Faith in the Teachings of Rabbi Nachman

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פ"א): א הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה. כִּי יֵשׁ סוֹבְלֵי חֳלָאִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת, וְהֵם סוֹבְלִים הֶחֳלָאִים רַק בִּשְׁבִיל נְפִילַת הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (דברים כ״ח:נ״ט): וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. וְנֶאֱמָנִים דַיְקָא, כִּי הֵם בָּאִים עַל־יְדֵי פְּגַם אֱמוּנָה, כִּי עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה בָּאִים מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת, שֶׁאֵין מוֹעִיל לָהֶם לֹא רְפוּאוֹת וְלֹא תְּפִלָּה וְלֹא זְכוּת אָבוֹת. כִּי כָל הָרְפוּאוֹת הֵם עַל־יְדֵי עֲשָׂבִים, וְהֵם גְּדֵלִים רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית ח): אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא בִּזְכוּת אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ אֱמוּנָה, אָז יוֹרְדִין גְּשָׁמִים וְצוֹמְחִים עֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ רְפוּאוֹת, אֲבָל עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין גְּשָׁמִים, וַאֲזַי אֵין רְפוּאָה. גַּם עִקָּר כֹּחַ הָרְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב הוּא עַל פִּי הַסֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ לְהַזְּרָעִים, לְפִי הַמָּקוֹם וּלְפִי הַזְּמַן. כִּי יֵשׁ עֵשֶׂב, שֶׁעִקָּר כֹּחוֹ לְרַפְּאוֹת הוּא רַק כְּשֶׁקּוֹצְרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, וְאַחַר כָּךְ אֵין כֹּחַ לְאוֹתוֹ עֵשֶׂב לְרַפְּאוֹת. וְכֵן יֵשׁ עֵשֶׂב, שֶׁכֹּחוֹ רַק כְּשֶׁנִּגְמָר עַד שֶׁנּוֹפֵל מֵאֵלָיו, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּפִי הַסֵּדֶר שֶׁל הַזְּמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם. וְכֵן יֵשׁ סֵדֶר לְפִי הַמָּקוֹם – שֶׁבְּמָקוֹם זֶה גָּדֵל זֶה הָעֵשֶׂב, וּבְמָקוֹם אַחֵר גְּדֵלִים עֲשָׂבִים־אֲחֵרִים, וְעִקָּר כֹּחָם לְרַפְּאוֹת הוּא רַק עַל פִּי הַסֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם. וְסֵדֶר הַזְּרָעִים הוּא עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (שבת לא): אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים, שֶׁעַל יְדֵי אֱמוּנָה נַעֲשֶׂה הַסֵּדֶר שֶׁל הַזְּרָעִים לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְרַפְּאוֹת, וְעַל כֵּן עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל רְפוּאוֹת. וְכֵן תְּפִלָּה הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ז:י״ב) וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׁן בִּצְלוֹ. וְכֵן זְכוּת אָבוֹת נִתְגַּלֶּה גַּם כֵּן רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (שיר השירים ב׳:י״ב): הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ. הַנִּצָּנִים אִלֵּין אֲבָהָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בהקדמה א:), הֵם נִרְאִין וְנִתְגַּלִּין בָּאָרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ג׳): שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, בְּחִינַת: עָפָר מָאנָא דְּכֻלְּהוּ (ת"ז תי' ע' דף קכ:). עַל־כֵּן עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל לוֹ לֹא רְפוּאָה וְלֹא תְּפִלָּה וְלֹא זְכוּת אָבוֹת, כִּי כָל אֵלּוּ הֵם בְּחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ"ל. וְגַם אֵין מוֹעִיל לְהַחוֹלֶה קוֹל צְעָקַת שֶׁל אָח וּגְנִיחוֹת, שֶׁלִּפְעָמִים מוֹעִיל לְהַחוֹלֶה אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת, שֶׁמְּרַחֲמִין עָלָיו עַל־יְדֵי קוֹלוֹת הַלָּלוּ, אֲבָל עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה גַּם זֶה אֵין מוֹעִיל, כִּי הַגְּנִיחוֹת וְצַעֲקַת אָח הַנַּ"ל הֵם קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר, וְקוֹל – זֶה בְּחִינַת אֲבָהָן, כִּי הַקּוֹל כָּלוּל מֵאֵשׁ מַיִם רוּחַ (תיקון סט), שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּלָת אֲבָהָן, וְהֵם נִרְאִין וְנִתְגַּלִּין רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עָפָר מָאנָא דְּכֻלְּהוּ. וְעַל כֵּן עַל־יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל לוֹ גַּם הַקּוֹלוֹת הַנַּ"ל. וְגַם עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ אֵין מוֹעִיל לוֹ רְפוּאָה, כִּי עִקָּר הָרְפוּאָה הִיא עַל־יְדֵי הִתְמַזְּגוּת הַיְסוֹדוֹת, כִּי יֵשׁ אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת: אֵשׁ, מַיִם, רוּחַ, עָפָר, וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל, שֶׁיֵּדַע עַל פִּי דָּאקְטִירַיי לְמַזֵּג הַיְסוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הָעֲשָׂבִים, כְּפִי הָרְפוּאָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה הַחוֹלֶה לְפִי קִלְקוּל הַיְסוֹד, שֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנֶחֱלַשׁ אֵצֶל זֶה הַחוֹלֶה. (גַּם בְּהַכְרָעַת הַקּוֹל יֵשׁ בְּחִינַת הִתְמַזְּגוּת הַיְסוֹדוֹת), וְעַל כֵּן עַל־יְדֵי פְּגַם אֱמוּנָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִפְגַּם בְּחִינַת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, כִּי כֻלָּם מִתְגַּלִּין רַק עַל־יְדֵי בְּחִינַת עָפָר, שֶׁהִיא מָאנָא דְּכֻלְּהוּ, עַל־כֵּן אֵין לוֹ רְפוּאָה:

ב וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁצְּרִיכִין לַחְתֹּר וְלִמְצֹא הַמַּיִם שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם בְּחִינַת עֵצוֹת, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ה:א׳): אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן; שֶׁעַל יְדֵי הָעֵצוֹת גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת עֹמֶק הַלֵּב, הַיְנוּ כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנוֹפֵל הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל אֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה, שֶׁהוּא קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר כַּנַּ"ל, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד, בִּבְחִינַת (איכה ב׳:י״ח): צָעַק לִבָּם אֶל ה', שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תהילים ק״ל:א׳): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' – מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (משלי כ׳:ה׳): מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת: מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה וְכוּ'. וְעַל־יְדֵי הָעֵצוֹת שֶׁנִּתְגַּלִּין בָּעוֹלָם, (דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹדְעִין בָּעוֹלָם לִתֵּן עֵצָה לְנַפְשָׁם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ), עַל־יְדֵי־זֶה גְדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת: עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן, כַּנַּ"ל. וַאֲזַי חוֹזֵר וְנִתְתַּקֵּן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, כִּי הָעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת פֶּלֶא, בְּחִינַת: אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק וְכוּ', וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן וּמְקַבֵּל רְפוּאָה לְהַמַּכּוֹת הַמֻּפְלָאוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת: וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְכוּ'. גַּם תְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת פְּלָאוֹת, בְּחִינַת (שמות ט״ו:י״א): נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. וְכֵן זְכוּת אָבוֹת, בִּבְחִינַת (תהילים ע״ח:י״ב): נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא: וְזֶהוּ: וְאָנֹכִי תִּרְגַלְתִּי לְאֶפְרַיִם (הושע י״א:ג׳) – זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״א:ח׳): הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ – הַהוֹלְכִים־אַחַר עֲצָתְךָ. קָחֵם עַל זְרוֹעֹתָיו – זֶה בְּחִינַת זְכוּת אָבוֹת, שֶׁהֵם זְרוֹעוֹת עוֹלָם. וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים – כִּי בֶּאֱמֶת עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה רְפוּאָה כַּנַּ"ל: וְזֶהוּ בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, בְּרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וְהָדַר נְהוֹרָא. חֹשֶׁךְ זֶה בְּחִינַת הֶעְדֵּר הָעֵצָה, בִּבְחִינַת (איוב ל״ח:ב׳): מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְּמִלִּין; וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה הָעֵצָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֹמֶק, בְּחִינַת מַיִם עֲמֻקִּים, זֶה בְּחִינַת (שם יב): מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ. וְכָל מַה שֶׁנִּתְגַּלֶּה יוֹתֵר הָאוֹר, דְּהַיְנוּ הָעֵצָה, וְנִדְחֶה הַחֹשֶׁךְ שֶׁהוּא הֶעְדֵּר הָעֵצָה, נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה בְּיוֹתֵר. כִּי עִקָּר גִּדּוּל הָאֱמוּנָה הוּא בִּבְחִינַת (תהילים צ״ב:ג׳): וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁנִּדְחֶה וְהוֹלֵךְ חֵלֶק מֵהַלַּיְלָה וְנִתְקָרֵב אֶל אוֹר הַיּוֹם, נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה בְּיוֹתֵר, וְכֵן הוֹלֶכֶת וְנִגְדֶּלֶת מְעַט מְעַט, כְּפִי מַה שֶּׁנִּדְחֶה מֵהַלַּיְלָה וְנִתְקָרֵב יוֹתֵר אֶל הַיּוֹם, עַד שֶׁבְּאוֹר הַיּוֹם אָז נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, בִּבְחִינַת (איכה ג׳:כ״ג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. וְאָז, בְּאוֹר הַיּוֹם, הוּא עִקָּר צְמִיחַת הָרְפוּאָה, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ח:ח׳): אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָעֵצָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּדְחֶה הַחֹשֶׁךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת לַיְלָה, וְנִתְגַּלֶּה הָאוֹר, בְּחִינַת יוֹם, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה עִקָּר הָרְפוּאָה, בִּבְחִינַת: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ וְכוּ': וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מַאי טַעֲמָא עִזֵּי מַסְגָּן בְּרֵישָׁא וְהָדַר אִמְרֵי, כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וְהָדַר נְהוֹרָא (שבת עז:). עִזֵּי זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת (תהילים צ״ג:א׳): לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר, בְּחִינַת (ישעיהו י״א:ה׳): וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וֶאֱמוּנָה אֵזוֹר וְכוּ'. וְהָדַר אִמְרֵי – אִמְרֵי בְּחִינַת הָרְפוּאָה, בְּחִינַת (שם נז): אָמַר ה' וּרְפָאתִיו, וְזֶהוּ אָמַר, רָאשֵׁי תֵבוֹת: אֵשׁ מַיִם רוּחַ, שֶׁמִּשָּׁם הָרְפוּאָה. הַיְנוּ מִפְּנֵי מָה עִקָּר הָרְפוּאָה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֱמוּנָה בִּתְחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ זוֹכִין לִרְפוּאָה, וְהֵשִׁיב: כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וְהָדַר נְהוֹרָא, הַיְנוּ, כִּי זֶה הוּא בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁבְּרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וְכוּ', כִּי עִקָּר גִּדּוּל הָאֱמוּנָה – עַל־יְדֵי הָעֵצָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת: מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ, כִּי אֵין הָאֱמוּנָה נִגְדֶּלֶת בִּשְׁלֵמוּת רַק בְּאוֹר הַיּוֹם, וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְקַבֵּל הָרְפוּאָה רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי צְמִיחַת הָרְפוּאָה הִיא רַק בְּאוֹר הַיּוֹם, בִּבְחִינַת: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְכוּ', כַּנַּ"ל:

הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, בִּבְחִינַת: אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי (תהלים פט). הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף־עַל־פִּי־כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. גַּם הוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּרוּךְ הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק. וּכְבָר מְבֹאָר בִּסְפָרִים וּבִדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לְעַיֵּן כְּלָל בְּסִפְרֵי הַמְחַקְרִים הַפִילוֹסוֹפְיָא, וַאֲפִלּוּ מִסְּפָרִים שֶׁל חַקִירָה שֶׁחִבְּרוּ גְּדוֹלִים מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גַּם מֵהֶם צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד, כִּי הֵם מַזִּיקִים מְאֹד לָאֱמוּנָה, כִּי דַּי לָנוּ בֶּאֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל וִיסוֹד וְעִקָּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר וְכוּ', לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת כְּלָל כְּלָל לֹא. גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד. כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל, וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים. וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה. כִּי בָּשָׂר־וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא וְכוּ' (ע"ז ג.), וְלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת (קדושין נד). וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ויקרא י״ח:ה׳): וְחַי בָּהֶם, וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, (יומא פה:) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל, וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם (וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל): וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה' בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל, וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהָעִקָּר הוּא, כִּי רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי (סנהדרין קו: זוהר תצא דף רפא:):

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות י״ז:י״ב): כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי אֱמוּנָה. יֵשׁ אֱמוּנָה, שֶׁהוּא רַק בַּלֵּב. וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת לָאָדָם אֱמוּנָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה נֶגֶד הָרֹאשׁ, כְּדֵי לְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה. נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לָזֶה אֱמוּנָה בְּהַיָּדַיִם, לְהַאֲמִין שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁמַּגְבִּיהַּ יָדָיו כְּנֶגֶד הָרֹאשׁ מְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּלֹא אֱמוּנָה אֵינוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״ט:פ״ו): כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה כָּזוֹ, בָּא מִן הָאֱמוּנָה אֶל הַשֵּׂכֶל, וְכָל מַה שֶּׁמַּחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, בָּא אֶל שֵׂכֶל יוֹתֵר. כִּי הַדָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ מִתְּחִלָּה לְהַאֲמִין, עַכְשָׁו כְּשֶׁבָּא אֶל אֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, מֵבִין הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן בַּשֵּׂכֶל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמשֶׁה: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה – שֶׁהָיָה לוֹ אֱמוּנָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּיָדָיו הָיָה הָאֱמוּנָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – הַיְנוּ לְהַשֵּׂכֶל שֶׁל הַדָּבָר, וְשֶׁמֶשׁ הוּא בְּחִינַת חָכְמָה, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ (לעיל בסימן א):

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (שמות כ״א:א׳) אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין לה. ב"ק טו.): הֻשְׁווּ אִשָּׁה לְאִישׁ. וְאִיתָא בִּמְכִילְתָּא: יָכוֹל יִהְיוּ הַתַּלְמִידִים לוֹמְדִין וְאֵינָם מְבִינִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, עָרְכֵם לִפְנֵיהֶם כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: א דַּע, כִּי עִקַּר הַגָּלוּת אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה; וֶאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ז:י״ב): וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ. וְזֶה בְּחִינַת נִסִּים לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, כִּי הַתְּפִלָּה לְמַעְלָה מִטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע מְחַיֵּב כֵּן, וְהַתְּפִלָּה מְשַׁנָּה הַטֶּבַע, וְזֶה דְּבַר נֵס, וְלָזֶה צָרִיךְ אֱמוּנָה, שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ מְחַדֵּשׁ וּבְיָדוֹ לְחַדֵּשׁ דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ. וְעִקַּר אֱמוּנָה, בְּחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת נִסִּים, אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ג׳): שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה; וְשָׁם עִקַּר עֲלִיּוֹת הַתְּפִלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ח:י״ז): וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וּבִשְׁבִיל זֶה כְּשֶׁפָּגַם אַבְרָהָם בַּמָּה אֵדַע (שם טו), וּבָזֶה פָּגַם בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת תְּפִלָּה, הָיָה גָּלוּת מִצְרַיִם. וְדַוְקָא יַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרַיִם, כִּי הֵם בְּחִינַת שְׁנֵים־עָשָׂר נֻסְחָאוֹת הַתְּפִלָּה, וְהוֹרִיד אוֹתָם בַּגָלוּת, וּמִצְרַיִם הוּא הֶפֶךְ הַנִּסִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ד:כ״ז): וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ – שֶׁאֵין שָׁם מְקוֹם הַנִּסִּים, וְאֵין שָׁם מְקוֹם הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ט): וְהָיָה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי. וְכָל הַגָּלֻיּוֹת מְכֻנִּים בְּשֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁפּוֹגְמִין בֶּאֱמוּנָה, בִּתְפִלָּה, בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הוּא יוֹרֵד לַגָלוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צז.): אֵין מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד בָּא אֶלָּא עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס; הַיְנוּ שֶׁיִּכְלוּ הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּנִסִּים, וּמְכַסִּים כָּל הַנִּסִּים בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, כִּי עִקַּר הַנִּסִּים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה תְּחִלָּה (תענית י.), וּשְׁתִיָּתָהּ מֵהַתְּהוֹמוֹת, שֶׁהֵם לְשׁוֹן: וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר (רות א׳:י״ט), שֶׁעַל דָּבָר נִסִּי תְּמֵהִין הָעוֹלָם. וְזֶה (תהילים מ״ב:ח׳): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא; כִּי יֵשׁ נִסִּין עִלָּאִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּהוֹם עִלָּאָה, וְיֵשׁ נִסִּים תַּתָּאִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּהוֹמָא תַתָּאָה, וּמַלְאָךְ שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַנִּסִּים, מִשְּׁנֵי הַתְּהוֹמוֹת, דָּמְיָא לְעֶגְלָא (תענית כה:), שֶׁהוּא בְּחִינַת עִגּוּלִים, בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פט): וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ; וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם נא): אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וְהוּא כְּלָלוּת הַנִּסִּים. וְזֶה פֵּרוּשׁ: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס – כִּי יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם הַמְכַסִּים כְּלָלִיּוּת הַנִּסִּים, הַכְּלוּלִים בַּמַּלְאָךְ דִּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵהּ, מְכַסִּים בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע; וּכְשֶׁתִּכְלֶה זֹאת וְתִתְרַבֶּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם – אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה תָּלוּי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה:

שְׁלֵמוּת כָּל הַדְּבָרִים הִיא הָאֱמוּנָה, וּבִלְתִּי הָאֱמוּנָה כָּל הַדְּבָרִים חֲסֵרִים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב ט) לְעִנְיַן צְדָקָה: הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ, וְהַמְפַיְּסוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. וּבֵין בְּנוֹתֵן צְדָקָה וּבֵין בִּמְפַיֵּס הֶעָנִי הַנַּ"ל, חָסֵר אַחַת, כִּי רָאוּי לִהְיוֹת שֶׁבַע וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת וּכְנֶגֶד שְׁנֵים־עָשָׂר מַזָּלוֹת. כִּי צְדָקָה הוּא בְּחִינוֹת גַּלְגַּלִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ – גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁהַגַּלְגַּל יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת, אַחַת תְּנוּעָה הַטִּבְעִית מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח, וְאַחַת תְּנוּעָה הַהֶכְרֵחִית מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, מַה שֶּׁהַגַּלְגַּל הַיּוֹמִי חוֹזֵר וּמִתְגַּלְגֵּל מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, וּמַכְרִיחַ עִמּוֹ כָּל הַגַּלְגַּלִּים – כֵּן לְעִנְיַן צְדָקָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל־הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם הַבַּעַל־הַבַּיִת, שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת שְׁנֵי תְּנוּעוֹת, מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, דְּהַיְנוּ מֵהֶעָנִי לְבַעַל־ הַבַּיִת וּמִבַּעַל־הַבַּיִת לְהֶעָנִי. (וְכַמְבֹאָר לְעֵיל בִּלְשׁוֹנוֹ ז"ל). כִּי כָּל הַשֶּׁפַע וְהַבְּרָכוֹת בָּאִים עַל יְדֵי הַגַּלְגַּלִּים, כִּי עַל יָדָם מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹלָם כַּיָּדוּעַ, וְעַל כֵּן הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרִים אֵצֶל צְדָקָה שֶׁבַע וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד הַגַּלְגַּלִּים. אַךְ בָּזֶה הוֹרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַצְּדָקָה חֲסֵרָה וְאֵין לָהּ שְׁלֵמוּת, וַעֲדַיִן חָסֵר אַחַת, הֵן בַּנּוֹתֵן וְהֵן בַּמְפַיֵּס. הַיְנוּ שֶׁחָסֵר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ הַצְּדָקָה חֲסֵרָה עֲדַיִן, וְעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה נִשְׁלָם וּמְאִירָה בְּחִינוֹת הַצְּדָקָה: וְזֶה שֶׁכָּתוּב: וְהֶאֱמִין בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה, שֶׁעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה נֶחֱשֶׁבֶת הַצְּדָקָה, כִּי בִּלְתִּי הָאֱמוּנָה הִיא חֲסֵרָה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, כִּי שַׁבָּת הִיא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, כִּי שַׁבָּת הוּא מֵעִיד עַל יִחוּדוֹ וְעַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים. וְעַל יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת, מְאִירָה הַצְּדָקָה. וְזֶה: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה, שֶׁמֶשׁ לְשׁוֹן אוֹר, הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, מְאִירָה הַצְּדָקָה כַּנַּ"ל. וְכֵן הַתּוֹרָה גַּם כֵּן חֲסֵרָה בְּלִי אֱמוּנָה, וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות כד): בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד־עָשָׂר, בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, נִמְצָא שֶׁחָסֵר גַּם כֵּן אֶחָד מִן הַמִּנְיָן, מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵצֶל צְדָקָה, שֵׁשׁ וְאַחַת־עֶשְׂרֵה, כִּי הַתּוֹרָה חֲסֵרָה בְּלִי אֱמוּנָה, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: עַד שֶׁבָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, כִּי עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה נִשְׁלָם הַתּוֹרָה. וְזֶה כַּוָּנַת הַתַּנָּא, שֶׁהִתְחִיל בַּמִּשְׁנָה: יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, כֵּיצַד הֶעָנִי וְכוּ', פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים, שֶׁבִּתְחִלַּת שַׁבָּת הִתְחִיל תֵּכֶף בְּמִצְוַת צְדָקָה, לְרַמֵּז שֶׁבְּשַׁבָּת נִשְׁלָם וּמְאִירָה הַצְּדָקָה, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, כִּי עַל־יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, נִשְׁלָם וּמְאִירָה הַצְּדָקָה, וְעַל יְדֵיהֶם נִתְמַלְּאוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁהָיוּ חֲסֵרִים. כִּי אֱמוּנָה הוּא מְקוֹר הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כח): אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת. וְכֵן שַׁבָּת נֶאֱמַר בּוֹ: כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה (בהזמר לכה דודי). וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תהלים פה): צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְכוּ', כִּי יֵשׁ דְּרָכִים רְחָבִים שֶׁהֵם דֶּרֶךְ הַכְּבוּשָׁה לָרַבִּים, וְכֵן יֵשׁ שְׁבִילִים, וְזֶה הַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁבִיל נִמְשָׁךְ לְכָאן, וְזֶה לְכָאן. וּלְכָל דֶּרֶךְ וּשְׁבִיל יֵשׁ כְּנֶגְדּוֹ בַּגַּלְגַּלִּים דֶּרֶךְ וּשְׁבִיל. וְכֵן בֵּין דֶּרֶךְ לְדֶרֶךְ גָּדֵל כָּאן עֲשָׂבִים, כֵּן יֵשׁ גַּם כֵּן נֶגֶד כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב כּוֹכָב שֶׁהוּא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁהָעֵשֶׂב גָּדֵל מִכֹּחוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מ"ר בראשית פ' י'): אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ כּוֹכָב וְכוּ'. וְלִפְעָמִים כְּשֶׁאָדָם יֵשׁ לוֹ עִכּוּב וְצַעַר בַּדֶּרֶךְ, הוּא מֵחֲמַת שֶׁכְּנֶגֶד הַמָּקוֹם הַזֶּה יֵשׁ שָׁם עִכּוּב בְּהַכּוֹכָב, שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת. וְעַל כֵּן הַתַּקָּנָה לָזֶה לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַדֶּרֶךְ, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ וְכוּ', כִּי עַל־יְדֵי הַצְּדָקָה יָאִיר הַכּוֹכָב, כִּי עַל יְדֵי צְדָקָה מְאִירִין הַגַּלְגַּלִּים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי הַצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן, יְבַטֵּל עִכּוּבוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַדֶּרֶךְ, שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵהָעִכּוּב שֶׁיֵּשׁ בְּהַגַּלְגַּלִּים וְהַכּוֹכָבִים כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (הוריות י): כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁמַּתְעֶה אֶת הַסְּפִינוֹת, הַיְנוּ כְּשֶׁהַסְּפִינָה מַגִּיעָה תַּחַת אוֹתוֹ כּוֹכָב, אֲזַי הַסְּפִינָה תּוֹעָה בַּדֶּרֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה הַכּוֹכָב אֵינוֹ מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת:

שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמור, כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים:

מי שיש לו אמונה - חייו חיים, והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד; כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב בודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורין חס ושלום) - גם כן טוב, כי הוא בטוח שאף על פי כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו, כי מאחר שהכל מאתו יתברך, בודאי הכל לטובה. אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום - חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה, שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שאין לו אמונה כלל ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, רחמנא ליצלן. אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו, כנ"ל:

לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפֹּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו, עָנָה וְאָמַר: אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן:

עַצְבוּת הוּא מִדָּה רָעָה מְאֹד. וּמַה שֶּׁהָאָדָם אֵינוֹ נוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וּכְבֵדוּת. וְכֵן מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת. הַיְנוּ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְהָיָה מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד עָלָיו, וְשׁוֹמֵעַ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו, וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלָּתוֹ, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת בִּתְפִלָּתוֹ, וּבְוַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי; אַךְ עִקַּר בִּלְבּוּל הַתְּפִלָּה, הוּא בָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. וְעַל־כֵּן נוֹפֵל עָלָיו עַצְלוּת וְעַצְבוּת, וּמְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ. כִּי עִקַּר הָעַצְבוּת וְהָעַצְלוּת, הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלֹא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל. וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ב׳:ז׳): וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה – לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא): אֱמוּנָה – זֶה סֵדֶר זְרָעִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם וְשׁוּם דָּבָר, וּמִתְפַּלֵּל בְּחִיּוּת כָּרָאוּי, וְנוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, כִּי אֵינוֹ מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מִשּׁוּם עִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ חֶסְּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל־כֵּן יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא נִרְקָב מַמָּשׁ.

צריך לחזק את עצמו באמונה, ולבלי ליכנס בחקירות כלל, ולבלי לעיין כלל בספרים של מחקרים, רק להאמין בהשם יתברך באמונה לבד בלי שום חקירות כלל. ואף על פי שנדמה לנו שההמון עם הם רחוקים מחקירות ואינם מחקרים כלל, אף על פי כן באמת כולם הם מעורבים בחקירות, כי כל אחד ואחד יש לו חקירות, ואפילו קטנים באים על מחשבתם חקירות ובלבולים. אבל באמת צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו, ולהשליכם מלבו לגמרי, לבלי להיות חס ושלום שום חקרן כלל, רק להאמין בה' ובצדיקים אמתיים באמונה לבד בלי שום חקירות כלל. כי כבר זכינו לקבל תורתנו הקדושה על ידי משה רבנו עליו השלום, וכבר היה לנו צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם בלי שום חקירות, ולילך בעקבותם להאמין בהשם יתברך בפשיטות, ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותינו הקדושים: וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות שיעזור לו השם יתברך שיבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה מחכמה. כי באמת חכמה דקדושה הוא למעלה מאמונה, אבל אף על פי כן אנו צריכים לבלי לילך בחכמות וחקירות, רק באמונה לבד, כי אמונה הוא דבר חזק מאד. ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות, אזי זוכה לבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה אפילו מחכמה, דהינו: שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות. ויצעק וכו'. אך יש חקרן שהוא בתוך לב בני אדם. דהינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם וצריכין להכניעו ולגרשו, לגרש מלבו כל החקירות ולחזק את עצמו באמונה כנזכר לעיל: ודע כי יש עברות שהם מכניסים כפירות באדם; ויש שבאים עליהם מחשבות על האמונה מחמת שלא נולדו בקדושה כראוי; ויש שהוסיפו על זה מעשיהם הרעים שעשו בעצמם, כי יש עברות שהם מזיקים ופוגמים את האמונה כנ"ל, ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו חס ושלום ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו שבא לזה, שיבואו לו מחשבות כנגד אמונתנו הקדושה וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו', ג'), ועליו באים מחשבות חס ושלום לגרשו ולעקרו חס ושלום מאלקים חיים אשר הוא חי החיים יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו חס ושלום. ועל ידי בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל: ובאמת אמונה הוא ענין חזק מאד, וחייו חזקים מאד על ידי אמונה, כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו יסורים חס ושלום, אזי יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה, ובסוף ייטיב לו השם יתברך בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מחקר שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה - אין לו למי לפנות, ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו. והמשכיל יבין דברים אלו מאליו, ויבין דבר מתוך דבר, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. והכלל, שעיקר הוא האמונה בלי שום חקירות כלל, ובזה יהיה חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא, ולעולם לא ימוט אשרי לו. גם זאת צריך לדעת, שיש נשמות כשרות שנולדו בכשרות וגם לא קלקלו מעשיהם, שאין באים עליהם כלל מחשבות כאלו, ואפילו כשמדברים בפניהם מענינים אלו לא אכפת להם כלל, ואינו מבלבל דעתם כלל; וזה דומה כמו שמדברים מתאוה הידוע בפני סריס, שבודאי אינו מבלבל דעתו כלל, כן אלו האנשים כשרים הנ"ל אינם שומעים כלל, ואינו נכנס באזניהם כלל עניני חקירות ובלבולים הנ"ל. ובאמת הקושיות והחקירות של ההמון עם הם שטותים גדולים, ואינם קושיות כלל. ויש בני אדם שהולכים עם איזה קושיא זמן רב ובאמת הקושיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת - נדמה לו לקושיא. כמו למשל ששואלין את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הצפור דרך החלל הזה של זכוכית השני. וכששואלין את התינוק כך, דהיינו: שכוללין לו התירוץ עם הקושיא ביחד, אזי נדמה לו לקושיא גדולה ואינו יודע מה להשיב כלל כי נדמה לו לקושיא גדולה. ובאמת הכל שטות, כי אדרבא הקושיא שיפרח הצפור הוא תירוץ על קושיא הראשונה של שטות. כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום כי יפרח דרך שם. רק התינוק מחמת חסרון הבנתו אינו מבין שכוללין לו הקושיא עם התירוץ ביחד ונדמה לו לקושיא גדולה. כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קושיות של שטות כאלו - שבאמת זאת הקושיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קושיא גדולה והבן היטב. על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקושיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד, כנזכר לעיל:

שיך למה שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק ״אודיע אמונתך בפי״ (תהילים פט ב), שעקר האמונה תולה בפה של האדם וכו', בלקוטי תנינא סימן מ"ד ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בבאור יותר קצת, וזו לשונו: כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך שמו, יאמר בפה מלא: ״אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד ראשון ואחרון״. כי ידוע שיצר הרע נמשך מגבורות הנפולין, ויש גבורות דקדשה שבהם ממתיקים הגבורות דקלפה; והדבור הוא בחינת גבורות דקדשה, כמו שכתוב: ״וגבורתך ידברו״. נמצא, כשיאמר ״אני מאמין״ כנ"ל הוא גבורות דקדשה, ובזה הוא ממתיק את הספקות, שהוא בחינת גבורה דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״, דהינו: שבגבורות דקדשה ממתיק גבורות דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא שמי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דבורו בנחת; נמצא שהדבור בנחת הוא אינו כל כך רגז. והשתיקה משתק הרגז, אבל הדבור בפה מלא הוא בחינת רגז, שהוא בחינת גבורה, כנזכר לעיל: (כתב יד החברים והוא שיך לסימן רס"ג בחלק ראשון):

י. אֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם.

כ. מִתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ, וְאַחַר־כָּךְ יִזְכֶּה לְהָבִין אוֹתוֹ בַּשֵּׂכֶל.