ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קי״ב · אות ד׳

גַּם בָּזֶה שֶׁיִּזְכֶּה לִבְקֹעַ פֶּתַח לָצֵאת, יְזַכֶּה גַּם אֲחֵרִים עִמּוֹ, לְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה רְשָׁעִים אֲחֵרִים, לְהוֹצִיאָם מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת שֶׁהֵם אֲסוּרִים שָׁם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים – שֶׁתַּעֲשֶׂה פֶּתַח בְּאוֹתָם שֶׁהֵם מִן הַצַּד, כְּלוֹמַר שֶׁהֵם מִצַּד אַחֵר, וְלֹא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, רַק מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְהוּא יַעֲשֶׂה פֶּתַח לְעוֹרֵר לִבָּם לַהֲשִׁיבָם לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ. וַאֲזַי: תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים – הַיְנוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל, תַּעֲשֶׂהָ – כִּי אַתָּה תְּקַיְּמֵם בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל: