ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה כ״ב · אות ז׳

ז וְקוֹל הֲבָרָה הוּא: דַּע, כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי מִתְעוֹרֵר מִמֶּנּוּ קוֹל דְּסִטְרָא אָחֳרָא, כִּי עַל־יְדֵי הָעֲבֵרוֹת נִבְרָאִים מְחַבְּלִים, וְהֵם צוֹעֲקִים: הַב לָן מְזוֹנֵי, הַב לָן חַיֵּי, וּכְשֶׁאֵין מִתְגַּבֵּר וּמִתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, הֵם נָחִים, אַךְ תֵּכֶף שֶׁמִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, הֵם מִתְעוֹרְרִים תֵּכֶף וּמַתְחִילִין לִצְעֹק וּלְקַטְרֵג נֶגְדּוֹ – וְזֶהוּ קוֹל הַהֲבָרָה שֶׁיּוֹצֵא מִקּוֹל הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה בְּחִינַת (ירמיה יד): אִם עֲו‍ֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ – אֵין עֲנִיָּה אֶלָּא לְשׁוֹן צְעָקָה, הַיְנוּ שֶׁהָעֲוו‍ֹנוֹת צוֹעֲקִין בָּנוּ, בְּתוֹכֵנוּ מַמָּשׁ, עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל הַצָּרְפִית (מלכים־א יז): בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲו‍ֹנִי; הַיְנוּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אֵלִיָּהוּ, וְלֹא הָיְתָה הַקְּדֻשָּׁה גוֹבֶרֶת כָּל כָּךְ, הָיוּ הָעֲו‍ֹנוֹת שֶׁלָּהּ נָחִים, אַךְ עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר שָׁם קְדֻשַּׁת אֵלִיָּהוּ, הָיוּ נִזְכָּרִים וְנִתְעוֹרְרִים עֲוו‍ֹנוֹתֶיהָ לִצְעֹק וּלְקַטְרֵג עָלֶיהָ. וְזֶהוּ: אִם עֲו‍ֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ – שֶׁהָעֲוו‍ֹנוֹת צוֹעֲקִין בְּתוֹכֵנוּ, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאָנוּ צוֹעֲקִים אֵיזֶה קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, אֵין אָנוּ זוֹכִין לִשְׁמֹעַ קוֹל דִּקְדֻשָּׁה בְּעַצְמוֹ, לְשַׁבֵּר עַל־יָדוֹ עַזּוּת הַגּוּף, כִּי אִם קוֹל הֲבָרָה, שֶׁהוּא קוֹל הָעֲוו‍ֹנוֹת שֶׁנִּתְעוֹרְרִין נֶגֶד קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, וְהֵם צוֹעֲקִים בְּתוֹכֵנוּ: ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ – שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַנְךָ לְבַד. וּכְשֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר לְהֶחָכָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֶצֶם, אֲזַי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַקּוֹל בְּעַצְמוֹ הַנַּ"ל רַק הַקּוֹל הַהֲבָרָה, הַיְנוּ קוֹל הָעֲוו‍ֹנוֹת שֶׁנִּתְעוֹרְרִים מִזֶּה הַקּוֹל. וְזֶה (ר"ה כז:): הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר, בְּחִינוֹת (תהלים פח): שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, וְהוּא מִתְאַנֵּחַ וְתוֹקֵעַ עַל זֶה – אוֹתָם הָעוֹמְדִים בַּחוּץ, שֶׁאֵינָם בִּבְחִינַת בָּשָׂר, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע – יָצָא, הַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לָצֵאת מִתּוֹךְ הָרָע שֶׁלּוֹ; וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע – לֹא יָצָא, כַּנַּ"ל. נִמְצָא, בֵּין קוֹל אַנְחַת הָאָדָם בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אִם אֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר – שֶׁהַגּוּף רָחוֹק כָּל־כָּךְ מֵהָעֶצֶם הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר, וַאֲזַי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל אַנְחָתוֹ, וְכֵן קוֹל אַנְחַת הֶחָכָם, אִם אֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר לְהֶחָכָם, אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, כִּי אִם קוֹל הֲבָרָה כַּנַּ"ל: