ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ע״ו · אות ב׳

וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי מִקֹּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר, הוּא בְּלֹא גְּבוּל, וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עד): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ וַיַּאֲכִילְךָ אֶת הַמָּן, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל וְכוּ', מִכָּאן שֶׁסּוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵין לוֹ גְּבוּל כַּנַּ"ל. וּמַסְקָנָא דִּגְמָרָא: מַאי קְרָא, טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ. כִּי בְּכֹחַ הָרְאוּת, עוֹשֶׂה הִלּוּךְ לְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַגְּבוּל: