקים לה' יתברך. ועל כן אומרים זה בכניסת שבת שאז עולים כל הנפשות והניצוצות שנתבררו בימי החל לה' יתברך, ואז זוכין לכוס ישועות בחינת יין המשמח שהוא התלהבות הלב לה' יתברך וכנ"ל וזהו בחינת כוס יין של קדוש שעל ידי זה מקבלין שבת וכנ"ל. וזהו בחינת ארבע כוסות של יין של פסח, כי עקר הגאלה היתה על ידי אש המשפט הנ"ל, בחינת וירא אליו מלאך ה' בלבת אש. ואז זוכין לשתות ארבע כוסות של יין של ישועה וגאלה, כי עקר הגאלה הוא על ידי המשפט, שהוא בחינת יין המשמח, בחינת התלהבות הלב לה' יתברך וכנ"ל, ועל כן הם ארבע כוסות כנגד בחינת רבוע, בחינת מם סתומה שבלוחות שהוא בחינת אש המשפט הנ"ל. כמבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי זה עקר בטול הרע שסביב היכל הקדש, שהוא בחינת סמך, בחינת עגולא, דהינו שנתבטל ונתבער החמץ ושאור שהם הרע וזוכין לבחינת סמך הנ"ל, בחינת עגולא, בחינת היכל הקדש, שהוא בחינת הנפשות הנ"ל, שהם בחינת עשירות, שהוא בחינת מצה כנ"ל: נמצא, שיין של ארבע כוסות ושלש מצות הם בחינת עגולא ורבועא הנ"ל ועל כן הם ארבע כוסות בחינת רבוע הנ"ל ושלש מצות בחינת עגולא, כי העגול בבחינת שלשה קוין, כי העגול פחות מן הרבוע חלק רביעית כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על היין, לא זכה - נעשה רש, דהינו עניות, כי כשאין זוכה, דהינו שלא זכה למשפט הנ"ל ואז אינו שורף הרע שסביב ההיכל הקדש, שהוא בחינת עשירות, ואז בודאי נעשה רש, דהינו עניות שהוא הפך העשירות, כי אז היין מחמם אותו בחמימות דסטרא אחרא ובא לכעס ומדנים וריב שהוא הפך העשירות כנ"ל, כמו שכתוב, למי אוי? למי אבוי? למי מדנים וכו'? למאחרים על היין. וכנראה בחוש שעל ידי שכרות שאינו בקדשה באים לכעס וריב ומחלקת, אבל זכה - נעשה ראש, דהינו חכמה ומחין שהוא משפט דקדשה, כמבאר שם על פסוק, "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם", שנאמר על שמירת שבת, כמו שכתוב שם: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו'. ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם וכו'", עין שם היטב והבן:
וזה בחינת מצות אכילת מרור וצריך לטבלו בחרסת כדי להמתיק ולבטל הארס שבו ואכילת מרור הוא על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבדה קשה וכו'". כי גלות מצרים זה בחינת טרחת ויגיעת הפרנסה, שזה עקר מרירת זה העולם, בחינת ומוצא אני מר ממות את האשה, שהוא הפרנסה, כמו שמבאר בהתורה "צוית צדק" (בסימן כג). וכל זה נמשך מחמת שאין האדם חס על עצמו ואינו נזהר מכעס שעל ידי זה אובד עשירותו ובאה לו הפרנסה ביגיעה גדולה ובמרירות גדול כי אם היה שומר את עצמו מכעס היה זוכה לעשירות כנ"ל, ואזי לא היה צריך לטרח כלל בשביל פרנסה, כי היה נמשך לו שפע העשירות מן השמים בלי יגיעה וטרח כלל. וזה בחינת שטו העם ולקטו - בשטותא, שעקר יגיעת הפרנסה על ידי שטות, דהינו חסרון הדעת, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, הינו על ידי הכעס שהוא הסתלקות הדעת, כי כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים סו). וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שעל ידי זה נגזר 'בזעת אפיך' דיקא, בחינת חרון אף וכעס שעל ידי זה צריך להתיגע על הפרנסה ביגיעה גדולה כנ"ל, כי אדם הראשון פגם בזה שלא שמר את השפע העליונה מחמץ ]מהתחמץ[ למטה, דהינו שלא יקלקל את השפע העליונה שפע של עשירות וברכה וכל טוב שלא יקלקלה על ידי הכעס, חס ושלום, כי זה בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהינו כשיורדת השפע למטה יש בה אחיזת טוב ורע, כי יכולין להמשיכה בבחינת עשירות דקדשה שהוא שרש הנפשות, שהוא בחינת הגדלת השם, שעל ידי זה מתקרבין כל הנפשות לה' יתברך. וכן יכולין, חס ושלום, להפך שמי שאינו שומר את עצמו מכעס וחרון אף, חס ושלום, אזי נתהפכת השפע לרע גמור שהוא הכעס שנקרא רעה כנ"ל. וה' יתברך הזהיר את האדם שלא יאכל כלל מעץ הדעת טוב ורע, דהינו שיזכה שלא יינק ויאכל מהשפע הנמשכת למטה במקום שיכולה להתהפך לכעס, שזהו בחינת טוב ורע כנ"ל, כי למטה עומד השפע על המשקל לטוב או לרע או שיזכה לעשירות גדול וכל טוב או שתתהפך לכעס, חס ושלום, שהוא רע וכנ"ל. ומחמת שאדם הראשון אז ביום בריאתו שלא זכה עדין על ידי מעשיו הטובים בבחינת אתערותא דלתתא רק השפע ירדה מלמעלה בבחינת אתערותא דלעלא כידוע, על כן לא היה לו כח לברר אור השפע במקום שנאחז בה טוב ורע הנ"ל, דהינו שישמר את עצמו מכעס ויקבל השפע של עשירות, על כן צוהו ה' יתברך שלא יאכל כלל מעץ הדעת טוב ורע, רק שיקבל השפע ממקום גבה ועליון מאד, דהינו קדם שמתחלת לירד למקום שיש בו אחיזת הכעס שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע וכנ"ל. וזהו בעצמו בחינת מצה ואסור חמץ, כמובא שחמץ הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, הינו כנ"ל שצריכין עתה לקבל השפע בבחינת מצה, שהיא אור עליון וגבוה מאד, קדם שמתחיל לירד למטה במקום שיכולה להתהפך לכעס, חס ושלום, כי עתה אין בנו כח לבררה וכנ"ל ועל כן נקרא החטא של אדם הראשון כעס, כמו שכתוב: "אויל ביום יודע כעסו", שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על אדם הראשון שחטא והראה כעסו מיד ביום שנברא, הינו כנ"ל, כי איתא בכתבים שעץ הדעת טוב ורע הוא בבחינת צלם שראה נבוכדנצר: ראשה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתה די נחש וכו', הינו כי עקר בחינת עץ הדעת טוב ורע הוא בבחינת הממון והעשירות, שהוא בחינת זהב וכסף ונחשת, ששם עקר אחיזת הטוב ורע, כי שם תלוי במשהו בחוט השערה שאם ישמר את עצמו מכעס יזכה לעשירות דקדשה שהוא שרש הנפשות שכולל כל טוב ולהפך, חס ושלום, יוכל להתהפך לכעס וכנ"ל:
וזה ידוע שגלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, הינו כי גלות ועבדות מצרים שהוא בחינת יגיעת וטרחת ומרירת הפרנסה, בחינת וימררו את חייהם בעבדה קשה וכו' שהסטרא אחרא ממררת את חייהם של בני אדם בעבודה קשה בכמה מיני יגיעות וטרחות בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה הכל בשביל פרנסה, וכל זה נמשך מבחינת בזעת אפיך תאכל לחם, והכל בא להאדם על ידי שאינו שומר את עצמו מחטא אדם הראשון, מזהמת הנחש, דהינו על ידי שאינו שומר את עצמו מכעס וחרון אף שעל ידי זה נתקלקל ונפגם שפע העשירות שלו ונופל לעניות ודחקות וחסרון הפרנסה שהוא בחינת בזעת אפיך תאכל לחם. 'בזעת אפיך' דיקא מחמת שפגם בחרון אף וכעס כנ"ל. ואזי כשאיש הישראלי נופל לכעס, חס ושלום, ואזי אובד העשירות דקדשה אזי נמשך, חס ושלום, כל שפע העשירות להסטרא אחרא, דהינו להעכו"ם והרשעים בחינת ערב רב וכנ"ל, כי הרשעים הם בעצמם בבחינת כעס, כי מכעיסים את ה' יתברך במעשיהם, כמו שכתוב, "כעסוני בהבליהם". וכשנפגם העשירות על ידי כעס אזי נמשכת להם וכנ"ל. וזה עקר גלות מצרים וכן כל הגליות, בפרט הגלות הזה שכל השפע וכל העשירות הוא אצלם וישראל נזונין מתמצית, ועל ידי זה נפשות ישראל בגלות אצלם, כי העשירות שרש הנפשות וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת שהוא בחינת פגם הכעס וכן על ידי כל אחד ואחד שאינו נשמר מכעס וכנ"ל. ועל כן עקר גאלת מצרים היה על ידי שהוציאו העשירות ממצרים בחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול וכנ"ל. ועל כן קבלו כל העשירות מהמצרים בעצמם, כמו שכתוב, "וישאלו ממצרים כלי כסף וכו'". כי זה היה עקר התקון, כי עשירות של המצרים היה באמת של ישראל, כי כל ההשפעות וכל העשירות וכל טוב יורד רק לישראל שבשבילם נברא ומתקים הכל. וכמו שכתוב, "אך טוב לישראל". שכל הטוב הוא רק לישראל רק על ידי שפגמו בכעס ירד העשירות למצרים ועל ידי זה נתגלגלו וירדו גם נפשותם למצרים, הינו על ידי שלא שברו את כעסם וחרון אפם שהיה להם על יוסף ומכרוהו למצרים, כמו שכתוב , "כי באפם הרגו איש וכו'". על ידי זה גרמו שירד כל העשירות למצרים ועל ידי זה נתגלגלו גם הם למצרים וכשזכו לעשות תשובה ולתקן זאת עד שחמל עליהם ה' יתברך וגאלם ועקר הגאלה היתה בזכות אברהם שהוא בחינת חסד הפך כעס וחרון אף, אזי זכו שהוציאו כל העשירות ממצרים, שעל ידי זה היתה עקר הגאלה וקבלו העשירות מהמצרים בעצמם דיקא, כי באמת הוא עשירות שלהם רק שירד להם על ידי עוון הכעס ועכשו על ידי זכות חסד לאברהם חזר העשירות למקומו לישראל שהוא שלהם מתחלת השרש וכנ"ל:
וזה בחינת מרור על שם וימררו את חייהם בעבדה קשה וכו', הינו שעתה יוצאין מגלות מצרים ומעלין את העשירות ממרירות הכעס שמשם מרירת ויגיעת הפרנסה כנ"ל, כי עתה זכינו למצה שהיא השפעת אור הגדול מלמעלה שאנו מקבלין אותו בבחינת מצה קדם שבא לידי אחיזת הכעס שהוא בחינת חמץ כנ"ל, שעל ידי זה אנו חוזרין ולוקחין כל השפע מהגלות מפרעה ומצרים, כי חוזר העשירות למקומו לישראל, על כן צריכין לאכל מרור כדי לזכר את מרירות השעבוד שהוא מרירות הפרנסה למען ידעו בני ישראל מעתה כמה וכמה צריכין לשמר את עצמם מכעס שהוא טורף הנפש, שעל ידי זה אובדין העשירות ונופלין למרירות יגיעת הפרנסה ובזה שאוכלין מרור בליל פסח ממתיקין ומבטלין מרירת השעבוד של מצרים שהוא מרירת הפרנסה שנמשך מכעס, שהוא בחינת עצבות ומרירות, כמו שכתוב (דניאל יא), "ויתמרמר מלך הנגב". שפרושו לשון כעס. ועתה אנו יוצאין מכל זה ומהפכין הכל ומעלין הכל למקומו ושרשו, כי מעלין העשירות למקומו לישראל, כי מרור שאוכלין עם המצה מרמז שמרירת השעבוד שהוא בחינת עניות וחסרון הפרנסה נתהפך עתה לעשירות גדול, כי חזרו והעלו העשירות ממצרים שלקחו וגזלו לעצמן העשירות של ישראל ומררו את חייהם בעבודה קשה שהוא יגיעת הפרנסה וכנ"ל ועתה חזר הכל לישראל. וגם על ידי אכילת מרור יזכר כל אחד כמה צריך לשמר את עצמו מכעס כדי לזכות לעשירות דקדשה כדי להנצל ממרירות שסבלנו במצרים שהוא בחינת מרירת הפרנסה כנ"ל:
וזה בחינת הטבול בחרסת שהוא זכר לטיט שנתענו בו במצרים, כי כשנופלין, חס ושלום, למרירת יגיעת הפרנסה על ידי פגם הכעס, שהוא בחינת תאות ממון, זהו בחינת טיט היון, כי תאות ממון נקרא בור אין מים בו, כמו שמבאר במקום אחר, כמו שפרש רש"י על פסוק, "ויעלני מבור שאון מטיט היון", שנאמר על גלות מצרים. על כן כשהיצר הרע מסית לאדם שיכעס צריך להזכיר את עצמו כמה וכמה יפסיד על ידי זה בגשמיות וברוחניות, כי יפסיד על ידי הכעס את העשירות דקדשה, שהוא שרש כל הנפשות כנ"ל. ושם בעשירות דקדשה כל הגונין עלאין וכל הניצוצות הקדושות. ואם, חס ושלום, לא יעצר ברוחו ויכעס, חס ושלום, יאבד הכל ויפל ליגיעות וטרחות ומרירות הפרנסה שהוא בחינת תאות ממון, שהוא בחינת טיט היון, שהוא עקר מרירת הגלות, שעל זה נאמר, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'". כי מבאר בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהמעשה של בעל תפלה , שמכל התאוות יכולין להוציא חוץ מתאות ממון וכו' אם לא וכו' ועל כן תאות ממון הוא בחינת 'יון מצולה ואין מעמד' בחינת 'טיט היון'. וזה בחינת חרסת זכר לטיט לזכר עני ושעבוד מצרים שהוא בחינת מרירת השעבוד של תאות ממון, שהוא בחינת טיט היון כנ"ל שצריכין לזכר זאת לשמר את עצמו מכעס כדי לזכות לעשירות דקדשה כנ"ל ועשירות דקדשה הוא בבחינת חרסת שנעשה מפרות שנמשלו בהם ישראל, כמו שכתוב בשלחן ערוך, כי נפשות ישראל שרשם בעשירות דקדשה ששם כל הגונין שמאירין בנפשות ישראל בבחינת ישראל אשר בך אתפאר ועל שם זה נקראים ישראל על שם אלו הפרות החשובים שהם תפוחים ואגוזים וכו' עין שם ההתפארות והגונין שבהם, כמו שכתוב: "אל גנת אגוז ירדתי לראות וכו' הפרחה הגפן הנצו הרמנים". שמרמז על הגונין ומעשים טובים של ישראל, על כן על ידי החרסת שנעשה מאלו הפרות שנמשלו בהם ישראל, על ידי זה מעוררין הגונין עלאין שהם בחינת עשירות דקדשה, בחינת שרש נפשות ישראל ובזה מבטלין וממתיקין בחינת טיט היון, שהוא בחינת גלות מצרים, שהוא בחינת עניות וכו' כנ"ל. ובאלו החרסת טובלין את המרור, שהוא בחינת הכעס, להורות שכשבא לכלל כעס יזכר את יקר תפארת הגונין של שרש נפשות ישראל שהוא עשירות דקדשה, ועל ידי זה יעצר את רוחו ויכבש כעסו כדי שיזכה לעשירות הזה. נמצא, שמבטל הכעס, שהוא בחינת מרור, על ידי שזוכר בעשירות, שהוא בחינת גונין, שהוא בחינת חרסת, שנעשה מפרות שנמשלו בהם ישראל שבהם כל הגונין וכנ"ל. וזהו בחינת טבול המרור בחרסת וכנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר, שהוא הכנה לקבלת התורה בשבועות, שהוא עקר התקרבות נפשות ישראל לאביהם שבשמים, כי בפסח, שהוא יציאת מצרים, שאז יוצאין מזהמת מצרים, אז התחלת התקרבות הנפשות לה' יתברך ואז מאיר ומשפיע ה' יתברך אור גדול ונפלא מאד שלא בהדרגה כדי לגאל ולהוציאם מתקף זהמת מצרים שלא היה אפשר להוציאם משם כי אם על ידי זה, על ידי שגלה והביא עליהם אור גדול מאד וכו' כמובא בכונות, אבל אחר יום ראשון נסתלק זה האור ולא נשאר רק רשימה ואז צריכין לטהר עצמן מזהמת מצרים בהדרגה ובמדה, שזהו בחינת ספירת העמר כמובא, הינו שבספירה אנו מתחילין להתקרב לה' יתברך בהדרגה ובמדה. וזהו בחינת הנפת עמר שעורים, כי עמר שעורים הוא בחינת חמשה גבורות מנצפ"ך, כמובא שהוא שרש הנפשות שיוצאין מגבורות כידוע, (וכמבאר בסימן סח וסט ששיך להתורה הנ"ל) ואז ביום ראשון של ספירה אז הוא התחלת התקרבות הנפשות לה' יתברך להכין עצמן לקבלת התורה, אז מניפין העמר שעורים שהוא שרש הנפשות כנ"ל ועל כן הקרבן אז בבחינת מאכל בהמה, כי מעלין הנפשות מזהמתם שהיו משקעין במעשה בהמיות, ומעלין אותם משם ומרימין אותם ומקרבין אותם לה' יתברך ועל כן אז צריכין להתחיל לספר הימים והשבועות, כי מכאן ולהלאה חשבנא, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי הספירה זה בחינת משפט הנ"ל שצריכין כשמקרבין הנפשות לה' יתברך, כי משפט הוא בחינת חשבון ומספר ומנין שצריך האדם לשפט את עצמו בכל יום לתן דין וחשבון בינו לבין קונו על כל המעשים שהוא עושה למען יזהר מעתה לסור מרע ולעשות הטוב, כי עקר המשפט הוא בבחינת חשבון, דהינו שהוא ממארי דחשבנא שחושב ושופט את כל דרכיו בכל יום ויום: כי צריך לידע שכל ימיו חרוצים וקצובים ומנויים, כמו שכתוב (איוב יד): "אם חרוצים ימיו מספר חדשיו וכו'". וצריך לתן דין וחשבון על כל המעשים שבכל יום ויום. וזה בחינת ספירה שצריכין לספר הימים והשבועות, שעל ידי זה ממשיכין בחינת משפט הנ"ל שיזכה לשפט את עצמו בכל יום ויום שיזהר שיהיו שלמים ותמימים לה' יתברך בבחינת תמימות תהיינה, ועל כן צריכין לספר מיום הנפת העמר עד עצרת, דהינו מתחלת התקרבות הנפשות שאז מתחילין לבנות ההיכל הקדש הנ"ל, שאז צריכין להתחיל לעסק במשפט שהוא בחינת ספירה כנ"ל כדי לכלות ולשרף את הרע שסביב הנפשות. עד שזוכין בשבועות אחר גמר הספירה, שהוא בחינת משפט, שאז נתלהב ויוצא לאור אש המשפט, ואז זוכין לקבל את התורה שנקראת משפט שמקבלין אותה על ידי האש, כמו שכתוב, "ודבריו שמענו מתוך האש". כי להאש של מתן תורה זכו על ידי המשפט שהמשיכו עליהם בכל ימי הספירה וכנ"ל, ואז הוא גמר בטול הרע, ואז עקר שלמות התקרבות הנפשות לה' יתברך שהוא קבלת התורה שזוכין בשבועות. ועל כן באמת ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן על ידי אש המשפט שזכו על ידי הספירה כנ"ל, רק על ידי הערב רב שנתקרבו גם כן, שלהם אין מועיל משפט כנ"ל, על ידי זה גרמו אחר כך מה שגרמו. וזהו בחינת אני אמרתי אלקים אתם וכו' שנאמר במזמור פב שמדבר כלו ממשפט, כמו שכתוב שם, "בקרב אלהים ישפט עד מתי תשפטו עול וכו' שפטו דל ויתום וכו'". כי על ידי המשפט נתבטל הרע עד שהיו דומין למלאכים, כי פסקה זהמתן. שזהו בחינת אני אמרתי אלקים אתם וכו', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, אך על ידי חטא העגל שגרמו הערב רב שאין מועיל להם משפט, על ידי זה "אכן כאדם תמותון וכו'". ועל כן מסים, "קומה אלקים שפטה הארץ וכו'". הינו שהוא מבקש שעתה אנו צריכים שה' יתברך בעצמו יעורר אש המשפט לכלות ולבער הרע של הערב רב שאין בנו כח לבערו על ידי אש המשפט שלנו כי אם ה' יתברך בעצמו צריך לסיע לנו ולהמשיך המשפט שלו עליהם כדי לבער הרע שלהם גם כן עד שכל הגויים יתקרבו אליו יתברך שזהו בחינת כי אתה תנחל בכל הגוים, כי ה' יתברך בודאי יש לו כח לכבש ולנחל כל הגויים להכניע ולבטל הרע של כלם כמו שיהיה באמת לעתיד שיתקים, "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו'":
וזה בחינת קריעת ים סוף בשביעי של פסח שהוא יום ששי לספירת העמר, כי יום הששי לספירה הוא בחינת יוסף הצדיק, בחינת יסוד, בחינת תקון הברית כמובא. ויוסף הוא בחינת תקון המשפט, בבחינת משפט לאלקי יעקב עדות ביהוסף שמו וכו', כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי ויעקב הוא בבחינת משפט, כמו שכתוב במקרא זה, וכמו שכתוב, "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". ועל ידי זה זכה יוסף לעמד בנסיון גדול ולא פגם בברית, כי עקר כבישת היצר זוכין על ידי משפט, על ידי ששופטין ודנין את עצמו בעצמו שבודאי אינו בדין לחטא נגדו יתברך הגומל לו כל הטובות ועתיד להפרע ממנו על הכל כמו שאמר יוסף אז, "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלקים", ועל ידי זה כבש את יצרו ומנע את עצמו מן העברה, כי זה עקר המשפט שהאדם צריך לשפט את עצמו, דהינו שישפט את עצמו תמיד איך ראוי לו להתנהג בכל יום ויום, ובפרט כשבא לידי איזה נסיון ומשקל שהיצר מסיתו לאיזה תאוה או מדה רעה שאז עקר המשפט שצריך לשפט את עצמו אם כך ראוי לו לעשות. ועקר הנסיון והמשקל הוא בתאות נאוף, שהוא רע הכולל, ושם עקר המשפט שצריך האדם להתירא מאד ממשפטו ודינו יתברך ולשפט את עצמו בעצמו ולברח מן העברה, כמו שאמרו, הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה. וכמו שכתוב, "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וכו'". וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שצריך שיהיה להאדם ישוב הדעת שיישב את עצמו היטב מה תכלית מכל התאוות וכו', שכל זה הוא בחינת משפט הנ"ל שעקרו הוא בתאוה הנ"ל. ויוסף זכה לבחינת משפט בשלמות שעל ידי זה עמד בנסיון וכנ"ל:
ובזה תראה נפלאות מה שהאיר ה' עיני שמצאתי בדברי רבותינו זכרונם לברכה שיוסף עמד בנסיון על ידי משפט דיקא, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה, דמות דיוקנו של אביו נזדמנה לו. ואמר לו, עתידין אחיך שיהיו נכתבין על החשן וכו' רצונך וכו', ועל ידי זה עמד בנסיון. נמצא, שעקר כבישת יצרו היתה על ידי שהזכיר לו את החשן המשפט שהוא בחינת משפט הנ"ל, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת רבועא הנ"ל, בחינת רבוע היה כפול וכו', עין שם. נמצא מבאר שיוסף עמד בנסיון על ידי בחינת משפט דיקא, דהינו על ידי שהזכיר לו את חשן המשפט ששם יהיה נחקק שמו בתוך שמות שאר השבטים הקדושים שכלם היו צדיקים גדולים וזכו למשפט הנ"ל, כי היו בני יעקב שהוא בחינת משפט ועל ידי זה זכו כלם להחקק על חשן המשפט, ועל ידי זה דיקא מנע יוסף את עצמו מלחטא כנ"ל, כי עקר תקון הברית זוכין על ידי בחינת משפט הנ"ל כנ"ל: וזה בחינת שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים, שפרש רש"י שהעכו"ם מסיתין את ישראל שיטעו אחריהם, חס ושלום, משיבין ישראל, "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים", שהם דגלי המדבר, עין שם. הינו, כי ישראל היו מהלכין בארבעה דגלים שהם בחינת ארבעה מחנות השכינה, שזהו בחינת משפט הנ"ל, שהוא בחינת רבועא, בחינת רבוע היה כפול כנ"ל ובזה הכח היו הורגין כל הנחשים והעקרבים וכל השונאים וכל הקלפות וסטרין אחרנין שעמדו כנגדם במדבר, כמו שכתוב, "המוליכך במדבר הגדל הזה נחש שרף ועקרב וצמאון", שהם בחינת ארבע קלפות שעמדו כנגדם כמובא. וישראל הרגו והכניעו אותם על ידי בחינת המשפט הנ"ל שמבער הרע כנ"ל, שהוא בחינת רבועא, בחינת ארבעה דגלים כנ"ל. ועל כן כשהרע, שהם העכו"ם, מסיתין את ישראל לנטות אחריהם, חס ושלום, הם משיבין להם, "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים". שהם ארבעה דגלי המדבר, כי על ידי ארבעה דגלים, בחינת רבועא, בחינת משפט, על ידי זה מכניעין את הרע עד שאין להם כח להתאחז בלב בני ישראל להטותם מה' יתברך, חס ושלום, וכנ"ל. וזה שאומרים, "שובי שובי ונחזה בך". ופרש רש"י, ונמני מנך ממנים ושופטים, כמו שכתוב , "ואתה תחזה וכו'", הינו שהעכו"ם רוצים לקלקל ולפגם, חס ושלום, משפט דקדשה של ישראל על ידי המשפט שלהם, אבל ישראל משיבין שהמשפט שלנו חזק ותקיף על ידי כח הארבעה דגלים שהם בחינת רבועא, בחינת משפט דקדשה כנ"ל: ועל כן דמות דיוקנו של יעקב נזדמנה לו ליוסף ואמר לו, עתידין אחיך שיכתבו על חשן המשפט וכו'. כי יעקב הוא בעצמו בחינת משפט כנ"ל:
ועל כן אז בששי לספירה שהוא שביעי של פסח, אז זוכין לקריעת ים סוף, שאז הוא גמר גאלת מצרים, כי אז נפלו המצריים לגמרי על ידי בטול הרע שזכו אז על ידי שהאיר עליהם אז תקון המשפט שנמשך על ידי יוסף שעמד בנסיון, שעל ידי זה הוא עקר הנס של קריעת ים סוף, כמו שכתוב, הים ראה וינס ויצא החוצה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ואז זוכין לעשירות גדול בחינת בזת הים שהיתה גדולה משל מצרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי על ידי הכנעת הרע על ידי המשפט כנ"ל, על ידי זה נכנע ונתבטל הכעס, שהוא הרע שרוצה להתאחז בנפשות ישראל, חס ושלום ולהפך שפע העשירות לכעס, ואז כשנתבטל הרע, שהוא הכעס, אז זוכין לעשירות גדול, שהוא בחינת חומה, שזכו בקריעת ים סוף, שהוא בזת הים, שזהו בחינת והמים להם חומה, כי זכו לחומה של עשירות וכמבאר לעיל. ועל כן מאז והלאה התר החמץ, כי אין מתיראין עוד מכעס אפלו כשאוכלין חמץ, כי כבר זכו לחומה של עשירות בשלמות וכמבאר לעיל. ועל כן בכל ימי הספירה אנו ממשיכין השפע של ברכה ועשירות, כי בימי הספירה, שהם ימי ניסן ואיר, אז גדלין וצומחין כל הפרות שהם עקר העשירות, כי אז בימי הספירה הוא התקרבות הנפשות לה' יתברך שלזה צריכין להמשיך עשירות גדול דקדשה לישראל כדי שיתקרבו כל הנפשות לה' יתברך, כמו שנתבאר לעיל. וזהו שאנו מבקשים אחר הספירה, "יברכנו אלקים אלקינו וכו'", הינו שימשיך לנו ברכה ושפע עשירות גדול וזה שאומרים תחלה, "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך". שנזכה לידע בארץ דרכיו יתברך איך להתקרב אליו עד שגם כל הגויים ידעו ישועתו, דהינו שכלם יתקרבו אליו יתברך, שזה עקר הישועה מכל הישועות. וזהו, "ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישר וכו'". 'כי תשפט' דיקא בחינת משפט הנ"ל, שעל ידי זה עקר ההתקרבות כנ"ל. וזהו שמסימין, "יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ". הינו שאנו מבקשים שה' יתברך יברכנו ויתן לנו עשירות גדול דקדשה, ואז בודאי 'וייראו אותו כל אפסי ארץ', כי כשבני ישראל הצדיקים והכשרים זוכין לעשירות וברכה, אזי כל הנפשות שבקצה ארץ מתקרבים אליו יתברך לעבודתו ויראתו בבחינת לשמך ולזכרך תאות נפש וכו', כי הגדלת השם והנפש הוא על ידי עשירות וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם: וזה בחינת וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה וכו' עד ממחרת השבת השביעת וכו'. כי עקר בחינת ספירת העמר הוא להמשיך בחינת קדשת שבת שהוא בחינת בטול הרע בבחינת 'את שבתתי תשמרו' דא עגולא ורבועא וכו', שהם בחינת משפט ועשירות, שהם בחינת יד ושם, בחינת בית וחומה, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם והבן: הלכה ה בהלכות גביות חוב הלכה ה אות טו: