ליקוטי עצות · תוכחה · קטע ט״ז

צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וְעַל־יְדֵי זֶה נַעֲשָׂה אוֹר יָשָׁר וְאוֹר חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל אֵלָיו בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר לְעוֹרֵר לֵב חֲבֵרוֹ, יָכוֹל הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר עַל־יְדֵי זֶה שֶׁמְּדַבֵּר לַחֲבֵרוֹ. כִּי אִם הָיָה מְדַבֵּר אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים לְעַצְמוֹ, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה מִתְעוֹרֵר מֵהֶם כְּלָל, וְעַל־יְדֵי שֶׁדִּבְּרָם לַחֲבֵרוֹ, עַל־יְדֵי זֶה נִתְעוֹרֵר הוּא בְּעַצְמוֹ מֵהֶם אַף שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא נִתְעוֹרֵר: (לק"א סי' קפ"ד)