ליקוטי מוהר״ן· רבי נחמן מברסלב
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י״ז · אות ג׳
דֶּרֶךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לְהַבִּיט עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאַף שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם גַּם־כֵּן מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב, אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל זֶה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כ״ג:כ״א): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב; מִכָּל־שֶׁכֵּן שֶׁהָאָדָם אָסוּר לוֹ לְהַבִּיט עַל חֲבֵרוֹ לְרָעָה, לִמְצֹא בּוֹ דַּוְקָא מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא פְּגָמִים בַּעֲבוֹדַת חֲבֵרוֹ, רַק אַדְּרַבָּא, מְחֻיָּב לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב. וְלָזֶה טוֹבָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה. כִּי כְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה טוֹב, אֲזַי מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּהַשְׁגָּחָה. וּכְשֶׁהוּא אֵינוֹ טוֹב, וְאִם הָיָה מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּהַשְׁגָּחָה – לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגִּיעַ לוֹ שׁוּם טוֹבָה, אֲזַי מַנִּיחַ אוֹתוֹ עַל הַטֶּבַע, וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹבוֹת עַל־פִּי הַטֶּבַע. וְאִם לֹא הָיָה רַק הַשְׁגָּחָה, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַהַשְׁגָּחָה לְגַמְרֵי. כִּי כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵין הָאָדָם מִתְנַהֵג כָּרָאוּי, הָיָה כּוֹעֵס, וְהָיָה מֵסִיר הַהַשְׁגָּחָה לְגַמְרֵי. אֲבָל עַכְשָׁו מַנִּיחוֹ עַל־פִּי הַטֶּבַע, וּכְשֶׁהוּא חוֹזֵר לְמוּטָב, מַשְׁגִּיחַ עָלָיו כַּנַּ"ל. וּבֶאֱמֶת אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהָבִין מַהוּ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם הַטֶּבַע הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהָבִין שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, דְּהַיְנוּ הַטֶּבַע שֶׁבֶּאֱמֶת הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ: