ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס״ח · אות א׳

כָּל הַנְּפָשׁוֹת תְּאֵבִים וּמִתְאַוִּים לְמָמוֹן, וְלֹא לְמָמוֹן בִּלְבַד מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמָּמוֹן, דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִמְשֹׁךְ אֵלָיו וְלֶאֱהֹב אוֹתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י״ד:כ׳): וְאוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּאָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, שֶׁהַמָּמוֹן בָּא וּמִשְׁתַּלְשֵׁל וּמִתְהַוֶּה מִשָּׁם. כִּי בְּוַדַּאי הַתְחָלַת הַמָּקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִשָּׁם הַמָּמוֹן, הוּא בְּוַדַּאי בְּחִינַת קְדֻשָּׁה וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ, וְאַחַר־כָּךְ נִתְגַּשָּׁם לְמַטָּה, כְּדֶרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וְנִתְהַוֶּה מָמוֹן. וְעַל כֵּן הַנֶּפֶשׁ תְּאֵבָה לְמָמוֹן, מֵחֲמַת שֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּאָה מִמָּקוֹם שֶׁהַמָּמוֹן בָּא מִשָּׁם. אַךְ צָרִיךְ לִבְלִי לְהִתְאַוּוֹת לְהַמָּמוֹן, כַּמְבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים גֹּדֶל גְּנוּת תַּאֲוַת מָמוֹן, רַק לְהִתְאַוּוֹת וְלֶאֱהֹב הַמָּקוֹם שֶׁהַמָּמוֹן בָּא וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִשָּׁם כַּנַּ"ל. וּבִבְחִינָה זוֹ רַבִּי מְכַבֵּד עֲשִׁירִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין פו), מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן שֶׁהוּא בָּא מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כַּנַּ"ל: