ליקוטי הלכות · חושן משפט א · ערב ב

ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין, שלא בשעת מתן מעות צריך קנין:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ענין ערב על פי המאמר "ואלה המשפטים" בסימן יוד המדבר מהמחאת כף ורקודין, עין שם כל המאמר היטב: ואיתא שם שתקון הגאוה, שהיא העבודה זרה, היא על ידי הצדיק, שהיא בחינת רוח שבלב דנשיב בשית פרקין דידין ובשית פרקין דרגלין, ועל ידי זה נתגלה הארת הידים והרגלים, שזה בחינת אמונה, בחינת ויהי ידיו אמונה, בחינת רגלי עמדה במישור, הפך כפירות, בחינת נטיו רגלי, בחינת רגלי חסידו, חסדי דוד הנאמנים. ועקר ההארה היא ברגלין מחמת ששם עקר אחיזת החיצונים, בבחינת רגליה ירדות מות. וזה בחינת אסתר ברוח הקדש נאמרה, עין שם היטב, כי מרדכי ואסתר הם בחינת ידין ורגלין, אך עקר ההארה ברגלין בחינת אסתר ברוח הקדש וכו', עין שם היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה הערב בעד הלווה הוא בבחינת רגלין, בבחינת רגלוהי דבר אינש אנון ערבין ליה, כמובא שם בסוף המאמר הנ"ל, כי הלווה הוא בחינת עני, בחינת מקבל נגד המלוה הגומל עמו חסד. ועל כן הלווה הוא בבחינת רגלין, שהם בחינת מקבל, כמובן שם במאמר הנ"ל. ועקר העניות וההלואה הוא רק מחמת פגם הרגלין, הינו פגם האמונה שמשם עקר חסרון הפרנסה, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות. ומחמת זה הכרח ללוות, כי הממון הוא בחינת רגלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ואת כל היקום אשר ברגליהם" זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. וכשנפגמין הרגלין, חס ושלום, על ידי כפירות, חס ושלום, פגם אמונה שזה בחינת 'נטיו רגלי' חס ושלום, על ידי זה נתמעט הפרנסה ונעשה עני, חס ושלום, שהוא בבחינת כושל, בחינת ברכים כשלות, בחינת נטוי רגלין, כי על ידי פגם האמונה, שהיא חזוק הרגלין כנ"ל, על ידי זה נכשלין הרגלין ואינו יכול לקום על רגליו, הינו שנתמעט הממון שלו המעמידו על רגליו כנ"ל ומחמת חסרון הממון הוא מכרח ללוות ואזי המלוה הגומל עמו חסד ומלוה לו הוא מעמידו על רגליו על ידי הממון שמלוה לו שהוא בחינת יקום וכו' כנ"ל. נמצא, שהלווה הוא בבחינת רגלין ועל ידי המצוה של הלואות גמילות חסד, על ידי זה נעשה היחוד וההמתקה הנ"ל של בחינת המחאת כף ורקודין, כי על ידי הנדבת לב של המלוה שמתנדב לבו לגמל עמו חסד, שזה בחינת רוח נדיבה, על ידי זה מתעורר בחינת רוחו של הצדיק. כי רוח הצדיק, שהוא רוח שבלב, הוא בעצמו בחינת רוח נדיבה, כי עקר בחינת צדיק הוא על שם שעושה צדקה וחסד, כי הצדיק הוא נדיב לב ורוח הצדיק שבלב הוא בחינת רוח נדיבה, בחינת נדבת לב, שעל ידי זה מאיר בידין ורגלין ומכניע הכפירות ומגלה בחינת אמונה ומעלה הרגלין מבחינת רגליה ירדות מות, שזה נעשה על ידי בחינת צדקה, בבחינת וצדקה תציל ממות, כי רוח הצדיק הוא בחינת רוח נדיבה שעושה צדקה ומתקן ומאיר הידין והרגלין וממשיך בהם צדקה וחיים ומכניע סטרא דמותא בחינת עבודה זרה וכפירות. ועל כן מי שעושה צדקה או גמילות חסד הוא מעורר רוח הצדיק על ידי הרוח הנדיבה שבלבו, והאי רוחא נשיב