ליקוטי הלכות · אורח חיים א · ציצית ג
התאמת הקריאה
ענין ציצית על-פי המאמר "תקעו בחדש שופר וכו'" המתחיל בתחלת ספר לקוטי מוהר"ן תנינא עין שם כל המאמר מתחלתו לסופו וקצת הקדמות היוצאים משם בקצור הם, כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים וכו' וצריך שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו שלא יתקנאו המלאכים וירצו לדחפו ח"ו, והעצה על זה לאחז בכסא כבודו יתברך, שהוא בחינת שרשי נשמות ישראל, בבחינת מאחז פני כסא וכו' ועקר הם המפרסמים, שהם עקר שרשי נשמות ישראל וכו' ויש מפרסמים של שקר שעקר גדולתם הוא רק על-ידי עזות וכו' ולזה צריכין לבחינת בנין ירושלים, דהינו לתקן שלמות היראה שבלב וזה על-ידי שמתקנין ג' התאוות, שהם תאות ממון ואכילה ומשגל, שהם בחינת ג' משמרות הוי הלילה וכו', שכל אלו הג' תאוות מקלקלים היראה שבלב והתקון שלהם הוא על-ידי הדעת שנמשך בשלש רגלים, שעל-ידי זה הדעת זוכין לתקן ולצאת מפגם ג' תאוות אלו וזה בחינת קרואי מועד אנשי שם, כי ג' התאוות הנ"ל הם בחינת אנשי שם וכו' ועל-ידי זה שמתקנין ג' תאוות אלו על-ידי השלש רגלים, שעל -ידי זה נשלם היראה שבלב, על-ידי זה נברא מלאך שמשפיע נבואה, בחינת המלאך הגואל וכו' ועל-ידי זה נגאלת ונפדית התפלה מן הגלות וזוכין לתפלה בשלמות, שהיא בחינת דבר ה' ואזי זוכין לרפואה בלי שום דאקטורים רק על-ידי דבר ה' יכולין להתרפאות בכל דבר שבעולם אפלו על-ידי לחם ומים וכו' וזה בחינת התנוצצות משיח וכו', אך שיש ג' עבודות רעות המפסידין עבודת התפלה והם עבודה זרה, דהינו פגם אמונה, וגלוי עריות ושפיכות דמים, דהינו כשמבזין בני אדם ועוברין על אל תהי בז לכל אדם ( אבות פד) וכשיוצאין מג' עבודות אלו זוכין לתפלה ואז כל המלאכים וכל הכוכבים תחתיו וכו' וכו' ועל-ידי זה יכול לאחז עצמו בשרש נשמות ישראל שהם יוצאים מכסא הכבוד וכו' כנ"ל ואזי כשאוחזים בבחינת כסא הכבוד אזי יכולין לעשות ראש השנה, כי מי שמדבר מחברו זה בחינת ראש השנה שהוא יומא דדינא, כי הוא דן את חברו וצריך לזהר מזה מאד, כי המשפט לאלהים הוא, כי רק הוא לבדו יתברך יכול לדון אותנו, כי הוא יתברך דן את הכל לכף זכות, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שם פב), אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ומי הוא שיכול להגיע למקום חברו, כי אם הוא יתברך לבדו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך ועל-כן הוא לבדו יכול לדון את העולם לכף זכות, כי הוא יתברך מלא רחמים ואנו רואין רחמנותו יתברך במה שקבע את ראש השנה יום הדין בראש חדש שאז השם יתברך בעצמו מתחרט, כביכול, ואמר, הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח ועל-ידי זה יש לנו אז פתחון פה לבא לפניו בחטאינו ולהתחרט מהם וכו'. וזה ( תהלים צג), "לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים", כי השם יתברך מלא רחמים, כי הוא מקומו של עולם ויודע מקום של כל אחד ואחד, כי אף-על-פי שמצינו מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית המקדש, אין הכונה שנתצמצם שם אלקותו יתברך ח"ו, כמו שאמר שלמה ( מלכים-א, ח'), "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו'" רק מחמת שהיו שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעובדא דבראשית וציורא דגן עדן, על-כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו רק הוא מקומו של עולם ועל-כן הוא יתברך יכול לעשות ראש השנה שהוא יום הדין, כי הוא מקים, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כנ"ל וזה בחינת לביתך נאוה קדש, הינו שהשם יתברך המשיך רק קדשתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו רק הוא מקומו של עולם ועל -כן ה' לארך ימים, הינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש השנה שהוא יומא אריכתא כנ"ל ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם כן בחינת מקומו של עולם, בבחינת ( שמואל א ב) וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, הינו על-ידי בחינת כסא הכבוד, על-ידי זה הוא מקומו של עולם בחינת וישת עליהם תבל ועל-כן הוא יכול לעשות ראש השנה כנ"ל ועין שם היטב כל זה:
וזה בחינת ציצית, כי ציצית הם בבחינת כסא הכבוד שרשי הנשמות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות מג), תכלת דומה לים וים דומה לכסא הכבוד וכו' כי הנשמות ישראל כסא הכבוד הם בבחינת לבושין דמלכא, כביכול, כי כסא הכבוד ובחינת לבושין הם בחינה אחת, כמובא, ( א) כי ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא ( שבת קיג) וזה בחינת כסא הכבוד שמכסין על כבודו יתברך שזה בחינת כלליות העולמות שכלולין בנשמות ישראל, שהם בחינת לבושין דמלכא, בחינת כסא הכבוד כנ"ל ועל-כן ציצית היא כלליות התורה, כמו שכתוב ( במדבר טו), "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. "כי כל התרי"ג מצות כלולין בה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות מג), כי זה עקר כלל כל התורה כלה כדי שעל -ידי המצות נוכל לבא לפני כסא כבודו יתברך, דהינו להתאחז בכסא כבודו כדי שיהיה לנו ממשלה על המלאכים כנ"ל, וזה כלול במצות ציצית שהוא חלוקא דרבנן בחינת לבושין דמלכא, שהם בחינת כסא הכבוד כנ"ל ועל-כן התחלת העבדה בכל יום היא מתחלת ממצות ציצית שמקימים מיד בקומו בבקר, וכן תחלת חנוך הקטן מתחיל מציצית, כי תכף מחנכין הקטן במצות ציצית קדם לשאר מצות מעשיות, כי האדם כשמתחיל בעבודת ה' שעקר הכונה לבא להתכלית, דהינו שיהיה לו ממשלה על המלאכים שבשביל זה נברא האדם כנ"ל, ועל-כן מתחילין מציצית שעל-ידי זה אוחזין בכסא כבודו יתברך וזה בחינת אחיזת הציצית, בחינת מאחז פני כסא כנ"ל ועל-ידי-זה יש לנו כח לעסק בעבודת ה' עד שנזכה שיהיה לנו ממשלה על המלאכים, כי אין להם כח לדחפו מאחר שכבר נאחז בכסא כבודו יתברך על-ידי ציצית כנ"ל:
ולאחוז בכסא כבודו יתברך צריכין לשמר היראה שבלב, שהוא בחינת בנין ירושלים וזה נעשה על-ידי תקון ג' תאוות הנ"ל, שהם בחינת ג' משמרות של הלילה שנתתקנין על-ידי הדעת שנמשך בג' רגלים וזה בחינת ציצית, שהוא בחינת תקון היראה שבלב בבחינת ( במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם וזה בחינת הל"ב חוטין שבציצית כי הם מתקנין את היראה שבלב, כי על-ידי הציצית נשמר הלב מפגם התאוות הנ"ל בבחינת ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'. ועל-ידי זה נשמר היראה שבלב כנ"ל, כי על-ידי חוטי הציצית נמשך הדעת שבג' רגלים לתקן ג' תאוות הנ"ל התלוים בלב, שזהו בחינת ציצית כנ"ל ועל-כן אין ציצית נוהגין בלילה אלא ביום ( מנחות מג), כי הלילה זה בחינת חשך, בחינת פגם ג' התאוות הנ"ל, שהם בחינת ג' משמרות של הלילה כנ"ל ובכל יום ויום צריכין להמשיך הדעת משלש רגלים הנ"ל לתקן ג' משמרות של הלילה בחינת ג' תאוות הנ"ל וזה בחינת אור יום שהוא בחינת אור הדעת שנמשך בכל יום מג' רגלים כנ"ל, כי הרגלים נקראים יום טוב, ועקר אור יום הוא בחינת טוב, בבחינת וירא אלהים את האור כי טוב, ( ב) כי האור הוא בחינת חסד, בחינת דעת שנמשך מבחינת ג' רגלים מבחינת יום טוב שמתקן ג' תאוות הנ"ל, שעל-ידי זה מאיר היום ונדחה החשך של לילה שהוא בחינת פגם ג' תאוות הנ"ל וזה זוכין בכל יום על-ידי שעוסקים בתורה בלילה, דהינו על-ידי שקמים בחצות לילה ועוסקים בתורה, כי כל אחד צריך לקום בחצות לילה כדי לשבר את הלילה לשבר ג' משמרות הנ"ל, כי חצות הוא בחינת נקדה האמצעית של הלילה תקף חשכת לילה וכשמשברין את הלילה וקמים בחצות על-ידי זה משברין ומבטלין כל בחינת הג' משמרות הנ"ל, שהם בחינת ג' התאוות כנ"ל ועל-כן עוסקים אז בתורה כדי להמשיך הדעת לתקן ג' תאוות הנ"ל ועל-כן אז בחצות מתאבלין על חרבן בית המקדש, כי עקר הדעת נמשך מבית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות לג), כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו וכמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים ( ג) ועל-כן בשלש רגלים צריכין לעלות לבית המקדש כדי להמשיך משם הדעת לתקן ג' תאוות הנ"ל, ועל-כן בחצות הלילה שהוא כלליות הלילה ואז עוסקים לתקן ג' תאוות הנ"ל שהם בחינת ג' משמרות של הלילה, על-כן עוסקים אז בבנין בית המקדש, כי מתאבלין אז על חרבן בית המקדש ועל-ידי זה זוכין לראות בבנינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תענית ל) נמצא, שעל-ידי שמתאבלין על חרבן בית המקדש על-ידי זה עוסקים בבנינו ועל-ידי זה ממשיכין אז הדעת לתקן ג' משמרות, בחינת ג' מדות הנ"ל. ועל-ידי זה זוכין בבקר לאור יום שנמשך מאור הדעת שנמשך בכל יום מג' רגלים כנ"ל בבחינת ( חגיגה יב) כל העוסק בתורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום, וחסד הוא הדעת, כמובא במקום אחר כמה פעמים, ( ד) כי זוכין בבקר לאור יום שהוא אור הדעת הנמשך מבחינת יום טוב משלש רגלים על-ידי שקמים בחצות ומשברין שלש משמרות הנ"ל שהם בחינת ג' מדות כנ"ל:
ועל-כן תכף בבקר ממשיכין זה האור של הדעת על-ידי חוטי הציצית, שהם בחינת חוט של חסד הנ"ל שנמשך בבקר על -ידי עסק התורה בלילה על-ידי ששוברין את הלילה, שהוא בחינת ג' מדות הנ"ל ועוסקין בתורה בלילה להמשיך הדעת מבית המקדש, על-ידי זה זוכין בבקר לחוט של חסד בחינת חוטי הציצית שעל ידם מקבלין אור הדעת משלש רגלים כנ"ל, כי ציצית הם בבחינת רגלים, בבחינת ( תהלים פה) צדק לפניו יהלך שזהו בחינת ג' רגלים שאז הולכין לעלות לרגל, כמו שכתוב ( שמות כג), "שלש פעמים בשנה יראה וגו'". שזה בחינת צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, כמובא במקום אחר וזה בחינת ציצית, בחינת ( איוב כט) צדק לבשתי וילבשני זה בחינת שמנה חוטים שיש בכל אחד מהציצית. וכל חוט צריך להיות שזור ואין שזירה פחות משתים כמו שלמדו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות לח) מפסוק, "הכנף פתיל וכו'" נמצא, שבכל אחד מהציצית יש י"ו חוטים, דהינו שמנה חוטים שזורים כנגד הימים שיש בשלש רגלים שהם י"ו ימים, כי פסח שבעה ימים ושבועות יום אחד וח' ימי החג בבחינת ( קהלת יא) תן חלק לשבעה וגם לשמנה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ( עירובין מ) על רגלים, ועל-כן עקר הציצית הם שמנה חוטים כנגד שמונת ימי חג הסכות שהוא המספר המרבה ביותר של ימי הרגלים ונכלל בתוכו גם כן שבעת ימי הפסח ויום השבועות, גם שמנת ימי הסכות הם האחרון שברגלים כנגד יעקב שכלול מכל האבות ( ו) כי אז בסכות נשלם הארת של כל הג' רגלים והוא כלול מכלם ועל -כן יש שמנה חוטים בהציצית וכנ"ל:
וזה בחינת יציאת מצרים שנזכר בפרשת ציצית, ( ז) זה בחינת השלש רגלים שהם כלם זכר ליציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים הוא על-ידי בחינת חצות, בבחינת ( שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, דהינו על-ידי שמשברין הג' משמרות ג' מדות רעות הנ"ל, שהם בחינת חשכת לילה, שהם עקר גלות מצרים שהוא גלות של הסטרא אחרא שמתגבר על האדם בג' מדות הנ"ל שהם כלל כל התאוות ועל -ידי בחינת חצות שמשברין את הלילה על-ידי זה יוצאין מגלות מצרים מגלות ג' מדות הנ"ל בבחינת כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כנ"ל, וזוכין לבחינת שלש רגלים, שהם זכר ליציאת מצרים ועל-ידי זה זוכין לאור הציצית, שהם לבושין דמכסיין על האדם להצילו ולשמרו מג' מדות הנ"ל, שהם בחינת פגם הלבושין, בבחינת ( יחזקאל טז) ואת ערום ועריה, הנאמר בגלות מצרים, דהינו כשמנחין ח"ו, בפגם ג' מדות הנ"ל, שזה בחינת גלות מצרים כנ"ל אז הנשמה ערמה ח"ו, בחינת ואת ערום ועריה, בבחינת כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, דא ציצית ותפלין במה ישכב בגלותא, כמו שכתוב בזהר הקדוש ( תיקונים דף צא), הינו כששוכבין בגלות ח"ו, דהינו פגם הג' מדות הנ"ל אז נאמר, במה ישכב? בגלותא, כי אז הוא בבחינת ערום ועריה כנ"ל, כי ג' מדות אלו הם בבחינת פגם הכבוד, שהוא בחינת לבושין, כי ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא ( שבת קי"ג), כי הג' מדות אלו הם נקראים אנשי שם, כמו שמבאר במאמר הנ"ל והשם הוא הכבוד בבחינת ( תהלים עב) וברוך שם כבוד ובחינת ( שם כט) הבו לה' כבוד שמו ואלו התאוות הנ"ל הם פוגמין ח"ו, השם והכבוד, כי נקראים אנשי שם כנ"ל, כי הממון נקרא כבוד, כמו שכתוב ( בראשית לא), "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" בבחינת ( עירובין פו) רבי מכבד עשירים נמצא, ששרש ממון בכבוד. וכמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר ( ח) ועל-כן על-ידי תאות ממון פוגמין בכבוד, וכן תאות נאוף בכבוד, כי אין בשת אלא במקום עריין ( ט) ועקר הכבוד על-ידי שמירת הברית, כמובא במקום אחר, ( סימן יא) וכן תאות אכילה פוגם בכבוד בבחינת שלחן מלכים מלך הכבוד, כמובא גם כן במקום אחר כל זה ( סימן ס"ז) ועל-כן הם פוגמין בהלבושין, שהם בחינת כבוד כנ"ל, ועל-כן נאמר בגלות מצרים שהוא בחינת כבוד כנ"ל, ועל-כן נאמר בגלות מצרים, שהוא בחינת הג' תאוות כנ"ל הפך הג' רגלים, שהם בחינת יציאת מצרים כנ"ל, על-כן נאמר אז, 'ואת ערום ועריה', בחינת במה ישכב? בגלותא כנ"ל ועל-כן בבקר שאז מאיר יום בחינת אור הדעת של ג' רגלים בחינת יציאת מצרים שמאיר בכל יום, על-כן אז זוכין ללבושין דקדשה שהם לבושי הציצית, שהם מכסין על פגם התאוות הנ"ל, כי הם בחינת האור הנמשך משלש רגלים כנ"ל, ד) ועל-ידי השלש רגלים שמתקנין היראה שבלב, על-ידי זה נברא המלאך המשפיע נבואה, בחינת המלאך הגואל אותי מכל רע וכו' ועל-ידי זה זוכין לתפלה שהוא דבר ה' וכו', עין שם שלש רגלים שמאירין לתפלה, זה בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, כי ג' רגלים הם כנגד שלשה אבות, שהם בחינת תלת גונין דעינא והתפלה היא בחינת מלכות דוד שהוא ברגל רביעי שהיא בחינת בת עין, כמובא ( י) זהו בעצמו בחינת המלאך הגואל שנמשך מהג' רגלים כנ"ל, כי המלאך הוא בחינת השכינה כמו שאמר רבנו ז"ל שם בסוף המאמר הנ"ל שהיא בחינת מלכות. ועל-כן על-ידי בחינת זה המלאך עקר תקון התפלה שהיא גם כן בחינת מלכות כנ"ל, וזהו בחינת הד' ציצית, בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, בחינת וראיתם אותו הנאמר בציצית, ( יא) כי עקר הארת הג' רגלים הוא להאיר בבת עין בבחינת מלכות שהיא בחינת ד', שעקר עליתה היא בג' רגלים, כמו שכתב רבנו במקום אחר ( בסימן ל) וזה בחינת הד' ציצית, כי על-ידי השלש רגלים שהם תלת גונין דעינא המאירין בבת עין, על-ידי זה יוצאין ד' ציצית, שהם בחינת מלכות, בחינת ד', כמובא וכנ"ל:
ועל-כן עקר תקון התפלה הוא בציצית, כי הציצית נמשכין מהג' רגלים שמאירין בבת עין בבחינת תפלה כנ"ל, ועל-כן על-ידי זה דיקא יכולין לאחז בכסא הכבוד, כמבאר במאמר הנ"ל, כי תלת גונין דעינא ובת עין, שהם בחינת ג' רגלים שמתקנין את התפלה, שזהו בחינת ד' ציצית כנ"ל, הם בחינת שלשה אבות ודוד, שהם בחינת ד' רגלי הכסא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן על-ידי זה אוחזין בכסא כבודו כנ"ל:
גם ציצית מתקנין ג' עבודות שמפסידין עבודת התפלה, שהם, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ( תנא דבי אליהו רבא פרק כו סעיף יט ושם נמצא תן מגזל תן מגלוי עריות תם משפיכות דמים תדא"ר פרק כ"ו)" "לדרתם"-לדור -תם, תם מן העבודה זרה, תם משפיכות דמים וזה בחינת תם ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, הינו עבודה זרה ואחרי עיניכם, זה זנות, הינו גלוי עריות נמצא, שציצית מציל מעבודה זרה וגלוי עריות, וכן מצילין גם כן הציצית, שהם תקון, הלבושין משפיכות דמים התלוים בפגם הבגדים, שהם בחינת טלית אדום הנאמר בעשו שהיה שופך דמים שנאמר בו ( בראשית כה), "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער" ופרש רש"י, כטלית וכנזכר זה לענין אחר בדברי רבנו ז"ל ( בסימן ח') ועל-כן הפוגם בציצית נאמר עליו ( ירמיה ב'), "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים", כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ( שבת לב) כי פגם הציצית פגם הבגדים הוא בבחינת שפיכות דמים בבחינת ( ישעיה סג) מדוע אדום ללבושיך. וכמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר ( יד) אבל ציצית הוא תקון הבגדים, בחינת טלית לבן הפך טלית אדום של עשו הנ"ל. ועל-כן ציצית מציל משפיכות דמים, כי אז אינו עובר על אל תהי בז לכל אדם ( אבות פד) שזהו בחינת שפיכות דמים כנ"ל בבחינת ( שם) איזהו מכבד המכבד את הבריות ועל -כן ציצית, שהם עקר תקון הלבושין, שהם בחינת כבוד כנ"ל. ואזי הוא מכבד ואזי הוא בודאי מכבד את הבריות ונצול מלעבור על אל תהי בז לכל אדם נמצא, שציצית מצילין מג' עברות הנ"ל, כי ציצית הם תקון התפלה, ועל-כן ציצית מסגל לרפואה כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר ( בסימן ז'), כמרומז בפרשה ( בראשית מח), "הנה בנך יוסף בא אליך" שזה בחינת הציצית, כמבאר בפרי עץ חיים ועל-ידי זה "ויתחזק ישראל", כי על-ידי הציצית זוכין לתפלה, שהיא בחינת דבר ה' כנ"ל ועל-ידי דבר ה' זוכין לרפואה מן השמים על-ידי כל דבר שבעולם, אפלו על-ידי לחם ומים בבחינת וברך את לחמך וגו' והסרתי מחלה וכו', ( שמות כג) בחינת בכל מתרפאין חוץ וכו', כמבאר כל זה במאמר הנ"ל, עין שם:
נמצא, שעל-ידי ציצית נמשך האור מג' רגלים לתקן ג' מדות הנ"ל, שזה בחינת יציאת מצרים ועל-ידי זה זוכין לתפלה לדבר ה' ועל-ידי זה יכולין לאחז בכסא כבודו שרשי נשמות ישראל, שזה בחינת ציצית וכו' כנ"ל ואזי כשזוכין לאחז בכסא כבודו, אזי יכולין לעשות ראש השנה שהוא יומא דדינא, דהינו לדון את כל העולם ברחמים לכף זכות, כמו השם יתברך שדן את הכל ברחמים מחמת שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וכו', כמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם היטב וכמובא כל זה למעלה וזה עקר בחינת הציצית, שהם תקון הלבושין כדי לזכות לאחז בבחינת כסא הכבוד כנ"ל כדי לדון את כל העולם ברחמים לכף זכות וכו' כנ"ל כי המלבושים הם הם דנים את האדם בבחינת ( תהלים צג) ה' מלך גאות לבש וכו' הנאמר על יום ראש השנה כשהקב"ה יושב על כסאו לדון את העולם, כמו שכתוב שם "נכון כסאך מאז" וכמובא שזה המקרא נאמר על ראש השנה יומא דדינא ( טז) שאז לובש השם יתברך לבושי גאותו לדון את כל העולם, כי הלבושין הם בבחינת דינים והם דנים את כל באי עולם, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר ( סימן כט) בבחינת צדק לבשתי וצדק הוא דינא דמלכותא וכו', עין שם וכפי תקף הדין ח"ו, של בחינת הלבושין היו יכולים ליקוד עלמא ח"ו, כי לא יצדק לפניך כל חי ועל-כן אנו צריכין לתקן המלבושין על-ידי הציצית, שהם בבחינת כסא הכבוד כנ"ל, שעל-ידי זה נעשין בבחינת מקומו של עולם, כי מי שאוחז בבחינת כסא הכבוד הוא בבחינת מקומו של עולם, כמבאר היטב שם במאמר הנ"ל, ואז יכולין לדון את הכל ברחמים לכף זכות בבחינת ( אבות פרק ב) אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וכו' כמו השם יתברך כשלובש לבושי גאותו בראש השנה לדון את העולם בראש השנה, הוא דן את ישראל ברחמים גדולים, כי ראש השנה הוא חסד גדול שקבע יום הדין בראש חדש בעת שהשם יתברך בעצמו אומר, הביאו עלי כפרה וכו', עין שם כל זה היטב כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו ויודע מקום של כל אחד ואחד ועל-כן דן את כל ישראל ברחמים גדולים וכו', עין שם וזה בחינת ציצית שתולין בבגדים, שעל-ידי זה אוחזין בבחינת כסא הכבוד כנ"ל, ואזי הם בבחינת מקומו של עולם ויכולין לדון את הכל לכף זכות כמו השם יתברך, כביכול, כי ציצית הם בבחינת מקומו של עולם כי הם תלויים בארבע כנפות כנגד ארבע רוחות העולם, הינו שכל הארבע רוחות העולם, שהם כלל המקום של העולם כלו, כלם יוצאים מבחינת ציצית, שהם בחינת מקומו של עולם, כי הם בבחינת כסא הכבוד כנ"ל וזה עקר בחינת ציצית, שהם מעלין ומקבצין ומקשרין את בחינת המקום של כל אחד ואחד לבחינת למעלה מן המקום, שהוא בחינת מקומו של עולם ששם שרש המקום של כל אחד ואחד ועל-ידי זה דנים את הכל לכף זכות מחמת שיודעין את מקומו:
כי איתא בדברי רבנו ז"ל בהמעשה הנוראה של הז' בעטלירש המובא בספר המעשיות ומובא שם בספור המעשה של הבעטליר החמישי שהיה בעל חטוטרת מענין מעט מחזיק את המרבה והמובן שם קצת, כי בחינת מעט מחזיק את המרבה הוא קרוב לבחינת למעלה מן המקום, ויש כמה בחינות בענין מעט מחזיק את המרבה זה למעלה מזה וכל בחינת מעט מחזיק את המרבה הוא עדין במקום, אבל הוא סמוך קצת לבחינת למעלה מן המקום עד שיש בחינת מעט מחזיק את המרבה והוא סמוך מאד לבחינת למעלה מן המקום עד ששם יוצאין לגמרי מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום, ועל-ידי בחינה זו יכולין לבא להאילן אשר תחותוהי תטלל כל חיות ברא ובענפוהי וכו' ( טז) אשר זה האילן עומד למעלה מן המקום לגמרי, עין שם היטב כל זה הענין הנפלא והנורא מאד וציצית הם בבחינת מעט מחזיק את המרבה, ומעלין את האדם מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום לבחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם ששם נמתק הכל ברחמים כנ"ל, בבחינת ( שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי 'כנפי נשרים' דא כנפי מצוה בחינת ( דברים לב) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף שאנו אומרים קדם עטיפת הציצית ועל-ידי זה, על-ידי כנפי נשרים כנפי מצוה, ואביא אתכם אלי, שקירבנו אליו השם יתברך מבחינת מקום לבחינת מקומו של עולם, בחינת למעלה מן המקום כי רבותינו ז"ל דרשו ( יז) על פסוק זה, "ואשא אתכם וכו'", שזה נאמר על יציאת מצרים ביום שבאו מרעמסס לסכות היו מאה ועשרים מיל ובאו ביום אחד וזה בחינת למעלה מן המקום, שזהו בחינת קפיצת הארץ, בחינת ויפגע במקום הנאמר ביעקב שדלג על המקום, ( יח) ועל -כן פגע במקום ביום אחד, כי יעקב היה יכול לעלות לבחינת למעלה מן המקום וזהו בחינת קפיצת הארץ וזה בחינת ואשא אתכם על וגו' הנ"ל, שהגביהם למעלה מן המקום, ועל-כן באו ביום אחד מרעמסס לסכות וזה נעשה על -ידי בחינת ציצית, בבחינת ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא וגו' שהם כנפי מצות כנ"ל:
ועל-כן ציצית מקבץ נדחים מארבע כנפות הארץ מכל המקומות אשר נדחו לשם, כי כל אחד מהנדחים נדחה ונפל למקום שנפל מחמת מקומו, כי מקומו גרם לו בבחינת ( אבות פרק ב) אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כנ"ל והשם יתברך, שהוא מקומו של עולם כנ"ל ויודע מקום כל אחד ואחד, הוא דן את הכל לכף זכות, כי יודע שמקומו גרם לו ואזי כשהשם יתברך רוצה לרחם עליו ברחמיו המרבים, הוא מעלה אותו מן המקום ההוא לבחינת למעלה מן המקום ושם נמתק ונתתקן הכל, כמובא לעיל ( יט) וזה בחינת תשובה, כי תשובה קדמה לעולם, ( כ) כי תשובה היא בבחינת למעלה מן המקום, בבחינת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם, בבחינת ( יומא פז) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד כי המקום של כל אחד ואחד גורם לו התרחקותו מהשם יתברך, כי המקום הוא בחינת תקף העשיה, תקף הצמצום שמשם עקר אחיזתם כידוע ( כא) ומי שרוצה להתקרב להשם יתברך צריך תמיד לבקש את ה' בכל המקום אשר הוא שם ולקשר ולהעלות בחינת המקום אשר הוא שם לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם, דהינו להשם יתברך ואז זוכה לעבד ה' באמת ואין שום מקום שימנענו וכמובא זה במקום אחר בדברי רבנו ז"ל ( סימן לג) ואפלו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו, ואפלו אם נפל למקום שנפל, למקום נמוך ומגשם ומלכלך מאד ח"ו, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן צריך שיזכור בהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום של כל אחד ואחד, ועל-כן אין שום נפילה בעולם כלל, כי גם משם יוכל לחזר להשם יתברך, שהוא מקומו של עולם מכל המקומות אשר נדח לשם בבחינת ( דברים ד') ובקשת משם את ה' אלהיך, משם דיקא, ממקום אשר הוא שם, כמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל. ( כב) וזהו בחינת ציצית, שהם בבחינת למעלה מן המקום, בחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, הינו שציצית בשרשם הם בבחינת למעלה מן המקום וכנ"ל ועל-כן גם למטה הציצית הם בבחינת מעט מחזיק את המרבה, כמו שכתוב ( זכריה ח), "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי ואמרו לכו ונלכה עמכם וכו'" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ( שבת לב) שעתידין שיאחזו שבע מאות אנשים בכנף אחד מהד' כנפות של ציצית נמצא שהוא בבחינת מעט מחזיק את המרבה, ועל-כן דיקא בהכנף יוכלו להתאחז שבע מאות אנשים שהוא בחינת מעט מחזיק את המרבה ועל-ידי זה דיקא יאמרו לכו ונלכה עמכם להתקרב לה', כי על-ידי ציצית, שהוא בחינת מעט מחזיק את המרבה כשאוחזין בהם יכולין לעלות מהמקום לבחינת למעלה מן המקום, שעל-ידי זה נתקרבין להשם יתברך לבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל בבחינת ( שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי וכו' וכנ"ל, ועל -כן הציצית מקבץ הנדחים מארבע כנפות הארץ, בבחינת והביאנו לשלום מארבע כנפות וגו' שאז אוחזין בהציצית, כי הציצית, שהם בבחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, הם דנים את הכל לכף זכות אפלו הנדחים מאד בעונותיהם הרבים, ואזי הם מרימים ומקבצים כל הנדחים ממקומם שנדחו לשם לבחינת למעלה מן המקום לבחינת מקומו של עולם שם יש מקום של כל אחד ואחד אפלו של הנדחים ושם נמתק ונתקן הכל, כי שם דנים הכל לכף זכות כנ"ל:
וזה בחינת יציאת מצרים, שאז נשאם השם יתברך על כנפי נשרים וקרבם אליו, דהינו שהגביהם למעלה מן המקום, כי זה עקר בחינת יציאת מצרים לצאת מן המצר והדחוק, שזה בחינת המקום שהוא תכלית הצמצום, ששם הוא בחינת מצר ודחק, כי בבחינת למעלה מן המקום אין שיך שום מצר ודחק כלל, רק למטה בבחינת מקום שם שיך מצר ודחק, ועל-כן כל היסורין מכנים בשם צרות, רחמנא לצלן, כי עקר היסורים באים מבחינת הצמצום שהוא בחינת המקום ששם שיך מצר ודחק שמשם באים כל היסורים, כי כלם באים מבחינת צמצומים שהם בחינת דינים כידוע ( כד) ועל-כן כשיוצאין מהצרה והיסורים נקרא הרחבה, כמו שנאמר ( תהלים ד), "בצר הרחבת לי" וכמו שנאמר ( שם קיח), "מן המצר קראתי וגו' ענני במרחב" כי עקר הישועה על -ידי המתקת הדין היא בחינת הרחבת הצמצום, הוא בחינת שיוצאין מן המקום, שהוא בחינת צמצום לבחינת למעלה מן המקום, ששם בחינת הרחבה, כי אין שיך שם שום דחק כלל מאחר שאין שם שום מקום כלל, רק הוא למעלה מן המקום כנ"ל. וזה בחינת יציאת מצרים, כי מצרים היא ערות הארץ ( כה) מקום טמא מאד, נמצא, שזה המקום של מצרים גורם לחטא, ועל-כן נקרא מצרים, כי הוא בחינת מצר ודחק, כי כל מקום שהוא רחוק ביותר מן הקדשה, הוא בחינת צמצום יותר בבחינת מקום, בבחינת עשיה ביותר, כי המקום שיש בו קדשה הוא סמוך לבחינת למעלה מן המקום לבחינת מקומו של עולם, שהוא השם יתברך וכל מקום שהוא מגשם ביותר שם בחינת מצר ודחק ביותר, כי כל מה שנתרחק ביותר מבחינת מקומו של עולם, נתרחק ביותר מבחינת מעט מחזיק את המרבה ונגבל יותר ויותר בשם מקום ועשיה ושם שיך מצר ודחק ביותר ושם אחיזת הסטרא אחרא ביותר שאחיזתם בבחינת גבול המקום בחינת עשיה שם עקר המצר והדחק כנ"ל וזה בחינת מצרים שהוא מקום טמא ערות הארץ וכנ"ל, ועל-כן נקרא בשם מצרים לשון מצר ודחק כנ"ל ועל-כן כשהוציאם השם יתברך ממצרים נשא אותם על כנפי נשרים מרעמסס לסכות ביום אחד, שזה בחינת שהגביהם למעלה מן המקום כנ"ל, כי זה העקר יציאת מצרים, כי על-ידי שהגביהם למעלה מן המקום, על-ידי זה יצאו מגלות מצרים שהוא תקף המקום הנגבל ביותר בגבול וצמצום תקף העשיה כנ"ל ועל-ידי זה דיקא נתקרבו אליו יתברך בבחינת ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כי עקר התקרבות אליו יתברך כשזוכין לצאת מבחינת מקום לבחינת כסא הכבוד לבחינת מקומו של עולם, שהוא למעלה מן המקום ששם נמתק ונתקן הכל וכנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר שמביאין עמר שעורים תכף ביום שני של פסח ואחר כך סופרין שבע שבתות מ"ט ימים כדי לצאת על-ידי זה מטמאת מצרים, כי הנפת העמר שעורים בכל הששה קצוות למעלה ולמטה ובד' רוחות שהם כלל גבול המקום זה בחינת שמעלין ומקשרין, בחינת המקום, בחינת הו' קצוות להשם יתברך לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם, כי שעורים, זה בחינת הצמצום של כל הדינים, כמובא בספרים וזה בחינת עמר שעורים לשון מדה וצמצום וזה בחינת מקום, שהוא בחינת צמצום כנ"ל ועל-ידי הנפת העמר שעורים בכל הששה קצוות בבית המקדש על-ידי זה מקשרין ומעלין את המקום את בחינת הו' קצוות ואת כל הצמצומים לבחינת למעלה מן המקום, כי זה בחינת כל מעשה הקרבנות שהיה בבית המקדש, כי הבית המקדש הוא בבחינת מעט מחזיק את המרבה ששרשו מבחינת למעלה מן המקום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( אבות פרק ה), עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים כי ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש וקדש הקדשים ששם כל העשר קדשות הם סמוכים ביותר לבחינת למעלה מן המקום, ועל-כן הם בבחינת מעט מחזיק את המרבה, ועל-כן אין שום מקום צר בירושלים וכנ"ל והבית המקדש שקדוש ביותר שם היה ביותר בחינת מועט מחזיק את המרבה, בחינת עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ובין שני בדי הארון היה עוד יותר ויותר בחינת מעט מחזיק את המרבה, כי כל ישראל עמדו בין שני בדי הארון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( כז) על פסוק, "גשו הנה" ( יהושע ג) ופרש רש"י, צמצם את כלן בין שני בדי הארון זה אחד מן המקומות שהחזיק מעט את המרבה:
כי אבן שתיה שהיה בבית המקדש משם הושתת העולם ( כז) ומשם נתפשט המקום של כל העולם כלו, והנקדה של האבן שתיה הוא בתכלית המעלה של בחינת מעט מחזיק את המרבה, כי שם באותו הנקדה כלול המקום של כל העולם כלו, כי האבן שתיה סמוך לבחינת למעלה מן המקום שמשם יצא נקדות האבן שתיה שהיא נקדות מקום העולם, בחינת ( שמואל א ב) וישת עליהם תבל, הינו האבן שתיה שמשם הושתת העולם, ועל-כן יעקב כשהלך לחרן פגע במקום ההוא שהוא במקום נקדת האבן שתיה מקום קדש קדשים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( סנהדרין צה) שהיה לו קפיצת הארץ שם דיקא שזה בחינת למעלה מן המקום כנ"ל ושם נכללו י"ב אבנים באבן אחת כששכב במקום ההוא, שזהו בחינת מעט מחזיק את המרבה נמצא, שבית המקדש הוא בבחינת למעלה מן המקום בבחינת מעט מחזיק את המרבה ועל-כן שם בבית המקדש היתה סנהדרין גדולה יושבת ודנה את כל העולם כלו, כי הם היו יכולים לדון את כל העולם לכף זכות כמו שנצטוו הסנהדרין על זה, כמו שכתוב, "והצילו העדה" כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( כט) ועל-כן עקר מקום המשפט היה שם בלשכת הגזית, כי שם בבית המקדש יכולים לעלות לבחינת מקומו של עולם על-ידי נקדת האבן שתיה כנ"ל, שעל-ידי זה יכולין לדון את הכל לכף זכות כנ"ל ועל-כן צותה התורה ( דברים יז), "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' מן המקום ההוא" 'מן המקום ההוא' דיקא, כי המקום גורם בבחינת ( שם יב) והיה המקום אשר יבחר ה', כי זה המקום דיקא בחר ה', כי הוא סמוך לבחינת למעלה מן המקום ושם עקר המשפט והדין, כי אין מי שראוי לדון את העולם כי אם מי שיכול לעלות ולהתקשר לבחינת מקומו של עולם ששם דנין הכל לכף זכות וכו' כנ"ל וזה היה דיקא בבית המקדש וכו' כנ"ל:
וזה בחינת הקרבנות, כי עקר בחינת המקום הוא מחמת חסרון הדעת וכל מי שיש לו דעה ביותר הוא סמוך ביותר לבחינת למעלה מן המקום, כמובן בדברי רבנו ז"ל ( בלקוטי תנינא ס"א) על פסוק, "אני היום ילדתיך", עין שם ועל-כן כשאדם חוטא, חס ושלום, שאז נכנס בו רוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( סוטה ג'), ועל-כן אז נופל ביותר תחת המקום הגשמי ועל-כן תקונו היה בבית המקדש על -ידי שהיה מביא בהמה לקרבן, כי הבהמה היא העדר הדעת וזה בחינת מקום ובבית המקדש היו מעלין את הבהמה, שהיא בחינת העדר הדעת, בחינת דין וצמצום, בחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום, כי בבית המקדש יכולים לעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום כנ"ל, ועל-כן בית המקדש היה גבוה מכל הארצות כמו שכתוב, ( דברים יז), "וקמת ועלית אל המקום וגו'" כי הבית המקדש הוא בבחינת מקומו של העולם, בבחינת למעלה מן המקום וכל הארצות מקומם שם בבית המקדש, כי כלם יוצאים משם מנקדת האבן שתיה כנ"ל, כי אדם על-ידי שלמות דעתו, שזה עקר גדר האדם, ( לא) יכול לעלות לבחינת למעלה מן המקום וזה היה עקר בריאת אדם הראשון שנברא ממקום הבית המקדש ( לב) והכניסו לגן עדן בחייו והגן עדן שם עומד עץ החיים אשר מזון לכולא ביה תחותוהי תטלל וגו' ובענפוהי ידורון וגו', שזה האילן הקדוש הוא בבחינת למעלה מן המקום ודרך שם עולין ממקום לבחינת למעלה מן המקום, כמובא במעשה הנ"ל ועל -כן כל הנשמות עולין אל כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם כנ"ל דרך העץ חיים, כמובא וכנ"ל ואדם הראשון כשנברא, שהיה מעלתו גבוה, היה נכנס בגן עדן בחייו ואם לא היה חוטא לא היה מיתה בעולם והיה יכול לעלות אל כסא הכבוד שהוא למעלה מן המקום מקומו של עולם בחייו דרך עץ החיים שעומד שם בגן עדן וכנ"ל נמצא, שאדם הראשון היה יכול לעלות לבחינת למעלה מן המקום וזה גדר האדם שהוא הדעת וכנ"ל ועל-ידי חטאו אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ( תהלים מט) ונתרחק מהגן עדן ונפל מן הדעת הזה ואז נפל תחת המקום וזה גדר הבהמה שהיא העדר הדעת, שזה עקר גבול המקום וכנ"ל ומשם באין כל החטאים, כי המקום גורם לכל אחד כנ"ל כי כל אחד צריך להתנסות ולהצטרף ולעמד בנסיון במקום אשר הוא שם ואם אינו מתגבר חס ושלום, לטהר ולקדש את מקומו ומדרגתו באשר הוא שם, אזי יוכל לבא לידי חטאים על-ידי מקומו וכו' וכנ"ל ועל-כן עקר התקון על-ידי תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שהוא בחינת למעלה מן המקום כנ"ל וזה בחינת הקרבן בהמה שמקריבין בבית המקדש, שעל-ידי זה מעלין את הבהמה, שהיא העדר הדעת בחינת מקום, לבחינת למעלה מן המקום, למקומו של עולם, להשם יתברך. וזה עקר התקון וכנ"ל כי עקר בחינת הקרבן להעלות מבחינת בהמה לבחינת אדם, בבחינת ( ויקרא א) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו', כמובא במקום אחר, ( לג) דהינו להעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום ששם נמתק ונתכפר הכל כנ"ל:
ואזי כשהאדם חוטא חס ושלום, ואזי הוא נופל תחת המקום כנ"ל, אזי אין לו מקום בעולם כלל, כי צר לו המקום, כמו שכתוב בקין ( בראשית ד), "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה והייתי נע ונד בארץ וכו'" כי נופל חס ושלום, בבחינת צמצום, שהוא בחינת מקום ושם המצר והדחק, בחינת גלות מצרים שהיה על חטא אדם הראשון, כי נפילתו אחר החטא חס ושלום, הוא מהפך אל הפך, כי קדם החטא היה בבחינת למעלה מן המקום והיה בבחינת מקומו של עולם נמצא, שכל מקומות העולם היו כלם אצלו ועכשיו אחר שחטא שאז נופל אל תחת המקום, אזי אין לו מקום בעולם כלל, כי נופל אל תחת בחינת המצר והדחק כנ"ל, כי האדם אין לו מקום בזה העולם כלל וכל החיות והבהמות וכו', כלם יש להם מקום לכל אחד ואחד בעולם הזה הגשמי והאדם אין לו מקום כלל בעולם, כי הוא בבחינת למעלה מן המקום כנ"ל ואם זוכה ועומד במדרגה זו על-ידי מעשיו הטובים אזי הוא בחינת מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ואזי כל המקומות משעבדים תחתיו וכל המקומות תאבים אליו שיהיה אצלם, כי הוא יכול להעלות כל המקומות לבחינת למעלה מן המקום שזה עקר התכלית, אבל כשהאדם חוטא חס ושלום, אזי כלם מגרשין אותו ממקומם בבחינת הן גרשת אותי וכו', כי אין לו מקום אצלם כלל כנ"ל רק השם יתברך מקים את האדם בעולם ברחמיו עד שישוב בתשובה שהוא בחינת למעלה מן המקום כנ"ל, שאז חוזר למעלתו וכו' כנ"ל וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( קידושין פב), לא ראית שועל חנוני וכו' והם מתפרנסין שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני וכו', אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי הינו שכל החיות והעופות יש להם מקום דירה ופרנסה בעולם שלא בצער, והאדם הוא נע ונד בעולם ויש לו צער גדול וקשה לו למצא מקום פרנסה ודירה בעולם, וכל זה מחמת שהרעותי את מעשי וכו', שעל-ידי זה צר לו המקום וכו' וכנ"ל:
נמצא, שעקר הקרבן בבית המקדש הוא שעל-ידי זה מגביהין ומעלין מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום וכו' כנ"ל וזה בחינת הנפת העמר בששה קצוות שהיה בבית המקדש כנ"ל, כי שעורים הוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת בחינת מקום, כי שעורים הם בחינת כל הצמצומים, שזה עקר בחינת מקום כנ"ל, ועל-כן על-ידי שמניפין עמר שעורים בכל הו' קצוות בבית המקדש עם הקרבנות שהיו מקריבין אז בשעת הנפת העמר, על-ידי זה מעלין את כל בחינת המקום לבחינת למעלה מן המקום כנ"ל ועל-כן על-ידי זה דיקא יוצאין מטמאת מצרים, כי עקר זוהמת מצרים היה מחמת המקום כנ"ל, כי שם במצרים הוא בחינת תקף העשיה גשמיות המקום המגשם והנמוך ביותר כנ"ל, ועל-כן מקום מצרים בעצמו הוא טמא כנ"ל ועל-כן נקרא מצרים כנ"ל ועל-ידי הנפת העמר מגביהין כל המקומות לבחינת למעלה מן המקום כנ"ל, ועל-ידי זה יוצאין מטמאת מצרים שבא מחמת המקום וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר, שסופרין הימים לעמר כדי לצאת על-ידי זה מזוהמת מצרים, כי כל מעשה אדם הם בזמן ובמקום ושם עקר אחיזת הסטרא אחרא, אבל השם יתברך הוא, כביכול, למעלה מהמקום, למעלה מהזמן ושם בבחינת למעלה מהמקום למעלה מהזמן הוא כלו טוב ואין שם אחיזת הסטרא אחרא כלל ושם נמתק הכל וזה שכתב ( תהלים קלט), "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וכו' אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכו'" הינו שדוד המלך, עליו השלום, ספר בשבח גדלת הבורא יתברך, ואמר שאין שום מקום לברח ולהתיאש ח"ו, מהשם יתברך, כי אין שום מקום שלא ימצא בו השם יתברך ח"ו, כי הוא יתברך מקומו של עולם, וכל המקומות שבעולם הם אצלו, ועל-כן בכל מקומות שבעולם ובכל המדרגות התחתונות יכולין למצאו יתברך, כי המקום בכללו הוא מהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ומחיה את כל המקומות והמדרגות שבעולם, ואחר כך הזכיר מבחינת למעלה מהזמן ואמר ( שם), "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולו אחד בהם" הינו שכל הימים שנוצרו הם אצלו יתברך אחד וזהו, 'ולו אחד בהם', שאצלו יתברך כלם אחד, כי הוא יתברך, כביכול, למעלה מהזמן ושם כלו חד בחינת יום שכלו ארוך שכלו טוב, וזה 'ולו אחד בהם', זה יום הכפורים ( תנא דבי אליהו רבא-פא), כי איתא בדברי רבנו ז"ל בספר הא"ב החדש ( אות ת' תשובה סימן א') שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן וכן יום הכפורים הוא למעלה מהזמן. וזהו 'ולו אחד בהם' בחינת למעלה מהזמן שכל הימים הם אחד, וזה בחינת יום הכפורים שהוא למעלה מהזמן כנ"ל, כי תשובה הוא בחינת למעלה מהמקום, בבחינת כסא הכבוד כנ"ל ולמעלה מהזמן כנ"ל ועל-כן אחר הנפת העמר, שהוא בחינת שמעלין ומקשרין בחינת המקום לבחינת למעלה מן המקום, אז מתחילין לספר הימים, כי למעלה מהזמן אין שיך מנין וספירה ועל-כן כשברא השם יתברך את העולם, ואז ברא מקום וזמן אז ספר את הימים, כמו שכתוב, ( לד) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויהי ערב וגו' יום שני וגו'" כי אי אפשר להיות בריאת העולם כי אם בזמן ובמקום, שזה בחינת ספירה, כי שם שיך ספירה ומנין, כי למעלה מהזמן והמקום כלו חד, ( וכמו שכתוב מזה קצת במקום אחר) ( לה), ועל-כן סופרין הימים לעמר כדי להעלות ולקשר בחינת הזמן, שהוא בחינת ספירה ומנין כנ"ל, לבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, כי אין הדין נמתק אלא 'בשרשו' ועל-כן על-ידי עמר שעורים, שהוא בחינת כל הצמצומים, בחינת מקום כנ"ל, על דיקא מגביהין את בחינת מקום וכן על-ידי הספירה שזה עקר בחינת הזמן כנ"ל, על-ידי זה מעלין את הזמן לבחינת למעלה מהזמן, ועל-כן סופרין את הימים לעמר, כי עקר הוא הנפת העמר, שהוא בחינת שמגביהין את המקום לבחינת מקומו של עולם כנ"ל, כי זהו העקר לטהר את המקום, כי המקום הוא תקף העשיה כנ"ל, כי הזמן היא בדקות יותר מן המקום, כי הזמן אינו נתפס ועל-כן העקר הוא המקום, שהוא בחינת עשיה ביותר, שזה גורם לחטא ח"ו, כשאינו זוכה לעמד בנסיון במקומו כנ"ל. ועל-כן כשמטהרין את בחינת המקום על-ידי הנפת העמר ועל-ידי זה עולין לבחינת למעלה מן המקום, על -ידי זה ממילא עולין ונתקשרין כל הימים לבחינת למעלה מן הזמן, ועל-כן סופרין הימים לעמר, כי טהרת הימים, דהינו לקשרם לבחינת למעלה מן הזמן, הוא על-ידי הנפת העמר, שעל-ידי זה נתקשרין לבחינת מקומו של עולם ששם עקר התקון כנ"ל, כי עקר לטהר את המקום לקשרו לבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל, על-ידי זה עולין הימים גם כן כנ"ל:
וזה מרמז בדברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל במה שאמר על פסוק ( תהלים צג), "לביתך נאוה קדש ה' לאורך ימים" שהשם יתברך הוא מקומו של עולם ( לז) ומה שצמצם שכינתו בבית המקדש הוא רק מחמת שהיו שם דברים נאים בבית המקדש, כי ציורא דמקדשא כציורא דמעשה בראשית וכציורא דגן עדן, ( עיין הקדמת התיקונים ( לח), על-ידי זה המשיך לשם קדשתו, אבל השם יתברך הוא מקומו של עולם וכו' ועל-ידי זה ה' לאורך ימים, כי על-ידי זה הוא יכול לדון את העולם ברחמים ועל-כן הוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יומא אריכתא וכו', עין שם כי ראש השנה הוא יומא אריכתא, זה בחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת יום שכלו ארוך, ועל-כן נעשה בראש השנה משני ימים יום אחד, בחינת יומא אריכתא, שזה בחינת למעלה מהזמן, כי בראש השנה שאז דן את העולם ברחמים, כי הוא מקומו של עולם ויודע מקום כל אחד ואחד, ואזי מעלה כל אחד ממקום המצר לו לבחינת הרחבה לבחינת למעלה מהמקום בבחינת מן המצר קראתי וכו' ענני במרחב, שזה אומרים בראש השנה קדם תקיעת שופר, כי זה עקר הרחמנות להרחיב לכל אחד ממקום המצר לו, שזה בחינת שעולין מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום וכו' כנ"ל ואז נעשה יומא אריכתא בחינת למעלה מהזמן, כי כשמעלין בחינת המקום למעלה מן המקום ממילא עולה הזמן למעלה מהזמן, כי המקום נמוך יותר כנ"ל:
וע"כ סופרין מ"ט ימים זה בחינת מלוי הלבנה מפגימתה בחינת ( ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה 'והיה' שבעתים וכו' שהוא שבעה פעמים שבעה מ"ט כי פגם הירח ומעוטה זה בחינת מעוט וצמצום המקום הפך בחינת למעלה מן המקום כי מעוט ירח היה על הקטרוג שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ועל-כן אמר לה לכי מעיטי וכו':
ועל-כן סופרין מ"ט ימים זה בחינת מלוי הלבנה מפגימתה, בחינת ( ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו' שהוא שבעה פעמים שבעה מ"ט, כי פגם הירח היה על הקטרוג שאמר, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ועל-כן אמר לה לכי ומעטי וכו' אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ( חולין ס) זה בחינת מעוט וצמצום המקום כאלו המקום צר להחזיק שני מלכים בכתר אחד, כי למעלה מהמקום אין שיך שום דחק כנ"ל ושם יש מקום לכל אחד ועל-כן אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. כי מאחר שמקטרגת ומעוררת בחינת צמצום המקום כנ"ל, על -כן בהכרח שתתמעט כי בבחינת מקום צריכים להתמעט, כי שם יש מצר ודחק, אבל קדם הקטרוג היו שני המאורות הגדולים זה בחינת למעלה מהמקום, ששם יכולים להיות שניהם גדולים כי אין שם צמצום המקום וכנ"ל, ועל-ידי מעוט הירח, שהוא בחינת התגברות, בחינת מקום, משם אחיזת הסטרא אחרא וכו' ומשם עקר חשכת לילה על-ידי מעוט הירח, כי קדם מעוטה היה ( תהלים קלט) לילה כיום יאיר, וחשכת לילה זה עקר פגם הנאחז בבחינת הזמן, כי העולם הזה שהוא בזמן נמשל ללילה, והעולם הבא, שהוא יום שכלו ארוך למעלה מהזמן, הוא נמשל ליום, נמצא שעל-ידי מעוט הירח נמשך אחיזת הסטרא אחרא שאחיזתם במקום ובזמן, הינו שנתמעט הדעת שאין מבינים לקשר ולהעלות המקום והזמן לבחינת למעלה מהמקום והזמן כמו שהיה קדם המעוט שהיה כלו חד, ועל-כן בימי העמר שאז מעלין ומקשרין המקום והזמן למעלה וכו' כנ"ל, שעל-ידי זה יוצאין מטמאת מצרים, אז ממלאין פגימת הלבנה, ועל -כן סופרין מ"ט ימים שזה בחינת מלוי הלבנה וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת שבע שבתות, כדי שכל יום מז' ימי בראשית יהיה נכלל בשבת, כי שבת הוא בבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, בבחינת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, ששבת הוא מברך ומרומם למעלה מכל הימים והזמנים, ועל-כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה פסוק ( תהלים קלט), "ולו אחד בהם", על שבת גם כן, כמובא בפרוש רש"י שם, שזה בחינת למעלה מהזמן כנ"ל וכן שבת הוא בבחינת למעלה מהמקום, ואז מקשרין ומעלין כל המקומות לבחינת למעלה מהמקום, בבחינת ( שמות יז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, כי כל אחד קונה שביתה במקום ששבת, כי המקום שעומד בו כשמגיע יום השבת נתקדש בקדשת שבת בבחינת ( שם ג) כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, כי המקום נתקדש ועולה ונתקשר בבחינת למעלה מן המקום, כי בשבת עולין כל העולמות ממקומן למעלה למעלה וזה בחינת ( שבת קיח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, זה בחינת למעלה מן המקום שאין שם שום מצר ודחק כנ"ל, שזה בחינת נחלת יעקב שנאמר בו ( בראשית כח), "ופרצת ימה וקדמה וכו'" כי היה למעלה מהמקום, בבחינת ( שם) ויפגע במקום כנ"ל וכן היה למעלה מהזמן, בבחינת ( שם) וילן שם כי בא השמש שלא בעונתה, זה בחינת למעלה מהזמן כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר ( בלקוטי תנינא סימן עט), כי יעקב היה בבחינת למעלה מהזמן, וזה בחינת שבת כנ"ל:
( יט) וזה בחינת סעדה שלישית של שבת שהיא בשעת המנחה, שהיא כנגד בחינת יעקב, ( מ) שעל-ידי זה זוכין לנחלה בלי מצרים שהוא נחלת יעקב, שהוא בחינת למעלה מהמקום כנ"ל ועל-כן אז הוא הסתלקות משה רבנו, עליו השלום, ואז מתגלה רעוא דרעוין, כי משה רבנו ויעקב אבינו הם בחינה אחת כמו שכתוב בזוהר הקדוש, ( מא) כי זה בחינת קבורת משה, עליו השלום, שהיה בבחינת למעלה מהמקום בבחינת ( דברים לד) ולא ידע איש את קברתו, כי הוא למעלה מהמקום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ספרי שם) על קבורת משה, עליונים נדמה להם למטה תחתונים נדמה להם למעלה, ( מא) שזהו בחינת למעלה מן המקום, ועל-כן לא נודע מקומו איה, ועל-כן אז הוא עת רצון גדול בשבת במנחה, כי למעלה מהמקום, בחינת מקומו של עולם, שם הוא רצון גדול ורחמים גדולים, כי דנים את הכל ברחמים לכף זכות וכו' כנ"ל ועל -כן אז בשבת במנחה כשאומרים ואני תפלתי וכו' עת רצון אז מתעטפים בציצית, כי ציצית הם בבחינת למעלה מהמקום, שעל-ידי זה נמשך רצון גדול כנ"ל וזה בחינת ציצית של צמר שהם מרמזים על רחמים גדולים ורצון גדול מאד, בחינת טלית לבן שנתעטף בו הקב"ה וסדר לפני משה י"ג מדות של רחמים ( ברכות יז) וזה בחינת ( דניאל ז') לבושיה כתלג חוור ושער ראשיה כעמר נקא, שמשם נמשכין אורות הציצית כמובא, ( מב) שהם בחינת רחמים גדולים, כי ציצית הם בבחינת כסא הכבוד מקומו של עולם שעל-ידי זה נמשך רחמים ורצון גדול כנ"ל וזה בחינת ( שם) חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חוור וכו', כי הציצית תקון הלבושין הם בבחינת כסא הכבוד והם דנים הכל לכף זכות ברחמים גדולים כנ"ל וזה בחינת ( ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בחינת חוט של תכלת המלבין עונות ביום הכפורים, ( מג) כי הציצית הם בבחינת מקומו של עולם ודנים את הכל לכף זכות, ועל-ידי זה נמחלין כל העונות וכו' כנ"ל:
ועל-כן בתחלת יום הכפורים מתעטפים בציצית תכף, כי עקר החסד והרחמים של מחילת עונות הוא על-ידי הציצית ששם מקום כל אחד ועל-ידי זה דנים הכל לכף זכות ומוחלין עונותיהם וכו' כנ"ל:
וזה בחינת שלש עשרה חליות שבציצית כנגד שלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל וזה בחינת ( שמות לג) הנה מקום אתי, הנאמר בעת שרצה השם יתברך להתעטף בציצית לסדר לפני משה י"ג מדות של רחמים, ומזה הפסוק 'הנה מקום אתי', למדו רבותינו זכרונם לברכה ( בראשית רבא פרק ס"ח), מכאן שהקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי הא בהא תליא, כי על -ידי שהוא יתברך, כביכול, מקומו של עולם, על-ידי זה נמשכין כל המדות של רחמים מחמת שיודע מקום כל אחד ואחד כנ"ל, וזה בחינת עטיפת ציצית, שהם בבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל:
וזה בחינת הקשרים והכריכות של הציצית כדי לסתר ולשבר ולהמתיק כל הקשרים של הסטרא אחרא, כי המקום שהוא בחינת עשיה, בחינת צמצום, בחינת חמר גשמי, זה בחינת קשר שנתקשר הדבר ונתצמצם כל כך עד שנעשה חמר גמור ועל-כן חמר לשון קשר, כמו שכתוב, רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר ופרש רש"י, כמין קשר, כמובא ( מד) כי החמר, שהוא בחינת המקום, הוא בבחינת קשר ומשם מבחינת המקום, בחינת צמצום, בחינת קשר, משם נמשכין כל הקשרים של הסטרא אחרא שמי שאינו נשמר מהם הוא נלכד, ח"ו, בקשריהם אשר הם קושרים עליו בכל יום, בבחינת ( תהלים קמ) וחבלים פרשו רשת וכו', כי בכל מקום שהאדם נלכד ח"ו, באיזה חטא או מכשל, זה בחינת קשר, בבחינת אסירי עני וברזל, ( מה) וזה בחינת אסור, שכל העברות נקראים אסור לשון קשר, ( מו) כי על-ידי זה נתקשר ח"ו, כצפרים האחוזות בפח, רחמנא לצלן, וצריך לבקש מהשם יתברך לצאת מקשריהם וזה בחינת הקשרים והכריכות של ציצית שיש בהם כמה קשרים כפולים וכריכות על כריכות כדי לסתר ולהמתיק ולבטל על-ידי זה כל הקשרים והכריכות שלהם, כי ציצית הוא בבחינת מקומו של עולם, ושם כל המקומות של העולם, שהם בבחינת קשרים, בחינת חמר כנ"ל, ועל-כן שם נמתק הכל וכנ"ל וכל מי שנלכד ח"ו, באיזה מקום שהוא, אפלו במדרגה התחתונה מאד ששם נתקשר ח"ו, בכמה מיני קשרים עד שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם מחמת רבוי הקשרים שנתקשר ונכרך שם מאד, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן על-ידי הציצית שהם מקומו של עולם ושם כל השרשים של כל הקשרים שבעולם, שהם בבחינת מקום, בחינת חמר כנ"ל, וזה בחינת רבוי הקשרים והכריכות שיש בציצית, ועל-כן שם נמתק הכל כל מיני קשרים וכריכות של הסטרא אחרא שבעולם הכל נמתק ונתבטל על-ידי הכריכות והקשרים של הציצית, שהם בבחינת מקומו של עולם, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו וכו' וכנ"ל ועל-כן הם ל"ט כריכות, בחינת ט"ל אורות היוצאים משלש אותיות ראשונות של השם, שהם בחינת ג' אבות, בחינת שלש רגלים, כמובא, ( מז) שמשם יוצאין הציצית כנ"ל, כי ט"ל אורות הם בחינת קדשת שבת הפך ל"ט מלאכות של ימי החול שהם זוהמת הנחש, כמובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר ( חלק א' סימן יא) כי ל"ט מלאכות הם בחינת זוהמת הנחש שמשם נמשכין כל החטאים, שהם בבחינת קשרים של הסטרא אחרא כנ"ל, כי כל הל"ט מלאכות הם בבחינת קשרים, כי המלאכה היא בחינת קשר וצמצום, בבחינת ( נחמיה ג') ותקשר כל החומה עד חציה ושבת היא בחינת למעלה מהמקום כנ"ל, ואז נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת קשרים, בחינות צמצום, בחינת גשמיות המקום כנ"ל ועל-כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן ( שבת מט), ששם היו כל הל"ט מלאכות, כי ל"ט מלאכות שהיו במשכן היו בבחינת ט"ל אורות הנ"ל, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר ( סימן יא) ועל-ידי ל"ט מלאכות המשכן נמתקו ונתבטלו כל הל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש, שהם בחינת צמצומים, בחינת מקום, כי המשכן, שהוא בחינת הבית המקדש, היה בחינת למעלה מן המקום, בבחינת מעט מחזיק את המרבה כנ"ל, כי שם במשכן היה הארון שהוא בבחינת מעט מחזיק את המרבה כנ"ל וזה בחינת ל"ט כריכות שבציצית כדי לבטל כל הכריכות והקשרים שלהם על-ידי ל"ט כריכות שבציצית, שהם בחינת ט"ל אורות, שהם בחינת מקומו של עולם כנ"ל וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ויקרא פרשת כא), עשה אדם חבילות חבילות עברות ועשה כנגדן חבילות חבילות של מצות, כי העברות ח"ו, הם בחינת חבילות וקשרים וצריכין לעשות כנגדן חבילות של מצות כדי לסתר קשריהם לעשות כנגדן חבילות של מצות כדי לסתר קשריהם על-ידי החבילות והקשרים שבקדשה וזה בחינת הכריכות והקשרים של הציצית כנ"ל:
ואין חליא פחות מג', ( מח) כי עקר הקשר של הקדשה הוא בחינת יעקב, שהוא בחינת ( קהלת ד) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, והוא כלול מכל הג' אבות, שהם בחינת שלש רגלים, והוא בחינת ענף עץ עבות, אין עבות פחות מג' ( מט) וזה בחינת סכות שהוא הרגל השלישי, בחינת יעקב שאז נוטלין ד' מינים ואוגדין וקושרים ג' מינין ביחד, ושזה בחינת שלשה אבות, בחינת יעקב כנ"ל, והם מאירין להאתרג שהוא בחינת בת עין, ( נ) שעל-ידי זה נשלמין הד' מינים וזה בחינת ד' ציצית שיש בהם חליות וכל חליה היא ג' כריכות וכנ"ל ול"ט כריכות וה' קשרים כפולים, שהם עשר קשרים וכלם ביחד הם עולין מ"ט כנגד מ"ט ימי העמר, שהם בחינת מלוי הלבנה על-ידי שמעלין ומקשרין המקום והזמן למעלה כנ"ל, שזה בחינת ציצית וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ציצית של פשתן, כי פשתן הוא בחינת דינים, בבחינת ( יחזקאל ט) והאיש גבריאל לבוש בדים, שהוא פשתים והוא בחינת קין שהביא מפרי האדמה, שהוא זרע פשתן שהביא מן הגרוע, שראה חוב לכל אחד ( נא) נמצא, שפשתן הוא בבחינת דן לכף חוב, בחינת דינים, ועל-ידי מצות ציצית, על-ידי החוט של צמר שהוא החוט של תכלת, שהוא בחינת כסא הכבוד, בחינת מקומו של עולם, על-ידי זה נמתק גם בחינת הפשתים לדון את הכל לכף זכות על-ידי שיודעים מקום של כל אחד כנ"ל:
ציצית הם על-ידי בחינת השלש רגלים שמאירים בבחינת המלאך וכו', כי ציצית הם בבחינת מלאך, שהוא בחינת יצירה, כמובא, ( נב) בבחינת ( תהלים לד) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, שזה בחינת ציצית שהם סביב האדם, כמובא, ( נג) כי הם בבחינת מלאך שנעשה על-ידי היראה שנשלם על-ידי שלש רגלים, שעל-ידי זה עקר שלמות התפלה וכו' כנ"ל וזה בחינת נוי ציצית שליש גדיל וב' שלישים ענף ( שלחן ערוך סימן יא סעיף יא), כי יש בהציצית ג' שלישים כנגד שלשה אבות, שהם בחינת שלש רגלים שמשם מאירין הציצית כנ"ל, ועל-כן שליש גדיל וב' שלישים ענף, כי עקר הקשרים והכריכות, שהם גדיל, הם בבחינת יעקב כנ"ל, שהוא שלישי לאבות וכו', כי עקר הקשר של הקדשה הוא בבחינת שלשה, בבחינת ענף עץ עבות וכו' וכנ"ל:
"והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב וכו'" ( שמות ט) פשתן ושעורים הם בחינה אחת, בחינת דינים כנ"ל, בחינת מקום, כי עקר בחינת המקום הגשמי הוא בחינת צמצומים ודינים כנ"ל, ועל-כן הפשתה והשעורה נוכתה, זה בחינת דינים כנ"ל, בחינת צמצומים, בחינת מקום כנ"ל, כי עקר בחינת המקום יוצא מבחינת הכאת האורות זה בזה כידוע וכמובא בכתבים ( נד) כנ"ל וזה בחינת נוכתה, בחינת הכאת האורות, שזה בחינת מקום, שהוא בחינת שם הוי"ה בהכאה שעולה מקום כידוע, ( נה) בחינת צמצומים ודינים כנ"ל נמצא שפשתן ושעורים הם בבחינת מקום וכו' כנ"ל, ועל-ידי הנפת עמר שעורים ועל-ידי ספירת העמר, על-ידי זה מרימין בחינת המקום והזמן לשרשו לבחינת למעלה מהמקום, למעלה מהזמן ושם נמתק הכל וכו' כנ"ל עד שזוכין על-ידי זה ליום החמשים, שהוא חג השבועות זמן מתן תורתנו, שאז ישראל למעלה מהמלאכים על-ידי קבלת התורה חמדה גנוזה שלא נתנה למלאכים כי אם לנו, כמו שכתוב ( תהלים ח), "מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו'" ואז אנו אוחזין עצמנו בבחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות, מקומו של עולם, שזה בחינת יום החמשים, בחינת חמשים שערי בינה, בחינת יובל עלמא דאתי שהיא בחינת אם לבינה ואמא מקננא בכורסיא ( נו) ואז בשבועות עולין עד הדיקנא עד בחינת עתיק כידוע, ( נז) כי אז מאירין תליסר תקוני דיקנא שהם בחינת י"ג מדות התורה, כידוע, שמשם נמשכין אור הציצית, שעל-ידי זה אנו אוחזין בכסא הכבוד ויש לנו כח לעמד בממשלה זו על המלאכים שאנו זוכין בשבועות על-ידי קבלת התורה, ועל -ידי מצות ציצית, שהם בד' כנפות, שהם בבחינת שערות, בבחינת ( דניאל ז) ושער ראשיה כעמר נקא, בבחינת כסא הכבוד, בחינת תכלת וכו' כנ"ל, על-ידי זה נמתקו בחינת דינים הנאחזין בהבגדים בבחינת פשתן, כי עולין ונתקשרין לבחינת מקומו של עולם, שזה בחינת כסא הכבוד, שעל-ידי זה נמתק הכל וכו' וכנ"ל נמצא, שבשבועות שאז נמתק בחינת עמר שעורים בשלמות וכן אז עקר המשכת אור הציצית שהוא כלל קיום התורה כנ"ל, נמצא שנמתק אז הפשתה והשעורה, שנמתק בחינת והפשתה והשעורה נוכתה, שמרמז על כלל הדינים הנאחזים בזמן ובמקום, שהוא בחינת צמצומים, כי על-ידי שבועות, שהוא קבלת התורה, בחינת ציצית, על-ידי זה זוכין לבחינת למעלה מהמקום, למעלה מהזמן וכנ"ל כי הפסוק 'והפשתה והשעורה' הנ"ל מרמז על מצות עמר שעורים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות סח) מפסוק זה שהעמר בא משעורים נאמר כאן, "אביב קלוי באש וכו'", ונאמר להלן, "כי השעורה אביב וכו'":
שיך לעיל:
מלוי פגימת הלבנה הוא בחינת תקון המקום להעלות בחינת המקום לבחינת למעלה מן המקום וכו' כנ"ל וזה שכתב שם בהתורה הנ"ל שהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ויודע מקום כל אחד ואחד, על-כן קבע ברחמיו יום הדין של ראש השנה בראש חדש שהוא תקון פגימת הלבנה וכו', עין שם היטב, כי דיקא בראש חדש שאז השם יתברך מתחרט על שמעט את הלבנה ועל-ידי זה נמשך תקון בכל ראש חדש לפגימת הלבנה, ותקון פגימת הלבנה הוא בחינת תקון המקום לעלות לבחינת למעלה מן המקום כנ"ל נמצא, שבראש חדש, שהוא תקון פגימת הלבנה, מאיר השם יתברך בחינת למעלה מן המקום, שהוא בחינת תשובה, בחינת תקון לכל החטאים וכו' כנ"ל באריכות, ועל-כן הוא חסד גדול שקבע יום הדין בראש חדש בעת תקון פגימת הלבנה, כי אז מאיר בחינת למעלה מן המקום כנ"ל, שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל, כי על -ידי זה השם יתברך דן את הכל ברחמים כפי מקומו בבחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וכנ"ל, כי הוא יתברך מקומו של עולם וכו', כי גם תקון פגימת הלבנה הוא על-ידי בחינת למעלה מן המקום וכנ"ל: