ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה ל״ז · אות ב׳

אֲבָל אֲנִי, אֵין בּוֹחֵר לְעַצְמִי מִשְּׁתֵּי הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, כִּי־אִם לִזְכּוֹת לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', וְזֶהוּ: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ; שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר, שֶׁבָּחַר לוֹ רַק לִזְכּוֹת בְּצִדְקוּת שֶׁלּוֹ לַחֲזוֹת פְּנֵי ה' וּלְהַכִּיר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְגַם הַבָּנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁאִיר, כַּוָּנָתוֹ רַק בִּשְׁבִילוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי לְהַשְׁלִים, כִּבְיָכוֹל, צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, כִּי הַבָּנִים דִּקְדֻשָּׁה הֵם גְּבוֹהִים מְאֹד. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סג:): כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, כְּאִלּוּ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת; כִּי כְּשֶׁבָּא וְנוֹלָד בֵּן בָּעוֹלָם, נוֹלָד וּבָא צֶלֶם אֱלֹקִים, כִּבְיָכוֹל, וְנִשְׁלָם צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. וְזֶהוּ: אֶשְׂבְּעָה – דְּהַיְנוּ הַשְּׂבִיעָה שֶׁל בָּנִים, בְּחִינַת יִשְׂבְּעוּ בָנִים, הוּא רַק: בְּהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ, שֶׁעִקָּר שְׂבִיעָתוֹ שֶׁל בָּנִים הוּא רַק מַה שֶּׁהוּא מֵקִיץ וּמְעוֹרֵר בָּזֶה תְּמוּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, כַּנַּ"ל: