ליקוטי הלכות · חושן משפט א · ערב ד
התאמת הקריאה
ענין ערבות על פי התורה המתחלת, יש צדיקים גנוזים בלקוטי תנינא סימן לב, עין שם כל התורה:
והכלל, כי הספר הוא בחינת שם ה'. ושם רוחו של משיח מרחפת וכו' ובחינת רוחו של משיח הוא אצל כל אחד מישראל כפי קדשתו בשמירת הברית וכו'. ובחינת רוחו של משיח נעשה רוח קנאה על פגם הברית וכו', אך יש יחודא תתאה בזה העולם שהוא בקדשה גדולה שהוא יקר מאד שתלוי בו יחודא עלאה ושם הרוח קנאה של משיח בשביל אהבה וכו', אך מאחר שהוא בזה העולם יכול להתקלקל השלום שביניהם על ידי הרוח קנאה וכו' ועל כן בשביל זה צריכין הצדיקים הגדולים להעלים תורתם לשרפם לפעמים וכו' כדי לסלק הרוח קנאה ששורה על אנפי אוריתא, שהם הספרים הקדושים. וכשנשרפין ונתעלמין הספרים הקדושים, נתעלם הרוח קנאה ולא יתקלקל היחוד הקדוש שבין הזוג הכשרים וכו'. וזה בחינת שמי שנכתב בקדשה ימחה וכו' ואז נושאין קל וחמר למעלה לשרף למחות ולאבד ולעקר ולכלות ולבטל כל ספרי המינין והאפיקורסים שהם ספרי המחקרים פילוסופיא שיאבד וימחה שמם וזכרם מן העולם וכו', עין שם כל זה היטב:
כי כל דבר יש לו שרש בתורה וענין ערבות שרשו מבחינת כלל קבלת התורה שכל ישראל ערבים זה בזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הערבות צריכין במקום שיש חשש שנוי וכפירה וכו' ומחמת שעקר קיום התורה צריכין רק בזה העולם העשיה דיקא וזה העולם יש בו אחיזת הקלפות והסטרא אחרא הרבה, כי זה העולם הוא בבחינת רגלין, בחינת 'והארץ הדם רגלי' וברגלין עקר אחיזתם, בבחינת 'עון עקבי יסובני', כמו שמובא במקום אחר ועל כן האדם בסכנה גדולה, על כן צריך ערבות גדול שיזכה לקים את התורה ועל כן לא נתן ה' יתברך את התורה כי אם כשיהיו כל ישראל ערבין זה בזה. ועל כן הערבות בבחינת רגלין, כמו שכתוב, רגלוהי דבר אינש אנון ערבין ליה. כי עקר הערבות הוא במקום שיש חשש שישנה ויכפר, שזהו בחינת רגלין, ששם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחק מן הערבונות. כי בודאי צריכין להתרחק מן הערבות של עסקי חל, מחמת שעקר הערבות הוא בבחינת רגלין במקום ששכיח שקרים והכחשות וכפירות וכנ"ל:
והנה עקר שרש הערבות הוא על קבלת התורה בחינת כל ישראל ערבים זה בזה, כנ"ל, אך עקר סמיכת הערבות הוא על האנשים הבטוחים ביותר שהם הצדיקים הגדולים האמתיים, כי אף על פי שכל אחד מישראל ערב בעד חברו עדין אין בטוחים בזה, כי ערבך ערבא צריך וכמו שמצינו שכמה פעמים פגמו רב ישראל בהמצוות, אך עקר הבטוחות והסמיכה של הערבות הוא על גדולי הצדיקים האמתיים שהם עומדים בפרץ ומזהירים ומוכיחים ושומרים את ישראל מעברות ומחזירים אותם לאביהם שבשמים ומצילים אותם מכל הצרות. ומגדל הסכנה שבזה העולם ומגדל ההתגרות של הבעל דבר וחילותיו גם הצדיקים אינם יכולים לעמד בהערבות בשלמות, דהינו להשיב כל ישראל אל התורה באמת שזה עקר הערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, כי גם הצדיקים הגדולים עדין לא גמרו ענין זה בשלמות ומחמת זה עבר עלינו מה שעבר בחטאינו ובעוונותינו הרבים, כי נחרב בית מקדשנו פעמים וגלינו מארצנו ונתרחקנו וכו' ועדין לא שבנו מטעותינו. ועל כן אנו כבושים בגולה עדין וארך עלינו הגלות ומרירות הצרות בעולם הזה, על כן כל עקר הסמיכה של הערבות על קיום התורה שבזה תלויה הגאלה שלמה, הכל הוא על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו בקרוב. שהוא עקר השלמות של כל הצדיקים שבכל הדורות והוא יגמר עמנו לטובה כל התקונים שהתחילו הצדיקים האמתיים שבכל הדורות, כי רק הוא יגמר הכל בשלמות, כי הוא ישיב את כל ישראל לה' יתברך ולקיום התורה באמת ויגאל אותנו גאלה שלמה שאין אחריה גלות. נמצא, שעקר הערבות והסמיכה עליו. וזה שנאמר על גדלת מלך המשיח לשון ערבות, כמו שכתוב (בירמיה ל): "והיה אדירו ממנו וכו' כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי וכו'". שפרושו, מי ימלא את לבו לעמד נגדו יתברך. וקרא את ההתגברות שלהם של העכו"ם בלשון ערבות, כי הערב הוא מי שמכניס עצמו לקים ולגמר הדבר. ועל כן המלך שמנהיג חילו ומדינתו ובו תלויים כלם נקרא ערב, כי הוא ערב לעמו שישמרם ויצילם מיד כל אויב ושונא. וזה שכתוב: "וכל מלכי הערב וכו'". ועל כן לעתיד כשיטל משיח צדקנו את המלוכה על כל העולם אז לא יתערב שום אחד לומר שיסמכו עליו לעמד כנגד משיח, חס ושלום, בחינת כי מי הוא זה ערב את לבו וכו' ואז יגמר משיח את הערבות באמת, כי עליו יסמכו הכל והוא יציל ויגאל את ישראל גאלה שלמה בגשמיות ורוחניות וישיב את כל ישראל לה' יתברך שיקימו כלם את התורה, שזהו עקר קיום הערבות שכל ישראל ערבים זה בזה לשמר ולקים את התורה שהוא יגמר זה הערבות בשלמות כנ"ל:
כי כשה' יתברך רצה לברא את העולם נמלך בנשמותיהן של צדיקים וברא את העולם, כמו שכתוב, "המה היוצרים וכו'". וענין מה שנמלך ה' יתברך עם הצדיקים הוא מחמת שה' יתברך צפה שעתידין בני אדם לחטא ולהרגיז לפניו אשר מחמת זה באמת קטרגו המלאכים על בריאת האדם ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו וכו', כי עתיד לחטא קמך ולארגזא קמך. ומחמת זה נמלך ונתיעץ ה' יתברך עם נשמות הצדיקים ונגמר העצה ביניהם לברא את האדם וכל העולם התלוי בו, כי ה' יתברך ראה במעשה הצדיקים שהם יעמדו בנסיון בזה העולם, אף גם בגדל כחם ישיבו כל באי עולם אליו ויתקנו כל הקלקולים שיקלקלו שאר בני אדם ועקר הסמיכה היה על נשמת משיח שקדם לעולם שהוא שרש כלל כל הצדיקים שבכל הדורות שהוא יגמר כל התקונים ויתקן כל הקלקולים שקלקלו בכל הדורות. נמצא, שמשיח הוא עקר הערב של כל העולם. וכמו שמבאר הדין בשלחן ערוך בהלכות ערב שמי שמתיעץ עם אחד אם להלוות לאיזה אדם והוא אומר להלוות לו, הוא נעשה ערב, ועל כן משיח וכל הצדיקים הכלולים בו שיעצו את ה' יתברך לברא העולם על כן הם נעשו ערבים בדבר כנ"ל. וסוף כל סוף יגמרו ויקימו הערבות בשלמות כנ"ל:
ועל כן דוד המלך עליו השלום, שהוא משיח, מבקש מה' יתברך: "ערב עבדך לטוב וכו'". 'ערב' דיקא, כי מבקש מה' יתברך שהוא יהיה בעזרו לגמר ולקים הערבות בשלמות, כי אומר, הלא אני נעשיתי ערב בעד הכל כנ"ל ואין מי שיעמד בעזרי כי אם אתה לבד. ועל כן מבקש, "ערב עבדך לטוב". 'ערב' דיקא וכנ"ל. ועל כן משיח סביל מרעין עבור כל ישראל, כי הוא מכרח לסבל מרעין וכו', מאחר שנעשה ערב בעד כלם וכנ"ל:
ועל כן תחלת הזכרת שם ערבות בהתורה לא נזכר כי אם אצל יהודה, כמו שכתוב, "אם תתן ערבון וכו'". כי מתחלת התורה עד כאן לא נזכר שם ערבות, כי עקר הערבות מתחיל מיהודה שהוא בחינת משיח שיצא ממנו וזה בחינת מה הערבון וכו' ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך, זה אפשר לבאר על פי התורה הנ"ל, כי באמת זה היחוד של יהודה ותמר היה יקר מאד, כי על ידם נמשך נשמת משיח כידוע ועל כן באמת מאת ה' היה כל ענין הזה, כמו שכתוב, "צדקה ממני". כמו שפרש רש"י שם, כי כונת תמר היתה לשם שמים, וגם יהודה היה צדיק גדול וכל כונתו היה לשמים כדי להמשיך נשמת משיח, אך תמר היתה מתיראת מענין הנ"ל, דהינו מבחינת הרוח קנאה, שהוא רוחו של משיח, שמלבש ביהודה והיתה מתיראת פן על ידי גדל הרוח קנאה שמלבש בו יקלקל אחר כך את הבנין הקדוש הזה כאשר היה אחר כך באמת שהיתה בסכנה גדולה ועצומה, כי אמר, "הוציאוה ותשרף". וזה היה מגדל קנאתו על פגם הברית, כי יהודה הוא בחינת משיח שמקנא מאד על זה כנ"ל. על כן אמרה שיתן לה לערבון חתמך ופתילך ומטך וכו', הינו שאי אפשר לגמר בנין הזה כי אם כשיסלק מעצמו בחינת קדשת הספרים הקדושים ששם שורה רוחו של משיח, שהוא הרוח קנאה, כדי שזה הרוח קנאה לא יקלקל בנין של היחוד הקדוש הזה וכנ"ל. וזה בחינת חתמך ופתילך שהם בחינת טלית ותפלין, כמובא, שהם בחינת כלל התורה שישראל מקבלין על עצמן בכל יום על ידי הנחת טלית ותפלין. כי ציצית כלל התורה, כמו שכתוב, "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' וכו'". וכן תפלין כתיב בהם, "למען תהיה תורת ה' בפיך". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוקשה כל התורה כלה לתפלין וכל דיני כתיבת ספר תורה למדים מתפלין. 'ומטך אשר בידך' זה בחינת הקלמוס שבו כותבין הספרים הקדושים, כמו שאיתא בזהר, ובגלותא קדמאה במטה דילך בזע ימא, בגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמוס בזע ימא דאוריתא, הינו שבקשה ממנו שעתה יעלים ויסלק מעצמו קדשת הספרים הקדושים וימסר בידה כדי שיסתלק על ידי זה הרוח קנאה ששורה על הספרים כדי שלא יקלקל, חס ושלום, בנין הזה כנ"ל כאשר היה באמת שעל ידי זה דיקא נצלה:
ויש לפרש ששלשה דברים אלו שהם, חתמך ופתילך ומטך הם כנגד שלש בחינות שיש בכל ספר קדוש, כי כל ספר הנכתב נגמר על ידי שלשה דברים שהם, הקלף והדיו והקלמוס והם בחינת שלשה דברים הנ"ל שהם חתמך וכו', כי חתמך ופתילך הם בחינת הדיו והקלף, כי פתילך שהוא טליתך, כמו שפרש רש"י שהוא בחינת ציצית, זה בחינת יריעות הקלף של הספר בבחינת עטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה , כי ציצית כלול מכל התורה כלה כנ"ל, כי הם בבחינת חלוקא דרבנן , בחינת יריעות הקלף שהם בבחינת מלבוש, בחינת עור ובשר תלבישני וכו', כי כלליות כל התורה בציצית הוא עדין בבחינת כח כמו הקלף שבו נצטירין כל אותיות התורה, אבל בהקלף עצמו אין בו שום ציור, רק הוא כלי לציר בו כל אותיות התורה, כן ציצית הוא מצוה שאין בגופה קדשה רק כל המצוות נצטירין בה, כי כל המצוות שעושין נצטירין בהלבושין כידוע, כמו שכתוב ביהושע כהן גדול (זכריה ג): "הסירו הבגדים הצאים מעליו וכו' והלבש אתך מחלצות". ועל כן נאמר בציצית, "וראיתם אתו וזכרתם וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצות ה'". כי הם בבחינת הקלף שנעשה מהם ספר שהוא בחינת זכרון, בחינת כתב זאת זכרון בספר. 'חתמך' זה בחינת תפלין שחורות, בחינת שחרות הדיו של הספר, שהוא בחינת חותם, כי הדיו מציר וחותם על הקלף את אותיות התורה ועל כן בתפלין כתובים כמה פרשיות התורה, כי על ידי הדיו הוא ציור של אותיות התורה שהם בחינת חותם. 'ומטך' זה הקלמוס כנ"ל, שהוא המציר אותיות על ידי הדיו על הקלף, וזה בחינת הלשון' שהוא קלמוס הלב, בחינת לשוני עט סופר מהיר. וכשאדם מתלבש בטלית ותפלין הוא ממשיך על עצמו קדשת הקלף והדיו של הספר תורה ואחר כך כשמתפלל וקורא קריאת שמע בפיו ומודיע ומגלה אלקותו בפיו ובלשונו אז הוא מציר וחוקק אותיות התורה בדיו על הקלף ואז דיקא נגמר ונשלם הקדשה, דהינו בחינת כתיבת הספר תורה שכלול מהכל, כי עקר הספר תורה וכן כל הספרים הקדושים הנמשכין משם, העקר הוא להודיע ולספר שמו יתברך בכל הארץ ועל שם זה נקרא ספר, לשון ספור, בחינת ולמען ספר שמי בכל הארץ: וזה עקר מצות קריאת שמע ותפלה בטלית ותפלין כדי שישלם על ידי זה בחינת ספר הנ"ל שכלול משלש בחינות כדי לגלות ולפרסם אלקותו לכל באי עולם שעקר ההתגלות על ידי הדבור בחינת תהלת ה' ידבר פי, בחינת אודיע אמונתך בפי. ועל כן העקר הוא הדבור של קריאת שמע ותפלה וטלית התפלין הם בבחינת כלים שעל ידם נצטיר ונחתם ונחקק הדבור בבחינת ספר, כדי שיהיה קיום להדבור על ידי בחינת ספר שהוא נכתב לזכרון לדורות לכל באי עולם למען ידעו כלם מאתו יתברך בבחינת להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' (וכן מובן בכונות שעקר התגלות המחין והדעת הוא על ידי הדבור של התפלה וכו'). ושלש בחינות אלו שכלולים בכל ספר הם שלשה ספרים הנזכרים בספר יצירה שבהם נברא כל העולם ומלאו, כמו שכתוב שם במשנה א, בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יתברך וכו' את עולמו בשלשה ספרים בספר וסופר וספור, שהם שלש בחינות הנ"ל, שכל בחינה כלולה מכלם ועל כן כל בחינה מהם נקרא ספר. וזה בספר וסופר וספור, כי ספר וסופר זה בחינת הקלף והדיו שכל אחד הוא עקר הספר. וספור הוא בחינת הקלמוס המציר הדיו על הספר והוא נקרא ספור, כי מגוף הקלמוס לא נשאר כלום בהספר, כי אין נשאר בהספר כי אם הקלף והדיו, ועל כן כל אחד מהם נקרא בשם ספר בחינת ספר וסופר, אבל מהקלמוס אין נשאר בו כלום בהספר, אבל כל עקר הספר לא נעשה ונצטיר כי אם על ידי הקלמוס והיא בבחינת ספור כי הקלמוס הוא בבחינת הלשון והדבור בחינת לשוני עט סופר מהיר, כי עקר הספור מה שהספר מספר גדלתו וגבורתו יתברך הוא על ידי הקלמוס שהוא המציר וחוקק האותיות בדיו על הקלף והוא בחינת הלשון - קלמוס הלב, כי אפלו כשנצטיר ונעשה ונגמר הספר אם, חס ושלום, אין לומדים בו, אין בו תועלת והרי הוא כגלם, חס ושלום, ועקר שלמות הספר הוא כשקוראים ולומדים בו והעקר הוא ללמד ולהשמיע לרבים שבשביל זה נברא העולם כדי להודיע ולספר כבודו וגדלו יתברך, כי הכל ברא לכבודו. וכמו שכתוב, "שיחו בכל נפלאותיו". וכן הרבה. ואז כשלומדים את התורה ברבים אז עקר שלמות הספר, כי חוזרים ולוקחים אותיות הספר בדעתו ומודיעים ומספרים אותם להשומעים ונחקקים בלבם על ידי הלשון שהוא קלמוס ונכתבים על לוח לבם וחוזר ונעשה בחינת ספר שכלול משלשה ספרים כנ"ל. וכמו שמבאר במקום אחר בהתורה פתח רבי שמעון. וזהו "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר". וזהו עקר שלמות הספר שנשלם על ידי שלש בחינות שהם בחינת ספר וסופר וספור. ועקר הוא הספור להודיע לבני האדם גבורותיו שבשביל זה נברא הכל כנ"ל. ועל כן כל דבר שבעולם נברא בשלש בחינות אלו שהם שלשה ספרים הנ"ל, כמו שכתוב במשנה הנ"ל, הינו כי כל דבר שבעולם נברא לכבודו, כי בכל דבר שבעולם יכולים לראות גבורות ה' ונפלאותיו ונוראותיו ולספר ולהגדיל כבודו על ידי זה שבשביל זה נברא זה הדבר ועל כן כל דבר שבעולם כלול משלש בחינות הנ"ל שהם בחינת שלשה ספרים הנ"ל, שהם, ספר וסופר וספור, כי בכל דבר שבעולם נכתב ונחקק גדלתו וגבורתו יתברך כמו בהספר ממש, אך העקר תלוי בהאדם שישים לבו לעין ולהביט בזה ולספר כבודו וגדלתו שמבין מכל הברואים, לספר לכל באי עולם, כי כן גם בהספר עקר שלמות כשלומדים ומבינים בו ומספרים ומלמדים אותו לאחרים כנ"ל:
וזה שאמר יהודה, "אנכי אערבנו וכו' כי עבדך ערב את הנער". כי יהודה, שהוא בחינת משיח, הוא עקר הערב כנ"ל. וזה שנסמך פרשת יהודה ותמר לפרשת מכירת יוסף, כי השבטים שמכרו את יוסף בזה פגמו בחינת פגם הברית, כי יוסף הצדיק הוא בחינת ברית, כידוע , והם מכרוהו למצרים, על כן פגמו בברית שהכניסו הצדיק בחינת ברית, למצרים ועל כן אז בעת ההיא "וירד יהודה מאת אחיו וכו'", שעל ידי זה נמשך ונולד משיח, כי אז נתעורר רוחו של משיח שמקנא על פגם הברית. ועל כן נסמכו זה לזה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה וישב, שאמר ה' יתברך, אתם עוסקים למכר את הצדיק ואני עוסק להמשיך נשמת משיח בעולם, הינו כנ"ל, כי מכירת יוסף הוא בחינת פגם הברית ועל כן עסק ה' יתברך להמשיך נשמת משיח בעולם שהוא התקון לזה כנ"ל ועל כן נסמך אחר כך פסוק, "ויוסף הורד מצרימה" ששם מבאר הנסיון של יוסף הצדיק כי יוסף זכה להמשיך על עצמו בחינת רוחו של משיח ולשמרו היטב, ועל ידי זה זכה לעמד בנסיון בתאוה זאת, כי עקר שמירת הברית זוכין על ידי בחינת רוחו של משיח וכנ"ל:
ועל כן ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין אבל שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין. וכן הערב לבית דין משתעבד בלא קנין, כמבאר בשלחן ערוך, כי עקר קיום הערבות על ידי שמקבל משרשו שהוא הערבות של משיח על קיום התורה שמשם עקר שרש הערבות כנ"ל. ועל כן בשעת מתן מעות אז אינו צריך קנין, כי בשעת מתן מעות שאז גומל חסד המלוה עם הלווה ועל ידי הגמילות חסד ממשיכין בחינת רוחו של משיח שממנו המשכת כל החסדים בבחינת ועשה חסד למשיחו וכו', כי אז כשיבוא משיח יתקים, כי אמרתי עולם חסד יבנה וכו' שמדבר שם מענין מלכות דוד משיח. על כן בשעת מתן מעות מתקים הערבות בלא קנין כנ"ל, אבל שלא בשעת מתן מעות צריכין קנין, כי קנין, כדי שיתקים הדבר ולא ישתנה, הוא בחינת המשכת קדשת רוחו של משיח שעל ידו עקר קיום האמונה, כי עקר האמונה על ידי בחינת משיח שהוא ימשיך אמונה גדולה בעולם בתכלית השלמות שזה עקר הגאלה, כמו שכתוב, "תבאי תשורי מראש אמנה". וכתיב: "ואמונתי וחסדי עמו וכו'", וכן הרבה. ועל כן הקנין על ידי כנף הבגדים כי הבגדים הם בבחינת מלכות בחינת מלך הכבוד וכו', כמבאר במקום אחר, המלכות הוא בחינת מלכות מלך המשיח שהוא מלכות שלמה. וזה, ופרשת כנפך על אמתך הנאמר בבעז שממנו יצא משיח. ועל כן על ידי הקנין סודר שהוא על ידי כנפי הבגדים ממשיכין בחינת רוחו של משיח שעל ידו עקר המשכת האמונה כדי שיתקים העסק באמונה ולא ישנה עוד אחד מהם. ועל כן עקר קנין סודר אנו למדים מפרשת בעז ורות שמהם נולד משיח, כמו שאנו למדים מפסוק, "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו וכו'", שמשם למדו רבותינו זכרונם לברכה קנין סודר וכו'. כי עקר הקנין סודר שהוא להמשיך אמונה בהעסק שלא ישתנה נמשך על ידי שממשיכין בחינת רוחו של משיח כנ"ל שעל ידו עקר האמונה כנ"ל. ועל כן הערב שלא בשעת מתן מעות צריך קנין כי אז אי אפשר שיתקים הערבות כי אם על ידי קנין, שעל ידי זה ממשיכין רוחו של משיח שהוא שרש הערבות ועל ידו עקר קיום הערבות כנ"ל. ועל כן הערב לבית דין מתקים גם כן בלא קנין כי בכל מקום שיושבין בית דין שם רוחו של משיח מרחפת, כי עקר המשפט צדק על ידי בחינת מלך המשיח שממנו עקר המשפט צדק, כמו שכתוב, "ושפט בצדק דלים וכו'". וכתיב, "משפטיך למלך תן וכו' ישפט עניי עם וכו'". כי רוחו של משיח הוא בחינת רוח אלקים השורה בין הדינים, כמו שכתוב, "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפט וכו'", כי רוחו של משיח הוא בחינת רוח אלקים, כמו שכתוב, "ורוח אלקים מרחפת" - דא רוחו של משיח, כמובא שם בהתורה הנ"ל. ועל כן אין בית דין פחות משלשה, כנגד שלש בחינות הנ"ל שהם בחינת שלשה ספרים שכלולים בכל ספר קדוש ששם רוחו של משיח מרחפת, כי הדינים צריכין לקשר עצמם לספרי התורה הקדושה כדי שידעו לפסק דין תורה. ועל כן הערב לבית דין אינו צריך קנין כי שם בבית דין רוחו של משיח שורה כנ"ל שעל ידי זה עקר קיום הערבות כנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר, כי עמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, כמו שכתוב בזהר, הינו כי על ידי העמר שעורים, בחינת מנחת קנאות, ממשיכין הרוח קנאה של משיח שהוא מקנא על תאות נאוף, שהוא עקר זהמת מצרים שבשביל זה בא העמר וספירה כדי לטהר נפשות ישראל מזהמתם, הינו מזהמת תאות נאוף, שהוא עקר היצר הרע, עקר טמאת מצרים, כי כל גלות מצרים היה על פגם הברית, על פגם טפי קרי של אדם הראשון כידוע. ועכשו על ידי העמר וספירה אנו צריכין להטהר מזה על כן מביאין עמר שעורים מנחת קנאות כדי להמשיך הרוח קנאה של משיח שהוא מטהר מטמאה זאת וכנ"ל. וזה בחינת ספירה לשון ספר, כי אנו ממשיכין על ידי הספירה קדשת הספר תורה שהוא בחינת קבלת התורה שאנו צריכין לקבל בשבועות ששם בהתורה שורה רוחו של משיח שהוא הרוח קנאה, כמו שמובא בהתורה הנ"ל, כי ספירה שסופרין הימים לעמר הוא בחינת ספר, שהוא לשון ספור שמספר גדלת ה' ונפלאותיו כדי שנזכר נפלאותיו ולא נשכחם, שזהו עקר קדשת כל הספרים הקדושים שהוא לשון ספור, כי הספר הוא לזכרון, כמו שכתוב, "כתב זאת זכרון בספר וכו'". וכתיב, "תכתב זאת לדור אחרון". שזהו עקר כלל כל התורה, כמו שכתוב, "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם למען ידעו דור אחרון יקמו ויספרו לבניהם וכו'". כי עקר התורה הוא לגלות יחודו ואחדותו וממשלתו לכל באי עולם וקדשה זאת אנו ממשיכין בימי הספירה, כי ביום ראשון של פסח מאירין כל המחין הקדושים שבאו בבת אחת בליל פסח, כי אז נתגלה גדלתו ונפלאותיו ונוראותיו על ידי יציאת מצרים באותות נוראות ובמופתים נפלאים ונשגבים מאד מאד אשר לא נשמע ולא נראה כזאת מימות עולם וכפי התגלות אלקות שהיה ביציאת מצרים בראשון של פסח היה ראוי לנו להיות דבוק בה' יתברך תמיד בלי הפסק, אך אחר כך תכף ביום שני מסתלקין המחין, כמובא בכונות, הינו שאחר כך נמשך בחינת שכחה שהוא בחינת הסתלקות המחין, כי ה' יתברך ברא הכל בשביל