ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קנ״ד · אות א׳דַּע, כִּי יֵשׁ יִרְאוֹת נְפוּלוֹת, וְכָל הַיִּסּוּרִין וְהַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם הֵם מֵהַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ זֶה הַדָּבָר שֶׁהוּא מִתְפַּחֵד וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִין מִמֶּנּוּ.
וְהֵם בְּחִינַת (שבת עז:): חָמֵשׁ אֵימוֹת, אֵימַת חַלָּשׁ עַל הַגִּבּוֹר, שֶׁאַף שֶׁהוּא נֶגֶד הַטֶּבַע, שֶׁהַגִּבּוֹר יִפְחַד מֵהַחַלָּשׁ, אַךְ שֶׁהוּא מֵחֲמַת הַיִּרְאָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁנָּפְלָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים.
וְעַל כֵּן הֵם בְּמִסְפָּר חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ גְּבוּרוֹת, שֶׁהֵם חָמֵשׁ אוֹתִיוֹת מַנְצְפַ"ךְ כְּפוּלִים.
וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹת הַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת, לְשָׁרְשָׁם לִמְקוֹמָם. וּמְקוֹם הַיִּרְאָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ (קדושים יט).
וְהַיִּרְאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עִם דַּעַת, כִּי בְּלֹא דַּעַת נֶאֱמַר (איוב ד׳:ו׳): הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ. וְהַדַּעַת צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּלֵּב, כִּי גַּם עַכּוּ"ם יֵשׁ לוֹ דַּעַת, אַךְ הוּא בְּלֹא לֵב. אַךְ עִקַּר הַדַּעַת – כְּשֶׁהוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ד׳:ל״ט): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ; כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כט): וְלֹא נָתַן לָכֶם לֵב לָדַעַת – דַּיְקָא.
וּכְשֶׁמְּחַבֵּר הַדַּעַת שֶׁבַּלֵּב, עִם הַיִּרְאָה שֶׁשָּׁרְשָׁהּ וּמְקוֹמָהּ בַּלֵּב, אֲזַי נֶאֱמַר (משלי ב׳:ה׳): אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא.
וְהִנֵּה כְּתִיב (שם כט): מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ; הַיְנוּ עַל־יְדֵי מִשְׁפָּט מַעֲמִיד וּמַעֲלֶה הַיִּרְאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים עו): אֶרֶץ יָרְאָה.
וּמִשְׁפָּט הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל־יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה (מ"ר שופטים פ"ה).
וְכֵיוָן שֶׁאֵין עָלָיו דִּין אֵין צְרִיכָה הַיִּרְאָה לִפֹּל וּלְהִתְלַבֵּשׁ לְמַטָּה, וְאֵין צָרִיךְ לִירֹא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵין לוֹ רַק יִרְאָה הָעֶלְיוֹנָה, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת: (עַיֵּן כָּל זֶה לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה "מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם טַעַם אוֹר הַגָּנוּז" בְּסִימָן טו, שָׁם מְבֹאָר כָּל זֶה בַּאֲרִיכוּת.)
ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קנ״ה · אות א׳עַצְבוּת הוּא מִדָּה רָעָה מְאֹד. וּמַה שֶּׁהָאָדָם אֵינוֹ נוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וּכְבֵדוּת.
וְכֵן מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת. הַיְנוּ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְהָיָה מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד עָלָיו, וְשׁוֹמֵעַ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו, וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלָּתוֹ, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת בִּתְפִלָּתוֹ, וּבְוַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי;
אַךְ עִקַּר בִּלְבּוּל הַתְּפִלָּה, הוּא בָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. וְעַל־כֵּן נוֹפֵל עָלָיו עַצְלוּת וְעַצְבוּת, וּמְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ. כִּי עִקַּר הָעַצְבוּת וְהָעַצְלוּת, הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה.
כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלֹא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל.
וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ב׳:ז׳): וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה – לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא): אֱמוּנָה – זֶה סֵדֶר זְרָעִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם וְשׁוּם דָּבָר, וּמִתְפַּלֵּל בְּחִיּוּת כָּרָאוּי, וְנוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, כִּי אֵינוֹ מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מִשּׁוּם עִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם.
אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ חֶסְּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל־כֵּן יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא נִרְקָב מַמָּשׁ.
ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קנ״ה · אות ב׳וְזֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, זֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר יָכוֹל לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ, כִּי לֹא אִכְפַּת לֵהּ שׁוּם דָּבָר, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא תָּלוּי בִּבְחִינַת אֱמוּנָה, כִּי כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם (ספרי פרשת ראה), אֲבָל עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא הֶפֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה, נִתְבַּטֵּל הַחֲרוֹן אַף, וְזוֹכִין לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁהוּא הֶפֶךְ הַחֲרוֹן אַף,
הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁיַּאֲרִיךְ אַפּוֹ עַל כָּל דְּבַר בִּלְבּוּל וּמְנִיעָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיִּסְבֹּל הַכֹּל, וְלֹא יִתְעַצֵּב וְלֹא יִתְעַצֵּל עַל־יְדֵי־זֶה כְּלָל, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְלֹא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל, וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל הַכֹּל, וְלֹא יָחוּשׁ עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת כְּלָל.
שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁזּוֹכִין עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ. כִּי עַל־יְדֵי־זֶה הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ וּמַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ לְהַפִּילוֹ בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת חַס וְשָׁלוֹם, וּלְמָנְעוֹ עַל־יְדֵי־זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּזְרִיזוּת וְשִׂמְחָה, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים כְּלָל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ כַּנַּ"ל: