ליקוטי הלכות · חושן משפט א · ערב ג

ערב בשעת מתן מעות - משתעבד בלא קנין. שלא בשעת מתן מעות - אינו משתעבד אלא בקנין: ענין ערבות על פי המאמר "וביום הבכורים - ואת הערבים צויתי לכלכלך" וכו' בלקוטי תנינא בסימן ד, עין שם כל המאמר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר הוא הרצון. שצריך האדם להרגיל את עצמו לכסף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת לה' יתברך ולתורתו ומצוותיו ולהשתדל תמיד שיהיו לו רצונות טובים חזקים דקדשה. וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בשיחתו הקדושה עמנו באותה העת שגלה התורה הנ"ל, כי אז שמענו השיחה הקדושה הנדפסת בהשיחות הר"ן המתחלת, עולם הזה אינו כלום, שמבאר שם עצם מעלת הרצון אל הקדשה, כי אמר רבנו זכרונו לברכה שעקר עבודת ה' הוא הרצון, כי לעבד ה' אינו יודע מי הוא זה שיוכל לומר שיעבד ה' יתברך, ואפלו מלאך ושרף אינו יכול להתפאר שיוכל לעבד ה' וכו', רק העקר הוא הרצון לה' יתברך ואף על פי שנדמה שהכל רוצים להתקרב לה' יתברך, כי הכל חפצים ליראה את שמך, אף על פי כן לא מבעיא שאין אדם אחד דומה לחברו בענין הרצון כי אם גם באדם אחד אין יום אחד דומה לחברו בענין הרצון וכו', כמבאר שם, עין שם. וכן דבר מזה רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים בכמה לשונות, שהעקר הוא רק הרצון והכסופין שירצה ויכסף תמיד ברצון חזק לעשות רצונו יתברך באמת ואם אף על פי כן אינו זוכה מה לעשות ויתגבר לבלי להפסיק ולבטל הרצון, חס ושלום, רק ירצה יותר ברצונות חזקים יותר ויתגבר ברצון חזק וכסופין גדולים לה' יתברך תמיד בכל עת לעולם ועד, כי העקר הוא הרצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת עקר התכלית הטוב של הנשמה הקדושה הוא שתזכה לתכלית שלמות הרצון שהוא בחינת רצון שברצונות שתזכה הנשמה שיהיו לה רצונות חזקים אמתיים לה' יתברך עד שתזכה להכלל ברעוא דרעוין שהוא רצון שברצונות שזהו השלמות והמעלה העליונה מכל המעלות. כמו שמצינו שמשה רבנו, עליו השלום, שהוא מבחר מין האנושי ומי לנו גדול ממשה רבן של כל הנביאים והצדיקים האמתיים של כל הדורות, ובסוף בעת הסתלקותו שאז זכה בודאי לתכלית שלמות המעלה שאי אפשר להשיג, וכל עקר עצם הפלגת מעלתו הוא שזכה בעת הסתלקותו הקדושה להכלל ברעוא דרעוין, שהוא רצון שברצונות, כמבאר בזהר הקדוש (תרומה) שהסתלקות משה היה בשבת במנחה ברעוא דרעוין. נמצא, ששלמות הרצון הוא גבה מן הכל וכל עקר התכלית של כל התורה והמצוות הוא לזכות לרצון ולהכלל ברצון העליון, כי משה רבנו הוא בעצמו בחינת התורה והמצוות ועל כן משה רבנו גימטריא תרי"ג, כי הוא בעצמו בחינת כלליות תרי"ג מצוות התורה, ותכלית שלמות מעלת משה רבנו הוא שנכלל ברצון שברצונות ברעוא דרעוין כנ"ל. נמצא, שתכלית כל המצוות, שהם בחינת משה רבנו כנ"ל, עקר התכלית הוא לזכות לרצון בשלמות, שהוא בחינת רצון שברצונות כנ"ל, כי כל המצוות אנו עושין שיהיה לרצון לפניו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "נחת רוח לפני", שאמרתי ונעשה רצוני, הינו שנזכה על ידי המצוות להכלל ברצון העליון, שהוא בחינת הסתלקות משה, שהוא כלליות התורה והמצוות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון, כדי שתזכה לרצון בשלמות ובשביל זה הכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבוא בעולם הגשמי העכור והשפל ולהתלבש בגוף גשמי בחמר עב ומגשם בזה העולם העשיה בתכלית הרחוק ממקום כבודה. וכל זה היה בשביל הרצון, כי ה' יתברך רצה לזכות את ישראל שיזכו לכל טוב, לטוב האמתי בשלמות העולה על הכל. וה' יתברך יודע שעקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלמות כנ"ל, על כן הכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה ולירד לזה העולם הגשמי כדי שיתגבר הרצון ביותר, כי זה ידוע בחוש שכל מה שנתרחקין יותר מתגבר הרצון ביותר, כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו אף על פי שאהבתו חזקה מאד, אף על פי כן אין שיך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו מאחר שהוא אצלו תמיד, אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו. וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו, מתגברים ביותר הרצונות והכסופים והגעגועים לאביו. ועל כן הכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבה מאד מאד ולהתלבש בזה העולם הגשמי הרחוק בתכלית הרחוק משרש נשמת ישראל כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר מחמת שהיא רחוקה מאד משלחן אביה, כי כל מה שרחוקין יותר מאביו מתגבר הרצון יותר כנ"ל ובאמת זה עקר הנסיון והבחירה של האדם, כי באמת כל מה שרחוקין יותר הרצון מתגבר ביותר, וכל זמן שהרצון בשלמות כראוי בודאי יזכה על ידי זה ההתרחקות דיקא למעלה נפלאה, כי יזכה להכלל ברצון העליון, ברצון שברצונות על ידי רצונו החזק מאד שזכה בזה העולם הרחוק דיקא כנ"ל, כי דיקא מחמת גדל ההתרחקות זכה לרצון חזק בשלמות כנ"ל, אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם כדי לזכות כאן דיקא לרצון העליון, מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הרחוק כנ"ל, אבל ה' יתברך נתן בחירה לאדם ועל כן את זה לעמת זה עשה אלקים, כי ברא בזה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו יתברך ונתן בחירה להאדם, דהינו שיש גם רצונות לתאוות עולם הזה שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד רצון דקדשה, כי עקר כל התאוות הם רצונות נפולים ועל כן נקראים 'תאוות' שהוא בחינת חמדה ורצון וכשמתגברים, חס ושלום, התאוות של העולם הזה שהם רצונות דסטרא אחרא אזי, חס ושלום, נפגם הרצון דקדשה. עד, שחס ושלום, יכול לשכח לגמרי את הרצון דקדשה עד שישכח מלכסף ולהשתוקק לה' יתברך.

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובאמת כל הדברים שברא ה' יתברך בעולם הזה שיש לאדם תאוה אליהם ברא הכל לטובתנו בשביל קיום האדם, כי באמת לא היה אפשר להאדם להתקים בעולם הזה אפלו שעה קלה לגדל רצון וכסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חצבה ברצון חזק ותקיף מאד, כי שרש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחינת רעוא דרעוין שהוא שרש נשמת ישראל הכלולים במשה רבנו אשר טבע הנשמה תמיד לכסף ברצון חזק מאד לה' יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי הרחוק בתכלית הרחוק ממקום קדשתה, אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר כנ"ל, ועל כן מגדל הפלגת עצם הרצון החזק שיש להנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה לא היה אפשר להנשמה שתתקים בהגוף אפלו שעה קלה, על כן למחיה שלח אלקים כל עניני אכילה ושתיה וכיוצא אשר ברא אלקים בזה העולם, אשר על ידיהם יכולה הנשמה להתקים בהגוף בזה העולם, כי בכל התאוות שבזה העולם מלבש בהם רצונות עליונים, כי יש בכלם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון, ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלבשין בכל דבר, על כן היא מרצה קצת להתמהמה בזה העולם כדי להעלות אלו הרצונות, כדי שיתוסף עליה אור הרצון יותר ויותר על ידי שתזכה להעלות כל הרצונות הנפולים המלבשין בכל עסקי העולם הזה באכילה ושתיה וכיוצא. נמצא, שבאמת כל הדברים של העולם הזה שיש להאדם רצון ותאוה אליהם הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. ועל כן מתקים נפש האדם בקרבו על ידי אכילה ושתיה מחמת שבהם מלבש רצונות עליונים, אשר רק על ידי זה יש קיום להנשמה בזה העולם מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים כנ"ל, אבל מחמת שאלו הרצונות מלבשים בדברים גשמיים יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, על כן צריך האדם להתגבר מאד שלא יפל לתאוה, לרצון גשמי, חס ושלום, אשר על ידי זה, חס ושלום, יהיה נפגם הרצון דקדשה, חס ושלום, כנ"ל. על כן צריכין להסתפק במועט מאד בכל עניני העולם הזה ואפלו מעט המכרח צריכין להתגבר מאד מאד שיהיה בקדשה ובטהרה באפן שלא יהיה נפגם על ידי זה הרצון דקדשה רק אדרבא, על ידי כל מה שאוכל ושותה וכיוצא יזכה לרצון דקדשה יותר ויותר, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דיקא הארת הרצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שהכלל הוא הרצון לה' יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה והוא עקר התכלית של האדם וכנ"ל. וזה בחינת תשובה שגדולה מאד. עד שיכולין לזכות על ידי התשובה שיתהפכו העוונות לזכיות. וזהו בחינת ירידה קדם העליה שקדם שיש להאדם עליה בעבודת ה' צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמובא. ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן מדוע על ידי הירידה דיקא יזכה לעליה?! אך על פי הנ"ל מובן היטב כי עקר מה שבא האדם לעולם הזה הוא בשביל הרצון אשר בשביל זה הכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר. כדי שיתגבר הרצון ביותר לגדל ההתרחקות כנ"ל, על כן כשיורד ונופל, חס ושלום, לאיזה תאוה או עברה, חס ושלום, ואזי נתרחק יותר ויותר. ואז אם זוכה אחר כך להזכיר את עצמו ולשוב בתשובה לה' יתברך, אזי אחר כך בודאי מתגבר הרצון יותר ויותר מחמת שיודע בעצמו גדל רחוקו מה' יתברך על ידי רבוי עוונותיו על כן בודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץ מאד מאד לה' יתברך בלי שעור וערך ועל כן יכול לזכות על ידי זה דיקא למעלה יתרה, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמד, כי הם זוכין לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו יותר כנ"ל. ועל כן קדם שהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר צריך שיהיה לו ירידה מקדם, כי כל העליות והמדרגות הם בבחינת הרצון, כמובן מדברי רבנו זכרונו לברכה, ועל כן כשהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר, הינו שיזכה לרצון יותר ויותר, בודאי צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה כדי שיתגבר הרצון ביותר כנ"ל, שעל ידי זה יזכה לעליה למדרגה גבה יותר, כי התגברות הרצון יותר זהו בעצמו העליה כנ"ל: ובאמת כשיש להאדם ירידה קדם העליה הוא אז בסכנה עצומה, כי הרבה נשקעו בירידתם רחמנא לצלן כמובא בספרים, כי אף על פי שעל ידי הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר, הינו אם יזכה לזכר את מעלתו ולבלי לשכח לכסף ברצון חזק תמיד לה' יתברך, אבל יכול להיות, חס ושלום, שעל ידי שירד ונתרחק ישכח, חס ושלום, את ה' יתברך ויפל, חס ושלום, לרצונות דסטרא אחרא שהם תאוות עולם הזה. עד שיוכל לשכח את הרצון דקדשה לגמרי ועל כן באמת בודאי אשרי מי שלא חטא, כי גם האדם מה שהוא מלבש בעולם הזה לבד הוא גם כן בסכנה גדולה שיוכל לשכח את הרצון דקדשה, חס ושלום, על ידי הרצונות הפגומים של העולם הזה, אפלו על ידי הרצונות של התר, מכל שכן וכל שכן כשחס ושלום נכשל באיזה עוון וחטא ונתרחק יותר ויותר, בודאי הוא מסכן מאד, כי יכול חס ושלום, לשכח לגמרי את הרצון דקדשה מחמת שנתרחק מאד, אבל מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון ואפלו אם הרבה לפשע מאד מאד, ואפלו אם עשה מה שעשה, אף על פי כן אם יתגבר את עצמו על כל פנים לבלי לשכח את ה' יתברך ועל כל פנים יזכר את עצמו בכל פעם וירגיל את עצמו לכסף ולהשתוקק לה' יתברך ברצון חזק תמיד זה עקר התשובה. ויכול לזכות על ידי זה לעליה גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכיות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאד מאד מחמת שנתרחק יותר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והכלל הוא, שאין שום יאוש בעולם כלל, ואפלו אם האדם הוא כמו שהוא כל זמן שעדין הוא זוכר את ה' יתברך ויש לו רצון לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדין לא זכה לתשובה, אדרבא, פגם יותר והוסיף חטא על פשע, חס ושלום, אף על פי כן יחזק עצמו לכסף ולהשתוקק לה' יתברך תמיד בכל עת, ועל ידי זה בודאי סוף כל סוף יזכה לצאת משטותיו, ויזכה בודאי לתשובה בלי ספק ודרך זה הוא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן. הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת הצריך לצאת מדרגא לדרגא גבה יותר. והן אנשים הקטנים במעלה מאד, ואפלו המנחים בשאול תחתיות המלכלכים במעשים רעים מאד, אף על פי כן על ידי בחינת רצון הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות. ואי אפשר לבאר בכתב עצם מעלת הרצון והכסופין דקדשה כפי מה שהבנו מדברי רבנו הקדוש זכרונו לברכה, כפי מה שזכינו לשמע מפיו הקדוש בעצמו, כי בכתב אי אפשר לבאר אפלו קצה אפלו חלק מאלף. וכבר גלה כמה וכמה תורות גבוהות על זה אשר נדפסו כבר , אבל יותר מזה הבנו מפיו הקדוש ומתנועותיו הקדושים ורמיזותיו הנפלאים בעת שדבר מזה כמה וכמה פעמים. וצריך כל אדם כפי מה שהוא להרגיל עצמו מאד בזה לכסף ולהשתוקק תמיד לה' יתברך ברצון חזק ותקיף ודבר זה יכול בודאי כל אדם לקים אפלו הפחות שבפחותים ואי אפשר לקלקל ולסתר עצה הזאת בשום אפן מי שירצה לקימה, כי בשלמא כל הדברים והעצות שבעולם יכול הבעל דבר להתגבר לבלי להניח את האדם לעשותם, אבל רצון לבד זה אי אפשר לסתר בשום אפן כי יהיה איך שיהיה, אף על פי כן אני רוצה לשוב לה' יתברך ברצון חזק, כי מי פתי ומשגע שלא ירצה טוב האמתי והנצחי רק שקשה לו להתגבר על מה שצריך להתגבר, אבל על כל פנים הרצון של כל ישראל המאמינים בה' יתברך בודאי חזק מאד מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון שהרצון בעצמו טוב מאד. על כן כשרואין שכמה פעמים רצו ברצון חזק לה' יתברך ואף על פי כן עדין לא זכו לעבודת ה' יתברך וגם קצת פגמו יותר על כן הם מתיאשים בעצמן ושוכחים לכסף יותר עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת זה הפגם קשה יותר מן הכל, כי איך שהוא על כל פנים אל ירפה את הרצון ולא יטש ולא יעזב את הרצון, אדרבא, ירגיל עצמו לכסף ולהשתוקק בכל פעם יותר ויותר ברצון חזק יותר ויותר לה' יתברך וזה הרצון בעצמו טוב מאד ויכול לזכות על ידי זה לתשובה שלמה באמת ולעלות לכל המעלות דקדשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתוב, "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ". הינו שכנסת ישראל אומרים להאמות והסטרא אחרא, שהם נקראים צבאות ואילות השדה, שהם בחינת חיות רעות הדורסים וטורפים, שהם בחינת חכמי הטבע, שהם פגם הרצון, כמבאר בהתורה הנ"ל שמהם עקר כח היצר הרע שנקרא אל אחר כפירות כידוע. וישראל קדושים אומרים להם שלא יועיל להם שום דבר שהם עושין ומשתדלין לקלקל, חס ושלום, האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים על ידי הפתויים והסתות שמפתין ומסיתין את כל אחד ואחד במה שמסיתין אותו לרחקו מה' יתברך, חס ושלום, שכל זה לא יועיל להם, כי אף על פי שכבר נכשלו בנו כמה וכמה, אף על פי כן אנו עדין חפצים ומשתוקקים לה' יתברך בחפץ ורצון ותשוקה גדולה מאד מאד. וזהו, 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ', כי לא יועיל לכם מה שאתם עוסקים לעשות שנאה וקלקול, חס ושלום, כמו שפרש רש"י שם, כי לא יועיל כלום מאחר שלעולם אי אפשר לבטל הרצון דקדשה, כי בודאי כל אחד מישראל כפי מה שהוא עדין הוא חפץ ומשתוקק לשוב לה' יתברך. ומאחר שעדין יש להם רצון וכסופין אליו יתברך בודאי לא יוכלו להרחיק ישראל מה' יתברך לעולם, כי סוף כל סוף ישובו כלם אליו מאחר שלעולם הרצון חזק לשוב אליו יתברך כנ"ל: כי הרצון הוא נמשך מבחינת רעוא דרעוין, שהוא בחינת 'עתיקא קדישא', ששם אין מגיע שום פגם כידוע, ששם נאמר, "אם חטאת מה תפעל בו וכו'". כידוע ועל כן כנגד הרצון אין יכול לקלקל שום פגם וחטא, כי הרצון מתגבר על הכל, כי שם אין מגיע שום פגם והבן.: כי בחינת רצון שהוא נמשך מבחינת רעוא דרעוין זה בחינת אור האין סוף, ועל כן בחינת הרצון אי אפשר לקלקל בשום אפן, כי אור הרצון הוא בחינת אור אין סוף שאינו נפסק לעולם, כי אין לו סוף ותכלית, כי אחר כל הקלקולים חס ושלום, סוף כל סוף אנו משתוקקים אליו יתברך ברצון חזק, כי אור הרצון הוא בחינת אור אין סוף שאין לו סוף כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו עצם גדלת מעלות קדשת שבת קדש שעולה על הכל, כי שבת הוא כלו רצון, כמו שאנו אומרים, "ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". כי בשבת מאיר רעוא דרעוין, רצון שברצונות, ועל כן אז בשבת בטלים כל הל"ט (שלשים ותשע( מלאכות, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל ועל כן על ידי שמירת שבת קדש מוחלין לו כל עוונותיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיט), כי על ידי הרצון נתהפכין כל העוונות לזכיות, כי עקר התשובה הוא בחינת רצון דקדשה כנ"ל, כי עקר התשובה היא החרטה שמתחרט מאד על שעשה המעשה הזאת ועקר החרטה היא הרצון שיש לו עכשו רצון דקדשה שהוא מתחרט מאד על מה שעשה, דהינו שהיה מרצה מאד אם לא היה עושה זאת. נמצא, שעקר החרטה הוא הרצון דקדשה, דהינו שעכשו אינו רוצה את העברה כלל רק רצונו הוא הלואי ולא היה עושה את העברה ועל ידי החרטה הזאת שהוא רק רצון דקדשה, על ידי זה מוחלין לו. ועל כן בשבת שאז זוכין לרצון דקדשה, על ידי זה זוכין לתשובה שהוא בחינת שבת, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר בחינת ושבת עד ה' אלקיך, כי עקר התשובה היא בחינת רצון דקדשה שמתחזק ביותר אחר החטא אם זוכה להתעורר לתשובה שעל ידי זה נתהפך הירידה לעליה והעוונות נתהפכין לזכיות, כי על ידי העוונות שזכה אחר כך לשוב עליהם, על ידי זה זוכה לרצון חזק יותר וכנ"ל: וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח), כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. כי קדשת ענג שבת, שהוא בחינת רצון, בחינת רעוא דרעוין, זהו בחינת נחלה בלי מצרים שאין שולט ונוגע שם שום מצר, שהוא בחינת סטרא אחרא ודינים שהם נקראים מצרים של הקדשה, כי בבחינת הרצון דקדשה אין יכול לגע שם שום סטרא אחרא וקלפות כנ"ל, כי הרצון דקדשה של ישראל אין יכולין לבטל לעולם, כי לפעמים, חס ושלום, יכולין להתגבר לבטל את ישראל מאיזה מצוה או להכשילם, חס ושלום, באיזה מכשול על ידי התגברותם, חס ושלום, אבל הרצון אין יכולין לבטל לעולם, כי אף על פי כן אנו רוצים ברצון חזק לשוב לה' יתברך שזהו בחינת מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ כנ"ל. ועל כן נקרא קדשת שבת, שהוא בחינת רצון דקדשה נחלה בלי מצרים, כי כנגד הרצון דקדשה אין שום מצר דסטרא אחרא וקלפות שיוכל לקלקלו, חס ושלום, בחינת מה תעירו וכו' עד שתחפץ וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה הכלל, שעקר התכלית של האדם בעולם הזה הוא הרצון דקדשה לה' יתברך כנ"ל ועקר ההתחלה בעבודת ה' והסוף והתכלית הכל הוא בחינת הרצון, כי עקר הוא הרצון כנ"ל, כי הנשמה הוא בחינת רצון, כי כלליות נפש רוח נשמה נקרא נפש, ונפש הוא לשון רצון, כמו שכתוב, "אם יש את נפשכם וכו'". כי הנשמה שרשה מבחינת רצון העליון ועקר תכליתה שתחזר למקום אשר חצבה משם, שתזכה להכלל ברצון שברצונות בבחינת נשמת משה רבנו כנ"ל, אבל מחמת שהנשמה מלבשת בגוף הגשמי בעולם העשיה הרחוק ומגשם מאד על כן היא בסכנה ובנסיון, כי, חס ושלום, תוכל לשכח את הרצון דקדשה על ידי גדל רחוקה ועל ידי הרצונות הנפולים המלבשים בתאוות עולם הזה וכו', על כן חמל ה' יתברך עלינו ונתן לנו את תורתו ומצוותיו הקדושים שהם נקראים תרי"ג עטין דאוריתא, כמו שאיתא בזהר הקדוש אשר על ידי עשית אלו המצוות הקדושים אנו זוכין לקדש את גופנו ואת כל העולם המעשה הזה, כי כל מצוה ומצוה נמשכת מרצונו יתברך, כי רצונו היה שנעשה המצוה הזאת באפן זה כגון ציצית של צמר ופשתים על כנף הבגד דיקא וכיוצא בזה בשאר המצוות כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן לג, לד). ועל ידי שאנו עושין המצוה הזאת בגופנו הגשמי בדברים גשמיים של עולם הזה דיקא, על ידי זה אנו מקדשין חלק מגופנו. וכמו כן חלק מן העולם הזה שהוא מכון כנגד המצוה הזאת, ועל ידי זה אנו זוכין כפי בחינת המצוה להזכיר עצמנו בעולם הזה ובגוף הזה לכסף לה' יתברך ברצון חזק ואז נכלל עשיה ברצון, שזהו עקר התכלית בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשזוכין על ידי עשית מצוותינו להכלל תכלית העשיה ברצון העליון. שזה זוכין על ידי המצוות הקדושים שהם רצונות עליונים שאנו מקימין אותם על ידי דברים גשמיים דיקא של זה העולם ובגוף הגשמי, כי עקר שלמות הרצון הוא כשעולה הרצון מזה העולם הגשמי הרחוק ביותר, כי זה הרצון חזק ומאיר ביותר מחמת גדל הרחוק כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת צדקה שהיא שקולה כנגד התורה כלה, כי עקר הארת הרצון היא על ידי צדקה, כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם מה שמבאר שם שעל ידי צדקה מעלין ומתקנין פגם נפילת הימים של הזקנים שאינם כראוי שמהם יונק, חס ושלום, מצח הנחש שהוא מתנגד לבחינת מצח הרצון, שהוא בחינת רצון שברצונות. ועל ידי צדקה מבטלין יניקת מצח הנחש ואז מתגבר ומתגלה מצח הרצון בחינת רצון שברצונות, ועל ידי זה נשמע קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון בבחינת מקרא קדש ועל ידי התגלות הרצון זוכין ליראה ועל ידי היראה נשפע חסד, כי על ידי היראה נעשה חקיקה וכלי לקבל השפעת החסד. ואזי כששופע החסד, אזי אין צריכין לעשות שום עבדא ועסק בשביל פרנסה, כי נתקים "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה' תקראו". 'כהני ה'' דיקא בחינת חסד, כי מתקים העולם בחסדו ונתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם כל העסקים והמשא ומתן והמלאכות שעושין, כי אף על פי שגם הל"ט מלאכות הם בחינת עבודת הבורא, כי ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן וכל העסקים והמשא ומתן והמלאכות שעושין שכלם כלולים בל"ט מלאכות, כלם הם בבחינת מלאכת המשכן כשזוכין לעשותם בקדשה, וציורא דמשכנא כציורא דעבדא דבראשית וכו'. אף על פי כן אם היה שופע חסדו לא היינו צריכין לעשות שום עסק כלל וכו'. ועקר השפעת החסד הוא על ידי הרצון שמתגלה על ידי הצדקה כנ"ל, כי עקר הצדקה היא בבחינת ואת הערבים צויתי לכלכלך, דהינו שיהפך האכזריות לרחמנות, כי מי שנותן צדקה בטבעו שהוא רחמן אינו חשוב כל כך, רק העקר לשבר לב האכזר לרחמנות כמו העורב שהוא אכזר בטבעו ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו, כמו כן צריך כל אחד להפך האכזריות שיש לו בטבעו לרחמנות ולפזר צדקה יותר מטבעו. ועל ידי זה עקר התגלות הרצון, כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כי על ידי שהוא מהפך הרגז והאכזריות שבטבעו לרחמנות ולתן צדקה, על ידי זה נתבטל הרגז, שהוא הפך הרצון ונתגלה הרצון וכו', ועל ידי זה נתבטלין כל העסקים והעבדות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקים "ועמדו זרים וכו'" כנ"ל, עין שם כל זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה על פי הנ"ל מבאר הענין היטב כי עקר הרצון הוא כשזוכין לרצון אמת בעולם העשיה הזה, אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם דיקא ואז כשזוכין לרצון בזה העולם הרחוק ביותר. שעל ידי זה הרצון חזק ומאיר ביותר כנ"ל, אזי נכלל עשיה ברצון ונתהפך עשיה, שהוא בחינת רגז ודין, לרצון שזהו עקר שלמות הרצון להפך רגז לרצון שהוא בחינה הנ"ל להפך עשיה לרצון, כי עשיה, הינו כל העבדות דחל וכל העסקים, שהם בחינת ל"ט מלאכות, הם הפך הרצון ממש, כי הרצון הוא בחינת בטול, בחינת שבת. וכל העשיות הם בהפך ממנו ממש, כי העשיה הם בחינת רגז ודין, כי עקר אחיזת כל הדינים הוא בעשיה כידוע, כי כל העשיות, שהם בחינת ל"ט מלאכות, הם נמשכין מחטא אדם הראשון שעל ידי זה נתקלל, "בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם", שעל ידי זה מכרחין להתיגע באלו הל"ט מלאכות וצריכין להתיגע מאד לעשות הל"ט מלאכות בקדשה גדולה כדי לבררם מזהמת הנחש, שהוא ל"ט קללות שנתקללו אז בחטא אדם הראשון, שהם בחינת ל"ט מלקיות, שכל זה הוא בחינת רגז ודין. ועקר המשכת הקדשה על כל העולם העשיה ועל כל הל"ט מלאכות הוא על ידי הרצון כנ"ל, כי על ידי הרצון שנכספין לה' יתברך בעולם העשיה הזה ברצון חזק ותקיף מאד ימים ושנים הרבה, על ידי זה זוכין להפך עשיה לרצון עד שיכולין לזכות לבטל מישראל כל הל"ט מלאכות וכל העסקים והכל על ידי הרצון וכנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל כן עקר התגלות הרצון על ידי הצדקה שמהפך רגז לרצון כנ"ל שעל ידי זה זוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה, לבטל ולהפך עולם העשיה לרצון שיתבטלו כל הל"ט מלאכות וכל העסקים מישראל, ויזכו רק לכסף ולהתגעגע ולהשתוקק לה' יתברך ברצון חזק ותקיף מאד כל ימיהם לעולם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי על ידי הצדקה שנותן לעני. והעני הוא בבחינת העשיה, כי שם עקר אחיזת העניות, כידוע שבחינת העשיה נקרא עני, כי עקר העניות נמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שזהו בחינת עשיה, בחינת ל"ט מלאכות כנ"ל ועל כן על פי הרב העני הוא בכעס וברגז תמיד, כי הוא בבחינת עשיה שמשם עקר אחיזת הדין והרגז. וזה הנדבן המהפך אכזריותו ומתנדב לתן צדקה. זהו בחינת רצון, שהוא בחינת רוח נדיבה נדבת לב שמתרצה ברצון ונדבת לבו הטוב לתן צדקה. ועל כן על ידי הצדקה שהוא בחינת רוח נדיבה, בחינת רצון שמשפיע להעני. שהוא בחינת עשיה, בחינת רגז, על ידי זה הוא ממשיך הארת הרצון לבחינת עשיה, ועל ידי זה מהפך עשיה ורגז לרצון. וגם בחוש רואין זאת, כי מתחלה היה העני בצער ורגז מחמת גדל עניותו ודחקו והיה מתרעם, חס ושלום, על ה' יתברך, ועל ידי זה שנתן לו די מחסורו, על ידי זה רוחו נחה ומתרצה ומתפיס ונתבטל הרגז שנאחז בו בתחלה ונמשך עליו בחינת הארת הרצון. וזה עקר מצות הצדקה לבטל הרגז, להפך הרגז לרצון. כמו שמצינו בכמה מקומות, שעקר הזהרת הצדקה לבטל תרעמת העני, כמובא בזהר הקדוש בההוא עניא דהוה מתרעם וכו'. שהיה, חס ושלום, דין גדול על ידי זה, רחמנא לצלן, וכמו שכתוב, "והיה כי יצעק אלי וכו'". נמצא, שעל ידי הצדקה שנותן לעני, על ידי זה מהפך בחינת הרגז, בחינת עשיה לרצון, שזהו עקר ירידת האדם לעולם הזה וזה עקר כלליות כל המצוות שבתורה כנ"ל. ועל כן שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה וכל מקום שנזכר מצוה סתם היא מצות צדקה כמובא. כי עקר כלליות עשית כל המצוות בזה העולם המעשה דיקא הוא להפך עשיה לרצון שזה נעשה על ידי צדקה ביותר כנ"ל. וזהו שהזהירה תורה, "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך", כי עקר הצדקה הוא הרצון טוב, להפך הרגז והאכזריות לרצון כנ"ל. ועל כן צריך לתן צדקה ברצון טוב בלי שום רע הלב כדי לבטל הרגז ולהמשיך הרצון שזהו עקר הצדקה, שעל ידי זה זוכין לבטל כל הל"ט מלאכות של חל, שיש בהם אחיזת זהמת הנחש בחינת ל"ט קללות. וזהו "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'", 'יברכך ה'' דיקא הפך הקללות של חטא אדם הראשון שהוא בעצבון תאכלנה בחינת ל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, ועל ידי זה נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקים העולם בחסדו לבד שהוא בחינת ברכה וחסד כנ"ל. "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך", כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות על ידי הארת הרצון עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי, כי נכלל עשיה ברצון כנ"ל. והכל על ידי הצדקה שמהפך רגז, בחינת עשיה, לרצון כנ"ל. וזהו 'יברכך ה'' - בממון וכו', כי על ידי הרצון זוכין לבחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ערב, כי הערב שנכנס בין הלווה להמלוה ומבטיח להמלוה שהלווה יפרע לו זהו בחינה הנ"ל. שמחיב את עצמו לחזר הדבר לשרשו שנלקח ממנו להעלות עשיה לרצון, כי הלווה הוא בבחינת עשיה ועבדות, בחינת עבד לוה לאיש מלוה, כי עקר כל ההלואות והחובות שהם בחינת עניות ודחקות הכל נמשך מבחינת בעצבון תאכלנה וכו' שהוא בחינת ל"ט מלאכות שמחמת זה הוא כל חסרון הפרנסה שעל ידי זה מכרחין לעשות כל העסקים וכל מי שנאחז בו ביותר זהמת הנחש נופל לטרדות ועבדות ועסקים יותר, עד שנופלים לחובות והלואות שהם עבדות ממש תקף העשיה. בחינת עבד לוה לאיש מלוה כנ"ל. וצריך הלווה להשתדל מאד לקים מצות פריעת בעל חוב - מצוה, להשתדל לפרע להמלוה בזמנו. ואזי מבטל בחינת העבדות, בחינת ההלואה והחוב שהוא בחינת העשיה. וחוזר ונכלל ברצון, כי חזר הדבר למקומו להמלוה שהוא בחינת רצון, כי גמל עמו חסד בנדבת לבו ורצונו הטוב, כי גמילות חסד הוא בחינת צדקה וגדולה יותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה דף מט), גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה. כי כל העשירות נמשך מבחינת רצון העליון שמשם כל ההשפעות כנ"ל ועל כן נקרא הממון כסף לשון כסופין ורצון, כי משם שרשו בקדשה וכנ"ל ועל כן כל הרע לאיש מתן, (משלי יט) "אהבי עשיר רבים" (שם יד). והכל משתוקקים ונכספין אליו ומתחברים עם העשיר, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (סימן סח). כל זה מחמת שהממון בשרשו נמשך מבחינת רצון כנ"ל, ועל כן מזוני לאו בזכותא תליא כי אם במזלא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהוא בחינת מזל העליון, שהוא בחינת דקנא קדישא כידוע, שהוא בחינת רצון, כמבאר בהתורה הנ"ל שהארת הרצון על ידי בחינת הזקן הקדוש, עין שם. ועל כן כשהלווה מסלק החוב להמלוה. ומקים פריעת בעל חוב מצוה, על ידי זה מבטל בחינת העבדות, שהוא בחינת חוב ועולה העבדות והעשיה וחוזר ונכלל ברצון שהוא בחינת המלוה הגומל חסד בחינת רצון כנ"ל: אבל מחמת שלפעמים אין המלוה רוצה להאמין להלווה שיפרענו כראוי על כן נכנס הערב ומבטיח להמלוה שיפרענו הלווה בזמנו. נמצא, שהערב מבטיח על סלוק החוב מהלווה להמלוה שהיא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחק מן הערבונות. כי אף על פי שהוא מצוה גדולה להלוות לעני ואם כן גם זה הערב בודאי עושה מצוה, כי על ידו הלוה המלוה להלווה, אבל אף על פי כן הוא צריך להתרחק מזה בכל האפשר, כי מי יודע אם ימלט מהפסד, כי זה שבא לידי כך עד שצריך ללוות ולהיות בעל חוב קשה מאד שיזכה לפרע כראוי, מאחר שנפל לעבדות ממש בחינת עבד לוה וכו' והעבדות הוא תקף העשיה. ששם עקר אחיזת העניות וכל מה שיורדים, חס ושלום, יותר לבחינת עשיה לעבדות, חס ושלום, העניות מתגבר ביותר, חס ושלום, ועל כן זה הלווה שהוא בחינת עבד לוה, בחינת עבדות ממש קשה לו מאד לבטל העניות בחינת עבדות ולסלק החוב, כי סלוק החוב הוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל שזהו בחינת כל עבודת האדם בעולם הזה. אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם המעשה כדי לכלל עשיה ברצון כנ"ל וכמבאר לעיל (בהלכות העושה שליח) שכלליות העבודה בעולם הזה הוא בחינת סלוק החוב שאנו מסלקין חובתנו לה' יתברך, שאנו מחיבים להעלות כל העולמות לה' יתברך, עין שם: ובאמת גם האדם בעולם הזה הוא מסכן מאד מאד. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, טוב לו שלא נברא משנברא. כי אף על פי שמה שירד לזה העולם הרחוק הוא טובה גדולה אליו אם זכה, כי על ידי זה דיקא יכול לזכות להארת הרצון בשלמות ולכלל עשיה ברצון שזה עקר שעשועיו ותענוגיו יתברך כנ"ל, אבל מי יודע אם יזכה לזה, כי מעצם גשמיות העולם העשיה הזה, חס ושלום, יכול לשכח לגמרי את הרצון כנ"ל. ועל כן בודאי צריכין להרחיק מן הערבות שהוא בחינה שמחיב עצמו להיות ערב שבודאי יסלק הלווה להמלוה שהוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל, כי מי יודע אם יקים הלווה מצות פרעון, כי מאחר שירד לבחינת הלואה וחוב קשה מאד לפרע. וצריך יגיעה גדולה לזה כמו שרואין בחוש שמי שחס ושלום נעשה בעל חוב קשה לו מאד לצאת מן החובות כמעט כל ימיו ועל פי רב הם מתים בעלי חובות, וכל הכפירות וההכחשות שכיחים ביותר בין הבעלי חובות. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ולואי, שיפרע בזמנו. 'ולואי' בודאי, כי קשה מאד לצאת מן החוב, כי זהו בחינת כלליות עשיה ברצון שצריכין לזה זכות גדול כנ"ל ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה: הרחק מן הערבונות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על כן כלליות כל התורה נקרא בשם ערבות, כמו שכתוב (משלי ו): "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וכו' עשה זאת אפוא בני והנצל. כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך". ופרש רש"י. 'בני, אם ערבת', ערבות ממון כמשמעו וכו'. דבר אחר, 'בני, אם ערבת לרעך' אחר שנעשית ערב להקדוש ברוך הוא שהוא רעך, כדכתיב, "זה דודי וזה רעי". וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמר מצוותיו, 'תקעת לזר כפיך' שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין וכו'. 'עשה זאת אפוא בני והנצל וכו'. נמצא, שהחיוב והקבלה שקבלנו עלינו לשמר מצוותיו הקדושים נקרא ערבות כנ"ל, כי באמת הוא בחינת ערבון ממון ממש והכל אחד ושני הפרושים של רש"י כלולים יחד, כי עשית כל המצוות בעולם הזה הוא לכלל עשיה ברצון כנ"ל. שזהו בחינת ערבות ממון ממש כנ"ל, כי כמו שהערב מחיב את עצמו שיסלק הלווה והוא מחיב להשתדל בזה, כי נעשה ערב על זה שיסלק הלווה להמלוה. שעל ידי זה הוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. כמו כן כל אדם מחיב את עצמו לה' יתברך בירידתו לזה העולם שיעלה ויקשר כל העשיה לרצון שיחזר ויכלל העולם בשרשו. שזהו בחינת סלוק החוב, כמבאר לעיל בהלכות העושה שליח, עין שם, הינו שיחזר ויכלל עשיה ברצון שהוא שרש הכל כנ"ל. נמצא, שהאדם חיב את עצמו בחיוב ערבות ממש לה' יתברך ועל כן נקרא בשם ערב כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין, אבל לאחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין: כי עקר מה שצריכין איזה קנין דיקא לקים כל המשא ומתן והעסקים שבין אדם לחברו הוא רק כדי להמשיך הארת הרצון שעל ידי זה נתקימין כל הדברים ולא יוכל לשנות עוד, כי באמת בודאי ראוי לאדם לעמד בדבורו וכשמוכר או קונה חפץ מחברו בדברים בלבד בודאי ראוי לו לקים אמונת דבורו, אך מה ששכיחים שנויים והכחשות במשא ומתן זה נמשך רק מפגם הרצון, כי הרצון הוא בחינת אמונה, כי עקר הרצון הוא שמאמינים שהכל מתנהג ברצונו יתברך לבד, כמבאר בהתורה הנ"ל: ואף על פי שלעיל דברנו בענין הרצון והשתוקקות אליו יתברך ובהתורה הנ"ל מדבר מענין הרצון של ה' יתברך שאנו מאמינים שהכל ברצון ה' יתברך לבד, באמת הכל אחד, כי זה תלוי בזה, כי מי שמאמין באמת ברצון הנ"ל, הינו שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי הוא משתוקק ורוצה וכוסף אליו ולעבודתו יתברך ברצון חזק מאד ואפלו אם לפעמים נופל ממדרגתו, ואפלו אם נפל חס ושלום, רחמנא לצלן, אף על פי כן כל זמן שיש לו אמונה שלמה בה' יתברך ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי עדין יש לו רצון חזק מאד לה' יתברך, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און כי בודאי רבוי עוונותיו, רחמנא לצלן, לא יוכלו להסתירו מפניו יתברך וסוף כל סוף יצטרך לתן דין וחשבון לפני כסא כבודו יתברך ומה יעשה ליום פקדה. על כן אף על פי שיכול להיות לפעמים שהאדם משים כל זה אל לבו ויותר מזה. ואף על פי כן אינו יכול להתגבר על תאותו, אבל אף על פי כן על כל פנים רצון חזק מאד מאד יש לו תמיד לשוב אליו יתברך מאחר שמאמין ברצון ה' יתברך והכל מתנהג ברצונו יתברך וה' יתברך ישלם לכל אדם כפעלו וכמעשה ידו, מי פתי שלא יכסף וירצה ברצון חזק מאד מאד בכלות הנפש לשוב אליו יתברך להנצל מן השאול תחתיות ומשאר ענשים קשים ומרים מאד, רחמנא לצלן, ולזכות לחיי עולם הבא ולנצח? נמצא, שעל ידי אמונת הרצון הנ"ל שמאמינים בה' יתברך שהכל ברצונו לבד, על ידי זה בודאי יש לו רצון חזק לה' יתברך וכל זה שזוכה לרצון אף על פי שעדין אינו זוכה לעבודתו יתברך עדין לא אבדה תקותו מה', כי סוף כל סוף יזכה להיות איש כשר כרצונו יתברך על ידי ההשתוקקות והרצון אם יתמיד וירגיל עצמו בזה הרבה להשתוקק תמיד לה' יתברך ולתורתו ולעבודתו וכנ"ל. וענין זה מבאר היטב ממשמעות השיחה ששמענו בעת שגלה התורה הזאת: וכל הכפירות וההכחשות והשנויים שבין בני אדם במשא ומתן הכל נמשך מבחינת כפירות מפגם אמונה, כי מי שיש לו אמונה שלמה בה' יתברך ומאמין שהכל ברצונו יתברך לבד בודאי עושה המשא ומתן שלו גם כן באמונה שלמה ואינו משנה דבורו לעולם. ומחמת שכל העסקים וכל המשא ומתן שכלם נמשכים מבחינת ל"ט מלאכות הם בבחינת פגם הרצון שהוא בחינת אמונה. כמבאר בהתורה הנ"ל שכשזוכין לרצון בשלמות, אז אין צריכין לעשות שום עסק ושום משא ומתן כלל, כי מתקים העולם בחסדו כנ"ל. נמצא, שאם היינו זוכין לרצון בשלמות לא היינו צריכים לעשות שום משא ומתן ועסק כלל ועל כן שכיחים ביותר כפירות והכחשות ושנויים בהמשא ומתן מחמת שהמשא ומתן נמשך מבחינת פגם הרצון שהוא בחינת פגם אמונה. ומפגם אמונה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים שבמשא ומתן כנ"ל. ועל כן צריכין להתגבר מאד מאד להשתדל לעשות משא ומתן באמונה שלמה שיהיה ההן הן והלאו לאו ולא ישנה ולא יחליף דבורו לעולם, כי מחמת ששכיחים שם כפירות ושנויים שנמשכים מפגם הרצון כנ"ל, על כן כל מי שמכרח לעשות משא ומתן צריך התגברות גדול להנצל מכפירות והכחשות השכיחים שם כנ"ל. ועקר העצה לזכות לזה שיהיה משאו ומתנו באמונה הוא להרבות בצדקה, כי על ידי צדקה ממשיכין הארת הרצון שהוא בחינת אמונה כנ"ל. ועל ידי זה זוכין להמשיך אמונה ורצון בהמשא ומתן ואז יזכה שיהיה משאו ומתנו באמונה שהוא בחינת רצון כנ"ל, כי באמת אם היינו כלנו זוכין לתן צדקה כראוי כבר היה מתבטל המשא ומתן לגמרי ולא היינו צריכין לעשות שום משא ומתן ומלאכה ועסק כלל כנזכר לעיל בתורה הנ"ל, כי על ידי צדקה מאיר ונתגלה הרצון שעל ידי זה נתבטל כל עשיות הל"ט מלאכות וכל המשא ומתן כנ"ל, כי היה מתקים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל, אבל גם כל זמן שאין זוכין לזה לבטל המלאכות והמשא ומתן לגמרי ומכרחין עדין לעסק במשא ומתן ומלאכה בשביל פרנסה, אף על פי כן צריכין על כל פנים לראות ולעשות המשא ומתן בקדשה באמונה שלמה וזה זוכין גם כן על ידי צדקה שעל ידי זה מאיר הרצון שהוא בחינת אמונה כנ"ל. וכפי הארת הרצון בחינת אמונה על ידי צדקה, כמו כן נדחין כפירות מהמשא ומתן שהם נמשכין מזהמת הנחש הנאחזין בל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה מבטל מצח הנחש כנ"ל. ואז זוכה שיהיו הל"ט מלאכות בבחינת ל"ט מלאכות המשכן שהם בבחינת הארת הרצון, כי המשכן נעשה מנדבת לב ורצון הטוב של כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". שזהו בחינת צדקה נדבת לב, בחינת רצון, כי מי שזוכה להמשיך הארת הרצון על ידי הצדקה אפלו כשעושה הל"ט מלאכות ומשא ומתן אינו נופל לעשיה גשמיות רק, אדרבא, הוא מקדש בחינת העשיה וממשיך הארת הרצון אפלו בעשיה כנ"ל, שזהו עקר שלמות הרצון ומעלה עשיה לרצון כנ"ל עד שיכול לזכות לבטל עשית הל"ט מלאכות ומשא ומתן לגמרי ואז יזכה להרבות בצדקה יותר ויותר, שעל ידי זה ימשיך הרצון יותר ויותר עד שנתבטל המשא ומתן לגמרי כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר קדשת המשא ומתן לזכות לעשית משא ומתן באמונה לבלי לשנות דבורו זוכין על ידי הצדקה שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל ומחמת זה תקנו רבותינו זכרונם לברכה שאין המשא ומתן נקנה כי אם בקנין השיך לכל דבר, כל זה מחמת ששכיחים כפירות ושנויים בהמשא ומתן שנמשכין מפגם הרצון כנ"ל על כן עמדו על סוף דעתן של בני אדם שאין גומרין המקח ברצונם בשלמות כל זמן שלא היה בו קנין גמור, כי הדעה והרצון שבמשא ומתן הוא פגום קצת כנ"ל על כן שכיחים בו שנויים ורצונות מתחלפים הרבה שכל זה נמשך מפגם הרצון שמשם נמשך המשא ומתן כנ"ל על כן אמרו שאין המקח נגמר כי אם בקנין שתקנו לכל דבר, כי על ידי הקנין נמשך הארת הרצון לתוך המשא ומתן ואז אי אפשר לשנות עוד: וזה בחינת קנין סודר שקונה בכל הדברים, כי הבגדים הם בבחינת הארת הצדקה, בבחינת צדק לבשתי וילבשני, כי על ידי הצדקה עקר המשכת הרצון כנ"ל, כי על ידי הצדקה מהפך הרגז, בחינת עשיה, לרצון שזה עקר שלמות הרצון, שזהו בחינת עשית כל המצוות שבתורה כדי להעלות עשיה לרצון, כמבאר כל זה לעיל היטב. וזהו בחינת הלבושין, בחינת חלוקא דרבנן שכל המצוות והזכיות שעושין בעולם הזה נעשה מהם חלוקא דרבנן שהוא לבושין להנשמה שתוכל לעשות ולכלל במקום שצריכה לעלות וכל זמן שאין לבושין להנשמה אינה יכולה לעלות למקומה. ולכאורה תמוה, הלא עקר התכלית הוא לזכות להכיר את ה' יתברך אפין באפין ולהכלל ברצון העליון ברעוא דרעוין, ולמה צריכה הנשמה לבושין דיקא כי הלא הלבוש הוא בחינת הסתרה וצמצום שמסתירין ומלבישין האור בלבושין?! אך על פי הנ"ל מבאר היטב, כי עקר שלמות הנשמה הוא שתזכה לרצון כנ"ל ועקר הרצון הוא על ידי התרחקות כנ"ל אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם הרחוק דיקא כדי שתזכה כאן לרצון בשלמות כנ"ל. ואז כשהנשמה זוכה להיטיב מעשיה בזה העולם, אז נעשה מכל מצוה ומעשה הטוב שעשתה בזה העולם נעשה ממנו לבוש להנשמה והלבוש הוא בחינת הארת הרצון שזוכה הנשמה על ידי המצוה, הינו שהוא זוכה בעולם העליון לאור הרצון העליון, שהוא בחינת 'מטי ולא מטי' בחינת רצוא ושוב, כי עקר הוא רק כשיש מניעה בחינת לבוש המעלים ומונע האור, אבל בעולם הזה הלבוש עב וגשמי מאד עד שאין רואין האור כלל, אבל בעולם העליון זוכין ללבושים רוחניים דקים שהלבושים בעצמן הם בחינת רצונות, הינו שהלבושים מצמצמין ומעלימין האור רק בשביל שיתגבר הרצון והלבוש בעצמו הוא בחינת אור הרצון, בחינת ארבע מאות עלמין דכסופין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי, כי יש לבושין ועולמות של רצון בחינת עלמין דכסיפין, כי יש כמה חלוקים ברצון, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. וזהו מעלת הנשמה של הצדיק על המלאכים, כי מחמת שהיתה בעולם הזה בעולם העשיה וזכתה להארת הרצון בזה העולם על ידי מעשיה הטובים, על ידי זה הוא זוכה בעולם העליון לשלמות הארת הרצון שהוא על ידי לבושין רבים בחינת חלוקא דרבנן וכל מה שזוכין למצוות ומעשים טובים יותר נתרבין לבושין יותר וכמו כן זוכה להארת הרצון יותר, כי עקר הארת הרצון הוא על ידי בחינת לבושין קדושים כנ"ל. נמצא, שהלבושין הם בבחינת הארת הרצון, בחינת צדקה ועל כן על ידי קנין סודר ממשיכין הארת הרצון בהמשא ומתן על ידי שלוקחין כנף בגדו, כי הלבושין הם בבחינת הארת הרצון כנ"ל. ואזי נגמר המקח ואי אפשר לשנות, כי נתבטלין כל השנויים שנמשכים מפגם הרצון, כי כבר נמשך הארת הרצון על ידי הלבושין על ידי קנין סודר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן הערב שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד כי אם בקנין, כי בשעת מתן מעות נשתעבד מיד, כי בשעת מתן מעות, הינו כשהמלוה נותן המעות להלווה אז הוא בחינת הארת הרצון, כי עקר הארת הרצון על ידי הצדקה וגמילות חסד כנ"ל. ועל כן בשעת הלואה ומתן מעות שנמשך מהמלוה ללווה זהו בחינת המשכת הרצון מהמלוה הגומל חסד, שהוא בחינת נדיב לב, בחינת רצון, שמשם כל העשירות והממון ובשביל זה נקרא הממון בתורה כסף לשון כסופין, כי משם שרש הממון מבחינת רצון כנ"ל ועל כן בשעת מתן מעות מהמלוה ללווה נמשך הארת הרצון שהוא בחינת אמונה כנ"ל. ועל כן אז בודאי נשתעבד הערב בלא קנין כלל, כי אין צריכין שום קנין מאחר שיש כאן הארת הרצון, שזהו בחינת כל הקנינים כנ"ל, אבל שלא בשעת מתן מעות אז אין משתעבד אלא בקנין שעל ידי זה נמשך הארת הרצון, שעל ידי זה נגמרים כל הקנינים ואי אפשר לשנות עוד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שבת נחמו, כי עקר הנחמה מכל הצרות הוא שבת קדש שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל, כי עקר כל הצרות הם צרות הנפש שאין זוכין לעשות רצונו באמת, שזהו עקר התכלית בעולם הזה, וחוץ מזה הכל הבל כי מה יתרון לאדם בכל עמלו ובין שיהיה לו ממון בין לאו בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה ובשכבר הימים הבאים הכל נשכח וסוף כל סוף מה יתרון לעשיר מן העני ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ובודאי מי שאינו רוצה להיות פתי וכסיל וחסר דעה להטעות את עצמו, חס ושלום, בודאי ראוי לו לבלי לשום אל לבו שום צער ודאגה כנגד הצער הזה של צרת הנפש וראוי לו להשתוקק כל ימיו לזכות לעבודת ה' יתברך ולבלי לרצות שום רצון אחר רק להתקרב לה' יתברך, אבל אין לנו שום נחמה לנחם עצמנו על צרת הנפש. שאנו רואין גדל התרחקותנו מה' יתברך והכל חפצים ליראה את שמך ועדין אין אנו זוכין להתקרב אליו באמת ועל כן כל נחמותינו הוא רק שבת קדש שהוא בחינת הרצון כנ"ל, הינו על ידי שבת אנו זוכין לרצון בשלמות לכסף ולהשתוקק תמיד לה' יתברך יהיה איך שיהיה וזה עקר הנחמה, כי כל זמן שרוצים ברצון חזק לה' יתברך בודאי יש תקוה עדין, כי סוף כל סוף נזכה לשוב אליו יתברך באמת כנ"ל בחינת מה תעירו ומה תעררו את האהבה עד שתחפץ כנ"ל. וזה, 'נחמו נחמו עמי וכו' דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי נרצה עונה', 'כי נרצה עונה' דיקא. כי תקון העוון על ידי תשובה שהוא בחינת רצון כנ"ל ואז נתהפך העוון לזכות, כי נעשה מהעוון בחינת הארת הרצון, כי על ידי העוון שזכה לשוב עליו זכה להארת הרצון יותר כנ"ל וזהו "כי נרצה עונה". כי נתהפך העוון לזכות ונכלל בבחינת רצון, שזהו עקר התכלית כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי שבת נחמו הוא הנחמה על החרבן בית המקדש, דהינו שמתאבלין עליו בין המצרים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ועקר חרבן בית המקדש הוא בחינת פגם הרצון שהוא פגם האמונה, כי הבית המקדש הוא בחינת הארת הרצון, כי שם היו מקריבים כל הקרבנות שהם בחינת רצון, כמו שכתוב, "לרצנכם תזבחהו". ועל ידי זה נקרא בית המקדש בחינת קדש, שהוא בחינת רצון שנקרא קדש, כי זה עקר הקדשה להאמין שהכל ברצונו יתברך ולכסף ולהשתוקק אליו יתברך תמיד ברצון חזק כנ"ל כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה בהתורה הנ"ל על השלש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קדש וכו', עין שם. ועקר קדשת הבית המקדש הוא מבחינת קדשי קדשים ששם עקר הקדשה, כי קדשי קדשים בחינת רעוא דרעוין, רצון שברצונות, כי הרצון נקרא קדש ועל כן בחינת רצון שברצונות הוא בחינת קדשי קדשים, ועל כן עקר היראה נמשכת מהבית המקדש שנקרא יראה. וכמו שכתוב, "מה נורא המקום הזה". כי היראה נעשה על ידי הרצון שמאיר בבית המקדש כנ"ל. ועל כן בשלש רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בבית המקדש, כי שלש רגלים הם מקראי קדש שאז התגלות הרצון כנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לעלות אז לבית המקדש ששם עקר התגלות הרצון שנמשך מבחינת רצון שברצונות בחינת קדש קדשים, וכמבאר בהתורה הנ"ל שצריכין לקשר כל הרצונות לבחינת הרצון שברצונות וזה זוכין בבית המקדש כנ"ל. וזהו "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'". 'פני ה'' דיקא זהו בחינת הארת הרצון שנקרא פנים כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזהו "ולא יראו פני ריקם". כי אי אפשר לקבל אור הפנים שהוא בחינת רצון כי אם על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן הצריכו אז ביום טוב להביא קרבנות נדרים ונדבות שהם בחינת צדקה נדבת לב, בחינת רצון, כדי להמשיך הארת הרצון, שהוא בחינת הארת פנים, שזוכין ברגלים בבית המקדש שעולין שם ברגל כנ"ל: וזהו "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", 'בת נדיב' דיקא בחינת נדבת לב, בחינת הארת הרצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה שעל זה נאמר מקרא זה, 'מה יפו פעמיך', כמו שפרש רש"י שם. ועל כן הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגלים, כמו שכתוב, "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. כי עקר שמחת יום טוב הוא כפי התגלות הרצון שזוכין, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו', עין שם. ועקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן ביום טוב שאז צריכין לגלות הרצון, על כן צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועל ידי זה עקר שמחת יום טוב, כי עקר השמחה על ידי התגלות הרצון כנ"ל. וזהו, אם אתה משמח את שלי, דהינו שאתה נותן צדקה, אז אני משמח את שלך, כי עקר השמחה על ידי הארת הרצון שזוכין על ידי צדקה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שבבית המקדש היה הארת הרצון שהוא בחינת אמונה כנ"ל, שזהו עקר שמחת ישראל כנ"ל. ועקר חרבן בית המקדש היה על ידי פגם הרצון שהוא פגם האמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיט), לא חרבה ירושלים אלא על שפסקו ממנה אנשי אמנה גם לא היה להם רחמנות זה על זה ולא נתנו צדקה, כי, אדרבא, היו גוזלים את העניים, כמו שכתוב (ישעיה ה), "הוי מגיעי בית בבית וכו'. וכמו שכתוב, "לאכל עניים מארץ וכו'". וכיוצא בזה בכמה פסוקים. ומחמת זה נפגם הארת הרצון כנ"ל עד שגברו החיות רעות הדורסים וטורפים שהם העכו"ם הכופרים ברצון והחריבו את הבית המקדש, כמו שכתוב, "שאגו צרריך בקרב מועדך וכו'". ועל פי פשוטו כונת הפסוק על חרבן בית המקדש שהחריבו הצוררים כמו שפרש רש"י שם ורבנו זכרונו לברכה פרש המקרא הזה בהתורה הנ"ל. על שאגת הצוררים שהם האפיקורסים שנקראים חיות רעות הכופרים ברצון וכו' עין שם ובאמת הכל אחד, כי שאגת הצוררים הכופרים ברצון זהו בעצמו בחינת חרבן בית המקדש כנ"ל. ומיום שנחרב בית מקדשנו ערבה כל שמחה, כי "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו", כי עקר השמחה הוא על ידי התגלות הרצון כנ"ל וחרבן בית המקדש הוא בחינת פגם הרצון כנ"ל ועל כן נשבת השמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן צריך כל אחד להתאבל ולבכות מאד על חרבן בית המקדש ועקר הבכיה על פגם הרצון על מה שאין אנו זוכין עכשו להארת הרצון בשלמות מחמת שנחרב בית מקדשנו כנ"ל, כי על ידי האבלות והבכיה על חרבן בית המקדש ממתיקין ומבטלין כח הבכיה של עשו הרשע אשר על ידי זה היה חרבן בית המקדש. ועקר אריכות הגלות המר הזה הוא רק בשביל זה כמובא, כי עשו הרשע הוא בחינת זהמת הנחש שהוא בחינת ל"ט מלאכות גשמיות ועל כן נקרא עשו לשון עשיה, כי הוא עקר תקף זהמת העשיה גשמיית שהוא זהמת הל"ט מלאכות שהם בחינת ל"ט קללות, ל"ט מלקיות שהם טרדות ויגיעת ורדיפת העולם הזה הגשמי. ואלו הל"ט מלאכות שהם בחינת עשו הם בחינת עצבות ומרה שחורה בחינת בעצבון תאכלנה, כי עקר אחיזת העצבות הוא בבחינת עשיה גשמיות, בחינת ל"ט מלאכות, הפך הארת הרצון שהוא הפך העשיה שהוא בחינת שמחה כנ"ל. ויעקב שהוא כלליות ישראל הוא בבחינת רצון שמשם שרש נשמת ישראל בחינת שמחה כנ"ל בחינת שבע שמחות את פניך שהוא בחינת יעקב, כמו שכתוב, "מבקשי פניך יעקב סלה". כי הארת פנים הוא בחינת הארת הרצון כנ"ל, כי ישראל יש להם לשמח תמיד על שזכינו להיות בחלקו יתברך. ולהאמין בו יתברך שהכל ברצונו יתברך שזהו עקר השמחה כנ"ל, כי כשיודעין ומאמינים באמת שהכל ברצונו יתברך לבד בודאי שמחים וששים תמיד, כי כונתו ורצונו יתברך הוא בודאי לטובה תמיד, כי כל מה דעבד רחמנא לטב עבד. ועכו"ם שהם בחינת עשו הם בבחינת עצבות ובכיה ואבלות, כי בודאי ראוי להם להתעצב ולהתאבל כל ימיהם על חלקם הרע, כי רודפים כל ימיהם אחר העולם הזה הגשמי שהוא מלא דאגות ועצבות וכל ימיהם כעס ומכאובות ורחוקים מה' יתברך ומהתכלית הנצחי:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה עקר בכיתו של עשו הרשע היה על ענין הברכות שלקח יעקב ממנו במרמה, כי יצחק רצה לברך את עשו. ולכאורה הדבר פלא, איך טעה יצחק אבינו לאהב את עשו הרשע עד שרצה לברכו ואפלו אם הטעה אותו עשו על כל פנים בודאי היה יודע שיעקב צדיק ממנו הרבה, כי היה איש תם ישב אהלים. ולא תהא כהנת כפונדקית, על כל פנים היה ראוי לברך את יעקב הצדיק תחלה בכונה, אך באמת בודאי ידע יצחק אבינו שחלקו של יעקב הוא בתורה ותפלה ועבודת ה' וחלקו של עשו הוא רדיפת העולם הזה, כי היה יודע ציד איש שדה, אך עשו הרשע הטעה את אביו עד שסבר שגם הוא חפץ בהתכלית ואוהב לומדי תורה ורוצה להחזיק אותם כי באמת עשו הרשע, אף על פי שחלקו היה העולם הזה הגשמי ולא לשא עליו על תורה ומצוות, אף על פי כן אם היה רוצה היה יכל להיות מרכבה אל הקדשה אם היה אוהב את יעקב, כי היה ראוי לו להחזיק את יעקב. ולעמל ולעבד כל ימיו בשביל יעקב אחיו כדי להחזיקו שיוכל לעסק בתורה כמו זבולון ויששכר שנאמר עליו: "שמח זבלון וכו'". כי באמת זהו עקר התכלית של ההמון עם אנשים פשוטים שאינם עוסקים בתורה ועוסקים בפרנסה ומשא ומתן בל"ט מלאכות הם צריכים להשתדל בכל כחם להחזיק לומדי תורה הכשרים וזה עקר התכלית שלהם, כי על ידי זה נכלל עשיה ברצון, כי התורה היא בחינת רצון כנ"ל. והם עוסקים בעשיה, דהינו בעשית המשא ומתן ול"ט מלאכות. ועל ידי שהם מחזיקים התלמידי חכמים מהמשא ומתן שלהם על ידי זה נכלל עשיה ברצון, שזהו עקר התכלית כנ"ל: ועשו הרשע הטעה את אביו ברמאות גדול עד שסבר שהוא אוחז במדה זו שהוא אוהב תלמידי חכמים ורוצה להחזיקם. וזהו, "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". ותרגומו, ארי מצדיה הוה אכיל. והדבר תמוה שצדיק כמו יצחק אבינו יאהב את הרשע בשביל שנותן לו לאכל, אך באמת עקר אהבתו היה, כי סבר שעשו הרשע אוהב את התלמיד חכם ורוצה להחזיקו. ועל כן היה אוהבו בשביל האכילה שנתן לו שעל ידי זה סבר שרוצה להחזיק את התלמיד חכם, שזהו עקר התכלית של עשו אם היה עושה זאת באמת. וזה שהיה מרמה אותו ושאל לו, אבא, איך מעשרין את המלח ואת התבן? כי תרומות ומעשרות שנותנין לכהן זהו בחינת צדקה נדבת לב שנותנין לכהנים חלף עבודתם אשר הם עובדים באהל מועד, שזהו בחינת צדקה שנותנין להתלמיד חכם שנקרא כהן העוסק בעבודת ה' יתברך, שעל ידי זה עקר הארת הרצון שממשיכין הארת הרצון לבחינת עשיה כדי לבטל זהמת הנחש כדי שיכלל עשיה ברצון כנ"ל. ובשביל זה עקר תרומות ומעשרות ומתנות עניים הם מתבואות השדה, כי עבודת השדה הוא עקר הל"ט מלאכות, כי רב המלאכות הם בשדה, כי השדה היא עקר בחינת עשיה גשמיית ושם עקר אחיזת זהמת הנחש, בחינת ונחש עפר לחמו ועל כן הזהירה תורה את ישראל לקדש את התבואה היוצאה מן השדה על ידי תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם בחינת צדקה שעל ידי זה מקדשין בחינת עשיה כנ"ל שממשיכין הארת הרצון בעשיה ונכלל עשיה ברצון כנ"ל. נמצא, שעקר קדשת העשיה להכלל ברצון הוא על ידי צדקה וזהו בחינת והיה מעשה הצדקה שלום. 'מעשה' דיקא, כי על ידי זה נתקדש העשיה כנ"ל. ונעשה שלום בין שני הפכים, כי עשיה נכלל ברצון כנ"ל. ועל כן עשו שהיה מרמה את אביו עד שסבר שהוא רוצה להחזיק התלמיד חכם על כן שאל אותו, אבא, איך מעשרין וכו'? כאלו הוא חפץ להרבות בצדקה בתרומות ומעשרות עד שמספק אפלו אם להפריש מעשרות מתבן ומלח, אבל באמת כל זה היה רמאות כי, אדרבא, לא די שלא רצה להחזיק את יעקב אחיו הצדיק אף גם, אדרבא, היה שונא גדול להצדיק יעקב ומחמת הרמאות הזה שהטעה את אביו על כן רצה יצחק לברכו, דהינו שרצה לתן לו שפע הפרנסה בעולם הזה, כמו שכתוב, "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ". שזאת הברכה רצה לברך את עשו הרשע, כי סבר שהוא רוצה לעסק בעבודת השדה בל"ט מלאכות ולהחזיק את אחיו התלמיד חכם, על כן אמר שטוב לברך אותו בברכה זו כדי שיעסק בעבודת השדה ויחזיק את אחיו התלמיד חכם, כי יעקב אין צריך כלל לברכה זאת, כי הוא אינו צריך לעסק בשום עסק כלל רק בתורה ועבודת ה' ועשו אחיו יחזיק אותו. כמו שיהיה לעתיד באמת שיקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'", כי עקר התכלית שלהם הוא להחזיק את ישראל שיוכלו לעסק בתורה ועבודת ה' יתברך. ועל כן אמר יצחק, "הביאה לי ציד ואכלה וכו", כי דיקא על ידי זה שיביא לו ציד לאכל להחזיק התלמיד חכם על ידי זה יקבל הברכות, כי בודאי אם היה עשו רוצה בכך באמת שהוא יעבד בעבודת השדה ויחזיק את יעקב אחיו התלמיד חכם בודאי היה מגיע לו הברכה בזכות יעקב כדי שיוכל להחזיק אותו, אבל באמת הרשע בחינת עשו אינו חפץ בזה כלל רק רוצה לקבל הברכות בשביל תאוות לבו הרע כדי שיוכל למלאות כל תאותו, ואדרבא, רוצה לרדף, חס ושלום את הצדיק אחיו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

"ורבקה שמעת בדבר יצחק", כי רבקה ידעה כל זאת היטב שעשו הוא רשע גמור וכונתו להרע, על כן שלחה את יעקב לקבל הברכות ברמאות מאביו, כי יעקב הצדיק אי אפשר לו לקבל הברכות שהם שפע הפרנסה בעולם הזה כי אם על ידי רמאות הזאת שמכרח להלביש את עצמו בבחינת עשיה גשמיות שהוא בחינת עשו כדי שיוכל לקבל פרנסה. וזהו שהלבישה אותו בלבושי עשו ולא הכירו, 'כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו', כי באמת יעקב בשרשו רחוק מפרנסה גשמיית, כי חלקו רק תורה ומצוות בחינת הארת הרצון שהוא הפך עשיה גשמיית. ובאמת לעתיד כשיבוא משיח במהרה בימינו לא יעסקו ישראל בשום עסק, כי יתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". ועל כן אם היה יעקב נכנס ליצחק בלי לבושי עשו והיה מבקשו שיברכו שיתן לו ה' יתברך שפע והצלחה בעסקי פרנסתו לא היה יצחק מרצה לזה, כי היה אומר לו, למה לך לחשב פרנסה כלל, כי אתה צריך רק לעסק בתורה ותפלה ופרנסתך תהיה נעשית על ידי אחרים. והם צריכים לבקש על פרנסה כדי להחזיק אותך, כי זה עקר התכלית שלהם, אבל אתה צריך להיות רק יושב אהל. ולבלי לחשב שום פרנסה כלל כמו שיהיה לעתיד באמת שיתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, כי יצחק רצה שיתנהג העולם תכף כמו שיהיה בסוף כשיבוא משיח במהרה בימינו, כי יצחק הוא בחינת תקף היראה הקדושה, בחינת פחד יצחק שנמשך על ידי בחינת רצון כנ"ל בהתורה הנ"ל. וזה בחינת יצחק בן אברהם, כי אברהם הוא בחינת רצון, כי נקרא נדיב לב הראשון, כמו שפרש רש"י על פסוק, "נדיבי עמים נאספו". כי כל עבודתו של אברהם היה רק על ידי הרצון שהיה משתוקק ונכסף תמיד לה' יתברך ברצון חזק מאד עד שזכה למה שזכה. כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, כי הוא היה ראש לגרים. ועדין לא היה שום תורה ומצוה ולא היה לו שום עבודה רק הרצון לבד ועל ידי זה בעצמו זכה שגלה לו ה' יתברך כל התורה וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. נמצא שאברהם הוא בחינת רצון. ועל כן הוליד את יצחק שהוא בחינת יראה, כי היראה נעשה על ידי הרצון ועל כן רצה יצחק שיתנהג העולם מיד כמו שיהיה לעתיד בעת הגאלה שתהיה בבחינת יצחק, בבחינת ושבועתו ליצחק כמובא, כי עקר הגאלה תהיה על ידי היראה שתתגלה על ידי הארת הרצון, שעל ידי זה יתקים העולם בחסדו בחינת עולם חסד יבנה שזהו בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל: ועל כן כתיב במשיח, "והריחו ביראת ה'". כי עקר החסד שיתגלה לעתיד בחינת ועשה חסד למשיחו לדוד יהיה על ידי היראה כנ"ל. שעל ידי זה יתקים העולם בחסדו וכל זה יהיה על ידי עצם התגלות הרצון שיהיה לעתיד, כי אז כלם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם, כי תמלא הארץ דעה את ה' וכו'. וכלם יכירו וידעו שהכל מתנהג רק ברצונו והשגחתו לבד, ואין שום טבע כלל, כי אפלו הטבע בעצמה של עכשו היא גם כן הכל ברצונו והשגחתו בכל עת ורגע והטבע בידו יתברך בכל עת ורגע כחמר ביד היוצר, כי הוא יתברך ברא את הטבע והוא מנהיג ומחיה את הטבע והוא ברצונו משנה את הטבע בכל עת שרוצה, כי הכל ברצונו לבד. ויצחק אבינו רצה שיתנהג העולם תכף בבחינה זו בבחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. ועל כן לא היה מרצה לברך את יעקב בטל ומטר בשביל פרנסה, כי פרנסתו תהיה נעשית על ידי אחרים ולמה לו לחשב כלל צרכי טל ומטר גשמיים שהם בשביל עבודת השדה שזה אין שיך לו כלל רק אותן שיעסקו בפרנסתו הם יקבלו הברכה הזאת בזכות יעקב כדי שיוכלו להחזיק אותו וכנ"ל, אבל באמת אז עדין לא נזדכך ולא נטהר העולם לגמרי מזהמת הנחש שנמשך על ידי חטא אדם הראשון. ונתדבק אז תקף זהמת הנחש בעשו הרשע על ידי מעשיו הרעים. עד שנעשה שונא לאחיו הצדיק יעקב ולא היה רוצה להחזיקו כלל, אדרבא, רצה לרדף אותו ולא היה חפץ לקבל ברכת הפרנסה גשמיית כי אם בשביל עצמו ותאותו למלאות תאוות בטנו וכדי לרדף יותר את יעקב ועליו נאמר , "ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו". כי היה אוהב קללה שהוא הקללות שנתקלל מחטא אדם הראשון ל"ט קללות שהם בחינת ל"ט מלאכות גשמיות בחינת בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם וכו'. והוא אהב קללה זאת וכי בחר זאת לחלקו כי היה איש שדה. ולא חפץ בברכה כלל, כי לא היה חפץ כלל להיות מרכבה ליעקב להחזיק אותו כדי לכלל בברכה ועל ידי זה באמת ותרחק ממנו הברכה, כי יעקב קבל כל הברכות, כי כל זמן שלא נתתקן עדין זהמת הנחש לגמרי ואין ההמון עם העוסקים במלאכות ומשא ומתן מחזיקים את התלמידי חכמים כמו כן צריכין עדין לעסק במלאכות ומשא ומתן, כי כפי מה שמרבין ישראל בצדקה. ועקר הצדקה להחזיק תלמידי חכמים כמו כן הם דוחין זהמת הנחש בחינת ל"ט מלאכות ונתמעטין הטרדות והעסקים, כי אפלו מי שעוסק במשא ומתן ומלאכות לאו הכל שוין, כי לפעמים הפרנסה באה בנקל בסבה קלה בלי יגיעה רבה ולפעמים צריכה יגיעה גדולה והשכר מועט. והכל כפי זכות הצדקה שעל ידה נדחה זהמת הנחש ל"ט מלאכות וכמו כן נתמעט העסק. עד לעתיד שיתקים, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אז יתגלה הרצון ואז לא נצטרך לעסק בשום עסק ומלאכות כלל, כי נתקים, ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו', אבל עכשו כל זמן שאין זוכין לזה צריכין גם ישראל לעסק באיזה עסק ומשא ומתן כדי להמשיך פרנסה וכנ"ל: וזהו בחינת מה שיעקב אבינו התלבש עצמו בלבושי עשו כדי לקבל הברכה מאביו שהיא ברכת טל ומטר בשביל פרנסה, כי עשו הוא בחינת עשיה גשמיית, בחינת ל"ט מלאכות כנ"ל. ויעקב הוא באמת רחוק מזה, כי הוא בבחינת רצון כנ"ל, אבל מחמת שאין העולם מתקן ואין הרשע רוצה להחזיק הצדיק על כן צריכין גם ישראל הכשרים שהם בחינת יעקב להתלבש בלבושי עשו בעשיות גשמיות שהם עסקי משא ומתן ול"ט מלאכות בשביל להמשיך פרנסה וזהו ולא הכירו, כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת וכו', כי שערות הם מותרי מחין שמשם אחיזת הרגז והדינים, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן סט), כי המח הוא בחינת רחמנות שהוא בחינת רצון ושערות הם בחינת מותרי מחין בחינת רגז ודינים. ועל כן עשו שהוא תקף העשיה תקף הרגז והדין, על כן היה מלא שערות כלו כאדרת שער ועל כן קראו שמו עשו, עשו דיקא בחינת עשיה גשמיות שהוא בחינת רגז כנ"ל שהוא בחינת שערות כנ"ל. ועל כן הכרח יעקב להתלבש עצמו בבחינת לבושי עשו. בבחינת שערות שהם בחינת עשיה, בחינת ל"ט מלאכות, זהו רמז כי גם ישראל הכשרים צריכין לעסק באיזה עסק בשביל פרנסה עכשו מחמת שעדין לא נתגלה הארת הרצון בשלמות כנ"ל, אבל כשיעקב בחינת בני ישראל הכשרים מתלבשין עצמן בלבושי עשו בשביל פרנסה, דהינו שעוסקין באיזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה כנ"ל הם מקדשין ומטהרין את העסק והמשא ומתן והל"ט מלאכות בקדשה גדולה, כי עושין משא ומתן באמונה שלמה ואזי כל העסקים והל"ט מלאכות שלהם הם בבחינת ל"ט מלאכות המשכן כנ"ל: וזהו בחינת וירח את ריח בגדיו וכו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהוא ריח גן עדן שנכנס עמו זה בחינת מלאכת המשכן, כי ציורא דמשכנא כציורא דגן עדן, הינו כשיעקב בחינת בני ישראל הכשרים באמת. כשמלבישין עצמן בבגדי עשו הינו כשעוסקים במשא ומתן ועסקים שזהו בחינת בגדי עשו, אזי עסקיהם ומלאכתם מעלה ריח טוב כריח גן עדן שהוא בחינת ציורא דמשכנא, כי כל מלאכתם ועסקיהם הם בבחינת מלאכת המשכן כנ"ל ואז קבל יעקב הברכות של טל ומטר וכו' שהוא ברכת הפרנסה, כי כל זמן שאין שופע החסד בשלמות. צריכין עסקים ול"ט מלאכות לעשותן בקדשה. בבחינת מלאכת המשכן כדי להמשיך פרנסה, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם היטב, כי רק הצדיקים והתלמידי חכמים והכשרים אמתיים זוכין קצתם לבחינת ההנהגה של לעתיד שיתקים, "ועמדו זרים וכו'", דהינו שאין עושין שום עסק ומלאכה כלל, אבל שאר ישראל צריכין לעסק במשא ומתן ומלאכה בקדשה כנ"ל. ועקר תקונם שיכונו בעסקם במשא ומתן להחזיק את התלמיד חכם האמת וכנ"ל. ועל ידי זה זוכה כל אחד לפי הצדקה שנותן להתלמיד חכם לבטל זהמת הנחש שהם ל"ט מלאכות עד שיזכו כל ישראל שלא יצטרכו לעסק בשום עסק ומשא ומתן כלל. וזה התקון יהיה נגמר בשלמות כשיבוא משיח במהרה בימינו. שאז יתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". וישראל לא יעסקו בשום עסק ומלאכה כלל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כי עבודת הקרבנות היתה מתחלה בבכורות ואחר כך נתנה לכהנים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר עבודת הקרבנות הוא בחינת התגלות הרצון שהיה בבית המקדש, כי כל הקרבנות הם נדבת לב בחינת רצון ועל כן נאמר בכל הקרבנות, "לרצנכם תזבחהו" כנ"ל, כי על ידי הקרבן מעלין מבהמה לאדם כידוע, הינו שמבררין ומעלין בחינת עשיה שהוא בחינת בהמיות, מעלין אותה לבחינת רצון שהוא בחינת דעת, בחינת אדם, כי עקר נפש האדם הוא בחינת אור הרצון כנ"ל. ועל כן נקראין מעשה הקרבנות עבודה, כי באמת זה עקר העבודה להעלות בחינת עבדות בחינת עשיה, בחינת בהמיות לבחינת רצון, שהוא בחינת נשמת ישראל, שהם קרויים "אדם". וזה שאנו מתפללין "רצה" על עבודת הקרבנות שיתקבלו לרצון, כמו שכתוב, "ותהי לרצון תמיד עבודת". ועל כן נקרא ברכת רצה עבודה, כמבאר בגמרא ופוסקים, כי עקר עבודת הקרבנות שיכללו ברצון העליון, הינו שיכלל עשיה ברצון ועל כן היו כל הקרבנות בבית המקדש ששם הארת הרצון. ועקר עבודת הקרבנות על ידי הכהנים וצריכין להיות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, כי הכהן הוא בחינת החסד שנתגלה על ידי היראה שנעשה על ידי הרצון שעל ידי החסד הזה נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם זהמת הנחש שנמשכין מפגם הרצון כנ"ל, ועל כן היו צריכין ישראל במעמדן שהיו עוסקין בתורה שהוא בחינת התגלות הרצון, כי התורה כלה היא רצונו כנ"ל ועקר התגלות רצונו הוא על ידי עסק התורה, כי שם מלבש רצונו יתברך, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן לג). ועל כן היו עוסקין במעמדן במעשה בראשית, כי מעשה בראשית מגלין שהכל ברצונו יתברך, כי הוא יתברך ברא הכל מראש ועד סוף ועל כן בודאי הכל ברצונו ועל ידי זה שהיו מגלין הרצון על ידי זה נעשה יראה שהוא בחינת לויים בדוכנם, כי יראה הוא סטרא דלואי כידוע ועל ידי היראה נמשך חסד שהוא בחינת כהן כנ"ל ועל ידי החסד הזה נתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו", 'כהני ה'' דיקא בחינת עולם חסד יבנה. ונתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת עשיה ועל כן עקר העבודה בכהנים, כי עקר מעשה העבודה הוא לטהר עולם העשיה שיכלל עשיה ברצון כנ"ל שזה נעשה על ידי הכהן איש החסד שהוא מבטל זהמת הל"ט מלאכות בחינת עשיה ואז נכלל עשיה ברצון שזהו עקר בחינת הקרבן כנ"ל. ועל כן אדם חוטא מביא קרבן, כי כל החטאים נמשכין מזהמת הנחש שהוא תקף העשיה בחינת ל"ט מלאכות, בחינת עצבות בעצבון תאכלנה שמשם נמשכין כל החטאים, חס ושלום, ועל כן על ידי הקרבן שמקריב הכהן בבית המקדש שעל ידי זה מבטלין בחינת הל"ט מלאכות ונתבטל זהמת הנחש מעולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, על ידי זה נתכפרין ונתבטלין כל העוונות שנמשכו משם כנ"ל. ונתהפכין העוונות לזכיות, כי נכללין העוונות בבחינת רצון, בבחינת כי נרצה עונה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן ברגלים שאז עקר התגלות הרצון, על כן היו אז מרבין בקרבנות צבור ויחיד. וכל אחד היה מחיב להביא עולת ראיה ושלמי שמחה כפי נדבת לבו, כי אז ברגלים צריכין לגלות הרצון כנ"ל. ועל כן צריכין להרבות בקרבנות, כי הקרבנות הם בחינת התגלות הרצון, בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל, ועל כן עקר השמחה של יום טוב על ידי הקרבנות, כמו שכתוב, "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר וכו' ושמחת וכו'". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין שמחה אלא בבשר בהמה שמביאין ממנה קרבן. כי עקר שמחת יום טוב כפי התגלות הרצון. ועקר התגלות הרצון הוא על ידי הקרבנות כנ"ל וזה שמובא בכונות שקרבנות הם מטהרין בחינת עשיה ובשביל זה אומרים הקרבנות בתחלת התפלה, שאז הוא תקון ועלית העשיה. ואיתא בזהר הקדוש שסלוקא דקרבנין עד אין סוף, כי אין סוף זה בחינת רצון שברצונות, רעוא דרעוין כידוע, כי עקר הקרבנות לטהר ולזכך עולם העשיה שזהו עקר הארת הרצון כשזוכין לרצון חזק בעולם העשיה. ואז נכלל עשיה ברצון ועל ידי זה עולין ונכללין באין סוף ברעוא דרעוין, כי אי אפשר להכלל באין סוף ברעוא דרעוין כי אם כשמזככין ומטהרין בחינת עשיה וכוללין עשיה ברצון אשר בשביל זה ירד האדם לעולם הזה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שכל הקרבנות הם בחינת הארת הרצון, הינו בחינת כלליות עשיה ברצון ובתחלה היתה העבודה בבכורות ועשו היה בכור. ואם היה זוכה להיטיב מעשיו היה זוכה לעבד עבודת הקרבנות, כי בודאי היה לו בחירה לבחר בטוב, אך אפלו אחר כך כשנטה לדרך אחר ולא רצה לעסק בעבודה תמה כמו יעקב אחיו אם היה חפץ על כל פנים באהבת אחיו. והיה מחזיק אותו, והיה נותן לו כל הצטרכותו. היה זה נחשב גם כן לעבודת הקרבנות ממש שמחיב הבכור לעבד כנ"ל, כי מי שמחזיק תלמיד חכם נחשב כאלו הקריב כל הקרבנות, כי אכילת הצדיק גדול יותר מקרבנות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב החדש (אות א אכילה סימן ז'). כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים וכו' גם איתא (ברכות יוד), כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו כאלו הקריב תמידין, כי על ידי הצדקה שנותן לתלמיד חכם ומחזיק אותו, על ידי זה נכלל עשיה ברצון כנ"ל שזהו ממש בחינת קרבנות, אבל עשו לא חפץ בזה, אדרבא, רדף את יעקב, כי לא חפץ בברכה, כי לא רצה כלל להתקרב לה' יתברך ולצדיקים, רק כל חפצו ורצונו היה רק להמשיך לעצמו כל תאוות לבו הרע ועל כן מכר את הבכורה בשביל תאות אכילה. כמו שכתוב, "ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדם וכו'". כי המעשה היה דיקא בעת שבא מן השדה והוא עיף, דהינו שהיה עיף ויגע מזהמת עבדות העשיה שרדף אחר עבודת העולם הזה העשיה הגשמי ולא המשיך עצמו אל הרצון דקדשה כלל רק אל ההפך ממנו לתקף העשיה ורדיפת העולם הזה הגשמי ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "והוא עיף" - מן הרציחה ושאר עברות שחשבו רבותינו זכרונם לברכה, כי הכל כלול בבחינת והוא עיף שהוא בחינת שהמשיך על עצמו הקללה בעצבון תאכלנה בחינת זהמת הל"ט מלאכות שמשם נמשכין כל העוונות כנ"ל, כי הם זהמת הנחש כנ"ל. על כן הכל בכלל והוא עיף כנ"ל ואז אמר ליעקב, "הלעיטני נא וכו'". ובזה הראה רשעותו הגדולה, כי לא די שהוא אינו רוצה להחזיק את התלמיד חכם בחינת יעקב, אף גם הוא רוצה לגזל את הצדיק ורוצה שהצדיק יטרח בשבילו, חס ושלום, ויתן לו לאכל למלאות בטנו הרע ועל כן קים יעקב אבינו עם עקש תתפתל. ואמר לו: "מכרה כיום את בכרתך לי". כי מאחר שאין חפץ בשום עבודה כלל. ואין אתה רוצה להמשיך עצמך אל הרצון דקדשה ולהחזיק את התלמיד חכם שזהו בחינת עבודת הקרבנות השיך להבכור כנ"ל ואתה אינך חפץ בזה כלל רק כל רצונך הוא להפוך ממש, רק למלאות בטנך ולרדף אחר זהמת העשיה גשמיות בחינת והוא עיף, על כן בודאי ראוי לך למכר לי הבכורה, כי אין לך עוד שום חלק בהקדשה כלל ואז מכר לו הבכורה ברצון שלם כי לא חפץ בברכה ובבכורה כלל, כמו שכתוב, "למה זה לי בכרה". כי הברכה והבכורה הם בחינת רצון, בחינת כלליות עשיה ברצון, שזהו עקר הברכה שנמשכת מרצון העליון וזה בחינת קרבנות, בחינת בכורה. והוא לא חפץ בזה כלל רק, אדרבא, כל חפצו היה, חס ושלום, להפך הרצון לעשיה, כי כל הרצונות שלו היו רק אחר תאוות וחמדות העולם העשיה על כן לקח יעקב אבינו את הבכורה ממנו כדין ונתן לו בעדה תאוות אכילה גשמיות של העולם הזה שהוא לחם ונזיד עדשים וכו' ונשאר כל אחד בחלקו, כי יעקב קבל לעצמו כל הטוב שהיה כבוש אצל עשו בגלות שהוא בחינת ניצוצי אור הרצון שהיה אצלו שהוא בחינת בכורה כנ"ל. ויעקב נתן לו האדם האדם הזה שהוא תקף הדין, תקף העשיה הגשמיות, שהוא פסלת האכילה, פסלת העשיה בחינת אחיזת הסטרא אחרא וסלק הפסלת ממנו ונתן הכל לעשו ונשאר כל אחד בחלקו אשר בחר לו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתב רש"י שיצחק היה מצער בתחלה ואמר אולי עשיתי שלא כדין שברכתי את יעקב תחלה, אך כששמע ממנו שגם הבכורה מכר לו אז אמר, "על זה הייתי מצטער וכו' עכשו גם ברוך יהיה, הינו כנ"ל, כי עקר הטעות של יצחק היה שהיה סבור שעשו אף על פי שהוא רשע הוא אוהב את התלמיד חכם ורוצה להחזיקו ועל כן צריכין לברכו בפרנסה כדי שיוכל להחזיק את התלמיד חכם כנ"ל. אבל כששמע יצחק שעשו הרשע מכר הבכורה ובזה הראה זדונו שאינו חפץ בברכה, כי אינו חפץ כלל לכלל ברצון על ידי התלמיד חכם שזהו בחינת בכורה, בחינת קרבנות כנ"ל והוא אינו חפץ בבחינה זו כלל רק, אדרבא, מכר בכורתו ליעקב בשביל תאות אכילה הגשמיית על כן אמר יצחק, על זה הייתי מצטער וכו' עכשו בודאי גם ברוך יהיה, כי בודאי מגיע הברכה רק ליעקב, כי הברכה והשפע נמשך ממקור הרצון שזהו בחינת יעקב רק מה שרציתי לברך את עשו הכל היה בשביל יעקב כדי שתוכל להחזיק וכו' כנ"ל, אבל עכשו שאין אתה חפץ בזה בודאי מגיע הברכה והבכורה ליעקב וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואז, "וישא עשו קלו ויבך", 'ויבך' דיקא, כי הבכיה היא מותרות המרה שחורה שזהו בחינת תקף זהמת העשיה בחינת בעצבון תאכלנה, כי עצבות הוא מרה שחורה שמשם הבכיה והדמעות ועל כן עשו הרשע על ידי בכיתו הרעה היה מעורר תקף זהמת הנחש תקף העשיה שהיה נאחז שם. וצעק צעקה גדולה שיתן לו תאוות העולם הזה ואז הכרח יצחק לסתם את פיו ויתן לו תאותו הרעה, כי אז עדין לא נתתקן העולם והיה עדין אחיזת הסטרא אחרא בעולם וכל זמן שלא נתבטל הסטרא אחרא לגמרי צריכין בהכרח לתן לה חיותה כידוע ועל כן כשנתעורר עשו בתקף אחיזתו בשרשו שהוא בכיה ועצבות ומרה שחורה שהוא תקף זהמת הנחש תקף העשיה אז הכרח יצחק למלאות בטנו כנ"ל. וכל הצרות והגלות וחרבן בית המקדש הכל נמשך על ידי בכיתו הרעה כידוע, כי על ידי בכיתו הרעה היה מעורר זהמת הנחש שהוא בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת ל"ט מלאכות העשיה וכו' שהם פגם הרצון ועשו הוא הס"מ בעצמו. ועל כן התגבר על ידי זה עד שהכניס מזהמא שלו בעולם ופגם ברצון והכניס כפירות בלב עד שגם קצת מישראל נלכדו ברשתו, כי הוא עקר מצח הנחש אשר כל החיות רעות הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו שהם האפיקורסים המכניסים כפירות ודעות זרות גם בקצת בני ישראל כלם הם יונקים ממנו. ועל ידי זה התגבר עד שהחריב בית קדשנו, כי עקר החרבן על ידי פגם הרצון כנ"ל וזה בחינת והיה כאשר תריד ופרקת עלו. תריד הוא לשון יללה ועצבות, כמו שכתוב (ישעיה טו), "ירד בבכי". וכמו שפרש רש"י שם, הינו כאשר תתגבר, חס ושלום, ותכניס עצבות בישראל אז ופרקת עלו, כי אז תוכל להתגבר, חס ושלום, כי עקר התגברות הסטרא אחרא שהוא בחינת עשו הרשע הוא על ידי עצבות, חס ושלום, כשמכניסין, חס ושלום, עצבות בישראל ועקר העצבות הוא בחינת פגם הרצון כנ"ל, כי עקר השמחה הוא כשיודעין שהכל ברצונו כנ"ל ועל כן עקר התגברותו על ידי עצבות, חס ושלום, שהוא פגם הרצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה באמת ישראל עם קדוש צריכין לשמח תמיד, כי הם נמשכין ממקור השמחה שהוא בחינת רצון, כי תהלה לאל חי יתברך שמו לעד יש לנו לשמח כל ימינו לעולם אשר בראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו' ולא שם חלקנו כהם' וכו. אך מאחר שנחרב בית מקדשנו שהוא בחינת הארת הרצון שהוא שמחתן של ישראל ועל ידי זה התגבר, חס ושלום, העצבות והבכיה של עשו הרשע על כן אנו מכרחין להתאבל בכל יום על חרבן בית המקדש, ובפרט בין המצרים ולבכות מאד מאד על חרבן בית המקדש כדי לבטל על ידי זה הבכיה של עשו הרשע, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו ומניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כי כל התגברותו הוא על ידי זהמת העשיה שהוא בחינת ל"ט מלאכות בחינת עצבות ומרה שחורה ובכיה שכל זה הוא הפך הרצון כנ"ל. ועל כן אנו צריכין להתאבל ולבכות על חרבן בית המקדש ובזה אנו ממתיקין ומבטלין הבכיה והעצבות על ידי הבכיה בעצמו, כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא: כי באמת בכל דבר יש בו טוב ורע וישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם, כי יש בבכיה שני בחינות, טוב ורע, כי עצם הבכיה והעצבות הוא מהסטרא אחרא מבחינת עשו שהוא בחינת עשיה ששם עקר העצבות כנ"ל, כי כל הבכיה של עשו הרשע היה על תאוות לבו הרע, כי כל חפצו שיתן לו אביו כל תאוות לבו ובכה על זה וזאת הבכיה היא תכלית הזהמא שהוא תקף העשיה שהוא עצם העצבות וכו' וכנ"ל. אבל הבכיה של ישראל עם קדוש הוא בהפוך ממש, כי כל בכיותינו הוא על חרבן בית המקדש שנתרחקנו מאבינו שבשמים ואין אנו זוכים להארת הרצון שהיה מאיר בבית המקדש. ועקר הבכיה הוא שכל אחד ואחד בוכה על עוונותיו, כי מה דהוה הוה, כי כבר נחרב הבית המקדש והעבר אין רק הבכיה הוא שצריך כל אחד ואחד להתאבל ולבכות מאד מאד על עוונותיו ומעשיו הרעים שהם גורמים חרבן בית המקדש בכל דור ודור, כי כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו. נמצא, שעקר הבכיה של ישראל הוא בחינת רצון, כי אנו בוכים ומצטערים על שנתרחקנו מרצונו יתברך ואנו מתגעגעים ומשתוקקים ברצון חזק לשוב אליו יתברך באמת וזה כל עקר בכיתנו ועל כן הבכיה של ישראל הוא בחינת רצון. נמצא, שהם מהפכים הבכיה שהוא בחינת עשיה כנ"ל, מהפכים אותה לרצון וממתיקים הדין בשרשו, כי מהפכים הבכיה לרצון, כי בוכים מתקף הרצון שיש לנו לשוב אליו יתברך ולעבודתו ולבית מקדשנו וכו' והוא מהפך אל הפוך של בכית עשו הרשע שבכה בשביל תאוות העשיה כנ"ל ועל כן על ידי הבכיה דיקא מבטלין כח הבכיה של עשו שהוא בחינת עשיה, כי אנו מהפכים הבכיה בחינת עשיה לרצון. ועל כן הבכיה של ישראל גדולה ויקרה מאד בעיני ה' יתברך, כמו שכתוב, "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". כי הבכיה של ישראל היא בחינת כלליות עשיה ברצון שזהו עקר התכלית כנ"ל, כי עקר הבכיה של ישראל צריכה להיות כמו תינוק הבוכה מגדל הגעגועים שיש לו לאביו כמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה וזהו בחינת והנה נער בכה, מיד ותחמל עליו, כמו שאיתא בתקונים, כי כשישראל בוכים כמו תינוק הבוכה לשוב לאביו אז בודאי 'ותחמל עליו', כי זהו בחינת רצון שמהפכים עשיה לרצון שעל ידי זה מעוררין רצונו הטוב ורחמנותו עלינו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן אחר אבלות והבכיה של בין המצרים ותשעה באב זוכין אחר כך לשבת נחמו, 'שבת נחמו' דיקא, כי שבת עקר הנחמה, כי עקר הנחמה הוא הארת הרצון כנ"ל וזה זוכין על ידי הבכיה רבותינו זכרונם לברכה, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. כי על ידי הבכיה של ישראל על ידי זה זוכין לרצון שהוא בחינת שמחה, כי עקר השמחה על ידי הרצון כנ"ל, כי הם בוכין לשוב אליו יתברך ועל ידי זה מהפכים הבכיה לרצון ובזה בעצמו מהפכין האבלות והבכיה לשמחה בחינת שישו אתה וכו' כל המתאבלים וכו', כי עקר השמחה הוא על ידי הארת הרצון שזהו בחינת שמחת יום טוב כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן שנים שלוו מאחד כל אחד נעשה ערב בעד חברו, כי כל ישראל ערבים זה בזה, כי כלליות קיום התורה והמצוות הוא בחינת ערבות כנ"ל, כמו שכתוב, "בני אם ערבת לרעך וכו'" כנ"ל. כי הערב מחיב את עצמו שיחזר הלווה ויסלק למלוה שזה בחינת כלליות עשיה ברצון שזהו בחינת כלליות התורה והמצוות שהכל הוא בחינת הארת הרצון לכלל עשיה ברצון כנ"ל ועל כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על ידי בחינת רצון, כי עקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון כנ"ל וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי עקר הוא הרצון כנ"ל. ועקר התכלית הוא הרצון, כי גם עקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות ברעוא דרעוין כנ"ל, כי התחלת התקרבות לה' יתברך וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון, כי ההתחלה והסוף הכל הוא בחינת רצון כנ"ל. ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום שיכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול, כי עקר הארת הרצון כפי מה שזוכין להכלל באחד הפשוט יתברך, כי עקר הארת הרצון הוא על ידי האמונה, הינו על ידי שמאמינים שהכל מתנהג רק ברצון האחד הפשוט לבד ואין שום רצון בעולם רק רצון אחד של הבורא היחיד יתברך שמו אשר הוא לבדו מנהיג עולמו ברצונו המיחד וכמצביה עבד בחיל שמיא וארעא ולית די ימחא בידיה'. וכפי אמונתו ברצון האחד יתברך כמו כן זוכה כל אחד לרצון, דהינו לכסף ולהשתוקק ברצון חזק להתקרב ולעבד אותו יתברך וכנ"ל. נמצא, שעקר הארת הרצון הוא בחינת אחדות ועל כן כל מה שישראל נכללים ביחד ביותר זוכין ביותר להכלל באחד שהוא בחינת שנכללין בהרצון כנ"ל ועל כן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כי עקר התורה הוא הרצון ואי אפשר לזכות לרצון כי אם על ידי אהבה ואחדות כדי להכלל ברצון האחדות יתברך כנ"ל. ועל כן ישראל עם קדוש שהם בבחינת אחדות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיעקב היו לו שבעים נפש ונקראים נפש בלשון יחיד ועשו שש עשרה נפשות היו לו ונקראים נפשות ביתו לשון רבים, כי ישראל הם ממקור האחדות וכל ישראל חשובים כאיש אחד. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות שהוא בחינת רצון, כי בשבועות נתגלה להם כזקן שהוא התגלות הרצון בחינת רעוא דרעוין שהוא בחינת דקנא קדישא, בחינת מצח הרצון, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על ידי האחדות המפלא שהיה ביניהם אז, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'ויחן', כלם כאחד באחדות גדול וכו'. ועל כן זכו להכלל בשבועות ברעוא דרעוין שעל ידי זה קבלו כל התורה שהיא בחינת רצון כנ"ל ועל כן כל ישראל ערבים זה בזה לענין קיום התורה והמצוות.: ולכאורה הדבר תמוה מדוע יהיה כל אחד מחיב להיות ערב בעד חברו. הלא די להפקיע את עצמו? וגם קשה הלא ערבך ערבא צריך, כי כל אחד אינו בטוח בעד עצמו שיזכה לצאת בשלום מן זה העולם ואיך יטיל עליו גם חוב הערבות בעד חברו? אך באמת אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על ידי הערבות שכל אחד נעשה ערב בעד חברו, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון כנ"ל הוא על ידי האחדות כנ"ל ועל כן כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות שהעקר על ידי התגברות הרצון כנ"ל צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול כנ"ל. ועל כן בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כלם כאחד. כדי לכלל ברצון כנ"ל ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו. מאחר שהכל חשובים כאחד. ודיקא על ידי זה שכל אחד ערב בעד חברו שהוא בחינת אחדות על ידי זה דיקא יכולים לקים את התורה ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא על ידי האחדות שנחשבין כלם כאחד כנ"ל. נמצא, שדיקא על ידי הערבות שזהו בחינת שכלם נחשבין כאחד על ידי זה דיקא עקר קיום התורה כנ"ל, כי אהבה ואחדות הוא בחינת רצון, כמו שכתוב, "באהבה וברצון". כי עקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון שכל אחד מרצה לחברו ואין שום שנוי רצון ביניהם ונכללים כלם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון שהוא תכלית האחדות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובאמת גם הערבות בעצמו שכל אחד ערב בעד חברו גם בזה אי אפשר לקים ולצאת ידי חובתו של הערבות כי אם על ידי הרצון, כי עקר הערבות מה שכל אחד ערב בעד חברו הוא שכל אחד חיב להוכיח את חברו, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו וגם מי יודע אם חברו ישמע לדברו ואפלו אם ישמע מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר לשוב אליו יתברך, על כן בודאי קשה מאד לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת ערבותו שנתערב בעד כל ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלאו כל אדם ראוי להוכיח וכו'. ומאחר שאין אנו זוכין לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת הערבות והלואי שנפקיע את עצמנו על כן אין אנו יכולין לקים מצוה זאת כי אם על ידי הרצון שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל, הינו שיזכו כלם לטובה האמתית והנצחית שיזכו לשוב אל ה' באמת ולהתקרב אליו יתברך אשר רק זה הוא טובה והצלחה אמתית וחוץ מזה הכל הבל, כי באמת אפלו המצוות שאפשר לקימם אין אנו יכולין לקימם כי אם על ידי הרצון כגון מצות ציצית ותפלין ועסק התורה וצדקה וכו', בודאי מי שמאמין ויודע מעט בגדלת כל מצוה ומצוה, יודע שכל המצוות רחוקים מאתנו מאד מאד, ועל כן באמת יש לנו כמה מניעות ועכובים קדם שאנו זוכין לקים איזה מצוה כמאמרה, כי מתחלה יש כמה מניעות ועכובין ובלבולים קדם שמניחין הטלית ותפלין ואחר כך אפלו כשמניחים אותם יכול להיות שעדין מחו מבלבל במחשבות זרות, עד שאינו יודע כלל אם לבוש בלבושין דמלכא בכנפי מצוה של הטלית הקדוש והציצית הקדושים ונוראים מאד ומכתר בכתרי דמלכא בעטרת תפארת התפלין הקדושים ונוראים ולבו רחוק מאד מקדשתם. נמצא, שאנו רחוקים מאד מקיום מצוה בשלמות אפלו המצוות הרגילים מאד, מכל שכן המצוות שאינם רגילים כל כך בכל יום בודאי יש עליהם מניעות רבות בלי שעור קדם שמקימם ואפלו כשמקימם צריכים זכות גדול לקימם כראוי: על כן בודאי אין אנו יכולין לקים התורה והמצוות אפלו מצוות הרגילים כי אם על ידי הרצון כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה כנ"ל שעקר הוא הרצון לכסף תמיד בהשתוקקות ורצון חזק לקים מצוותיו יתברך ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו מתפללין ועושין מצוות כאלו עושין מצוות ואמר בזה הלשון, נאר וועלין דער ווייל דאוינט מען קלאמירשט דער ווייל לערינט מען קלאמירשט דער ווייל טוט מען מצוות קלאמירשט. וכל זה אפלו בהמצוות הרגילים שאפשר לקימם גם כן העקר הוא הרצון כנ"ל, מכל שכן המצוות שאין ביד האדם לקימם, כגון מצות תוכחה הנ"ל, בודאי אי אפשר לקימה כי אם על ידי הרצון כנ"ל, כי כל אחד מחיב לאהב את חברו וכל ישראל כנפשו ממש, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שהאדם בעצמו בודאי אם יש לו מח בקדקדו, בודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך שרק זה הוא טובה אמתיית וחוץ מזה אין שום טובה בעולם כלל. וכמו כן מחיב כל אחד להתגעגע ולכסף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך ובתוך כך אם אפשר לו לדבר איזה דבור עם חברו מענין עבודת ה' בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מישראל מחיב לדבר עם חברו ביראת שמים כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, אבל העקר הוא הרצון כנ"ל. כמו שכתוב ברעיא מהימנא על משה רבנו עליו השלום, ובגין דהוית חשיב בחייך דאלו הוה אפשר לך הוית מהדר כלא עלמא תחות קדשא בריך הוא וכו', עין שם, שמבאר שם גדל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו שאלו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפלו משה רבנו עליו השלום, עקר מצות תוכחה היה מקים על ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר כל העולם למוטב ועל ידי זה זכה למה שזכה וזה בחינה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכן יעקב אבינו וכו', הינו כי עקר התוכחה שהוא לקים מצות ערבות הוא על ידי הרצון כנ"ל, כי עקר בחינת הערבות הוא לכלל עשיה ברצון כנ"ל. ועל כן עקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה שאז מתחילין להכלל ברצון ואז מאיר בו הרצון ביותר. מחמת שהוא סמוך להסתלקות, כי ההסתלקות של הצדיק הוא שיהיה נסתלק ונכלל בבחינת רצון כמו משה רבנו עליו השלום, שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעוין כנ"ל ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחינת הרצון על כן אז דיקא יכול להוכיחם, כי עקר התוכחה, בחינת ערבות, הוא הרצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש פעמים צדקתך שאומרים בשבת במנחה. כנגד שלשה צדיקים שנסתלקו אז שהם, יוסף, משה, דוד, כי הם נסתלקו בשבת במנחה שאז מאיר רעוא דרעוין בחינת מצח הרצון ועל כן אומרים כנגדם שלש פעמים צדקתך דיקא, כי עקר הארת הרצון מצח הרצון הוא על ידי הצדקה דיקא, כי על ידי הצדקה מכניעין מצח הנחש ואז מאיר מצח הרצון כנ"ל בהתורה הנ"ל בחינת הארת דקנא קדישא, בחינת רעוא דרעוין. נמצא, שעקר הארת הרצון בחינת מצח הרצון שמאיר בשבת במנחה הוא על ידי הצדקה ועל כן אומרים אז שלש פעמים צדקתך דיקא כנ"ל. ועל ידי הארת מצח הרצון בחינת רעוא דרעוין שמתגלה על ידי שלשה צדיקים אלו, יוסף, משה, דוד, על ידי זה נשמע קול הקריאה של השלש רגלים שהם קוראים ומגלים את הרצון, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, כי השלשה רגלים הם כנגד שלשה צדיקים אלו ובהם נעשים כל הבחינות המבארים בהתורה הנ"ל, עין שם. והכלל בקצור, שעל ידי הרצון שנתגלה ביום טוב נעשה היראה, אך שיש חיות רעות הדורסים וטורפים שהם האפיקורסים שפוגמים ברצון שעל ידי זה אין נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו', על כן צריכין לקשר כל הרצונות לבחינת רעוא דרעוין שמאיר בשבת במנחה וכו', אך שיש בחינת מצח הנחש וכו' שרוצה להטיל פגם וכפירות אפלו בשרש הרצון וכו', על כן צריכין להרבות בצדקה שעל ידי זה מכניעין מצח הנחש ואזי נתגלה מצח הרצון בחינת רעוא דרעוין, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה הרצון. ועל ידי הרצון נעשה יראה ועל ידי היראה נעשה כלי לקבל את החסד ואזי אין צריכין לעשות שום עסק, כי נתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". על ידי גדל השפעת החסד בחינת עולם חסד יבנה וכו', עין שם כל זה היטב. וזה בחינת שלש רגלים, פסח, שבועות וסכות וראש השנה ויום כפור והושענא רבא וכלם מקבלים משבת, שהוא תחלה למקראי קדש:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר התגלות הרצון הוא בפסח שהוא ראש לרגלים, שאז הוציאנו ה' ממצרים במסות באותות ובמופתים נוראים, שעל ידי זה נתגלה שהכל רק ברצונו לבד, כמבאר בהתורה הנ"ל לענין כל השלש רגלים שכלם קוראים ומכריזין את הרצון מחמת שבכל השלש רגלים עשה ה' יתברך עמנו אותות נוראות וכו'. אבל עקר האותות והמופתים נוראים היו בפסח שהוא ראש לרגלים שאז יצאנו מעבדות לחרות באותות נוראות ועל ידי זה נתגלה שהכל מתנהג רק ברצונו לבד. ועקר יציאת מצרים, שהוא פסח, היה בזכות יוסף, כמו שכתוב, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". וכמובא, כי אלמלא ירד יוסף למצרים תחלה לא היה אפשר לישראל לצאת משם מגדל הזהמא שהיה שם, אך על ידי שירד יוסף תחלה ונמכר לשם לעבד, שהוא בחינת עבדות תקף העשיה, ששם אחיזת זהמת הנחש בבחינת עבדות כנ"ל ועקר בחינת העבדות הוא במצרים שהיה מזרע חם שנתקלל זרעו להיות עבד עבדים ונתדבק בכל זרעו זהמת הנחש ביותר כידוע. ויוסף בגדל קדשתו העצומה שירד לתוך תקף זהמת מצרים לתוך בחינת עבדות כנ"ל. והיה לו נסיון גדול שם, ואף על פי כן כבש את יצרו מאשת אדוניו, על ידי זה שבר והכניע ובטל את הזהמא של מצרים ורק על ידי זה היה כח לישראל להיות במצרים ולבלי להשתקע שם, חס ושלום, כמו שכתוב, "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וכו'". כי רק על ידו זכו ישראל לצאת משם להנצל מתקף זהמתם. נמצא, שיציאת מצרים שיצאנו מעבדות לחרות זהו בחינת שהכניעו בחינת עבדות שהוא בחינת עשיה ששם אחיזת הזהמא כנ"ל והם הכניעו זאת על ידי גדל רצונם שהיה להם תמיד לה' יתברך, ועל ידי זה זכו לצאת מעבדות לחרות והכניעו בחינת עבדות וזכו לכלל עשיה ברצון, כי זכו לקבל את התורה בשבועות שאז נכללו ברצון שברצונות כנ"ל. ועל כן התחיל ה' יתברך, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכן בכמה מקומות הוא תולה קיום התורה ביציאת מצרים וכמו שמקשה הזהר וכו', כי קיום התורה היא בחינת יציאת מצרים מעבדות לחרות, דהינו להכניע בחינת עבדות, בחינת עשיה על ידי הרצון שהוא עקר קיום התורה כנ"ל כדי לכלל עשיה ברצון כנ"ל ועל כן בכל דור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל אדם צריך לצאת מעבדות לחרות, להכניע ולבטל זהמת העשיה בחינת עבדות, בחינת על הטרדא של העולם הזה שהם בחינת ל"ט מלאכות ולזכות להכלל ברצון להשתוקק תמיד לה' יתברך כנ"ל להפך עשיה לרצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל, שלא שנו את שמם ולא שנו את לשונם והיו גדורים מן עריות ומן העבודה זרה. (אמר המסדר כבר מבאר ביורה דעה הלכות דם הלכה א, שאל יתפלא המעין מה שחושב גם הזכות של פרישת עבודה זרה אשר נמצא בכמה מקומות בדברי רבותינו זכרונם לברכה ההפך מזה, אבל נמצא מבאר במדרש רבא במדבר פרק ג על פסוק "מוציא אסירים בכושרות", שבזכות הכשרים שבהם שלא עבדו עבודה זרה, על ידי זה נגאלו, עין שם. נמצא, שאלו ואלו דברי אלקים חיים שנגאלו גם בזכות פרישת עבודה זרה. עתה מצאתי עוד במדרש רבה הנ"ל פרק יג, שכל השלשה שבטים, ראובן, שמעון, לוי, לא עבדו עבודה זרה ולכן זכו למנות לעצמם ביציאת מצרים, עין שם. הרי מבאר קשט אמריו זכרונו לברכה שגם בזכות פרישת עבודה זרה נגאלו), כי כל אלו הארבעה דברים הם מורים על גדל הרצון שהיה להם תמיד לה' יתברך גם בהיותם בארץ מצרים. וזהו בחינת שלא שנו את שמם, כי השם הוא בחינת רצון, שהוא הנפש, שהוא לשון רצון כנ"ל. וזהו בחינת השם בחינת נפש חיה הוא שמו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ועל כן שמו בגימטריא רצון, כמובא. וזה בחינת לשמך ולזכרך תאות נפש. וכל אחד מישראל כפי שרשו ברצון העליון שהוא שרש כל נשמת ישראל, כמו כן יש לו שם ישראלי וכמו כן צריך להתגבר תמיד להאיר על שמו ונפשו הארת הרצון שמשם שרש נפשו ושמו. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ". כי מקום התורה שלבו חפץ ביותר, שם שרש נפשו ושמו ועל כן אחר מיתתו שואלין את האדם, מה שמו, כי כלליות התורה הוא בחינת רצון, שהוא בחינת שמו כנ"ל. ועל כן ישראל במצרים שלא פסקו רצונם מלכסף לה' יתברך, על כן לא שנו את שמם, שזה מורה על גדל הרצון דקדשה כנ"ל, ועל ידי זה זכו לגאלה לצאת מעבדות לחרות שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. ועל כן אלו האפיקורסים השכיחים עכשו שהם פוגמים ברצון כנ"ל, על כן על פי רב הם משנים את שמם וקורין את עצמם בהכנויים הרעים שכנו להם אוי להם, אוי לנפשם, בודאי לא יזכו לגאלה אם לא ישובו, כי גם במצרים היו רשעים שלא זכו לגאלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "וחמשים עלו וכו'" - אחד מחמש מאות וכו': וזהו 'שלא שנו את לשונם', כי עקר התגלות הרצון דקדשה שהוא הנפש הוא בהדבור בבחינת נפשי יצאה בדברו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. ועל כן לשון הקדש של ישראל מורה על הרצון דקדשה בחינת נפש שעקר התגלותה היא בהדבור הקדוש, שהוא בחינת לשון הקדש, כי הלשון היא קלמוס הלב וכל אחד כפי רצונו שיש לו אם טוב אם להפך, כמו כן יכולין להבין ולשמע מדבוריו שהם התגלות הנפש, שהוא הרצון כנ"ל. ועל כן לשון הקדש הוא בחינת רצון דקדשה, ועל כן בזה שלא שנו את לשונם וכל דבורם היו דבורים קדושים בבחינת לשון הקדש, בזה הורו על גדל רצונם הקדוש להתקרב לה' יתברך כנ"ל: וזהו שהיו גדורים מן העריות ומן העבודה זרה, כי עבודה זרה הוא כפירות שהוא פגם הרצון, כי עקר הארת הרצון הוא על ידי אמונה שמאמינים שהכל ברצונו לבד כנ"ל, שזהו הפך עבודה זרה וכפירות. וזהו בחינת גדורים מן העריות, כי על ידי הרצונות דסטרא אחרא, שהם תאוות עולם הזה, נפגם הרצון דקדשה כנ"ל וכל אחד כפי מה שנופל לרדיפות אחר תאוות עולם הזה כמו כן נפגם אצלו הרצון דקדשה והעקר הוא לגדר עצמו מתאות נאוף ששם עקר התגברות הרצון דסטרא אחרא ועל כן: "נאף אשה חסר לב", כי נחסר ונפגם אצלו הלב שהוא רצון דקדשה שבלב כל אחד מישראל שהוא נחסר ונפגם על ידי תאות נאוף. ועל כן כפירות ונאוף תלויים זה בזה כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, כי הא בהא תליא כפי מה שגודר עצמו מתאות נאוף, כמו כן זוכה לרצון דקדשה שהוא בחינת אמונה כנ"ל וכן להפך. נמצא, שכל אלו הארבעה דברים הם בחינת הרצון דקדשה שעל ידי אלו הארבעה' דברים שלא שנו את שמם וכו', בזה הראו גדל השתוקקות שלהם ועצם רצונם דקדשה להתקרב לה' יתברך ועל כן על ידי אלו הארבעה דברים דיקא זכו לצאת ממצרים מעבדות לחרות ולקבל את התורה שכל זה הוא בחינת הארת הרצון כנ"ל וכל זה היה בזכות יוסף הצדיק כנ"ל: שבועות הוא בחינת משה שאז קבלו ישראל את התורה על ידי משה רבנו, שהוא כלליות התורה, ואז נתגלה עליהם כזקן מלא רחמים בחינת רעוא דרעוין ועל כן שבועות הוא בבחינת שבת כמובא , כי בשבועות אז הוא בחינת שמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון לבחינת רעוא דרעוין שמאיר בשבועות שהוא בחינת משה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובעוונותינו הרבים אף על פי שזכו ישראל לקבל את התורה בשבועות וזכו להארת רעוא דרעוין, אף על פי כן אחר כך היה מה שהיה, כי פגמו באמונת הרצון ועבדו עבודה זרה ועשו את העגל שכל זה היה על ידי התגברות מצח הנחש שהוא זהמת הנחש שהם הערב רב שהתגברו על ישראל והטעו אותם עד שפגמו בשרש הרצון במצח הרצון, ועבדו עבודה זרה שהוא בחינת כפירות פגם הרצון כנ"ל ועל כן התגברו ברשעותם ונקבצו על אהרן דיקא, כי אהרן הוא בחינת מצח הרצון, כמו שכתוב באהרן הכהן, "והיה על מצחו לרצון". כי הם פגמו אז במצח הרצון כנ"ל עד שנגע הפגם גם במשה, כמו שכתוב, "לך רד וכו'". כי משה שרשו בבחינת רעוא דרעוין כנ"ל. והפגם שלהם הגיע עד שרש הרצון, עד שהגיע הפגם למשה שהוא בעצמו בחינת שרש הרצון כנ"ל, ועל כן מיום שעשו את העגל, שהוא שבעה עשר בתמוז, ופגמו אז ברצון, נגזר אז על חרבן בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהגזרה שנגזר על ידי המרגלים: אתם בכיתם בכיה של חנם וכו', התחילה מיום שעשו את העגל, שמאז התחילו כל הגזרות, רחמנא לצלן, כמו שכתוב, "וביום פקדי וכו'". כי חרבן בית המקדש הוא בחינת פגם הרצון כנ"ל ומשה רבנו עליו השלום, התפלל לפני ה' יתברך ארבעים יום. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שארבעים יום האמצעיים היו בכעס, כי כעס ורגז הוא הפך הרצון, כי הם פגמו ברצון כנ"ל, אבל על ידי רבוי התפלות וההפצרות של משה, על ידי זה נתפיס לו ה' יתברך והפך הרגז לרצון ונתרצה לישראל בארבעים ימים האחרונים, שהם מראש חדש אלול עד יום הכפורים ועל כן אלו הימים הם ימי רצון, 'ימי רצון' דיקא, כי בהם מאיר הרצון העליון בכל שנה ושנה בכל דור ודור. ואז צריכין להתגבר ביותר להמשיך על עצמו רצונות חזקים וכסופין גדולים לה' יתברך. ועל ידי הרצון נעשה יראה כנ"ל ועל כן אלו הימים נקראים "ימים נוראים" שהם אלול ועשרת ימי תשובה עד יום כפור, כי אז עקר התגלות עצם היראה דקדשה שנמשכת על ידי התגלות הרצון שמתגלה אז ביותר כנ"ל: ועל כן נוהגין כל ישראל להרבות בצדקה מאד באלו הימים, כי עקר התקון על ידי הצדקה, כי עקר הקלקול הוא על ידי מצח הנחש כו' כנ"ל וצריכין עכשו להכניעו ולבטלו ועקר הכנעתו הוא על ידי צדקה כנ"ל, על כן צריכין אז בימים הנוראים להרבות מאד בצדקה לעניים הגונים כדי להכניע מצח הנחש כדי לגלות הארת הרצון כדי לזכות ליראה שהוא עקר בחינת ראש השנה ויום הכפורים, בחינת ובכן תן פחדך וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנתנו הקדמונים סימן לימים אלו, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), כי אז נתעורר יראה גדולה על ידי התגלות הרצון כנ"ל וזהו אריה שאג דיקא, כי יש חיות רעות הדורסים וטורפים. שהם האפיקורסים הכופרים ברצון כנ"ל, שהם בחינת ובא הארי והדב וכו', שנאמר במעשה דדוד עם גלית וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל. ועכשו בימים הנוראים על ידי רבוי הצדקה זוכין להכניע מצח הנחש עד שנתבטל הארס הרע של החיות הרעות שהם הכופרים ואז נתהפך לב הכופרים מרע לטוב, עד שכלם מודים ברצון, כמו שמבאר בסוף התורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, הוה צפרי מליחי בהדן פרחו להו, שאותן שהיו נבוכים בתחלה בטעות של האפיקורסים פרחו ויצאו מטעותם על ידי גדל התגלות הרצון ואז נתהפכין החיות רעות, שהם הכופרים, מהפך אל הפך, כי מה שבתחלה היו שואגים בקולם כנגד הרצון שנתגלה ביום טוב, כי היו שואגים בסברתם המטעית והיו כופרים ברצון ועכשו נתהפכו עד שהם בעצמם שואגים וקוראים התגלות הרצון שעל ידי זה נעשה יראה כנ"ל. וזהו בחינת אריה שאג מי לא יירא, שהארי בעצמו שהוא ראש החיות רעות השואגים כנגד הרצון בחינת ובא הארי והדב כנ"ל ועכשו נתהפך עד שהארי בעצמו שהוא בחינת החיות רעות, בחינת הכופרים, הם בעצמן שואגים ומכריזים את הרצון ומודיעין בעצמם שהכל ברצונו יתברך לבד שעל ידי זה נעשה יראה כנ"ל בחינת אריה שאג מי לא יירא כנ"ל. ואז נתגלה עצם היראה בראש השנה שהוא בחינת פחד יצחק, בחינת היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שכל זה זוכין על ידי התגלות הרצון שנתגלה אז, כי הם ימי רצון כנ"ל. וביום הכפורים אז הוא גמר וסוף הארבעים ימי רצון, ואז הוא גמר קבלת התורה שנמשכת מבחינת רצון שברצונות, בחינת רעוא דרעוין כנ"ל, כי יום הכפורים שנקרא "שבת שבתון", שהוא בחינת רעוא דרעוין שמאיר אז, כי שבת הוא בחינת רצון כנ"ל ועל כן אז ביום הכפורים עקר התשובה ואז מוחל ה' יתברך כל עוונות ישראל, כי העוונות נתהפכין לרצון בחינת כי נרצה עונה כנ"ל. ועל כן אז בערב יום כפור מרבין בצדקה ביותר ויותר, כי אז עקר הארת הרצון בחינת מצח הרצון. ועל כן כל העבודה של יום הכפורים אינה כשרה כי אם בכהן גדול שהוא בחינת מצח הרצון כנ"ל, ועל כן צריכין להרבות בצדקה ביותר כדי להכניע מצח הנחש וכו' ולגלות מצח הרצון כנ"ל. ועל כן אז ביום הכפורים זוכין לחמש תפלות, כי אז התפלה בשלמות, כי עקר התפלה היא כפי הארת הרצון, כי עקר התפלה היא בחינת דבקות, בחינת רצון כדי להמשיך רצון העליון כמו שאנו אומרים בכל התפלות: יהי רצון מלפניך וכו', יהיו לרצון אמרי פי. ועל כן צריכין לתן צדקה קדם התפלה כדי להאיר הארת הרצון שזהו עקר שלמות התפלה כנ"ל ועל כן אז ביום הכפורים שאז הוא עקר הארת הרצון, כי אז נתהפכין כל העוונות לרצון כנ"ל, אז התפלה בשלמות ועל כן מתפללין אז חמש תפלות שזהו בבחינת הה של צדקה, שעל ידי זה עקר הארת הרצון, שהוא בחינת תפלה כנ"ל, כי צדקה ותפלה הם בחינה אחת כידוע, ועקר שלמות הצדקה הוא בחינת הה' של צדקה שעל ידי זה נמתק הדין והרגז ונתהפך לרצון ונעשה מצדק שהוא דינא, נעשה ממנו צדקה שהוא בחינת רחמים ורצון על ידי שהפך לבו האכזר מרגז לרצון, על ידי זה זכה להפך מצדק לצדקה כנ"ל וזאת הה היא בחינת ה תפלות של יום הכפורים שהוא בחינת שלמות הארת הרצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל ידי היראה שזכינו לקבל באלו הימים הנוראים על ידי הארת הרצון, על ידי זה נמשך חסד גדול כנ"ל וזהו בחינת סכות שאז מאירין כל החסדים הפנימים והמקיפים שמתחילין להתגלות ולהאיר תכף אחר יום הכפורים ועקר הארתם ביום טוב של סכות, הינו בחינת השפעת החסד ששופע על ידי היראה כנ"ל. וסכות הוא בבחינת דוד, בחינת סכת דוד שאנו צריכין להקים על ידי מצות סכה בבחינת ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת וכו', כי דוד הוא משיח. שאז ישלמו כל הבחינות הנ"ל ואז נזכה לחסד הנ"ל שהוא בחינת סכות בבחינת ועשה חסד למשיחו לדוד ואז תתגדל השמחה, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו וכו' ששון ושמחה ישיגו וכו'". כי עקר השמחה על ידי התגלות הרצון כנ"ל ועל כן נקרא סכות זמן שמחתנו, כי אז הוא עקר שלמות הארת הרצון שעל ידי זה עקר השמחה של יום טוב כנ"ל, ואזי כל האמות טורחין בשביל פרנסתנו בבחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. ועל כן בסכות אנו מקריבין שבעים פרים בשביל שבעים אמות, כי אז יש לנו שלום עמהם, כי כבר הכירו כלם האמת, כי סכות מרמז על ימות המשיח כנ"ל שאז יתקים "עולם חסד יבנה", ואז יכירו כלם האמת שהכל ברצונו יתברך וגדל יקרת קדשת חשיבות ישראל עד שכלם יתבטלו אלינו ויעשו כל מלאכתנו בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו', כי ידעו שזה עקר התכלית שלהם ועל כן אנו מקריבין אז שבעים פרים בשבילם, זה מורה על גדל השלום גם עמהם מאחר שכבר הכירו האמת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואחר כך עושין הושענא רבה ואז הוא גמר החותם בחינת חותם בתוך חותם, כי ביום הכפורים בנעילה נעשה חותם אחד ועכשו עושין חותם על חותם והכל בכח הצדקה שנותנין ישראל בכל השנה ובפרט באלו הימים, כי צריכין שני החותמות אל הקדשה על ידי הצדקה, כי הכנעת מצח הנחש הוא על ידי הצדקה שעל ידי זה נתגלה אמונת הרצון שמאמינים שהכל ברצונו יתברך לבד ואמונה הוא בחינת חותם כידוע, הינו שעושין חותם אל הקדשה לבל ישלטו עוד זרים ולא יוכלו לפגם עוד ברצון וזה התקון של החותם נעשה על ידי הצדקה, כי צדקה הוא בחינת מלכות שהיא בחינת חותם דקדשה כידוע, אבל אפלו כשמכניעין מצח הנחש על ידי הצדקה ומגלין הרצון אם אין הרצון חזק עדין הם יכולין להטיל ספק, חס ושלום, ברצון ועל ידי זה, חס ושלום, יוכל לחזר ולהתגבר מצח הנחש, חס ושלום, ועל כן צריכין עוד לתן צדקה, כי תמיד הכנעתם על ידי הצדקה כמבאר כל זה היטב בהתורה הנ"ל, עין שם כל זה היטב. וזהו בחינת שני חותמות של הקדשה שצריכין לחתם את האמונה שהוא בחינת הארת הרצון הנ"ל, צריכין לחתם בשני חותמות על ידי הצדקה, דהינו שלא יגעו בה הכפירות והספקות כנ"ל וזה נעשה ביום הכפורים שאז הוא חותם הראשון ואחר כך זוכין לחסד שנתגלה על ידי היראה שנעשה על ידי הרצון. ואז יש לנו שלום גדול עם האמות כנ"ל, כי נתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'" וכנ"ל. ואז אנו מתיראים מחמת שכבר נתחברו עמנו אולי, חס ושלום, יחזרו ויטילו איזה ספק ברצון, כי אף על פי שכבר נכנעו ואין להם עוד כח להלחם ולהכניס כפירות, אף על פי כן יכולים, חס ושלום, להכניס ספקות בלב כנ"ל, על כן צריכין עוד לעורר כח הצדקה בהושענא רבא. ואז חותמין חותם על חותם. שחותמין עוד הפעם את האמונה הקדושה בכח הצדקה כדי לבטל כל הספקות ולחזק את אמונת הרצון בתקף גדול: וזה שאיתא בזהר הקדוש בההוא יומא, "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וכו'". בארת המים זה בחינת כח הצדקה שנקרא מים, בחינת שלח לחמך על פני המים, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ויצחק הוא בחינת היראה הקדושה שנעשה על ידי הרצון שנתגלה על ידי הצדקה כנ"ל ועל כן בהושענא רבא אז חוזר יצחק שהוא היראה, ומעורר כח זכות הצדקה של ישראל כדי לחתם חותם על חותם, כדי שלא יוכלו עוד לפגם את הרצון כלל כנ"ל, כדי שתהיה היראה בשלמות שהיא מדתו של יצחק כנ"ל ועל כן אז לוקחין ערבי נחל שמרמז לפושעי ישראל, שזהו בחינת הוה צפרי מליחי בהדן פרחו להו וכו', דהינו שכל הפושעי ישראל, שהם הנפשות של ישראל שנלכדו ברשת הטעות של הפילוסופים, עכשו יוצאין לשלום וחוזרים אל הקדשה על ידי גדל התגברות הרצון שנתגלה אז כנ"ל ועקר כח הערבי נחל לכלל בקדשה הוא על ידי הצדקה כנ"ל וזהו בחינת ערבי נחל, בחינת עורב הנ"ל, בחינת ואת ערבתם תקח, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על ידי הצדקה בחינת עורב על ידי זה נתגלה הרצון, שעל ידי זה חוזרים הפושעי ישראל אל הקדשה, שזהו בחינת ערבי נחל, 'ערבי' דיקא, ואז אומרים משנה תורה שהיא התוכחה שהוכיח משה את ישראל סמוך למותו בערבות מואב, כי התוכחה סמוך למותו זה בחינת התגלות הרצון כנ"ל. וזהו בחינת ספר תהלים שאומרים אז, כי תהלים הוא כלו רצון ודבקות נפלא, כי כל ספר תהלים כלם הם דבורים קדושים של השתוקקות וכסופין ורצון מפלג לה' יתברך שזהו עקר התפלה והתחנות והבקשות ושירות ותשבחות שכלול ספר תהלים שכל זה הוא בחינת רצון נפלא לה' יתברך כנ"ל ואחר כך זוכין לשמחת תורה, כי כשזוכין להארת הרצון בשלמות אז עקר השמחה כנ"ל ועל כן אז קורין בתורה הסתלקות משה שנסתלק ברעוא דרעוין, ברצון שברצונות, כי עקר השמחה בחינת שמחת תורה נמשך מהתגלות הרצון שזכינו על ידי משה רבנו, עליו השלום, שהוא האיר עינינו וגלה לכל העולם שהכל ברצונו יתברך על ידי כל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וכו' ולכל האתת והמופתים ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל שעל ידי כל זה נתגלה שהכל ברצונו יתברך לבד ועל ידי זה זכה משה להכלל ברצון שברצונות, ועל ידי זה נמשך שמחה גדולה ונפלאה מאד בחינת שמחת תורה, כי עקר השמחה על ידי התגלות הרצון כנ"ל, שזהו בחינת שמחת יום טוב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת מה שסמכו רבותינו זכרונם לברכה את חמשה עשר באב ליום הכפורים, כמו שכתוב במשנה, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים וכו'. כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות שהוא בחינת פגם הרצון, שהוא כלליות התורה וכו' וכנ"ל. ואז התחילו ארבעים ימים האמצעים שהיו בכעס הפך הרצון, אבל עקר הכעס לא נמשך כי אם עד תשעה באב ואחר כך התחיל הכעס והרגז להתמתק ולהתהפך לרצון, כי באלו הארבעים ימים האמצעים אף על פי שהיה בכעס, אף על פי כן בהם נתרצה ה' יתברך למשה עד שאמר לו בסוף אלו הארבעים יום, פסל לך שני לחת וכו'. נמצא, שבסוף הארבעים ימים אמצעים התחיל ה' יתברך להתרצות למשה ועקר ההמתקה היא בחמשה עשר באב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבו כלו מתי מדבר, ומתי מדבר זה בחינת פגם הרצון, כי עקר מתי מדבר היו מחטא העגל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמאז נגזרה גזרה זו. ובחמשה עשר באב כלו מתי מדבר. נמצא, שהרגז שהיה על ידי חטא העגל שהוא פגם הרצון שעל ידי זה היה מתי מדבר זה הרגז נפסק ונתבטל בחמשה עשר באב. נמצא, שחמשה עשר באב אז נפסק הרגז, כי אז הוא סמוך לסוף הארבעים יום אמצעים שאז התחיל ה' יתברך להתרצות למשה ולהפך הרגז לרצון עד שאמר לו, פסל לך וכו'. שעל ידי זה זכה לקבל לוחות אחרונות ביום הכפורים. נמצא, שיום הכפורים וחמשה עשר באב הם בחינה אחת, כי עקר הארת הרצון של יום הכפורים שאז קבל לוחות אחרונות זה הרצון התחיל להאיר מחמשה עשר באב כנ"ל ועל כן הם ימים טובים, כי עקר קדשת הימים טובים הוא על ידי הארת הרצון כנ"ל. וזהו שהיו אומרים, "צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתנתו" - זה מתן תורה. "וביום שמחת לבו" - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי התורה ובנין בית המקדש הם בחינת הארת הרצון שמתחיל להאיר בחמשה עשר באב כנ"ל, כי התורה נמשכת מבחינת רצון שברצונות שהוא שרש נשמת משה כנ"ל וזהו בחינת הבית המקדש, כי עקר הבית המקדש הוא בחינת רצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת נעשה ונשמע, שהקדימו ישראל בשעת מתן תורה נעשה ונשמע, זה מורה על עצם תשוקת רצונם שהיה אז בתקף גדול עד שהקדימו נעשה לנשמע והיו מרצים לעשות כל מה שירצה ה' יתברך אף על פי שאינם יודעים עדין מה לעשות, אף על פי כן היו מרצים לעשות, כי עקר הרצון הוא בחינת רצון מפלג בלי שום ידיעה כלל, רק תשוקה ורצון נפלא וחזק מאד לה' יתברך, כמובן מדברי רבנו זכרונו לברכה וזהו נעשה קדם לנשמע, כי נשמע הוא בחינת רצון הלב, כי שמיעה תליא בלבא, הינו שאמרו שאנו רוצים לעשות יהיה מה שיהיה ועקר התכלית כדי שנזכה להארת הרצון יותר ויותר שהיא עקר התכלית שזהו בחינת נשמע שהוא בחינת לב, בחינת רצון כנ"ל ועל כן קראו רבותינו זכרונם לברכה נעשה ונשמע בחינת שמחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "ושמחת עולם על ראשם". כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (סימן כב), כי עקר הפלגת השמחה הוא על ידי גדל הארת הרצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שאומרים במוצאי שבת "ויהי נעם וכו' ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כדי להכניע קלפת עשו שאחיזתו בעשיה, כידוע, כדי לקדש את העשיה ולכלל עשיה ברצון ולהמשיך מקדשת שבת, שהוא בחינת רצון, על ששת ימי החל, שהם בחינת עשיה וכנ"ל. ועל כן אומרים במוצאי שבת, "ויתן לך האלקים", שהיא ברכת יעקב, שקבל מיצחק וגרש את עשו מן הברכה, כי על ידי קדשת שבת, בחינת רצון, אנו מגרשין ומבטלין זהמת עשו, שהוא זהמת הל"ט מלאכות, ואנו זוכין להמשיך קדשת שבת על ימי המעשה לקדש הל"ט מלאכות ולהמשיך ברכת יעקב לבחינת עשיה לקדש את העשיה כדי שיכלל עשיה ברצון שהוא בחינת כלליות ששת ימי המעשה בשבת, שהוא כלו רצון ושמחה וכנ"ל. ועין בפרי עץ חיים כונת ויהי נעם וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו, 'ברצות ה'' הינו כשזוכין להכלל ברצון על ידי הכסופין וההשתוקקות לה' יתברך כנ"ל אזי נתבטלין כל האויבים והשונאים, כי עקר יניקת השונאים הוא מבחינת עשיה שהיא בחינת רגז, בחינת שערות וכו', שמשם אחיזת השונא הגדול שהוא עשו איש שעיר וכנ"ל, אבל על ידי הארת הרצון נתבטל זהמת העשיה ונתבטל הרגז ונתהפך לרצון ואזי נתבטלין כל השונאים, כי נתקים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". שהשונאים נתהפכים לאוהבים וטורחים בשביל פרנסתנו, כי נמשך שלום גדול בעולם כמו שיהיה לעתיד שאז יהיה עקר התגלות הרצון, כמו שכתוב, "וגר זאב עם כבש וכו' ואריה כבקר יאכל תבן וכו'". כי נתבטלין כל החיות רעות הדורסים וטורפים, כי חכמי הטבע שהם האפיקורסים נקראין חיות רעות כנ"ל ובאמת כל יניקת החיות רעות ממש הוא מהאפיקורסים שהם כופרים ברצון. שעל ידי זה מתגבר, חס ושלום, הרגז כנ"ל, שמשם נמשך הכעס והרגז של החיות רעות הדורסים והטורפים, אבל על ידי הארת הרצון, שאז נתבטל הרגז, אז יתבטלו כל החיות רעות, כי יתבטל כעסם ורגזם ויהיה שלום גדול בעולם בחינת וגר זאב עם כבש כנ"ל. וזהו "ברצות ה' דרכי איש" על ידי הארת הרצון, על ידי זה "גם אויביו ישלם אתו". בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל. וזהו ישלם דיקא בחינת שלום שנעשה על ידי הרצון בחינת וגר זאב עם כבש כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן נקראת הצדקה בשם ערבות, כמו שכתוב, "ואת ערבתם תקח". שפרש רבנו זכרונו לברכה שם שהוא בחינת צדקה, שהיא בחינת עורב, עין שם. כי על ידי הצדקה נכלל עשיה ברצון, שזהו בחינת ערבות כנ"ל. ועל כן כל צרכי האדם נקראים בשם ערבות, כמו שכתוב (ביחזקאל כז), "כל אניות הים ומלחיהם היו בך לערב מערבך". ופרש רש"י וזה לשונו, לערב מערבך לשון ערבה הם כל צרכי האדם שהוא חי בהם וממונו הוא ערבתו והצלחתו וחייו, עד כאן לשונו. כי התקשרות וחבור הנפש עם הגוף הוא על ידי אכילה ושתיה ושאר צרכי האדם המכרחים שהוא חי בהם, כי בלי זה לא היה אפשר להנפש הקדושה של האדם להתקים בזה העולם כלל אפלו יום אחד לגדל תשוקתה ורצונה לשוב למקור אשר חצבה משם, כי היא נמשכת מהרצון העליון כנ"ל, אך על ידי שהנפש מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלבשין בכל צרכי האדם באכילה ושתיה ושאר הכרחיות, על כן מתקימת בגוף האדם כדי להעלות אלו הרצונות המלבשין בזה העולם המעשה כדי לכלל עשיה ברצון שזה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך. ועל כן עקר קיום הנפש בקרבו הוא על ידי אכילה דיקא מחמת ששם מלבשין רצונות עליונים שעל ידי זה מתקים הנפש בהגוף כנ"ל, ועל כן נקרא האכילה ושתיה ושאר צרכים בשם ערבות כנ"ל. וכמו שמבאר בפסוק ואת ערבתם תקח הנ"ל על פי פשוטו שפרושו שם על הצטרכות האדם, עין שם, כי על ידי צרכי האדם שהם חיי האדם מתקים הנפש בקרבו ועל ידי זה נכלל עשיה ברצון, כי האדם נברא ומתקים בעולם כל ימי חייו רק בשביל זה כדי לכלל הכל ברצון העליון כנ"ל. ועל כן כל צרכי חיותו הם בבחינת ערבות שהוא בחינת כלליות עשיה ברצון כנ"ל. ועל כן צריכין לזהר מאד שיהיה כל אכילתו ושתיתו ושאר צרכיו בקדשה גדולה שיהיה כל כונתו רק בשביל רצונו יתברך, כמו שכתוב, "בכל דרכיך דעהו וכו'". כדי לכלל הכל ברצון העליון אשר בשביל זה ירד לזה העולם להגביר הרצון דקדשה על העשיה ולכלל עשיה ברצון כנ"ל ועל כן צריכין להסתפק במעט מאד בכל צרכיו הגשמיים ולבלי להשתמש כי אם בהכרחיות כדי שלא יהיה נפגם, חס ושלום, ברצונות הנפולים והפגומים המלבשין בזה העולם שהם פוגמין, חס ושלום, ברצון דקדשה כנ"ל, כי באלו הרצונות המלבשים בצרכי הגשמיים שם הוא מקום סכנה מאד וצריכין להתרחק מהם בבחינת הרחק מן הערבונות וכנ"ל כי אם מה שמכרח מאד על פי התורה, כי על ידי מצוות התורה מקדשין ומטהרין כל הדברים שבעולם ונכללין כלם ברצון העליון שזהו בחינת כלליות התורה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום