ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ראש השנה ב
Reading settings
על-פי המאמר "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (בסימן סו), עין שם היטב כל המאמר מראשו לסופו:
והנה בראש השנה אנו צריכין להוציא מכח אל הפעל, כי ראש השנה הוא התחלת הבריאה. זה היום תחלת מעשיך וכו' וקדם יש בחינת חרון אף, שהוא בחינת דינא קשיא שמתעורר בראש השנה. וצריכין להמתיקו ולבררו שיהיה נעשה ממנו בחינת רוחו של משיח, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל זה אנו עוסקים בראש השנה ומרבין בתפלות ובתחנונים שהם המתקת החרון אף. ואז נעשה ממנו בחינת רוחו של משיח, כי עקר רוח החיים של משיח הוא התפלה, (כמבאר במאמר אמר אל הכהנים בסימן ב ובמקום אחר ועל-כן ממליכין אותו יתברך בראש השנה בכל התפלות ואומרים המלך הקדוש, המלך המשפט וכיוצא, כי אז נתגלה בחינת רוחו של משיח, שהוא שרש המלכות, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן נד). כי התגלות מלך המשיח הוא התגלות מלכותו יתברך, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא לעתיד כשיתגלה מלכות משיח, כמו שכתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא וכו':
וזהו שאיתא בספרים שמשיח יבא מסטרא דיצחק שיהיה נמתק 'פחד יצחק' ויהיה נעשה ישחק, הינו כנ"ל שהתגלות רוח של משיח הוא על-ידי המתקת חרון אף, דהינו תקף הדין, שהוא פחד, שהוא בחינת פחד יצחק כידוע שאנו ממתיקין פחד יצחק בראש השנה וכשנמתק נתגלה רוחו של משיח כנ"ל. ועל-כן נתגלה זאת בראש השנה צריכין להוציא מכח אל הפעל שיפתחו ויתחלקו הידים בבחינת פותח את ידיך. אל תקרי "ידיך", אלא יודי"ך, דהינו השני יודי"ן של השני שמות יקו"ק-אדני, שהם בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף, בחינת כח ופעל. ועל בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שיתחלקו ויפתחו על-ידי הששה אותיות שבאמצע, שהם בחינת מקום וציור וזמן שיש בכח, ומקום וציור וזמן שיש בפעל, שהם ג' אותיות שיש בשם העצם ושלש אותיות של שם הכנוי שעל-ידי אלו הששה אותיות שהם שש בחינות הנ"ל, על-ידי זה יוצא הדבר מכח אל הפעל וזה נעשה על-ידי שלמות הדבור. ושלמות אותיות הדבור על-ידי בחינת עלמא דאתי, על-ידי בחינת אמת, שעל-ידי זה נעשה יום הדין הגדול ועל-ידי זה נעשה שפה ברורה ונשלם אותיות הדבור ואחר כך צריכין לעשות נקדות להאותיות ולהוציא הדבור ממצר הגרון וזה נעשה על-ידי הכסופין והחשך שנעשה על-ידי מניעות, שעל-ידי זה נעשה נקדות להאותיות, בחינת נקדות הכסף. וזה בחינת ט' ]תשע[ נקודין, ט' ]תשע[ רקיעין ואזי כשיש נקדות להאותיות ונשלם הדבור בשלמות אזי יוצא מכח אל הפעל וכו', (עין שם כל זה היטב):
וזה בחינת קול שופר בראש השנה, כי קול דנפיק משופר, זה בחינת אמת שיתגלה בבחינת עולם הבא, כי עקר האמת לעתיד, כמו שמבאר שם, כי הקול הוא בחינת אמת, בחינת יעקב כמו שכתוב, הקל קול יעקב. בחינת תתן אמת ליעקב. והוא יוצא משופר שהוא בחינת עלמא דאתי, כמובא, כמו שכתוב, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועל-ידי בחינת האמת שנתגלה על-ידי בחינת עלמא דאתי, שזה בחינת קול השופר, על-ידי זה נעשה יום הדין, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזה בחינת ובשופר גדול יתקע וכו' 'ויאמרו הנה זה יום הדין', כי הדין נתגלה על-ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת שנתגלה בעלמא דאתי שעל ידו נעשה הדין, כי האמת אינו יכול לסבל הרשעים, (כמו שמבאר שם). ואזי כשנתגלה הדין, אזי נעשה שפה ברורה, כי חוזרים להשם יתברך ושבים בתשובה מאימת הדין, כי אז מבינים ההפרש שבין צדיק לרשע וכו', (כמו שמבאר שם). וזה בחינת התעוררות התשובה שנעשה על-ידי קול השופר, כמו שכתוב, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו כנ"ל. נמצא, שעל-ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת, בחינת עלמא דאתי, על-ידי זה נעשה בחינת שפה ברורה כנ"ל ועל-ידי זה מוציאין מכח אל הפעל (כמו שמבאר שם). וזה בחינת הנסירה שמתחלת בראש השנה, שהיא בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי בראש השנה, שהיא בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי בראש השנה הוא ההתחלה על-ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת כנ"ל. ועל-כן עקר הקול שנזכר בתורה הוא תרועה, כמו שכתוב, יום תרועה יהיה לכם, כי תרועה הוא בחינת יעקב כידוע, שהוא בחינת אמת, בחינת ו', שעל ידו מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. וזה לשון תרועה, שהוא לשון שבירה וכן שברים שהוא גם כן תרועה מספק הוא גם כן לשון שבירה, הינו בחינת חתוך ושבירת הידים הנ"ל. שפותחין ושוברין וחותכין בין הכח והפעל שהם שני היודי"ן, שזה בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן כל תרועה תקיעה בראש ותקיעה בסוף. זה בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף שהם בחינת כח ופעל, כי תקיעה הוא קול פשוט, שהוא בחינת יו"ד שאין בה שום ציור, רק בחינת קול פשוט. והתרועה באמצע התקיעות, כי התרועה הוא בחינת אמת, בחינת וא"ו, בחינת השש אותיות שבין שני היודין שעל ידם מוציאים מכח אל הפעל, כמו שמבאר שם. ועל-כן התרועה הוא שלשה קולות, כמו שאמרו שעור תרועה כשלש יבבות כנגד שלש בחינות שיש אצל הכח ואצל הפעל שהם מקום וציור וזמן שהם שלש אותיות שיש אצל יו"ד בראש וכן שלש אותיות אצל יו"ד בסוף כנ"ל. וזה שנסתפקו בתרועה אם הוא שברים או אם הוא מה שקורין תרועה. ופסקו לעשות שניהם, כי יש שתי פעמים שלש בחינות הנ"ל, דהינו מקום וציור וזמן בכח וכן בפעל כנ"ל והספק הוא איזה מהם עקר אם צריך לעשות ולתקן בחינת מקום וציור וזמן שבכח או שבפעל, כי עקר הדבר מה שאנו צריכין לתקן ולפתח היודי"ן בחינת מוציא מכח אל הפעל, העקר הוא בבחינת תשובה בכלל ובפרט, כי בכלל צריך לעשות תשובה ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה שעל-ידי חטאו סלק השכינה מתחתונים, וגרם מיתה, שזה בחינת שחוזר הפעל אל הכח ומחמת זה אנו צריכין לחזר ולתקן זאת בכל שנה להוציא מכח אל הפעל מחדש. וכן כל אחד צריך לעשות תשובה על כל מה שחטא ופגם וזה נעשה בחינת מוציא מכח אל הפעל:
כי עקר העברה על-ידי נפילת חתוך הידים, דהינו היודי"ן הנ"ל. בבחינת הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל-כן התקון הוא על-ידי תשובה, שהוא בחינת פתח חרטה, בחינת פתח, בחינת פתיחת וחתוך הידים הנ"ל, הינו כי מאחר שחטא ופגם בפתיחות הידים הנ"ל, כי נפלו לידי עברה חס ושלום, בזה הוא מחריב העולם חס ושלום, כי אזי חוזר ונסתלק הפעל אל הכח כבתחלה, שזה בחינת מיתה, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים, כי עקר הקדשה, שהוא החיות בחינת רוח דלתתא, בחינת פעל, מסתלקת למעלה וחוזר אל הכח. ואין חיותו רק מאיזה ניצוצות שנפלו. ועל-כן כשרוצה לעשות תשובה הוא צריך לבנות העולם מחדש ולהוציא מכח אל הפעל. וזה נעשה על-ידי התשובה בעצמו שהוא פתח חרטה, בחינת פתח כנ"ל. נמצא, שבראש השנה, שהוא ימי תשובה, צריכין להוציא מכח אל הפעל על-ידי התשובה בעצמה שהוא פתח חרטה כנ"ל. ועל זה מרמז קול השופר, דהינו התרועה, שהוא בחינת המוציא מכח אל הפעל, כי תרועה הוא גנוחי גנח וילולי יליל, דהינו בחינת חרטה שמתחרטין על העברה וגונחין בלבם ומיללין יללות על גדל הפגמים שפגם כל אחד כפי מה שיודע בנפשו מה שעשה כל השנה. ובזאת החרטה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל ונסתפקו אם התרועה הוא גנוחי, דהינו שברים, שזה בחינת לב נשבר ונדכה כמו מי שגונח מלבו. וזה כנגד פגם שלש בחינות שיש בכח, דהינו בחינת מקום וציור וזמן שיש בכח, דהינו שלש אותיות שיש אצל יו"ד בראש, הינו שנסתפקו אם עקר התשובה לתקן פגם המחשבה שפגם במחשבה שבמח המתפשטת בלב ונצטירת בשלש בחינות מקום וציור וזמן אם עקר התשובה צריכין לתקן זאת, כי עקר לבלי להניחה להצטיר במחשבת עברה חס ושלום, כי אם לא היה מניחה להצטיר במחשבה בודאי לא היה בא לידי עברה בשום אפן על-כן אפשר שעקר התשובה צריכין רק על פגם המחשבה כנ"ל. וזה בחינת שברים, בחינת לב נשבר ונדכה, בחינת גנוחי גנח, דהינו אנחת וגניחת הלב, כי מאחר שעקר הפגם במחשבה שבלב, על-כן התשובה על-ידי לב נשבר, דהינו גנוחי ואנחה שגונח ומתחרט בלבו על פגם המחשבה שבלב או אם נאמר שעקר התשובה על פגם המעשה, כי אף-על-פי-כן עקר העברה היא כשבאה לידי מעשה חס ושלום, רחמנא לצלן, וזה בחינת תרועה, בחינת תרועם בשבט ברזל, שצריך לעשות תשובה גדולה לכלות ולשבר כל הקלפות שנעשו על-ידי העברה חס ושלום, ועל-כן כשבאה העברה לידי מעשה חס ושלום, צריכין קול יללה שהוא יותר מגנוחי, כי גנוחי הוא רק בלב כנ"ל אבל יללה הוא קול צעקה ויללה שצריכין לצעק ולילל בקול מר בכמה וכמה קולות תכופים זה לזה כמו תרועה על גדל הפגם שעשה במעשה חס ושלום, כדי שעל-ידי זה יתקן הפגמים על-ידי גדל תשובתו. ויתקים בו, תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם, שישבר וינפץ כל הקלפות והמקטרגים. וזה בחינת תרועה שהוא ילולי יליל, שהוא יותר מגנוחי, שהוא תשובה על פגם המעשה והיא שלש קולות כנגד שלש בחינות הנ"ל שהם בחינת מקום וציור וזמן שיש אצל יו"ד בסוף בחינת פעל וכן השברים הוא גם כן שלשה קולות כנגד שלש בחינות שיש אצל יוד בראש בחינת כח. ושניהם יחד הם ששה קולות, בחינת שש אותיות הנ"ל שעל ידם מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן הצרכו רבותינו זכרונם לברכה מספק לעשות שניהם, שהם בחינת ו' כנ"ל וגם הצרכו לעשות כל אחד לבד, דהינו תקיעה שברים תקיעה לבד, ותקיעה תרועה תקיעה לבד, כי צריך לתקן כלם, דהינו לתקן פגם המעשה והמחשבה יחד, דהינו פגם עברה במזיד שבזה פוגם במחשבה והמעשה. וכנגד זה הוא תקיעה שברים תרועה תקיעה שכולל שניהם מחשבה ומעשה כנ"ל ולפעמים במחשבה לבד ואינו עושה העברה בפעל וכנגד זה הוא תקיעה שברים תקיעה כנ"ל, ולפעמים יש מעשה בלא מחשבה כגון שוגג וכנגד זה הוא תקיעה תרועה תקיעה, וכל התקון הוא בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי על-ידי הפגם נסתלק וחוזר הפעל אל הכח כנ"ל וצריכין על-ידי התשובה לחזר ולפתח וכו' כנ"ל וגם על פגם מחשבה צריכין לחזר ולהוציא מכח אל הפעל, כי גם במחשבה לבד יש בחינת כח ופעל, דהינו ראשית ותחלת המחשבה כשאין לה שום ציור וסופה כנצטירת במקום וציור וזמן ועל-כן לעולם תקיעה בראש ותקיעה בסוף ותרועה באמצע או שברים שהוא גם כן תרועה שזה בחינת מוציא מכח אל הפעל שהם יו"ד בראש ויו"ד בסוף וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מאה קולות שתוקעין בראש השנה, כי מן הכח עד הפעל, דהינו מתחלת המחשבה עד סוף המעשה היא בחינת מאה, בבחינת אל תקרי מה אלא מאה, שזה בחינת מעשר מן המעשר, כי צריך להשתלשל בבחינת מחשבה דבור ומעשה שהם מאה בחינת השתלשלות. ועל-כן צריכין מאה קולות כדי שישתלשל ויצא מכח אל הפעל, שהם מאה בחינות כנ"ל:
והנה בראש השנה מתחילין להוציא מכח אל הפעל על-ידי האמת, שהוא בחינת קול שופר כנ"ל, שעל-ידי זה נשלמים אותיות הדבור, (כמו שמבאר שם) אבל עדין צריכין לעשות נקדות אל האותיות ולהוציא הדבור ממצר הגרון, כי בראש השנה לא נתגלה רק הקול לבד, כי מאחר שעדין אין נקדות להאותיות אין נשמעין האותיות, כי האותיות אי אפשר לגלותם כי אם על-ידי הנקדות, ועל-כן קול השופר הוא בחינת מן המצר קראתי י"ה, בחינת מצר הגרון, כי אי אפשר להוציא הדבור בשלמות כי אם על-ידי נקדות וכשעושין נקדות להאותיות ונשלם הדבור ויוצא ממצר הגרון אזי נגמר ויוצא מן הכח אל הפעל בשלמות, (עין כל זה במאמר הנ"ל). ואלו הנקדות נעשין בשאר ימי תשובה שהם תשעה ימים אחר ראש השנה, שהם כנגד ט' נקודין שיש משורוק עד קמץ, כי הנקדות נעשין על-ידי כסופין וחשק, (כמו שמבאר שם), הינו על-ידי הימי תשובה שבהם חושקין וכוספין להשם יתברך בחשק חזק, כי הם ימי תשובה ימי רצון שכל ישראל מדבקין עצמם אז להשם יתברך בחשק גדול וכסופין וגעגועין גדולים להשם יתברך, על-ידי זה נעשים בחינת נקדות ובכל יום נשלם בחינת נקדה אחת עד שביום הקדוש נשלם נקדה העליונה, דהינו קמץ שהוא בחינת כתר. ואז הוא יום הכפורים שהוא בחינת כתר כידוע ואז כשנשלם כל הנקדות, אז יוצא מכח אל הפעל בשלמות (ועל-כן אז נשלם הנסירה לגמרי) ועל-כן מתפללין ביום הכפורים חמש תפלות כנגד חמשה מוצאות הפה, כי אז נשלם הדבור על-ידי הנקדות כנ"ל ועל-כן מתענין ביום הכפורים חמשה ענויים, כי הנקדות הם נעשין על-ידי החשק והכסופין כנ"ל ולפי הנקדה כן צריכין חשק, כי יש חשק למעלה מחשק ומאחר שביום הכפורים צריכין לזכות אל הנקדה העליונה שהוא קמץ בחינת קמץ וסתים שהוא נחשק גדול מאד וצריכין לזה חשק גדול מאד מאד, כי לפי מעלת הנחשק כן צריך שיהיה החשק, על-כן ביום הכפורים שצריכין לזכות לנחשק כזה שהוא קמיץ וסתים בחינת קמץ, על-כן צריכין לבטל את עצמו מכל וכל לפרש מכל תאוות עולם הזה ועל-כן מענין את עצמן בחמשה ענויים כדי לבטל עצמו כדי לזכות לנחשק כזה, הינו בחינת קמץ כנ"ל:
וזהו שמצוה לאכל בערב יום הכפורים, כי עקר החשק נעשה על-ידי המניעה, (כמו שמבאר שם), כי על-ידי שמונעין הדבר ממנו הוא חושק ביותר. כי המניעה הוא רק בשביל החשק, (עין שם היטב). והנה באמת שניהם הם מכרחים, דהינו המניעה והחשק, כי המניעה בעצמה צריכין גם כן מאד, כי צריך לקבל בהדרגה ובמדה ואם מקבלין ביותר מהראוי לו בזה נתבטל לגמרי, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר, כי אין יכול לקבל רבוי האור. נמצא, שזה בעצמו שרצה לתקן נתקלקל, דהינו מהה שהיה רוצה להוציא מכח אל הפעל, דהינו להמשיך חיות דקדשה למטה ומחמת שרצה יותר מהמדה על-ידי זה חזר וקלקל, כי אין יכול לסבל רבוי האור וחוזר ונסתלק למעלה, על-כן כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת הבא לטהר מסיעין לו. אמרינן לו המתן. בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם שלא בהדרגה ובמדה ועל-כן מונעין אותו ועל-ידי המניעה נעשה לו חשק יותר ואזי הוא חושק וכוסף מאד והמניעה מונעת אותו ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל-ידי זה, הינו על-ידי המניעה והחשק נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה, הינו כשזוכה אחר כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק. וכמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה שכל היסורים והמניעות שיש לאדם כשמתחיל להתקרב להשם יתברך ולצדיק האמת נעשה מהם כלי לקבל אחר כך בתוכו קדשת ישראל. נמצא, שהמניעה היא טובה גדולה, כי על-ידי זה נעשה כלי לקבל אור הקדשה בהדרגה ובמדה. ועל-כן קדם יום הכפורים צריכין דיקא לאכל בערב יום כפור, כי ביום הכפורים שצריכין לזכות לנחשק גדול לנקדה העליונה בחינת קמץ צריכין לבטל עצמו מכל וכל כנ"ל, כי אי אפשר לקבל האור הגדול של יום הכפורים שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר כי אם על-ידי בטול גמור, אבל באמת הבטול צריך שיהיה בבחינת רצוא ושוב לקבל האור בתוך בחינת כלי בהדרגה ובמדה, על-כן צריכין לאכל בערב יום כפור, והאכילה שמחיבים לאכל בערב יום כפור הוא בחינת מניעה כנגד קדשת התענית של יום הכפורים, בבחינת הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן, כי לפי גדל קדשת יום הכפורים מגדל החשק והכסופין וההשתוקקות לקדשה כזו של יום הכפורים בודאי היו רב בני ישראל מפרישין עצמן בקדשה יתרה ובפרישות גדול סמוך ליום הכפורים שהוא יום קדוש ונורא כזה ובודאי לא היה אפשר לאכל ולשתות ולהתענג בערב יום כפור מגדל החשק והכסופין לקדשת יום הכפורים, אבל השם יתברך מנע אותנו מזה וגזר לאכל דיקא בערב יום כפור, בבחינת הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן, בחינת מניעה, כי גם בהקדשה בעצמה יש בחינת מניעה, שגם המניעה בעצמה הוא קדש, אך המניעה הוא בשביל קיום האדם שלא יתבטל לגמרי כנ"ל כדי שיוכל לקבל האור על-ידי כלי במדה ובהדרגה. וזה בחינת אכילת ערב יום כפור, שזה בחינת המתן, בחינת מניעה כדי שיוכל אחר כך ביום הכפורים לקבל האור הגדול על-ידי גדל החשק והבטול של יום הכפורים ואף-על-פי-כן לא יתבטל לגמרי מאחר שכבר נעשה כלי על-ידי בחינת המניעה, דהינו אכילת ערב יום כפור. וזה שאיתא בכתבים שאכילת ערב יום כפור נעשה כלי לקבל בתוכו אור הענוי, הינו כנ"ל, כי על-ידי הענוי נתבטלין ומקבלין אור הגדול שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר, אך אי אפשר לקבלו כי אם על-ידי מניעה שהוא בחינת אכילת ערב יום כפור, שעל-ידי זה נתגדל החשק ביותר, על -ידי המניעה כנ"ל. ועל-ידי גדל החשק והמניעה נעשה כלי שמקבלין בתוכו אור קדשת יום הכפורים שהוא בחינת קמיץ וסתים שזוכין על-ידי הענוי והבטול כנ"ל ועל-כן הם חמשה ענויים כנגד ה' מוצאות הפה שנשלם ביום הכפורים כנ"ל, כי על-ידי הענויים נשלם הדבור לגמרי כי אין שלמות להדבור כי אם על-ידי הנקדות כלם שהם תשע נקדות וביום הכפורים זוכין לנקדה העליונה, דהינו קמץ שזוכין לזה על-ידי הבטול והחשק, כי מחמת שמבטלין עצמן מכל תאוות עולם הזה על-ידי הענויים, על-ידי זה נתרבה מאד החשק והכסופין להתדבק בו יתברך ועל-ידי זה נעשה בחינת קמץ ואז נשלם הדבור. נמצא, שהדבור נשלם על-ידי הענויים של יום הכפורים ועל-כן הם ה' כנגד חמשה מוצאות הפה כנ"ל ואזי כשנשלם הדבור אז יוצא מכח אל הפעל בחינת פותח את ידיך וכו' ועקר נעשה על-ידי תשובה שהוא פתח חרטה כנ"ל, ועל-כן אז עקר התשובה, כי אז צריכין לפתח ולהוציא מכח אל הפעל בשלמות כנ"ל, שזה נעשה על-ידי תשובה שהוא פתח חרטה כנ"ל. ואזי על -ידי התשובה שמתחרטין על העבר ומדבקין עצמן בחשק גדול וכסופין גדולים להשם יתברך, על-ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל, ואזי הוא עת רצון גדול ונמחלין כל העוונות כשיוצא מכח אל הפעל ונפתח הרוח דלתתא מן הרוח דלעלא ואזי נמשך הרוח דלתתא, שהוא חיות התחתונים למטה ובזה נתגלה אור גדול ונשפע שפע רב ונמתקין כל הדינים ונתתקנין ונתכפרין כל העוונות, כי עקר פגם העוונות הוא שמסלקין השכינה מתחתונים, שזה בחינת מיתה שנסתלק החיות דלתתא למעלה, אבל כשחוזרין ומוציאין מכח אל הפעל ומגלין הרוח דלתתא שנפתח מן הרוח דלעלא בזה נתתקן הפגם וחוזר ונמשך חיות ושפע גדול למטה כנ"ל:
ואזי צועקין שמע ישראל, ה' הוא האלקים, ביום הכפורים לעת ערב, כי כשמוציאין מכח אל הפעל וממשיכין חיות דקדשה למטה זהו תכלית היחוד, כי קדם שמוציאין מכח אל הפעל ואין חיות למטה אין יודעין כלל מהשם יתברך, כי אין לנו שום השגה בו יתברך כי אם על-ידי פעלותיו, הינו על-ידי בחינת יו"ד בסוף שהיא חכמה תתאה, שעל-ידי זה משיגין ויודעין אלקותו כל חד כפום מה דמשער בלבה. ואזי כשנפתח ונתגלה בחינת יו"ד בסוף, שהוא בחינת פעל, אזי יודעין אלקותו ואחדותו יתברך ועקר הידיעה שיודעין שכלו אחד ה' הוא האלקים. והכח והפעל כלו אחד בתכלית היחוד, כי הפעל נמשך מן הכח. והם מיחדים באחדות אחר הפעלה כמו קדם, כי אי אפשר להוציא מכח אל הפעל עד שנשלם בחינת נקדה העליונה, שהוא קמץ, בחינת כתר שצריכין לבטל עצמו לגמרי בבחינת בטול לזכות לבחינת נקדה זו העליונה. ואז דיקא מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. נמצא, שאי אפשר להוציא מכח אל הפעל כי אם כשמבטלין עצמו לגמרי בבחינת בטול ונכללין בתחלת המחשבה, שהיא בחינת קמץ, בחינת כתר. ואז דיקא יוצא מכח אל הפעל. וזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, הינו כשרוצין לגלות סוף המעשה להוציא מכח אל הפעל, אז צריכין לעלות ולכלל בתחלת המחשבה, שהוא בחינת כתר, בחינת קמץ, שעל-ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן אז יודעין כי ה' הוא האלקים וכלו אחד, כי כשחוזרין מהבטול בבחינת רצוא ושוב ומוציאין מכח אל הפעל, אז יודעין כי ה' הוא האלקים, כמבאר היטב בדברי רבנו זכרונו לברכה (בסימן ד) על פסוק, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים. וזה שאומרים ביום הכפורים ה' הוא האלקים ואחר כך תוקעין תקיעה אחת, זה מרמז כי עתה נשלם ויוצא לגמרי מכח אל הפעל, שהיא בחינת יוד בסוף, שהיא בחינת קול פשוט כנ"ל:
וזה שנהגו העולם על-פי גדולי עולם שלא להתענות בעשרת ימי תשובה כי אם עד אחר חצות ואחר כך אוכלין וכן שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שכן ראוי לנהג, הינו כנ"ל, כי הם ימי רצון ימי חשק שמדבקין עצמן בהשם יתברך בחשק גדול מאד שעל-ידי זה נעשין נקדות כנ"ל. ועל-כן צריכין לתת גבול ומדה להחשק והדבקות שלא יתבטל לגמרי כנ"ל ועל-כן צריכין לאכל בסוף היום שזה בחינת מניעה, שעל-ידי המניעה והדבקות והחשק נעשין הנקדות כנ"ל. וזה בחינת ט' נקודין, ט' רקיעין, הינו שהנקדות נעשין על-ידי המניעות שהם בחינת רקיעין, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). ועל-כן קרא הנקדות בשם רקיעין, דהינו היכלות וכלים לקבל בתוכם האור, שזה בחינת רקיע העליון (שעל ראשי החיות), שעל ידו נעשין היכלות וכלים על-ידי הרדיפה והמעכב, (כמבאר מזה במאמר "אמצעיתא דעלמא" בסימן כד):
שיך לעיל מה שכתוב במאמר הנ"ל שיש חרון אף ונמתק ונעשה רוחו של משיח ואחר כך בא בתוך בחינת ידים ומוציאין מכח אל הפעל. וזה בחינת והארץ היתה תהו ובהו, זה בחינת החרון אף. ורוח אלקים מרחפת וכו', דא רוחו של משיח, כמו שאיתא בזהר, כי רוחו של משיח נתגלה מן החרון אף על-ידי המתקתו, כמו שכתוב שם, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. זה בחינת ימינא ושמאלא, כמובא בחינת כח ופעל, כמו שכתוב שם, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: