מעשה משבעה קבצנים: מפתח לסיפור האחרון של רבי נחמן

הסיפור נפתח במלך שרצה למסור את המלוכה לבנו בחייו, ועשה לכבוד זה משתה גדול (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ב׳). בשעת השמחה הוא אומר לבנו שראה בכוכבים שהוא עתיד לרדת מן המלוכה, ומצווה עליו:

ומי שאינו יכול להחזיק את עצמו בשמחה בשעת הירידה, אומר המלך, "אינך ראוי למלוכה" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ג׳).

הבן מלך אהב חכמה, ובלשון הסיפור החכמים "נתפקרו" ומשכו גם אותו לדעתם (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ד׳). אבל מפני "שהיה בו טוב" היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, וגונח ומתאנח (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ה׳). כאן הסיפור עוזב אותו, וסיום עניינו לא נשמע (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ה).

בחיי מוהר״ן נרשם מה אמר רבי נחמן ממש לפני פתיחת הסיפור:

ובשיחות הר״ן מסופר שהסיפור התחיל מתוך דיבור על מכתב שבו כתב רבי נתן לחברו "שיהיה בשמחה" (שיחות הר״ן · אות קמ״ט). נראה שהשמחה היא נקודת המוצא של המעשה כולו; על מקומה בתורתו ראו שמחה בתורת רבי נחמן.

בשעת בריחה ממדינה אחת אבדו ביער שני ילדים, זכר ונקבה, "בני ארבע וחמש שנים". בא אליהם קבצן עיוור, נתן להם לחם ובירך אותם "שיהיו זקנים כמותו", והילדים הבינו "כי השם יתברך השגיח עליהם" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ו׳).

אחריו בא חרש, ואחריו כבד פה, בעל צוואר עקום, בעל חטוטרות, קבצן בלא ידיים וקבצן בלא רגליים. כל אחד נתן להם לחם ובירך אותם "שיהיו כמותו" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ז׳, סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ט׳).

הילדים גדלו והיו מחזירים על הפתחים, וכל הקבצנים ידעו שאלה "הבנים שנאבדו ביער" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י׳). ביריד גדול החליטו הקבצנים לשדך ביניהם, ואת החתונה עשו בבור שחפרו, מן הלחם והבשר שקיבצו בסעודת יום ההולדת של המלך. בתוך השמחה נזכרו החתן והכלה בחסדים שנעשו להם ביער, והתגעגעו אל הקבצן העיוור (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״א), ובאותו רגע הוא הופיע ואמר: "הנני" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ב).

מכאן מבנה המעשה: בכל יום משבעת ימי המשתה בא אחד הקבצנים, הופך את הברכה מן היער ל"מתנה גמורה לדרשה", ומספר מעשה שמוכיח שהמום שלו אינו מום (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ב, שיחות הר״ן · אות קמ״ט).

כל קבצן פותח בתיקון של מה שהילדים חשבו עליו, כמו העיוור: "ואתם סבורים שאני עור" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ב). וזה מה שהסיפור עצמו מגלה על כל אחד:

• העיוור: כל זמן העולם "אינו עולה אצלי כהרף עין". מתנתו: חיים ארוכים (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ב).
• החרש: כל העולם "אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם". מתנתו: חיים טובים (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ט).
• הכבד פה: הדיבורים של העולם "שאינם שבחים להשם יתברך אין בהם שלימות", ואילו בחידות ובשירים שלו "יש בהם כל החכמות" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ל״ב).
• בעל הצוואר העקום: אינו רוצה להוציא הבל "בהבלי עולם", ובאמת יש לו קול שיכול להוציא כל מיני קולות (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות מ״ב).
• בעל החטוטרות: יש לו כתפיים שהן בחינת "מעט מחזיק את המרבה" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות נ״ב).
• הקבצן בלא ידיים: יש לו כוח בידיו, "רק שאין אני משתמש עם הכח שבידי בזה העולם" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ס״ז).
• הקבצן בלא רגליים: היום שלו, השביעי, לא סופר (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ה).

בשיחות הר״ן מסכם רבי נתן: העיוור "אין לו שום הסתכלות בזה העולם כלל" ולכן הוא עיוור, והחרש אינו שומע "שום קול מזה העולם" (שיחות הר״ן · אות קנ״א). בעיון בסיפור עולה שהמום הוא הצד החיצוני של מעלה: הקבצן חסר משהו בעולם הזה מפני שהוא עומד מעליו. זה הסבר שלנו, לא לשון המקור.

ביום השלישי מספר הכבד פה על הלב של העולם, העומד בקצה אחד של העולם ומשתוקק אל מעיין שבקצה האחר (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ל״ו). בסוף המעשה נקשר העניין לדוד המלך ולפסוק "מקצה הארץ אליך אקרא" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ו). על הלב והמעיין ראו בהרחבה רצון וכיסופים.

העיוור מסביר לזוג מה ראו בו:

ועוד הוא אומר: "אני זקן מאד, ועדין אני יניק", ואת זה אינו אומר מעצמו, אלא יש לו "הסכמה על זה מהנשר הגדול" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ב).

וזה המעשה שהוא מספר: ספינות נשברו בים, האנשים ניצלו ועלו למגדל, ושם הסכימו שכל אחד יספר מה הוא זוכר "מזכרון הראשון" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ג). את הזקן הגדול כיבדו לפתוח, והוא אמר: "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". מכאן כל אחד צעיר מקודמו וזוכר דבר קדום יותר: כשהנר דלק, כשהתחיל הפרי להתרקם, כשהוליכו את הגרעין לנטוע, החכמים שהמציאו את הגרעין, ואחר כך הטעם, הריח והמראה של הפרי לפני שנכנסו בו (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ד, סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ט״ו).

העיוור, שהיה אז "תינוק לגמרי", אמר שהוא זוכר את כל אלה, "ואני זוכר לאו כלום" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ט״ז). הנשר הגדול פירש: התפוח שנחתך מן הענף הוא חיתוך הטבור, הנר הדולק הוא הזמן שבבטן האם, וכן הלאה, עד הטעם, הריח והמראה, שהם נפש, רוח ונשמה. ועל התינוק אמר (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ז):

את היציאה מן המגדל עשה הנשר לפי הזקנה, ואת התינוק הוציא ראשון, "כי באמת הוא זקן יותר מכלם". הסיפור מנסח את ההיפוך במפורש: "כי כל מי שהיה יניק יותר, היה זקן יותר" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ט״ז).

בשיחות הר״ן מספר רבי נתן שרבי נחמן הסביר לו בעצמו את סדר הזקנים, ושפירוש דברי העיוור הוא שהוא זוכר "כשעדין לא היה שום הויה" (שיחות הר״ן · אות קמ״ט). ובסוף המעשה נרשם שאמר שבגמרא יש מעין זה: שמואל התפאר שהוא זוכר את כאב המילה (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות צ׳).

אפשר להבין שהסיפור מודד זקנה לא בשנים אלא בעומק הזיכרון: מי שזוכר קרוב יותר אל המקור, אל מה שקודם לגוף ולנפש, הוא הזקן באמת. ואכן מתנתו של העיוור לזוג היא "חיים ארכים" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ל׳). זו קריאה שלנו. בחיי מוהר״ן נרשם שרבי נחמן אמר על עצמו "אני סבא דסבין", ושמי שיתבונן בסיפור העיוור והזקנים יבין זאת קצת (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות רע״ב).

בשיחות הר״ן מתאר רבי נתן את סדר הסיפור. בליל שבת סופרו הפתיחה והיום הראשון, והוא עצמו לא היה שם: "ואני הייתי אז בביתי בנעמרוב". כשחברו סיפר לו את המעשה, "עמדתי מרעיד ומשתומם" (שיחות הר״ן · אות קמ״ט).

את היום השני סיפר ביום רביעי, אחרי שרבי נתן דיבר לפניו על כך שגם העשירים הגדולים מלאים חסרונות והביא פסוק מקהלת. רבי נחמן ענה: "הלא זאת הוא המעשה שלנו". את היום השלישי והרביעי סיפר בליל שבת, ואת החמישי והשישי בימים שאחריהם (שיחות הר״ן · אות קמ״ט). השיחה על החסרונות מתאימה לחרש של היום השני, שאינו שומע את החסרון של העולם; זו הערה שלנו.

עוד מובא שם שהיום השלישי סופר כשנכדו של רבי נחמן היה חולה מאוד, ושלפני כן דיבר "מענין הלב שרודפין אותו". ורבי נתן מוסיף כלל: כל מעשה התגלגל מתוך שיחה על עניני העולם (שיחות הר״ן · אות קנ״א).

בסוף המעשה נרשם שגמר המעשה, כלומר היום השביעי של הקבצן שבלא רגליים, וגם סיום הסיפור על המלך שבו נפתח, לא נשמעו (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ה):

בשיחות הר״ן מתואר הרגע: אחרי היום השישי סיפר אחד מאנשיו סיפור, ורבי נחמן ענה "הלא זה הוא מענין המעשה של יום השביעי". הוא רצה מאוד לספרה, אבל "שוב לא ספרה עוד" (שיחות הר״ן · אות קמ״ט).

מעבר לזה הספרים אינם אומרים מה היה ביום השביעי, ולכן גם אנחנו לא נאמר. מה שנשמר הוא יחסו של רבי נחמן למעשה כולו: "אלו לא ידעתי שום ענין אחר, כי אם זאת המעשה", היה גם זה חידוש גדול מאוד (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ו). ועל משמעות הדמויות: "מי ומה ואימת, זה עמק עמק" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות פ״ד).

הקבצן החרש מסביר למה אינו שומע:

ומוסיף: "ואפלו כל השמחות שבעולם כלם הם רק מחמת החסרון" (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״ט).

יישום אפשרי, ולא הבטחה: מי ששם לב שרוב הקולות סביבו, וגם בתוכו, הם צעקה על חסרון, יכול לשאול אם השמחה שלו תלויה רק במילוי החסר. הקבצנים שמחים בחתונה שנערכה בבור, מלחם שקיבצו מסעודה של אחרים (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות י״א), והמלך בפתיחה מבקש מבנו שמחה דווקא בשעת ירידה (סיפורי מעשיות · מעשה י״ג · אות ג׳). אפשר לראות בזה הזמנה לשמחה שאינה תלויה במעמד; זו קריאה שלנו בסיפור.

ולמי שרוצה ללמוד את המעשה: רבי נחמן אמר שטוב היה שלא לגלות רמזים בסיפורים, "כי כשהדבר נסתר יכולין לפעל בו יותר" (שיחות הר״ן · אות קנ״א). לכן כדאי לקרוא קודם את הסיפור כפשוטו, לשים לב לרמזים שהספר עצמו מוסר, ולהבחין בינם לבין פירושים מאוחרים. על השאלה למה בחר לספר סיפורים ראו למה רבי נחמן סיפר סיפורים.