בידין ורגלין ומאיר הארת הידים והרגלין, כי הנותן והמקבל הם בחינת מרדכי ואסתר, איש ואשה, ידין ורגלין המבארים במאמר הנ"ל, כי הנותן משפיע מתנת ידו על ידי הרוח נדיבה שבלבו, שהוא רוח הצדיק להעני המקבל, שהוא בחינת רגלין כנ"ל, ומחזיקו ומעמידו על רגליו על ידי זה כנ"ל, ומעלה אותו מבחינת נטיו רגלי, מבחינת רגליה ירדות וכו' כנ"ל. נמצא, שעל ידי צדקה וגמילות חסד, על ידי זה נעשה בחינה הנ"ל, בחינת הארת הידים והרגלים, על ידי האי רוחא דנשיב בהון שהוא רוח הצדיק, שהוא בחינת רוח נדיבה שבלב לעשות צדקה וגמילות חסד, אך גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה מט), כמו שכתוב, "וכי ימוך אחיך והחזקת בו". וכמו שפרש רש"י שם, עד שלא נפל, אחד יכול להקימו. משנפל, עשרה אין יכולין להקימו, כי כשהוא כבר עני ומכרח לקבל צדקה, אזי הוא מקבל ממש, ואזי היא בבחינת רגלין, ואזי קשה להקימו, כי שם בבחינת רגלין, שם עקר אחיזתם בבחינת רגליה ירדות וכו' כנ"ל, אבל כשמלוה לו גמילות חסד, אזי יכול להחזיקו עד שירחיב ידיו ויסלק לו ואזי יצילו מלהיות מקבל כלל. וזה טובה גדולה מאד, כי יעלהו מבחינת רגלין, כי אחר כך כשהלווה חוזר ומסלק להמלוה, אזי הלווה שוה למלוה. נמצא, שזה הלווה שהיה בתחלה בשעת ההלואה בבחינת מקבל בבחינת רגלין, עכשו שהרחיב ידו על ידי ההלואה וזוכה לסלק, עכשו יצא מבחינת מקבל מבחינת רגלין והוא שוה למלוה. וזה בחינת לבו נשא את רגליו, כי על ידי הרוח נדיבה שבלב המלוה, על ידי זה נשא את זה שהיה בבחינת רגלין ועכשו הוא שוה אליו, וזה בחינת השוו אשה לאיש הנאמר שם בסוף המאמר הנ"ל. השוו דיקא בחינת לבו נשא את רגליו, שמנשאין הרגלין למעלה עד שהרגלין שוין להידין בבחינת והיה אור הלבנה כאור החמה. נמצא, שעל ידי ההלואת גמילות חסד עושה טובה גדולה להלווה וזכות מצוה זו גדול מאד כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ערב, כי הערב הוא בחינת רגלין, בחינת רגלוהי דבר אינש אנון ערבין ליה כנ"ל, כי הוא ערב בעד הלווה ועומד במקום הלווה. ועל כן הערב הוא גם כן בבחינת רגלין כמו הלווה כנ"ל ועקר הערבות הוא מחמת בחינה זו, בחינת רגלין הנ"ל, כי זה המלוה שרוצה לגמל חסד עם הלווה ומאיר ברוח הנדיבה שבלבו להלווה ומלוה לו מעותיו כדי להקימו על רגליו כדי שאחר כך יחזיר זה הלווה ויסלק לו, ועל ידי זה יהיה נעשה בחינת תקון הרגלין כנ"ל, בחינת לבו נשא את רגליו כנ"ל, אבל מחמת שזה שבא ללוות כבר נמעדו אשוריו קצת ונפגמו בחינת הרגלין עד שהכרח ללוות על כן המלוה מתירא להלוות לו, כי מחמת שהלווה הוא בבחינת רגלין כנ"ל ושם הוא אחיזתם כנ"ל. על כן יכול להיות להפך, חס ושלום, שלא יתאחזו גם הם, חס ושלום, גם בזה המעות שמשפיע לו ברוח נדיבה ולא יוכל לסלק לו. או שמחמת שהם יתאחזו בו יהיה נפגם אמונתו ויכחש בחברו ולא ירצה לסלקו מאחר שהם סמוכים אליו מחמת שהוא בבחינת רגלין, מאחר שהוא עכשו בבחינת מקבל כנ"ל, על כן אינו רוצה להלוות לו כי אם על ידי זה הערב שהוא ערב בעד הלווה, שהוא בבחינת רגלין שלא יהיה נשקע שם המעות, חס ושלום, בבחינת רגליה ירדות וכו', רק הוא מחיב להשתדל להעלות המעות משם ולהחזירו לשרשו להמלוה, ועל כן הוא בבחינת רגלין, כי זה עקר הערבות להעלות המעות מבחינת רגלין, דהינו מהלווה שלא יהיה נשקע שם, חס ושלום, ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה, הרחק מן הערבונות, כי זה הוא מקום סכנה כנ"ל. ועל כן למה לו לצרה הזאת להכניס עצמו לבחינת רגלין, אשר הם נאחזין שם ביותר והוא מקום סכנה על כן טוב להתרחק מזה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן הערב בשעת מתן מעות משתעבד מיד בלא קנין, אבל שלא בשעת מתן מעות צריך קנין, כי ענין הקנין בכל דבר הוא רק מחמת בחינה הנ"ל, מחמת שהאמונה הוא בבחינת רגלין ושם נאחזים החיצונים בבחינת רגליה ירדות וכו', בבחינת זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה. ירושלים הוא בחינת אמונה, היא תמיד ביניהם, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות ומחמת זה כשעושין איזהו משא ומתן אי אפשר לסמך על אמונתו של חברו לבד ואין קיום לדבר בלא קנין, כי באמת היה ראוי שלא להצריך קנין בשום דבר בעולם, כי ראוי שיהיה ההן הן והלאו לאו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומאחר שמבטיח לחברו בדבור לבד לקים המשא ומתן והמקח וכיוצא, בודאי ראוי שיקום באמונתו ויקים דבורו אפלו בלא קנין כלל, אבל מה שעל פי הדין אין קיום לדבר בלא קנין הוא מחמת בחינה הנ"ל, מחמת שהאמונה צריכין להחיות אותה תמיד וכל זמן שאין מחיין ומחזיקין ומקימין את האמונה השוכנת תמיד אצל הקדשות הנפולות אי אפשר לסמך על האמונה של חברו לבד, כי על פי הרב אצל כל אחד יש בחינת אמונה נפולה, כי אין האמונה בשלמות גמור אצל כל אחד ואחד מחמת שהאמונה שוכנת תמיד בין הגויים וכו' וכנ"ל, ובפרט האמונה שבמשא ומתן ששם עקר האמונה, כמו שאמרו (שבת לא), נשאת ונתת באמונה. ושם עקר המלחמה והברור, כי בכל עניני משא ומתן יש הרבה קדשות נפולות מאד שצריכין לבררם על ידי המשא ומתן ועקר הברור על ידי אמונה, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן רפ) במאמר "כי תצא למלחמה". ומחמת שהאמונה שבמשא ומתן שוכנת שם בין הגויים אצל הקדשות הנפולות, על כן מי שאינו חזק באמונה יתרה אי אפשר לסמך על אמונתו, כי לפעמים נפגמת האמונה בעצמה על ידי זה על ידי ששוכנת ביניהם, ובפרט האמונה שבמשא ומתן. ששם עקר המלחמה והברור וכנ"ל וכמובן כל זה בדברי רבנו במקום אחר ומחמת זה אי אפשר לסמך על האמונה לבד ואין קיום לשום משא ומתן כי אם על ידי קנין ועקר הקנין הוא להחיות את בחינת האמונה שעל ידי הקנין מחיין ומחזיקין את בחינת האמונה הנפולה של חברו וכשמחזיקין ומעלין את האמונה אזי האמונה נתחזקת ונתקימת, ואזי צריך לקים דברו ואסור לשנות את המשא ומתן מאחר שכבר החיו את האמונה על ידי הקנין, על כן אי אפשר לשנות עוד: וזה בחינת קנין סודר שמועיל בכל דבר ולפנים בישראל היה הקנין על ידי מנעל, כמו שכתוב, "וזאת לפנים בישראל, על הגאולה וכו', שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל". כי הבגדים והמנעלים הם דברים גבוהים מאד והם בבחינת שמירה של האמונה בסוד החשמ"ל כידוע, והם נמשכים מבחינת הרוח שבלב, שהוא