ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ו · אות ד׳

וּמֵעֵין זֶה מַה שֶּׁמְּסַפְּרִים בְּשֵׁם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, מָשָׁל, שֶׁמֶּלֶךְ אֶחָד הִנִּיחַ אוֹצָר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד, וְסִבֵּב בַּאֲחִיזַת־עֵינַיִם כַּמָּה וְכַמָּה חוֹמוֹת סְבִיב הָאוֹצָר, וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי־אָדָם לְאֵלּוּ הַחוֹמוֹת, נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חוֹמוֹת מַמָּשׁ, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָם. וּקְצָתָם חָזְרוּ תֵּכֶף, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ חוֹמָה אַחַת, וּבָאוּ אֶל הַשְּׁנִיָּה, וְלֹא יָכְלוּ לְשַׁבְּרָהּ, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ יוֹתֵר וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁבֹּר הַנִּשְׁאָרִים, עַד שֶׁבָּא הַבֶּן־מֶלֶךְ, אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת־עֵינַיִם, וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל, וְהָלַךְ לָבֶטַח עַד שֶׁעָבַר עַל כֻּלָּם. וּמִזֶּה יָבִין הַמַּשְׂכִּיל הַנִּמְשָׁל מֵאֵלָיו עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַהֲסָתוֹת וּפִתּוּיִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת חוֹמוֹת, שֶׁיֵּשׁ עַל אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת־שָׁמַיִם, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם כְּלוּם. וְהָעִקָּר – לֵב חָזָק וְאַמִּיץ, וְאָז אֵין לוֹ שׁוּם מְנִיעָה וּבִפְרָט הַמְּנִיעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת, כְּגוֹן מֵחֲמַת מָמוֹן אוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְחוֹתְנוֹ אוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ', וְכַיּוֹצֵא, הֵם כֻּלָּם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לְמִי שֶׁלִּבּוֹ חָזָק וְאַמִּיץ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְגַם אֲפִלּוּ גְבוּרָה שֶׁל הַגִּבּוֹרִים, הוּא רַק מֵחֹזֶק וְאֹמֶץ הַלֵּב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב חָזָק בְּיוֹתֵר לָרוּץ בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים: