ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה ז׳ · אות ט״ו

וְזֶה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְכוּ'. שְׁנָתַיִם יָמִים – זֶה בְּחִינַת תְּקוּפוֹת הַיָּמִים, תְּקוּפוֹת הַשָּׁנִים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן; שֶׁשָּׁם סֵדֶר הַזְּמַנִּים הוּא בְּחִינַת מַקִּיפִים כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל. וּפַרְעֹה זֶה בְּחִינַת יוֹבֵל, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (ויגש דף ר"י:), דְּכָל נְהוֹרִין אִתְפָּרְעִין וְאִתְגַּלְיָן מִנַּהּ: (וְהַשְׁאָר לֹא בֵּאֵר)