ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · אמנין ד
התאמת הקריאה
כל האמנין שומרי שכר הן:
כי ענין האמנים שעושים ומתקנים כל הכלים הוא תמוה לכאורה, כי הלא אי אפשר להם לעשות שום כלי כי אם על ידי שה' יתברך הקדים והכין להם הדברים שעושין ממנו כלים כגון חרש עצים אי אפשר לו לעשות כלי עץ כי אם כשיש לו עצים שבראם ה' יתברך וכן צורף בזהב צריך שיהיה לו זהב שברא ה' יתברך ואז דיקא האמן עושה מלאכתו ומוציא כלי למעשהו. ואם כן קשה לכאורה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שנצטרך לאמנין בעלי מלאכות הלא הוא יתברך כל יכול ומאחר שבחכמתו ברא העץ או המתכת בודאי הוא יכול לברא כלים שלמים ולא נצטרך להתקון והעשיה של האמנים בעלי המלאכות. אך ענין זה נוגע למה שכתוב במדרש בענין שאלת המינים ששאלו למה ברא הקדוש ברוך הוא את האדם עם ערלה ונצטרך אנחנו למולו ומדוע לא נברא האדם מהול. והשיבו להם, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא צריך תקון. החטים צריכים לטחן, התרמסין וכו'. אף האדם צריך תקון, דהינו תקון המילה:
והענין כי ה' יתברך ברא כל הבריאה רק בשביל האדם הבעל בחירה. ועל כן היה רצונו יתברך שהאדם ינהיג ויקים כל העולם ומלאו. וכמו שכתוב, והארץ נתן לבני אדם. ועל כן רצה שיתנהג כל העולם ומלאו על ידי אתערותא דלתתא דיקא, דהינו על ידי מעשה בני אדם התחתונים דיקא שהם דיקא ינהיגו ויחיו ויקימו את כל העולם. אך בתחלת הבריאה שלא היה עדין שום אדם היה בהכרח שיברא את העולם בנפלאותיו לבדו בלי שום אתערותא דלתתא, אבל ברא כל הדברים חסרים. עד שהאדם יתקן אותם כדי שישלמו כל הדברים על ידי אתערותא דלתתא על ידי מעשה בני אדם דיקא ואז על ידי שהאדם משלים ומתקן הדבר נחשב כאלו הוא בעצמו עשה את הדבר ובראו. כי כן הדבר שעקר הבריאה צריכה להיות על ידי אתערותא דלתתא, דהינו על ידי מעשים טובים של הצדיקים, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עולמי עולמי מי בראך יעקב בראך וכו'. ומשם נשתלשל שגם בגשמיות כל הדברים חסרים וצריכים תקון על ידי מעשה בני אדם התחתונים דיקא, ומחמת זה בעצמו כל הדברים חסרים מתחלת הבריאה מחמת שנבראו בלי אתערותא דלתתא שאז אין שלמות להבריאה כי עקר שלמות הבריאה היא על ידי אתערותא דלתתא דיקא כנ"ל:
ומזה נמשך האמנות של כל האמנים בעלי המלאכות, כי האמן דיקא צריך לעשות הכלי מהעץ והמתכות, כי עקר תקון שלמות הכלים, שהוא שלמות הבריאה, הוא על ידי בני אדם התחתונים דיקא, כי כמו שצריכין בני האדם לתקן ולהשלים העולם ברוחניות על ידי מעשיהם הטובים שבשביל זה נברא הכל, כמו כן צריכין גם בגשמיות שבני אדם דיקא ישלימו ויתקנו כל הדברים שבעולם ועל כן אין לשום דבר שלמות מתחלת הבריאה, כי החטים צריכין לטחן וכו' וכן העצים והמתכות וכו' צריכין אמנים לעשות מהם כלים. וכל זה מחמת בחינה הנ"ל, כי הכל צריך שישלם על ידי הבן אדם דיקא וכנ"ל. ובאמת הכל אחד כי על ידי שעושה הכלי ומשלים הדבר בגשמיות על ידי זה מגיע הדבר לשלמותו גם ברוחניות, כי זה ידוע שהכל נברא רק לכבודו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא וכו', הינו בשביל ישראל שיקימו את התורה ויעבדו אותו יתברך על ידי כל הדברים שבעולם וכל זמן שלא נתתקן הדבר בגשמיות בודאי אין יכולין לעבד ה' יתברך עם זה הדבר, כמו למשל עץ או מתכת כל זמן שהוא גלם ולא עשו ממנו כלי אינו נצרך להאדם ואינו יכול לעבד בו ה' יתברך אבל כשלוקח האמן העץ והמתכת ועושה ממנו כלי כגון כף או קערה. ואז הוא נצרך להאדם, ואז האדם יכול לעבד בו ה' יתברך. כי אוכל עם הכף והקערה לכבוד שבת או שמכבד בהם אורחים וגם מברך על המאכל שאוכל בהם תחלה וסוף. כי בודאי ישראל עם קדוש עובדים את ה' יתברך בכל הדברים שבעולם אבל אי אפשר להם לעשות עבודתם בשום דבר כי אם אחר שנתתקן ונעשה כלי. ואז מתקנים ומשלימים את הדבר ברוחניות על ידי שעובדים בו את ה' יתברך שזה עקר חיות ושלמות של כל הדברים שבעולם. נמצא על ידי שהאמן מתקן ועושה את הכלי בגשמיות על ידי זה מגיע הדבר לשלמותו גם ברוחניות:
וכל הבריאה נבראה בחכמה, כמו שכתוב, כלם בחכמה עשית. כי יש בכל דבר שבעולם חכמה נפלאה, אבל ה' יתברך ברא כל הדברים חסרים כנ"ל ומחמת זה צמצם חכמתו ומעט וחסר מהחכמה הצריך לזה הדבר כדי שיהיה נברא הדבר חסר עד שישלימו האדם כנ"ל. אבל בודאי אין כח ביד האדם להשלים חסרון החכמה שחסר ה' יתברך בכל דבר, כי מי יוכל לעמד על חכמתו יתברך, על כן אי אפשר להאדם שישלים כל הדברים של הבריאה כי אם על ידי אמונה שהיא כלל כל התורה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ושם עקר הבחירה של האדם, הינו כי מחמת שה' יתברך צמצם וחסר מחכמתו כביכול ולא המשיך החכמה בשלמות בשום דבר ועל ידי זה נבראו כל הדברים חסרים וכנ"ל עד שיבוא האדם וישלים אותם כנ"ל, מחמת זה יש להאדם בחירה בכל דבר, כי בודאי אם היה ה' יתברך מגלה חכמתו בכל הדברים בשלמות ואז היו נבראים כל הדברים בתכלית שלמותן. והכל היו יודעין את כל החכמה שיש בכל דבר, דהינו כונתו יתברך שהיה לו בבריאתו זה הדבר, בודאי לא היה שום בחירה, כי עקר כונתו יתברך בבריאת כל הדברים שבעולם היה כדי שיכירו וידעו אותו יתברך על ידי כל הדברים שבעולם וכמו שאיתא בזהר הקדוש בגין דישתמודעין לה. ואם היו הכל רואין זאת עין בעין והיו יודעין הטוב של כל דבר שבעולם בודאי היו הכל בוחרין בטוב כי מי פתי יסור מטוב אמתי כזה לנטות אחרי ההבל. אבל מחמת שה' יתברך חסר מהחכמה שהיה צריך לשלמות כל דבר ומחמת זה העלים מהעולם ולא נתגלה להם שלמות החכמה שבכל דבר עד שאין הכל יודעין בשלמות כונת חכמתו שבכל דבר, על כן יש בחירה שמי שרוצה להטות דעתו אל האמת הוא זוכה לאמונה ועל ידי זה משלים כל הדברים על ידי אמונה שהוא כלל התורה כי עקר האמונה הוא במה שאין יודעין, הינו מחמת שאי אפשר לידע חכמתו יתברך בשלמות בשום דבר על כן צריכין רק להתחזק באמונה ושם עקר הבחירה כי כלל הבחירה הוא בענין קיום התורה שעקרה אמונה כנ"ל. ועל כן עקר שלמות כל הדברים הם על ידי אמונה וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בסימן לא) שלמות כל הדברים הם על ידי אמונה ובלתי אמונה כל הדברים חסרים וכו', עין שם, הינו כנ"ל. ומשם נמשך האמנות של כל האמנים שצריכין לתקן כל הדברים שבעולם, כי עקר התקון על ידי אמונה כנ"ל. ועל כן כל מלאכות של כל האמנים כלולים במלאכת המשכן, כמובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה פעמים, כי עקר בנין המשכן היה להמשיך אמונה בעולם להמשיך שכינת אלקותו למטה בזה העולם כידוע על כן היו כלולים שם כל הל"ט [השלשים ותשעה] מלאכות שהם כלליות כל המלאכות שבעולם, כי כל המלאכות שבעולם שעל ידם משלימין ומתקנין כל הדברים שבעולם עקר שלמותן נמשך מבחינת אמונה שהיא שלמות כל הדברים שבעולם ששם עקר הבחירה וכו' כנ"ל ועל כן נקרא הבעל מלאכה בשם אמן לשון אמונה, כי עקר שלמות האמנות הוא על ידי אמונה. וזהו שנאמר בשבח התורה, ואהיה אצלו אמון. אל תקרי אמון אלא אמן התורה היתה כלי אמנותו של ה' יתברך. כי עקר האמנות שמשלים הכלי נמשך מהתורה שעקרה אמונה שהיא היתה כלי אמנותו של יוצר בראשית שבשביל זה ברא כל הדברים חסרים ומעט וחסר מהחכמה שבכל דבר כדי שהאדם ישלים על ידי אמונה שהוא רק במקום שיש חסרון בחכמה וכנ"ל ששם עקר הבחירה כנ"ל. וזהו (קהלת) גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, הינו כנ"ל שה' יתברך חסר החכמה וברא העולם חסר וכמו שפרש רש"י שם העלם חסר כתיב כדי שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, כי אי אפשר לעמד על חכמתו יתברך שבכל דבר בשלמות מראש ועד סוף, והכל בשביל הבחירה כדי שימשך האדם את עצמו אל האמונה אם ירצה בחיים נצחיים ויסתכל על האמת. ולהפך אם ירצה חס ושלום לנטות לצד אחר ימצא מקום לטעות חס ושלום, מאחר שלא נתגלה החכמה בשלמות וכנ"ל:
וזהו, 'אשר ברא אלקים לעשות'. שה' יתברך ברא כל הדברים באפן שהאדם יצטרך לעשות ולתקן ולגמר אותם, כי החטין צריכין לטחן התרמסין צריכין בשול וכו' וכנ"ל:
נמצא שעקר האמנות של כל האמנים שרשם נמשך מאמונה כנ"ל וכן שמירת כל הדברים שבעולם נמשך גם כן מאמונה, כי שמור הוא מדת מלכות שהיא אמונה כידוע. כי אם היו נבראים כל הדברים בשלמותן לא היה שום יניקה ואחיזה להקלפות והסטרא אחרא ולא היו צריכין שום שמירה כלל, רק מחמת שכל הדברים חסרים ומשם נשתלשל יניקה ואחיזה להסטרא אחרא, כי כל יניקתם הוא רק במקום שיש חסרון על כן צריכין שמירה. ועל כן עקר השמירה הוא רק על ידי אמונה שמשלים כל החסרונות ואז כל הדברים שלמים ונתבטל אחיזתם וכנ"ל כי ה' יתברך נתן להם יניקה בשביל הבחירה, כי מחמת שכל הדברים חסרים ויש להם מקום לינק על ידי זה יש בחירה להאדם על ידי שיש יצר הרע וחילותיו שהם סטרא אחרא שיניקתם מהחסרונות שמסיתין את האדם למה שמסיתין רחמנא לצלן, והאדם צריך להתגבר כנגדם ולבחר בטוב ולמשך את עצמו אל האמונה ולקים את כל דברי התורה שיסודה אמונה שעל ידי זה משלים כל הבריאה ומבטל יניקתם ואחיזתם כנ"ל ואז אין צריכין שמירה כלל מאחר שנתבטל אחיזת הסטרא אחרא שהם מזיקי עלמא שמהם נמשכין כל ההזקות שבעולם רחמנא לצלן. ועל כן באמת תלמידי חכמים אינם צריכים נטירותא, כי התורה שהיא אמונה שומרת אותם. וכנ"ל:
וזהו בחינת החלוק שבין שומר חנם לשומר שכר ששומר חנם פטור מהכל. ושומר שכר חיב בגנבה ואבדה וכו', כי איתא בהתורה צוית צדק עדותיך ואמונה מאד (בסימן כג) שעקר האמונה תלויה בממון, הינו בשבירת תאות ממון וכו', עין שם היטב. וכל המצות שהאדם עושה בלא ממון נקראים צדק אבל כשמפזר ממון בשביל המצוה אז נקראת אמונה וכו' בבחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, עין שם:
ועל כן כל הדברים שבעולם קדם שהאדם משלים אותם על ידי בחינת אמונה הם בבחינת צדק ששם יש אחיזת הדינים שמשם השתלשלות אחיזת הסטרא אחרא והקלפות שצריכין לשמר מהם. אבל כשהאדם מטה דעתו אל האמת על ידי זה זוכה לאמונה בבחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה ואז נשלמים כל הדברים שבעולם וכנ"ל כי זה עקר עבודת האדם בזה העולם לחבר צדק באמת כדי שיתעביד אמונה, כי זה עקר בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה שהוא כלל עבודת האדם כידוע. נמצא שעקר השמירה על ידי אמונה ועקר האמונה תלוי בממון ועל כן השומר חנם פטור מאחריות השמירה ואינו חיב כי אם בפשיעה, כי השומר חנם אף על פי שקבל עליו לשמר הדבר אינו מחיב כי אם לשמר אבל אם אף על פי כן נגנב או נאבד הדבר אין האחריות עליו כי עקר אחריות הדבר תלוי באמונה כי אם ה' לא ישמר עיר וכו' ועקר האמונה תלויה בממון. ועל כן השומר חנם שאין מקבל שום שכר על השמירה אין אחריות הדבר עליו, כי אין תולין הגנבה והאבדה בפגם האמונה של השומר מאחר שאין לו שום הנאה ממנו על כן אין חל עליו להשלים הדבר על ידי שרש האמונה שעל ידי זה עקר שמירת הדבר, כי השומר חנם אינו חיב כי אם לשמר, אבל אחריות השמירה שתלויה באמונה אין תולין בו מאחר ששומר בחנם שאז כל שמירתו הוא רק בבחינת צדק שהוא בחינת קדם שלמות התקון כי אין חל עליו תקון הדבר שתלויה באמונה שתלויה בממון, דהינו מי שהממון שלו שחל עליו שישבר תאותו בממון זה וימשיך אמונה בזה הדבר שעל ידי זה יתקן הדבר בשלמות שעל ידי זה יהיה הדבר נשמר בשלמות וכנ"ל. ועל כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה, כי מאחר שמקבל שכר חל עליו אחריות השמירה, דהינו להמשיך השמירה מבחינת אמונה מאחר שקבל שכר כסף או שוה כסף ששם עקר התחזקות האמונה כנ"ל:
ועל כן האמנים שומרי שכר הן, כי האמן מאחר שקבל עליו המלאכה והאמנות של זאת הכלי על כן בודאי חל עליו השמירה כאלו קבל שכר השמירה, כי גם תקון האמנות הוא רק על ידי אמונה, כי אי אפשר להאמן לעשות ולתקן הכלי בשלמות כי אם על ידי אמונה וכנ"ל, ועל כן כשקבל עליו אמנות ומלאכת זאת הכלי הרי קבל עליו להמשיך קיום ושלמות הכלי מבחינת אמונה שמשם שרש האמנות כנ"ל, ועל כן בודאי חיב בשמירה כמו שומר שכר שגם הוא עקר חיובו באחריות השמירה הוא רק מחמת שעל ידי השכר שקבל חל עליו המשכת השמירה משרשה מבחינת אמונה שתלויה בממון בבחינת 'ואמונה מאד' שהוא בחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה כנ"ל:
וזה בחינת האמנם אלם צדק תדברון, כי כשהדבר חסר הוא בבחינת אלם, כי אין יכולין עדין להודות לו יתברך ולברכו על הדבר מאחר שעדין הוא חסר וזהו האמנם אלם צדק כשהאמנות בבחינת אלם בחינת חסרון שאז הוא בבחינת צדק וכנ"ל אזי צריכין להשתדל להמשיך בחינת אמונה שתלויה בהדבור, כמו שכתוב: אודיע אמונתך בפי, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה. וזהו, צדק תדברון שצריכין להמשיך הדבור להשלים בחינת צדק כדי שיתעביד אמונה שעל ידי זה עקר שלמות האמנות כנ"ל.
וזהו:מישרים תשפטו בני אדם. 'בני אדם' דיקא, הינו שהכתוב אומר שזה הדבר תלוי בכם בני אדם דיקא לחבר צדק באמת, כי ישר הוא בחינת אמת, כמו שכתוב, וכתב ישר דברי אמת. הינו שאתם בני אדם אתם דיקא צריכין לשפט בישר ואמת כל הדברים שבעולם, כי משפט הוא לשון ברור דברים, כמו שפרש רש"י (בישעיה י), הינו שצריכין בני אדם לשפט ולברר בישר ואמת כל הדברים שבעולם להטות דעתם אל האמת ולהסתכל על האמת תמיד כדי לחבר צדק באמת כדי שיתעביד אמונה שבזה תלוי שלמות כל הבריאה שזה תלוי בבני אדם שבזה העולם דיקא שיש להם בחירה וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת ראש השנה, כי בראש השנה נברא אדם הראשון שהוא צריך להשלים כל הבריאה שנבראה בשבילו כנ"ל, כמו שכתוב, אשר ברא אלקים לעשות. שכל הבריאה שברא ה' יתברך הכל ברא לעשות שהאדם יצטרך לעשות ולתקן ולהשלים כל הדברים, כי החטים צריכין לטחן וכו' כנ"ל ועקר השלמות והתקון של כל המלאכות והאמנות הוא על ידי אמונה שהיא שלמות כל הדברים וזה צריכין בראש השנה שבו נברא אדם הראשון בשביל זה כנ"ל על כן כל העבודה של ראש השנה הוא להמשיך אמונה בעולם שעל ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך שבזה אנו עוסקין בראש השנה כמו שאנו אומרים כמה פעמים ותמלך אתה ה' לבדך וכו' מלך על כל העולם כלו וכו'. וחותמין בכל הברכות מלך על כל הארץ וכו', כי עקר ראש השנה הוא לגלות מלכותו יתברך שהיא בחינת אמונה כידוע, כי אי אפשר לקבל מלכותו יתברך כי אם על ידי אמונה ועל ידי זה משלימין כל הבריאה שעקר שלמותה על ידי האדם שנברא ביום זה כנ"ל. ועל כן אומרים בראש השנה, 'זה היום תחלת מעשיך', אף על פי שרב הבריאה נברא בחמשה ימים הראשונים מכ"ה אלול עד ראש השנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אך מאחר שבראש השנה נברא האדם שבשבילו נברא הכל והוא מתקן ומשלים הכל על כן נחשב כאלו כל הבריאה נברא ביום זה. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בתשרי נברא העולם מחמת שבו נברא האדם שהוא העקר (וכמובא מזה) כי הוא משלים הכל וכנ"ל. ועקר האמונה אי אפשר לקבל כי אם על ידי צדיקי הדור שהם שומרי הברית באמת, כי אמונה תלויה בברית, (כמו שמבאר בסימן לא הנ"ל), על כן צריכין לנסע לצדיקי אמת על ראש השנה. כדי לזכות על ידם לאמונה שלמה שזה עקר ראש השנה כנ"ל, כי צדיק הוא מאן דנטיר ברית:
והנה מבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי תקון הברית זוכין לעשות נפשות וכו', כי זוכין לאהבה וכסופין דקדשה שהם יקרים מאד שעל ידי זה עושין נפשות שהם בחינת נקדות לאותיות התורה שעל ידי זה עקר הצטרפותן וזווגן של אותיות התורה לעשות איזה פעלה ועין שם כל זה היטב, ועין במה שנדפס סמוך לזה בלשון המתחיל "זווגן והצטרפותן של האותיות וכו'", עין שם. וזהו, יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו'. וזהו בחינת גלגולי הנפשות וכו'. וכלל הדבר שמאד יקר הכסופין וההשתוקקות לדבר שבקדשה כי על ידם נתהוה הנפש ונגמר על ידי הדבור ויוצא ומתגלגל, ולפעמים מתגלגל ובא הנפש שבקדשה לתוך הרשע ונופלים לו הרהורי תשובה ותוכל להחזירו למוטב וכן להפך וכו'. וזהו, יש הבל וכו'. הבל הוא הבל פה שמשם יוצאים הנפשות ועל ידי זה יש צדיקים וכו' ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים על ידי שמתגלגל לתוכן הבל קדוש, דהינו נפש מכסופין טובים וכו':
וזה בחינת שופר של ראש השנה, כי ההבלים של השופר הם בחינת הבלים דקדשה, בחינת נפשות קדושות שעל ידי זה חוזרים הרשעים בתשובה כנ"ל שזה צריכין בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. וכל זה מקבלין מצדיקי האמת שאנו נוסעים אליהם ומקשרים עצמנו להם, כי הם בחינת בעלי נפש שמהם נמשכין כל הנפשות וההבלים דקדשה שעל ידי זה יכולין להחזיר כל הרשעים בתשובה וזהו בחינת שופר של איל שהוא אילו של יצחק שנעקד על גבי המזבח כדי שיזכר לנו זכות עקדתו, הינו כי עקר זכות עקדת יצחק הוא בחינת רצון וכסופין דקדשה שזה היה עקר מעלת הנסיון של אברהם ויצחק, כי עקר הזכות הוא מה שנתרצו לשחט ולמות על קדוש ה' ועל ידי שנתרצו לזה ברצון שלם באמת נחשב כאלו נשחט ונקרב על גבי המזבח אף על פי שבאמת לא שלח ידו אליו ולא עשה לו מאומה נמצא שעקר זכות העקדה הוא רק רצון וכסופין דקדשה. ומחמת שיצחק זכה אז לכסופין קדושים כאלה באמת במסירת נפש כזה משם נמשך קדשת נפשות ישראל שיצאו ממנו שיש בכל אחד ואחד מישראל נפש קדושה שמרצה למסר נפשו על קדוש ה' תמיד. נמצא שכל אחד מישראל נפשו ורצונו חזק תמיד לה' יתברך כי כל אחד מישראל מוכן למות על קדוש ה', כי בפנימיות נפשו רצונו חזק מאד מאד לה' יתברך וזה מחמת שכלנו בני יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח ורצה למות בשבילו יתברך. ופנימיות ההבל והרצון הזה אנו ממשיכין לתוך השופר שהוא בחינת שופר של אילו של יצחק שאז בשעת העקדה נתקדש האיל תחתיו ואז נתקדש קרנו לשופר שישראל זרעו של יצחק יזכו להמשיך פנימיות ההבלים והנפשות דקדשה המשרשים בהם מיצחק, ימשכו ויוציאו אותם לחוץ על ידי השופר הקדוש שהוא כלול מכל ההבלים והקולות, כמו כמו שאיתא בזהר הקדוש. אתר דכל קלין נפקין מנה אקרי שופר ועל ידי שמוציאין פנימיות הנפש שהם בחינת הבלים דקדשה מתוך השופר על ידי זה חוזרים כלם בתשובה, כי אלו ההבלים דקדשה הם בחינת נפשות קדושות שיש להם כח לילך ולהתגלגל ולהחזיר כל העולם בתשובה שזה צריכין בראש השנה וכמבאר בהתורה הנ"ל גדל הכח של ההבלים דקדשה להחזיר רשעים בתשובה כנ"ל:
וזה בחינת תקיעה שברים תרועה תקיעה. תקיעה היא בחינת תקיעת כף בחינת התקשרות אל הצדיקים אמתיים שמהם מקבלין הנפשות וההבלים דקדשה כנ"ל. כי כל נפשות ישראל צריכין לקבל כח ההבלים דקדשה מצדיקי הדור כנ"ל וזה בחינת תקיעה לשון תקיעת כף שהוא לשון התקשרות. כמו שכתוב, כל העמים תקעו כף, שפרש רש"י התחברו יחד, הינו שיתערבו ויתקשרו יחד להריע לאלקים וכו'. שברים זה בחינת לב נשבר ונדכא, בחינת השתוקקות וכסופין חזקים לה' יתברך שעל ידי זה לבו נשבר תמיד מחמת גדל הכסופין והגעגועים שמתגעגע ברצון חזק לה' יתברך. וזהו בחינת תרועה לשון אהבה והשתוקקות לה' יתברך, כמו שכתוב, לא הביט און ביעקב וכו' ותרועת מלך בו. ופרש רש"י, לשון חבה ורעות, הינו בחינת אהבה ורצון בחינת אהבה והשתוקקות לה' יתברך בבחינת כי חולת אהבה אני, כמובא בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת תקיעה אחרונה, לחזר ולקשר כל העולם להכסופין והנפשות וההבלים דקדשה כדי להחזיר כלם למוטב. בבחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו'. כי תקיעה הראשונה היא לקשר עצמנו לצדיקי אמת כדי לקבל מהם ההבלים והנפשות דקדשה כנ"ל. ותקיעה אחרונה היא כדי לקשר אלינו גם כל העולם שכלם יקבלו אלו ההבלים והנפשות דקדשה כדי שכלם ישובו לה' יתברך על ידי זה ויקבלו על מלכותו עליהם בבחינת כל העמים תקעו כף וכו':
וזה בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות שאנו אומרים בתפלה בראש השנה. כי מבאר בהתורה הנ"ל שצריכין להוציא הכסופין דקדשה בפיו כדי שתצא הנפש מכח אל הפעל ועל זה נתתקן סדר התפלות, עין שם. וזה בחינת מלכיות וכו' שאנו מוציאין הכסופין דקדשה בפינו. כי מלכיות הוא שאנו מקבלין על מלכותו עלינו ואנו מתפללין שתתגלה מלכותו על כל העולם שזה עקר הכסופין דקדשה שצריכין לכסף ולהשתוקק תמיד לקבל על מלכותו עליו באהבה ולהוציא אלו הכסופין בפיו כנ"ל ואז יש כח לאלו הבלים לילך ולעורר כל העולם לתשובה שזהו בחינת תקיעת שופר כנ"ל. וזהו בחינת זכרונות שאז אנו מתפללין שיזכר לנו בריתו אשר כרת עם אבותינו ומזכירין כל הפסוקים שמדברים מזה כמו שכתוב, וישמע אלקים את נאקתם ויזכר להם בריתו וכו'. ונאמר:
וזכרתי את בריתי יעקוב וכו'. וחותמין, ועקדת יצחק לזרעו וכו' תזכר ברוך וכו' זוכר הברית, הינו כי עתה מתפללין שימשיך עלינו זכות שמירת הברית של אבותינו הצדיקים כדי שעל ידי זה לא יהיה כח לההבלים דסטרא אחרא הנעשין מכסופין רעים שלא יהיה להם כח לבלבל העולם להחטיא חס ושלום, על ידי הבליהם הרעים בבחינת יש הבל וכו' כנ"ל, כי זכות תקון הברית של אבותינו יתגבר ויעלה לפניו יתברך עד שעל ידי זה יתבררו ויעלו כל ההבלים דקדשה של הכסופין הקדושים של ישראל, וכל ההבלים דסטרא אחרא של הכסופין רעים יתבטלו לפניהם כאין וכאפס. ועל כן מתחילין פסוקי זכרונות בענין נח, כמו שאומרים, וגם את נח באהבה זכרת וכו', כמו שכתוב, ויזכר אלקים את נח וכו' וכל אשר אתו בתבה ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים. כי ה' יתברך צוה את נח שיכנס בתבה להיות נסגר שם מפני מי המבול אף על פי שהרבה רוח והצלה לפניו. אך הענין מבאר היטב על פי הנ"ל, כי מחמת שהדור קלקלו את מעשיהם מאד והלכו אחר תאותיהם וכסופיהם הרעים עד שהיה העולם מלא מהבלים רעים הנעשים מכסופין רעים עד שלא היה אפשר להעולם להתקים על כן הביא עליהם את מי המבול. ואז הכרח נח לכנס לתבה ולהסגר שם כדי שלא יקבל וישאב הבלים רעים של העולם של כסופין רעים שזהו עקר בחינת רוח רעה שהיה שולט על העולם אז, הינו רוח רעה ממש הנעשה מכסופין רעים שמחמת זה הכרח לסגר בתבה כדי להסתיר עצמו מהבלים רעים שהם רוח רעה הנעשה מכסופין רעים שעל ידי זה היה עקר חרבן העולם אז, וכמבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי כסופין רעים נעשין נפשות שהם בחינת נקדות ומצירין האותיות לרע בבחינת לא זכה נעשית לו סם מות רחמנא לצלן, ועל ידי זה החריבו העולם אז. ונח הצרך להסתר מהם בתבה כדי שלא ישלטו בו ההבלים רעים כנ"ל:
וזהו ענין מה שאיתא בזהר שבעדן עקתא צריכין להתחבא, הינו כנ"ל שעקר כל הצרות רחמנא לצלן, נמשכין מנפשות רעות הנעשין מכסופין רעים שעל ידי זה נצטירין אותיות התורה להפך חס ושלום, כנ"ל ועל כן צריכין להתחבא בחדר כדי שלא ישאב מההבלים רעים שהם בחינת רוח רעה רחמנא לצלן, וכמו שכתוב: לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד כי יעבר זעם. כי צריכין לסגר עצמו בחדרו עד יעבר זעם וחרון אף שנעשה מהבלים רעים וכנ"ל. וה' יתברך ברחמיו זכר אז את נח הצדיק שהיה בתבה ויעבר אלקים רוח על הארץ. ופרש רש"י, רוח ניחא וכו'. הינו שברחמיו נתן כח שיתגברו ההבלים דקדשה של נח וכל אשר אתו בתבה שהם בחינת רוח טובה רוח ניחא ועל ידי זה וישכו המים ונתבטלו מי המבול שעקר שליטתם היה על ידי הרוח רעה של הכסופין רעים וכנ"ל. ועל זה אנו מתפללין שגם עתה ירחם עלינו ויזכר את כל ההבלים דקדשה של ישראל של הכסופין טובים ויברר אותם מההבלים דסטרא אחרא של הכסופין רעים שלא יהיה להם כח לשלט עליהם לבלבל את העולם חס ושלום, בפרט כי עתה יש לנו על מה לסמך, כי כבר היה לנו צדיקים גדולים ונוראים ששמרו את הברית בתכלית ואנו מבקשים שיזכר לנו זכותם שזהו ענין כל פסוקי זכרונות שאומרים אחר כך שיזכר לנו ברית אבותינו וחותמין ועקדת יצחק וכו', כי עקדת יצחק היא עקר בחינת כסופין טובין שמסר נפשו בחשק נמרץ באמת לעשות רצונו יתברך שמשם נשרש הנקדה קדושה בלב כל אחד מישראל לכסף ולחשק לה' יתברך במסירת נפש וכנ"ל ועל כן אנו מבקשים שיזכר לנו כל זה כדי שיתגברו ההבלים דקדשה בכח הצדיקים שומרי הברית ויעלו לפניו לרצון ויהיה להם כח להחזיר כל העולם בתשובה. ולא יהיה כח לההבלים רעים שהם בחינת מי המבול לשלט עליהם לבלבל את העולם חס ושלום. וזהו עקר בחינת זכירה שאנו מתפללין שיזכר לנו זכות אבותינו ועקדת יצחק וכו', דהינו שלא יבלבלו ההבלים רעים חס ושלום, כי בודאי אין שכחה לפניו יתברך אך כשחס ושלום מתגברין ההבלים רעים כנגד ההבלים טובים זהו בחינת שכחה שהיא בחינת עננין דמכסין על עינין, דהינו שאין הטוב נכר חס ושלום מחמת שחופה עליו הרע חס ושלום, אבל אנו באין בכח אבותינו ששמרו הברית בתכלית ואנו מזכירין אותו יתברך שגם בדור המבול שהיה הדור כלו רע ולא היה רק נח יחיד בעולם ולא היה אז זכות צדיקים קדושים כאלו, אף על פי כן חמל ה' יתברך וזכר את נח והגביר ההבלים דקדשה שלו על מי המבול:
וכל שכן עתה שישראל בכלל רבם ככלם נכספין מאד מאד לה' יתברך בכסופין גדולים במסירת נפש וכבר היה לנו צדיקים קדושים כאלו מימות אבותינו עד עתה שבזכותם בודאי ראוי שיתבטלו כל ההבלים רעים בעולם ויהיו כאין וכאפס, ויתגברו ויתחזקו ההבלים דקדשה של הכסופין טובים עד שיחזירו כל העולם בתשובה שזהו כל ענין ראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה וכנ"ל. וזהו בחינת שופרות כי אחר כך אנו מתפללין שילכו ההבלים דקדשה ויעוררו גם כל העולם כלו בתשובה שזהו בחינת פסוקי שופרות, כי זהו עקר בחינת קבלת התורה על ידי קול שופר שמשה רבנו בעצם כחו המשיך כח ההבלים דקדשה שהם בחינת נפשות קדושות שעל ידי זה נצטירו אותיות התורה לטוב ועל ידי זה זכה לתן את התורה אז. כי באמת התורה היתה במציאות גם קדם לזה, כי התורה קדמה לעולם, אך אותיות התורה אין להם ציור ופעלה כי אם כפי הנקדות הנעשין על ידי הכסופין וכו', כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם. ועל כן לא נתנה התורה עד שבא משה, כי אז נזדככו ישראל בכחו של משה עד שהתגברו הכסופין דקדשה שלהם וצירו אותיות התורה לטוב ועל כן נתנה התורה בקול שופר שהוא בחינת הבלים דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת וקול שופר חזק מאד וכו'. חזק מאד דיקא, דהינו שקול השופר שהוא הבלים דקדשה היה הולך ומתחזק מאד כדי להכניע ולשבר כל ההבלים דסטרא אחרא שלא יהיה להם כח לציר אותיות התורה חס ושלום להפך כנ"ל. ועל כן מתפללין אחר פסוקי שופרות שיקבץ כל הנדחים. וכמו שכתוב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים והנדחים וכו'. כי זה עקר ברכת שופרות שיתגברו ההבלים דקדשה של השופר וילכו ויתפשטו בעולם עד שיחזירו כל העולם בתשובה ויקבצו כל הנדחים והאובדים להחזירם כלם אל הקדשה, והכל בכח ההבלים דקדשה וכנ"ל:
וזהו בחינת מה שמבקשין בראש השנה על חיים, כמו שאומרים:
זכרנו לחיים וכו' וכתבנו בספר החיים וכו'. וכן הרבה, הינו שאנו מבקשין שנזכה לציר אותיות התורה לטוב על ידי הנפשות הנעשים מכסופין טובים שזהו בחינת זכה נעשה לו סם חיים, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת שלשה ספרים הנפתחין בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבין לאלתר לחיים, רשעים וכו', בינונים תלויים עד יום הכפורים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כי הצדיקים שיש להם כסופין טובים וקדושים שמהם נעשים נפשות ונקדות טובות ונצטירים אותיות התורה לטוב בבחינת זכה נעשה לו סם חיים. על כן בודאי הם נכתבין לאלתר לחיים, כי הם נכתבין ממילא לחיים מאחר שהם מצירין אותיות התורה לטוב בבחינת סם חיים וכנ"ל. וכן להפך רשעים שעושין נפשות ונקדות לא טובות מכסופין רעים על כן הם נכתבין תכף למיתה מאחר שמצירין אותיות התורה להפך בבחינת לא זכה נעשה לו סם מות, כמו שמבאר שם, עין שם היטב. בינונים תלויים ועומדים עד יום כפור, כי בינונים הוא שיש בהם טוב ורע שלפעמים מחבר בהם נפשות קדושות שהם כסופין טובין ולפעמים להפך, על כן הם תלויים ועומדים עד יום כפור אם יחזרו בתשובה, הינו שצריכין להתגבר בכל עשרת ימי תשובה להגביר הכסופין טובים על הכסופין רעים, שזהו עקר התשובה להגביר הטוב על הרע עד שיתגברו הנפשות קדושות ויצירו האותיות לטוב בבחינת סם חיים. ועל ידי זה יזכו גם כן להיות נכתבין ונחתמים בספר החיים וכנ"ל. ועל כן גמר החתימה ביום הכפורים, כי אז הוא בחינת קבלת התורה. כי ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות שנאמר בהם טוב, כי אז נצטירו אותיות התורה לטוב, שזהו עקר בחינת קבלת התורה כנ"ל. ועל כן אז הוא מחילת עונות, כי עקר פגם כל העונות הוא שעל ידי העונות הנעשים על ידי תאות וכסופין רעים, פגם באותיות התורה וציר אותם להפך, אבל ביום הכפורים שאז הוא גמר קבלת התורה, אז זוכים על ידי התשובה לחזר ולתקן הפגם של העונות ולציר אותיות התורה לטוב, ועל כן בינונים תלויים ועומדים עד יום הכפורים שאז יש להם כח לחזר ולציר אותיות התורה לטוב כנ"ל. כי עקר התשובה הוא בחינת כסופין טובים, כי עקר התשובה היא החרטה שמתחרט על העברה והלואי שלא היה עושה אותה שזהו רק רצון וכסופין טובים ועל ידי זה מוחל לו ה' יתברך, כי עקר הוא הכסופין שעל ידי זה מצירין אותיות התורה לטוב ועל ידי זה נתתקן הכל:
וזה בחינת סכה שעושין אחר ראש השנה ויום הכפורים, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שמי שהוא במדרגת אברהם, דהינו שעושה נפשות טובות על ידי כסופין טובים אזי כל אכילתו בבחינת לחם הפנים בחינת לחם חם וכו' ואזי כל הכוכבים ומזלות וכל העכו"ם טורחים בשביל פרנסתו בבחינת לחמנו הם סר צלם וכו' כי מראה חמה עמקה מן הצל וכו', עין שם כל זה היטב, וזה בחינת מצות סכה שהיא צלא קדישא צלא דמהימנותא שעל ידי זה מכניעין בחינת הצל דסטרא אחרא בבחינת לחמנו הם סר צלם כנ"ל, וזה זוכין אחר ראש השנה ויום הכפורים שאז היה כל עסקנו להמשיך בעולם הבלים דקדשה שהם בחינת נפשות קדושות העולים מהבלים של השופר ושל כל הקולות והצעקות שצועקין ישראל בראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה שעל ידי זה עקר התעוררות התשובה באלו הימים וכנ"ל. ועל כן כל העבודה של יום הכפורים הוא על ידי הכהן הגדול שהוא בחינת צדיק הדור שהוא בחינת תכלית שמירת הברית בשלמות, כי הכהן הגדול מצוה על קדשת הברית יותר מכל ישראל, כי אסור אפלו באלמנה (וכמבאר במקום אחר), כי עקר אלו הנפשות שהם בחינת כסופין טובים נמשכין על ידי הצדיק שומר הברית, כמו שמבאר שם, שזהו בחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו', כי הרב נקרא כהן שהוא בבחינת קדשת הברית יותר מכל ישראל, כמו שכתוב, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו, והכהן הגדול מקדש יותר מכלם והוא בבחינת הרב והצדיק שבדור שהוא בתכלית שמירת הברית ועל כן כל העבודה של יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. כי ביום הכפורים אז הוא גמר החתימה לחיים. שאז צריכין לגמר התקון הנעשה על ידי הכסופין טובים שהם נפשות והבלים דקדשה שעל ידי זה מצירין אותיות התורה לטוב בבחינת סם חיים שזהו בחינת ספר החיים שנכתבין ונחתמין בו בראש השנה ויום הכפורים לחיים. שזה נעשה על ידי שמצירין אותיות התורה לחיים על ידי הבלים ונפשות הנעשין מכסופין טובים של ישראל שנתעוררין באלו הימים וכנ"ל. על כן אז ביום הכפורים עקר התקון על ידי הכהן הגדול שהוא בבחינת קדשת הברית, כי עקר אלו הנפשות יוצאין על ידי הצדיק שהוא בבחינת שמירת הברית כנ"ל. וזה שאומרים בתחלת יום הכפורים, אור זרע לצדיק וכו', שהוא בחינת תקון הברית, כמובא. כי אז צריכין להמשיך בחינת תקון הברית מהצדיק האמת שעל ידי זה עקר התקון הנגמר ביום הכפורים על ידי נפשות טובות. וכנ"ל:
ואחר ראש השנה ויום הכפורים שאז זכינו לבחינת מדרגת אברהם שהיה בעל נפש וכו', דהינו לעשות נפשות טובות על ידי כסופין טובים, על כן אז עושין סכה הקדושה שהיא צלא קדישא שעקר מצותה היא האכילה בתוכה ושאר הצטרכות האדם, כי אז זוכין שיהיה האכילה והפרנסה בבחינת לחם הפנים כנ"ל שזה זוכין על ידי בחינת אברהם על ידי כסופין טובים כנ"ל בבחינת לחם חם - לחמנו הם סר צלם וכו' כנ"ל שזהו בחינת סכה שהיא צלא קדישא, שמכניע ומבטל צלם של העכו"ם בבחינת לחמנו הם סר צלם וכנ"ל. כי סכה הוא בבחינת אברהם איש החסד שזכה לכהנה, כמו שכתוב, אתה כהן לעולם, שהוא בחינת אהרן הכהן איש החסד שבזכותו היו הענני כבוד שהם בבחינת סכה שהוא אהבה וחסד בחינת השתוקקות וכסופין דקדשה שהיה לנו באלו הימים הנוראים שעל ידי זה אנו זוכין לצל הקדוש הזה של הסכה שהוא מכניע הצל שלהם, שאז האכילה בקדשה בבחינת לחם הפנים ואז כל העכו"ם טורחין בשביל פרנסותינו וכו'. ובשביל זה מקריבין בסכות שבעים פרים כנגד השבעים אמות כי עתה יש לנו שלום גדול עמהם בבחינת סכת שלום כי כלם טורחין בשביל פרנסתנו, כי ההבלים והנפשות דקדשה התגברו כל כך והמשיכו כל כך התעוררות התשובה בעולם עד שאפלו להעכו"ם הגיע מזה התעוררות עד שנודע להם במקום שהם שהעקר הם ישראל ושעקר תכליתם לטרח עבור פרנסת ישראל ועל כן אנו מקריבין בשבילם קרבנות, כי אנו צריכים אותם כדי שיטרחו בשביל פרנסתנו. וזהו בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו. 'כהני ה'' דיקא בחינת כהן איש החסד שהוא בחינת אברהם שהיה בעל נפש שנעשה מחסד ואהבה והשתוקקות שזהו בחינת סכה שעל ידי זה העכו"ם טורחין בשביל פרנסתנו בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וכנ"ל:
ואז מכניסין הפרנסה מחוץ לפנים בבחינת אית לן בירא בדברא עיילא לה למתא וכו', עין שם בסוף התורה היטב, וזהו בחינת סכה שעל ידי זה העכו"ם טורחין בשביל פרנסתנו כנ"ל ואז מכניסין הפרנסה מחוץ לפנים שכל זה הוא בחינת סכה, כי הסכה היא בבחינת ממצע בין חוץ לפנים, דהינו בין בית ושדה, כי הבית מקף מחצות לגמרי ומקרה היטב, ובשדה ובחוץ אין שם שום מחצות, והסכה היא ממצע ביניהם, כי זה עקר מצות סכה לצאת מדירת קבע ולישב בדירת ארעי שהם מחצות הסכה שאינם מקרים היטב והאויר מבחוץ נמשך לתוכה, נמצא שהסכה ממצע בין בית וחוץ, כי זה עקר בחינת סכה להכניס האכילה והפרנסה מחוץ לפנים לתוך הבית. וזה בחינת וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה, 'באספך מן השדה' דיקא, הינו כשצריכין לאסף ולהכניס את הפרנסה והאכילה מן השדה לתוך הבית, דהינו מחוץ לפנים אז צריכין לעשות סכה שהיא ממצע בין חוץ לפנים שעל ידי מצוה זאת מכניסין גם ברוחניות כל השפע והאכילה והפרנסה מחוץ לפנים, דהינו מהעכו"ם והרשעים לישראל בבחינת עיילא לה למתא שנעשה על ידי החבלים דקדשה בחינת אפשילו לי חבלי וכו', (כמבאר שם בהתורה הנ"ל) שהם בחינת בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה, שהם בחינת סכה שהוא בחינת עבתות אהבה וחסד בין ישראל לאביהם שבשמים, כי אז עקר ההתחברות והאהבה, כי סכה בחינת אהבה וחסד בחינת חבוק יד ימין כידוע וכמובא בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר:
ועקר מצות סכה היא הסכך, דהינו שלא לכסות המחצות בתקרה שלמה כמו בית רק לעשות כסוי וסכך העשוי לצל שיש בו חלל ואויר, הינו כי בזה אנו מראין מה שפעלנו בראש השנה ויום הכפורים להגביר ההבלים דקדשה כל כך עד שיעוררו כל העולם בתשובה בבחינת יש הבל וכו' עכשו אנו צריכין לצאת דיקא מהבית שמכסה היטב אל הסכה שיש בה חללים הרבה בהסכך כדי לשאב דרך שם מהאוירים וההבלים דקדשה של הכסופין טובים שנמשכו על ידי התקיעות ועל ידי רבוי התפלות והצעקות שבאלו הימים הנוראים. כי בכל השנה צריך שיהיה עקר ישיבתו של האדם בביתו דיקא כדי להתחבא ולהסתיר עצמו מהבלים דהאי עלמא שמתפשטין באויר שרבם הם הבל מעשה תעתועים של רדיפת העולם הזה. אבל עכשו באלו הימים הנוראים התגברו כל כך ההבלים דקדשה של ישראל עד שאנו צריכין דיקא לצאת משם אל הסכה העשויה לצל שאינה מכסה היטב רק יש בה חללים הרבה בהסכך, כי אנו צריכין עתה דיקא לשאב מההבלים והאוירים קדושים הנמשכין דרך הסכך כי דרך שם נמשכין רק הבלים קדושים של התקיעות והתפלות ישראל שהם מתגברים באלו הימים כנ"ל. כי סכה היא בחינת אמא דמסככא על בנין, דהינו שהשכינה מסככת ומגנה עלינו מהבלים דהאי עלמא שהם הבלים רעים וכסופין רעים שלא ישלטו עלינו כלל רק שיהיה נמשכין עלינו דרך נקבי הסכך הבלים דקדשה של התקיעות ותפלות ישראל וכנ"ל:
וזה ארבעה מינים שנוטלין בסכות שבהם מתקנים בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס, המובא בהתורה הנ"ל, עין שם שאלו הארבעה בחינות נמצאין בכל דור שהם הרוצים לגשת אל הקדש ולהתקרב לצדיקי הדור שיש בהם ארבע בחינות, עין שם. והם נקראים נכנסין לפרדס שגדלין בו מיני אילנות על כן על ידי אלו הארבעה מינים שהם מיני אילנות הנאחזין בשמו הקדוש יתברך על ידי זה מעלין ומתקנים אלו הארבע בחינות. כי אלו הארבעה שנכנסו לפרדס הם רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום ובן עזאי ובן זומא הציץ ונפגע הציץ ומת ואחר קצץ בנטיעות. וזהו בחינת הארבעה מינים שהם כנגד ארבע כתות שבישראל, כמובא, כי אתרוג יש בו טעם וריח כנגד בעלי תורה ומצות שיש להם כל השלמות שזהו בחינת רבי עקיבא שזכה לשלמות ונכנס בשלום וכו'. ולולב והדסים שזה יש בו טעם ולא ריח וזה ריח ולא טעם זה בחינת בן עזאי ובן זומא שלא היו בתכלית השלמות, אף על פי שהיו צדיקים גדולים על כן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת. ואחר קצץ בנטיעות זה בחינת פושעי ישראל בחינת ערבי נחל שאין בהם לא ריח ולא טעם. ואנו מחברין כל אלו הארבעה מינים יחד עם האתרוג ועל ידי זה נכללין ונתחברין יחד כדי להשיבם כלם אל הקדשה על ידי שמתגברין ההבלים דקדשה שהם נפשות קדושות שעל ידי זה נמשכין נקדות טובות להאותיות ונצטירין האותיות לטוב וכו', שכל זה הוא בחינת תקון הארבעה שנכנסו לפרדס שעקר הפגם של אותן שלא יצאו בשלום היה על ידי שלא צירו האותיות היטב לטוב על ידי נפשות קדושות, (עין שם היטב בהתורה הנ"ל, כי אי אפשר לחזר בכל פעם דבריו הקדושים זכרונו לברכה) ועל כן עתה אחר ראש השנה ויום הכפורים שמתגברין ההבלים והנפשות דקדשה שהם בחינת נקדות קדושות לציר אותיות התורה לטוב על ידי זה נתתקנין כל הארבע בחינות הנ"ל שהם בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שזהו בחינת הארבעה מינים שאנו לוקחין עתה בסכות וכנ"ל:
וזה בחינת הנענועים שמנענעין בהארבעה מינים לכל ארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה. כי עקר הנענועים הם באויר, הינו שעל ידי הנענועים הקדושים בכל הרוחות אלו ממשיכין עלינו ההבלים והאוירים הקדושים שהם נפשות הקדושות כדי לציר אותיות התורה לטוב כדי לתקן כל הכתות שבישראל שהם בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שהם בחינת ארבעה מינים כנ"ל, כי מנענעין האויר בארבעה מינים ומגרשין כל האוירים וההבלים רעים וממשיכין רק הבלים ואוירים קדושים שהם נפשות ונקדות קדושות הנעשין בראש השנה ויום הכפורים מהתפלות והתקיעות וכנ"ל:
ועל כן נוהגין על פי האר"י ז"ל לעשות הנענועים בסכה, כי שם בסכה שולט האויר הקדוש דרך נקבי הסכך ושם אנו ממשיכין עלינו האויר הקדוש הזה על ידי הנענועים וכנ"ל. וזה שמנענעים ב'הודו לה'' תחלה וסוף, כי עקר התקון על ידי בחינת החסד שהוא בחינת חסד המתגלה בפומא דאמה שהוא בחינת אהבה והשתוקקות וכסופין טובים שזהו בחינת רבוי החסדים הגדולים הנמשכין אלו הימים, כמובא בכונות האר"י ז"ל, הינו חסד ואהבה והשתוקקות וכסופין טובים לה' יתברך שעל ידי זה כל התקונים הנעשים באלו הימים כי הם בחינת נפשות ונקדות טובות שהם מצירין אותיות התורה לטוב לעשות פעלות טובות בעולם שעל ידי זה נתתקן ונשלם הכל וכנ"ל:
וכל זה אנו צריכין באלו הימים קדם שמיני עצרת שהוא שמחת תורה שאז מסימין ומתחילין התורה, הינו כי מחמת שעתה הם הימים שאנו צריכין להשלים את התורה שקרינו בה בכל השנה ולחזר להתחלה על כן אנו עוסקין בכל התקונים הנ"ל שעל ידי זה אנו מצירין אותיות התורה לטוב בבחינת סם החיים כדי שכל התורה שעסקנו בה בכל השנה תהיה מצטירת ומצטרפת לטוב. וכן נזכה להתחיל את התורה לקרותה על ידי נקדות טובות שתהיה התורה מעתה מצטירת ומצטרפת תמיד רק לטוב ולחיים ולשלום שעל ידי זה יתתקן כל העולם, כי כל העולם ומלאו מתנהג ומתקים על ידי התורה וכפי הציור שאנו מצירין ומצרפין אותיות התורה על ידי הכסופין כן מתנהג העולם לטוב או להפך חס ושלום, על כן חמל עלינו ה' יתברך ברחמיו המרבים וזכנו על ידי חכמיו הקדושים שסדרו לנו לסים ולהתחיל התורה ביום גמר התקון של ראש השנה ויום הכפורים שהוא שמיני עצרת ושמחת תורה כדי שעל ידי ההבלים קדושים של ראש השנה ויום הכפורים שהם נפשות קדושות שמהם נעשין נקדות קדושות תהיה מצטירת ומצטרפת כל התורה לטוב, הן כל מה שקרינו בכל השנה כלה שאנו מסימין אותה עתה, הן מה שאנו עתידין לקרות בכל השנה הבאה עלינו לטובה שאנו מתחילין עתה, הכל יהיה מצטיר ומצטרף לטוב ולחיים על ידי ההבלים דקדשה של אלו הימים הנוראים שבהם מתגברין ישראל בהבלים הרבה דקדשה וכו' וכנ"ל:
ועל כן נקרא שמיני עצרת לשון כניסה ואסיפה, כי אז כונסין ומאספין כל אותיות התורה לצירם לטוב על ידי הנפשות והנקדות טובות שנעשו בראש השנה ויום הכפורים כנ"ל, כי קדם שממשיכין נקדות טובות אזי אין להאותיות שום קשר וחבור רק על ידי הנקדות טובות על ידי זה הם מזדוגין ומתחברין ומתאספים לעשות פעלות טובות על כן נקרא עצרת לשון כניסה ואסיפה:
שיך לעיל:
כי הארבעה מינים הם בחינת ארבע אותיות השם, שהם בחינת טעמים נקדות תגים אותיות שעל ידי זה ממשיכין נקדות טובות להאותיות על ידי ההבלים קדושים כנ"ל. כי עקר התקון ממשיכין משרש האותיות והנקדות שהם ארבע אותיות השם ששם שרש כל הטעמים נקדות תגים אותיות. ועל ידי הארבעה מינים הקדושים שנאחזין שם אנו ממשיכין עלינו התקון משם באלו הימים בכח ההבלים דקדשה שמהם נעשין נקדות קדושות לציר אותיות התורה לטוב כנ"ל. כי כשהאותיות מזדוגין ומתחברין יחד על ידי כסופין טובים שמהם נעשין נקדות טובות להאותיות כנ"ל, אז נכללין כל הארבע בחינות טעמים נקדות תגים אותיות יחד שזהו בחינת ארבעה מינים שעל ידי זה שלמות תקון כל העולמות כידוע וכנ"ל:
והנה כל דברינו אלה הם בנויים על התורה 'אית לן בירא בדברא' בסימן לא. ומבאר שם בסוף שהתורה הזאת נאמרה על פסוק ויסב אלקים, אין הסבה אלא סעדה וכו', עין שם. אך לא זכינו לקבל ממנו גמר באור הפסוק על פי התורה הזאת. והנראה לעניות דעתי בזה הוא כי ויסב אלקים הוא בחינת סעדה כנ"ל, הינו בחינת האכילה והפרנסה שצריכין להכניסה מחוץ לפנים כנ"ל. וזה נעשה על ידי דרך המדבר ים סוף וחמשים וכו'. המדבר זה בחינת אמונה שתלויה בדבור שצריכין לדבר האמונה הקדושה בפה מלא, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, האמונה תולה בפה של אדם וכו'. וזה בחינת ים סוף, כי אמונה בחינת הדבור, בחינת מלכות היא בחינת ים שכל הנחלים הולכים לתוכה כידוע, וזה בחינת סוף, כי הוא בחינת אחרית וסוף ושלמות של כל המדות ושל כל הבריאה כלה, כמובא שם בהתורה הנ"ל בחינת בא חבקוק והעמידן על אמונה וכו'. וחמשים וכו' ופרש רש"י מזינים זה בחינת תקון הברית שזה עקר הכלי זין בחינת חגור חרבך על ירך גבור וכו'. הינו על ידי תקון הברית שעל ידי זה זוכין לאמונה בחינת שבת על ידי זה זוכין להכניס הפרנסה לפנים לישראל. שזהו בחינת ויסב אלקים את העם כנ"ל:
גם 'המדבר ים סוף' מרמז על הנפשות טובות הנעשין מכסופין טובים שעקר יציאתן אל הפעל הוא על ידי הדבור, כמו שמבאר שם. וזהו גם כן בחינת ים סוף, כי הם בחינת סוף ושלמות של כל הדברים, כי הם מצירין אותיות התורה לטוב שעל ידי זה נגמרין ונשלמין כל הדברים לטוב. ובאמת הכל אחד, כי תקון האמונה ותקון אלו הנקדות טובות הנעשין מהנפשות וכסופין טובים הכל אחד, כי כל מה שיש להאדם אמונה ביותר בודאי הוא כוסף ומשתוקק ביותר ויותר כסופים טובים, כי יודע שאין שום תכלית בעולם כי אם לעשות רצונו יתברך רק שיש לו מניעות ועכובים רבים על זה, על כן בודאי הוא כוסף וחומד ומשתוקק בכל עת מתי יזכה להגיע לזה להיות כרצונו יתברך באמת. ובשביל זה אמונה היא שלמות כל הדברים, וכל התורה וכל הברכות וההשפעות הכל אינו נשלם כי אם על ידי אמונה, כמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל. כי על ידי אמונה שנמשך על ידי כח הצדיק על ידי תקון הברית על ידי זה נעשין נפשות רבות על ידי כסופין טובים שהם בחינת נקדות טובות שמצטירין אותיות התורה לטוב שיעשו פעלות טובות בעולם כנ"ל שזהו עקר תקון ושלמות של התורה ושל כל הדברים שבעולם שמתנהגים ומתקימין על ידה. נמצא שתקון הכסופין טובים ותקון האמונה הכל אחד, כי הם משלימין ומתקנים הכל על ידי שמצירין אותיות התורה לטוב וכנ"ל, ובזה מקשר ומחבר התורה הנ"ל היטב, עין שם:
וזהו שנסמך 'ויסעו מסכת' אחר פסוק 'ויסב אלקים', כי ויסעו מסכת מרמז על מצות סכה הקדושה שזכו ישראל תכף ביציאתן ממצרים שסבבן והקיפן בענני כבוד שהם בחינת סכה וכו', כמו שכתוב שם תכף בפרשה, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו'. וכל זה נסמך לפסוק ויסב אלקים שהוא בחינת אכילה ופרנסה להכניס הפרנסה מחוץ לפנים, כי זה זוכין על ידי מצות סכה שעל ידי זה מכניסין הפרנסה מחוץ לפנים כנ"ל:
ונחזר לענין שומרים:
וזה בחינת מה שהשוכר דינו, כמו שכתוב שם שחיב בגנבה ואבדה ופטור באונסין, כי עקר השמירה ממזיקי עלמא הוא על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת בעל נפש שממנו נמשכין כל הכסופין דקדשה שהם בחינת הבלים ונפשות טובים שהם מצירין אותיות התורה לטוב. וזה בחינת שיר של פגעים שנאמר שם, יפל מצדך אלף וכו' אליך לא יגש. לא תאנה אליך רעה וכו' על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין כי בי חשק ואפלטהו. 'כי בי חשק' דיקא. שהמזמור מבאר על ידי מה ינצל מכל הפגעים ויזכה לדרך על כל הקלפות והמזיקי עלמא בחינת על שחל ופתן תדרך, הכל יזכה מטעם כי בי חשק וכו'. שעל ידי גדל החשק והכסופין דקדשה שחושק בו יתברך על ידי זה ואפלטהו. כי כל המזיקי עלמא עקר יניקתם מכסופין והבלים רעים שהם נפשות לא טובים, שהם הם המזיקין רחמנא לצלן, כי הם מזיקין בגשמיות ורוחניות בבחינת יש הבל אשר נעשה. כי אלו ההבלים הם בחינת נפשות שהולכים ומעוררים לרע חס ושלום, שמשם כל ההזקות רחמנא לצלן, ועל כן עקר הכנעתם ובטולם הוא על ידי הצדיקים והכשרים שיש להם כסופין טובים שהם נפשות טובים שמעוררים העולם לטוב. שהם מכניעים ומבטלין כל המזיקי עלמא. בבחינת על שחל ופתן תדרך וכו', כי בי חשק ואפלטהו כנ"ל:
ועל כן נקרא הצדיק צופה ושומר, כמו שכתוב, צופה נתתיך. ופרש רש"י, שומר. כי עקר השמירה על ידו. מחמת שעל ידו זוכין לכסופין דקדשה שעל ידי זה עקר השמירה כנ"ל. ואם היו הכל זוכין לזה בשלמות לבחינת צדיק שהוא בחינת ברית עלאה בחינת שמירת הברית בשלמות. בודאי לא היו צריכין שום שמירה בגשמיות כי היו מתבטלים כל המזיקי עלמא על ידי הכסופין והנפשות טובים שנמשכין על ידי הצדיק וכנ"ל. אך עקר השמירה שצריכין שמירה גם בגשמיות זה נמשך מבחינת השלשים ותשע מלאכות שנמשכין מבחינת ברית תתאה שהוא בחינת נער, בחינת עבד שמשם כל העבודות והיגיעות של עסקי העולם הזה שכלם כלולים בשלשים ותשע מלאכות ומשם נמשך שצריכין שמירה גם בגשמיות. כי עקר השלשים ותשע מלאכות נמשכין מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שנגזר אז בזעת אפך תאכל לחם וכו' שהם השלשים ותשע מלאכות כידוע, ועקר פגם עץ הדעת טוב ורע היה בחינת הפגם של הנכנסין לפרדס שלא יצאו בשלום כמו רבי עקיבא, כמובן בתקונים. ועקר הפגם שלהם על ידי שלא צירו אותיות התורה לטוב על ידי כסופין טובים ולא כללו בחינת למדן וצדיק יחד רק עשו פרוד בין בחינת למדן ובין בחינת צדיק, שזהו בחינת מקצץ בנטיעות, כמובן היטב בהתורה הנ"ל, עין שם היטב, שזהו בחינת הפגם של הלומדים החולקים על הצדיקים שאומרים שעקר הוא רק הלמוד בעצמו ואין צריכין להתקרב לצדיקים לתקן מעשיו כלל, ולבסוף זה וזה לא עלתה בידם, כי אחר כך משליכין גם למוד התורה אחר גום כאשר מצוי בעונותינו הרבים בכמה אנשים שבימי נעוריהם עסקו בתורה קצת ואחר כך פרקו על תורה לגמרי וגם קלקלו מעשיהם יותר מעמי הארץ. וכל זה מחמת שלא השגיחו על תקון מעשיהם כלל ולא השתדלו להתקרב לצדיקי אמת. ואמרו שעקר הוא הלמוד. ולבסוף זה וזה לא נתקימה בידם, כי באמת עקר תקון למוד התורה הוא על ידי בחינת צדיק ומי שמפריד בחינת למדן מבחינת צדיק הוא בחינת אחר שקצץ בנטיעות, כי תכלית תורה תשובה ומעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו וכו'. כי בחינת למדן הוא בבחינת ברית תתאה, בחינת עבד שהוא תחת ברית עלאה שהוא בן חורין בחינת אברהם. וכשהלמדן כפוף להצדיק אזי זוכה לציר אותיות התורה לטוב על ידי כח הצדיק שהוא הרב הדומה למלאך ה' צבאות שאותיות התורה מבקשים להצטיר מפיו וכו', כמו שמבאר שם. אבל כשאינו כפוף תחתיו, מכל שכן וכל שכן כשחס ושלום חולק עליו אזי לא זכה נעשה לו סם מות, כי מציר אותיות התורה להפך חס ושלום. הכלל, שעקר התקון של כל העולמות הוא על ידי הצדיקי האמת שהם בתכלית שמירת הברית באמת בשלמות שהוא דיקא זוכה לציר אותיות התורה לטוב שיעשו ויפעלו פעלות טובות בעולם לתקן הכל. ואפלו מי שאינו זוכה לזה לבחינת צדיק בשלמות אף על פי כן אם הוא מכניע את עצמו על כל פנים תחת הצדיק כעבד תחת אדוניו, אזי כל תורתו ולמודו וכל מעשיו מקבלים תקון על ידי הצדיק שמציר הכל לטוב ואזי נאמר עליו גם כן 'זכה נעשה לו סם חיים' על ידי כח הצדיק. אבל להפך שאינו מכניע את עצמו חס ושלום תחת הצדיק, מכל שכן כשחולק עליו חס ושלום, אזי נאמר עליו 'לא זכה' וכו', כי מפריד בחינת למדן מבחינת צדיק שזהו בחינת מקצץ בנטיעות שמשם עקר סטרא דמותא, כי זהו בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע כנ"ל שאז נגזר כי ביום אכלך ממנו וכו' וכנ"ל:
כי עקר השלמות של כל אדם הוא דיקא כשזוכה לשני בחינות ברית הנאמר בהתורה הנ"ל שהם בחינת ברית עלאה וברית תתאה שהם בחינת למדן וצדיק, בחינת מלאך ה' צבאות ומי שזוכה לשני הבחינות האלו אשרי לו. אבל מחמת שרב העולם אין זוכין לבחינת ברית עלאה שהיא בחינת שמירת הברית בתכלית השלמות על כן עקר התקון על ידי התקרבות להצדיק האמת שזכה לזה בשלמות כנ"ל, כי רב העולם אפלו הכשרים הם רק בבחינת ברית תתאה שהוא בחינת למדן בחינת שמירת אסור והתר שזהו בחינת ששת ימי החל שהם בחינת עבד, בחינת ששת ימים תעבד, כי בהם שולטין עבדין דחל שהם השלשים ותשע מלאכות שצריכין לבררם מפגם עץ הדעת טוב ורע על ידי בחינת ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול, טהור וטמא וכו', שהם כנגד ששת ימי המעשה ששם עקר הברור כידוע. אבל עקר שלמות ותקון הברור הוא על ידי שבת שהוא בחינת צדיק האמת שהוא בחינת ברית עלאה שמציר הכל לטוב וכנ"ל:
וכל המשא ומתן והעסקים והמלאכות כלם הם בבחינת ששת ימי החל שהם בבחינת ששה סדרי משנה שהוא בחינת למדן ששם צריכין ברור על ידי השלשים ותשע מלאכות כשזוכין לעשותם בקדשה בבחינת שלשים ותשע מלאכות המשכן. כי מי שזוכה לשמירת הברית בשלמות שהוא בחינת צדיק האמת הוא אין צריך שום יגיעה ומלאכה כלל, כי מלאכתו נעשית על ידי אחרים כמו חסידים הראשונים ורבי שמעון בר יוחאי, שהיתה מלאכתן מתברכת כי היתה תורתם אמנותם, 'אמנותם' דיקא, דהינו שהאמנות של כל המלאכות שהוא מה שצריכין להשלים כל הדברים שמחסרין תקון להשלים אותם על ידי האמנות כנ"ל, זה היה נעשה אצלם ממילא על ידי עסק התורה שעסקו בקדשה יומם ולילה כי זכו תמיד לציר אותיות התורה לטוב שעל ידי זה נתתקן הכל ממילא כמו קדם חטא אדם הראשון שלא היינו צריכין להשלים כל הדברים על ידי השלשים ותשע מלאכות רק הכל היה נשלם על ידי תפלה לבד, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה. אבל מי שאינו זוכה לבחינת צדיק בשלמות אף על פי שהוא איש כשר אזי הוא בבחינת ברית תתאה. ואזי צריך איזה עסק במשא ומתן או מלאכה כדי לברר הדבר מפגם אחיזת עץ הדעת טוב ורע. אבל צריך שיעשה העסק בקדשה ובטהרה על פי התורה כדי שיזכה לבררו, והעקר שצריך לקשר את עצמו לצדיק האמת שהוא בחינת שבת שממנו עקר תכלית שלמות הברור. וכל אחד כפי קרובו אל הצדיק כן פורק מעצמו על המלאכות כי זוכה להשלים הברור על ידי כח הצדיק וכנ"ל. אבל על כל פנים אפלו אם הוא מכרח לעסק באיזה עסק ומלאכה עקר תקונו על ידי הצדיק שהוא בחינת שבת שיכון במחשבתו שעושה העסק כדי שיוכל להחזיק את הצדיק וכדי שיוכל לקבל שבת בכבוד. ואז העסק שלו בקדשה וזוכה לברר ולתקן על ידי העסק שלו תקונים גדולים:
וזה בחינת שמירת השומרים, כי שם צריכין שמירה גשמיות גם כן, כי בבחינת ששת ימי החל ששם צריכין עסק השלשים ותשע מלאכות לברר על ידם כנ"ל, שם צריכין שמירה בגשמיות לשמר ממזיקי עלמא שיונקים מפגם עץ הדעת. כי במקום שצריכין לעשות איזה עסק ומלאכה שם צריכין שמירה גם בגשמיות. אבל אפלו כששומרים בגשמיות עקר כח השמירה נמשך על ידי הצדיק שהוא בחינת שבת שמשם הכסופין דקדשה שמשם עקר השמירה כנ"ל. ויש שני מיני שמירות שמירה מגנבה ואבדה ושמירה מאונסין והם נמשכין מבחינת שמירת ברית עלאה ושמירת ברית תתאה, כי גנבה ואבדה הוא על ידי פגם הדעת, כי הגנב בא בשנה בעת הסתלקות הדעת וכן אבדה בא על ידי הסח הדעת, ועל כן תקונם על ידי בחינת שמירת ברית תתאה שהוא בחינת למדן בתורה שהוא הדעת שעל ידי זה משלים הדעת ונצול ונשמר מגנבה ואבדה (וגם זה צריכין לקבל מכח הצדיק כי למדן בלא צדיק אינו כלום כנ"ל). אבל לשמר מאונסין אי אפשר כי אם על ידי בחינת שמירת ברית עלאה שהוא בחינת שמירת הברית בשלמות, כי הוא מכניע ומבטל סטרא דמותא בחינת 'ומת או נשבר', וגם הוא יכול לעמד כנגד כל הגזלנים והרוצחים הבאים באתגליא לקח בחזקה, כי הוא גבור הכובש את יצרו שהוא הורג ומכניע בגבורתו כל המזיקין והגזלנים הרוצים להזיק ולקלקל חס ושלום בבחינת על שחל ופתן תדרך. וכמו שכתוב בדוד, גם את הארי והדב הכה וכו':
וזהו בחינת החלוקי דינים שבין הארבעה שומרים שכל מי שיש לו הנאה יותר מהחפץ הוא חיב יותר באחריות השמירה, כי שומר חנם פטור בכל ושואל חיב בכל אפלו באונסין, ושומר שכר והשוכר חיבין בגנבה ואבדה ופטורין באונסין, כי כל אחד כפי ההנאה שיש לו מאיזה דבר כן הוא מחיב לברר ההנאה שהוא בחינת כסופין, כי לכל דבר הנאה האדם כוסף וחושק, אבל צריך לברר הכסופין והחשק של כל ההנאות שבכל דבר לבררו מכסופין והבלים דהאי עלמא שפלה לבררם ולהעלותם לשרשם לכסופין דקדשה דהינו שלא יחשק ויכסף שום דבר הנאה כי אם בשביל ה' יתברך. ומי שזוכה לזה בשלמות הוא בודאי נשמר מכל דבר רע בבחינת על שחל ופתן תדרך כי בי חשק כנ"ל. ועל כן השואל שכל הנאה שלו חיב בכל אפלו באונסין, כי מאונסין אי אפשר לשמר על ידי שום שמירה והשתדלות כי מי יוכל לשמר ממיתה ושבירה וכו' ועל זה נאמר:
אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, כי מאונסין אי אפשר לשמר כי אם ה' יתברך בעצמו ששומר עמו ישראל בזכות וכח הצדיק האמת שאין לו שום כסופין והנאה מזה העולם רק הוא מעלה כל הכסופין וההנאות לה' יתברך כנ"ל והוא יכול לשמר אפלו מאונסין. ועל כן השואל שכל הנאה שלו חיב אפלו באונסין, כי הוא מחיב להמשיך השמירה מהצדיק האמת שמעלה כל ההנאות והכסופין לה' יתברך שמשם עקר השמירה אפלו מאונסין, כי על השואל חל חיוב אחריות השמירה הזאת מאחר שכל הנאה שלו וכנ"ל. אבל השומר שכר והשוכר אינם חיבים כי אם בגנבה ואבדה ופטורים מאנסים, כי הם אין כל ההנאה שלהם ואין חל עליהם השמירה הנמשכת מברור ההנאות והכסופין, רק חיוב השמירה שלהם היא בבחינת הברור של בחינת ברית תתאה שהוא בחינת ששת ימי המעשה שהוא בחינת הברור הנעשה על ידי כל העסקים והמלאכות שהוא הברור הנעשה על ידי בחינת למוד התורה. שעל ידי זה אין יכולין לשמר כי אם מגנבה ואבדה שבאים מהסח הדעת אבל לא מאונסין וכנ"ל:
כי כל המשא ומתן והעסקים והמלאכות הם רק בבחינת ברור הזה, ששם מועיל השתדלות האדם ושמירתו ועל כן מי שאין תורתו אמנותו צריך לעשות איזה דבר כגון משא ומתן או מלאכה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, וברכך בכל אשר תעשה. כי על ידי העשיה והעסק מבררין הברור הנעשה על ידי הדעת הנמשך מבחינת ברית תתאה שהוא בחינת למדן, בחינת מט"ט וכו' וכנ"ל. אבל ההשתדלות לבד בודאי אינו מועיל כלום. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאין העניות מן האמנות ולא עשירות וכו'. וכמו שכתוב כי לא ממוצא וממערב וכו' כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים. וכתיב, והעשר והכבוד מלפניך. כי עקר שלמות כל הברכות וכל ההשפעות הוא רק על ידי שלמות האמונה שנמשך על ידי הצדיק שהוא בבחינת ברית עלאה שבחינת ברית תתאה בחינת מט"ט נכלל בו וכנ"ל. ועל כן השומר שכר שמחיב את עצמו לשמר בשכר שמקבל, אינו מקבל עליו כי אם השמירה הנמשכת מבחינת הברור הנעשה על ידי השתדלות האדם באיזה עסק ומלאכה שהוא בחינת הברור של ששת ימי המעשה בחינת ששה סדרי משנה וכו' שעל ידי זה אין יכולין לשמר כי אם מגנבה ואבדה שבאין בהסח הדעת וכנ"ל:
ועל כן האמן דינו כשומר שכר, כי אף על פי שאין האמן נוטל שום שכר על השמירה, אף על פי כן מאחר שקבל עליו האמנות והמלאכה של זה הדבר לעשותו ולתקנו על כן חל עליו הברור הנ"ל הנעשה על ידי בחינת למדן בחינת ברית תתאה שמשם בחינת הברור של כל העסקים והמלאכות שמשם נמשך השמירה מגנבה ואבדה ועל כן דינו כשומר שכר שחיב בגנבה ואבדה וכנ"ל. וכן השוכר ששכר הדבר למלאכתו אף על פי שנותן שכר בעד המלאכה שעושה עם זה הדבר, אף על פי כן מאחר שעושה מלאכה עם זה הדבר ומתקן בזה איזה דבר על כן חל עליו חיוב השמירה של השומר שכר שהוא אחריות גנבה ואבדה, כי מאחר שעושה מלאכה עם זה הדבר הוא צריך לבררו בבחינת הברור הנעשה על ידי כל העסקים והמלאכות שהוא הברור הנעשה על ידי הדעת הנמשך מלמוד התורה, שעל ידי זה נשמרין מגנבה ואבדה שבאים בהסח הדעת וכנ"ל. אבל באונסין פטורין כלם מאחר שאין כל ההנאה שלהם אין חל עליהם חיוב האחריות הנמשך מברור ההנאות והכסופין שהוא אחריות האונסין כנ"ל ועל כן אין השוכר והשומר שכר והאמן חיבין בו כי אם השואל שכל הנאה שלו וכנ"ל. אבל השומר חנם פטור בכל, כי מאחר שאין לו שום משא ומתן ועסק עם הבעל הבית ואינו מקבל ממנו שום שכר על כן אין חל עליו שום ברור רק הוא מחיב לשמר אבל כל מיני אחריות שתלוי באיזה ברור אין חל עליו כלל על כן פטור בכל אפלו מאחריות גנבה ואבדה, כי עקר חיוב אחריות השמירה על השומרים הוא כפי הברור שחל עליהם וכנ"ל,:
הכלל היוצא למעשה שהאדם צריך לשמר עצמו מאד מאד מכסופין רעים וירגיל מחשבתו תמיד לכסף ולחשק רק כסופין טובים שיתגעגע ויחשק ויכסף תמיד להתקרב לה' יתברך ולתורתו ועבודתו. ואפלו כשבאים עליו מחשבות והרהורים של תאות וכסופין של הבלי העולם ירגיל עצמו לאחז מחשבתו להטותה מכסופין אלו, ולהמשיכה לכסופין טובים שהם עקר הטוב באמת לעולמי עד ולנצח נצחים, כי המחשבה ביד האדם להטותה למקום שרוצה. וביותר צריך לשמר הדבור ששם עקר מוצא הנפש מכח אל הפעל לטוב או להפך חס ושלום, על כן צריך לשמר את עצמו מאד מאד לבלי לדבר שום דבור רע חס ושלום, שעל כל פנים לא יוציא מפיו התאות והכסופין של הבלי העולם הזה שבאים על לבו רק יהפך הדבר ויוציא בפיו כסופין טובים, כי על ידי דבורים של כסופין טובים יוצאים הנפשות טובים מכח אל הפעל ומצירים אותיות התורה לטוב לעשות פעלות טובות ולהמשיך כל הברכות וההשפעות בעולם. ואלו הנפשות טובים הולכים בעולם ומעוררים כל העולם לה' יתברך ולתורתו. ולהפך להפך חס ושלום וכנ"ל:
וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי. הינו שדוד המלך עליו השלום, מתודה עבור כלל ישראל ואומר, האמת ידעתי שלא עמדתי בנסיון כשבחנת אותי וכו' כי צרפתני בל תמצא. ועל כן מאז והלאה אני שומר עצמי כשבאין עלי מחשבות ומזמות של תאות וכסופין של העולם הזה שעל כל פנים לא אוציאם בפי חס ושלום. וזהו, זמתי בל יעבר פי, הינו כשבאים עלי מחשבות ומזמות לא טובים אני שומר עצמי מאד בל יעבר פי שלא יעברו ויצאו מפי חס ושלום, כדי שלא להוציא הנפשות לא טובים מכח אל הפעל חס ושלום וכנ"ל. רק אני מרגיל עצמי לדבר תמיד דבורים קדושים של כסופין טובים לקרות תמיד אליך שתשיבני אליך באמת שעל ידי זה יוצאים נפשות טובים שהם מצירים אותיות התורה לטוב שעל ידי זה נשלמין כל הפעלות והעשיות לטובה, כי אותיות התורה הם פועלים וכפי מה שמצירין אותם על ידי הכסופין שמוציאין בפה כן פועלים בעולם, כמבאר היטב שם בהתורה הנ"ל. וזהו, לפעלות אדם בדבר שפתיך, שכל הפעלות אדם, הינו כל הפעלות והעבדות שהאדם צריך לפעל ולעשות בזה העולם אני נשמר מעתה שיהיה בדבר שפתיך שהם דבורים קדושים, דהינו שלא אדבר רק דבורים קדושים שהם דבר שפתיך כדי שעל ידי זה יהיו נגמרין כל הפעלות אדם לטובה, כי הפעלות אדם נעשין כפי מה שמציר אותיות התורה על ידי דבוריו וכנ"ל. ועל ידי זה אני שמרתי ארחות פריץ, כי דבור יש לו כח גדול ועל ידי ששמרתי עצמי מלדבר דבורים של תאות וכסופין רעים רק הרגלתי לשוני לדבר תמיד דבורים של כסופין טובים כנ"ל, על ידי זה אני שמרתי ארחות פריץ שזכיתי להשמר ולהנצל מארחות פריץ שהם דרכים רעים רחמנא לצלן, רק תמך אשורי במעגלותיך וכו' שעל ידי הדבורים טובים על ידי זה 'תמך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי' כי הם תומכים וסועדים אותי לילך במעגלותיך ובל נמוטו פעמי מהם, אף על פי שרצו לדחותי מהם כמו שרצו רחמנא לצלן, אבל ה' יתברך עזרני בכח הדבורים הטובים לתמך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי וכנ"ל. וזהו שסים, אני קראתיך כי תענני אל. כי אני על משמרתי עמדתי וקראתיך תמיד שתזכני לילך בדרכיך ואתה עניתני תמיד ועל ידי זה זכיתי שאתה תומך אשורי במעגלותיך וכו'. כי כל זה הוא ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו שצריכין להרגיל את עצמו בזה הרבה, דהינו שירגיל את עצמו לכסף ולחשק תמיד כסופין טובים מתי יזכה לסור מרע ולעשות הטוב בעיניו יתברך תמיד וכו' ולהוציא הכסופין בפיו בכל יום ועל ידי זה יזכה להנצל מארחות פריץ רק ה' יתברך יתמך אשוריו במעגלותיו וכו' וכנ"ל:
הלכות חכירות וקבלנות:
וזה דיני חכירות וקבלנות מה שתולין קלקול השדה יותר בהחוכר מבבעל השדה, כמבאר בשלחן ערוך סימן שכב סעיף א וזה לשונו, נשדפה אם ארע דבר זה לרב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו ואם לא פשטה המכה ברב השדות אינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. נשתדפו כל השדות של השוכר או החוכר אף על פי שפשטה המכה ברב השדות אינו מנכה לו מחכירו שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר, עד כאן לשון השלחן ערוך. נמצא שעל פי הרב תלינן קלקול השדה בהשוכר והחוכר אם לא שיש מכת מדינה, דהינו שארע דבר זה לרב השדות של אותה העיר כנ"ל, אבל בלא זה תלינן תמיד הקלקול בהחוכר ואינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע אין תולין הקלקול בבעל הקרקע, ולהפך אם נשתדפו כל השדות של החוכר תלינן הקלקול בו אף על פי שפשטה המכה ברב השדות ואינו מנכה לו מחכירו כנ"ל:
כי מבאר בהתורה הנ"ל על אית לן בירא בדברא עילא לה למתא, שצריכין להכניס הפרנסה מחוץ לפנים שזה זוכין על ידי הכסופין דקדשה שזוכין על ידי בחינת שבת אמונה ותקון הברית שזהו בחינת איתי פארי ושדא להו ואמר לה אפשלו לי חבלי וכו', עין שם היטב. וכל היגיעות והטרחות שצריכין להתיגע ביותר בהתבואה שבשדות קדם שמכניסין אותה לבית הכל נמשך משם מחמת שצריכין להכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים שלזה צריכין יגיעה גדולה בודאי שזהו בחינת מה שצריכין לברר ולהכניס התבואה שהוא הפרנסה מהשדה שהוא בחוץ להכניסה לפנים לתוך הבית. כי על ידי חטא אדם הראשון שפגם בברית ובאמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על ידי זה נתקללה האדמה בעבורו בעצבון תאכלנה וכו' בזעת אפך תאכל לחם וכו' שמשם נמשכין כל היגיעות והטרחות בשביל פרנסה, ועקר היגיעות ביותר צריכין בעבודת השדה כדי להוציא השדה מקללתה לברר התבואה מחוץ לפנים, משדה לבית, כי מחמת החטא חס ושלום, נמשכה השפע לחוץ על כן צריכין יגיעה גדולה קדם שמכניסין אותה לפנים וכל זה נמשך מפגם הברית ואמונה שעל ידי זה נפגמין ההבלים והכסופין, כמבאר בהתורה הנ"ל כנ"ל. וזהו בחינת בזעת אפך תאכל לחם, 'בזעת אפך' דיקא, כי האף שהוא החטם, משם יוצאין ההבלים שהם הנפשות. וכמו שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ועל כן קורא הפסוק את היגיעות והטרחות בלשון בזעת אפך ששם מוצא ההבלים והנפשות, כי עקר היגיעות והטרחות נמשך משם מחמת פגם ההבלים והנפשות שנפגמו על ידי כסופין רעים של חטא אדם הראשון ושל כל בני עולם שעקר הפגמים שלהם על ידי כסופין רעים חס ושלום, שמהם נעשין הבלים ונפשות לא טובים שהם פגם האף והחטם ששם עקר חיות הנפשות וההבלים ומשם כל יגיעות הפרנסה וכנ"ל. וזהו, כל עמל האדם לפיהו. כי עקר יציאת הנפשות מכח אל הפעל הוא על ידי הפה כנ"ל וכפי מה שפוגם כל אחד באלו הנפשות על ידי שמוציא בפיו כסופין שאינם טובים חס ושלום, כמו כן צריך לעמל ולהתיגע בהפרנסה ביותר כי קשה לו ביותר להכניס הפרנסה מחוץ לפנים, כי זה אי אפשר כי אם על ידי הבלים הנעשין מכסופין טובים וכנ"ל. וזהו כל עמל האדם לפיהו דיקא, דהינו על ידי פגם ההבלים והנפשות שיוצאין דרך הפה שעל ידי זה פרנסתו ביגיעה גדולה, כי קשה לו להכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים וכנ"ל:
ועל כן באמת עקר הברכה והפרנסה הוא על ידי בחינת צדיק ושבת שהם בחינת תקון הברית ואמונה שעל ידי זה זוכין לכסופין דקדשה וכו' שעל ידי זה אכילתו ופרנסתו בבחינת לחם הפנים ואז הכל טורחין בשביל פרנסתו כי הוא זוכה להכניס הפרנסה מחוץ לפנים על ידי הכסופין והנפשות טובים שזוכה על ידי בחינת ברית ושבת וכמבאר שם בהתורה הנ"ל היטב, עין שם. וזה שהיו נוהגים הצדיקים לצאת לשדה לקבל שבת, כמו שכתוב, לכה דודי נצא השדה. כי עקר הברכה הוא משבת שהוא אמונה ותקון הברית, כמו שכתוב, ברית עולם ביני וכו'. ועל כן שבת מקור הברכה דמנה מתברכין כל שתא יומין, כי שבת הוא שביעי שמשלים כל הברכות שהם בחינת ששה ברכות כנגד ששת ימי המעשה, אבל אין שלמות להברכות כי אם על ידי שבת אמונה, כמו שמבאר שם, עין שם. ועל כן כד עיל שבתא אז צריכין להכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים שתהיה האכילה בבחינת לחם הפנים שמצותיו בשבת דיקא שאז מסדרין לחם הפנים שתים עשרה חלות להשלים האחת עשרה ברכות של המפיס העני להשלימם על ידי שבת אמונה ואז נעשין שתים עשרה בחינות, שתים עשרה חלות של לחם הפנים. ועל כן אז בכניסת שבת יוצאין אל השדה כדי להכניס השפע מחוץ לפנים מבחינת שדה לבית שתהיה האכילה בבחינת לחם הפנים וכנ"ל. כי בשדה שם אחיזת החיצונים מחמת ששם שולטין כל ההבלים של הכסופין דהאי עלמא שפלה. ועקר הקדשה של איש הישראלי הוא בפנים בתוך הבית בבחינת כל כבודה בת מלך פנימה. וכמו שכתוב, לך עמי בא בחדריך. מחמת ששם מקף מחצות ואין שולטין שם האוירים רעים של כסופין רעים של בני העולם, ועל כן היה עשו איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים, כי עשו נמשך אחר כסופין והבלים רעים שמצויים בחוץ בשדה ויעקב ברח מהם לתוך אהלי תורה ותפלה. וזהו מה שמבאר בכתבי האר"י בכונות שבת בענין שדה ששם אחיזת הסטרא אחרא בחינת כי בשדה מצאה, בחינת ויהי בהיותם בשדה, כי בשדה בחוץ שם אחיזת החיצונים שהם בחינת הבלים רעים שנמשכין על ידי פגם הברית ופגם אמונה:
וזה עקר יגיעתו ועבודתו של האדם לזכות לקדשת שבת להכניס השפע וניצוצות הקדשה מחוץ לפנים, משדה לבית, וכל אחד כפי מה שזוכה לבחינת קדשת שבת ותקון הברית שמשם הבלים ונפשות דקדשה, כמו כן פורק ממנו על עבודת השדה בגשמיות כי זוכה שתהיה אכילתו בבחינת לחם הפנים כי מכניס השפע לפנים על ידי קדשת שבת וכו', ואז הכל טורחין בשביל פרנסתו והוא אינו צריך לעשות עבודות גשמיות של השדה, ולהפך להפך חס ושלום. ועל כן זה החוכר שקבל על עצמו עבודת השדה תלינן הקלקול בו מחמת שהוא בבחינת איש שדה שקבל על עצמו לצאת לחוץ לעבד עבודת השדה ששם אחיזת הבלים וכסופין לא טובים שמשם כל קלקולי השדה כנ"ל על כן תולין על פי הרב הקלקול בו. כי בעל הקרקע הוא כנגד החוכר בבחינת פנימי כי הוא פרק ממנו עבודת השדה ויושב בבית בפנים וזה החוכר צריך לטרח עבורו בשביל פרנסתו לצאת לחוץ לעבד עבודת השדה על כן תולין בו הקלקול שאחיזתו בחוץ על ידי הבלים רעים שמתפשטין בחוץ וכנ"ל. אם לא שהוא מכת מדינה אז מנכה לו מחכורו כי מכת מדינה זה נמשך מבחינת יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, דהינו מה שהולכין ההבלים ומתגלגלים מזה לזה ונעשה ערבוביא בעולם שלפעמים מגיעין הבלים רעים לצדיקים וכו' ומשם נמשך בחינת מכת מדינה חס ושלום, שנתפסין הכשרים והצדיקים בעון הרשעים על ידי ההבלים והכסופין רעים שלהם. ועל כן אז אין תולין הקלקול בהחוכר שהוא בחוץ ששם מתפשטין כסופין שאינם טובים כי מאחר שהוא מכת מדינה אין יודעין בשביל מי הרעה הזאת, וגם אין ראיה ממה שבעל הקרקע בפנים והחוכר בחוץ שמחמת זה הקלקול מהחוכר כנ"ל כי כשיש מכת מדינה אין ראיה מזה מאחר שמכת מדינה נמשך מבחינת יש הבל הנ"ל שאז יש כמה הפוכים בעולם גם בגשמיות כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכו'. ועל כן יכול להיות שהקלקול מבעל הקרקע אף על פי שיושב בפנים בבית, אבל כל זמן שיכולין לתלות הקלקול בהחוכר תלינן בו יותר מבבעל הקרקע ועל כן אם נשתדפו כל שדותיו של החוכר תלינן הקלקול בו אף על פי שהוא מכת מדינה מאחר שרואין שנשתדפו כל שדותיו אמרינן שהוא משום לתא דידה, אבל אם נשתדפו כל שדותיו של בעל הקרקע אין תולין בו הקלקול כי רב הקלקולים של השדה תולין בהחוכר שקבל עליו עבודת השדה שהוא בחוץ ששם מצויים הבלים דהאי עלמא שמשם כל הקלקולים מחמת שהם מונעים להכניס השפע מחוץ לפנים וכנ"ל:
וזה בחינת מה שכתוב בשלחן ערוך סימן שכה, המקבל שדה מחברו לשנים מעטות, דהינו פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן ואין לו בקורת שקמה. והטעם פרש הסמ"ע דפשתן מכחיש ארעא טובא ובפחות משבע שנים אין הקרקע חוזרת לכחה וכו' וכן בקורת שקמה פרוש שבפחות משבע שנים אינו חוזר להיות כמו שהיה וכו', עין שם. כי פשתן מכחיש ארעא טובא, כי פשתן הוא קרבן קין שהביא מהפסלת ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זרע פשתן היה. וקין הוא עקר פגם ההבלים דקדשה שזהו בחינת ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. כי קין הוא קינא מסאבותא בחינת זהמת הכסופין והתאות של העולם הזה שמתגבר כנגד בחינת הבל שהם הבלים דקדשה שזהו בחינת הריגת קין את הבל. וכל זה היה בהיותם בשדה בחינת ויהי בהיותם בשדה וכו', כי שם התגברות החיצונים שיונקין מכסופין רעים שמתגברין על ההבלים דקדשה. ועל כן בכניסת שבת עוסקים בתקון זה של חטא קין שהרג את הבל, כמבאר בכונות, כי בשבת עולין ההבלים והנפשות דקדשה כנ"ל שזהו בחינת תוספת שבת, בחינת נפש יתרה שמקבלין בשבת שנמשך מההבלים והכסופין טובים שמתבררין בשבת שהם בחינת נפשות טובים ומהם נמשך בחינת הנפש יתרה בשבת וכמובן שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה כיון ששבת וי אבדה נפש, שעקר הנפש יתרה בשבת מקבלין על ידי כסופין טובים, עין שם. ועל כן אז הוא תקון הריגת קין את הבל שפגם בזה. ועל כן מחמת שפגם קין היה על ידי זרע פשתן, על כן פשתן מכחיש ארעא טובא ואינה חוזרת לכחה עד שבע שנים, כי צריכין להתיגע שבעה שנים לברר האמונה בשלמות שעל ידה נשלמין הברכות כנ"ל כדי לתקן האדמה להוציאה מקללותיה שנתקללה על ידי חטא קין ביותר, כמו שכתוב בפסוק שם. כי עקר שלמות האמונה נמשכת בבחינת שבע שנים, כי האמונה היא שביעית בחינת שבת שמשלים כל הששה ברכות כנ"ל שזהו בחינת שנת השמטה שהיא שנה השביעית, שהיא שבת לה'. ועל כן יעקב אבינו אמר, אעבדך שבע שנים ברחל וכו'. כי רחל אשה יראת ה' בחינת אמונה, בחינת תקון הברית. שמגדל הפגמים שהיה אז בעולם לא היה יעקב יכל לזכות לברר האמונה בשלמות כי אם בשבע שנים שהם בחינת שמטה, בחינת שבת. וכמו שאיתא בזהר הקדוש שהשבע שנים הם בבחינת שמטה, עין שם. ועל כן מחמת שבפשתן נאחז ביותר פגם הכסופין רעים, כי הוא קרבן קין שהרג את הבל בשדה, על כן הוא מכחיש ארעא טובא ואינה חוזרת לכחה כי אם בשבע שנים דיקא שצריכין להתיגע כל השבע שנים כדי לברר האמונה בשלמות על ידי שבע שנים דיקא וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת קורת השקמה שאינו חוזר כבתחלה עד שבע שנים, כי שקמים הם מין ארז וארז גזעו מחליף ועל כן הצדיק נמשל לארז, כמו שאומרים בקבלת שבת, כארז בלבנון ישגה. ועקר בחינת גזעו מחליף הוא על ידי שלמות האמונה, כי אמונה היא בחינת כח הגודל וכח הצומח, (כמו שמבאר במקום אחר) כי על הרשעים הכופרים נאמר, יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש וכו'. אבל בצדיקים המאמינים נאמר:
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכו'. אבל עקר בחינת גזעו מחליף הוא על ידי שבע שנים שבהם עקר ברור האמונה בשלמות ועל כן הארז שהוא האילן הנבחר שבו נמשלו הצדיקים שגזעם מחליף, על כן אין חוזר להיות כבתחלה עד שבעה שנים שבהם ברור האמונה בשלמות שעל ידי זה עקר גדול הגזע שתחליף ותחזר להיות כבתחלה כנ"ל. ועל כן המקבל שדה פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן ואין לו בקורת שקמה שהם ארזים כי במקום שצריכין ברור ותקון ביותר צריכין שבעה שנים שבהם ברור האמונה בשלמות וכנ"ל:
ועל כן רצה יצחק לברך את עשו על ידי שיצא השדה ויביא לו מטעמים לאכל, כמו שכתוב, וצא השדה וצודה לי ציד וכו' והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי. כי עשו רמה את אביו עד שהיה סבור שאינו רשע ועל כן רצה יצחק לשלח את עשו השדה דיקא שיביא לו לאכל משם כדי שיכניס השפע והאכילה מחוץ לפנים ועל ידי זה יהיה ראוי לקבל הברכות, כי באמת מי שהוא איש כשר ומאמין בצדיקים ומחזיק אותם אזי לפעמים הוא מעלה גדולה מה שיוצא לחוץ לשדה לעסק בעסקי מלאכה ומשא ומתן, כי כל כונתו אינו להיות איש שדה חס ושלום, רק הוא יוצא לפי שעה בשביל פרנסה כדי שיכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים על ידי שיתן להצדיק לאכל ואזי הוא ראוי לברכה בודאי, כי אי אפשר להכניס הפרנסה מחוץ לפנים כי אם על ידי בחינת ברית ושבת שהוא אמונה ואמונה היא מקור הברכות שמשלים כל הברכות וכו', כמו שמבאר שם. ועל כן סבר יצחק שעשו הוא בבחינה זאת ועל כן אמר לו, 'צא השדה', שיצא רק לפי שעה. 'וצודה לי ציד', שכל כונתו יהיה רק בשביל אביו הצדיק כדי שיתן להצדיק לאכל, כי אכילת הצדיק הוא בבחינת לחם הפנים. ומי שיוצא לחוץ ועוסק במשא ומתן ומביא להצדיק לאכל ומפרנס אותו בודאי אשרי לו והוא ראוי בודאי לכל הברכות, כי דיקא על ידי זה מכניס השפע מחוץ לפנים מאחר שמפרנס ומאכיל את הצדיק שאכילתו בבחינת לחם הפנים שעל ידי זה מכניסין השפע לפנים וכמו שמבאר שם:
וזה שאמר יצחק לעשו, שא נא כליך תליך וקשתך, זה רמז על תקון הברית ואמונה שעל ידי זה מכניסין השפע מחוץ לפנים. 'כליך' זה בחינת אמונה, כי אמונה הוא בחינת כלי שמקבלת כל הברכות וכל ההשפעות וכל האורות וההשגות אלקות, כי אי אפשר לקבל שום השגה ושום ברכה ושפע גשמיות ורוחניות כי אם על ידי אמונה שהוא בחינת מלכות, שהיא מדה אחרונה, שהוא בחינת כלי כלולה מהכל שדרך שם נמשכין כל השפעות והברכות וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל שאמונה היא משלים כל הברכות, כי כלם נמשכין על ידה, כי היא בחינת כלי מחזיק ברכה, בבחינת לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא שלום ושלום הוא בחינת אמונה, (כמו שמבאר במקום אחר, בהתורה ויסב בסימן סב) בחינת שבת שלום. וזה, שא נא כליך. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בדק סכינך ושחט יפה שלא תאכילני נבלה. כי השחיטה היא בשביל העלאת הנפשות מחי למדבר כידוע, כי יש כמה נפשות מגלגלים בחיות ובהמות כידוע שצריכין להעלותם ולבררם על ידי מצות שחיטה. וכל גלגולי הנפשות נמשך מבחינת יש הבל אשר נעשה על הארץ המבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי הכסופין רעים שמהם נעשים נפשות רעים ומתגלגלים וכו' עד שיכולין להחטיא חס ושלום, וכשאין שבים בתשובה אזי מכרחים להתגלגל בחיות ובהמות כפי פגם הכסופין והנפשות, וצריכין לבררם ולתקנם על ידי השחיטה ומחמת שיצחק סבר שעשו יכול להכניס השפע מחוץ לפנים, משדה לבית, שזה אי אפשר כי אם על ידי תקון הברית ואמונה שעל ידי זה הוא בעל נפש שעושה ומתקן נפשות טובים שעל ידי זה מכניסין השפע מחוץ לפנים, כמו שמבאר שם, על כן הזכיר לו כל הבחינות האלה. וזהו, שא נא כליך, בדק סכינך וכו', שהוא תקון השחיטה, שהוא תקון הנפשות וכנ"ל. וזהו, בדק סכינך ושחט יפה. כי צריכין שיהיה הסכין ששוחטין בו להעלות הנפש שיהיה שלם בשלמות גדול בלי שום פגם כל שהוא חס ושלום, כי שלמות הסכין של שחיטה אי אפשר כי אם על ידי אמונה שהיא שלמות כל הדברים כנ"ל. נמצא, ש'שא נא כליך' מרמז על שלמות האמונה שהיא עקר הכלי המחזיק ברכה שזהו בעצמו שלמות הסכין של שחיטה שעל ידי זה מעלין הנפשות וכנ"ל. וזהו, תליך וקשתך. זה בחינת תקון הברית שכלול משני בחינות ברית עלאה וברית תתאה, דהינו תקון הברית קדש ולמדן באסור והתר ושניהם נקראים בלשון כלי זין חרב וקשת, כי שמירת הברית נקרא קשת בחינת קשת הברית. וכן נקרא בלשון חרב וכו', כמו שכתוב, חגר חרבך על ירך גבור, כי שם עקר המלחמה להיות גבור הכובש את יצרו וכן למדן בתורה נקרא גם כן בלשון אחיזת חרב וכלי זין ללחם מלחמתה של תורה, כמו שכתוב, כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה. מלחמתה של תורה. ועל כן אמר בלשון 'תליך', זה מרמז על בחינת למדן שצריך לברר כל דיני התורה לפשט ולברר כל הספקות והאבעיות. וזהו תליך, שהוא בחינת הספקות והאבעיות שהם תלויים בספק שזהו עקר יגיעת הלמוד לברר כל הדברים התלויים בספק כדי שיברר כל דיני האסור והמתר וכו' על ברין:
וקשתך הוא בחינת תקון הברית שנקרא קשת, הינו שיצחק רמז לו כל התקונים שצריכים כדי שיוכל להכניס השפע מחוץ לפנים, משדה לבית שהם תקון הברית בשתי בחינות, שהם בחינת צדיק ולמדן ותקון האמונה שהוא שלמות כל הברכות שעל ידי כל זה עושין ומתקנים נפשות טובים שעל ידי זה זוכין שיכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים כנ"ל, שזהו בחינת וצא השדה וצודה לי ציד והביאה לי ואכלה, שילך לשדה לחוץ כדי להביא פרנסה ואכילה להצדיק וכנ"ל. ואז היה בודאי ראוי לקבל הברכות שכלם נשלמים ונמשכים על ידי אמונה שתלויה בתקון הברית וכנ"ל. אבל באמת עשו היה רחוק מזה בתכלית, כי עשו היה איש שדה ממש שהיה רק בחוץ ולא רצה לכנס לפנים לתוך הקדשה כלל. ועל כן כתיב, וילך עשו השדה לצוד ציד, להביא אף מהגזל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו שיצחק אמר לו, וצא השדה וכו'. ובעשו כתיב: וילך עשו השדה. כי יצחק אמר לו צא השדה כאלו כל ישיבתו וקביעתו בפנים רק שיצא השדה לפי שעה ועל כן הזכיר לשון יציאה. אבל בעשו כתיב, וילך עשו השדה, לשון הליכה, כי באמת לא היתה נחשבת אצלו ליציאה כלל רק להליכה, כי שם בשדה עקר מקומו ועל כן הזכיר הכתוב אצלו לשון הליכה ולא לשון יציאה, כי אינה נחשב אצלו ליציאה מאחר ששם מקומו, כי הוא חיצוני ממש. ועל כן באמת לא קבל הברכות כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. רק יעקב קבל הברכות כי היה איש תם יושב אהלים. 'איש תם' דיקא, כי זכה לאמונה שלמה שהוא בחינת איש תם, בחינת תמימות ושלמות, כי עקר שלמות כל הדברים וכל הברכות היא האמונה כנ"ל. ועל כן נאמר ביעקב בעת שקבל הברכות, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו וכו'. 'כריח שדה' דיקא שהוא בחינת שדה דקדשה, בחינת שדה גן עדן, שהוא בחינת חקל תפוחין קדישין, שהוא בחינת קדשת שבת שמעלין אז משדה לבית שכל זה הוא הפך השדה של עשו שהיה איש שדה כי יעקב זכה לשמירת הברית ואמונה בחינת שבת שעל ידי זה זכה לקבל הברכות, כי זכה להכניס השפע מחוץ לפנים על כן נסמך מיד אחר כריח שדה אשר ברכו ה', ויתן לך האלקים מטל השמים וכו', שהם הברכות שקבל על ידי תקון השדה דיקא. כי כשזוכין לתקן בחינת שדה להעלות משדה לבית שזהו בחינת קבלת שבת, בחינת לכה דודי נצא השדה, אז זוכין על ידי זה דיקא לקבל כל הברכות שנמשכין משבת אמונה שהיא מקור הברכה כנ"ל. וכמובא בכונות שבת שיש שדה דסטרא אחרא ויש שדה דקדשה וכו', עין שם:
על פי התורה אית לן בירא הנ"ל יתבאר ענין קרח, כי מבאר שם שצריכין לעבודת הבורא יתברך להיות צדיק ולמדן כי לא עם הארץ חסיד וכו'. ולהפך למדן בלא חסיד וצדיק בודאי אינו כלום, כי לא זכה נעשית לו סם מות, כי מציר אותיות התורה להפך וכו', כמבאר שם היטב. וזהו בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס וכו', עין שם מבאר שם שמי שהוא רק למדן לבד ואינו חסיד וצדיק כלל הוא בחינת אחר שקצץ בנטיעות וכו', עין שם:
וזהו בחינת פגם קרח שהוא בחינת המחלקת של המתנגדים על הצדיקים והחסידים האמתיים שכל כחם מחמת הלמוד שלהם שלמדו תורה. קצתם לומדים בגמרא פרוש תוספות ויש שלומדים גם קבלה וכתבים אבל מעשיהם אינם כהגן ויש מהם מקלקלים לגמרי רחמנא לצלן, ויש שאין יודעים מקלקולם כל כך אבל על כל פנים הם מתרשלים בעבודת ה' ואין מתפללים בכונה וביגיעות, ורודפים אחר ההבל של ממון וכבוד והתנשאות וכיוצא, והם מתגרים בהכשרים ויראים תמימי הדרך ההולכים בתורת ה' באמת העוסקים בתפלה ומעשים טובים בכח ובכונת הלב לשמים, והם עומדים בכל פעם וחולקים עליהם בכמה מיני רדיפות וליצנות בלי שעור. וזה בחינת עדת קרח, כי קרח היה חכם ולמדן גדול ועקר הפגם שלו שרצה להפריד בין למדן וצדיק כאלו עקר המעלה הוא בחינת למדן לבד. וזהו שאמרו, כי כל העדה כלם קדושים וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, כלם שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך וכו', הינו שאמרו מאחר שכלם שמעו אנכי וכל עשרת הדברות שהם כלל התורה אם כן אין למשה ואהרן שום מעלה והתנשאות, כמו שכתוב שם, ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וזה בחינת פגם הנ"ל שסמכו על הלמוד לבד וכפרו בעקר האמת, כי עקר המעלה וההתנשאות אמת של כל אחד מישראל על חברו הוא רק על ידי מעשים טובים, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט ברבו ובאביו ובמי שגדול ממנו וכו'. כי אם היו מאמינים בהאמת שהעקר הוא קיום התורה לא היו אומרים ומדוע תתנשאו וכו', כי היה ראוי להם להבין האמת שמשה ואהרן קדשתם גבה מאד מאד והם משקעים עדין בתאות עולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק את מחתות החטאים וכו':
הם חטאו על נפשותם וכו', אבל הם רצו להפריד בחינת למדן מצדיק כאלו העקר הוא למדן וכו'. וזהו, ויקח קרח. ותרגם אונקלוס:
ואתפליג קרח, שחלק למדן מצדיק וכנ"ל:
ועל כן אמר לו משה, קחו לכם מחתות וכו', שיקריבו קטרת. וכמו שפרש רש"י, הא לכם קטרת החביב מן הכל וכו', הינו שמשה אמר להם, הריני מראה לכם מי חביב לפני ה' יתברך, כי לפי דעת קרח העקר הוא הלמוד והחכמה של התורה אף על פי שאינו מקימה כלל ולא עוד אלא שחולק על הצדיק האמת שהוא משה שנתן התורה ומקים את התורה בקדשה נפלאה, על כן אמר לו, הרי לך קטרת שחביב מן הכל ותכנסו כלכם להקטיר ונראה דבר מי יקום. כי קרח היה למדן וחכם גדול גם בחכמות הקבלה וידע בודאי הסוד והכונה של קטרת ועל כן סמך על רב חכמתו לחלק על משה ואהרן ולבקש כהנה גדולה מאחר שגם הוא יודע כונת הקרבנות והקטרת, על כן אמר לו משה, עתה נראה האמת קחו לכם מחתות וכו', ואתה ואהרן איש מחתתו וכו' ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת וכו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. וקרח סמך על חכמתו ונתרצה לזה, כי סבר שקטרת שלו יתקבל מאחר שהוא חכם ולמדן כל כך ויודע דין וכונות הקטרת כל כך, אבל משה התרה בהם ואמר להם שסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא לומר שראוי להם ללמד קל וחמר מנדב ואביהוא שהיו צדיקים גדולים מאד, אף על פי כן מאחר שהקטירו קטרת שלא בזמנו נשרפו, כי נדב ואביהוא הם בחינת בן עזאי ובן זומא שזה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת שאף על פי שהיו צדיקים גדולים אבל שגו קצת כשנכנסו לפרדס והציצו יותר מדאי ונענשו, שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא, כי הם בחינה אחת כמובא. ועל כן רמז להם משה שיזהרו שלא יתענשו על ידי הקטרת דיקא, כי גם נדב ואביהוא שהיו צדיקים גדולים לא יצאו בשלום על ידי שפגמו בבחינת ארבעה שנכנסו לפרדס הנ"ל, מכל שכן וכל שכן אתם, והם לא שמעו וסמכו על חכמתם ופגמו הפגם של אחר שקלקל לגמרי וקצץ בנטיעות, כי זהו בחינת הפגם של קרח ועדתו שהפרידו בחינת למדן מצדיק וסמכו על חכמת למודם, שזהו בחינת מקצץ בנטיעות בחינת ואתפליג קרח כנ"ל. ועל כן היה ענשם שנשרפו על ידי אש הקטרת בעצמו שזהו בחינת לא זכה נעשית לו התורה סם מות על ידי שמציר אותיות התורה להפך, כי התורה בחינת אש, כמו שכתוב, הלוא כה דברי כאש. וכשפוגמין בה ומצירין האותיות להפך מתגבר תבערת אש ממש, רחמנא לצלן, כי מהאש יצאו והאש תאכלם:
כי קטרת גבה מאד מאד וכמבאר בזהר הקדוש ובדברי רבותינו זכרונם לברכה הרבה, כי לית קרבנא חביבא קמה קדשא בריך הוא כמו קטרת, אבל עקר תקון הקטרת הוא כשמקריבין אותו כראוי כדינו על ידי הכהן ואז הקטרת מכפר, כי קטרת מעלה כל הניצוצות הקדושים שבעמקי הקלפות כידוע, ועל ידי זה עקר תקון התפלה שיכולין לצרף ולהרים כל הפושעי ישראל ולהחזירם בתשובה ושיכלל תפלתם ותעלה בתוך תפלת ישראל לרצון למעלה למעלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל וכו'. וראיה מקטרת שהיה בהם חלבנה וכו', כי התפלה בחינת ריח, כמו שמבאר במקום אחר והיא עולה למעלה על ידי ריח הקטרת וזה בחינת תכון תפלתי קטרת לפניך. אבל זה שפוגם בקטרת כי הוא זר ורוצה להקטיר קטרת, זה בחינת קטרת תועבה היא לי. ועל כן אש התורה בעצמה המלבש בקטרת שרף אותם ונקם בהם, כי לא זכו נעשית להם סם מות וכנ"ל:
ועין היטב בהתורה הנ"ל מובן שם שתקון הלמדן שלומד תורה הוא על ידי תפלה על ידי שמשתדל שיהיה לו כסופין טובים וכו' ומוציא אותם בפיו בתפלה ותחנה וכו' שעל ידי זה מציר אותיות התורה שלומד לטוב וכו' ותפלה היא בחינת קטרת כנ"ל, והם רצו להקטיר קטרת על ידי בחינת למדן לבד כנ"ל, על כן נשרפו על ידי הקטרת וכנ"ל:
וזה בחינת בליעת קרח בתוך הארץ, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שהאותיות הם בחינת גוף והנקדות הם בחינת נפש והנקדות נעשים על ידי כסופים טובים וכו' שעל ידי זה מצירים האותיות לטוב. וקרח פגם בזה כנ"ל ועל כן נבלע קרח בתוך הארץ בחייו, כי ארץ ושמים הם בחינת גוף ונפש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'יקרא אל השמים מעל', זה הנשמה. 'ואל הארץ', זה הגוף. שזהו בחינת אותיות ונקדות, שזהו בחינת למדן וחסיד אמתי, כמובן כל זה בהתורה הנ"ל. וכל עבודת האדם בזה העולם לבטל הגוף לגבי הנפש שהגוף יעשה רצון הנפש הקדושה, כי כל חיותו רק מהנפש הקדושה וכן נכללים האותיות בהנקדות וכו', כמו שמבאר שם. וכן צריך שיתבטל הלמדן נגד החסיד שהוא הצדיק האמת וכנ"ל ואזי נכלל ארץ בשמים, שהם בחינת גוף ונפש. אבל קרח שרצה להגביר חס ושלום, בחינת הלמדן על הצדיק וכנ"ל, על כן היה ענשו מדה במדה שהתגברה עליו הארץ ופתחה פיה ובלעה אותו בחייו להורות כי פגם בזה כי נתן כח בארץ, שהוא בחינת גוף שתתגבר עליו ותבלע אותו בחייו על ידי שציר אותיות התורה לרע על שאמר שעקר הוא הלמוד בלי צדקות וחסידות וכנ"ל. וזהו, ותפתח הארץ את פיה ותבלע וכו'. כי נתן פה להארץ לרעתו לבלע אותו על ידי שציר אותיות דברי התורה לרעה כפי תאות גופו שעל ידי זה נמשכו צרופי האותיות לרעה והגבירו בחינת גוף שהוא בחינת ארץ עד שהיה פה ממש להארץ לבלע אותו, כי מהפה יוצאים הדבורים והוא המשיך דבורי התורה לבחינת גוף בחינת ארץ, על כן נענש במה שפגם:
וזה שאמרו במדרש רבה פרשת קרח, רבי יהודה בן בבא אומר:
עדת קרח עתידה לעלות, כתיב, ויאבדו מתוך הקהל. בדוד הוא אומר, תעיתי כשה אבד בקש עבדך וכו'. מה אבדה שנאמר בדוד עתידה להתבקש, אף כאן אבדה העתידה להתבקש וכו', הינו שעקר תקון קרח ועדתו הוא על ידי זה בעצמו על ידי בחינת דוד המלך שיסד ספר תהלים ועל ידי כל הנלוים אליו והולכים בדרכיו ועוסקים בספר תהלים ובתחנות ובקשות הרבה ובשיחות והתבודדות הרבה בינם לבין קונם וצועקים בכל פעם תעיתי כשה אבד וכו'. כי כל מי שחס על נפשו יבין בעצמו כמה צריך לצעק תעיתי כשה אבד, אם דוד המלך שהיה צדיק כזה צעק תעיתי כשה אבד, מכל שכן וכל שכן אלף אלפי ורבי רבבות קל וחמר כמה וכמה אנו צריכין לצעק צעקות כאלה וכאלה אולי אולי נוכל למצא עצמנו וכו'. ומי שהולך בדרך זה הוא מתקן פגם קרח שפגמו בזה, כי הם חלקו על כסופין טובים הנ"ל שהוא בחינת הדרך של תפלה והתבודדות שזהו עקר שלמות הצדיק האמת, על כן על ידי בחינת תעיתי כשה אבד, הינו על ידי בחינת דוד והנלוים אליו העוסקים בזה לבקש מה' יתברך שיבקש אותם וישיב אבדתם וכו' שהם זוכים בודאי להתבקש, כמו שאמרו במדרש שאבדה הנאמר בדוד עתידה להתבקש על ידי זה, גם בחינת עדת קרח שנאמר עליהם, ויאבדו מתוך הקהל, כי הרבה הרבה אנשים נאבדים משני עולמות על ידי שאוחזים במחלקת על הכשרים הנ"ל, כי בכל מקום שיש מחלקת יש שם ניצוצי קרח דתן ואבירם כמובא. אבל אף על פי כן סוף כל סוף הם עתידים להתבקש על ידי עבודתם של אלו הכשרים דיקא העוסקים בתהלים והתבודדות וכו' וצועקים בכל פעם תעיתי כשה אבד וכו' שעל ידי זה הם בודאי עתידים להתבקש וגם יעלו כל החולקים והרחוקים כי ישובו המה אלינו ואנחנו לא נשוב אליהם כי אמת ה' לעולם:
ועין בהלכות ברכת הודאה הלכה ה אות ח מבאר שם מעין זה אך אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש:
הלכות אמנים הלכה ה בהלכות פקדון הלכה ה אות יו:
שוכר א:
הלכה א נכלל בהלכות פקדון הלכה א ובהלכות אמנין הלכה א אות ד: