מעשה מאבדת בת מלך: חיפוש, געגועים והתחלה מחדש

מלך אחד היו לו ששה בנים ובת אחת, והבת "היתה חשובה בעיניו מאד". ואז, בלשון הסיפור:

בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. המלך הלך לבקש אותה, ואז קם השני למלכות, "מחמת שראה שהמלך מצטער מאד", ביקש משרת, סוס ומעות להוצאות, ויצא לדרך (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ב׳).

כבר בפסקה הראשונה הסיפור מגלה את סופו: הוא חיפש אותה "זמן מרבה מאד עד שמצאה", ובתוספת שבסוגריים בספר: "עתה מספר איך בקשה עד שמצאה" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ב׳). בעיון בסיפור עולה שזה משנה את הקריאה כולה: הקורא יודע מראש שהחיפוש לא יהיה לשווא, ומה שנשאר לשאול הוא לא אם ימצא, אלא איך. זו הערה שלנו, לא לשון המקור.

אחרי זמן רב במדבריות, בשדות וביערים, הוא פונה לשביל צדדי ומגיע למבצר מוקף חיילות. מניחים לו להיכנס, הוא הולך "מחדר לחדר בלי עכוב", ובארמון יושב מלך ואיש אינו שואל אותו דבר (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ג׳, סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ד׳). כשמביאים את המלכה הוא מכיר אותה: זו בת המלך. גם היא מכירה אותו, ניגשת ושואלת: "האתה מכיר אותי" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ה׳).

כשהוא שואל איך באה לשם, היא עונה שבגלל הדיבור שנזרק מפי אביה, "וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב". והוא שואל: "איך אני יכול להוציא אותך". התשובה שלה היא לב הסיפור (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ו׳):

לפני כן היא אומרת שעליו לבחור לו מקום ולשבת שם שנה אחת, ואחרי כן מוסיפה: להתענות, וביום האחרון של השנה להתענות ולא לישון "כל המעת לעת" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ו׳). נראה שהעבודה שהיא מבקשת אינה מעשה גבורה אחד. רוב השנה הוא אינו נדרש לדבר מיוחד, רק להתגעגע, לבקש ולצפות "בכל זמן שיהיה לך פנאי". הגעגוע עצמו הוא הדרך. זה הסבר שלנו; הסיפור אינו מפרש.

הוא עשה כן. ביום האחרון, בדרכו אליה, ראה אילן עם תפוחים נאים, "והיה מתאוה לעיניו מאד". הוא אכל ונפל לשינה ארוכה, והמשרת ניער אותו ולא העיר אותו (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ו׳). כשהקיץ שאל: "היכן אני בעולם", ושמע שישן כמה שנים. בת המלך הצטערה לפניו: "ובשביל יום אחד אבדת" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ז׳). אבל אז היא מקלה עליו:

בפעם השנייה מותר לו לאכול, רק לא לישון ולא לשתות יין, "כי העקר הוא השנה" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ז׳). וביום האחרון שוב: הוא רואה מעין שמראהו אדום וריחו ריח יין, טועם ממנו, ונופל לישון "כמה שנים עד שבעים שנה" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ח׳).

הפעם היא באה אליו, מנערת אותו ואינו מתעורר. היא בוכה, "כי יש רחמנות גדול עליו ועלי", ולפני שהיא נוסעת היא כותבת על המטפחת שמעל ראשה "בדמעות שלה" ומניחה אותה אצלו (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ח׳). בעיון בסיפור עולה שגם אחרי הנפילה השנייה הקשר אינו נקטע: היא משאירה לו כתב, ובו כיוון חדש. זו קריאה שלנו, אבל היא נשענת על מה שקורה מיד אחר כך.

כשהקיץ, הרים את המטפחת "כנגד השמש" וקרא בה שהיא כבר אינה במבצר, ושיבקש "הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם תמצאני". הפעם השאיר את המשרת והלך לבדו. הוא חשב שבמקום יישוב אין הר כזה, "כי הוא בקי במפת העולם", ולכן הלך למדבריות "כמה וכמה שנים" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ט׳).

במדבר הוא פוגש אדם גדול מאד הנושא אילן גדול, הממונה על כל החיות. הוא קורא לכולן, ואף אחת לא ראתה הר ומבצר כאלה. ותשובתו: "ראה ששטות ספרו לפניך", ואם תשמע, "שוב לאחוריך" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י׳). הוא שולח אותו לאחיו הממונה על העופות, וזה לאחיו הממונה על הרוחות, ובכל פעם אותה תשובה (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י״א, סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י״ב). אחרי שכל הרוחות לא ידעו:

ובתוך כך מגיע עוד רוח אחד, באיחור. הממונה כועס עליו, והרוח עונה "שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י״ג). מה שאמר השני למלכות מתוך בכי, בלי שום ראיה, מתברר כנכון. ואפשר לשים לב שהתשובה באה דווקא מן הרוח שלא הגיע בזמן, כשנראה היה שכל התשובות כבר נשמעו.

הממונה על הרוחות נותן לו כלי שכל פעם שיושיט ידו לתוכו יקבל מעות, כדי שלא תהיה לו "מניעה מחמת ממון", והרוח נושא אותו אל העיר. הוא משחד את השומרים, נכנס, ושוכר לו מזונות אצל גביר, "כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה". והסיום: "ואיך שהוציאה לא ספר ובסוף הוציאה" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י״ד).

השנים, הנפילות והמדבריות מסופרים בפירוט, ואילו ההצלחה עצמה נאמרת במשפט אחד בלי פרטים. אפשר להבין מכך שעיקר מה שהסיפור מוסר הוא הדרך ולא רגע ההגעה; אבל זו הבנה שלנו, והספר אינו אומר זאת. את הסיפור המלא אפשר לקרוא בסיפורי מעשיות, מעשה א׳: מאבידת בת מלך.

בסיפור עצמו, כפי שהוא מובא כאן, אין הערה שמפרשת אותו. הדברים הקרובים ביותר נמצאים בחיי מוהר״ן, אחרי שרבי נתן מביא שרבי נחמן אמר פעם "כל תורה יש לה מעשה" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות צ״ד):

המילה "לדעתנו" חשובה: זו הערכה של רבי נתן, לא דבר שנמסר בשם רבי נחמן. ובתורה ס׳ מדובר על בני אדם "שישנים את ימיהם", ועל כך שכדי לעורר אותם משנתם "צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס׳ · אות ו׳). למה סיפר סיפורים בכלל מבואר בעמוד למה רבי נחמן סיפר סיפורים, ואת התורה עצמה אפשר ללמוד בליקוטי מוהר״ן א׳, תורה ס׳.

ומי שהולך בעקבות רבי נתן יראה דבר אחד בולט: השינה. בתורה ס׳ השינה היא מצב של הנפש, ובסיפור היא מה שעוצר את השני למלכות פעמיים, עד שבת המלך אומרת לו במפורש "כי העקר הוא השנה" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ז׳, ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס׳ · אות ו׳). רבי נתן אינו מפרט את הקשר בין הסיפור לתורה, ולכן זו נקודת מבט אפשרית, לא פירוש מוסמך.

ועוד הערת זהירות. בשיחות הר״ן נאמר, בהקשר של מעשה משבעה קבצנים, ש"גם הנשמה הקדושה של כל אחד מישראל היא נקראת" בת מלך (שיחות הר״ן · אות רע״ג). קל להעביר את זה גם לסיפור הראשון, אבל הדברים נכתבו שם על סיפור אחר, ומי שקורא כך את מעשה מאבדת בת מלך עושה זאת על דעת עצמו.

מה אפשר לקחת מהסיפור לחיים? כאן אנחנו עוברים מן הסיפור להסבר, ונשענים על דברים שנאמרו במפורש בליקוטי מוהר״ן. התנאי הראשון של בת המלך היה געגוע, ושם מלמד רבי נחמן שהנפש נוצרת מן הכיסופים: "מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ל״א · אות י״א). אפשר להבין מכאן שגם תקופה שבה אדם רק מתגעגע ועדיין אינו מגיע אינה זמן מבוזבז. על כוחו של הרצון ראו רצון וכיסופים בתורת רבי נחמן.

השני למלכות לא הפסיק כשאמרו לו שהוא רודף אחרי שטות; הוא "הפציר" שוב ושוב (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות י׳). ובליקוטי מוהר״ן תנינא:

ושם, כמה שורות אחר כך, תיאור שמזכיר מאוד את הסיפור: יש מי "שכבר הוא אצל הפתח של הקדשה", ודווקא כשהוא קרוב, "אז מתגבר עליו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ח · אות ב׳). בת המלך אמרה כמעט אותו דבר על היום האחרון: "בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד" (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ז׳). את ההקבלה הזאת אנחנו מציעים, והיא אינה כתובה באף אחד מהמקורות. ובאותו מקום בליקוטי מוהר״ן נאמר שהנפילות והבלבולים הם דברים שצריך "בהכרח לעבר בהם קדם שנכנסין בשערי הקדשה".

ואחרי כל נפילה השני למלכות חוזר: בוחר מקום, יושב עוד שנה, ואחר כך יוצא לבקש בדרך חדשה (סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ז׳, סיפורי מעשיות · מעשה א׳ · אות ט׳). בליקוטי מוהר״ן כתוב: "וזה כלל גדול בעבודת השם, שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה רס״א · אות א׳). אפשר לקרוא את הסיפור כתמונה של הכלל הזה, ומי שנפל דווקא כשהיה קרוב יכול למצוא בו חיזוק: הדרך לא נגמרה. עוד על כך: התחדשות והתחזקות.