פרפראות לחכמה · סימן יג

אשרי העם-להמשיך השגחה שלימה וכו' מאמר זה נאמר בראש השנה שנת תקס"ד שחל אז ביום שבת וביום ראשון, ולא נודע לנו השיחות והענינים השייכים למאמר זה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם אות א', על ידו מקררין חמימות תאוות ממון וכו' עיין זוהר שם בינה בלבא כלפי שמאלה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דא עלה עשן באפו וכו' מובן כי העיקר בא הרוח לשכך החמימות שבלב שבוער לתאוות ממון, שמזה נמשך חס ושלום חרון אף כמבואר לקמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם וזה בחי' קטרת שמקשר חימום הלב עם הרוח וכו' וזה בחינת ישימו קטורה באפיך גם זה מובא בזוהר שם ומדסליקת לאף אתקרי קטרת, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג) ישימו קטרה באפך וכו', קטרת איהו קשורא דדינא ברחמי וכו', תרגום דקשר קטורי אך לענינינו הענין הוא, כי עיקר השלימות הוא דייקא לקשר חימום הלב עם הרוח, ולא שיתבטל בחינת חימום הלב לגמרי, בכדי שיוכל לעשות על ידי זה משא ומתן באמונה, שנעשין על ידי זה תיקונים גדולים ועליית הניצוצות הקדושות הרבה, כמבואר בדברי רבינו ז"ל הרבה בזה ועיין בסי' נ"ד מקץ זכרון מבואר שעל ידי משא ומתן באמונה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, ועל כן ביאר גם כאן וכד נחית רוחא ליבא מקבל ליה בחדווא דניגוני דלוואי, זה בחינת משא ומתן באמונה ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר וכו', כי אז נעשה תיקון גדול גם על ידי חימום הלב, כי עושה על ידי זה משא ומתן, רק מחמת שמקושר החימום הלב עם הרוח שזה בחינת קשורא דדינא ברחמי, על ידי זה אינו אץ להעשיר ושמח בחלקו, ועושה המשא ומתן שלו באמונה ובכשרות, עד שנעשה על ידי המשא ומתן שלו תיקונים גדולים למעלה ועליית ניצוצות הקדושה הרבה, שזה ממש בחינת התיקון שנעשה על ידי קטרת כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם באות ג', רצוא דא נוריאל דא נור דליק בחמימות תאוות ממון, ושוב דא מט"ט שר הפנים וכו', שעל ידו נשתכך החמימות וזה שככ"ה גימטריא משה שהוא משכך אלילי כסף וזהב לכאורה אינו מובן לכנות החמימות לתאוות ממון בשם המלאך הקדוש נוריאל ובשם רצוא והנה ענין רצוא ושוב הנ"ל הוא כפשוטו כידוע, כי נוריאל גימטריא רצוא ושוב גימטריא מטטרו"ן, ועיין בליקוטי תורה להאר"י ז"ל ביחזקאל על פסוק והחיות רצוא ושוב שכתב שם, והנה בנוריאל יש לפעמים אחיזה אל החיצונים והוא גימטריא רמון מאותיות מטטרו"ן, ובגימטריא טוב ורע וכו' ע"ש, אבל הפנימיות שהם אותיות ט"ט שם אין אחיזה להם, וזה סוד ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכו', ובזה מבואר הענין קצת ולענינינו כי אף על פי שגם החימום הלב בשרשו העליון הוא קדוש מאוד, כי נמשך מבחינת הגבורות הקדושות שבבינה לבא כנ"ל בשם הזוה"ק, ואפילו כשנשתלשל למטה הוא בבחינת המלאך הקדוש נוריאל ובבחינת רצוא, כי הרצון והתשוקה של הנפש לממון הוא בשרשו רק בשביל הקדושה לעשות בזה רצונו יתברך, לעשות משא ומתן באמונה ולעלות ניצוצות קדושות, ועל כן בשרשו הרצון והתשוקה הזאת הוא בבחינת העבודה של בחינת רצוא אך מחמת ששורש החמימות הלב הוא מבחינת גבורות ודינים שמשם משתלשל שורש יניקת הסטרא אחרא כידוע, על כן יש להם אחיזה בבחינה הזאת עד שיכולין להפיל את האדם לתאוות ממון ממש, עד שיהיה ממונו בבחינת אלילי כסף וזהב חס ושלום, עד שיהיה על ידי זה חרון אף חס ושלום אך על ידי הרוח נדיבה שהוא בחינת מט"ט שר הפנים דאיהו רשים בשם משה משיח שהוא רוח אפינו, על ידי זה נשתכך החמימות ונתבטל החרון אף בבחינת וחמת המלך שככה גימטטריא משה, שהוא משכך אלילי כסף וזהב היינו שלא יהיה אחיזה להסטרא אחרא בהחימום הלב עד שיהיה נעשה על ידי זה בחינת העבודה זרה של תאוות ממון חס ושלום, רק שיהיה נעשה על ידי התקשרות חימום הלב עם הרוח, בחינת חדווה דניגוני דלוואי בחינת משא ומתן באמונה, ואז גם החמימות הלב עולה לשרשו ונעשה בבחינת נוריאל ובבחינת רצוא, ונעשה על ידי זה בעצמו גם כן התיקון של עליית הנפשות והמשכת התורה, שזה גם כן בחינת רצוא ושוב כמבואר לעיל באות זה כי הניצוצות הקדושות העולין ומתבררין על ידי עשיית המשא ומתן, היינו ממש בחינת עליית הנפשות הקדושות, ונפש הוא בחינת רצון (כמו שכתוב אם יש את נפשיכם), כי אז גם הרצון שיש להממון הוא גם כן בקדושה כנ"ל, ועל ידי עליית הניצוצות והנפשות שעל ידי המשא ומתן נעשה גם כן יחוד הקדוש כמבואר בסימן נ"ד וממילא נעשה על ידי זה גם כן בחינת המשכת התורה (ואולי זה גם כן בכלל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'):

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם אות ה"א, וזה בחינת אריה לשון לקט שמלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב יש לפרש כי כשבא להצדיק מסתמא יש לו רצון טוב להתקרב לעבודת ה' על ידי ביאתו להצדיק אך בוודאי יש להאדם הזה עדיין גם רצונות שאינם טובים לדבר תאוה וכיוצא, שהרצונות אלו הם פגם ומרה להנפש והצדיק כשרוצה להעלות את נפשו היינו רצונו הטוב שיש לו להתקרב להשם יתברך, אזי צריך ללקט גם הרצונות שלו שאינם טובים ולתקנם בכדי שיוכל להעלות את נפשו, כי הרצונות האלו הם בחינת פגם להנפש ומעכב את עליית הנפש, על כן צריך החכם ללקטם גם כן ולתקנם, וזה בזה תלוי כי על ידי שעוסק החכם עם נפשו להעלותם לבחינת עיבור, על ידי זה בעצמו מכניס בו הרהורי תשובה להתחרט ולשוב מאד על פגמי הנפש שלו שהם בחינת מרת נפש ועד הנה יכול להיות שהיה מתאווה לדברים שאינם טובים שזה בחינת פגם הנפש בחינת ונפשה מרה לה, והוא לא הרגיש כלל במרירות נפשו ועכשיו על ידי שעוסק החכם להעלות נפשו הטובה, היינו רצונות הטובים שלו, על ידי זה בעצמו זוכה להרגיש ביותר מרירות נפשו מהרצונות שאינם טובים ומתחרט ושב עליהם מאוד, ואז החכם מעלה גם אלו הרצונות שהם בחינת מרת נפש, היינו המרירות שמרגיש עכשיו ברצונו על הרצונות שאינם טובים שלו, ועל ידי זה בעצמו מתקן החכם את אלו הרצונות עד שגם הם אפשר שיש להם חלק כביכול בהיחוד הקדוש, כי השכינה מתפארת כביכול חזי במה ברא קאתינא לגבך, שאף על פי שכבר נלכד כל כך ברצונות שאינם טובים הוא מתחרט עליהם עכשיו במרירות נפש עצום מאוד כזה ויש לו עכשיו רצונות טובים כל כך להתקרב להשם יתברך וזה בחינת אריתי מורי עם בשמי, מורי הוא בחינת פגם הנפש מרת נפש והצדיק מלקט אותם (ומתקנם על ידי הבחינה הנ"ל), עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב (ובדרך צחות יש לומר, כי ידוע כי מור הוא המוסק שנעשה מדם חיה טמאה, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות כלי המקדש, ואף על פי כן נעשה ממנו אחר כך בשמים ראש לשמן המשחה, שזה בחינת עוונות נתהפכין לזכיות על ידי תשובה מאהבה בחינת במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', ועל כן גם כאן מכנה אלו הרצונות הפגומים שנתתקנו על ידי החכם בשם מור, והרצונות הטובים בעצמותם נקראים בשם בשמים כי הם בעצמם טוב ומעלין ריח טוב) ובדרך קצרה יש לומר כי הצדיק מעלה את החרטות ומרירות נפש שיש להם עכשיו, על מה שהיה להם לפעמים איזה רצון לדברים שאינם טובים, שהם פגם הנפש שזה בחינת מורי עם בשמי, עם הרצון הטוב שיש להם למצוות ולמעשים טובים ולהתקרב לעבודתו יתברך:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם אות הנ"ל בענין פיזור הנפש אפשר דרוצה לומר כי על ידי תאוות ממון בא בחינת פיזור הנפש, כמובן בפירוש הרע"ב על משנת מרבה נכסים מרבה דאגה, ואפשר שזה גם כן ענין מרת נפש הנ"ל כמובן במאמר צוית צדק סי' כ"ג:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם ושור שבתורה זה בחינת בי שרים ישורו וכו' רוצה לומר אף על פי ששם כתוב בשין שמאלית והוא לשון שרות ושררות, בדרך דרש מתחלף לפעמים לשין ימנית כמצוי בדברי חז"ל וגם כי שור הוא גם כן בחינת שררה ומלכות כמאמר רז"ל חגיגה י"ג: מלך שבבהמות שור, ונאמר (דברים ל"ג) בכור שורו הדר לו, ותרגום ירושלמי בכורתא ומלכותא ויקרא והדרא דיוסף אינון ואמרו רז"ל במדרש רבה פ' וישלח פ' ע"ה, ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ועיין בפרד"ס שער ערכי הכינוים, שלפעמים מרמז שור למדת המלכות, ועיין גם במדרש לפרושים חלק א' פרק ט"ו בשם מאורי אור, ועיין גם כן במאורי אור עצמו בענין ד' רוחות העולם וכו', ועיין מ"ר נשא פ' י"ג בקר שנים (ותרגומו תורין תרין) אין בקר אלא מלכות וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם עיבור זה בחינת ע"ב רי"ו, ע"ב הוא שיכוך רוצה לומר כי ע"ב הוא גימטריא חסד, רי"ו זה בחינת חמימות כי ריו גימטריא גבורה וגם בכאן מובן ענין הנ"ל שעיקר התיקון לקשר חימום הלב עם הרוח, שאז עולה גם החימום הלב בקדושה גדולה לשרשו ונעשה מזה יחוד גדול, בחינת ע"ב עם רי"ו ששניהם אותיות עיבור כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם אות וא"ו, כי הם שני שכליים מה שמקבץ הנפשות הוא שכל אחד רוצה לומר כמו שכתוב ולוקח נפשות חכם ומה שמעלה אותם ומוריד עוז מבטחה הוא שכל אחד, רוצה לומר כמו שכתוב (משלי כ"א) עיר גבורים עלה חכם וירד עוז מבטחה נמצא כי נאמר שם חכם בשני הבחינות האלו כי כל אחת מהם הוא בחינת שכל וחכמה אחרת, והם בבחינת שני שינין וכו' :

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם, (ואי דלינין טפי) הוה מקלינין מהבלא, כי יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו', ואי דלינין הרבה נפשות אז בוודאי מקלינין לשון קולא, מהבל הזה ולא היה ההבל הזה קשה כל כך על העולם לכאורה אינו מובן הטעם מפני מה אם היה מעלין נפשות הרבה לבחינת עיבור היה מקילין על ההבל הזה, וגם מה שייכות יש לענין זה עם קשר המאמר ולעניות דעתי כוונתו ז"ל כפשוטו, כי ענין יש הבל על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ומה שעל ידי זה רבים נתפקרו היינו שכפרו על ידי זה בהשגחת הבורא, כי לדעתם אם היה מתנהג הכל בהשגחה פרטיות היה מחויב להיות טוב לצדיק ולרשע רע ובאמת אי אפשר להשיג דרכיו יתברך כי גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, והחקר אלוה תמצא וכבר ביארו רבותינו ז"ל בזה סודות נפלאים הרבה כידוע, ועיין בדברי רבינו ז"ל בליקו"ת סי' י"ז שכתב שם, ולזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, כי כשהאדם עושה טוב אזי מנהיג אותו בהשגחה ואם אינו טוב אם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, לכן מניח אותו על הטבע ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע, ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי, כי כשהיה רואה יתברך שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי, אבל עכשיו מניחו על פי הטבע וכשחוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו הטבע והשגחה כי באמת גם הטבע הוא השגחתו יתברך וכו' יעוין שם והנה הגם שרבינו ז"ל מבאר כאן לענין הנהגת האדם בפרט, אך עיקר ענין זה מתנהג בכלל העולם כי העולם נידונין אחר רובו כמאמר רז"ל ואם רוב העולם אינם כראוי חס ושלום, אזי על פי הנהגת ההשגחה היה העולם חרב לגמרי חס ושלום, וגם צדיקי הדור היו צריכין להסתתר כמו שמצינו אצל נח שהוכרח לכנוס אל התיבה מפני מי המבול, ואז השם יתברך כביכול מעלים עין מסוררים ומניח את העולם על הנהגת הטבע, שהוא בחינת מה שהשגחתו יתברך מסתתרת ומתלבשת בתוך הנהגת הטבע, ועל ידי זה העולם קיים ואינו חרב לגמרי חס ושלום, ואז מתגבר ההבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן להיפוך, וכל זה מחמת שמדריגת הדור גורם שהשם יתברך כביכול מחמת רוב רחמיו וחסדיו יתברך, מעלים ומסתיר כביכול אור השגחתו יתברך בשביל טובת העולם והנה הצדיקים בעצמם גם כן בוודאי יותר נח להם לסבול יסורים וחיי צער בזה העולם ויתקיים העולם, ולא יחרב לגמרי חס ושלום ובזה מובן קצת כפשוטו מה שאמר הקב"ה לר' פדת אי בעית דאחריב עלמא וכו' וענין זה הוא על דרך שאמר הקב"ה לך עלה מזה וכו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה וכו', עיין תרגום יונתן שם ותבין כי באמת הטבע עצמה היא גם כן השגחתו ית' כנ"ל, ועיין סוכה דף כ"ט שאמרו שם ובזמן שישראל עושין רצונו יתברך אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ה' וכו', ומאותות השמים אל תחתו וכו' סמך גם כן לענינינו הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה רבינו ז"ל עוסק במאמר זה בענין איך לזכות להמשיך השגחה שלימה, וביאר שם מקור הענין כי השגחה שלימה הוא בחינת הבטה והשבת ההבטה וכו', ועל העכו"ם השגחתו הוא רק בחצי הראות בחינת הבטה לבד ולא בהשבת ההבטה ומזה תבין שורש ענין הנהגת העולם על פי ההשגחה היינו בהשגחה שלימה בחינת הבטה והשבת ההבטה, ואז בוודאי מתנהג העולם כראוי שמתנהג עם הצדיק כצדקתו ועם הרשע כרשעתו וכשאין הדור זוכין שאז מניח השם יתברך כביכול הנהגת העולם על פי הטבע, והנהגת הטבע הוא גם כן השגחה רק שהוא בבחינת חצי הראות כנ"ל וזה מובן וידוע והנה במאמר זה מבואר שעל ידי המשכת התורה נמשך השגחה וכו', נמצא כשהחכם מביא תורה נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו, וכל אחד כפי קירובו אל התורה כן השגחת השם יתברך עליו בשלימות בבחינת הבטה והשבת ההבטה וכו', והמשכת התורה מבואר כבר שהוא על ידי העלאת הנפשות לבחינת עיבור מבואר ממילא שאם היה מעלה נפשות הרבה ביותר אזי היה היחוד גדול ביותר, והיה ממשיך המשכת התורה ביותר, ועל ידי זה היה נמשך השגחה שלימה ביותר, ואז היה מתנהג העולם כראוי צדיק וטוב לו רשע ורע לו וממילא לא היה ההבל אשר נעשה על הארץ קשה כל כך על העולם נמצא מובן ממילא טעם הענין וגם השייכות שיש לזה עם קשר המאמר הנ"ל, כי הלא זה יסוד ענין מאמר זה שהוא להמשיך השגחה שלימה ומה שהארכתי קצת בזה הוא מחמת שראיתי בנוסח כתיבת יד אשר הועתק מכתיבת יד רבינו ז"ל המאמר הזה, ושם יש כמה ענינים שנכתבו בשינוי קצת ממה שמבואר בכאן בנוסח שנדפס, כי גם נוסח זה הוא לשון רבינו ז"ל בעצמו כמבואר בסוף סי' י"ד (ונראה שבכוונה שינה רבינו ז"ל הנוסח אחר כך בעת שנתן להעתיקו שהוא הנוסח שנדפס), ושם בנוסח כתיבת יד מבואר שענין ההבל אשר נעשה על הארץ וכו' מחמת שהעולם נידונין אחר רובו וכו' ולכאורה אינו מובן גם כן כי הלא בדור אחד יש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו וכו', ועל פי הנ"ל מבואר זה הענין קצת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שם, ובוודאי מי שהוא במדריגה הזאת בוודאי לית דעבר היינו שאי אפשר לו לבוא לבחינת עיבור הנ"ל וכו' רוצה לומר כמובן בזוה"ק פרשה ויקהל קצ"ה: על פסוק מי יעלה בהר ה' וכו' ועיי"ש גם בדף רי"ג:, ועוד במקומות הרבה בזוה"ק וכן בכתבי האר"י ז"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

עיין בליקוטי הלכות אבידה ומציאה הלכה ג' אות ה"א, שהצדיקים הגדולים שהם בחינת משה משיח הם ממשיכין חידושי תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, ממקום עליון נורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בחידושי תורה שלהם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח כי בגודל כחם בעת שעסקו בתיקון זה להעלות הנפשות בשביל להמשיך תורה, העלו אז גם את כל הנפשות העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, והמשיכו התורה בקדושה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה הקדושה לצאת מחשכת אפילתו, בבחינת (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור, מחמת שזאת התורה נמשכת מעליית והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו' ועל כן אפילו לאחר הסתלקות הצדיק שאז הוא בחינת לילה, ונסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת הקדוש הזה שהוא בחינת משה משיח, אף על פי כן יכול כל אחד להשיב את נפשו ולהחיות את עצמו בהתגלות התורה הקדושה, שהמשיכו אלינו הצדיקים הגדולים הנ"ל בחיים חיותם, שזה בחינת (משלי ל"א) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כי התגלות תורתם הוא ממקום עליון וגבוה מאוד מבחינת התגלות התורה שיתגלה לעתיד, בחינת אורייתא דעתיקא סתימאה וכו' כמבואר במאמר זה רק העיקר להתגבר ברצונות חזקים לעבודת ה' ולהשתדל בתיקון נפשו כל מה שיוכל, כי נפש הוא בחינת רצון כמבואר במאמר זה הנ"ל, אז גדול כח הצדיק וחידושי תורתו כל כך, עד שגם לאחר הסתלקותו יש לו כח לחדש את נפשו לטובה וממילא מובן כי בנקל יותר להמשיך כח התיקונים הנ"ל לאותם הבאים ומתקבצים יחד על ראש השנה הקדוש ומשתטחים בערב ראש השנה על קברו הקדוש ומרבים שם בתחנונים ורצונות וכיסופין חזקים מאוד להשם יתברך ולעבודתו הקדושה, ומשתדלים בזה להמשיך עליהם הארת וכח וזכות הצדיק הקדוש הזה, שעסק בחיים חיותו בתיקון נפשות ישראל ולהעלותם בבחינת עיבור ולחדש נפשותם שם לטובה, ולהמשיך על ידי זה התגלות התורה ובוודאי גם עכשיו עוסק בתיקון נפשות הבאים להתפלל על מקום ציונו הקדוש, ונשענים בזכותו הקדוש, אזי בוודאי גם עכשיו נתחדש נפשם לטובה, וכמעט שזה נראה בחוש מענין האהבה והתעוררות חדש שנתוסף אז בין החברים, בבחינת ורמיא לה גלא קלא לחברתה המבואר במאמר זה ומסתמא נעשה ברוחניות גם התיקון של המשכת התורה לכל אחד לפי בחינתו, ואי אפשר לבאר כל כך בדברים רוחניים כאלה רק כל חד כפום מה דמשער בלביה, יבין וישכיל כל זה ויותר מזה מדעתו:

העתקת הקטע עם מראה המקום