ליקוטי עצות · מניעות · קטע ז׳

כָּל הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁהַמְּנִיעָה שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד וְאִי אֶפְשָׁר לְשַׁבְּרָהּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי אֵין אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְנִיעָה שֶׁלֹּא יוּכַל לְשַׁבְּרָהּ אִם יִרְצֶה בֶּאֱמֶת. כִּי אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ עַל שׁוּם אָדָם מְנִיעוֹת, רַק כְּפִי כֹּחוֹ וִיכָלְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בָּהֶם, אִם יִרְצֶה לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם כָּרָאוּי. וְאִם יִסְתַּכֵּל הֵיטֵב, יוּכַל לְהָבִין שֶׁגַּם בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ מְלֻבָּשׁ שֵׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּאוֹת ד'). וְעַל־כֵּן בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה כְּלָל, כִּי כָּל הַמְּנִיעוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם: (לק"ת סי' מ"ו)