ליקוטי הלכות · חושן משפט א · שלוחין ד

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו, חוץ מלדבר עברה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על פי התורה תקעו ממשלה בלקוטי תנינא סימן א', עין שם כל התורה היטב.: וזה הכלל, כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים וזה התכלית והסוף של ישראל וכו', אך צריך לראות שתתקים ממשלתו וכו' וזה על ידי כל הבחינות המבארים שם, דהינו שממשיך הדעת בשלש רגלים וכו' שעל ידי זה זוכה לתפלה וכו' ועל ידי זה זוכה לאחז בכסא הכבוד וכו' ואז תתקים ממשלתו על המלאכים ואין יכולים להפילו ואז יכול לעשות ראש השנה, כי כשאוחז בכסא הכבוד הוא בבחינת מקומו של עולם וכו', עין שם כל זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה ענין השליחות נמשך מבחינה זאת, מחמת שהאדם בשרשו יש לו ממשלה על המלאכים, כי בשביל זה נברא וזה תכליתו וסופו ומלאכים הם בחינת שלוחים, כי מלאך פרושו שליח. ומחמת שהאדם נברא שיהיה לו ממשלה עליהם, דהינו שיקים את התורה ואז יהיה לו ממשלה זאת לגמר חפצו על ידי שליח, כי שליח בבחינת מלאך כנ"ל שהאדם יש לו ממשלה עליו כנ"ל. ועל כן שלוחו של אדם כמותו, כי עקר קיום ממשלתו על המלאכים, שהם בחינת שלוחים, הוא כשזוכה לאחז בכסא הכבוד, שאז הוא בבחינת מקומו של עולם כנ"ל. ומחמת ששרש נשמת ישראל הוא משם מבחינת כסא הכבוד, כי כל הנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם כנ"ל, על כן אמרינן שלוחו של אדם כמותו, כי בבחינת מקומו של עולם הכל אחד, כי עקר שם שליחות הוא רק בבחינת מקום ששם שיך שליחות שיושב במקומו ושולח השליח למקום אחר. ושם יש איזה שנוי והרחקה בין המשלח להשליח, אבל איש הישראלי בשרשו נכלל בבחינת למעלה מהמקום כנ"ל, בחינת מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ובכל מקום שהשליח נשלח לשם הוא שם גם כן, כי כל המקומות שבעולם כלולין בו, כי הוא בבחינת מקומו של עולם וכמו שמצינו בה' יתברך, שהוא מקומו של עולם, שאמר לאיוב (איוב לח), "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו". ופרש רש"י, שאינם צריכים לחזר אליו להשיב לו תשובה, רק ממקומם שנשתלחים לשם הם אומרים הננו, כי הוא יתברך בכל מקום, כי הוא מקומו של עולם ובכל מקומות ממשלתו, כי כל המקומות כלולין בו, כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ועל כן מחמת שהאדם בשרשו הוא בבחינה זאת, בבחינת מקומו של עולם, על כן בכל מקום שהשליח נשתלח לשם, הוא שם גם כן ועל כן אמרינן בכל התורה שלוחו כמותו, כי מה שהשליח עושה, נחשב כאלו הוא בעצמו עושה, כי בכל מקום שהשליח נשתלח לשם הוא גם כן שם, כי שרש נשמתו הוא בבחינת מקומו של עולם וכל מקומות העולם כלולין בו ובכל מקום שהשליח נשתלח שם, הוא גם כן שם ועל כן שלוחו כמותו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן אין שליח לדבר עברה, כי על ידי עברה, חס ושלום, הוא מתרחק מבחינת מקומו של עולם, מבחינת כסא הכבוד, כי האדם מצד שרש נשמתו הוא בבחינת מקומו של עולם, בחינת כסא הכבוד שמשם חצובה נשמתו כנ"ל. אבל שם בשרשו אין שיך מצוה ועברה, כי עקר הבחירה בזה העולם דיקא ועל כן נשתלח האדם לזה העולם שהוא בבחינת זמן ומקום כדי שיהיה לו בחירה. וזה בחינת כלל כל התורה והמצוות, כי על ידי כל מצוה ומצוה הוא מחבר ומקשר ומעלה בחינת המקום למעלה מהמקום, לבחינת מקומו של עולם ששם שרש נשמתו. ולהפך על ידי כל עברה, חס ושלום הוא נפסק ונתרחק, חס ושלום, מבחינת מקומו של עולם ונופל תחת המקום הגשמי, חס ושלום, עד אשר ישוב בתשובה ואז יחזר ויעלה ויכלל בבחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, בבחינת גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ועל כן בודאי אין שליח לדבר עברה, כי מאחר שעל ידי עברה נתרחק, חס ושלום, מבחינת מקומו של עולם כנ"ל, על כן בודאי אין בו דין שליחות לומר שלוחו של אדם כמותו, שזה נמשך מחמת שהאדם בשרשו בבחינת מקומו של עולם וכו' וכנ"ל. אבל לדבר עברה, חס ושלום, שעל ידי זה נתרחק מבחינת מקומו של עולם, על כן בודאי אין בו דין שליחות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן אין שליחות לעכו"ם, כי העכו"ם בודאי אין בו כח להגביה בחינת המקום לבחינת למעלה מהמקום, לבחינת מקומו של עולם, שזהו עקר עבודת איש הישראלי בזה העולם. אבל העכו"ם אין לו כח לזה, על כן אין בו דין שליחות. וכן אין שליחות לקטן, כי קטן אין בו דעת ואי אפשר להכלל ולהתאחז בבחינת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם כי אם על ידי שלמות הדעת, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל שעל ידי הדעת שממשיכין בשלש רגלים, על ידי זה זוכין לכל הבחינות המבארים שם עד שזוכין לשלמות התפלה, שעל ידי זה יכולין להתאחז בשרשי הנשמות שהם בחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, כמבאר שם, עין שם. ועל כן הקטן שאין בו הדעת בשלמות, על כן אין כח להעלות ולהגביה על ידו המקום לבחינת למעלה מהמקום בחינת מקומו של עולם, על כן אין בו דין שליחות. כי עקר דין שליחות מה שאמרינן בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו הוא רק מה שהאדם בזה העולם על ידי כל עבודתו הוא מעלה ומגביה המקום לבחינת למעלה מהמקום, כי זה כל עבודת האדם בזה העולם כדי שיגביה ויעלה הכל לשרשו העליון, שהוא בחינת למעלה מהמקום. וזה אין זוכין כי אם על ידי קיום תורה ומצוות. וכן אפלו על ידי עבודות חיצוניות אם עושין אותם על פי התורה, כגון אכילה ושתיה ומשא ומתן שבכלם יש תורה, כי בכל דבר יש כמה וכמה מצוות ודיני התורה וכשעושין אותם על פי התורה מגביה על ידם גם כן הדבר לשרשו לבחינת למעלה מהמקום ומחמת זה אמרינן שלוחו כמותו, כי שם בבחינת

העתקת הקטע עם מראה המקום

למעלה מהמקום השליח והמשלח אחד וכו' וכנ"ל. אבל כשאין יכולין להגביה המקום לבחינת למעלה מהמקום, לבחינת מקומו של עולם, כגון לדבר עברה, חס ושלום, או כשהשליח קטן או עכו"ם, אזי נתבטל דין שליחות וכנ"ל כי בבחינת מקום, השליח רחוק הרבה מהמשלח, כי רב המקום. ועקר דין שליחות בישראל הוא מחמת שישראל על ידי כל העבודות שעושין על פי התורה הם מעלין המקום לבחינת מקומו של עולם ששם כלולים כל המקומות שבעולם וכלם נכללים שם באחדות פשוט, על כן בכל התורה שלוחו כמותו, כי במקום שהשליח נשתלח לשם, הוא שם גם כן, שזהו בחינת התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי כלל עבודת האדם בזה העולם הוא בחינת שליחות, כי האדם נשתלח מלמעלה ממקור שנחצבה נשמתו משם מבחינת כסא הכבוד שהוא למעלה מהמקום, וירד לזה העולם שהוא במקום ובזמן ונתלבש בזה הגוף שלו. וכל עבודתו בתורה ומעשים טובים הוא שיזכה לשוב למקור שנחצבה נפשו ורוחו ונשמתו משם, שהוא שיחזר ויעלה מהמקום למעלה מהמקום, ששם שרש נשמתו בכסא הכבוד כנ"ל. ועל כן נקרא כל העבודה בשם שליחות, כמו שכתוב, "מה אשיב שלחי דבר". כי עקר שם שליחות הוא כששולחין למרחקים, שזה בחינת ענין האדם שנשלח מלמעלה מהמקום, לבחינת מקום הגשמי ועל כן זוכה שיהיה לו ממשלה על המלאכים, שהם שלוחים, כמו שאיתא בתקונים תקון נ"ה בסופו, ובגין דא שליחא לעלא מט"ט וכמה ממנן דתחות ידה דאנון שליחן דשכינתא וכו'. ובתקון נ"ז, והכי כל שמהן כפום שליחותה והכי כל מלאך אישתני שמה כפום שליחותה וכו' ולכל שליחותא ושליחותא דילהון אית רגעא ושעתא ידיעא וכו'. כי באמת ה' יתברך מנהיג עולמו בעצמו בהשגחתו הפרטית בכל עת, ואפלו כששולח איזה מלאך לעשות איזה דבר, בכל מקום שהמלאך הולך לשם ה' יתברך בעצמו גם כן שם, והיה יכול לעשות הדבר בעצמו כמו שהוא לבדו ברא את כל העולם בעצמו בלא סיוע המלאכים כלל, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי". כי המלאכים לא נבראו עד יום שני', כדי שלא יאמרו, מיכאל מתח בדרום וגבריאל בצפון. וכמו שברא את כל העולם לבדו בלא המלאכים, כן הוא יתברך יכול להנהיג עולמו לבדו בלי שליחות המלאכים אך עקר מה שמשתמש עם המלאכים ושולחם בשליחותו להנהיג העולם לפעמים, העקר הוא בשביל הבחירה כדי שיהיה קיום להעולם שנברא רק בשביל הבחירה. כי אם היה ה' יתברך בעצמו מנהיג עולמו לבדו תמיד והיו הכל רואין הנהגתו בכל עת, היה מתבטל הבחירה לגמרי והיה מתבטל מקום העולם, כי היו מתבטלים במציאות, כי עקר הבחירה שרשה נמשך רק מתחלת הצמצום שצמצם אלהותו יתברך עד שנתהוה חלל הפנוי כדי שיהיה מקום לעולם, דהינו שצמצם והעלים חכמת ידיעת אלקותו ונתן מקום לטועים לטעות על ידי הקשיות והסתרת הידיעה הנמשך מהחלל הפנוי שנתהוה על ידי תחלת הצמצום ועל ידי זה יש בחירה לבחר בטוב או ברע, חס ושלום, כי עקר הרע שרשו מכפירות, כי היצר הרע נקרא אל אחר כפירות, שנמשכין כחם מהצמצום של חלל הפנוי, ומשם נשתלשלין ונאחזין כל כחותם של כל התאוות והמדות רעות. (וכמובא כל זה אצלנו בכמה מקומות עין שם). ועקר התהוות מקום העולם הוא על ידי חלל הפנוי שעל ידי זה היה מקום לבריאת העולם, כמובא בתחלת העץ חיים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן אם היה ה' יתברך מגלה הנהגתו והשגחתו תמיד שהיו הכל רואין שהוא בעצמו מנהיג ומשגיח בעולם, היה מתבטל הצמצום וההסתרה של חלל הפנוי והיתה מתבטלת הבחירה והיה מתבטל העולם לגמרי כנ"ל. על כן תכף כשברא העולם בעצמו ביום ראשון, ברא אחר כך תכף ביום שני המלאכים בשביל קיום העולם, כי המלאכים נבראו כדי שיהיו שלוחים, כביכול, בינו ובין העולם, דהינו שינהיג העולם על ידם כדי שלא יראו הכל הנהגתו בעצמו, כדי שיהיה בחירה וכנ"ל. ובאמת גם כשמנהיג העולם על ידי שליח, על ידי בחינת מלאך שמשם אחיזת הנהגת הטבע, שמשם כל הטעותים של כל הכופרים והמחקרים והאפיקורסים, באמת גם אז מנהיג הוא יתברך העולם בעצמו על ידי השגחתו בעצמו, כי בכל מקום שהם נשתלחים לשם, שם הוא בעצמו גם כן, כביכול, בבחינת התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו וכנ"ל, רק שפעלת המלאך הוא שעל ידו, כביכול, ה' יתברך מעלים ומסתיר עצמו בפני העולם עד שאין רואין הנהגתו בעצמו, אבל באמת הוא יתברך בעצמו מנהיג עולמו תמיד, רק שעל ידי המלאכים, שמשם אחיזת הטבע, מסתיר הנהגתו בעצמו כדי שיהיה בחירה. ובשביל זה נברא האדם כדי שיהיה לו בחירה, כדי שיבחר בטוב שימשיך את עצמו אל האמת ויאמין בה' יתברך שכל הנהגת העולם על ידו לבד, והנהגת הטבע, שהיא בחינת מלאך, הכל על ידו לבד, רק שהוא יתברך מעלים ומסתיר עצמו שם בשביל הבחירה. ועל כן יזכו ישראל שיהיה להם ממשלה על המלאכים מאחר שהם מאמינים בו יתברך שהוא לבדו ברא את העולם מאין ליש והוא לבדו מנהיג עולמו והמלאכים הם רק שלוחים מאתו יתברך וגם במקום שנשתלחים לשם גם שם הוא יתברך בעצמו ועקר שליחותם הוא בשביל הבחירה וכנ"ל. ועל כן מאחר שהם זוכים להשיג כל זה באמת, על כן בודאי יהיה להם ממשלה על המלאכים שלא נבראו אלא בשבילם, בשביל הבחירה, ומאחר שזכו לשבר הבחירה ולבחר בטוב לדבק בו יתברך, הם גבוהים מהמלאכים שנבראו בשבילם ועל כן ימשלו עליהם.: ועל כן המלאכים מתקנאים באיש כזה שימשל עליהם ורוצים לדחפו, כי בהכרח שיתקנאו בו כדי שיהיה לו בחירה, כי עקר בחירתו נמשך מבחינת מלאך כנ"ל. ועל כן העצה שיאחז בשרשי נשמות ישראל, שהם בחינת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה מתבטל בחינת הטעות שבא על ידי שליחות השלוחים, שהם בחינת מלאכים, כי כשאוחזין בבחינת מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שם יודעים שגם בכל מקום שהשלוחים נשתלחים, שם הוא יתברך בעצמו, כביכול, בבחינת התשלח ברקים וכו' כנ"ל. וזה שאמר דוד, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו", ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו וכו'". הינו שדוד מודיע ומגלה להעולם האמת שכל הנהגת העולם על ידו בעצמו יתברך לבד, כמו שאמר שם תחלה, "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה", הינו שמלכותו בכל משלה והוא בעצמו מלך מנהיג ומושל בכל עת, כי הוא יתברך מקומו של עולם וכו' וכל מקום העולם כלול בו יתברך וכל הנהגתו על ידו. וזהו "ה' בשמים הכין כסאו". בחינת כסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם כנ"ל ועל כן ומלכותו בכל משלה, כי כל מקומות העולם כלולים בו יתברך וכנ"ל. והמלאכים הם רק שלוחים לעשות רצונו בשביל הבחירה כנ"ל. ועל כן גם המלאכים בעצמם צריכים לברך ולהודות את ה' שבראם ומנהיג העולם על ידם וזהו, "ברכו ה' מלאכיו וכו' ברכו ה' כל צבאיו וכו'". כי הם רק משרתיו עושי רצונו עושי דברו לשמע וכו'. וזהו, "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו", 'בכל מקומות' דיקא, שצריכין לידע שבכל מקומות ממשלתו, כי כל המקומות כלולים בו יתברך כי הוא יתברך מקומו של עולם והמלאכים הם רק שלוחים בשביל הבחירה וכנ"ל. ועל כן כלם צריכים רק לברך ולהודות את ה' אשר בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה וכנ"ל, כי כל זה המזמור מדבר מזה הענין המבאר בסוף התורה הנ"ל, דהינו מה שה' יתברך דן אותנו ברחמים לכף זכות תמיד מחמת שהוא יתברך מקומו של עולם והוא יודע את המקום של כל אחד ואחד וכו', עין שם. כי זה המזמור מדבר מגדל חסדיו יתברך על ישראל, כמו שכתוב שם: "ברכי נפשי את ה' וכו'", "ברכי נפשי וכו'" ואל תשכחי כל גמוליו הסלח וכו' הרופא וכו' וכו' כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו וכו'. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו כרחם וכו'". וכל זה מחמת כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, דהינו שהוא יודע יצרנו, כי הוא יודע מקום של כל אחד ואחד. וזהו "זכור כי עפר אנחנו". כי עפר בחינת תכלית גשמיות המקום ומחמת שכל אדם יורד לזה העולם למקום עפר הגשמי וכל אחד ירד למקום שירד כפי מקומו וה' יתברך שהוא יודע מקום של כל אחד ואחד, כי הוא מקומו של עולם, על כן הוא דן אותנו לכף, זכות תמיד ומרחם עלינו בכל מיני רחמנות כמו שאמר שם מקדם. וכל זה מחמת כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, שהוא יודע וזוכר העפר שהוא המקום של כל אחד ואחד שמשם שרש יצרו הרע. ועל כן הוא מרחם עלינו תמיד ודן אותנו לכף זכות כנ"ל. וזהו שדקדק תחלה "כגבוה שמים על הארץ וכו' גבר חסדו וכו' כרחוק מזרח ממערב הרחיק וכו'", כי זה בחינת כלל המקום שגדרו הגבהות והשטח, שזהו בחינת גבוה שמים על הארץ ורחוק מזרח ממערב, הינו כמו שהוא יתברך יודע כלל המקום שבני ישראל עוברין בו שהוא בין שמים לארץ ובין מזרח למערב, כמו כן גבר חסדו עלינו וכמו כן מרחיק ממנו את פשעינו, מחמת שהוא יתברך, שהוא מקומו של עולם יודע את גשמיות ועכירת המקום הזה ועל כן הוא דן אותנו לכף זכות תמיד כנ"ל. ועל כן נסמך לזה, "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו וכו' ברכו ה' מלאכיו וכו'" עד שמסים, "בכל מקומות ממשלתו", כי זה עקר התקון והעצה לעמד בנסיון בזה המקום המגשם של זה העולם, לידע שכל הנהגתו על ידו בעצמו ואין שום טבע כלל, כי הטבע נמשכת מהמלאכים שהוא יתברך מלביש ומסתיר הנהגתו בהם בשביל הבחירה ועל כן הם בעצמם מחיבים להודות את ה', כי הכל על ידו בעצמו, כי בכל מקומות ממשלתו, כי הוא יתברך מקומו של עולם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, כי כל עבודת האדם בזה העולם צריך לעשות על פי התורה כדי שיקשר מקומו לבחינת למעלה מהמקום ששם שרשו ועל כן שלוחו כמותו בודאי, כי למעלה מהמקום נתבטל השליחות בחינת מלאך, כי שם הוא בחינת מקומו של עולם וכו'. ובכל מקום שהשליח נשתלח לשם, שם הוא בעצמו בחינת בכל מקומות ממשלתו ועל כן שלוחו כמותו וכנ"ל: ועל כן מצוה בו יותר מבשלוחו, כי אפלו כשהאדם עושה בעצמו הוא בסכנה גדולה שיזכה לעשות העבודה בשלמות שלא יבלבל אותו גשמיית מקומו שנשתלח לשם מלמעלה, להעלותו לשרשו כנ"ל. מכל שכן כשעושה על ידי שליח ששם נאחז גשמיית המקום ביותר, כי עקר השליחות בבחינת מקום וכנ"ל ועל כן צריך שמירה יתרה ממכשול, חס ושלום, על כן מצוה בו יותר מבשלוחו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן בתפלה עקר שלמותה דיקא על ידי שליח, דהינו החזן, שהוא שליח צבור, כי עקר כלליות בבחינת למעלה מהמקום, הוא על ידי תפלה, שעל ידי זה זוכין לאחז בכסא הכבוד שרשי הנשמות, שהוא בחינת מקומו של עולם, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל כן שם אין חשש מכשול על ידי השליח מחמת גשמיות המקום כנ"ל, כי על ידי התפלה עקר העליה וההתקשרות לבחינת למעלה מהמקום, בחינת מקומו של עולם כנ"ל. ועל כן בתפלה עקר שלמות התפלה על ידי השליח צבור שמוציא את הרבים ידי חובתן, כי כל השלוחים כל שליחותם הוא במקום, כי זה עקר שם שליחות שנשתלחין ממקום למקום כנ"ל. אבל השליח של התפלה שהוא השליח צבור כל שליחותו הוא ממקום, למעלה מהמקום, כי התפלה הוא בבחינת למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו בחינת כל הקובע מקום לתפלתו וכו', כי עקר קביעת מקום הוא כשזוכין להתקשר לבחינת למעלה מהמקום לבחינת מקומו של עולם ששם המקום של כל אחד ואחד, אבל כל זמן שאין האדם מקשר מקומו לשם, הוא נע ונד בארץ, כי האדם הוא גר בארץ הזאת ואין לו שום קביעות מקום בזה העולם, כמו שכתוב, "כי גר אנכי עמך וכו'". ועל כן נקרא תמיד "הולך", כמו שכתוב (קהלת יב), "כי הלך האדם אל בית עולמו", ואין לו שום מנוחה וקביעות מקום כי אם כשזוכה לקשר מקומו בכל עת באשר הוא שם, לבחינת מקומו של עולם ששם עקר קביעות מקום, כי שם עקר המנוחה והנחלה של כל אחד ואחד. ועל כן אמר דוד "נדי ספרתה אתה וכו'". כי האדם תמיד נע ונד בארץ הזאת כל זמן שאינו מקשר עצמו לשרשו לבחינת למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו "בה' חסיתי איך תאמרי לנפשי נדי". כי כשאני חוסה בה', שהוא מקומו של עולם, שוב אינכם יכולים לומר לנפשי נדי. כי תכף כשאדם חוסה בה' יתברך ומתפלל אליו יש לו קביעות מקום, כי נתקשר לבחינת למעלה מהמקום ששם עקר קביעות מקום כנ"ל. וזה 'כל הקובע מקום לתפלתו', שקובע המקום לתפלתו, שמקשר ומעלה וקובע המקום אל התפלה, שהיא בבחינת למעלה מהמקום, בחינת כסא הכבוד כנזכר לעיל, על ידי זה 'אלקי אברהם בעזרו'. כי אברהם הוא הראשון שפתח דרך התפלה בעולם, כי היה נדיב לב הראשון. וכל עבודתו היה על ידי תפלה והתבודדות, כמבאר במקום אחר. ועל כן עקר התחלת ברכה ראשונה שבתפלה מתחילין אלהי אברהם ובו דיקא חותמין מגן אברהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יכול, יהיו חותמין בכלן וכו'? כי הוא הראשון שהתחיל להמשיך דרך התפלה בעולם ועל כן הוא זכה למצא קדשת ארץ ישראל, כמו שאיתא בזהר, תקיל בתיקלא עד דאתגליא לה. כי עקר התפלה בארץ ישראל, והעקר בירושלים ובית המקדש ששם קדש קדשים, שהוא נקדת האבן שתיה, שהוא נקדת מקום העולם, כי שם כלולים כל המקומות של כל העולם, כי משם יוצאין צנורות לכל מקומות של כל מדינות העולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "ונטעתי בהם עץ כל פרי" (קהלת ב), ועל כן שם עקר עלית התפלה, כי דרך שם מקשרין כל המקומות למעלה מהמקום, כי כל מקומות העולם נכללין שם בהאבן שתיה קדש קדשים בנקדה אחת, עד שנכללין על ידי זה למעלה מהמקום. ועל כן נקרא הבית המקדש בשם "מקום", כמו שכתוב, "והיה המקום אשר יבחר ה' וכו'". וזה שנאמר באברהם: "וירא את המקום מרחק וכו' ויבאו אל המקום וכו'". כי שם עקר המקום באמת מאחר ששם מקשרין המקום למעלה מהמקום ששם עקר קביעות מקום כנ"ל. כי להפך מי שאינו מקשר המקום למעלה מהמקום על ידי שפוגם בתפלה שהיא בחינת אמונה ונכנס בו איזה כפירות, חס ושלום נאמר בו, "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום" (ישעיה כח). כי אינו נקרא בשם מקום כלל. ועל כן ה' יתברך נקרא בשם מקום בדברי רבותינו זכרונם לברכה כמה פעמים, כי הוא מקומו של עולם, שזה עקר המקום וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת העקדה שצוה לו ה' יתברך להעלות את יצחק על גבי המזבח ואחר כך אמר לו, "אל תעש לו מאומה וכו'". כי יצחק הוא בחינת דין קשה, בחינת גבורות יצחק שמתקף הדינים ביותר אי אפשר להמתיקן כי אם על ידי בחינת למעלה מהמקום, בחינת מקומו של עולם ששם המקום של כל אחד ואחד. ושם דנים כל אחד ואחד לכף זכות לפי מקומו בבחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כמבאר היטב שם בסוף התורה הנ"ל. ועל כן היה בהכרח להעלות את יצחק על המזבח בהר המוריה שהוא מקום הבית המקדש, ששם קדש קדשים, ששם דיקא עקר ההתקשרות והעליה לבחינת למעלה מהמקום, בחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל. ועל כן כשעלה לשם תכף נמתק הדין הקשה על ידי זה כנ"ל ועל כן תכף אמר לו, "אל תשלח ידך וכו' ואל תעש לו מאומה וכו'". כי כבר נמתק הדין על ידי העליה לבד על ידי שעלה לבחינת מקומו של עולם ששם דנים הכל לכף זכות ושם נמתק הדין הגדול של בחינת יצחק כנ"ל. וזה שהשיב לאברהם שהיה קשה לו הענין הזה מאד, ואמר, "אפרש שיחתי לפניך, אתמול אמרת לי וכו'. ואז השיב לו, לא אמרתי לך אלא להעלהו, אסקתיה אחתיה". הינו שכל כונתי מתחלה היה רק שתעלהו לשם, להר המוריה, ששם מקום קדש קדשים, ששם מתקשרין למעלה מהמקום כנ"ל. ועל כן אסקתיה אחתיה, כי תכף נמתק הדין של יצחק על ידי בחינת מקומו של עולם שעל ידי זה דנים הכל לכף זכות כפי מקומו כנ"ל, שזה בחינת ראש השנה כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. ועל כן כל ענין ראש השנה הוא בבחינת העקדה כמו שאומרין, "ועקדת יצחק לזרעו וכו' תזכור". ותוקעין בשופר של איל שהוא בחינת אילו של יצחק, כי זה עקר בחינת ראש השנה להמשיך ההמתקה של עקדת יצחק שהיתה ההמתקה על ידי שעלה במקום הבית המקדש לבחינת מקומו של עולם, ששם נמתקין הדינים הקשים, שזהו כל ענין ראש השנה שעקר ההמתקה על ידי שאז ה' יתברך יושב על כסא כבודו שהוא למעלה מהמקום ורואה ומסתכל על מקומו של כל אחד ואחד. ועל ידי זה דן את הכל לכף זכות, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן התפלה עקר שלמותה דיקא על ידי השליח צבור, כי על ידי זה השליח של התפלה, שהוא השליח צבור, מתקנין וממתיקין ומעלין כל הפגמים הנמשכים על ידי בחינת ההנהגה על ידי שליח שהוא בחינת מלאך, שמשם אחיזת הטבע, שמשם נמשכין כל הכפירות שמהם כל הפגמים כנ"ל, כי על ידי השליח צבור שעל ידו שלמות התפלה, על ידי זה מבטלין הטבע, כי התפלה משנה הטבע. נמצא, שהשליח צבור מבטל ההנהגה על ידי שליח, שהוא בחינת הטבע, על כן עקר שלמות התפלה על ידי שליח בבחינת אין הדין נמתק אלא בשרשו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל אין השליח צבור עומד להתפלל כי אם בעשרה, כי כשיש עשרה מישראל הם כלולים מכל נשמות ישראל, כי 'אכל בי עשרה שכינתא שריא והשכינה היא שרש נפשות ישראל, כמו שכתוב, "העמסים מני בטן וכו'". כי עשרה הם בחינת כלליות הקדשה, כי מנין עשרה הם כנגד עשר מדרגות שיש בישראל שהם, מלכים, צדיקים, חוזים, כמו שכתוב בהקדמת התקוני זהר בתחלתו, ומתמן אתקריאו ישראל מלכים צדיקים חוזים וכו' וחושב שם עשר בחינות. וזה בחינת אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם וזקניכם וכו' וחושב שם עשר בחינות, שהם כלל נשמות ישראל מגדול עד קטן, שצריכין להתקשר עמהם, שזהו בחינת שלמות התפלה, בחינת אתם נצבים, אין עמידה אלא תפלה, כי שם עקר העמידה, עקר המקום בחינת הקובע מקום לתפלתו, מחמת שעל ידי התפלה מתקשרין למקומו של עולם ששם עקר העמידה והקביעות מקום וכנ"ל. ועל כן כשיש עשרה, שהם בחינת כלל נשמות ישראל, אז השליח צבור יורד לפני התבה, כי אז יש כח להשליח צבור להתקשר לשרשי נשמות כלל ישראל שהם בחינת כסא הכבוד שעל ידי זה מעלה כל המקומות למקומו של עולם, ששם המתקת כל הדינים כנ"ל, ונמשכים רחמים גדולים רחמים רבים, שזהו עקר בחינת התפלה להמתיק הדינים ולהמשיך רחמים. וזה בחינת 'איזהו מקומן של זבחים' שאומרים קדם התפלה, כדי לקשר ולהעלות על ידי זה כל המקומות שבעולם, לכללם במקום הבית המקדש ששם מקומן של כל הקרבנות, ודרך שם עולין לבית קדש קדשים ושם עולין ונכללין בבחינת מקומו של עולם כנ"ל, שעל ידי זה עקר המתקת הדינים, עקר כפרת העוונות שהיה על ידי הקרבנות, שזהו עקר בחינת התפלה שהוא במקום קרבן. ועל כן מזכירין דיקא כל המקומות של כל הקרבנות, כי עקר ההמתקה על ידי שמעלין כל המקומות של כל אחד, על ידי מקומות הקרבנות שמזכירין, לבחינת מקומו של עולם וכנ"ל. ועל כן מזכירין בתחלה פר ושעיר של יום הכפורים וכו' שהיה דמן טעון הזיה על בין הבדים שהוא במקום האבן שתיה ששם עקר ההתקשרות לבחינת מקומו של עולם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן בראש השנה ויום הכפורים אז השליח צבור מוציא ביותר את הרבים ידי חובתן, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה שיש כמה דעות שאז השליח צבור מוציא אפלו את הבקי וכו', כי אז עקר ההתקשרות לבחינת כסא הכבוד בחינת מקומו של עולם, ועל כן אז יש כח להשליח צבור ביותר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן צריך השליח צבור שיהיה הגון ביותר, בפרט בראש השנה ויום הכפורים, כי השליח צבור צריך להיות מבחר שבעדה שיוכל לקשר את עצמו לשרשי נשמות ישראל על ידי התפלה. עד שיהיה לו כח לירד לתוך עמק מקומו של כל אחד ואחד מהצבור המתפללין עמו, ולהעלותם משם לבחינת מקומו של עולם, להמתיק כל הדינים מעליהם על ידי זה כנ"ל. וזהו בחינת שנקרא השליח צבור, יורד לפני התבה, 'יורד' דיקא בבחינת ממעמקים קראתיך ה', כמובא. כי בבחינת מקום שם יש כמה עמקים עד שיש שירדו בעוונותיהם ותאוותיהם לעמק גשמיות המקום ביותר. והעקר שכל אחד ואחד יצעק לה' יתברך מעמק מקומו בבחינת ממעמקים קראתיך ה' עד ישקיף וירא ה' משמים. ויפן אליו ברחמיו ממקומו, ששם מקומו של כל אחד ואחד, שעל ידי זה ירחם עליו וידין אותו לכף זכות כנ"ל וזהו כלל כונות ראש השנה שאז צריכין לזה ביותר כנ"ל שהוא בבחינת ממעמקים קראתיך וכו', שהם בחינת עשרה עמקים וכו', וכנגד זה הוא בחינת מנין עשרה המתפללין שאז אומרים דבר שבקדשה, כי אז יכולין לירד לתוך כל מיני עמקים שהם בחינת גשמיות המקום שנפל לשם כל אחד ואחד לפי מקומו ולהעלותו למקומו של עולם, ששם דנים הכל ברחמים כנ"ל. וזהו בחינת הקדשה, בחינת קדוש קדוש קדוש וכו' 'קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתה'. זה בחינת למעלה מהמקום. 'קדיש על ארעא עובד גבורתה' - זה בחינת המקום. 'קדיש לעלם ולעלמי עלמיא' - זה בחינת התקשרות ועלית המקום לבחינת למעלה מהמקום, שאז יתגדל ויתקדש שמו הגדול לעולם ועד. וזהו בחינת שמסים אחר כך, "מלא כל הארץ כבודו", שצריכין לידע ולהאמין שהארץ שהוא בחינת המקום הוא מלא מכבודו יתברך שהוא למעלה מהמקום, כי באמת כל חיות וקיום המקום של זה העולם הוא רק על ידי בחינת למעלה מהמקום, בבחינת תולה ארץ על בלימה, רק שאי אפשר להבין זאת בשכלנו המגשם, רק אנו מאמינים בזה באמונה שלמה. וזהו, "ברוך כבוד ה' ממקומו", 'ממקומו' דיקא בחינת מקומו של עולם שמשם כל הקדשות והברכות הכלולים בארץ ישראל, ששם כל העשר קדשות שהקדשה העליונה היא קדש קדשים, שהוא נקדת מקום העולם, שדרך שם נכלל מקום העולם למעלה מהמקום וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי על ידי ההליכה והנסיעה שכל אחד הולך ונוסע ממקומו להצדיק על ידי זה מעלה מקומו, לבחינת מקומו של עולם שהוא הצדיק, כמו שמבאר שם בבחינת 'וכסא כבוד ינחלם' וכו'. וזהו בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי צדיקים, בפרט קדם ראש השנה, כי במקום ששוכב הצדיק הוא בחינת ארץ ישראל ושם הוא מקומו של עולם, כי שם מנוחת הצדיק בבחינת 'יבא שלום ינוחו על משכבותם'. ועקר מנוחת הצדיק הוא כשמקשר ונכלל בבחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, ששם עקר המנוחה והנחלה כנ"ל. ועל כן שם במקום גניזת הצדיק זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות על ידי בחינת מקומו של עולם וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שמיעת קול שופר בראש השנה, כי הקול הוא בחינה גבה מאד ועל ידו יוצאין מבחינת מקום, לבחינת למעלה מהמקום. כי כמו שבגשמיות המקום הקול מגיע למרחוק ממקום למקום, כי שני מקומות הרחוקים זה מזה אין להם קשר וחבור כי אם על ידי הקול שנשמע ממקום זה למקום רחוק, כן בכלליות העולם, שהוא במקום וזמן, על ידי הקול יכולין להגיע עד למעלה מהמקום עד שיזכה לצאת מהמקום, לבחינת למעלה מהמקום, כי הקול נשמע ומגיע למרחוק מאד. וזה כל בחינת ראש השנה שעוסקין כל ישראל בקולות שהוא קול שופר ושואגין וצועקין הרבה כל ישראל בתפלות ובקשות בקול גדול, וכמו שאיתא בזהר הקדוש, מגו קלין ושאגין וכו'. כי עקר התשובה זוכין על ידי קולות, שזהו בחינת ראש השנה שהוא התחלת התשובה, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה שאז מתחילין לצעק כל הקולות הקדושים. וזה בחינת ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי וכו'. כי עקר התשובה הוא לשוב מכל המקומות רעים שנדחה ונתעה לשם, ישוב משם למקומו, שזהו הפרוש הפשוט של תשובה, דהינו לשוב למקומו וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן לה) שתשובה הוא לשוב הדבר למקומו בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן וכמו שאיתא בתקונים תקון סג, איהו רזא דתיובתא דיחזר ויתוב ההוא דרגא דרחיק לה מאתרה דיחזר לה לאתרה וכו'. וזה אי אפשר כי אם על ידי בחינת למעלה מהמקום, שהוא בחינת מקומו של עולם, ששם שרש כל המקומות שבעולם ושם יכולין לשוב הכל למקומו בשלום. ולהגיע לשם אי אפשר כי אם על ידי קולות קדושים שצועקין לה' יתברך בתפלה ותחנונים כל אחד ממקומו שנתעה לשם. וה' יתברך שומע קולו ברחמים ומגיע קולו עד למעלה מהמקום, כי הקול נשמע למרחוק כנ"ל ועל ידי זה חוזר ושב ממקומו, לבחינת למעלה מהמקום בחינת מקומו של עולם ששם נתתקן הכל, שזהו בחינת ראש השנה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת הארבעה' קולות שתוקעין בראש השנה שהם, תשר"ת. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל בסופו בפרוש הפסוק תקעו וכו' ומפרש שם ששופר הוא בחינת הלב וכו'. גם שופר בחינת יראה וכו', גם שופר בחינת נבואה, גם שופר בחינת תפלה, גם שופר בחינת מה שכל שיח השדה חוזרין כחם לתוך התפלה, שזהו בחינת ויצא יצחק לשוח בשדה ראשי תבות, יובל וכו', עין שם היטב. וזהו בחינת הארבעה קולות שהם תשר"ת היוצאין מהשופר, כי השופר בעצמו הוא בחינת הלב, כי הלב בחינת בינה, כמו שאיתא, בינא לבא. שזהו בחינת השופר, כמובא בכונות ובינה הוא למעלה מהבנין, כי הוא בחינת למעלה מהמקום, בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות שהם בבינה, שהיא אם כל חי בחינת אם לבינה תקרא. וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר בסימן נו בלקוטי תנינא, שמי שיש לו לב ישראלי, אין שיך אצלו מקום כלל וכו', כי הוא בבחינת מקומו של עולם וכו', עין שם. נמצא, שהלב בבחינת למעלה מהמקום, בחינת מקומו של עולם, בחינת בינה, שהוא למעלה מהבנין, שזהו בחינת השופר ומשם יוצאין הארבעה קולות תשר"ת כנגד הארבע בחינות המבארים שם אחר כך שמרמזים בתבת שופר שהם יראה, ונבואה, ותפלה, ומה שכל שיח השדה חוזרין כחם לתוך התפלה. כי 'תקיעה' זה בחינת יראה בחינת היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. 'תרועה בחינת נבואה, בחינת ותרועת מלך בו וכו', כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר בסימן ח' בלקוטי תנינא, עין שם. 'שברים' בחינת תפלה, בחינת לב נשבר ונדכא וכו'. 'תקיעה אחרונה' זה בחינת מה שכל שיח השדה חוזרים כחם לתוך התפלה, שזהו בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים וכו' והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. כי בכל עשב ואילן ובכל הצמחים ובכל שיח השדה בכלם מלבשים נשמות רבות כידוע. וכשזוכין לתפלה בשלמות עד שכל שיח השדה חוזרין כחם לתוך התפלה, אזי חוזרין ונתעלין כל הנשמות שנתגלגלו בהם ושבין למקומן ושרשן שהוא דבר ה' של התפלה, שזהו בחינת ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו', שכל האובדים והנדחים, שהם הנשמות שנתגלגלו, כלם חוזרין למקומן בחינת והשתחוו לה' בהר הקדש וכו', שהוא מקום התפלה, כמו שכתוב, "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכו' נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל וכו'". וזהו בחינת תקיעה אחרונה, בחינת והיה ביום ההוא יתקע וכו' ובאו האבדים וכו', שזהו בחינת מה שכל שיח השדה חוזרים כחם לתוך התפלה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שבראש השנה צריכין לצאת מבחינת מקום, לבחינת למעלה מהמקום, שהוא בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות, בחינת מקומו של עולם ששם דנים הכל לכף זכות וכו' כנ"ל. וזה זוכין על ידי קול שופר וכנ"ל, כי על ידי הארבעה קולות תשר"ת ממשיכין כל התקונים הנ"ל עד שזוכין לתפלה בשלמות שכל שיח השדה יחזרו כחם לתוך התפלה, שעל ידי זה מקשרין עצמן לשרשי הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד, שהוא בחינת למעלה מהמקום כנ"ל. וזה בחינת סוד המעשה של יום החמשי מהז' בעטלירס (המובא בספורי מעשיות), שהתפאר את עצמו הבעל חטוטרות בעצם גדלתו בענין מעוט מחזיק את המרבה, עין שם היטב מענין האילן שהוא למעלה מהמקום שיש לו שלשה שרשים, שהם, יראה ואמונה וענוה, ואמת הוא גוף האילן וכו', עין שם. כי זה האילן הקדוש הוא בחינת עץ החיים דמזון לכלא בה תחותוהי תטלל וכו' ובענפוהי וכו'. וזה האילן, שהוא העץ חיים, הוא עומד תחת כסא הכבוד ודרך שם עולין כל הנשמות לכסא הכבוד ששם שרש כל הנשמות כנ"ל כי מהאילן הזה יוצאין כל הנשמות, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כל נשמתין מאילנא רברבא נפקין. ובראש השנה, שהוא יום הדין הגדול, שאז צריכין הכל לבוא אל האילן הזה וזה זוכין על ידי קול שופר הנ"ל, כי השלשה שרשים כנ"ל, שהם, יראה ואמונה, וענוה. וגוף האילן, שהוא אמת, הם גם כן בחינת הארבעה קולות של השופר, שהם תשר"ת. תקיעה זה בחינת יראה כנ"ל, בחינת היתקע שופר בעיר וכו'. אמונה בחינת תפלה כמו שכתוב, "ויהי ידיו אמונה - פרישן בצלו, כמו שמובא אצלנו כמה פעמים, שזהו בחינת שברים כנ"ל. ענוה זה בחינת נבואה, כי עקר הנבואה צריכין לקבל מרבן של כל הנביאים שהוא משה רבנו אשר לא קם עוד נביא וכו' ומשה היה ענו מאד, על כן צריכין כל הנביאים למדת ענוה, כדי שיוכלו לקבל הנבואה ממשה רבם. וזה בחינת 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר', כי באלו השלשה דברים דרך בני אדם להתגדל בהם ובהם תלוי עקר מדת הענוה, שצריכין לשבר הגאוה באלו הדברים, כמו שכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר וכו'". כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. ועל כן צריך הנביא להיות חכם גבור ועשיר כדי שיהיה נכר הענוה, כי אם אין בו חכמה וגבורה ועשירות אין הענוה מעלה כל כך וכנ"ל. נמצא, ענוה בחינת נבואה, שהוא בחינת תרועה כנ"ל. אמת, שהוא גוף האילן, הוא בחינת תקיעה האחרונה, שהוא בחינת מה שכל שיח השדה חוזרין כחם לתוך התפלה, שזהו בחינת אמת, כי זה עקר האמת כשכל שיח השדה מכירין האמת שכל כחם נמשך מדבר ה', שהוא התפלה, ומחזירין כחם לתוך התפלה. וזהו בחינת אמת מארץ תצמח. וזהו בחינת גוף האילן שכולל כל הצמחים שבעולם שכלם גדולם על ידי אמת בחינת אמת מארץ תצמח. ואז כשמתפללים בשלמות עד שכל שיח השדה חוזרין כחם לתוך התפלה, אז נכללין באילן הקדוש הזה ואז זוכין לעלות דרך שם לכסא הכבוד שהוא שרשי הנשמות, כי דרך זה האילן עולין לשם כנ"ל. נמצא, על ידי השופר באין אל האילן הקדוש הנ"ל, כי שופר הוא בחינת שופר של איל, אילו של יצחק שנאמר בו: "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". פרש רש"י, בסבך אילן, הינו שאחיזת קרן האיל של יצחק, שהוא בחינת השופר, הוא באילן הקדוש הנ"ל וכנ"ל. כי כל העקדה היא בחינה הנ"ל להמתיק גבורות יצחק על ידי הר המוריה, על ידי בחינת למעלה מהמקום, שזהו כל בחינת ראש השנה, בחינת שופר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה צריכין לתקן בראש השנה שאז חטא אדם הראשון בעץ הדעת ואז נאמר, "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וכו' לשמר את דרך עץ החיים". ומחמת זה אין יודעין הדרך לעץ החיים ששם צריכין כל הנשמות לבוא לשם, כי שם באים לתכלית הטוב שלהם. וכל זמן שהאדם מגרש מגן עדן, מעץ חיים מבחינת למעלה מהמקום, הוא נע ונד בארץ ואין לו שום מנוחה וכנ"ל. ועקר התקון על ידי תשובה, שהוא ראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה ועקר התשובה זוכין על ידי קולות בחינת ממעמקים קראתיך ה', כי על ידי הקול יוצא כל אחד מכל מיני עמק ירידתו שנפל ונתגרש לשם ועולה לבחינת למעלה מהמקום ששם דנים הכל לכף זכות ושם נתתקן הכל וכנ"ל. וזה בחינת וישמע את קול ה' אלקים מתהלך בגן וכו' את קלך שמעתי בגן ואירא, כי הקול מחבר עליונים ותחתונים, למעלה מהמקום עם בחינת המקום, כי הקול ממצע בין רוחניות לגשמיות, כי הקול אינו נתפס והוא בערך הגוף רוחני, כי הוא יוצא מהראה והקנה, ששם הרוח חיים, אבל בערך הנשמה הוא בחינת גשמי, כי נתגשם ונתעבה על ידי האויר שעל ידי זה מתהוה הקול כידוע. ואין לנו שום תפיסה בו יתברך כי אם על ידי בחינת הקול, כמו שכתוב, "ותמונה אינכם רואים זולתי קול". וכתיב, "וכל העם ראים את הקלות" והוא שרש של כל הבריאה, כי כל הבריאה היתה על ידי דבר ה', כמו שכתוב, "בדבר ה' שמים נעשו וכו'". והקול הוא שרש וחיות של הדבור ותכף כשנתהוה דבורו יתברך, כביכול, תכף נעשה הבריאה של כל דבר. אבל הקול שהוא רוחניות הדבור, הוא ממצע בין הבריאה שנתהוה על ידי הדבור ובינו יתברך ועל כן הקול מחבר עליון בתחתון ותחתון בעליון, כי כשה' יתברך רוצה להודיע ולגלות לנו אלקותו וממשלתו על ידי נביאיו, הוא מודיע לנו על ידי קולו שהשמיע לנביאים, כמו שכתוב, "וישמע את הקול מבין שני הכרבים וכו'". וכן כשאנו צריכין לבקש ממנו יתברך הצטרכותנו ומשאלותינו אנו צועקין ומתחננים אליו יתברך, כמו שכתוב, "שמע ה' קולי אקרא". וכן הרבה וכתיב, "קולי שמעת אל תעלם אזניך וכו'". וזה בחינת קול השופר, שהוא כלול מכל הקולות, מתתא לעלא ומעלא לתתא, כי קול השופר מעורר אותנו לשוב אליו יתברך וזה בחינת מעלא לתתא. שיוצא הקול מאתו יתברך לעוררנו משנתנו לשוב אליו יתברך. גם הוא בחינת מתתא לעלא, כי על ידי קול השופר עולים כל צעקתנו ותפלותינו בראש השנה. ועל כן על ידי קול השופר בראש השנה אנו יוצאים מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום ששם נתתקן הכל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שיך לעיל לענין מעלת ההליכה והנסיעה להצדיק שעל ידי זה מעלין המקום, לבחינת למעלה מהמקום וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מעלת כל ההליכות והנסיעות לדבר מצוה, כי על ידי שהולך ונוסע ממקומו לדבר מצוה, על ידי זה מקשר ומעלה מקומו לבחינת למעלה מהמקום על ידי הדבר מצוה והקדשה שרוצה לעשות בזאת הנסיעה, כי על ידי כל מצוות התורה נתקשרין ועולין לבחינת למעלה מהמקום ששם שרש כל התורה והמצוות ועל כן כשהולכין ונוסעין בשבילם הוא דבר גדול מאד, כי על ידי ההליכה והנסיעה עולין ומתקשרין למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מצוה לרוץ לבית הכנסת וכו', כי עקר ההתקשרות והכלליות בבחינת למעלה מהמקום, הוא על ידי התפלה כנ"ל. וזהו בחינת שמחתי באמרים לי בית ה' נלך עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ' עומדות' דיקא, כי שם עקר העמידה, בחינת אין עמידה אלא תפלה וכנ"ל. וזהו "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו", שהיא ירושלים שלמעלה, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא למעלה מהמקום, הינו כנ"ל, כי על ידי בית ה', שהיא בית התפלה שבירושלים, על ידי זה מתקשרים ומתחברים בבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו, "כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו'", 'כסאות למשפט' דיקא, כי ה' יתברך מרחם עלינו וקובע הכסאות למשפט שמה דיקא, דהינו בבחינת למעלה מהמקום, שעל ידי זה הוא דן אותנו ברחמים לזכות תמיד על ידי ששם הוא מקומו של כל אחד, שעל ידי זה מרחם על כל אחד לפי מקומו בבחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, שזהו בחינת המשפט של ראש השנה שהוא ברחמים גדולים על ידי בחינת שאוחזין בשרשי הנשמות שהם בחינת כסא הכבוד, בחינת כסאות למשפט וכנ"ל (וכמבאר שם בהתורה הנ"ל שמי שאוחז בשרשי הנשמות בחינת כסא הכבוד הוא יכול לעשות ראש השנה עין שם): וזה בחינת המצוה לילך ולעלות אל הבית המקדש בשלש רגלים, כמו שכתוב, "שלש פעמים בשנה יראה וכו'". כי מבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי שלש רגלים מכניעין השלש מדות רעות וכו' עד שזוכין לתפלה, שעל ידי זה מתקשרין בשרשי הנשמות וכו', בבחינת למעלה מהמקום, על כן צריכין לעלות לירושלים והבית המקדש בשלש רגלים, כי על ידי ההליכה לירושלים ובית המקדש בשלש רגלים מתקשרין בבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וכו'", שנאמר על העולים לרגל, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו 'בת נדיב', בתו של אברהם אבינו שהוא נדיב לב הראשון, שהוא בחינת תפלה כנ"ל, שעל ידי זה מתקשרין בבחינת למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן", ' חמוקי' הוא בחינת נסתר ונעלם, כמו שכתוב, "ודודי חמק וכו'". הינו שבהירכים, שהם כלי ההליכה הפנימיות והנסתר שבהליכת ירכיך הוא גבה ועמק מאד, כי על ידי זה אתה הולך ונכלל למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו "כמו חלאים מעשה ידי אמן" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מעשה ידי אמנותו של יוצר בראשית, 'חלאים' בחינת חלל הפנוי, כמו

העתקת הקטע עם מראה המקום

שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, חלאים לשון חלל (וכמו שפרש אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן מ"ט), הינו כמו החלל הפנוי, שהוא מקום העולם, ששם היה כל אמנותו של יוצר בראשית שברא כל מלאכתו בזה המקום של החלל הפנוי ובאמת כל החלל הפנוי, שהוא מקום העולם, הכל ממנו לבד, כי הוא מקומו של עולם ואין וכו', כמו כן אתה זוכה על ידי הליכתך לרגל להכלל בשרש המקום, בשרש החלל הפנוי שהוא למעלה מהמקום. וזה מעשה ידי אמן, 'אומן', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. וכתיב בלשון "אמן", שהוא לשון אמונה, כי אי אפשר לידע זאת כי אם באמונה, שעל ידי זה יודעין שכל האמנות ומלאכת מעשה בראשית שבהחלל הפנוי הכל ממנו לבד, כי כל החלל הפנוי, שהוא שרש המקום, הכל נתהוה ממנו בעצמו, שהוא למעלה מהמקום וכנ"ל: ראשי פרקים: שיך להלכות שלוחין הלכה ד' הנ"ל: ענין העקדה, כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם וכו' ועקדת יצחק לזרעו תזכור כל ענין ראש השנה הוא בחינת העקדה, כי זה עקר החסד של ראש השנה על ידי בחינת מקומו וכו' שזוכין על ידי שהעלה את יצחק בהר המוריה במקום קדש קדשים ששם עולין למקומו של עולם ועל כן אסקתיה אחתיה, כי כבר נמתק הדין בחינת גבורות יצחק וזה צריכין בראש השנה כנ"ל: "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך. עמדות היו רגלינו וכו'. כעיר שחברה לה וכו'". שהוא למעלה מהמקום ששם עקר העמידה והמנוחה בחינת כי לא באתם וכו' אל המנוחה, כי האדם נע ונד בארץ כל זמן שאינו נכלל בבחינת למעלה מהמקום ועל כן אין עמידה אלא תפלה בחינת עמדות היו רגלינו וכו' וזה שלש פעמים יראה וכו', כי שלש רגלים על ידם זוכין לתפלה שעל ידי זה עולין לבחינת מקומו וכו' ועל כן צריכין אז לילך לעלות לירושלים ששם קדש קדשים, שדרך שם וכו' כנ"ל: כי על ידי כל ההליכות והנסיעות של מצוה נכללין ביותר בבחינת למעלה מהמקום, מחמת שמקשרין וכוללין המקומות שהיו רחוקים זה מזה ואי אפשר לקרבם ולחברם בגשמיות בשום אפן כי אם על ידי שיוצאין והולכין ממקום למקום, שעל ידי זה נתחברין יחד ונכללין בבחינת למעלה מהמקום אם הולכין לדבר מצוה כגון לבית הכנסת. ועל כן מצוה לרוץ לבית הכנסת, כי כשהולכין במרוצה מתקרבין יותר לבחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב (בסימן ס"א לקוטי תנינא). אבל כשהריצה לדברי עולם הזה, אדרבא, נפגם יותר, כי ממשיך יותר בחינת הארת למעלה מהמקום לתוך גשמיות המקום שהוא תאוות עולם הזה שרץ בשבילו אבל לדבר מצוה מעלה המקום למעלה על ידי הריצה. ועל כן מהדר לה בקדושה דבי שמשא, כי שבת בחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב במקום אחר, כי אז מעידין בקדוש שכל מקום העולם ברא הוא יתברך, שעל ידי זה נכלל המקום למעלה וכו'. ועל כן אז מתקן פגם הריצה לדבר הרשות, ועל כן צריך לנסע להצדיק, בפרט על ראש השנה, כי הצדיק בבחינת מקומו של עולם ועל ידי ההליכה מתקן ומעלה המקום למעלה מהמקום כנ"ל, ובפרט על ראש השנה שכל ענינו לזכות בדין הוא על ידי בחינת מקומו של עולם וכו' שזוכין על ידי הצדיק דיקא שיכול לעשות ראש השנה וזה בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמתיים, כי מקומם שמנחים שם הוא בחינת למעלה מהמקום, כי זוכים לנחל הכסא כבוד בחינת וכסא כבוד ינחלם וכו' והבן. ועל כן מקומם ארץ ישראל ששם קדש קדשים וכו' כנ"ל: "מה יפו פעמיך בנעלים", שעולין לרגלים, "בת נדיב", בחינת תפלה, שעקר התחלתה מאברהם שבו מתחילין וחותמין ברכה ראשונה שבתפלה והוא נקרא "נדיב לב", כי תפלה בלב. "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן". 'חמוקי' הוא בחינת נסתר ונעלם, כמו שכתוב, "ודודי חמק וכו'". הינו שבהירכים, שהם כלי ההליכה, הפנימיות והנסתר שבהליכת ירכיך הוא גבה ועמק מאד, כי על ידי זה הולך ונכלל למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו "כמו חלאים מעשה ידי אמן", 'חלאים' בחינת חלל הפנוי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, חלאים לשון חלל, הינו כמו החלל הפנוי שהוא מקום העולם, ששם היה כל אמנותו של יוצר בראשית שברא מלאכתו בזה המקום של חלל הפנוי. ובאמת כל חלל הפנוי שהוא מקום העולם, הכל ממנו לבד, כי הוא מקומו של עולם ואין וכו'. כמו כן אתה זוכה על ידי הליכתך להכלל בשרש המקום, בשרש החלל הפנוי שהוא למעלה מהמקום. וזהו "מעשה ידי אמן - אומן. וכתיב לשון "אמן", שהוא לשון אמונה, כי אי אפשר לידע זאת כי אם באמונה, שעל ידי זה יודעין שכל האמנות ומלאכת מעשה בראשית שבחלל הפנוי הכל ממנו לבד, כי כל החלל הפנוי, שהוא שרש המקום, הכל נתהוה ממנו בעצמו כנ"ל. "והנה סלם מצב ארצה במקום וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים וירדים בו". כי הם כשנופלים אל המקום אי אפשר להם לעלות כי אם על ידי הצדיקים, כי המלאך נשתהא כמה שנים בזה העולם בשביל שאמרו, "כי משחיתים אנחנו", עד שבא וכו' והעלהו: ענין קדשה, עשר קדשות בארץ ישראל והקדשה עליונה קדשי קדשים ששם עולין וכו' ומשם כל הקדשות קדוש קדוש קדוש מלא כל כל הארץ כבודו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתה שהוא למעלה מהמקום. קדיש על ארעא עובד גבורתה בחינת מקום שהוא בחינת גבורות כידוע, קדיש לעלם וכו', הינו שהוא קדוש לעולם ועד, כי המקום מקשר וכלול בבחינת למעלה מהמקום, שעל ידי זה הקדשה נמשכת על כל המקומות שבעולם של נעליך וכו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו 'ממקומו' בחינת מקומו של עולם. עקר קדשה בצבור על ידי השליח צבור:

העתקת הקטע עם מראה המקום