שבחי הר״ן · חלק ב - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל · אות כ״א

ובבקר באו אל הספינה אנשי חיל שקורין ברנד ואך (כמו משמר הגבול). ורבנו זכרונו לברכה, עם האיש שלו הנ"ל רצו עוד לבוא להתנפל לפני רגלי הקפיטן ולהתחנן לו שיניח אותם לשוב אל הספר. אך בתוך כך עיקרו האנקרס (עוגני הספינה) וברחו לצד שהרוח נשאם מחמת פחד כי המלחמה נתעוררה מיד ונשמע קולם מאד, ושמעו שם על הספינה קול גדול מאד של ההורמאטעס והבאמבעס (פצוצים) ושאר קולות כאלו מעניני מלחמה, כי קולם נשמע למרחוק מאד. וגדל הסכנה והאימה והפחד שהיה להם אז אין לשער. ונפלו למשכב שניהם יחד. ולא היה להם אפילו מים לשתות כי לא הכינו להם כלום כנ"ל. וה' ברב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאל אחד שהוא היה קעכער (טבח) אצל הקפיטן ונתן להם בגנבה אחד שאל קאווע שחורה (ספל קפה) לכל אחד ואחד בבקר ובערב. ומחמת החלשה שלהם היו מטלים על ערש דוי רחמנא לצלן, ולא ידעו בעצמם היכן הם כי היו סגורים בחדר שלהם נופלים למשכב. אך זאת שמעו שהיה רוח סערה ונשא את הספינה ולא ידעו לאיזה מקום נשאה. כששמעו שהגיע הספינה לאיזה ספר הלכו מהחדר לחוץ לראות המקום שהגיעו לשם, וראו שאין זה סטנבול. ושאלו את הישמעאל הנ"ל ואמר שהמדינה הזאת נקראת אדל. והם שמעו כבר הנהגתם, כשבא יהודי לידם מיצוה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן, וכאשר שמעו שזה אדל הלכו מיד לחדר שלהם, וסגרו הדלת בעדם, והחביאו עצמם שם. והיה עליהם פחד גדול. ועמידה הספינה שם שלשה ימים, ואפשר היה בדעת הקפיטן לעמד שם עוד אך שפתאום עמד רוח סערה ונתקו החבלים של האנקר ונשאר האנקר בים והלכה ספינה מעצמה משם. והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן דהינו גיוואלד). והיתה הספינה מטרפת בים כל הלילה עד אור הבקר, אז נשקט הרוח סערה וישמחו כי ישתקו. אך לא הנחם למחוז חפצם כי על ידי הרוח סערה חזרו ובאו סמוך לעכו בערך מהלך יום. ואחר כך, אחר חצי היום, נתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה, ונשא את הספינה. והיתה הספינה מטרפת ומבלבלת כמה ימים ולילות רצופים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה לבעלי הספינה שום עצה איך להמלט. ויחגו וינועו כשכור כל חכמתם תתבלע. וביום חמישי שעה שתים עשרה התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על ידי הפלומפין (המשאבות) כדרך בעלי הספינה. ודרכם היה בכל מעת לעת, שנשתהו בהוצאת המים רביעית שעה. ועכשיו כשהתחילו לשאוב, לא הספיקו לשאוב עד אשר הגיע עת הלילה, ונתרבו המים הרבה על הספינה מחמת השאיבה, והלכו המים גם לחדר שלהם, של רבנו זכרונו לברכה, ולא יכלו לשכב על המשכב שם, כי גאו המים שם, והכרח רבנו לעלות על איזה מקום גבוה לשכב, והאיש שהיה עמו עלה למקום אחר, כי לא רצו לצאת להתראות בפני הישמעאלים. והמים שבספינה הלכו ונתרבו בכל פעם יותר ויותר עד שהכרחו הישמעאלים לעיקר הפלומפין, ועשו גלגלים, ושאבו על ידם מים עם כלים גדולים. והרוח סערה הולך וחזק מאד. ומגדל התגברות הרוח סערה עלו הגלים כמעט עד לב השמים והיו כמו הרים גבוהים ובקעות גדולות. והיה כך כל הלילה גם כן. וכשהאיר היום בא האיש שהיה עמו זכרונו לברכה. ואמר לו רבנו זכרונו לברכה, שיש לו חלישות הלב מאד מגדל הפחד, כי אני רואה בלבי שאני עכשיו בסכנה גדולה כי אין זה דבר פשוט, אף על פי שאין אני רואה מה הם עושים אף על פי כן הלב רואה. והאיש הנ"ל כחש לו ואמר לו אל תפחדו כי ברוך השם הכל על נכון. והלך האיש הנ"ל להסתכל בהמבר במקום שהם שואבין המים, וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים כמו על הנהרות שלנו כי הספינה נעשה טעונה ממים לבד. כי דרך הספינה להיות טעונה עם משוי שני חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד. ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשוי הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ, וגם על זה לא היו מספיקים לשאוב. ואז ראה האיש שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להינצל. ובא אל החדר שלהם, ומחמת גדל הצער והפחד לא היה יכול לדבר כמעט. ואמר לו רבנו זכרונו לברכה מה זאת ואיה פיך אשר אמרת שאין זה כלום ועכשיו אתה בעצמך מתפחד כל כך?! והשיב לו ששוב אין סברא על פי דרך הטבע להינצל, כי המים מתרבים והולכים בספינה, ואין ביכולתם לשאוב הכל כי כשל כח הסבל. כי זה קרוב למעת לעת שלא אכלו ולא שתו ולא ראו שנה בעיניהם. ואמר לו האיש שעדין לא התפלל. השיב לו רבנו זכרונו לברכה אין אתה צריך להתפלל עכשיו, רק תקבל על מלכות שמים בפסוק ראשון, ותאמר שלש ראשונות ושלש אחרונות וכו'. ואמר לו קח כל המעות עד פרוטה אחרונה ותחלק לשנים. מחצה תקשר אצלך על גופך, ומחצה אקשר על גופי. ושאלו האיש למה זאת, הלא הדג שבים יוכל לבלע אותנו בלא המעות. השיב לו עשה כך כמו שאני אומר לך. ישראל היו על הים ולא טבעו, ואנחנו עדין בספינה וכו' ועשה מה שעשה. ואמר להאיש שילביש את עצמו ויחגר בחגורה על הטילופ (מעיל פרוה) וגם הוא עשה כך כמו אחד שמוכן לילך בדרך. ושאל אותו האיש ואמר לו אני איני יודע להתפלל אפילו תפלה הסדורה מאנשי כנסת הגדולה מכל שכן עכשיו בעת צרה הזאת. אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות ופרטיות, מפני מה אין אתם מתפללין עכשיו? והשיב שעכשיו מחמת המחין דקטנות אני מרחק מהשם יתברך. אבל עצתי אמונה, מחמת אין בררה מחמת גדל הסכנה שאנחנו עכשיו בסכנה נוראה ועצומה כזו, השם יתברך יודע שכל ימי חיי עדין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות רק מחמת ההכרח מוכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה, וזכות זקנתי אדל, וזכות זקני רבי נחמן מהרידנקא. ויתר מזה לא הזכיר עוד. ואחר זה ראו מרחוק כמו ענן גדול אפל מאד, ונפל עליהם עוד פחד גדול, מחמת שלפעמים כשהענן מתאסף ומתקשר לשאב המים מהים, נעשה שם כמו בקעה, וכשהספינה יורדת לשם אזי נטבעין שם. והתקנה לזה לירות בקני שרפה והורמאטעס כדרך המלחמה כדי לשבר העננים. ולהם לא היה פנאי לזה מחמת שהיו צריכין לשאב המים מהספינה כנ"ל, והיו הצרות צרורות זו לזו כמו זבורא ועיקרבא. אך בחמלת ה' מחמת תקף הרוח סערה היה הליכת הספינה במהירות גדול ופרחה הספינה כמו חץ מקשת ממש, ובאה הספינה למקום הנ"ל שהענן שותה משם. והיה שם כמו שער והרים סביב לה, ועברה הספינה משם בשלום. ובתוך כך האיר ה' עיניהם, ומצאו החור שדרך שם נכנסין המים בספינה, ושחטו תיש, ולקחו העור שלו ותקנו הספינה ונצלו בשלום מסכנות גדולות ונוראות הללו. והיה זאת בערב שבת קדש. והיה להם שמחה גדולה, ואמר רבנו זכרונו לברכה, אז הודו לה' (תהלים ק"ז) בשמחה גדולה. משם הלכו דרך מקומות הרבה מאד. ואכילה שהיה להם על הספינה היה רק מה שנתן להם הקכער הנ"ל מצד רחמנות מהמגיזאן (מחסן) שלהם סוחרעס (צנימים) ותולעים היו מרחשים עליהם. והיו הולכים ומבקשים ופורשים ידיהם בהכנעה בכל יום כעני בפתח, והיה נותן להם מאלו הסוחרעס ואכלו זאת לבד. ויהי בעלות על לבם שהוא סמוך לפסח היה להם צער גדול, כי היו דואגים מה יעשו בפסח כי אי אפשר להתענות כל ימות הפסח. ואחר שעה או שתים באו אל כרך גדול העומדת על ההר של אבנים באמצע הים, ושם קנו הישמעאלים פרות הרבה ולהם נתנו בעד טאלער אחד חרובים שקורין באקסערן הרבה, בערך טשעטווירט, ואמר רבנו זכרונו לברכה לעת עתה גם זה טוב מאד, כי יכולין לחיות שמונת ימי הפסח עם חרובין לבד, אך מי יתן שיזכה אותנו השם יתברך לקים מצות אכילת מצה וארבע כוסות.