ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה נ״ז · אות ז׳

ז וְדַע, שֶׁלְּבַטֵּל וּלְהַכְנִיעַ הָאוֹיְבִים דַּי הַצּוֹם אוֹ אֲכִילַת שַׁבָּת לְבַד, אֲבָל לְרֹב הַשָּׁלוֹם צָרִיךְ גַּם לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ב): מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (ברכות ו:): אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא – צִדְקְתָא, וְאָמְרוּ (תענית ח:): שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים. שֶׁמֶשׁ, זֶה בְּחִינַת שָׁלוֹם, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא ובספרי פ' תצא ובירושלמי כתובות פ"ד): וְזָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ – מַה שֶּׁמֶשׁ הוּא שָׁלוֹם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם וְכוּ'. וְזֶהוּ שֶׁמֶשׁ, הַיְנוּ הַשָּׁלוֹם, אֵינוֹ אֶלָּא עַל־יְדֵי צְדָקָה לַעֲנִיִּים: