ליקוטי הלכות · חושן משפט א · כח והרשאה ג

ענין הרשאה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה המתחלת, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו'. מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז וכו', עין שם סימן טו: והכלל לעניננו, שעל ידי משפט מעלין את היראות הנפולות לשרשן, כי כשאין משפט ואין דין למטה יש דין למעלה, חס ושלום, וכששופטין את האדם במשפט דלעלא אזי הדין נתלבש בכל הדברים וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך לעשות דין בזה האדם. אבל על ידי משפט שהאדם שופט את עצמו, הינו מה שהאדם מתבודד בינו לבין קונו ומחשב דרכיו ומפשפש במעשיו ושופט ודן את עצמו על כל דבר ודבר שעושה אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימיו, חס ושלום, במעשים כאלה ושופט ודן את עצמו בעצמו ועל ידי שהוא בעצמו שופט את עצמו על ידי זה מבטל הדין שלמעלה שלא יבוא עליו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה ואז אין היראה והדין מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר. ועל כן על ידי זה היראה עולה מהקלפה, הינו על ידי משפט הנ"ל, כי מתחלה היתה היראה נתלבש בקלפה, דהינו מה שהאדם מפחד את עצמו מאיזה שר או מגנבים ושאר פחדים, זה הוא שהיראה נתלבש באותו הדבר וכו' וכל זה הוא מחמת שלא שפט את עצמו שעל ידי זה יש דין של מעלה שמתלבש את עצמו בכל הדברים וכנ"ל, אבל על ידי משפט ששופט את עצמו, על ידי זה אין דין למעלה ואז אין הדין והיראה מתלבש עצמו בשום דבר ואז עולה היראה הנפולה לשרשה וכו' ושרש היראה הוא הדעת וכו' ועל ידי שעולה היראה לשרשה, שהוא הדעת, על ידי זה נשלם הדעת. ועל ידי זה זוכה לתורה שבנגלה. ועל ידי תורה שבנגלה זוכה לתפלה במסירת נפש, ועל ידי תפלה זוכה לתורה שבנסתר, שהוא אור הגנוז וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כח והרשאה, שיש כח למי שיש לו דין ומשפט על חברו מחמת איזה תביעה ואינו יכול לתבעו למשפט בעצמו מחמת הרחק הדרך או מאיזה סבה יש לו כח להתובע בעל המשפט לעשות מרשה למסר הדין והמשפט לחברו, וחברו יתבענו למשפט על ידי הכח והרשאה שיש לו ממנו, הינו ממש ענין הנ"ל המבאר למעלה שכל זמן שאין משפט יש כח להמשפט להתלבש עצמו בכל הדברים שבעולם בבחינת למשפטיך עמדו, אזי הכל עבדיך וכו' כנ"ל, ועל כן יש כח להתובע בעל המשפט למסר משפטו ותביעתו לכל מי שירצה ולתן לו כח והרשאה ואזי יש לו כחו, כי כך הוא חק המשפט שיש לו כח להתלבש עצמו בכל אדם ובכל הדברים כדי לעשות משפט כנ"ל. ועל כן יכולים לתן כח והרשאה על כל התביעות שבעולם אפלו על תביעת מלוה דכפר ביה אף על פי שמדין הקנאה אין יכולין להקנות לחברו תביעה כזו בשום קנין, כמבאר בפוסקים, אך בתורת כח הרשאה יכול להרשות אותו, כמבאר שם בסמ"ע וש"ך. והעקר הוא כנ"ל, כי כל זה הוא כח המשפט כנ"ל, כי באמת הוא ראוי שכל אדם ישפט את עצמו כנ"ל. ומי ששופט את עצמו תמיד על כל דבר בודאי לא יצטרך לבוא לדין לפני בית דין להוציא ממנו ממון בדין, כי בודאי יקדים לסלק לחברו מה שמגיע לו על פי האמת, כי בודאי כך ראוי לכל אדם שישפט את עצמו על כל דבר, ובפרט בדיני ממונות כשיודע שיש בידו איזה ממון של חברו שישפט את עצמו בעצמו ויסלק לחברו קדם שיתבענו לדין, וכעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "שנאי בצע", האי דינא דמפקין מניה ממונא בדינא לאו דינא הוא. וכמו כן ראוי לכל אדם. נמצא זה שהוא נתבע ולא סלק לחברו בעצמו קדם שיבוא למשפט נמצא שפגם במשפט וכשאין משפט, הינו שאין האדם שופט את עצמו אזי יש כח בהמשפט שיתלבש את עצמו בכל הדברים שבעולם כנ"ל. ועל כן יש כח להתובע למסר משפטו לכל מי שירצה ולתן לו כח והרשאה אפלו על דבר שאין יכול להקנות לחברו בתורת הקנאה גמורה, אף על פי כן בחק המשפט יכול להרשות אותו שיוכל לתבע את חברו ולא יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את, כי באמת כל אדם הוא בעל דבר דידיה כשמקבל כח מהתובע, כי זהו בחינת כח המשפט שיש לו כח להתלבש בכל הדברים בבחינת למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך כנ"ל, ועל כן כל אדם הוא בעל דבר דידיה אף על פי שלא קנה התביעה בקנין גמור, אף על פי כן הוא בעל דבר דידיה לתבעו על ידי כח והרשאה שקבל מבעל המשפט, כי המשפט יכול להתלבש עצמו בכל הדברים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ואשר לא טוב עשה בעמיו", זה הבא בהרשאה, כי הבא בהרשאה זה בחינת שנתלבש בו במשפט. וכשנתלבש בו המשפט באיזה דבר זהו בחינת יראות הנפולות כנ"ל. שמהם אחיזת החיצונים ועל כן כל אלו שנמסר ונתלבש בהם המשפט לעשות דין באדם הם נקראין חיצונים ומזיקי עלמא, כי מאחר שנפלה היראה שלמעלה על ידי פגם המשפט ונתלבשה בדברים חיצוניים מזה יש להקלפות יניקה, חס ושלום, כי עקר יניקתם מקדשות הנפולות כידוע. ומחמת זה בעצמו צריך האדם לרחם על עצמו ולשמר את עצמו מאד מאד לשפט את עצמו בעצמו כדי שלא יצטרך הדין, חס ושלום, להתלבש במה שיתלבש חס ושלום, כי אז יתגברו הם, חס ושלום וחס ושלום. יהיה דין אכזרי, חלילה, כי אכזרים המה ולא ירחמו. ועל כן צריך לשמר את עצמו מאד לשפט את עצמו כדי שלא יהיה נמסר הדין למי שיהיה נמסר חס ושלום, כנ"ל. ועל כן זה הבא בהרשאה אף על פי שבאמת יש לו כח לקבל כח המשפט מהתובע ולתבע את הנתבע ולעשות בו משפט כדת, אף על פי כן נקרא 'לא טוב עשה', כי בודאי הוא לא טוב מאחר שנמסר ונשתלשל המשפט לאחר שזהו בחינת יראה הנפולה שהוא בחינת אחיזת החיצונים מזיקי עלמא שכל כחם מיראות הנפולות כנ"ל, על כן נקרא לא טוב עשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי אין טוב אלא אחד, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה, כמה פעמים שעקר הטוב בעצם הוא בחינת אחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאז יהיה כלו טוב שיברכו על הכל הטוב והמיטיב. וכל הצרות והרעות והגזרות, חס ושלום, כלם נמשכין רק מחמת הרחוק מאחד, כי ה' יתברך הוא טוב ומיטיב לכל ועקר אחיזת הרע הוא רק מחמת ההשתלשלות והרחוק מאחד שמשם עקר אחיזת החיצונים שאחיזתם מבחינת בקשו חשבנות רבים כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן נא. ועל כן עקר תקון המשפט הוא כשאדם שופט את עצמו בינו לבין קונו ומבקש מה' יתברך רחמים ותחנונים שיקל מעליו משפטיו ודיניו ומצדיק עליו את הדין ואומר, ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית וכו' לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים וכו' וכיוצא בזה ומשתטח ומבקש מלפניו יתברך שיעשה עמו לפנים משורת הדין. ואז כששופט את עצמו ואין הדין שלמעלה צריך להתלבש את עצמו בשאר דברים אזי אין להם שום יניקה כלל ואז ה' יתברך שופט אותו ברחמים בחמלה וחנינה או מוחל לו לגמרי, כי ה' יתברך חנון ורחום ומרבה להיטיב, אבל כשאין שופט את עצמו אזי יש דין למעלה ואזי, חס ושלום, הדין מתלבש בשאר דברים ונותנין מלמעלה כח והרשאה למי שנותנין שיעשה בו משפט כתוב. וכל מה שיורד הדין והמשפט ומתלבש יותר מזה יש להם יניקה, חס ושלום, ביותר. ואז כיון שנתן רשות למשחית, חס ושלום, ה' יתברך ירחם ויציל כל ישראל מדינים כאלה, רחמנא לצלן, רחמנא לישזבן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שבקש דוד המלך עליו השלום, "שפטני ה' וכו', מלפניך משפטי יצא". ובמקום אחר הוא אומר, "אל תבוא במשפט את עבדך". וכמו שהקשו רבותינו זכרונם לברכה, אך על פי הנ"ל מישב היטב על נכון, כי דוד המלך עליו השלום בקש שיהיה משפטו מה' יתברך בעצמו, כמו שכתוב, "שפטני ה' מלפניך משפטי יצא וכו'". ואז בודאי יהיה המשפט ברחמים ובחמלה גדולה, אבל לא יתלבש המשפט, חס ושלום, בשאר דברים כנ"ל. וזהו, "אל תבוא במשפט את עבדך", שהוא בחינה שה' יתברך בא בהתלבשות בבחינת הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בחינת התלבשות, כי באמת ה' יתברך מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה וכשאדם זוכר את ה' יתברך ואינו שוכח אותו אפלו שעה קלה נמצא הוא קרוב לה' יתברך תמיד והוא שופט את עצמו בכל עת לפני ה' יתברך בעצמו ואז משפטו יוצא רק מה' יתברך בעצמו ואז בודאי הוא נצול מכל המשפטים והדינים כנ"ל. ועל זה בקש דוד המלך עליו השלום: "מלפניך משפטי יצא וכו'" כנ"ל. אבל כשאין האדם מתבודד בינו לבין קונו לחשב על דרכיו ולשפט את עצמו על כל דבר. נמצא, שה' יתברך רחוק מבין עיניו ושוכח, חס ושלום, לפני מי הוא עתיד לתן דין וחשבון. וכמו שהוא מתרחק מה' יתברך כמו כן, כביכול, ה' יתברך מתרחק ממנו חס ושלום, כי יום תעזבני יומים אעזבך, ואזי בעת שמגיע המשפט עליו אזי, כביכול, ה' יתברך מתלבש את עצמו ובא אליו בדין ומשפט כמו מי שבא מרחוק ומתלבש את עצמו בלבושים אחרים שאזי אין האדם מכיר אותו. כמו כן ה' יתברך שנתרחק ממנו על ידי מעשיו על שלא חשב דרכיו ולא שפט את עצמו בכל עת. הוא יתברך בא אליו במשפט. כמו מי שבא מרחוק. בבחינת ה' במשפט יבוא, הינו שהמשפט מתלבש בשאר דברים וכנ"ל ואז קשה להכיר אותו. וצריכין אז להביט היטב להכירו יתברך, כי באמת אפלו אם אין האדם זוכה לפשפש במעשיו ולשפט את עצמו מקדם עד שבא הדין עליו, חס ושלום, הוא צריך על כל פנים אחר כך לשוב עד המכהו ולהעלות כל היראות הנפולות לה' יתברך, דהינו

העתקת הקטע עם מראה המקום

שיתבונן שאין שום דבר שיוכל ליראות ולהפחיד אותו או לעשות בו דין ויסורים חס ושלום, כי אם על פי משפט שלמעלה על ידי חיות אלקות שנתלבש בזה הדבר שזהו בחינת יראה עלאה שירדה מכסאה בעוונותיו ונתלבשה באלו הדברים שיש לו פחד ויסורים מהם, חס ושלום, ואז כשמתבונן כל זאת היטב באמת ובתמים ומפשפש במעשיו ושופט את עצמו עכשו על כל פנים ושב בתשובה שלמה לה' יתברך אזי זוכה להעלות כל היראות הנפולות לשרשן כנ"ל, אבל באמת קשה מאד אז להעלותן ולבררן כי אם ביגיעה גדולה וברחמים רבים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יז), "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו'". ובפרט מי יודע אם יזכה להתעורר אז לשוב באמת, כי לפעמים אפלו כשהיסורין באין על האדם, חס ושלום, אף על פי כן אינו זוכה לשוב לה' יתברך ולפעמים היסורין מעקמין את לבבו יותר מה' יתברך, חס ושלום, כי הם בחינת יראות הנפולות שמהם אחיזת החיצונים כנ"ל. ועל כן לפעמים אם אינו זוכה להתגבר הם מטעין ומעקמין את לבבו יותר, חס ושלום, על כן טוב לגבר שיקדים לשפט את עצמו מקדם כנ"ל כדי שלא יצטרך הדין להתלבש את עצמו, חס ושלום. וזהו, "אל תבוא במשפט את עבדך", שלא יבוא במשפט, הינו שלא יתלבש המשפט בדברים אחרים רחוקים ממנו יתברך, כי אז בודאי 'לא יצדק לפניו כל חי', אבל כשקרובים לה' יתברך והמשפט ממנו יתברך בעצמו על ידי שהאדם שופט את עצמו אזי המשפט הוא רק רחמים וחמלה וחנינה, כי משפט הוא רחמי, כמו שאיתא בזהר הקדוש:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חרבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. כי עקר חרבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב, "ההפכים ללענה משפט" (עמוס ה). וכמו שכתוב בפסוקים רבים וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שחרבן בית המקדש היה על ענוי הדין ועל עוות הדין וכו'. כי בית המקדש כלול מכל הבחינות הנ"ל, הנאמרים בתורה הנ"ל, כי בבית המקדש שם עקר תקון המשפט, כי שם היתה יושבת סנהדרי גדולה שמהם יוצא משפט צדק לכל העולם ועל ידי זה עולה היראה שזהו בחינת הבית המקדש שנקרא יראה, כמו שכתוב, "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וכו'". וכמו שאמר יעקב, "מה נורא המקום הזה". ועל שם זה נקרא ירושלים בחינת יראה שלם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל ידי היראה זוכין לדעת שזהו בחינת הבית המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל ידי הדעת זוכין לתורה שבנגלה, כי עקר התגלות התורה היה בבית המקדש שמשם תצא תורה בין דין לדין ובין דם לדם, כמו שכתוב, "וקמת ועלית אל המקום וכו' על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה". ועל ידי התורה שבנגלה זוכין לתפלה בשלמות שזה היה בבית המקדש ששם עקר התפלה, כמו שכתוב, "כי ביתי בית תפלה". ודרך שם עולין כל התפלות אשר יתפללו אל הבית הזה, כי המתפלל צריך שיכון את לבו לבית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל ידי התפלה זוכין לתורה שבנסתר, שזהו בחינת בית המקדש בחינת קדש שהוא סתרי אוריתא, כמו שמבאר שם בתורה הנ"ל

העתקת הקטע עם מראה המקום

על פסוק, "הר זה קנתה ימינו", עין שם. נמצא, שבית המקדש היה כלול מכל התקונים הנ"ל. וכל הבחינות הנ"ל כלם תלויים במשפט שבו תלוי הכל כמבאר לעיל שעקר ההתחלה הוא ממשפט, הינו התבודדות בינו לבין קונו וכו' כנ"ל, שעל ידי זה עולה היראה, כי נתבטלין היראות הנפולות ועל ידי זה זוכין לדעת ולכל הבחינות הנ"ל. ועל כן על ידי שפגמו במשפט כנ"ל, על ידי זה נחרב הבית המקדש ונתבטלו כל הבחינות הנ"ל, כי נתלבש הדין והיראה במלכות הרשעה של בבל ונתן להם רשות להחריבו והכל על ידי פגם המשפט כנ"ל. וזה שכתוב, "מקום המשפט שמה הרשע וכו'" הינו כנ"ל, כי הרשע בא במקום המשפט, כי מחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנצר וחבריו ובמקום המשפט שמה הרשע, כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקבל מהמשפט כמו הבא בהרשאה שהוא בא במקום התובע, כן הוא בא במקום המשפט, כי המשפט נתלבש בו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שגזרו ארבעה תעניות על חרבן בית המקדש, גם נוהגין להתאבל בין המצרים ולומר חצות לבכות על חרבן בית המקדש ומסגפין עצמן מבשר ויין וכיוצא כל אחד כפי מנהגו, כי כל התעניתים והסגופים שהיראים עושין, הכל הוא בבחינת משפט הנ"ל ששופטין את עצמם קדם שיבוא הדין של מעלה, חס ושלום, כדי לבטל הדין שלמעלה על ידי המשפט ששופט את עצמו כנ"ל. כי לפעמים האדם רואה שאין די לו בדבורים מה שהוא שופט את עצמו ואזי הוא בעצמו נותן משפט על עצמו שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה ואף על פי שבאמת בודאי אין זה מספיק אפלו חלק מאלף כנגד מה שפגם, כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגף עצמנו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת למי שמאמין בעצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ"ל, מכל שכן וכל שכן מי שעשה איזה עברה, חס ושלום, מכל שכן וכל שכן מי שקלקל הרבה מאד, חס ושלום, כמצוי עכשו בדורות הללו בעוונותינו הרבים, ואם כן לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסגופים כנגד מעשיו, אך אף על פי כן יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם, כי עקר התקון הוא המשפט, דהינו מה שהוא בעצמו שופט את עצמו ועל כן מאחר שהוא בעצמו שופט את עצמו ואינו ממתין על הדין שלמעלה על ידי זה יכול לבטל הדין שלמעלה על ידי תעניתים וסגופים שלו מאחר שהוא בעצמו שופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזה בחינת מה שאדם יכול להנצל על ידי סגוף או תענית אחד מדינים קשים ומרים הרבה מאד וגם לזכות על ידם לחיי עולם הבא, כי איתא שכל היסורין שבעולם אם יתקבצו יחד על אדם אחד כל השבעים שנה, חס ושלום, אינם נגד רגע אחת נגד כויה אחת של גיהנם, כל שכן ששופטין את האדם שנים עשר חדש בגיהנם, כל שכן שיש עברות, חס ושלום, שיורדין עליהם ואין עולים, כל שכן שיש כמה מיני ענשים קשים ומרים יותר מצער של גיהנם הקשה, כמובא בספרים, ואף על פי כן על הכל מועיל תשובה בעולם הזה. ועקר התשובה הוא בחינת המשפט הנ"ל, כי על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבודת ה' יתברך בכל פעם ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה כנ"ל, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש, דהינו שמתענה ומסגף עצמו אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו כנ"ל, אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות יותר בלי שעור וערך, אף על פי כן מבטל כלם על ידי המשפט שלו ששופט את עצמו כנ"ל, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה וכו' בשביל חרבן בית המקדש, כי חרבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט כנ"ל, על כן אנו עושין עכשו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר תקון התענית הוא המשפט הנ"ל, דהינו שיחשב דרכיו וישפט את עצמו על כל דבר כנ"ל, כמו שכתוב, "הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה וכו'". דהינו שעקר התענית לשפט את עצמו ולפתח לנתק כל הקשרים והחרצבות של רשע הטמון בקרבו שזהו עקר בחינת המשפט הנ"ל שישפט את עצמו על כל דבר כנ"ל. ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעין ולהשגיח לתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש, חס ושלום, איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, כמו שפרש רש"י על פסוק "קראו צום" במעשה דנבות (מלכים-א), כי זה עקר תקון התענית. וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית לשפט את עצמו על כל דבר שזהו עקר תקון התענית כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי בין המצרים דינים שורין, חס ושלום, שזהו בחינת היראות הנפולות כנ"ל ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שצריך לזהר מאד שלא לצאת יחידי מד' ועד ט', כמבאר בשלחן ערוך, שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות. ועל כן צריכין אז להשתדל ביותר להעלות אלו היראות הנפולות, וזה על ידי התענית הנ"ל ועל ידי אמירת חצות שמתאבלין על חרבן בית המקדש. ועקר אמירת חצות הוא בחינת משפט, כמבאר במקום אחר (בסימן קמט), כמו שכתוב, "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך". כי עקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה שהם גרמו חרבן בית המקדש, כי כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש, כי כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה, כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החרבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחרבן בית המקדש. וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו על ידי תקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל. כי עקר בנין בית המקדש על ידי משפט, כמו שכתוב, "ציון במשפט תפדה וכו'". כי עקר החרבן היה על ידי פגם המשפט כנ"ל. ועל כן על ידי תקון המשפט על ידי זה יחזר המקדש על מכונו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לשתמיט מניה קדם תשעה באב וכו', כי אז הם ימי חרבן בית המקדש שהוא פגם המשפט ואז נפל המשפט והדין אליהם כנ"ל, על כן אז קשה לישראל להצליח במשפט נגד עכו"ם, מאחר שמשפט דקדשה נפל אז ונתלבש בין העכו"ם כנ"ל. ועל כן אנו צריכין אז יגיעה גדולה בתענית ודיני אבלות שמסגפין עצמן מבשר ויין וכו' כדי להעלות המשפט והיראה הנפולה לשרשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן מתאבלין על חרבן בית המקדש שלשה שבועות דיקא, כי עקר התקון של כל הנ"ל הוא על ידי שבת קדש, כי בשבת אז עולין כל היראות הנפולות שהם כל הדינין והצרות המפחידין את האדם, חס ושלום, כי בשבת נמתקין ונתבטלין כל הדינין. בבחינת וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כלהו ערקין ואתעברו מנה ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין וכו', כי אז אין רשות לשום משחית ומזיק להפחיד לעשות שום דין כלל, כי אז בשבת בטלין כל הדינים שהם בחינת יראות הנפולות ואז עולה היראה לשרשה שהוא הדעת, כי בשבת אז הוא שלמות הדעת כמובא ששבת הוא בחינת דעת, כי אז עולה היראה לשרש הדעת שעל ידי זה נשלם הדעת כנ"ל. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בלקוטי תנינא בסימן יז). ועל כן עקר תקון בנין בית המקדש שהוא עלית היראה וכו' כנ"ל הוא על ידי שבת, כמו שכתוב, "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". כי בשבת נתבטלין כל הדינים וכל היראות הנפולות ואז עולה היראה לשרש הדעת שזהו עקר בחינת בנין בית המקדש כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת הקדוש על כוס יין בשבת, שכשרוצין לצאת מן ששת ימי החל ולכנס לקדשת שבת להמשיך עלינו קדשת שבת צריכין לקדש על כוס יין, כי כוס יין זה בחינת יראה, בחינת מלכות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שיראה הוא בחינת מלכות, כמו שאמרו, אלמלא מוראה של מלכות. וזהו בחינת כוס היין של קדוש, כמובא בכונות, כי כוס בגימטריא אלקים זה בחינת אלקים ירא, בחינת יראה, בחינת מלכות. וזה בחינת יין, בחינת יין אדם, כמו שכתוב, "אל תרא יין כי יתאדם". שהוא בחינת דין, בחינת יראה, הינו שבכניסת שבת כשיוצאין מחל לשבת עקר ההתחלה להמשיך קדשת שבת קדש הוא על ידי שתכף בכניסת שבת אנו מרימין כל היראות הנפולות לשרשם שבדעת שנקרא קדש, כי הדעת נקרא קדש כידוע. וזה בחינת קדוש על הכוס יין שמעלין ומרימין את בחינת כוס, בחינת יין, שהוא בחינת יראה מעלין אותה לשרשה שהוא הדעת שנקרא קדש ועל כן צריכין לקבל הכוס בשתי ידיו, כי הידים הם בחינת משפט שהוא עמודא דאמצעיתא שכלול מתלת שהם הגוף והידים כידוע. וזה בחינת ותאחז במשפט ידי. ואלו הידים שהם בחינת משפט הם מקבלין את הכוס ומעלין אותו, שזהו בחינת עלית היראה כנ"ל. ועל כן אוחזין את הכוס כנגד טבורא דלבא, כי שם עקר היראה שהוא דבר המסור ללב, כמבאר בהתורה הנ"ל, ואז אומרין הקדוש ומעידין שה' יתברך ברא הכל בששת ימי המעשה ושבת בשבת, שבזה מבטלין כל היראות הנפולות וכל הפחדים, כי ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, כי מאחר שיודעין שהכל ברא ה' יתברך והכל ברשותו מה לי להתירא משום אדון ומשום דבר שבעולם, כי בלתי רשותו מי יוכל לעשות לי דבר, כי הכל ברשותו לבד ואין לי להתירא כי אם מבעל הרשות שהוא הבורא היחיד יתברך ועל כן נקרא קדוש, כי על ידי זה עולה היראה להדעת שהוא בחינת קדש כנ"ל ושם כשנכללת היראה בדעת הקדש על ידי זה עולין ונכללין בתכלית קדשה העליונה שהוא בחינת אור הגנוז סתרי אוריתא שנקרא קדש כנ"ל בהתורה הנ"ל, עין שם. שזהו עקר בחינת קדשת שבת, שהוא מעין עולם הבא, שאז נזכה לאור הגנוז שיתגלה לעתיד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת נטילת הרשות שמקבלין קדם ברכת היין של הקדוש שאומרים "סברי". או "ברשות". כדי לקבל רשות מכל המסבים , כי כשרוצים לבטל היראות הנפולות ולהעלות היראה לשרשה שהוא הדעת בחינת קדש כנ"ל צריכין שיכללו כל הרשיות יחד כדי להכלל באחד ששם כלו טוב, כלו קדש כנ"ל ושם כל הדינים בטלים כנ"ל. כי עקר אחיזת הדינים והיראות הנפולות הוא רק מחמת הרחוק מאחד כנ"ל. ועל כן כשחטאו ישראל בעגל ובקשו הרבה רשיות, חס ושלום, אחר כך אמר ה' יתברך למשה, "הנה אנכי שלח לפניך מלאך וכו'". שמסר רשותו, כביכול, למלאך להוליך את ישראל, ועל כן לא חפץ משה בזה, כמו שכתוב, "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה וכו'". כי תכף כשנתן רשות לאחר אפלו למלאך הקדוש, אף על פי כן מאחר שנשתלשל הרשות ונתרחק מאחד, מזה יש להם אחיזה, חס ושלום, ויכול להגיע, חס ושלום, רשות למשחית שהם היראות הנפולות שיש להם רשות להזיק, חס ושלום, רק על ידי רבוי הרשיות והמלכיות כשנתרבו על ידי עוונות, חס ושלום, בבחינת בפשע ארץ רבים שריה, כי משם עקר אחיזת הקלפות והיצר הרע שעקר אחיזתם מכפירות שנמשכין רק מחמת שלפעמים ה' יתברך נותן רשות לשליח ולמלאך שמזה נשתלשל אחיזת הכפירות והדינים שאומרים, חס ושלום, שתי רשיות יש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על אחר שטעה על ידי זה כדאיתא שם בחגיגה, אחר מאי חזא? חזא מט"ט דיהבי ליה רשותא וכו' אמר שמע מנה וכו'. ועל כן כשרצה ה' יתברך לשלח מלאך ולתן לו רשות להוליך את ישראל. הזהיר את ישראל שיזהרו מאד לבלי לטעות, חס ושלום, על ידי זה כנ"ל וזה שכתוב שם, "הנה אנכי שלח מלאך לפניך וכו' השמר מפניו וכו' אל תמר בו". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אל תמירני בו, כי צריך אתה לזהר שלא תטעה מאחר שנתן לו רשות שלא תטעה, חס ושלום, בכפירות כמו שטעה אחר, כי שמי בקרבו, כי באמת אין לו שום רשות בפני עצמו, חס ושלום, כלל רק כל מה שעושה הוא ברשותי ובשליחותי כי שמי בקרבו כנ"ל. נמצא, שכל מה שנשתלשל רשות יותר אפלו בקדשה אפלו למלאכים קדושים, אף על פי כן מזה נשתלשל אחיזתם, חס ושלום, כנ"ל. ועל כן קדם הקדשה כוללין המלאכים רשותם יחד כדי שיוכלו להכלל באחד שזהו תכלית הקדשה כנ"ל וזהו מה שכתוב, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם וכו' קדשה כלם כאחד עונים וכו'. כי על ידי שנכלל כל רשותם יחד ונתבטלין הרבה רשיות על ידי זה נתבטלין כל החיצונים וכל היראות הנפולות, כי אין רשות לשום משחית מחמת שכל הרשיות נכללין באחד ואז עולה היראה לשרשה שהוא הדעת, שהוא בחינת קדש. ועל כן אז כשנותנים רשות זה לזה ונכללין יחד באחד כנ"ל אז כלם כאחד עונים ואומרים ביראה קדוש, 'ביראה' דיקא, כי אז היראה בשלמות ונכללת בקדש שהוא הדעת שהוא שרש היראה וכנ"ל: וזהו בחינת נטילת הרשות קדם הקדוש, כי אז עולה היראה הנפולה על כן צריכין להכלל כל הרשיות יחד שעל ידי זה נתבטלין כל היראות הנפולות כנ"ל ועל ידי זה עולה היראה לשרשה לבחינת קדש שהוא הדעת שזהו בחינת הקדוש כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש פעמים 'אלקים' ושלש פעמים 'שביעי' שאומרים בקדוש. זהו בחינת שלש בחינות הנ"ל שזהו עקר קדשת שבת שממשיכין על ידי הקדוש, הינו יראה ומשפט ודעת, כי היראה עולה על ידי המשפט אל הדעת שזהו שלש בחינות שהם בחינת שלש פעמים שביעי ושלש פעמים אלקים שבקדוש, כי איתא בכונות ששלש פעמים שביעי ואלקים הנ"ל הם כנגד שלש עליות המלכות שעולה בנצח הוד יסוד ובחסד גבורה תפארת ובחכמה בינה דעת שנקרא קדש, עין שם. וזהו שלש בחינות הנ"ל. כי מלכות הוא בחינת יראה כנ"ל ומתחלה בימי החל שהיו שולטין היראות הנפולות אז היו ניצוצי המלכות בין החיצונים ועכשו עולין כל הקדשות שהיו מלבשין ביראות הנפולות ונכללין ביראה הקדושה שהיא מלכות דקדשה. ובתחלה כשהיראה נכללת בקדשה היא בבחינת נצח הוד יסוד שהיא בחינת רגלין ששם מקום היראה ומלכות שנקראת ארץ, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, וארץ היא בחינת רגלין בבחינת והארץ הדם רגלי בחינת נצח הוד יסוד הנ"ל. ועקר עלית היראה הוא על ידי משפט שהוא בחינת ידים, בחינת תאחז במשפט ידי, בחינת עמודא דאמצעיתא, בחינת חכמה גבורה תפארת וזהו בחינת עלית המלכות בחכמה גבורה תפארת. ועל ידי המשפט עולה היראה לשרשה העליון שהוא יראה עלאה ששרשה בדעת, שהוא בחינת קדש ואז עולה המלכות שהיא היראה ונכללת בחכמה בינה דעת שהוא שרשה ועל כן אומרים גם בתפלה קדשה משלשת ועקר על ידי היראה כנ"ל, כמו שכתוב, "ונותנים רשות וכו' עונים ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש". כי על ידי עלית היראה, הקדושה משלשת בשלש בחינות הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואלו השלש בחינות הם בחינת שלשה אבות שעקר עלית המלכות בשבת הוא להכלל בהם שזהו בחינת שלש סעדות שאוכלים בשבת שהם תלת אבהן כידוע. כי אברהם הוא בחינת ימין, בחינת הדעת הקדוש, כי מסטרא דימינא מחא חורתא ככספא. וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק, הר זה קנתה ימינו, שעל ידי אברהם בחינת ימין, זוכין לסתרי תורה בחינת קדש וכו'. ויצחק הוא בחינת יראה, בחינת פחד יצחק. ועקר התקון על ידי יעקב שהוא בחינת משפט, כמו שכתוב (תהלים פא), "משפט לאלקי יעקב". כי יעקב שהוא בחינת משפט, הוא מקשר ומעלה בחינת פחד יצחק, בחינת יראה לבחינת אברהם שהוא בחינת דעת כנ"ל. שזהו עקר בחינת קדשת שבת כנ"ל. ועל כן עקר השבת הוא בבחינת יעקב, כמו שכתוב, "והאכלתיך נחלת יעקב אביך". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיעקב שמר את השבת. כי עקר קדשת שבת הוא על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת משפט המעלה היראה להדעת שעל ידי זה נתבטלין כל היראות הנפולות כנ"ל, שזהו נחלת יעקב שהוא נחלה בלי מצרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו בחינת בטול כל המזיקין שהם היראות הנפולות שהם עקרי מצרי הקדשה שמצרין לישראל, חס ושלום, בבחינת כל רדפיה השיגוה בין המצרים. ועל ידי קדשת שבת נתבטלין כל המצרים את הקדשה שהם כל הדינים וכל היראות הנפולות, כי אז כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כלהו ערקין ואתעברו מנה וכו' ועל כן עקר התקון על ידי יעקב, כי אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו. ויעקב היתה מטתו שלמה בלי פסול, כי כל זמן שלא בא יעקב שהוא בחינת משפט עדין לא נתבטל לגמרי שליטת מזיקי עלמא שיניקתם מיראות הנפולות הנ"ל ועל כן יצאו מהם עשו וישמעאל שהם מזיקי עלמא שהחריבו את הבית המקדש מקום היראה הקדושה כנ"ל, והכל מחמת שעדין לא היה המשפט על מכונו וכנ"ל, עד שבא יעקב, שהוא בחינת משפט, שעל ידי זה עקר המתקת ועלית פחד יצחק לבחינת הדעת שהוא בחינת אברהם, שעל ידי זה נמתק הכל, כי יעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כי הוא מכריע וכולל אברהם ויצחק, כי הוא מקשר בחינת יצחק, בחינת יראה לבחינת אברהם בחינת דעת על ידי מדתו שהוא בחינת משפט כנ"ל. ועל כן המקדש שלעתיד שיהיה כנגד יעקב לא יחרב לעולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר תקון בנין בית המקדש הוא על ידי בחינת משפט שהוא בחינת יעקב כנ"ל. וזהו שאמר יעקב כשראה מקום הבית המקדש, "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים פח) על פסוק זה: שיעקב קראו בית שלא יחרב לעולם. והשתא מדיק היטב שנסמך סוף המקרא לראשו, כי זכה להשיג היראה בשלמות על ידי המשפט שהוא מדתו כנ"ל ועל כן אמר, מה נורא המקום הזה, הינו שהפליג בעצם שלמות היראה דקדשה שהשיג כאן ועל ידי שלמות היראה בחינת מה נורא המקום, על ידי זה לא יחרב עוד לעולם. וזהו שסים, "אין זה כי אם בית אלקים", 'בית' דיקא בחינת בית השלישי שיהיה בזכות יעקב שלא יחרב לעולם, כי על ידי יעקב, שהוא בחינת משפט, על ידי זה היראה בשלמות בחינת מה נורא כנ"ל, שזהו עקר קיום הבית המקדש כנ"ל, כי לא יוכלו עוד לשלט בו ידי זרים, חס ושלום, שהם עשו וישמעאל מזיקי עלמא שיניקתם מיראות הנפולות, כי כבר היראה בשלמות על ידי המשפט של יעקב שעל ידי זה זכה למטה שלמה בלי פסול כנ"ל, ועל כן בודאי אין זה כי אם בית אלקים בחינת בית שלא יחרב לעולם כנ"ל: וזהו בחינת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר, וחושב אותם למפרע ומתחיל מיעקב, כי עקר הגאלה ובנין של עתיד על ידו, כי פסוק זה נאמר אחר התוכחה שהזהיר ה' יתברך את ישראל, "ואם לא תשמעו וכו' ואם את משפטי תגעל נפשכם וכו'". שאז יבוא עליהם מה שיבוא, חס ושלום, וכל אלו הדינים הם בחינת יראות הנפולות שמהן באין כל הצרות והגזרות חס ושלום, שכל זה נמשך, חס ושלום, מפגם המשפט בחינת ואם את משפטי תגעל נפשכם. ועל כן בסוף כשהוא מנחם אותם הוא מבשר אותם שבזכות אבות ינצלו מכל הצרות ועקר על ידי יעקב שהוא בחינת משפט שהוא מקשר בחינת פחד יצחק לבחינת אברהם שהוא הדעת שעל ידי זה נתבטלין כל היראות הנפולות ונתבטלין כל הצרות וכל הגזרות כנ"ל ועל כן מתחיל מיעקב כנ"ל, כי עקר התקון על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת משפט כנ"ל. וזהו, "והארץ אזכר". בחינת עלית היראה שנקראת ארץ, בחינת ארץ יראה כנ"ל, כי עקר התקון וההמתקה על ידי עלית היראה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלשה סעדות של שבת, כי סעדת הלילה היא בחינת פחד יצחק, כמובא בכונות. וסעדת הבקר הוא בחינת אברהם, וסעדה שלישית היא בחינת יעקב שהוא בחינת משפט, שזהו עקר התקון כנ"ל, ועל כן אז במנחה של שבת כל הדינים בטלים לגמרי ורעוא דרעוין אשתכח, כי בחל שולטין הדינים במנחה שהוא בחינת פחד יצחק, אבל בשבת במנחה אז הוא בחינת יעקב, בחינת משפט שמעלה כל היראות וכל הדינים לשרשם. ואז נמתקין ונתבטלין כל הדינים וכל היראות ועל כן אז כל הדינים בטלים לגמרי והכל על ידי המשפט כנ"ל, ועל כן אז רעוא דרעוין אשתכח שעולין אז בתכלית העליה לבחינת נחלה בלי מצרים, שהוא בחינת השגת סתרי אוריתא, שהוא בחינת אין, בחינת עתיק שעולין לשם בסעדה שלישית שהוא בחינת רעוא דרעוין, שהוא בחינת נחלה בלי מצרים - בלי גבול, שהוא סתרי תורה שאינם נתפסים בגבול. כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שם בהתורה הנ"ל. ועל כן אז מחדשין ומגלין חדושי אוריתא, כי אז נתגלין סתרי אוריתא על ידי בחינת משפט בחינת יעקב, שהוא עקר התקון, כי הכל תלוי בבחינת המשפט, שעל ידי זה נמתק ועולה הכל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלשה שבועות שמתאבלין על חרבן בית המקדש שנחרב ונפגם שלשה בחינות הנ"ל שהם פגם היראה והמשפט והדעת, כי שאר בחינות הנאמרים שם מה שזוכין על ידי הדעת הכל זוכין אחר כך ממילא והעקר הוא להעלות היראה על ידי המשפט אל הדעת ואז באין אחר כך בנקל לשאר הבחינות הנ"ל שכלם חשובין כאחד, כי כלם כלולים בהדעת שזהו בחינת שלשה ראשונות חשובות כאחד: ובשביל זה צריכין שלשה שבועות דיקא כנגד שלשה בחינות הנ"ל, כי שלשה שבועות יש בהם שלשה שבתות ועקר התקון של בנין בית המקדש הוא על ידי שבת כנ"ל. וזה בחינת שלשה הפטרות שקורין בשלש שבתות שבין המצרים שהם דש"ח, 'דברי' 'שמעו' 'חזון', 'דברי' זה בחינת יראה כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, 'שמעו' זה בחינת עלית היראה אל הלב ששם מקום היראה על ידי המשפט כנ"ל וזהו בחינת שמעו, כמו שכתוב בשלמה, "ונתת לעבדך לב שמע לשפט וכו'". 'חזון' זה בחינת ראיה שהוא בחינת דעת, כמו שכתב שם רבנו במאמר הנ"ל על פסוק, "עיני בנאמני ארץ וכו'". שעינים הם בחינת דעת, הינו עלית היראה אל הדעת. וזהו בחינת כוס של קדוש צריך שיתן עיניו בו כדי להעלות היראה בחינת כוס יין, אל הדעת שזהו עקר הקדוש כנ"ל.: ועל כן בסוף שלש ההפטרות הנ"ל מסימין בשבת השלישי, "ציון במשפט תפדה", כי עקר הגאלה ובנין בית המקדש יהיה על ידי תקון המשפט כנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

לענין סעדה שלישית של שבת ומחמת שעקר התקון על ידי המשפט שהוא בחינת יעקב הוא בסעדה שלישית, על כן אז עקר שלמות הדעת, כי אז עקר בטול הדינים לגמרי, כי אז מעלין בתכלית העליה כל היראות הנפולות על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת משפט כנ"ל, ועל כן אז נשלם הדעת בתכלית השלמות, ועל כן זוכין אז לכל הבחינות המבארין בהתורה הנ"ל, כי אז זוכין לבחינת תורה שבנגלה. וזהו בחינת קריאת התורה במנחה שזהו בחינת תורה שבנגלה שזוכין על ידי הדעת שנשלם על ידי המשפט כנ"ל. ועל כן קורין אז שלשה, כי זהו בחינת משפט שהוא בשלשה, כי אין בית דין פחות משלשה דאנון תלת אבהן כמובא. ועל ידי תורה שבנגלה זוכין לתפלה במסירת נפש, וזהו בחינת תפלת מנחה של שבת שאז צריכים למסר נפשם על קדוש השם כשאומרים, ועל מנוחתם יקדישו את שמך, כמו שמובא בכונות האריז"ל. ועל ידי זה זוכין לאור הגנוז שהוא סתרי אוריתא שזהו בחינת חדושי תורה שזוכין להשיג ולחדש בסעדה שלישית, כי אז עולין עד עתיק שהוא בחינת סתרי אוריתא כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת קנין במעמד שלשתן שכשיש לראובן מנה ביד שמעון והמחהו ללוי במעמד שלשתן קנה והוא הלכתא בלא טעמא. ודוקא כשיש לו מנה ביד שמעון, אבל אם לא היה מנה בידו רק צוה לשמעון שיתן ללוי מנה משלו והוא יחזר ויתן לו לא קנה, וכל אחד משלשתן יכול לחזר בו, כי כל הקנינים הם בבחינת הדעת, כי עקר הקנין על ידי הדעת בבחינת דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית (נדרים מא). וזהו בחינת כל הקנינים שתקנו חכמינו זכרונם לברכה שאי אפשר לקנות שום דבר כי אם על ידי קנין שתקנו, כגון משיכה או הגבהה או קנין סודר וכיוצא, כי באמת בודאי ראוי לאדם שיקנה בדבורו לבד, כי בודאי אסור לשנות דבורו, אך מה שיכולים לחזר בלא קנין הוא מחמת שעדין לא נמשך הדעת במכירה זאת כל זמן שלא היה בו קנין גמור וכמובא בלשון רבותינו זכרונם לברכה. עדין לא סמכא דעתיה, כי עקר הקנין הוא בדעת דיקא כנ"ל וחכמינו זכרונם לברכה שערו בדעתם והשגתם על ידי איזה קנין נמשך הדעת אל הקנין ועל פי זה תקנו כל הקנינים לכל דבר ודבר כדינו, כי שערו שזה הדבר נגמר בקנין זה, כי על ידי זה הדבר סמכא דעתיה וגמר ומקנה בלב שלם ובדעה שלמה שעל ידי זה עקר הקנין וכנ"ל. נמצא, שעקר הקנין הוא על ידי הארת הדעת כנ"ל: ועל כן מעמד שלשתן קונה בלי שום קנין, כי מאחר שיש לו ממון ביד חברו ויכול להוציאו מידו על פי משפט, על כן יש כח בהמשפט להוציא הדבר מהלווה ולהקנותו ללוי במעמד שלשתן בלי שום הקנאה כלל, כי כשראובן מצוה לשמעון הלווה שיתן המעות שיש לו בידו, ללוי במעמד שלשתן, זהו בחינת עלית היראה הנפולה לשרש הדעת על ידי בחינת משפט שעל ידי זה נשלם הדעת כנ"ל. ועל כן נקנה מיד, כי כל הקנינים הם על ידי שלמות הדעת בחינת דעת קנית כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי זה שחיב לחברו מעות הוא 'עבד לוה לאיש מלוה' וכל זמן שהוא משעבד לחברו וחיב לו איזה חוב זה בחינת יראה נפולה שמשם עקר העניות והחובות, כי מי שזוכה ליראה בשלמות אין חסר לו שום דבר בבחינת כי אין מחסור ליראיו, כי על ידי יראה נשלם הדעת כנ"ל וכשיש לו דעת אין חסר לו דבר כנ"ל בחינת דעת קנית מה חסרת, כי כל החסרונות והעניות והדחקות שיש לאדם הוא רק מחמת חסרון הבטחון כי אם היה לו בטחון שלם בה' יתברך לא היה דואג כלל ולא היה חסר לו דבר, כמו שכתוב, "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' ובשנת בצרת לא ידאג". ועקר הבטחון הוא בחינת יראה בשלמות, דהינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה משום דבר רק מה' יתברך אז הוא בודאי בוטח בה' יתברך, כי זה עקר הבטחון שלא יירא ויפחד משום דבר רק מה' יתברך לבד בבחינת (ישעיה יב) אבטח ולא אפחד, בחינת בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי (תהלים נו), הינו שיש לו בטחון שלם בה' יתברך ואין לו שום יראה נפולה ושום פחד כלל ואינו דואג כלל מה יאכל למחר שזה הוא בחינת יראות נפולות שזהו עקר העניות, כי אין עני אלא מן הדעת, כי מי שהוא עני מן הדעת ואין דעתו בשלמות וזהו מחמת שלא העלה את היראות הנפולות אל הדעת כנ"ל ואז כשיש לו יראות נפולות הוא בודאי עני ממש, אפלו אם יש לו כל הון דעלמא, כי דעת חסרת מה קנית, כי אפלו אם הוא עשיר גדול הוא מלא דאגות וצער ויסורים ופחדים תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות ואין לו שום נחת ומנוחה ושום חיות כלל והוא חי חיי צער יותר מכל העניים שבעולם, כי הוא מלא דאגות ופחדים יומם לא ינוח לילה לא ישקט מחמת שבכל יום נתחדשין לו דאגות ופחדים חדשים מאדונים ושרים וחשש גנבים ולסטים ושרפות והזקות וכמה מיני הפסדים השכיחים ושאינם שכיחים. וגם מצטער בכל עת על רבוי ההוצאות של ביתו, כי נדמה לו שההוצאה יתרה על הרוח וכיוצא בזה רבו מספר רבוי הדאגות מדאגות שונות שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בלי שעור בכל יום ובכל עת ובכל שעה ואין רגע בלא פגע: וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פב), מרבה נכסים מרבה דאגה, וכל זה מחמת יראות הנפולות מחמת שאין לו בטחון שלם בה' יתברך. כי אם היה לו בטחון בה' יתברך בשלמות בודאי לא היה מתפחד כלל, כי בודאי הכל ביד ה' יתברך והעשר והכבוד מלפניו יתברך ואם ירצה ה' יתברך שיהיה עני בודאי לא יוכל לשמר את עצמו בשום אפן וכן להפך רק הוא מחיב לעסק באיזה עסק ומשא ומתן וה' יתברך הטוב בעיניו יעשה ומאן דיהיב חיי יהיב מזונא. נמצא, כשיש לו בטחון בה' יתברך ואינו דואג כלל מה יאכל למחר זהו עקר העשירות בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פד). כי אין לו שום דאגה ופחד כלל, כי הוא בטוח בה' יתברך, כי בודאי לא יעזבנו לעולם, כי כשאינו דואג מה יאכל למחר נמצא שאין לו יראות הנפולות ואזי היראה עולה לשרשה ונשלם הדעת ואזי בודאי אין חסר לו שום דבר, כי דעת קנית מה חסרת, בחינת כי אין מחסור ליראיו כנ"ל. נמצא, שעקר העניות הוא מחמת חסרון הבטחון שהוא בחינת יראות נפולות שמחמת זה הוא צריך לבוא לחובות והלואות ונעשה עבד לוה לאיש וכו' וקונה אדון לעצמו שזהו גם כן בחינת יראות נפולות שהוא מה שיראים מאדון וכו' כנ"ל, כי הוא גם כן יש לו אדון, דהינו המלוה, והוא ירא ממנו בכל עת פן יבוא ויתבענו כדרך כל מי שחיב חובות שהוא מלא דאגות ומתירא בכל עת מזמן הפרעון שממשמש לבוא. נמצא, שכל ההלואות שהם בחינת עניות, בחינת עבדות הם בחינת יראות נפולות. והמלוה יש לו כח המשפט להוציא ההלואה מיד הלווה במשפט שעל ידי זה מעלה היראה הנפולה לשרשה. ועל כן כשהמלוה שהוא בעל המשפט מצוה לתן תביעתו להשלישי הממחה, נקנה מיד במעמד שלשתן, כי כל זה מחמת כח המשפט, כי כח המשפט שיש להמלוה על הלווה להוציא תביעתו כנ"ל, על ידי זה יש לו כח באמירה בעלמא למסר תביעתו וחובו שיש ביד הלווה למסרו ללוי, כי תכף כשהמחהו אליו עולה היראה על ידי המשפט אל הדעת, כי זה המלוה הוא בחינת בעל המשפט שיש לו כח לתבע למשפט את הלווה. והלווה החיב התביעה זהו בחינת שצריך לחזר ולהרים ולהעלות בחינת היראה הנפולה שמשם נמשך שנעשה לווה ובעל חוב כנ"ל. וזה השלישי הממחה שמקנין אליו המלוה הוא בבחינת הדעת, כי כל מה שאדם קונה הוא בבחינת הדעת, בבחינת דעת קנית וכנ"ל, כי כל מה שאדם קונה נתרומם ונתרחב דעתו כידוע בחוש. וכשזוכה לקנות כל הקנינים דקדשה בשביל עבודת ה' יתברך באמת נתרומם דעתו דקדשה על ידי זה ולהפך להפך חס ושלום. נמצא, כשהמלוה שהוא בעל המשפט מקנה תביעתו להשלישי במעמד שלשתן, נעשה בחינה הנ"ל שעולה היראה אל הדעת על ידי המשפט. שעל ידי זה נשלם הדעת. ועל כרחך בודאי נקנה מיד במעמד שלשתן בלי קנין אחר מאחר שבחינה זו הוא בחינת שלמות הדעת שכל הקנינים שבעולם הם על ידי זה דיקא, על ידי הארת הדעת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת נטילת רשות שנוטלין מגדולים כשיוצאין לדרך, כי כל הדרכים בחזקת סכנה וכל הסכנות והפחדים שבדרך זהו בחינת יראות הנפולות שמתיראין פן יפגענו, חס ושלום, איזה עלילה משר ואדון או איזה חיה רעה וגנבים ולסטים, חס ושלום, שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות כנ"ל. ועל כן נוטלין רשות מצדיקים וחשובים, כי ה' יתברך מסר רשותו ורצונו ביד ישראל, כי הם מנהיגין העולם בבחינת צדיק מושל, בחינת ישראל ממשלותיו וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. כי ישראל אחידן במלכא וכלולים באחדותו יתברך. וכשנוטלין רשות מישראל, ובפרט מגדולים וצדיקים בזה נוטלין רשות מה' יתברך, כביכול, ועל ידי זה נשמרים מכל סכנות הדרכים, כי עקר חשש סכנת הדרכים שהם יראות הנפולות שמתיראין מהם בדרך יותר הוא מחמת שנוי הרשיות שיש כשיוצאים ממקום למקום, כי בעוונותינו הרבים עכשו בגלות השבעים שרים שמושלים, שמהם שליטת השבעים אמות ובכל מקום ומקום ממנה שר אחר, וישראל אין להם שום שר רק ה' יתברך לבדו מושל עליהם בלי שום התלבשות רשותו בשום שר, רק בעוונותינו הרבים בשעת הגלות מושלים עלינו. ומזה באים כל העוונות שישראל נכשלים בגלות, זהו רק מחמת שרשות העכו"ם שהוא רשות השרים מושלים ואף על פי שכל ממשלתם הוא ממנו יתברך לבד ואין להם שום רשות בלעדו יתברך, אף על פי כן מאחר שנתלבש הרשות בהם מזה נשתלשל אחיזת הכפירות שמשם אחיזת היצר הרע, שמשם באין החטאים, חס ושלום, וכנ"ל. ועל כן כל מה שהאדם מטלטל עצמו ונע ונד בדרך, ובכל מקום ומקום יש שר או פקיד אחר והכל כפי יניקתם משרש של מעלה, שיש שם גם כן שרים ופקידים שניים ושלישים, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח). ומחמת שנוי הרשיות שבדרך מחמת זה עקר סכנת הדרך שהוא בחינת יראות הנפולות שיניקתם מבחינת רבוי הרשיות כנ"ל. ועל כן כשיוצאין חוץ לספר למקום מלכות אחרת לגמרי, על כן שם הרשות משנה יותר שמזה יניקתם ביותר ועל כן החשש סכנה מיראות הנפולות ביותר כנ"ל, על כן קדם שיוצאין לדרך צריכין לאמלכא ביה בקדשא בריך הוא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וגם לקבל רשות מגדולים וצדיקים שאצלם רשות ה' יתברך בעצמו, כביכול, לומר שהולך ברשותם שהוא רשות ה' יתברך לבד, כי אין שום שליטה עלי משום רשות שבעולם כי אם ברשותכם הצדיקים שהוא רשות הקדוש ברוך הוא, אני הולך לדרך לשלום ושוב אין לי שום פחד ומורא משום סכנה שבעולם מאחר שאני מאמין באמונה שלמה שהכל ברשות ה' יתברך לבד וברשותו לבד אני הולך לדרך, על כן אין לי שום פחד כי 'בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי'. ועקר מה שהאדם מכרח פעמים לצאת לדרך הוא רק בשביל זה כדי שיברר ויעלה כל היראות הנפולות השכיחים בדרך יותר וכשהולך בדרך בקדשה כראוי ומקשר עצמו בכל עת לה' יתברך, כי ההולך בדרך שכינה מקדמת לפניו, כמובא בזהר הקדוש ובזה מעלה כל היראות הנפולות לשרשם, כי קדם שהולך לדרך צריך לאמלכא ביה בקדשא בריך הוא, דהינו להתבודד בינו לבין קונו ולפשפש במעשיו ולשפט את עצמו כנ"ל ועל ידי זה מעלה כל היראות הנפולות השכיחים בדרך יותר כנ"ל. וזהו סוד מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה והכל היה בשביל חטא העגל שמאז נגזרה גזרה זאת, כמו שפרש רש"י שם, כי אז רצו לסור מרשות הקדוש ברוך הוא ובקשו שתי רשיות, חס ושלום, ומזה נשתלשל אחיזה להסטרא אחרא והדינים ועל ידי זה נגזר עליהם מה שנגזר שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות כנ"ל. ומחמת זה הכרחו לסבב במדבר ארבעים שנה והיו מטלטלים ממסע למסע כדי לברר ולהעלות בכל פעם כל היראות הנפולות שהיו שם במדבר ביותר, כמו שכתוב, "המוליכך במדבר הגדל והנורא הזה מקום נחש ושרף ועקרב וצמאון וכו'". שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות. ואיתא שישראל בהליכתם במדבר דרכו על הקלפות המנחים שם, כי הם בגדל קדשתם שזכו למשפט דקדשה בכל עת שהוא בחינת קבלת התורה שקבלו בכל מקום ומקום במדבר כל הארבעים שנה והתורה נקראת משפט, ועל ידי זה זכו לברר ולהעלות כל היראות הנפולות לשרשם שבדעת ועל כן נקראו דור דעה ועל ידי זה הכניעו כל הקלפות שהיו שם בחינת 'נחש שרף ועקרב', שהם בחינת יראות הנפולות, כי הם העלו היראה לשרשה על ידי בחינת משפט, שהוא בחינת התורה שקבלו אז כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת נטילת רשות שנוטלין הרמנא ורשות קדם שאומרין איזה דרוש וחדוש בתורה, כי עקר השגת התורה זוכין על ידי הדעת שזוכין על ידי עלית היראה כנ"ל בהתורה הנ"ל ועל כן צריכין נטילת רשות כדי שיכללו כל הרשיות יחד בדעה אחת ברשות היחיד, ברשות יחידו של עולם. וכשנכללין כל הרשיות יחד על ידי זה נתבטלין כל היראות הנפולות כנ"ל ועולה היראה לשרשה שעל ידי זה זוכין להשגת התורה בנגלה ונסתר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן בשבת אסור להוציא מרשות לרשות והתנא הקדים הוצאה ברישא, כי זה עקר בחינת קדשת שבת לבטל שנוי הרשיות שיכללו כל הרשיות יחד שעל ידי זה נתבטלין היראות הנפולות וכו', שזהו עקר בחינת קדשת שבת כנ"ל, כי בחל שיש איזה אחיזה ליראות הנפולות שנמשכין משנוי הרשיות, שכביכול, נתלבש ונסתר ונעלם רשות יחידו של עולם בהרבה רשיות של כל השרים כנ"ל. ועל כן צריך האדם יגיעה גדולה במלאכה ומשא ומתן ולהוציא מרשות לרשות והכל בשביל לברר כל הניצוצות כדי להעלות ולהכניס הכל מרשות הרבים לרשות היחיד, כי אפלו מה שאדם מוציא בחל איזה דבר מרשות היחיד לרשות הרבים בודאי עקר כונתו הוא לחזר ולהכניסו לרשות היחיד ששם כל חפציו של אדם רק שהוא מוציאו עכשו לרשות הרבים, כגון לשוק למכר ולסחר בשביל שירויח כדי להכניס ולאסף אחר כך לביתו שהוא רשות היחיד ברוח יותר ויותר. וכל מה שיזכה להרויח יותר בקדשה הוא מברר ניצוצות מרשות הרבים ומעלה בחינת יראות הנפולות ומכניסם לשרשם לרשות היחיד שהוא רשות יחידו של עולם. וכל זה צריכין לעשות בחל שאז יש ברור מחמת שיש אז אחיזה להיראות הנפולות כנ"ל, אבל בשבת שאז השכינה שובתת, כי אז מחמת קדשת שבת נתבטלין כל היראות הנפולות, כי אז עולה היראה לשרשה כנ"ל ועל כן אסור לעורר שום שנוי רשות, ועל כן אסור אז בשבת להוציא מרשות לרשות, ועל כן התנא התחיל מסכת שבת באסור זה של הוצאה מרשות לרשות, כי בשבת כל הרשיות בטלין לגמרי, כי אז ה' יתברך מפשיט, כביכול, לבושין דחל ואינו מתלבש בשום רשות רק נתגלה מלכותו ורשותו לבד בלי שום התלבשות בשום רשות אחר כלל. ועל כן כל הדינים שהם היראות נפולות בטלים אז לגמרי, כי היראה עולה לשרשה לרשות היחיד לרשות יחידו של עולם, כי אז נתגלה יראתו על הכל שאין צריכין להתירא כי אם ממנו לבדו יתברך, אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום