שיך למה שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק ״אודיע אמונתך בפי״ (תהילים פט ב), שעקר האמונה תולה בפה של האדם וכו', בלקוטי תנינא סימן מ"ד ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בבאור יותר קצת, וזו לשונו: כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך שמו, יאמר בפה מלא: ״אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד ראשון ואחרון״. כי ידוע שיצר הרע נמשך מגבורות הנפולין, ויש גבורות דקדשה שבהם ממתיקים הגבורות דקלפה; והדבור הוא בחינת גבורות דקדשה, כמו שכתוב: ״וגבורתך ידברו״. נמצא, כשיאמר ״אני מאמין״ כנ"ל הוא גבורות דקדשה, ובזה הוא ממתיק את הספקות, שהוא בחינת גבורה דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״, דהינו: שבגבורות דקדשה ממתיק גבורות דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא שמי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דבורו בנחת; נמצא שהדבור בנחת הוא אינו כל כך רגז. והשתיקה משתק הרגז, אבל הדבור בפה מלא הוא בחינת רגז, שהוא בחינת גבורה, כנזכר לעיל: (כתב יד החברים והוא שיך לסימן רס"ג בחלק ראשון):
Open the full sourceIt is hard for me to believe right now: A direction in the sources
הקטע אומר שכשנופלים לאדם ספקות באמונה, יאמר בפה מלא ״אני מאמין באמונה שלמה״.
Original Hebrew text
For further study
Another passage from the collection that touches on the same matter.
- ליקוטי מוהר״ןחלק ב׳תורה ה׳אות ב׳Open in the source
ב וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁצְּרִיכִין לַחְתֹּר וְלִמְצֹא הַמַּיִם שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם בְּחִינַת עֵצוֹת, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ה:א׳): אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן; שֶׁעַל יְדֵי הָעֵצוֹת גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת עֹמֶק הַלֵּב, הַיְנוּ כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנוֹפֵל הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל אֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה, שֶׁהוּא קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר כַּנַּ"ל, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד, בִּבְחִינַת (איכה ב׳:י״ח): צָעַק לִבָּם אֶל ה', שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תהילים ק״ל:א׳): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' – מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (משלי כ׳:ה׳): מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב
- ליקוטי מוהר״ןחלק ב׳תורה מ״דאות א׳Open in the source
הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, בִּבְחִינַת: אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי (תהלים פט). הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף־עַל־פִּי־כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. גַּם הוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּרוּךְ הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק. וּכְבָר מְבֹאָר בִּסְפָרִים וּבִדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לְעַיֵּן