הבחירה ובהכרח שיהיה בחירה על כן אף על פי שעשה עמנו אותות נוראות כאלה ביציאת מצרים והאיר עלינו התגלות אלקותו בהתגלות נפלא מאד שהיה ראוי לנו להיות דבוקים בו תמיד, אבל בשביל הבחירה המשיך שכחה בעולם, שעל ידי זה מי שאינו משים לב היטב אל האמת הוא יכול לשכח הכל, חס ושלום, ועקר השכחה על ידי תאות נאוף, שהוא תאות נשים, שהוא לשון שכחה בחינת כי נשני אלקים וכו', כי שמירת הברית הוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת זכר לשון זכרון, אבל תאות נאוף הוא בחינת שכחה, כי מעצם התאוה שוכח הכל. ובשביל זה בא מנחת קנאות ביום שני של פסח שהוא מנחת זכרון, כדי להמשיך בחינת רוחו של משיח, שהוא רוח קנאה, שהוא מקנא על תאוה זאת כדי להגביר הזכרון על השכחה, האמת על השקר, כדי שנזכר בכל עת נפלאותיו ונוראותיו ונזכר מוראו וגדלתו יתברך להתגבר על ידי זה על התאוה, כי התגברות התאוה רוצה להעלים האמת, כי מחמת התגברות התאוה שוכח האמת שיודע בלבו מעצם גדלת הבורא ואותותיו אשר ראינו בעינינו, אבל על ידי כח רוחו של משיח, שהוא רוח קנאה, מתגבר האמת על התאוה, כי זהו כחו של משיח שיכול לירד לתוך עמק הגלות של כל אחד ואחד שנפל למקום שנפל ולהאיר בו האמת שיזכר את ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה עד שיתגבר האמת על התאוה עד שסוף כל סוף ישוב אל ה' באמת וירחמהו: וזה בחינת ספירה שסופרין הימים לעמר, כי עקר השכחה הוא על ידי רבוי הימים, כמו שכתוב, "בשכבר הימים הכל נשכח". ועל כן הזהיר משה רבנו עליו השלום, "זכר ימות עולם". ועל כן תכף שמביאין העמר, שהוא מנחת קנאות, במחרת הפסח, אזי מתחילין לספר הימים כדי לשמר כל יום ויום שיהיה מקשר אל העמר, שבכל יום ויום נמשיך עלינו קדשת רוחו של משיח כדי שנזכר ולא נשכח את הרשימה של יום ראשון של פסח שהוא יציאת מצרים שראינו בו התגלות אלקותו יתברך עין בעין ועל כן נקרא ספירה לשון ספר שהוא לזכרון לספר גדלתו וגבורתו יתברך, שזהו בעצמו בחינת ספירה כדי לקשרם כלם אל העמר, שהוא בחינת רוח קנאה של משיח כדי שלא נשכח גבורותיו ונפלאותיו כנ"ל על ידי רבוי הימים, חס ושלום, רק, אדרבא, כל יום ויום יודיע לחברו גדלתו של יוצר בראשית בבחינת יום ליום יביע אמר וכו'. בחינת ימים ידברו. והכל זוכין על ידי רוחו של משיח שהוא רוח קנאה, שהוא בחינת עמר שעורים שמטהר מזהמת נאוף שמשם השכחה, ומבטל כל המינות והאפיקורסית מן העולם, כי הוא מזכיר את כל אחד ואחד גדלתו ואלקותו יתברך וכנ"ל: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. 'תבלין' דיקא בחינת ריח טוב, שהוא בחינת רוחו של משיח ששורה על אנפי אוריתא, שהוא בחינת ריח, כמובא כמה פעמים, שהוא הרוח קנאה שמבטל תאוה זאת שהיא עקר היצר הרע, כמבאר במקום אחר: הלכה ה בהלכות גביות חוב הלכה ה אות כג: ועוד צריכין לדבר בזה ולבאר כל זה: