ליקוטי עצות · תלמוד תורה · קטע ס״ט

סְגֻלָּה לְהַתְמָדָה הוּא לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, רַק אַדְּרַבָּא, יִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא זְכוּת וָטוֹב בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה חַ"ו לְרָשָׁע, יִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בּוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע (כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא עַל פָּסוּק "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע" בְּסִימָן רפ"ב עַיֵּן שָׁם), עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינָיו. עַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהַתְמִיד בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: (שיחות הר"ן סי' צ"א)