שבחי הר״ן · חלק ב - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל · אות י׳

כלל הדבר, כי אלו האנשים הנ"ל בזו אותו, זכרונו לברכה, בכל מיני בזיונות וכו', והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אפן מי הוא, ורמה אותם בכוונה ובלבל דעתם מאד מאד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם על שבכל פעם הוא משנה ענייניו פעם אחד דבר עימהם עד שנדמה להם בברור שהוא מלגורנא (עיר באטליא) וכו' ואחר כך ראו שלא כן הוא ובזו אותו מאד מאד. ופעם אחד דבר עימהם ונדמה להם שהוא בן הקאמרנער. דהינו בן המגיד מקאמרנא שהיה אז מחלקת גדול עמו כמפורסם. ואחר כך בתוך הדברים התחיל הוא זכרונו לברכה, לקלל את הקאמרנער וגערו בו הלא הוא אביך?! וראו שעדין לא עמדו עליו. ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו. נענה להם ובא אליהם. פתאום יצא מפיהם וקראו ישעיה כדי לנסותו אם הוא בן הקאמרנער ששמו ישעיה, ובא הוא זכרונו לברכה, תכף ומיד אליהם ונדמה להם בודאי שהוא בן הקאמרנער. ואמרו לו אתה הוא בודאי בן הנ"ל. והשיב להם, והוכיח להם שאינו בנו, בתוך כך התחילו לדבר מהמתנה ששלח הקאמרנער לבנו, והתחיל הוא זכרונו לברכה, תכף לבקשם ולהפציר אותם שיהיו מראין לו את המתנה שלו וראו שוב שהוא בנו, ואחר כך דברו עמו עוד וקללו אותו. ונבהלו מאד מאד ובאו בכעס גדול ובזו אותו מאד מאד. וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשיו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המידה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכלם. וכל מה שעבר בעניין זה יקצרו המון יריעות לספר. והוא זכרונו לברכה, היה מעורר אותם לפעמים מהשנה והתחיל לדבר עימהם עד שבאו בכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאד. ובערב שבת קדש באו הם מבית הטבילה, והוא זכרונו לברכה, היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון. ושאל אותם מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל ואין לי כבדות ועכשיו יש לי כבדות גדול מאד, עד שכמעט איני יכול לעמד ממקום זה? והשיבו לו מחמת שבכל ערב שבת קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה ואצלך הלכה הנשמה שלך ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל על כן נשאר גופך כאבן. והשיב להם אוי לכם, ואפילו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב. ובקש אותם שיקבלו אותו על שבת אצלם ולא רצו. ובשבת קבלו את האיש שהיה עמו אצלם על שבת, ואותו לא רצו לקבל והכרח לאכל מאכלי חלב כי לא רצו לאכל שם בשר. רק הם, היה להם איזה שוחט. וגם בשבת היה להם מחלקת גדול מאד עמו, ורצו לדחפו לחוץ כי הוא נכנס אצלם אף על פי שלא אכל עימהם, והם התחילו לריב עמו עד שרצו לדחפו לחוץ והיה רעש גדול שם. וכן בבקר היה גם כן כך. כלל הדבר, כי הוא זכרונו לברכה, עשה בכוונה, והניח עצמו לבזות בכל מיני בזיונות. ואמר להאיש שהיה עמו שאלו הבזיונות יהיו לו לו טובה גדולה בהליכה ובחזרה. כי גדל עצם המניעות הגדולות שהיה לו לבוא לארץ ישראל אי אפשר לשער ולהעריך ולספר. ולא היה לו באפשרי לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי קטנות זאת כאשר נשמע אחר כך מפיו בפרוש. ואמר, שאם לא היו לו אלו הבזיונות והקטנות לא היה לו באפשרי לבוא לשם בשום אפן. ואמר שראה שהוא מוכרח לשאר שם בסטנבול דהינו למות שם, אך זאת הקטנות והבזיונות הצילו אותו, כי קדם שבאין לארץ ישראל וכו' כנ"ל. אחר כך ציוה רבנו, זכרונו לברכה, להאיש שהיה עמו שיתן להאנשים הנ"ל שבזו אותו כנ"ל, מהמאכלים ומשקאות ומיני מרקחת שלהם שהיה עימהם, לתן להם מהכל. ונסעו אלו האנשים לביתם, ולא רצו לקבל איגרת מרבנו לביתו, רק מהאיש שהיה עמו קבלו איגרת. ורבנו זכרונו לברכה, הניח איגרת שלו בתוך איגרת של האיש הנ"ל. ואלו האנשים היו רוצים לפתח את האיגרת של האיש הנ"ל אולי יוכלו להבין ממנו איזה דבר מרבנו זכרונו לברכה, מי הוא ומאין הוא, אבל לא היו יכולים למצוא האיגרת אצלם, כי נעלם מהם היכן שהניחו את האיגרת. ולא בא לידם האיגרת עד שבאו אל הקאמער (תחנת מעבר גבול) בוליחאי אז מצאו האיגרת אצלם, וראו מן האיגרת שזה היה רבנו זכרונו לברכה. המה ראו כן תמהו, ונבהלו מאד. והאיש ההוא שבזה אותו הרבה כנ"ל בא לביתו ונפטר בסמוך לביאתו ממש.