ליקוטי עצות · תפלה · קטע מ״ז

עִקַּר הַתְּפִלָּה תָּלוּי בַּלֵּב, שֶׁיָּשִׂים כָּל לִבּוֹ עָלֶיהָ, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּקַשֵּׁר מַחְשְׁבוֹת [הַלֵּב] הֵיטֵב לְדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִבּוֹ רָחוֹק מֵהַדִּבּוּרִים, רַק יִשְׁמַע הֵיטֵב מַה שֶּׁהוּא מְדַבֵּר. וְעַל־יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה וְנִתְגַּדֵּל מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְנוֹפֵל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, וְנִמְשָׁךְ לְיִשְׂרָאֵל חִיּוּת גָּדוֹל וְשֶׁפַע וַעֲשִׁירוּת גָּדוֹל וּבְרָכָה עַד בְּלִי דַּי, וְנַעֲשָׂה עַל־יְדֵי זֶה יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, וְזוֹכֶה לְהִתְגַּלּוּת אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא סְתִימָאָה: (לק"א סי' מ"ט)