בחינת רוח הצדיק הנ"ל, כי מבחינת הרוח שבלב שמחיה את הידים והרגלים ומכניע הכפירות ומאיר את האמונה כנ"ל, משם יוצא בחינת ההארה לחוץ בבחינת בגדים בבחינת חשמ"ל כדי לשמר את האמונה שלא תהיה נפגמת על ידי הסטרא אחרא, חס ושלום, ומחמת שעקר השמירה צריכין ברגלין כנ"ל, על כן שם צריכים מנעלים שהם שמירה יתרה. שלא יהיו נכשלין הרגלין בכפירות, חס ושלום, שהם בחינת נטוי רגלין, בחינת כשלון הרגלין, כי המנעלים הם בחינה גבה מאד ושרשם ממקום עליון מבחינת הרוח שבלב (כי בינה לבא ומשם בחינת הבגדים בסוד החשמ"ל והמנעלים כי נעל בגימטריא קנ"א וכו', כמובא בכתבים בבחינת כתפלין כך מנעלים, ועל כן מברכים עליהם ברכה מיחדת, "שעשה לי כל צרכי". ועל כן הזהירו עליהם רבותינו זכרונם לברכה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. כי עקר לשמר את האמונה ועקר הוא לשמר את הרגלין כנ"ל. וזה בחינת מנעלים שהם נמשכין מהרוח שבלב דנשיב ברגלין ומשם יוצאין המנעלים שהם שמירה להרגלין כנ"ל, ועל כן כשהיו רוצין להחזיק את האמונה כדי לקים המשא ומתן שלא ישנה חברו את אמונת דבורו, היו נוהגין לקים כל דבר על ידי המנעל שהיה שולף איש נעלו ונתן לרעהו, ועל ידי שקבל אחד מחברו את המנעל, על ידי זה היה מקבל מחברו את החיות והשמירה של האמונה כנ"ל, ועל ידי זה נתחזק האמונה ולא היה יכל לשנות עוד נגד חברו מאחר שממנו קבל חזוק האמונה על ידי בחינת המנעל, על כן נתקים הדבר על ידי זה ולא היה יכל לשנות עוד. וכן עכשו נוהגין לקים כל דבר על ידי קנין סודר שהוא גם כן בחינה הנ"ל, כי הבגדים הם השמירה והחיות של האמונה כנ"ל ועל ידי זה נתחזק ונתקים האמונה ואי אפשר לשנות עוד כנ"ל: ועל כן הערב בשעת מתן מעות אין צריך שום קנין כלל רק בדבור בעלמא נשתעבד, כי בשעת מתן מעות, דהינו בשעת הגמלת חסד אזי שופע הרוח נדיבה, שהוא בחינת הרוח שבלב שמחיה את האמונה דנשיב בידין והעקר ברגלין כנ"ל. ועקר הארת הרוח נדיבה שבלב נתעורר על ידי הערב שסומך עליו ומלוהו ועל ידי ההלואה זו מאיר הרוח שבלב בידין ורגלין כנ"ל. ועל כן גם הערב בשעת ההלואה מקבל חיות והארה מבחינת הרוח שבלב דנשיב עקרו ברגלין והערב הוא בחינת רגלין כנ"ל ומקבל חיות והארה מהרוח נדיבה שבלב המלוה שמאיר על ידו ברגלין כנ"ל, ועל כן הערב משתעבד מיד, דהינו שצריך לקים הבטחתו ואסור לשנות עוד, כי נתחזק אמונתו על ידי הרוח נדיבה הנ"ל דנשיב ברגלין כנ"ל ועל כן אי אפשר לשנות עוד כאלו היה מקבל קנין, כי עקר הקנין הוא רק בשביל בחינה זו להחיות ולהחזיק את האמונה ועכשו נתחזק ונחיה האמונה ממילא אפלו בלא קנין על ידי הרוח נדיבה שנתעורר על ידי הערב הזה ומאיר ברגלין כנ"ל, אבל שלא בשעת מתן מעות צריך קנין, כי אז כשתובע המלוה את הלווה ואינו משלם לו וזה נעשה אז ערב ואז שוב אין מאיר הרוח נדיבה הנ"ל, אדרבא, כבר נשקע בחינת ההארה שהאיר המלוה בהלווה על ידי הרוח נדיבה כנ"ל ועכשו כשאינו משלם הלווה להמלוה ואינו קים באמונתו הרי כבר נשקע בחינת ההארה הנ"ל שהאיר המלוה בהלווה שהוא בחינת רגלין בבחינת רגליה ירדות וכו', שמחמת זה אינו קים באמונתו ואינו משלם לו מחמת שהם נתאחזו שם, ומחמת זה אינו משלם לו, ומחמת שעכשו אין מאיר הרוח נדיבה הנ"ל, אדרבא, כבר נשקע ההארה הנ"ל בבחינת רגליה ירדות וכו' כנ"ל, על כן עכשו אין הערב משתעבד בדבור לבד רק בקנין כמו כל הדברים שצריכין קנין כדי להחיות ולחזק את האמונה ובלא זה אין קיום לשום דבר על ידי אמונת חברו לבד וכו', אבל בשעת מתן מעות, אז מאיר הרוח נדיבה בבחינת רגלין, שהוא בחינת הערב, ועל ידי זה נתחזק האמונה ואי אפשר לשנות עוד, כי זהו בחינת קנין ממש כנ"ל. וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על ערב שלא בשעת מתן מעות, הרי החונק את חברו וכו', עין למטה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת יבום וחליצה, כי כל אדם עקר עבודתו בזה העולם להעלות בחינת הרגלין שנאחזין שם החיצונים כנ"ל. וזה עקר העבודה להעלות ולתקן הרגלין על ידי ברור ותקון האמונה בשלמות, ואחר כך כשמגיע זמנו להסתלק הוא צריך שיניח אחריו ברכה בן שימלא מקומו, שיתקן גם כן בחינת הרגלין על ידי האמונה בשלמות. ועקר תקון הרגלין הוא על ידי הבן שמניח בבחינת ברא כרעיה דאבוה והוא נמשך על ידי רוח הצדיק דנשיב בידין ורגלין ועקר ברגלין שהוא בחינת בת זוגו, כמו שכתוב, "רגלי חסידו ישמר". 'רגלי', דא אתתא (זהר וירא קיג) ועל ידי זה על ידי ההוא רוחא, על ידי זה נולד הבן, שהוא בחינת רגלין, בחינת ברא כרעיה דאבוה. ועל ידי זה עקר תקון הרגלין בחינת לבו נשא את רגליו, כי אלו חיה אלף שנים אי אפשר לתקן בשלמות את בחינת הרגלין, כי צריך לברר בכל דור ודור, על כן עקר התקון על ידי שנשאר אחריו בנים ובנות לדורי דורות וכל אחד לפי בחינתו מברר ומתקן את בחינת הרגלין לפי בחינתו לפי העת ולפי הדור. נמצא, שעקר הרגלין בבחינה הנ"ל, דהינו על ידי האי רוחא דנשיב וכו' כנ"ל - הוא רק על ידי בנים, וכשמת, חס ושלום, בלא בנים אזי אינו יכול לעלות ולכלל בצרורא דנשמתין שהוא בחינת אמונה כידוע, מחמת שלא תקן את האמונה, שהוא בחינת רגלין. על ידי שלא הניח אחריו בנים. על כן התקון שלו על ידי אחיו שמיבם את אשתו, שהוא בחינת רגלין של הנפטר, ושם נשאר האי רוחא דשדי בגוה, שהוא בחינת רוח הנ"ל דנשיב, עקרו ברגלין ועל ידי זה יכול האח לתקן את אחיו הנפטר שיהיה נמשך עדין בעולם לתקן בחינת הרגלין ועקר התקון הוא על ידי האי רוחא הנ"ל דנשיב ברגלין. ועל כן כשאינו רוצה ליבם אז "וחלצה נעלו", 'נעלו' דיקא, שהוא השמירה של הרגלין. ונמשך מהרוח הנ"ל, ועל ידי זה יש מקום להאי רוחא להתלבש על ידי חליצת הנעל, שהוא הלבוש והשמירה של האמונה שנמשך משם וכו' והבן כל זה. ועל כן נזכר ברות, "שלף איש נעלו". לענין קיום משא ומתן כי חליצת נעל לענין משא ומתן הוא בחינת חליצה ממש וכו' ושם ברות מרמז על סוד יבום וחליצה כידוע. ועין בזהר הקדוש ובכתבי האר"י זכרונו לברכה שכל סוד יבום וחליצה הוא בבחינת האי רוחא דשדי בגוה, הינו כנ"ל והבן: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הערב, שלא בשעת מתן מעות, שאינו משתעבד בלא קנין. הרי החונק את חברו בשוק וכו', כי מאחר שכבר הלוה לו והלווה אינו משלם להמלוה וזה מחמת בחינת רגליה ירדות מות, שמחמת בחינה זו אין הלווה משלם להמלוה, מחמת שנתאחזו שם החיצונים בהלווה או בממונו שהוא בחינת רגלין וכו', ומחמת זה אין הערב אז משתעבד, כי כבר אינו מאיר הרוח נדיבה, אדרבא, כבר נשקע שם בבחינת רגליה ירדות וכו' כנ"ל. וזהו שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו, הרי החונק וכו', הינו שכבר התגבר סטרא דמותא בחינת רגליה ירדות וכו', מאחר שאין הלווה משלם להמלוה כנ"ל, ומחמת זה בעצמו אין הערב משתעבד אז, מאחר שאין שופע עכשו הרוח נדיבה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שאמרו שם החלוק שבין ערב בשעת מתן מעות לשלא בשעת מתן מעות שכן על אמונתו הלוהו וכו', הינו שהערב בשעת מתן מעות היתה ההלואה, הינו השפעת והארת הרוח נדיבה על סמך אמונת הערב, ומחמת זה בעצמו קבלה האמונה של הערב חיות וחזוק מהרוח נדיבה שבלב מחמת שנתעורר על ידו וכנ"ל, אבל שלא בשעת מתן מעות, לא על אמונתו הלוהו, ולא קבלה אמונתו חזוק וקיום מזה, כי, אדרבא, כבר נשקע שם בחינה הנ"ל, בבחינת הרי החונק, בבחינת רגליה ירדות וכו' כנ"ל. ועל כן אינו משתעבד בלא קנין, שהוא קיום כל דבר וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ודוד המלך עליו השלום, שהיה מדתו אמונה בחינת מלכות והשתדל תמיד להעלות בחינת הרגלין בבחינת רגלי עמדה במישור וכל תפלתו היה תמיד להנצל מסטרא דמותא שהיה סמוך לשם בבחינת כפשע ביני וכו', כמו שכתוב, "לא אמות כי אחיה וכו'". וכיוצא בזה וכמובא בספרים, על כן בקש דוד, "ערב עבדך לטוב". כי היה צריך בחינת ערבות להנצל מבחינת סטרא דמותא, מבחינת רגליה ירדות וכו'. ועל כן בקש מה' יתברך, "ערב עבדך לטוב וכו'": כי עקר ערבות הוא בבחינה זו שהוא ערב שלא יהיה נשקע, בחינת ההארה הנ"ל דנשיב ברגלין, בבחינת רגליה ירדות וכו' וכנ"ל. ועל כן בקש דוד המלך עליו השלום, שה' יתברך בעצמו, כביכול, יהיה ערב בעדו להצילו משם וכנ"ל: שיך לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

רוח נדיבה של צדקה וגמילות חסד הוא בחינת רוח הצדיק דנשיב בידין ורגלין שהם בחינת מרדכי ואסתר וכו', עין שם. ועל כן המן הרשע שרצה לבטל, חס ושלום, הארה זו, על כן אמר, "ועשרת אלפי ככר כסף וכו'". כדי לבטל השקלים של ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דהינו כדי לבטל כח הצדקה של ישראל שעל ידה מאיר הרוח הצדיק בידין ורגלין שהם מרדכי ואסתר שרצה לבטל כח הארתם. ועל כן כשזכו להפילו צוו לקים בפורים, ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. זה בחינת תקון הנ"ל הנעשה על ידי צדקה וגמילות חסד, כי מתנות לאביונים זה צדקה, שעל ידי זה מעלין את העני מבחינת נטיו רגלי וכו' וכנ"ל, אבל צריכין גם כן שיהיה בחינת השוו אשה לאיש וכו' וכנ"ל, לבטל בחינת מקבל, רק יהיו שניהם שוין, וזה נעשה על ידי בחינת ומשלוח מנות איש לרעהו, כי זה שולח לזה וזה לזה. נמצא, שכל אחד שהוא בחינת מקבל אצל חברו אחר כך הוא נעשה נותן, כי חוזר ושולח לחברו. נמצא, שהמקבל והנותן שוין וזה בחינת השוו אשה לאיש וכו' וכנ"ל. וזה בחינת הלואת גמילות חסד וכנ"ל וזה עקר התקון בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום