ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ה׳ · אות ד׳

ד אֲבָל צָרִיךְ לְפַנּוֹת אֶת הַמֹּחִין מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּמִמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. מֵחָמֵץ, שֶׁלֹּא יַחְמִיץ אֶת חָכְמָתוֹ בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּבְתַאֲווֹת, כְּדֵי כְּשֶׁיּוֹצִיא אֶת הַקּוֹל וְיִפְגַּע בְּמֹחוֹ, יִתְעַבֵד מִמֶּנּוּ רַעַם; אֲבָל כְּשֶׁגַּלְגַּלְתָּא דְּמֹחָא אָטוּם בְּטֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא י״א:מ״ג-מ״ד): וְנִטְמֵתֶם בָּם; אֲזַי אֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע. גַּם יִשְׁמֹר יִרְאָתוֹ, שֶׁמִּמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת הַקּוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְרַעַם גְּבוּרֹתָו; שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִיוּת, וְזֶה (אבות פ"ג): אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה. וְזֶהוּ (שבת נו: ובסנהדרין כא:): יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם. פֵּרוּשׁ, מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַגְּבוּרוֹת, הַיְנוּ יִרְאָה חִיצוֹנִיוּת, נָעַץ קָנֶה בְּיַם הַחָכְמָה. קָנֶה דָּא בְּחִינַת קוֹל הַיּוֹצֵא מֵהַקָּנֶה, הַיְנוּ עַל־יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַגְּבוּרוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת סוּסְפִיתָּא דְּדַהֲבָא – יִרְאָה חִיצוֹנִיוּת, נִשְׁאָר הַקּוֹל נָעוּץ בַּאֲטִימַת הַשֵּׂכֶל, וְלֹא יִשְׁתַּמַּע לִבְרִיָּתָא. וְעִקָּר – לִשְׁמֹר מֹחוֹ שֶׁלֹּא יַחְמִיץ, וְזֶהוּ (תהילים ס״ח:ל״א): גְּעַר חַיַּת קָנֶה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר (פינחס רנב): קָנֵה חֵי"ת תְּשַׁבֵּר וְתַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה הֵ"א, וְתַעֲשֶׂה מֵאוֹתִיּוֹת חָמֵץ מַצָּה, הַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּחְמִיץ חָכְמָתְךָ. וְזֶהוּ לְשׁוֹן גְּעַר, לְשׁוֹן מְרִיבָה, כִּי מַצָּה לְשׁוֹן מְרִיבָה, דְּצַדִּיקַיָא עָבְדִּין מַצּוּתָא בְּסִטְרִין אָחֳרָנִין, דְּלָא יִתְקְרֵבוּ לְמִשְׁכְּנָא דִּקְדֻשָּׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁתִּשְׁמֹר אֶת חָכְמָתְךָ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁלֹּא תְּהַרְהֵר בְּהִרְהוּרִים רָעִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת קָנֶה דְּסִטְרָא אָחֳרָא, כְּנֶגֶד קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִּינָה דִּקְדֻשָּׁה – עַל־יְדֵי־זֶה תִּנָּצֵל מִבְּחִינַת חָמֵץ, שֶׁהִיא סִטְרָא דְּמוֹתָא, כִּדְאִיתָא: מַחְמֶצֶת, תַּמָּן סִטְרָא דְמוֹתָא. וְתַאֲמִין, כִּי כָּל מַצּוּתָא וּמְרִיבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים, אֵין זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ סִטְרִין אָחֳרָנִין, וְזֶה פֵּרוּשׁ (משלי ט״ו:ל״א): אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין – לְשׁוֹן תְּלוּנָה וּמְרִיבָה; כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ מְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, תֵּדַע, שֶׁזֶּה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכָחָה, עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בְּטִפֵּי מֹחֲךָ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ב׳:י״ט): כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, וְלֹא יַשִׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים; שֶׁאַתָּה דָּבוּק בְּסִטְרָא דְּמוֹתָא, בְּחִינַת חָמֵץ, בְּחִינַת יָרַד גַּבְרִיאֵל וְכוּ', וְתֵדַע שֶׁנָּעַץ קָנֶה, הַיְנוּ חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת נְעוּצִים בְּיַם חָכְמָתְךָ, וּבְוַדַּאי אִם לֹא הָיָה נִפְגָּם מֹחֲךָ, לֹא הָיָה נִשְׁמָע לְךָ מְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, וְאֵין הַמְּרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים, מֵחָמֵץ לְמַצָּה, מֵחֵית לְהֵ"א, וְתָשׁוּב מִיִּרְאָה רָעָה, מִקּוֹל פָּגוּם, מֵחָכְמָה פְּגוּמָה לְיִרְאָה טוֹבָה, לְקוֹל טוֹב, לְחָכְמָה טוֹבָה. וּכְשֶׁתִּשְׁמֹר אֶת מֹחֲךָ מִבְּחִינַת חָמֵץ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָטוּם, אֲזַי יִפְגַּע קוֹלְךָ בְּגַלְגַּלְתְּךָ, וְיִתְעַבֵד רַעַם, וְיִתְפַּשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבְּךָ, וְאָז תִּזְכֶּה לְשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה, וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהלים פא): אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם, אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה, מֵי מְרִיבָה זֶה בְּחִינַת מַצָּה, בְּחִינַת מֹחִין, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה רְעָמִים: