ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · פקדון וארבעה שומרים ד

ובו יתבאר ענין ספירת העמר ושבועות שהוא קבלת התורה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על פי התורה אשרי תמימי דרך בסימן א עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והכלל היוצא משם לעניננו כי איש הישראלי צריך להסתכל תמיד בהשכל של כל דבר להתקרב על ידי זה לה' יתברך, כי השכל הוא אור גדול בחינת שמש וכו' וזה בחינת חי"ת כי החכמה תחיה וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב, לפני שמש ינון שמו וכו'. וזה בחינת לבנה וכו'. ולעמת זה הוא בחינת עשו שבזה את הבכורה, בחינת לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו בחינת מלכות הרשעה וכו'. וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע וכו' וצריכין להגביר מלכות דקדשה על מלכות הרשעה היצר טוב על היצר הרע וכו' והעקר על ידי התורה וכו'. ואז מתחבר החי"ת עם הנו"ן ונעשה בחינת ח"ן. ועל ידי זה נתקבלין כל התפלות והבקשות ונתעלה חן וחשיבות ישראל בגשמיות ורוחניות וכו' וכו'. וזה פרוש מאמר רבה בר בר חנה האי גלא דמטבע וכו' ומתחזי, כי צוציתא דנורא חורא ברישה. כי מתחלה היצר הרע מתלבש את עצמו במצות וכו'. ומחינין לה באלותא וכו', הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה כו'. כי בעל עברה הוא משגע, כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'. וכמו שהמשגעים צריכין להכותם ולשום עליהם שמות וכו', כמו כן על ידי התורה שעוסקין מכניעין ומגרשין הרוח שטות שהוא שגעון ממש, ואזי מתגבר מלכות דקדשה שהוא בחינת צמצום השכל שעל ידי זה זוכין לקבל השכל בהדרגה ובמדה שזה עקר החיות והתכלית וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות הנפת העמר שעורים וספירת העמר שהם התחלה והכנה לקבלת התורה. כי מבאר בכתבים שבכל ימי הספירה מקבלין כל המחין דקטנות וגדלות ראשון ושני בהדרגה ובמדה בכל יום ויום, כמבאר היטב שם, עין שם. גם מקבלין כל החמשה חסדים והחמשה גבורות וכללותיהן שהם בחינת שבעה שבעה ומקבלין אותם בשבעה שבועות של הספירה, ומבאר שם שבכל יום ויום מאיר מלכות דזעיר אנפין למלכות דנוקבא כגון ביום ראשון נכנס מלכות שבחסד א' בחסד שלו וכן נכנס מלכות שבגבורה א' בחסד שלה ומאיר מלכות שלו במלכות שלה. וביום שני נכנס יסוד שבחסד א' בחסד שלו ונדחה בחינת המלכות בגבורה שלו וכן בנוקבא וכו' ומאיר ונדחה בחינת המלכות בגבורה שלו וכן בנוקבא וכו' ומאיר מלכות שנדחה בהגבורה שלו למלכות שנכנס בגבורה שלה וכו' וכן בכל יום ויום. נמצא כשתעין היטב בכונות תראה שעקר התקון בכל יום הוא בבחינת מלכות שבכל מדה ומדה, עין שם היטב בכונות המבארים בפרטיות בכל לילה ולילה בסוף פרק ז משער ספירת העמר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הינו כי על ידי הנפת העמר וספירה שבכל יום ממ"ט ימי הספירה אנו מתחילין להמשיך עלינו קדשת קבלת התורה שהוא בחינת המשכת המחין שהוא עקר בחינת קבלת התורה. והעקר על ידי שמתקנין בחינת מלכות, שהוא בחינת נו"ן, שהוא בחינת צמצום ומדה לקבל החכמה והמחין בהדרגה ובמדה. כי בלא תקון בחינת המדה והצמצום שהוא בחינת מלכות אי אפשר לקבל את החכמה והמחין מחמת רבוי אור, כי אור השכל גדול מאד ואי אפשר לקבלו כי אם על ידי בחינת מלכות שהוא בחינת מדה, בחינת נו"ן, כמו שכתוב, לפני שמש ינון שמו. כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. על כן צריכין להביא עמר שעורים שהוא כלל כל הצמצומים, הינו שעל ידי הנפת העמר שעורים נתתקנין כל הצמצומים והמדות שהם בחינת מלכות כדי שנוכל על ידי זה לקבל את המחין בהדרגה ובמדה. כי בלא תקון בחינת המדות והצמצומים אי אפשר לקבל המחין כנ"ל. וזה בחינת חמשים יום של ספירת העמר שהם תקון המלכות, כמבאר לעיל שעקר ההארה והתקון בכל יום ויום הוא בבחינת מלכות כנ"ל. ועל כן הם חמשים ימים כנגד בחינת נו"ן הנ"ל שהוא בחינת מלכות, בחינת לפני שמש ינון שמו, הינו לפני שמש קדם שמקבלין המחין והשכל והחכמה שהם בחינת שמש, כמו שמבאר שם צריכין מקדם לתקן בחינת מלכות שהוא בחינת נון, בחינת ינון שמו, שזהו בחינת נו"ן יום של ספירת העמר כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכלל הכונה של הנפת העמר שעורים וספירה הוא לצאת מזהמת וטמאת מצרים ולזכות לקבלת התורה שהוא עקר החכמה והשכל כדי לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר ולהתקרב על ידי זה לה' יתברך. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו כדי לזכות להכיר אותו ולעבדו על ידי כל הדברים שבעולם. אבל אין זוכין לזה כי אם על ידי התורה הקדושה וכמבאר בהתורה הנ"ל. כי על ידי התורה מכניעין מלכות הרשעה שהוא בחינת כסילות רוח שטות שהם כלל כל התאות והמדות רעות שהם רוח שטות ושגעון ממש, כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה עקר זהמת וטמאת מצרים שאנו צריכין להטהר מהם באלו ימי הספירה כמו שאנו אומרים בספירה כדי לטהרנו מקלפותינו ומטמאתנו וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן מביאין עמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת. כי עקר יניקת הכסילות הוא מבחינת מעוט הלבנה שהוא פגם המלכות, כי המלכות בחינת לבנה בחינת נו"ן הנ"ל הוא כלל כל הצמצומים והמדות של השכל, שאי אפשר לקבל את השכל כי אם על ידי זה כנ"ל. נמצא שעקר תקון השכל על ידי בחינת המלכות שהוא בחינת כלל כל הצמצומים והמדות כנ"ל. אבל מחמת שהוא בחינת צמצום ומדה וכל צמצום הוא בחינת דין על כן לפעמים נשתלשל משם יניקת הכסילות שהוא העדר הדעת לגמרי. על כן מתחלה צריכין להמתיק ולתקן בחינת המלכות על ידי הנפת העמר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת צמצום המחין שעל ידי זה עקר קבלת המחין כנ"ל. כי בקדשה זאת הבחינה יקרה מאד, הינו בחינת בהמה, הינו לעשות עצמו כבהמה כאלו אין בו שום דעת כלל כמו שאמר דוד, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק כל אשר נתן ה' חכמה בהמה, שהיא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה. כי על ידי זה עקר קבלת הדעת והשכל האמת, כי זהו בחינת צמצום המח הנ"ל בחינת מלכות בחינת נו"ן הנ"ל שהוא בחינת מדה וצמצום, הינו שאי אפשר לקבל שום דעת ושכל אמתי כי אם כשמשים עצמו כבהמה כאלו אינו יודע כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע ואז על ידי זה דיקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמדה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת צריך לידע בכל פעם שעדין אינו יודע כלל, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה פעמים, ועל ידי זה זוכה לקבל מח ודעת חדש בכל פעם. וזהו בחינת צמצום ומדה דקדשה בחינת מלכות בחינת נו"ן הנ"ל שעל ידי זה עקר קבלת המחין כנ"ל. אבל את זה לעמת זה עשה אלקים ובכל דבר יש טוב ורע ועל כן לפעמים מתגברת הסטרא אחרא ויונקת מבחינת צמצום הנ"ל, כי עקר יניקתם מבחינת העדר הדעת מבחינת צמצומים שהם בחינת דינים כידוע. וכשהם יונקים משם שזהו בחינת מעוט הלבנה אזי הם מהפכים הדבר מהפך אל הפך, כמו שכתוב, המהפכים ארחות ישר ונלוזים במעגלתם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת צריכין להשתמש בכל דבר ובכל מדה במקומו ובשעתו בקדשה ובטהרה כראוי, הינו כי באמת צריך האדם לזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה חס ושלום, כי גדר האדם שיהיה רחוק ממעשה בהמיות שהם כל התאות רעות שהם כסילות ושטות ושגעון בחינת בהמה ממש. ובשביל זה ה' יתברך חונן לאדם דעת כדי שיתרחק ממעשה בהמה, כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא ההפך מכל התאות, שהם בחינת בהמיות כסילות ושטות. וכשזוכה לגרש התאות הבהמיות אזי נתחזק ונתרומם שכלו, כפי הכנעת התאות הבהמיות כן נתרומם שכלו כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל אז צריך לידע האמת שעדין הוא רחוק מחכמה בבחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, ואז צריך דיקא לעשות עצמו כבהמה כמו דוד המלך עליו השלום שבודאי היה חכם גדול אמתי ואומר ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. וזה בחינת בהמה בקדשה, בחינת אדם ובהמה תושיע ה', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני אדם שערומין בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמם כבהמה. נמצא שהאדם צריך לבלי לעשות מעשה בהמה חס ושלום ואז שכלו בשלמות, ואז דיקא צריך לידע שהוא רחוק מהדעת ויהיה בעיניו כבהמה שאין בה דעת כנ"ל. וזה בחינת מלכות דקדשה שהיא בחינת מדה וצמצום הדעת, שזהו בחינת בהמה בקדשה שמצמצם דעתו כאלו אינו יודע כלל שעל ידי זה עקר קבלת הדעת והשכל כנ"ל, אבל בענין התאות אינו עושה שום מעשה בהמה כלל חס ושלום וכנ"ל. אבל הסטרא אחרא והקלפות מסיתין את האדם מהפך אל הפך חס ושלום כמו שנמצאין כמה בני אדם שמשקעים בכל התאות כאשר הם יודעים בעצמם והם עושים מעשה בהמה ממש, והם רוצים עוד לידע חכמות והם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ורוצים להטיל מום בקדשים חס ושלום, למצא קשיות וחסרונות בגדולי הצדיקים והכשרים האמתיים כאלו הכל צריכים ללמד שכל מהם, בפרט הרשעים הגדולים שהם כת המחקרים העוסקים בספרי חיצונים ובלשונותיהם אשר רשעותם מפרסם לעין כל, והם משקעים בכל התאות רעות וחשודים על כל עברות שבתורה כמפרסם והם גרועים מבהמות ברבוי זהמת תאותיהם הרעות, ומעזים פניהם ככלבים ואומרים שהם חכמים ונבונים וקורין את הכשרים והיראים האמתיים בשם כסילים ושוטים ופתאים ומהפכים הקערה על פיה. והם מפרשים כל ספר משלי וכו' שמגנה את הכסילים, הם מפרשים על הכשרים והיראים ההולכים על פי התורה באמת, אוי להם, אוי לנפשם ועליהם נאמר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. וכתיב הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הכלל שאלו הרשעים הם מהפכים ארחות ישר מהפך אל הפך, כי הם עושים מעשה בהמה ממש והם חכמים בעיניהם ורוצים לחקר ולידע כל הדברים איך הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו ומקשים קשיות וחקירות על ה' ועל צדיקיו ויראיו האמתיים. וכל זה נמשך מפגם המדה והצמצום הנ"ל שהוא בחינת מלכות שכפי מה שפוגמין בבחינת מלכות שהיא בחינת לבנה וכו' כנ"ל, כמו כן מתגבר החשך והקלפה שמהפך האמת מהפך אל הפך כנ"ל. עד שנמשך פגם וטעות זה גם בין הכשרים קצת שאומרים חכמות של הבל והם עדין לא יצאו ממעשה בהמה ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות וחכמות שקר בדרכי ה'. וזהו בחינת מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בסוף התורה הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה ומתחזי כי צוציתא דנורא חורא ברישא וכו' שהבעל דבר מתלבש עצמו במצות וכו' אבל באמת מלאך מזיק הוא. וזהו בחינת כל החכמות של הבל המצויים עכשו שכלם הם תחבולות היצר הרע והקלפה שמעקם לבבם ומתלבש עצמו במצות כגון שמצוה לעבר זמן קריאת שמע ותפלה כדי להתפלל בגוף נקי ומבלים רב ימיהם על נקיות ועוברים זמן קריאת שמע ותפלה בכל יום ולסוף אינם מתפללים בגוף נקי כלל מכל שכן שאינם מתפללים במחשבות נקיות וזכות כלל עד שעל פי הרב אינם יודעים מה הם מדברים. וכבר צוחו על זה כמה גדולי הצדיקים, בפרט אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שאמר בפרוש שהוא טעות ושטות גדול ופתוי היצר הרע לבלות זמן היקר על חמרות של שטות כאלה ולא כן כונת השלחן ערוך והפוסקים כלל, כמובן למעין היטב בדבריהם שאדרבא, ברב המקומות הם מקלים בזה מאד מאד. ואם באיזה מקומות נמצא שיכולין לטעות באיזה חמרא בזה צריכין לילך אחר רב הפוסקים שרבם ככלם מקלים בזה מאד, כמבאר במקום אחר בסימן צב בתחלתו וכאשר ראינו מכל גדולי הקדמונים שלא נהגו בחמרא של שטות והבל הזה ואין להאריך בזה כאן, כי אין כאן מקומו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכן בכמה דברים שהבעל דבר מתלבש את עצמו במצות שכל זה נמשך מחכמות של הבל שנמשך מבחינה הנ"ל שמהפכין האמת שעושין מעשה בהמה ורוצים לידע חכמות והמצאות. ובאמת הא בהא תלוי, כי כל יניקת הסטרא אחרא הוא מפגם המלכות מבחינת מעוט הלבנה כידוע, הינו מבחינת פגם הצמצום הנ"ל, הינו כי על ידי כל התאות והעברות חס ושלום, פוגמין במלכות בבחינת צמצום הנ"ל, וכשנפגם ונתקלקל הצמצום על ידי זה אינו יכול לצמצם את מחו לקבל הדעת האמתי בהדרגה ובמדה ואזי יוצא דעתו מהגבול ועל ידי זה הוא נתעה ונבוך בחכמות של שטות והבל מחמת שאין לו צמצום לקבל המח והשכל האמתי שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי תקון הצמצום שהוא בחינת מלכות שעל ידי זה מקבלין השכל בהדרגה ובמדה שזהו עקר תקון השכל וכנ"ל. על כן כשיוצאין ממצרים צריכין להביא עמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת כלל כל הצמצומים, כמובא בכונות כדי להמתיק ולתקן בחינת הצמצום והמדה והגבול של הדעת בשרשו כדי לזכות לבחינת בהמה בקדשה, דהינו שלא לעשות מעשה בהמה ואף על פי כן ידע שהוא רחוק מהשכל ויהיה בעיניו כבהמה כנ"ל שזהו בחינת והניף את העמר לפני ה' וכו' שצריכין להניף בחינת העמר בחינת כלל המדות והצמצומים בחינת בהמה דקדשה, להניף הכל לה' להתנהג בזה כרצונו יתברך לא להפך חס ושלום וכנ"ל. ובזה שמניפין העמר מבטלין הכסילות והרוח שטות שלא יהיה לו שום יניקה מבחינת הצמצום מבחינת מלכות מבחינת בהמה, כי מניפין אותו לה' שלא להשתמש עם בחינת הצמצום בחינת בהמה כי אם בשביל ה' יתברך וכנ"ל. וזהו עקר הכנה והתחלה לקבלת התורה שהוא הדעת כי אי אפשר לקבל את הדעת כי אם על ידי תקון המדה והצמצום שנתתקן על ידי הנפת העמר שעורים וכנ"ל. ואז מתחילין למנות נו"ן יום שהוא בחינת נו"ן הנ"ל שהוא בחינת הצמצום בחינת מלכות בחינת לפני שמש ינון שמו כנ"ל ועל ידי זה אנו יוצאין מטמאה לטהרה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר כונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום והאדם יצטרך לתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה חס ושלום. ואפלו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה חס ושלום, בבחינת שבע שבתות תמימת תהיינה שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם שכלולים בשבעה ימי השבוע, כי כל ימי עולם כלולים בשבעה ימי השבוע שהם שבעת ימי בראשית כי אין נמצא יום בעולם חוץ משבעת ימי השבוע שהם חוזרים חלילה כל ימי עולם. על כן כל ימי חיי האדם כלולים בשבעת ימים שהם בחינת שבעת ימי השבוע וכל יום כלול מכל השבעה ימים על כן הם בחינת שבע שבתות שהם ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהמצוה לספר כל יום ויום כדי לידע ולזכר את ימי חיי הבלו שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמנין, כמו שכתוב, כי שנות מספר יאתיו אם כימי שכיר ימיו (איוב) וכתיב, מספר ימי חיי הבלו (קהלת). וכתיב, למנות ימינו כן הודע וכו'. ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום האחר הוא ענין אחר לגמרי והלואי שיפרע בזמנו שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו. אבל על כל פנים חלילה להטעות את עצמו לדחות מיום ליום. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק, היום אם בקלו תשמעו, שעקר העבודה מי שרוצה לשמע בקולו יתברך ולדבקה בו העקר הוא שידע שהעקר הוא היום. היום דיקא וכו', כמבאר שם (בסימן ערב עין שם):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות ספירת העמר שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה להורות שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחינת היום אם בקלו תשמעו, הינו אם תרצו לשמע בקולו ולקבל את התורה אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת היום, לידע שהעקר הוא היום הזה דיקא, כמו שכתוב, היום הזה אנכי מצוך לעשות, 'היום הזה' דיקא. וכתיב, אשר אנכי מצוך היום. וכן הרבה היום דיקא כנ"ל, כי על ידי שמונין וסופרים שבע שבתות קדם קבלת התורה שהם בחינת כלל ימי האדם כנ"ל על ידי זה יוצאין מטמאה לטהרה וממשיכין האמת והקדשה על עצמו שידע תמיד בכל יום ויום שעקר הוא היום הזה דיקא כנ"ל, שזהו עקר בחינת קבלת התורה שכלולה מכל הימים והמדות, כמו שכתוב, ומדת ימי מה הוא, כמו שמבאר בהתורה וביום הבכורים (בסימן נו). כי קדם קבלת התורה בעת שאנו צריכין לטהר עצמנו מטמאת מצרים אנו צריכין לספר הימים בפה מלא כדי לזכר זאת היטב שימי האדם מנויים וספורים. כי מחמת זהמת מצרים יכולים הסטרא אחרא והקלפות לבלבל את המח חס ושלום, שיטעה את עצמו כאלו אין היום מסגל לעבודת הבורא יתברך וירצה לדחות מיום ליום על כן צריכין לספר הימים בפה מלא, כי הדבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם אפלו בעת שאינו נקי מזהמתו, כמו שכתוב, מדי דברי בו זכור אזכרנו וכו', כמו שמבאר (בסימן עח). אבל על ידי שספרנו ארבעים ותשעה ימי הספירה וזכינו לצאת מזהמת מצרים ולקבל את התורה בשבועות אזי אין צריכין עוד אחר כך לספר הימים בפה מלא בכל יום בשאר ימות השנה, כי ממילא זוכין לזכר זאת בכל יום על ידי שכבר משכנו עלינו הקדשה על ידי מצות ספירה וקבלת התורה וכנ"ל, כי זה עקר הקדשה לזכר בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור וצריכין לצאת בו חובת היום, בזה היום דיקא כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן סופרין הימים לעמר, כי העמר הוא בחינת תקון והמתקת כל הצמצומים והגדרים של המחין כדי לקבל המחין בהדרגה ובמדה ושלא לתן יניקה חס ושלום להסטרא אחרא יותר מדאי מהצמצומים והמדות כדי שלא יהפכו האמת וכנ"ל. ועל כן סופרין הימים לעמר, כי באמת כל יום ויום יש בו חכמה ושכל מיחד שזה עקר אור יום שהוא אור השמש שהוא השכל, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, וכן מבאר בהמעשה של יום השלישי שכל יום ויום בא עם שירים וחידות וכו' שכלולים בהם כל החכמות שבעולם, עין שם היטב ותבין שכל החכמות שבעולם כלולים בהימים כי אור יום הוא השכל. וזהו, כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מהחשך. אבל בכל יום יש חשך שקדם לאור, כי הלילה קודם אל היום בסדר הבריאה, כמו שכתוב, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ובשרשו בקדשה הוא תקון גדול מה שהחשך קדם לאור, כי החשך הוא בחינת העדר הדעת בחינת צמצום המחין, שזהו בחינת לבנה ששליטתה בלילה שהיא בחינת מלכות וכנ"ל שעקר תקון וקבלת המחין על ידה דיקא וכנ"ל. אבל מחמת פגם מעשי בני אדם שהם בחינת פגם מעוט הלבנה על ידי זה נמשך להסטרא אחרא יניקה חס ושלום משם מבחינת צמצום הנ"ל, כי משם עקר יניקתם כנ"ל, ומשם עקר אחיזת מלכות הרשעה שהוא זהמת מצרים, כי עקר יניקתם מפגם מלכות דקדשה שהוא בחינת פגם הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מעוט הלבנה כנ"ל, ומשם נמשכין כל הפגמים שבעולם ואזי מתגבר חס ושלום, חשך ממש. שרוצה להחשיך אור היום לגמרי, הינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור האמת שהוא אור השכל והחכמה האמתית המאיר בכל יום ויום שהוא עקר אור יום, ומזה נמשכין כל הבלבולים והמניעות והעכובים שבכל יום ויום, שמזה נמשכין כל הטעיות הנ"ל שהאדם רוצה לדחות זה היום עד שעל פי הרב נדמה לו כאלו אין זה היום נמנה ונספר כלל בימי חייו כאלו היום הזה אי אפשר לעבד את ה' יתברך ובאמת בודאי כפי השתטחות והתפשטות הסטרא אחרא והקלפה שבכל יום ויום בודאי קשה מאד לעסק בעבודת ה', בפרט בתפלה ששם באים כל הבלבולים שבעולם, (כמו שמבאר בהתורה מישרא בסימן ל, עין שם). אבל צריכין לידע שאף על פי כן זה היום הוא יום ועולה בחשבון ובודאי יש בו טוב רק שהחשך מכסה עליו כי הקלפה קודמת לפרי, וצריכין להתגבר ולהשתדל לשבר הקלפה שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעיות והדחיות ולידע ולהאמין שדיקא ביום הזה יכול להתקרב לה' יתברך לפי בחינתו ואם תדרשנו ימצא לך ותזכה למצא הטוב שבזה היום דיקא, כי לית יום דלית בה טוב כמו שאיתא בזהר הקדוש המובא בסימן פד) וזה לשונו, תא חזי כל שית ימי בראשית וכו' ולא תשכח יום דלית בה טוב וכו' וכל יומא אית לה גדר מלבר דלא יעול כל בר נש לההוא טוב כגון חשך דכסיא לנהורא וכו'. על כן צריכים לידע שמה שנדמה להאדם כאלו היום אי אפשר לו להתפלל בכונה וללמד ולעסק בעבודת ה' זה נמשך רק מהחשך שקדם לאור שנמשך מפגם הצמצום הנ"ל שמשם נמשך הגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום, כמבאר בזהר הנ"ל, ומשם באים כל הטעיות והדחיות של כל אדם שבכל יום שנדמה לו כאלו היום הזה אינו כלום כאלו אינו מימי חייו כאלו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש לו איזה סבה ומארע לטוב או להפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי עד שרב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא לצלן כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא וביום זה צריך לחשב חשבונותיו ובזה היום יוצא לדרך ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטלטל ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי וכו' וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד וביום זה נקרא על איזה סעדה וכיוצא בזה בטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום עד שכמעט בכל יום נמצא בו בטול ובלבול גדול. ואפלו בשאר הימים שאין בו מארעות כאלה. נדמה לו גם כן על פי הרב בכל יום כאלו היום הזה אינו כלום וכנ"ל. וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום וכנ"ל, שנמשך מהחשך שקדם לאור, דהינו מבחינת פגם הצמצום הנ"ל שהוא בחינת תקון מעוט הלבנה כנ"ל. על כן סופרים הימים לעמר דיקא, כי העמר הוא בחינת המתקת הצמצום הנ"ל בחינת תקון מעוט הלבנה שעל ידי זה נתבטל יניקת החשך והסטרא אחרא שהוא בחינת הגדר שיש על כל יום ויום שעל ידי זה זוכין לידע האמת שבכל יום ויום יש בו טוב וצריכין להשתדל להתקרב בזה היום דיקא לה' יתברך כפי אותו היום, כי כל הימים מנויים וספורים, שזהו בחינת מצות ספירת העמר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתוב (מיכה ז) יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חק יום הוא ועדיך יבוא למני אשור וכו'. ועין שם בפרוש רש"י שפרש לפי ענינו שהדבור מוסב אל האמות שמתגרין בישראל, עין שם. ולפי עניננו יתפרש היטב שישראל אומרים אל העכו"ם שהם בחינת הסטרא אחרא והקלפות המסבבין את הקדשה שמהם כל המניעות והבלבולים והדחיות שבכל יום עד שנדמה כאלו זה היום אינו יום כלל וזהו יום לבנות גדריך, כלומר אתם הסטרא אחרא והמניעות והדחיות אתם אומרים שזה היום הוא רק לבנות גדריך, הינו הגדרים של הסטרא אחרא, שהם בחינת הגדר שיש על כל יום ויום שלא יתקרב להטוב שבכל יום, כמו שאיתא בזהר הנ"ל דכל יומא אית לה גדר מלבר וכו' כנ"ל. וזהו, יום ההוא ירחק חק שאתם אומרים שהיום הוא רק לבנות גדריך, דהינו הגדרים והמסכים שעל כל יום שהם המניעות והדחיות, אבל הוא רחוק לעסק בזה היום בתורה שנקראת חק ומשפט וזהו 'יום ההוא ירחק חק', שבזה היום ירחק חק שהוא התורה כי אי אפשר לעסק בתורה ועבודה בזה היום מחמת דחיות ומניעות כנ"ל. אבל באמת אינו כן כי יום הוא ועדיך יבוא, כי בודאי, זה היום הוא יום גמור ובודאי נשתדל ונתגבר לעסק בזה היום דיקא בתורה ועבודת ה' ולשבר את הגדרים שלכם וכל המניעות שלכם שאתם רוצים להחשיך ולהסתיר את אור היום בחינת יום הוא ועדיך יבוא, וכעין שפרש רש"י לפי ענינו וזה לשונו יום הוא ועדיך יבוא הנביא אומר אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו יום הוא, שמור ונצור ולא בטל עדיך יבוא העכו"ם להחריבך למני אשור שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. ראה והבן והבט אתה המעין ותראה שמפרש ברוח קדשו של רש"י זכרונו לברכה כל דברינו באר היטב, הינו שהנביא אומר בשם ישראל להסטרא אחרא והקלפות שהם כלל העכו"ם יום הוא ועדיך יבוא. אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו כאלו זה היום בטל והולך לריק ולהבל חס ושלום ואי אפשר להתקרב בו לה' יתברך מגדל השתטחות והתפשטות הגדרים והמחצות והבלבולים שמתגברים מאד בכל יום עד שנדמה בכל יום שבזה היום אי אפשר לעבד את ה' יתברך. אבל באמת אינו כן כי יום הוא שמור ונצור ולא בטל. עדיך יבוא העכו"ם להחריבך שבזה היום דיקא יבוא אליך חרבן והריסה שנזכה להרס הגדרים והמחצות שלך עד שנזכה להתקרב להטוב שבזה היום דיקא וכנ"ל. וזהו למני אשור שהוא ראש למרעינו מצור, הינו כלל כל הקלפות וסטרין אחרנין שכלולים בהעכו"ם שראש שלהם אשור שהוא הראשון שהגלה את ישראל מארצם כי התחלת הגלות של עשרת השבטים התחיל מאשור, כמו שפרש רש"י שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. הינו עם כלל שאר הקלפות והסטרא אחרא שהם בחינת ערי מצור שהם בונים ערי מצור ממש סביב כל אדם שהם בחינת גדרים ומחצות רבות וחומות נחשת ובריחי ברזל ומשתטחים ומתפשטים מאד מאד בכל יום ויום למנע את האדם מלצאת חובת יום ביומו. וכמו שכתוב, עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא עליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. וכל אלו הערי מצור שהם כלל הגדרים והמניעות והדחיות של הסטרא אחרא כלם נזכה להחריב כי אנו יודעים שדיקא זה היום שאנו עומדים בו יום הוא, כי בודאי הוא יום גמור ואינו בטל חס ושלום כאשר אתם אומרים. ועדיך יבוא העכו"ם והסטרא אחרא להחריבך וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כלל הכונות של ספירה, עין שם היטב בסוף פרק ו שם מסדר הכונות היטב בפרטיות בכל לילה ולילה ותראה גדל השנויים שבכל יום ויום. והכלל שבכל השבע שבועות שהם ארבעים ותשעה ימי הספירה אנו מקבלים בכל יום ויום מח מיחד, כי עתה אנו מקבלין המחין בהדרגה ובמדה בכל יום ויום. אבל אין מקבלים אותם כסדר רק כמו שקבלנו אותם בליל ראשון של פסח שלא כסדר, רק שאז קבלנו כלם בחפזון ברגע אחת אבל עכשו מקבלין אותם בהדרגה ובמדה בכל ימי הספירה אבל שלא כסדר, כי מקבלין מחין דגדלות קדם מחין דקטנות, עין שם השנויים הנפלאים כגון ביום ראשון של שבוע ראשון מקבלין גדלות א' דאבא וביום שני גדלות א' דאמא וביום שלישי קטנות ב' דאבא ואמא וביום רביעי גדלות שני דאמא וביום חמשי קטנות א' דאבא ואמא וביום ששי רשימו דגדלות ב' דאבא וביום שביעי עצמות דגדלות ב' דאבא ובזה נשלם שבוע ראשון. והכל נכנס בבחינת מח החכמה שהוא כלל שבוע הראשונה. ואחר כך בשבוע שני מקבלין כל אלו המחין ונמשכין למח הבינה וכו'. וכל אלו הבחינות הם בכל אדם ובכל זמן כי אף על פי שאין יודעין באור הכונות לעמקן. אבל אף על פי כן זה אנו יודעים ומאמינים שכל אלו הבחינות נעשין ונמשכין בכל דור ודור בכל שנה ושנה בכל אדם ואדם לפי בחינתו. כי כלל כל המחין והחכמה והשכל הוא לדעת ולהכיר את הבורא יתברך שזה עקר הדעת עקר קבלת התורה, כמו שכתוב, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. כי על ידי כל מצוה ומצוה ועל ידי כל דבור ודבור מעסק התורה זוכין להמשיך על עצמו דעת ושכל להתקרב אליו יתברך ולהכיר אותו יתברך שזה עקר התכלית. וזה כלל כל כונות האר"י ז"ל שרבם ככלם הם להמשיך מחין, הינו שכונת כל המצות הוא להמשיך מחין ודעת על כל אדם שיזכה להכיר את הבורא יתברך בעלמא דין ובעלמא דאתי כפי בחינתו ועל ידי כל מצוה ומצוה נמשך מח ושכל מיחד לדעת ולהכיר אותו יתברך בבחינה זאת כי לתבונתו אין מספר וכפי היחוד שגורמים למעלה כן נמשך על האדם שפע הדעת שיזכה להכיר אותו יתברך. ובימי הספירה שאז צריכין לצאת מטמאת מצרים שנתאחזה בהם מאד על כן צריכין לקבל המחין שלא כסדר כמבאר בכונות. וכנגד כל מח שצריכין לקבל בכל יום ויום בפרטיות, כמו כן יש כנגדו קלפה הקודמת לפרי שהוא בחינת הגדר מלבר דאית על כל יום ויום כנ"ל. וכפי השנויים הגדולים שבין המחין כמו כן יש שנויים רבים בהגדרים והמחצות שיש על כל יום ויום, כי את זה לעמת זה עשה אלקים. ומזה תבין מאליך שמשם נמשכין כל מיני הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יום עד שנדמה כאלו זה היום אינו יום מימי חייו, כי בזה היום יש בו סבה זאת ועכוב זה ובלבול וכו' וכו', כי הכל נמשך משנויים הגדולים שיש בין הימים, כי יכול להיות שאף על פי שבימים הקודמים התפלל קצת והיה לו איזה ניחא קצת אבל עכשו קשה ביותר כי יכול להיות שהימים הראשונים היו בבחינת מחין דגדלות אצלו ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות כל כך אבל עכשו צריך לקבל בחינת מחין דקטנות ולפעמים הוא בחינת קטנות א' שהוא קטנות יותר וגם יש קטנות דקטנות ששם הסטרא אחרא נאחזת ביותר ועל כן נדמה לו שקשה לעמד כנגד המניעות שבזה היום, אבל באמת צריך להאמין שבודאי גם בזה היום יש בו טוב רק שצריכין לשבר הגדר כפי אותו היום כדי לזכות להטוב שבזה היום דיקא וכנ"ל. כי אף על פי שבכלל ישראל אין מקבלין המחין שלא כסדר כי אם בפסח ואחר כך בימי הספירה אבל תמיד מקבלין כסדר אך כבר מבאר שמה שמכרחין אז לקבל שלא כסדר הוא מחמת גדל אחיזת הסטרא אחרא שהיא זהמת מצרים שמחמת זה ההכרח לקבל המחין שלא כסדר כנ"ל. ועל כן כשהאדם אינו נקי מעונותיו וצריך לשוב בתשובה אזי הוא גם כן בבחינת יציאת מצרים ואזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המחין שלא כסדר כפי בחינת יציאתו ממצרים, דהינו מזהמת עונותיו, וכמו כן באים עליו שנויים לאין מספר עד שבכל פעם נדמה לו שעתה אי אפשר בשום אפן לעבד את ה' יתברך וכל זה בא משנוי המחין הבאין בכל יום שכמו כן הם התפשטות הגדרים והמחצות שעל כל יום ויום כנ"ל ועל כן צריכין לחזק את עצמו בכל יום ויום כפי אותו היום. ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד מאד עד שאי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי אף על פי כן צריך לידע ולהאמין שגם היום הזה הוא יום והוא מנוי וספור בימי חייו ואם אי אפשר להתפלל כראוי בשום אפן בזה היום ישתדל לעשות בו עבודה אחרת, כגון ללמד יותר או לעסק במצות וגמילות חסד או לומר שאר תחנות ובקשות ושיחה בינו לבין קונו וכיוצא כי ה' יתברך רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. וברוך ה' יש לנו במה להחיות את עצמנו בכל יום ויום בכמה מיני למודי התורה הקדושה ובכמה וכמה מיני מצות וכו' והעקר שישתדל שלא יטעה חס ושלום, שהיום הזה בטל והולך, כי צריך לחשב בכל יום שאין לו כי אם אותו היום לבד בחינת היום אם בקלו תשמעו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואחר שסופרים ארבעים ותשעה ימי הספירה זוכין לשבועות שאז הוא עקר קבלת התורה ואז זוכין לקבל בחינת כתר, כמובא בכונות ואיתא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בסימן וא"ו) שכתר הוא לשון המתנה, כמו שכתוב, כתר לי זעיר. ואז הוא תכלית התקון של בחינת הצמצומים בכל הבחינות, כי בשבע שבועות שסופרין מקדם אז מתקנים את הצמצום של המחין שלא יצא המח חוץ לגבול הקדשה שלא יחשב מחשבות רעות בתאות והרהורים וחכמות חיצוניות וחכמות של הבל וכל מיני מחשבות שהוא חוץ לגבול הקדשה שכלם נמשכין מבחינת זהמת מצרים שיונקין מפגם הצמצום דקדשה שהוא בחינת מלכות דקדשה כי הם מבחינת מלכות הרשעה שכל זה אנו עוסקין לתקן בכל ימי הספירה כנ"ל, וכפי התקון כן נמשך עלינו הארת המחין דקדשה. עד שבשבועות ביום החמשים אז מקבלין המחין בשלמות ונמשך עלינו הקדשה משער החמשים ואז הוא עקר קבלת התורה, אז נתתקן צמצום המחין בבחינה עליונה, הינו כי גם כשנשמרים מפגם הצמצום הנ"ל שלא להרהר במחשבות חוץ כנ"ל וזוכין למחין דקדשה עדין צריכין לזהר ולהשמר מאד גם בקדשה שלא יצא חוץ לגבול שיש לו, שזהו בחינת האזהרה שהזהיר מאד קדם קבלת התורה פן יהרסו לעלות אל ה'. נמצא שצריכין לתקן המחין בשתי בחינות, שהם בחינת שני מיני צמצומים, הינו צמצום אחד בעת שרוצין לקבל המחין שצריכין לתקן הצמצום שלא יצא המח מגבול הקדשה ולחוץ שלא יחשב מחשבות חוץ וכו' כנ"ל וזה מתקנין בארבעים ותשעה ימי הספירה כנ"ל. ואחר כך גם כשמקבלין המחין צריכין לתקן הצמצום השני שגם בקדשה לא יצא חוץ לגבול בחינת במפלא ממך אל תדרש וכו', שזהו בחינת האזהרה פן יהרסו לעלות אל ה' וכו' וזה צריכין לתקן בשבועות על ידי בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה כנ"ל, הינו שאסור להרס לעלות אל ה'. וכמובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה מזה בכמה מקומות:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואלו שני התקונים צריך גם כל אדם לזהר בהם מאד מאד. כי צריך האדם לזהר מאד בכל יום ויום לצאת חובת היום בכל מה דאפשר כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים ויצטרך לתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה ואין לו בעולמו כי אם אותו היום, שזהו בחינת מצות ספירה כנ"ל, על כן בודאי הוא צריך להיות זריז גדול בכל יום ויום להתחזק בעבודתו יתברך ככל אשר תמצא ידו לעשות בכחו. אך אף על פי כן צריכין להמתין הרבה עד שיזכה שתהיה עבודתו בשלמות כראוי בבחינת הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן כמובא בהתורה קרא את יהושע (בסימן ו) שזהו בחינת כתר כמו שמבאר שם, עין שם. וענין זה אי אפשר לבאר היטב בכתב ויש בזה שיחות קדושות הרבה ששמענו והבנו מפיו הקדוש ומעט מהם מבארים באיזה מקומות ועין בסוף הספורי מעשיות המתחיל, אף על פי שהאדם צריך להיות זריז וכו', עין שם. וזה בחינת לא עליך המלאכה לגמר ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. ושני הבחינות האלה מקבלין בארבעים ותשעה ימי הספירה ושבועות, כי בארבעים ותשעה ימי הספירה סופרים הימים לידע שהימים מנויים וספורים כנ"ל, על כן צריכין להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתברך ובשבועות אז מתקנין צמצום השני לבלי להרס הגבול לעלות אל ה' רק להמתין לישועת ה' תמיד בכל מה שעובר עליו ושלא יגרם לו הזריזות חוץ מהמדה הריסה לגמרי חס ושלום, כי זה כלל גדול שבכל דבר ובכל מדה שבעולם יש בו טוב ורע והבעל דבר אורב על האדם תמיד ללכדו במצודתו חס ושלום, בכל מיני תחבולות ורמאות וערמימיות שבעולם מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. וצריכין לשום לב אל האמת תמיד ולהסתכל היטב בכל דבר מה יצא מזה כדי שלא יהיה נלכד ברשתו חס ושלום, כי בודאי בתחלה מתגבר הבעל דבר מאד על האדם למנעו לגמרי מדרך החיים חס ושלום. אך כשהאדם מתעורר קצת ורוצה לשוב לה' להתפלל או ללמד וכיוצא הוא מתפשט כנגדו ומונעו בכמה מניעות וחלישות ובלבולים בלי שעור עד שכמה פעמים גם כשמתפלל ולומד אין העבדה בשלמות כראוי, בפרט שכמה זמנים ועתים מבלבל אותו לגמרי מחמת טרדת הפרנסה וכיוצא, ולא די לו בזה כי אם עוד אורב עליו כאלו אפס תקוה חס ושלום, כאלו אי אפשר לו עוד להתקרב לה' יתברך כראוי מאחר שעוברים ימים ושנים ועדין הוא רחוק כמו שהוא רחוק. ובאמת גם זה הוא תחבולות הבעל דבר וגם זהו בחינת מה שמבאר בהתורה הנ"ל שהבעל דבר מתלבש את עצמו במצות שמכניס בלבו התרשלות וחלישות על ידי המצות והיראה שלו שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו על ידי שהוא רחוק כל כך, ובאמת כונתו להרע למנעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסק בה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על כן כל מי שרוצה לכנס בעבודת ה' צריך לזהר מאד לאחז בשניהם. בבחינת טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך וכו', דהינו להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתברך ואת כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה בזריזות גדול דבר יום ביומו ולא לדחות מיום ליום חס ושלום וכנ"ל. ואף על פי כן צריך להמתין הרבה הרבה שאפלו כשרואה שאין עבודתו בשלמות ואפלו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אף על פי כן ימתין ויצפה לישועת ה', כמו שכתוב, אך לאלקים דומי נפשי וכו' אך אל אלקים דמיה נפשי וכו'. וכתיב, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'. וזה בחינת שמירת התורה, כמו שכתוב, שמור ושמעת. וכתיב, לשמר מאד ולעשות וכו'. כי צריכין שמירה גדולה מאד מתחבולות הבעל דבר בכל האפנים והבחינות עד שיזכה לעשות ולקים את כל דברי התורה, ושמירה לשון המתנה, כמו שכתוב, ואביו שמר את הדבר, הינו שאי אפשר לזכות לקים את כל דברי התורה בשלמות לדבק בו יתברך באמת כי אם על ידי בחינת שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה עד שיזכה למה שיזכה. כי אפלו מי שזוכה לעבודת ה' כראוי ועוסק הרבה בתורה ותפלה ומעשים טובים צריך גם כן להמתין הרבה עד שיזכה לשלמות כראוי כי עקר תכלית העבודה הוא להכיר אותו יתברך כמו שאיתא בזהר הקדוש בגין דישתמודעין לה ולזה צריכין להמתין הרבה. אך לא היה לנו כח להמתין כל כך כי כפי הנקדה טובה שבלב כל אחד מישראל הוא בוער ומתלהב מאד להכלל בו יתברך ולדבקה בו. על כן ברחמיו נתן לנו את התורה הקדושה כי היא חיינו וארך ימינו, כי על ידי התורה יש לנו במה להחיות עצמנו כל הימים אשר אנו ממתינים לישועתו להכלל בו יתברך בשלמות, כי התורה היא אחדותו יתברך ועל ידי התורה בעצמה אנו זוכין לבוא אל התכלית האמתי לדבקה בו יתברך. אך גם מי שאין עבודתו בשלמות ואפלו אם נדמה לו שעדין הוא רחוק לגמרי ואפלו אם הוא באמת כך אף על פי כן צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות את עצמו בתוך כך בכל מה שיוכל פעם בתורה פעם בתפלה פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו פעם בשיחה עם חברו או רבו פעם בעשית איזה מצוה וגמילות חסד פעם ברצון וכסופין והשתוקקות שזה העקר, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה שעקר הוא הרצון וכו' ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת גאלה ראשונה וגאלה אחרונה שאין לה הפסק, כי אין אחריה גלות שהם בחינת פסח ושבועות, כי פסח הוא בחינת גאלה ראשונה שאז אוכלין מצה שהוא בחינת חפזון, כמו שכתוב, שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחפזון יצאת וכו'. וזה בחינת זריזות שצריכין להזדרז מאד בעבודת ה' בזריזות גדול ולא לדחות מיום לחברו חס ושלום, שזהו בחינת ספירת העמר כנ"ל. ועל כן מאז מתחילין תכף לספר ארבעים ותשעה ימי הספירה, כמו שכתוב, וספרתם לכם ממחרת השבת, שתלתה התורה מצות ספירה במחרת השבת שהוא יום ראשון של פסח שנקרא שבת כמו שפרש רש"י, כי בימי הספירה אנו ממשיכין עלינו המחין של פסח שהם בחינת זריזות, בחינת חפזון (רק שבפסח מקבלין כל המחין בבת אחת ובספירה מקבלין אותן המחין בעצמן בהדרגה בכל ימי הספירה וכנ"ל). אבל שבועות, שהוא קבלת התורה, הוא בחינת גאלה האחרונה שנאמר בה, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וכו'. ועל כן מביאין אז שתי הלחם מחמץ דיקא, כמו שכתוב, חמץ תיאפינה וכו'. וחמץ הוא באחור הזמן בחינת המתנה, הינו שצריכין לבלי להרס לעלות אל ה' רק בגדל הזריזות יהיה זהיר לאחז גם בזה להמתין הרבה בבחינת אומרים לו המתן שזה נמשך מבחינת כתר שמקבלין בשבועות שהוא לשון המתנה כנ"ל וזהו בחינת גאלה האחרונה שאין לה הפסק. כי כשזוכין לזה לבחינת המתנה אז בודאי יזכה לגאלה שלמה מגלות נפשו. כי בודאי סוף כל סוף ישוב אל ה' וירחמהו כי חסדי ה' לא תמנו וכו'. ועל זה נאמר (בחבקוק ב), על משמרתי אעמדה ואתיצבה וכו' כי עוד חזון למועד וכו'. אם יתמהמה חכה לו וכו', שזהו נאמר על הגאלה האחרונה, וזהו גם בכל אדם ובכל זמן, כי עקר הגאלה היא גאלת הנפש שאף על פי שצריכין למהר מאד למלט נפשו ממה שצריך להמלט אף על פי כן כשרואה שמתעכב גאלתו הרבה צריך להתחזק להמתין הרבה לישועתו עד ישקיף וירא ה' משמים, כמו שכתוב, ואני תמיד איחל. וכמו שהוא בענין הגאלה הכללית של ישראל שבודאי צריכין בכל יום לפל על פניו ולבכות ולהתחנן הרבה לפניו יתברך שימהר גאלתנו תכף ומיד כי ארך עלינו הגלות וכשל כח הסבל, ואף על פי כן כשרואין שמתארך הגלות אף על פי כן צריכין להמתין עוד ועוד, כמו שכתוב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. כן היא בפרטיות בכל אדם אף על פי שצריך לבכות הרבה לפני ה' יתברך ולהתחנן לפניו על נפשו שיגאלנה מהרה מתאות עולם הזה והבליו. אף על פי כן כשרואה שמתמהמה הדבר הרבה צריך להוחיל ולהמתין הרבה זמנים אחר זמנים אולי יראה ה' בעניו כי לא לעולם יריב ולא לנצח יקצף ואף על פי שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי ואפלו אם הוא כמו שהוא אף על פי כן כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך על ידי זה בעצמו יחוס ויחמל עליו ה' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו (ירמיה לא) כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים כו'. ופרש רש"י לשון שמירה, כלומר יש יום שיקראו אותם ששמרו התורה ויאמרו קומו וכו', עין שם. הינו כי מי שהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' כנ"ל בודאי יש לו יום כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה שיזכה להתקרב אליו יתברך בחינת כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה בחינת יום הוא ועדיך יבא שנאמר גם כן על הגאלה האחרונה, (כמו שפרש רש"י שם) שהוא בחינת שבועות שהוא גמר תקון הספירה, כמו שכתוב, תספרו חמשים יום. שכל הארבעים ותשעה ימים סופרים כדי להגיע ליום החמשים שהוא שבועות שאז זוכין לבחינת כתר שהוא בחינת המתנה, שזהו בחינת שמירת התורה כנ"ל. כי באמת עקר תקון בחינת הספירה הוא כשזוכין לשבועות שהיא בחינת המתנה כנ"ל, הינו כי בחינת ספירה הוא שצריך האדם כל ימי חייו לזכר מאד מאד בכל יום ויום שהוא מנוי וספור במספר ובחשבון כדי שיתגבר לעסק בו בעבודת ה' כל מה שיוכל וכנ"ל. אבל אחר כל אלה אפלו שהוא ממארי דחשבנא וחושב עם עצמו בכל יום וזוכר ויודע היטב שימיו מנויים וספורים וקצובים, אף על פי כן מגדל התגברות הסטרא אחרא שמתגברת כנגד הקדשה מאד בכל מיני תחבולות כי את זה לעמת זה עשה אלקים, ובפרט כנגד מי שרוצה לכנס בעבודת ה'. על כן יכול להיות שאף על פי כן יתגבר כנגדו הבעל דבר חס ושלום, ויבלבל עבודתו חס ושלום, ולא די לו בזה כי אם שירצה חס ושלום, על ידי זה לסתר ימי ספירתו לומר לו מה בצע שתספר את ימיך בכל עת ותחשב על אחריתך בכל יום מאחר שאתה רואה שעם כל זה אינך פועל להיות כרצונו יתברך באמת כי נשתה גבורתך ויצרך תוקפך רחמנא לצלן. אבל אם משכיל על האמת לאמתו יאמר וישיב ללבו ואם כן וכי משום הא אחדל לגמרי חס ושלום, לספר את ימי, הלא אף על פי כן יבוא קצי ואכרח לתן דין וחשבון מכל יום ויום על כן אף אם יעבר עלי מה אני על משמרתי אעמד לשמר ולצפות ולהמתין לישועת ה'. ובתוך כך אחטף מעבודת ה' כל מה שאוכל בכל יום ויום מעט או הרבה בבחינת חטף ואכל חטף ושתה דהאי עלמא דאנן בה כבי הלולא דמיא, שנאמר על אכילת תורה ומצות שנקרא אכילה, כמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה שימנה ויספר את ימיו אף על פי שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום ואפלו אם האמת הוא כך, אף על פי כן לא יסתר ספירתו בשביל זה, כי אף על פי כן שאיני יוצא ידי חובתי בכל יום אף על פי כן ימי מנויים וספורים ועל כן אני מחיב לשום כל לבי ומגמתי ותקותי להמתין ולצפות לישועת ה' וכנ"ל. ואז דיקא יוכל לקים בחינת מצות ספירה כל ימיו. נמצא שדיקא על ידי בחינת ההמתנה שהוא בחינת שבועות יכול להמשיך על עצמו בחינת מצות ספירה כל ימיו כי יזכה לחשב על ימיו בכל יום ולחטף מה שיוכל מאחר שחושב על אחריתו בכל יום ואז בודאי יזכה שיגיע יום ישועתו שיתקרב לה' יתברך בבחינת כי יש יום קראו נצרים, 'נצרים' דיקא, שהוא לשון שמירה והמתנה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה דיני שומרים שכל השומרים צריכין לשבע אפלו על טענת ספק שבועה דאוריתא מה שלא מצינו כן בכל התורה, כי אין שום שבועה דאוריתא על טענת ספק (ואף על פי שעד אחד מחיב שבועה אפלו טענו בספק, על פי העד, תשובתו בצדו כי שם יש טענות ודאי של העד ועקר חיוב השבועה מחמת דברי העד שיודע בודאי אבל שומרים חיבים שבועה דאוריתא על טענת ספק לגמרי):

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר השמירה הוא לשמר הדבר מכל מיני הזקות וכל מיני הזקות באין מבחינת מלכות הרשעה, שהוא בחינת עשו שבזה את הבכורה שהוא בחינת כסילות, בחינת לא יחפץ כסיל בתבונה. כי מלכות הרשעה בחינת עשו הוא בחינת חזיר היער, בחינת חית קנה שהם בחינת מזיקי עלמא שמשם באים כל הגנבות והגזלות וההכחשות וכל מיני הזקות שבעולם, כי מלכות הרשעה הם בחינת כסילות כנ"ל שמשם באים כל ההזקות, כי הדעת שומר מכל ההזקות ועל ידי כסילות באים כל ההזקות כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב כשאתה עושה איזה הזק ידוע להוי לך שפגמת בדעת. ועל כן עקר השמירה על ידי בחינת מלכות דקדשה כשזוכין להגביר מלכות דקדשה על מלכות דסטרא אחרא שעל ידי זה מכניעין ומבטלין כל ההזקות שבאין מבחינת מלכות דסטרא אחרא כנ"ל. ועל כן מלכות הוא בחינת שמור, (כידוע בזהר ובכתבי האר"י ז"ל בענין זכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוקבא שהיא בחינת מלכות כידוע) כי עקר השמירה על ידי בחינת מלכות וכנ"ל. ועל כן עקר השמירה הוא על ידי התורה שעל ידי זה מגבירין מלכות דקדשה על מלכות דסטרא אחרא שעל ידי זה מבטלין כל ההזקות כנ"ל, כי על ידי התורה שעל ידי זה נותנין כח למלכות דקדשה שהיא בחינת תקון צמצום המחין, בחינת נו"ן, על ידי זה נמשך הארת השכל והחכמה שהוא החיות של כל דבר שהוא בחינת ח' ואז זוכין להסתכל על השכל שיש בכל דבר שבעולם, להתקרב על ידי זה לה' יתברך, שזהו בחינת שמש בחינת יעקב שזכה לבכורה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל ואזי נשמרין מכל ההזקות, כי אור יום בחינת שמש שהוא בחינת אור השכל מציל מכל ההזקות, כי כלל מזיקי עלמא, אין להם שליטה באור יום, כי כל שליטתם הוא רק בחשך ובלילה, כי בו תרמש כל חיתו יער. וכמו שכתוב, חתר בחשך בתים יומם חתמו למו וכתיב, ובלילה יהי כגנב.ועל כן על ידי התורה שעל ידי זה זוכין להסתכל על השכל שבכל דבר שהוא בחינת אור יום על ידי זה נצולין מכל ההזקות ועל כן על ידי זה מתגבר מלכות דקדשה שהיא בחינת שמור שהיא בחינת עקרת הבית ששומרת כל חפצי הבית מכל מין הזקות וכנ"ל. נמצא שעקר השמירה על ידי התורה וזה בחינת בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך וכו'. וכתיב, מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה, כי התורה שומרת מכל מזיקי עלמא כנ"ל, ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין דינא תלמידי חכמים אינם צריכים נטירותא, כי התורה שומרת אותם, כמבאר הדין לענין שאין התלמיד חכם צריך לתן לצרכי שמירת העיר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת קשה מאד לשמר שום דבר, כי יש כמה וכמה מיני הזקות שאי אפשר לשמר מהם כי אם בישועת ה'. וכמו שכתוב, אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. ועל כן עקר השמירה על ידי התורה וכנ"ל. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחק מן הפקדונות, כי השמירה קשה מאד כנ"ל, כי עקר השמירה הוא במקום דשכיח הזקא שאז מוסרין הדבר לשומר לשמר, אבל השמירה מהזקות קשה מאד כי המזיקי עלמא הם אורבים תמיד על כל דבר, כי הם כנגד מלכות דקדשה שהיא בחינת מדרגה התחתונה של הקדשה, שהיא בחינת שמירה, מחמת שהיא סמוכה אל החיצונים, והם אורבים כנגדה תמיד לקלקל ולהזיק חס ושלום את הדברים והחפצים שהיא שומרת אותם, כשמוצאין איזה פגם חס ושלום, שעל ידי זה יש להם כח להתגבר כנגדה חס ושלום. ועל כן יש להאדם מלחמות גדולות בכל פגם, ובפרט בעניני עבודות החיצוניות שהם ממונו וחפצו של האדם, כי יש בהם קדשות וניצוצות רבים מאד, אבל מחמת שהם בבחינת חיצוניות בחינת צאתך, (כמו שמבאר בהתורה כי תצא למלחמה בסימן רפ) ששם סמוכים החיצונים ממש שהם אורבים לינק משם ולהשחית ולקלקל חס ושלום, ועל כן קשה על האדם לשמר אפלו חפצי עצמו, מכל שכן שצריך להתרחק מלקבל עליו שמירת פקדונות של אחרים, כי עקר השמירה כתקונה הוא שיסתכל על הדבר בעיניו היטב ולא יעלים עין ממנה, הינו שצריך להסתכל על השכל שיש באותו החפץ ולקשרו אל השכל והדעת האמתי שעל ידי זה עקר השמירה כנ"ל. וזה בודאי קשה על האדם, כי זה עקר המלחמה של האדם בזה העולם שלא יהיה נמשך אחר גשמיות הדבר רק להסתכל על השכל שיש בכל דבר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן כל השומרים צריכים שבועה דאוריתא אפלו על טענת ספק, כי אנו חושדים אותו שפגם בהשמירה על ידי איזה פשיעה או שליחות יד וכו' מחמת שהשמירה הוא בבחינת עבודות החיצוניות במקום שסמוך אל החיצונים ששם הם נאחזין מאד על כן קשה להיות נשמר מאחיזתם שמשם באים כל הפשיעות ושליחות יד וכל ההכחשות וההזקות וכנ"ל. ועל כן תכף שנעשה שומר חל עליו שבועה דאוריתא מיד אפלו על טענת ספק, כי השבועה היא בחינת התקשרות, כי השבועה היא בנקיטת חפץ שהוא הספר תורה שעל ידי זה עקר תקון השמירה כנ"ל, כי עקר תקון השמירה הוא על ידי שמקשרין החיצוניות אל הפנימיות, דהינו כשמסתכלין על השכל שיש בכל דבר שהוא עצם הפנימיות שזה זוכין על ידי התורה כנ"ל. ועל כן כל שומר צריך לשבע כי אין אנו מאמינים לו על השמירה שהיתה כראוי כי אם על ידי השבועה בנקיטת חפץ שהוא התורה שעל ידי זה מקשרין הכל אל פנימיות השכל שיש בכל דבר שעל ידי זה עקר תקון השמירה בשרשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שקראה התורה את השומר בעל הבית, כמו שכתוב, ונקרב בעל הבית אל האלקים. ופרש רש"י שהוא השומר שנקרא בעל הבית. ולכאורה תמוה הלשון מדוע נקרא השומר בעל הבית. הלא אם מסר לו החפץ לשמרו בחוץ נוהג בו גם כן כל דיני השומרים ומדוע יהיה נקרא בעל הבית, גם הלא עקר הבעל הבית הוא בעל החפץ ואיך יקרא עתה את השומר בעל הבית בשביל אותה השעה שנעשה שומר עליו. אך בזה רמזה לנו התורה הקדושה טעם כל דיני השומרים שהחמירה עליהם התורה לשמר היטב מאד, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה וכלם צריכים לשבע שבועה דאוריתא בנקיטת חפץ. כי כל זה מחמת שזה השומר חגר מתניו להיות נעשה בעל הבית על זה החפץ, דהינו לקשר החיצוניות אל הפנימיות שהוא פנימיות השכל שיש בכל דבר שהוא שרש הדבר וחיותו שמשם עקר השמירה כנ"ל, ועל כן נקרא בעל הבית בודאי, כי הבית של האדם הוא בבחינת פנימיות נגד מקומות שבחוץ, ועקר בנין הבית הוא בשביל שיכנס בו מחוץ לפנים, האדם עם כל חפציו, ועל כן הבית הוא מקום משמר כי עקר השמירה על ידי בחינת פנימיות, דהינו על ידי שמכנסין כל דבר מחוץ לפנים ומקשרין אותו לשרשו שהוא החכמה שהוא עקר הפנימיות כנ"ל. ועל כן צריכין לבנות הבית בחכמה, כמו שכתוב: בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן וכו'. הינו שצריכין לבנות הבית לשם ה' כדי לעסק בו בחכמה האמתית שהיא התורה הקדושה, כי כל אדם צריך לכון בבנין ביתו שכמו שבגשמיות הוא בונה מחצות הבית כדי שיהיה לו מקום לכנס בו מחוץ לפנים הוא וכל חפציו, כמו כן ברוחניות יכניס הכל מחוץ לפנים שיעלה כל הדברים מבחינת חיצוניות ויקשר אותם אל הפנימיות שהוא החכמה, שהוא שרש הכל, כמו שכתוב, כלם בחכמה עשית. ועל כן זה השומר שחוגר מתניו לשמר הדבר הוא נקרא בעל הבית, כי זה עקר בחינת השמירה ששומר הדבר מכל מיני הזקות שבאין מבחוץ, דהינו ממזיקי עלמא שנקראים חיצונים, כי עקר אחיזתם בחוץ בבחינת חיצוניות, וזה השומר צריך לשמר הדבר מהם ולקשרו ולהעלותו אל הפנימיות שהוא בחינת בית ועל כן נקרא השומר בעל הבית. ומחמת שזהו עבודה קשה, כי זה עקר יגיעת ועבודת כל אדם בזה העולם להעלות ולקשר הכל מבחוץ לפנים על ידי עבודת התורה והמצות, בפרט שמירת חפצים וממונו של אדם שהוא בעצמו בחינת עבודת חיצוניות כנ"ל, על כן השמירה קשה מאד, כי מחמת שעקר אחיזתם בחפצים וממון של האדם, ובפרט כי כשנותנין הדבר לשמר הוא בודאי במקום ששכיח הזקא וכנ"ל, על כן קשה על השומר מאד שיצא ידי חובת השמירה שיהיה ראוי להיות נקרא בעל הבית על החפץ, דהינו שיקשר החפץ מבחוץ לפנים, שזהו בחינת בעל הבית כנ"ל, על כן הטילה התורה עליו שבועה בנקיטת חפץ שהוא התורה שעל ידי זה מקשרין הכל לשרשו כנ"ל. וזהו, ונקרב בעל הבית אל האלקים. 'בעל הבית' דיקא, כי קריבה זו לשבועה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ועל כן קוראו כאן בשם בעל הבית, כי בשביל זה צריך לשבע מחמת שעקר תקון השמירה הוא בבחינת בעל הבית לקשר ולהעלות מבחוץ לפנים שזהו קשה מאד על כן אין אנו מאמינים לו כי אם על ידי השבועה בנקיטת חפץ וכנ"ל. וזהו, ונקרב בעל הבית אל האלקים, כי צריך לקרב ולהעלות הכל אל האלקים שהוא יתברך בורא הכל בחכמתו והוא שרש הכל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת שמירה בבעלים שפטור מהכל שהוא פליאה גדולה על פי פשוטו מפני מה יהיה פטור השואל בשביל שהבעלים עשו לו טובה יתרה בתחלה והשאילו את עצמו גם כן אליו. אך הכל על פי הנ"ל כי עקר השמירה בבחינת חיצוניות כנ"ל ובעל החפץ נגד השומר הוא בבחינת פנימיות, כי בכל דבר ובכל דרגא יש בחינת פנימיות וחיצוניות, וכל בחינה הגבה מחברו הוא בבחינת פנימיות נגד הנמוך ממנו. ועל כן בעל החפץ הוא בבחינת פנימיות נגד השומר או השואל שחל עליהם השמירה שהוא בבחינת חיצוניות ועל כן שמירה בבעלים פטור. ודוקא כשהיה בעל החפץ עמו במלאכתו בשעת השאלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי מאחר שזה בעל החפץ כבר נעשה שומר לגבי חברו נמצא שנעשה בבחינת חיצוניות נגד חברו וחברו הוא בבחינת פנימיות נגדו וכנ"ל. על כן אחר כך כשחברו זה חזר ושאל מזה השומר איזה חפץ שוב אין חל עליו חיוב השמירה מאחר שהוא בבחינת פנימיות נגד בעל החפץ הזה, כי זה בעל החפץ כבר נעשה שומר אצלו וירד לבחינת חיצוניות והוא כנגדו בבחינת פנימיות, על כן שוב אי אפשר שיחול עליו תורת השמירה, כי עקר כל דיני חיוב השמירה הוא רק מחמת שהשומר התחיב את עצמו לצאת לחוץ ולהעלות ולקשר החפץ מחוץ לפנים שזהו עקר בחינת השמירה. נמצא שעקר חיוב השמירה הוא בבחינת חיצוניות ומאחר ששאל בבעלים שהבעלים משעבדים אליו לשמירה והם בבחינת חיצוניות נגדו, שוב אין חל עליו חיוב השמירה, כי אי אפשר שיהיה הוא בבחינת חיצוניות נגדם מאחר שכבר נעשה נגדם בבחינת פנימיות מאחר שהם עמו במלאכתו בשעת השאלה והם מחיבים לשמר לו חפציו, שזהו בחינת חיצוניות נגדו וכנ"ל, כי עקר חיוב השמירה הוא בבחינת חיצוניות כנ"ל על כן שמירה בבעלים פטור:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה מצות מזוזה שהיא שמירה להבית כי המזוזה שדרך שם נכנסין מחוץ ולפנים ושם צריכין שמירה גדולה מהחיצונים הנאחזין בחוץ על כן צריכין לקבע מזוזה שם אצל הפתח. כי המזוזה היא בחינת כלליות התורה כי נכתבין בה שתי הפרשיות שמע והיה אם שמוע שהם קבלת על מלכות שמים ועל מצות שהם כלל כל התורה כלה שעל ידי זה מכניעין מלכות הרשעה שהיא בחינת כסילות שמשם אחיזת כל החיצונים ומזיקי עלמא, ומכניעין ומבטלין כלם ומגבירין מלכות דקדשה וזוכין לקשר הבית עם כל אשר בו, אל עצם הפנימיות שהוא חכמת התורה הקדושה שעל ידי זה עקר תקון בנין הבית בבחינת בחכמה יבנה בית כנ"ל. כי התורה היא בבחינת בית, בחינת בית דבראשית, גם תבת בראשית הוא ראש בית כמו שאיתא בתקוני זהר, כי עקר בנין הבית צריך להיות בחכמה שהוא התורה שעל ידה מעלין ומכניסין הכל מחוץ לפנים, ומקשרין כל דבר אל השכל והחכמה שיש בו שהוא פנימיותו וחיותו כנ"ל. נמצא שהמזוזה היא בחינת התגברות מלכות דקדשה (וכן איתא בכתבים שמזוזה בגימטריא אדנ"י שהיא שמגבירין על מלכות הרשעה שהיא בחינת כסילות וכו', בחינת מלכות דקדשה כידוע) כנ"ל. וזה בחינת ומחינן לה באלוותא דחקיק עליה שמות וכו'. כי המזוזה היא בצורת מקל והיא כלה שמות הקדושים ועל ידי זה מכניעין הכסילות וכו' שלא יתאחזו בהבית רק הבית יהיה נשמר ונתקים על ידי החכמה בבחינת בחכמה יבנה בית וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שנסמך למען ירבו ימיכם וכו' לפסוק וכתבתם על מזוזות וכו' כי על ידי המזוזה נמשך חיים ואריכות ימים כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, מזוזת זז מות, כי עקר החיים על ידי שמקשרין הדבר לשרשו שהוא החכמה, שהוא חיותו ופנימיותו, כמו שכתוב, החכמה תחיה. על כן על ידי המזוזה שקובעין אצל פתח הבית שעל ידי זה יכולין להכניס מחוץ לפנים ולקשר הכל אל החכמה כנ"ל. על כן על ידי זה נמשך חיים בודאי, כי משם עקר החיים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שהנשים חיבות במזוזה, דכתיב, למען ירבו וכו' גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי בתמיה, הינו כי עקר החיים הוא חבור הגוף והנפש ועל כן עקר החיים באמת הוא כשמקשרין החיצוניות אל הפנימיות שהם בחינת גוף ונפש, שזהו בחינת מזוזה כנ"ל ועל ידי זה עקר השמירה כנ"ל. ועל כן שמור הוא בחינת נוקבא, בחינת מלכות כנ"ל, כי שם עקר השמירה, כי שם צריכין לשמר עצמו ביותר מאחיזת החיצונים שהם סטרא דמותא, כי הם עלמא דפרודא שרוצים להפריד בין הפנימיות ובין החיצוניות שהם בחינת גוף ונפש. על כן הזהיר אותנו ה' יתברך מאד על שמירת התורה, כמו שכתוב, ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' כי היא חייכם וכו'. כי עקר החיים על ידי התורה שעל ידה מקשרין החיצוניות אל הפנימיות שזה עקר החיים. וזה בחינת ראה חיים עם האשה כו', כי שם עקר האזהרה להמשיך חיים לשם מחמת שהיא סמוכה להם, על כן צריכים לשמר עצמו מאד על פי התורה לראות חיים עם האשה דיקא, כי זה עקר החיים כשמקשרין ומעלין בחינת אשה שהיא בחינת גוף בחינת חיצוניות אל הפנימיות שהוא החכמה וכנ"ל, וזהו שתמהו רבותינו זכרונם לברכה לענין מזוזה גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, הלא אדרבה, עקר החיים צריכין להמשיך לשם דיקא בבחינת ראה חיים עם האשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן יעקב אבינו הכרח להיות שומר אצל לבן ועל ידי זה דיקא זכה לזווגו שהיא יראת ה', כמו שכתוב, ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר. כי יעקב ברח מעשו, מחמת שלקח ממנו בחכמתו הבכורה והברכה, כמו שכתוב, ויעקבני זה פעמים, ותרגם אונקלוס, וחכמני. כי הבכורה היא בחינת השכל, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. כי עשו בזה את הבכורה, שהיא השכל, ומכרה בשביל תאות אכילה, כי לא יחפץ כסיל בתבונה, כי לא האמין שיש בכל דבר פנימיות שהיא עקר חיותו וצריכין לקשר כל דבר לשרשו שעל ידי זה זוכין לחיים נצחיים. והוא לא האמין בזה ועל כן אמר, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה, כי לא בחר בחיים ואמר שהוא הולך למות, כי הוא מעלמא דפרודא שהוא סטרא דמותא ואינו מאמין בחיים אמתיים שיכולין לקשר כל דבר לשרשו שהוא עקר החיים לנצח ועל כן בזה הבכורה שהיא עבודתו של מקום שהיתה בתחלה בבכורות. כי על ידי הקרבנות מקשרין ומעלין הכל לשרשו ועל שם זה נקרא קרבן כידוע. והוא כפר בזה ואמר שהוא הולך למות, כי לא האמין בחיים נצחיים. כי יעקב בחינת כלל ישראל מאמינים שעקר החיים הוא לעתיד שנזכה לחיים נצחיים על ידי התורה והמצות שעל ידי זה מקשרין הכל לשרשו שהוא עקר החיים לנצח. אבל עשו לא האמין בזה ואמר שהולך למות מיתה עולמית ולמה זה לי בכרה שהוא בחינת השכל, בחינת עבודת הקרבנות לקשר הכל לשרשו, כי כפר בזה מחמת תאות לבו כי לא יחפץ כסיל בתבונה, ועל כן אמר יעקב, מכרה כיום את בכורתך לי כדי שלא ישאר לעשו שום אחיזה בקדשת השכל. ואז זכה יעקב לבכורה שהוא השכל. ואחר כך לקח ממנו גם הברכה ועל כן חרה לעשו מאד, ואמר, הכי קרא שמו יעקב וכו' את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. כי עשו סבר שהוא מכר הבכורה ליעקב, שהוא השכל והוא יקח לעצמו הברכה בגשמיות שהוא כל העשירות ואכילה ושתיה, אבל באמת הכל שיך ליעקב, כי עקר חיות של כל העשירות וכל הדברים שבעולם הוא רק מהשכל והחכמה ומאחר שיעקב זכה להחכמה שהיא עקר החיות בודאי מגיע לו ממילא גם הברכות והעשירות וכל טוב בגשמיות, כי הסוס טפל לרוכב, ועל כן באמת אמר יצחק, גם ברוך יהיה. וכמו שפרש רש"י שם שהיה יצחק חרד וכו' עד שאמר לו עשו שלקח ממנו הבכורה אז אמר אם כן כדין ברכתי אותו גם ברוך יהיה, הינו כי מאחר שכבר לקח ממנו הבכורה, שהיא השכל, בודאי מגיע לו גם כל הברכות בגשמיות, כי הגשמיות טפל ובטל אל הרוחניות שהוא החיות של כל דבר וכנ"ל. ואז ברח יעקב אל לבן לקח אשה משם ושמר את צאנו בשביל זה. כי יעקב אחר שזכה אל הבכורה והברכה אבל ראה שעדין הוא מלחמה גדולה לקשר שניהם יחדו תמיד שיקשר תמיד החיצוניות אל הפנימיות, ועל כן הלך תחלה לבית שם ועבר ועסק שם בתורה ארבע עשרה שנה, כי עקר ההתקשרות על ידי התורה כנ"ל. וכשיצא משם פגע במקום ההוא שהוא מקום הבית המקדש ששם עולין כל הקרבנות, שמעלין כל הדברים שבעולם לשרשן, ושם עקר התקשרות ועלית כל הדברים לשרשן כידוע. ועל כן ראה שם סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הינו שראה שהאדם וכל התלוי בו ונלוה אליו הכל בבחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כי כל דבר יש לו שרש למעלה ואף על פי שבכאן הדבר מצב ארצה, כי מלבש בארציות וגשמיות, אבל ראשו מגיע השמימה, כי יש בו חכמה ושכל שהוא בחינת ראש שמגיע עד לשמים למעלה למעלה וצריכין לקשר הכל לשרשו. ועל כן הבטח אז על השמירה, כמו שכתוב: והנה אנכי עמך ושמרתיך וכנ"ל, כי שם עקר השמירה כשצריכין לקשר החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ואז הלך לבית לבן ונעשה שומר דיקא, כי על ידי השמירה ששמר כראוי בתכלית השלמות על ידי זה תקן בחינת מדת השמירה בשרשה, הינו שזכה לשמר כל חפצי העולם מאחיזת החיצונים, רק לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ועל ידי זה זכה לזווגו, כמו שכתוב, ובאשה שמר, כי היא בבחינת שמור כנ"ל, כי שם עקר השמירה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל כן שלח יעקב לעשו, כה אמר וכו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ותרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור צאן וכו', הינו ששלח לעשו שאין לו עוד כח לקטרג עליו, כי כבר קים כל התורה כלה בעת השמירה כששמר צאן לבן וקשר כל החיצוניות אל הפנימיות ועל ידי זה, ויהי לי שור וחמור וכו'. 'ויהי לי' דיקא, כי יעקב הוא בעצמו השכל כנ"ל, הינו שקשר הכל אליו לבחינת השכל שהוא בחינת יעקב. ומאחר שזכה לזה בשלמות לקשר כל הדברים לשרשו שוב אין לו להתרעם ולקטרג עליו וכמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל ידי התורה נתעלה החן והחשיבות אצל הכל וכו'. וזהו, ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך, 'חן' דיקא, כי על ידי התורה שעל ידי זה מקשרין הכל אל השכל ונתחבר החי"ת עם הנו"ן נעשה בחינת חן ואז עקר החן והחשיבות אצל ישראל וכלם בטלים אליהם. וזהו שאמר לו גם כן אז כשפגע בו, הילדים אשר חנן וכו', כי אז דיקא הודיע לו שהילדים שלו שהם כלל ישראל המשיך בבחינת חן, כי הם יקשרו הכל לשרשן על כן אין לו שום כח עליהם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פרה אדמה שנסמכה למחלקת קרח. ואיתא בפסיקתא למה נסמכה פרשת פרה אחר מחלקת קרח וכו' והוא לא ידע חק פרה אדמה תהיה כפרה גדולה על ישראל, כמובא בילקוט הראובני, עין שם. כי פרה אדמה מעשיה בחוץ. ועל כן היא מטהרת מטמאת מת, כי המת מטמא בטמאה חמורה מאד מחמת שנעשה פרוד בין הפנימיות והחיצוניות שזה עקר המיתה ואז נאחזים החיצונים מאד שהם סטרא דמסאבא. ועל כן עקר הטהרה על ידי פרה אדמה שמעשיה בחוץ דיקא שהיא מטהרת כל מקומות החיצונים ומגרשת אחיזתם משם עד שיש לה כח לטהר מטמאת מת. ועל כן באמת מצות פרה אדמה היא פליאה גדולה, כמו שכתוב, זאת חקת התורה חקה חקקתי וכו'. ועליה נאמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת ענין זה לקשר החיצוניות אל הפנימיות, דהינו להסתכל בכל דבר על השכל האמת שיש בו ולהתקרב על ידי כל הדברים לה' יתברך, זה הענין הוא גבה ונעלם מאד מבני אדם ואי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי התורה הקדושה אשר על ידה מכניעין היצר הרע ומגבירין היצר הטוב על היצר הרע שעל ידי זה מתגבר בחינת מלכות קדשה שהיא בחינת הצמצום שעל ידי זה דיקא יכולין להשיג השכל הנ"ל. וכל אחד כפי מה שמשבר תאות לבו כמו כן זוכה לזה השכל, ואפלו מי שמשבר התאות צריך לזהר שיהיה לו צמצום בשכלו שלא יהרס הגבול להסתכל במה שאין לו רשות, מכל שכן מי שמשקע עדין בתאות שצריך בודאי לצמצם שכלו שלא יהרס לידע יותר מהראוי לו לפי מדרגתו. על כן עקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהיא כלל התורה כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה, הינו שצריכים להתנהג בכל דבר על פי התורה הקדושה וכשמסתכל באיזה דבר ידע ויאמין באמונה שלמה שבודאי יש בזה הדבר שכל גדול ויכולין להכיר בזה הדבר גדלת הבורא יתברך ולהתקרב על ידי זה לה' יתברך. ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת ה' יתברך מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמך על אמונה עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו. אבל על כל פנים אפלו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונה שבאמת יש בו חכמה ושכל גדול כי כלם בחכמה עשית והכל בשביל להתקרב על ידי זה לה' יתברך ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי זה עקר הבחירה מה שאין מבינים ורואים החכמה והשכל שהוא החיות אלקות שיש בכל דבר. כי אם היו הכל רואין זאת עין בעין בודאי לא היה שום בחירה, כי בודאי היו הכל בוחרין בחכמה ושכל שהוא עקר עצם הטוב והנעימות של כל דבר אשר אין למעלה ממנו, ומי פתי יסור להשליך נעימות מתוק כזה ולהמשיך אחר עכירת וגשמיות עב. אך מחמת שה' יתברך בחכמתו העלים מהעולם החכמה שיש בכל דבר ואי אפשר להשיגו כי אם על ידי עבודה ויגיעה רבה בתורה ומצות, וגם אחר כך אי אפשר להשיג בזה העולם עד התכלית האחרון כי אם לעתיד לבוא שתמלא הארץ דעה וכו'. וכמו שכתוב (קהלת), גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ופרש רש"י, העלם חסר. כתיב לשון העלם שהעלים מהבריות וכו'.

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו:מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, הינו שנשיב כל דבר מראשו ועד סופו שהוא פנימיותו שהוא השכל שיש בו שהוא בחינת ראש בחינת וראשו מגיע השמימה, שנשיב אותו עד סופו שהוא חיצוניותו וגשמיותו, להשיג הכל איך מקשרים ומיחדים יחד. כי זה אי אפשר להשיג בזה העולם כי אם על ידי יגיעה גדולה בתורה ומצות וגם אחר כך אי אפשר להשיג בשלמות עד לעתיד אחר התחיה בעת הקבול שכר שאז נשיג ונדע כל מה שנעשה בזה העולם וכל מה שכון ה' יתברך בבריאת העולם וכל אשר בו ובהנהגתו כל ימי עולם מראש ועד סוף. ועל כן מחמת שעתה אי אפשר להשיג ולהבין השכל שיש בכל דבר, על כן יש כח הבחירה. וישראל קדושים מאמינים במשה רבנו ובתורתו ובכל הצדיקים שאחריו והולכים בדרכיהם ומאמינים שבכל דבר יש בו פנימיות חיות אלקות שהוא השכל שיש בכל דבר שהוא תכליתו, ומתנהגים בכל דבר על פי התורה ועל ידי זה מקשרים החיצוניות אל הפנימיות על ידי האמונה שהיא עקר השכל, עד שנמצאים צדיקים שמשיגין בזה השגות גדולות, וגם הם מצמצמין שכלם שלא להרס הגבול יותר מדאי כנ"ל, כי עקר התקון על ידי הצמצום, כי גם הרשעים והמחקרים רוצים להתבונן ולהסתכל על השכל שיש בכל דבר אבל אין להם צמצום בשכלם ועושים מעשה זמרי ומבקשים חכמה ושכל כפינחס, שעושים מעשה בהמה ממש ומשקעים בכל התאות מאד ורוצים לחקר חקירות בכל דבר ולהבין כל דבר לעמקו ומחמת זה נבוכו מאד בכמה דעות זרות ואפיקורסות גדול. אבל לא באלה חלק יעקב וכנ"ל. ועל כן ישראל שנקראים כלם צדיקים הם במיתתן קרויים חיים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, צדיקים במיתתן קרויים חיים כי כל עבודתנו ויגיעתנו הוא בשביל התכלית שהוא לאחר המיתה כשנזכה לקום בתחית המתים שאז יהיה עקר הקבול שכר, כמו שכתוב, היום לעשותם ולמחר וכו', כי אז נשיג בשלמות כל מה שעבר בזה העולם וכו'. ואז נדע ונבין היטב השכל של כל דבר שזה יהיה הקבול שכר. ועל כן ישראל חיים לעולם, כי הם מקשרים החיצוניות אל הפנימיות תמיד על ידי התורה שהיא האמונה שזה עקר החיים, כי עקר החיים הוא התחברות החיצוניות עם הפנימיות שהם בחינת הגוף ונפש וכנ"ל. כי אנו מאמינים שאפלו לאחר מיתה שאז הפנימיות נפרד מהחיצוניות, דהינו הנפש מהגוף שזה עקר המיתה, אין הפרוד פרוד גמור לעולם חס ושלום, רק הוא לפי שעה עד זמן התחיה, וגם בעת המיתה קדם התחיה נשאר בהגוף קיסטא דחיותא, כמו שאיתא בזהר הקדוש, אדרבא, עקר חבור הפנימיות עם החיצוניות, דהינו הנפש עם הגוף הוא דיקא על ידי המיתה ועל כן טוב מאד זה המות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי המיתה לישראל הכשרים הוא רק כמו שנה שעל ידי זה נתחדש הנפש ונתחזק יותר בבחינת חדשים לבקרים וכו', כמו כן היא המיתה שמחמת חטא אדם הראשון אי אפשר להשיג התכלית בשלמות בזה הגוף כי אם על ידי המיתה שאז ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' ואז יזדכך הגוף בעפר והנשמה תתחדש למעלה. עד שאחר התחיה יקום בגוף ונפש זך שיהיו מחברים לעולם ואז יקבלו שכרם בשלמות. ואז יהיה עקר החיים שהם חיים נצחיים ואז נשיג חבור החיצוניות עם הפנימיות בשלמות שזה עקר החיים של כל דבר. אבל מחמת שבשעת המיתה מתרחקת הנשמה מהגוף ואין נשאר חיות בהגוף כי אם בתכלית המעוט בהעלם גדול מאד, על כן נאחז בהמת סטרא דמסאבא מאד, כי כל מה שהפנימיות קרוב ומקשר יותר להחיצוניות כמו כן נתגרשין מהחיצוניות כל סטרא דמסאבא כי בהפנימיות אין להם אחיזה, על כן המת שנתרחק ממנו מאד הפנימיות על כן מטמא בטמאה חמורה מאד. אבל אף על פי כן אנו מאמינים שגם בהמת יש בו חבור בהעלם גדול עם הפנימיות כי נשאר בו קיסטא דחיותא אשר דיקא על ידי זה יזכה לחיים אמתיים אחר כך לאחר התחיה וכנ"ל. ועל זה מרמזת מצות פרה אדמה שהיא חקה גדולה ואי אפשר להשיגה, אבל על כל פנים על ידי המצוה הזאת של פרה אדמה אנו רואין שאפשר להטהר אפלו מטמאת מת, כי אפר פרה מטהרת מזה, כי הפרה מעשיה בחוץ ויש לה כח לירד לתוך עמק מקומות אחיזת החיצונים ולגרש אחיזתם משם עד שמקשרת גם תכלית החיצוניות אל הפנימיות ועל ידי זה מטהרת מטמאת מת שנמשך רק מהתרחקות הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וקרח במחלקתו פגם בכל זה, כי חלק על משה שהוא כלל התורה ועל ידי זה חלק הפנימיות מהחיצוניות. וזה בחינת ויקח קרח ותרגם אונקלוס, ואתפלג קרח שחלק והבדיל בין הפנימיות והחיצוניות, כי כפר בעקר ולא האמין שיכולין לקשר החיצוניות אל הפנימיות על ידי התורה והמצות, וכל זה מחמת תאות לבו מחמת גסותו וגאותו שרדף אחרי הכבוד ומחמת זה הרס הגבול והצמצום והניח דעתו לחקר בטעמי מצות התורה, ושאל חקירות וקשיות שאסור לחקר בהם כי הם חקות התורה שאי אפשר להשיג בהם טעם בזה העולם, כי פגם בהצמצום של המחין, שזה היה הוא דיקא צריך לתקן כי קרח היה לוי ולוי הוא בחינת צמצום בחינת דין, ובשביל זה גלח משה את כל הלויים על פי הדבור, כדי לבטל השערות שהם תקפא דדינא מאד הנאחז בסטרא דלואי. כי מחמת פגם העגל היה אחיזה להסטרא אחרא ועקר אחיזתם בהשערות שיונקים מבחינת דין וצמצום שהוא בחינת סטרא דלואי. ועל כן הכרח לגלח כל שערותיהם כדי לבטל אחיזתם של הסטרא אחרא כדי שישארו הלויים רק בבחינת הצמצום הקדוש בלי אחיזת הסטרא אחרא שזה הצמצום הוא תקון גדול, כי אי אפשר להשיג השכל האמת בחינת כהן כי אם על ידי הצמצום הזה. ועל כן היה קרח צריך להכניע את עצמו מאד לאהרן הכהן ובניו ואז היה נכלל הצמצום עם השכל בבחינת ח"ן הנ"ל בהתורה הנ"ל שעל ידי זה נתתקן הכל. אבל קרח מחמת תאות הכבוד פגם בכל זה וחלק על משה ואהרן ורצה להיות כהן ופגם בהצמצום, כי רצה להשיג השכל בלי צמצום ועל ידי זה הרס שכלו לגמרי ויצא לחוץ וחלק על כל התורה, וחלק הפנימיות מהחיצוניות מאחר שלא האמין בהתורה וכנ"ל. על כן היה ענשו שפצתה הארץ את פיה ובלעה אותם חיים שאולה. כי כך ראוי לו, כי הראו לו מה שפגם שרצה לחלק החיצוניות מהפנימיות ואז בחייו קרוי מת בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. ומאחר שקרח הוא הראשון שחלק כל כך על משה וחלק כל כך החיצוניות מהפנימיות, על כן תכף ומיד חטפה אותו הארץ ובלעה אותו בחייו למטה למקום הראוי לו לבחינת תכלית החיצוניות שהוא בתחתיות הארץ בשאול תחתיות. כי שמים וארץ הם בחינת פנימיות וחיצוניות ועל כן האדם הולך בקומה זקופה בין השמים ובין הארץ, כי הוא סלם מצב ארצה בבחינת חיצוניות, כי מלבש בגוף, אבל ראשו מגיע השמימה, שהוא השכל, שהוא בחינת עליונות הדבר בחינת פנימיות. כי האדם צריך לקשר הכל לשרשו ואזי הוא חי לעולם. אבל קרח שחלק כל כך והפריד בין הפנימיות והחיצוניות, בין שמים לארץ, על כן פצתה הארץ את פיה ובלעה אותו בחיים מיד כי שם מקומו, כי שם הוא תכלית הגשמיות והחיצוניות:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה מקשר יפה מאד פרשת חקת לפרשת קרח וכמובא בפסיקתא הנ"ל שאמר קרח, לא די שהוציא אותי מכלל הכהנה ומתנות אלא שגלח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער הריב והוא לא ידע חק פרה אדמה תהיה כפרה גדולה על ישראל, עד כאן לשונו, עין שם. הינו כנ"ל כי פרה אדמה שמטהרת מטמאת מת, זהו הפך טעות קרח שחלק הפנימיות מהחיצוניות, כי על ידי מצות פרה אנו רואין שאפלו בתכלית החיצוניות יכולין לירד ולקשר גם אותן המקומות לה' יתברך וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי פרה אדמה היא בחינת תכלית הצמצום שהוא בחינת תקף האדמימיות שהוא תקף הדין בחינת תכלית הצמצום. אבל בכח המצוה הזאת היה כח להכהן שימתיק גם זה הצמצום עד שדיקא על ידי הצמצום הזה בחינת עפר שרפת החטאת על ידי זה דיקא יחברו החיצוניות אל הפנימיות עד שיטהרו מטמאת מת. וזה בחינת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהגבה שנתגאה כארז ישפיל את עצמו כאזוב וכתולעת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הינו שצריכין לצמצם את המח ולבלי להתגאות להיות חכם בעיניו שירצה להשיג הכל יותר משכלו רק יצמצם מחו וישפיל את עצמו כאזוב וכתולעת ויסמך את עצמו על אמונה, ועל ידי זה דיקא זוכין לטהר תכלית החיצוניות ולקשר החיצוניות אל הפנימיות שזה בחינת חבור עפר שרפת החטאת שהוא בחינת תכלית הצמצום כנ"ל, בפרט שנשרף באש שהוא בחינת תקף הדין, ומחברין ונותנין אותו אל מים חיים שהם בחינת מימי החסדים, כי פנימיות וחיצוניות בשרשן נמשכין מחסד וגבורה כידוע. ועל ידי זה נטהרין מטמאת מת שעקר טמאתו על ידי התרחקות הפנימיות מהחיצוניות שהוא הנפש מהגוף. כי אנו מאמינים שהמיתה היא טובה גדולה, כי על ידי זה נזכה לחבר החיצוניות אל הפנימיות שזה עקר החיים לנצח וכנ"ל וזה בחינת ונתן עליו מים חיים חיים דיקא כי נטהרין מטמאת מת וזוכין לחיים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על כל דבר פשע וכו' ישלם שנים לרעהו בחינת חיים שנים ישלם כי כפלים לתושיה כי כל ביתה לבש שנים שנים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח. כי כבר מבאר לעיל שעקר בנין הבית צריך להיות בחכמה, דהינו לזכות על ידי הבית לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות, שזהו בחינת כלל כל התורה שמתחלת בבית דבראשית שהוא ראש בית וכנ"ל ואז זוכין לחיים כי החכמה תחיה, שזהו בחינת מצות מזוזה שהוא עקר תקון הבית ושמירתו שנאמר בו למען ירבו ימיכם וכו', שזהו בחינת ראה חיים עם האשה, כי מחמת שהיא סמוכה לבחינת חיצוניות, על כן שם צריכין לזהר ביותר לראות להמשיך חכמה וחיים לשם דיקא וכמבאר למעלה כל זה. וזהו, חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות נשים הם דיקא בונין הבית על מכונו, כי שם דיקא צריכין לזהר לקשר החיצוניות אל הפנימיות כדי לזכות לחיים וכנ"ל שעל ידי זה עקר בנין הבית ששם מכניסין ומקשרין כל החיצוניות אל הפנימיות שהוא בחינת בית וכנ"ל, ועל כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה מקרא זה לענין מחלקתו של קרח, כי מחלקת של קרח שהיה על ידי אשתו היה ההפך ממש מבחינת בנין הבית, כי על ידי מחלקתו רצה להפריד חס ושלום חס ושלום, הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל, ועל כן נאמר על אשתו שגרמה כל זה ואולת בידיה תהרסנו, כי היא דיקא גרמה בחינת הריסת הבית וכנ"ל. אבל אשתו של און בן פלת שהצילה בעלה מהמחלקת, על כן נאמר עליה חכמות נשים בנתה ביתה, 'בנתה ביתה' דיקא, כי בנין הבית הוא הפך המחלקת וכנ"ל וזהו בחינת שלום בית:

העתקת הקטע עם מראה המקום