ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ראש חדש ה
התאמת הקריאה
על-פי התורה "תהלים מסגל לתשובה" בסימן עג בלקוטי תנינא:
ועל-פי ההנהגה הכללית שהזהיר רבנו זכרונו לברכה לכל אחד ואחד כמה וכמה פעמים להרבות בהתבודדות בכל יום ויום, דהינו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך בלשון לע"ז, לבקש מלפניו יתברך שיקרבהו לעבודתו ויחזרהו לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך והזהיר לעשות מהתורות תפלות, דהינו כל הדברים הקדושים שגלה בכל תורה ותורה לעשות מזה תפלה לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה כפי סדר חדושי התורה שגלה, כפי בנין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגלה בדרכו הנפלא ואמר שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה. ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו עדין שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם:
וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים וסודות וארבעה' מינים והושענא רבא ושמיני עצרת וכו':
כי כל עבודתנו בימים האלה לנסר את המלכות מזעיר אנפין ולבנותה פרצוף שלם וליחדה עם זעיר אנפין, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל. הינו שכל כונתנו בימים האלה לבנות את התפלה להקים את התפלה מנפילתה, להקימה ולגדלה ולבנותה בשלמות, כי התפלה הוא בחינת מלכות, בחינת מלכות דוד, בחינת ואני תפלה, כמו שכתב רבנו בסימן פד בלקוטי תנינא). וזה כל עבודתנו בראש השנה וכו' להקים ולבנות את התפלה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל, כי חכמת התורה הקדושה והתפלה הם בחינת משה ודוד. תורה היא בחינת משה, כמו שכתוב, "זכרו תורת משה". וכתיב, "תורה צוה לנו משה". כי משה נתן לנו התורה והוא בעצמו התורה כידוע ותפלה היא בחינת מלכות דוד, בחינת ואני תפלה, שאמר דוד המלך, עליו השלום, ובעונותינו הרבים נפלה בחינת מלכות הקדושה מאד וישראל בגלות ונפל המלכות אליהם. ועקר נפילת המלכות היא מחמת נפילת התפלה שנפלה מאד, כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ"ל ובעונותינו הרבים נפלה התפלה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ברכות ו,) על פסוק כרם זלת וכו', אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה עקר עבודתנו בראש השנה ובכל הימים הנוראים האלו להקים את התפלה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל:
וזה בחינת הנסירה המבאר בכונות. וכלל הענין בקצור הוא, שבראש השנה בתחלת הבריאה אז המלכות בבחינת אחור באחור ואדם הראשון אם לא היה חוטא בעץ הדעת והיה ממתין בזווגו עד שבת, היה יכל להחזירה תכף פנים בפנים על-ידי תפלתו שהיה צריך להתפלל אז, אך על-ידי פגמיו, על-ידי זה אנו צריכין בכל שנה לעסק בתקון זה מעט מעט עד ביאת הגואל. וגם מעט שמתקנים בכל שנה אינו נגמר ביום אחד כי אם מראש השנה עד שמיני עצרת. ועקר התקון הוא שצריכין לנסר את המלכות שלא תהיה בבחינת אחור באחור דבוקים בכתל אחד לשניהם, רק לנסר את המלכות מזעיר אנפין שתהיה המלכות בחינת פרצוף בפני עצמו וזה נעשה על-ידי הדורמיטא והשנה דאפיל על זעיר אנפין שהוא הסתלקות המחין שנסתלקין ממנו ועולים למעלה בסוד מין נוקבין ואז מקבל המלכות המחין שלא על-ידי זעיר אנפין כי אם מלמעלה מבינה בעצמה. ואחר כך על-ידי השופר חוזרים המחין לזעיר אנפין. ואז ממתיק דיני המלכות. וממשיך לה גבורות ממתקות. ועל-ידי זה ננסרת המלכות ונבנית קומה בפני עצמה בכל עשרת ימי תשובה וכו', עד שבשמיני עצרת אז הוא בחינת היחוד שמתיחדת המלכות עם זעיר אנפין וכו', עין כל זה בכונות:
ואם אמנם אין לנו עסק בנסתרות, אך אף-על-פי-כן כל מה שאנו יכולין להבין מהם רמזים לעבודת ה' יתברך מה טוב ומה נעים, בפרט על-פי ההקדמות של רבנו זכרונו לברכה שבכלל דבריו כל דברי קבלת האר"י ז"ל והזהר הקדוש וכו', כאשר נשמע מפיו הקדוש, על-כן כל מה שנפרש דברי הכונות על-פי הקדמתו, הכל אמת וצדק, כי דבריו זכרונו לברכה הם כלליות גדול וכו' ואין כאן מקומו להאריך בזה כאן. ונשוב אל הענין כי מלכות הוא בחינת התפלה, שהיא בחינת מלכות דוד שכל עסקנו לנסרה ולבנותה קומה שלמה בפני עצמה וליחדה עם זעיר אנפין, כי בחינת זעיר אנפין הוא התורה הקדושה, כמובן בכונות קריאת התורה ובשאר מקומות. והתפלה היא בחינת מלכות דוד שדבוקה עם זעיר אנפין אחור באחור ועקר דביקותא אחור באחור היא בעת שיש שליטת החיצונים שאז מתיראין שלא יתדבקו באחוריהם, על-כן הם דבוקים אחור באחור, כמבאר בכתבים בכמה מקומות. וזה עבודתנו בראש השנה וכו' להמתיק הדינים ולבטל אחיזת החיצונים שיניקתם מתקף הדינים חס ושלום, כדי לנסר את המלכות שתהיה פרצוף שלם בפעל ותתיחד בבחינת פנים בפנים, הינו כי יש שני בחינות תפלות, יש תפלה שהוא למטה מהתורה והיא טפלה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש. וגם היא גבה מהתורה, כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה, כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו ולצרך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו זכרונו לברכה שיש לכל אדם תפלות רעות והיא בחינת גנבא אמחתרתא רחמנא קרה. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וריק וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבר כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובים ומרגליות וכו'. ועל -כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל, כי מאחר שאינו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עשר שמור לבעליו לרעתו, רחמנא לצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצרך הגוף לבד בלי כונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות כאלו קורא תגר בזהר הקדוש, צווחין ככלבין הב הב, הב לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף כי אם כשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף-על-פי-כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה, כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף. נמצא, שהתפלה זאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על-ידי התורה, דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה ועל-כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה:
ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו זכרונם לברכה שלא להאריך בה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה, אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל-כן בודאי אין להניח העקר, שהוא חיי עולם, ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה. ותפלה כזאת צריך שמירה גדולה שלא יתאחזו בה החיצונים, שלא תהיה בבחינת רגליה ירדות מות חס ושלום, כי מאחר שמתפלל על צרכים הגשמיים של הגוף רק שכונתו בשביל התורה, בקל תוכל הסטרא אחרא להתאחז בו להטות כונתו בשביל צרכי הגוף בעצמו, שאז תפלתו פסולה כנ"ל. ועל-כן כשהתפלה, שהיא בחינת מלכות, הוא בבחינה זו, אזי היא בבחינת אחור באחור, שהיא דבוקה להתורה וטפלה אליה, כי אין לה פרצוף בפני עצמה, כי בלא התורה אין לה ענין כלל כנ"ל. וצריכה להיות בבחינת אחור באחור שלא יתאחזו החיצונים כנ"ל, כי תפלה כזו צריכה שמירה מהחיצונים מאד. מאחר שכל התפלה בשביל צרכי הגוף, רק שמכון בשביל קיום התורה כנ"ל:
אבל עקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ד' ועבודתו יתברך. כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וכו'". וכמו שכתוב רבנו זכרונו לברכה בסימן יד) על מאמר "רבה בר בר חנה", ושקלית לסלתאי ואנחיה בכותא דרקיע, עין שם. ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה, שזה עקר שלמות התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזה בחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, הינו התפלה, שהיא בחינת אשת חיל, כשהוא בשביל יראת ד' לזכות ליראתו יתברך, היא תתהלל, כי זה עקר שלמות התפלה. וזאת התפלה היא שוה עם התורה וגבה ממנה, כי עקר הכונה בלמוד התורה הוא לקים את התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזהו כונתו בתפלתו שמבקש ליראה את ד' ולקים את התורה. נמצא, שהתורה והתפלה שניהם שוים בקומתם. ואף גם התפלה גבה יותר, בבחינת אשת חיל עטרת בעלה, בחינת ראשית חכמה יראת ד', דהינו התפלה, שהיא בחינת אשה יראת ד', דהינו מה שמתפלל על היראה היא ראשית חכמה, כי הוא למעלה מהחכמה, שהיא התורה. כי תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, כי עקר התורה היא המעשה שזוכין על-ידי תפלה זאת, כי לא המדרש הוא העקר וכו' כנ"ל, כי הכל בידי שמים, שהוא התורה בחינת זעיר אנפין שנקרא שמים כידוע, חוץ מיראת שמים, אבל על-ידי תפלה יכולין לזכות ליראת שמים, שזהו בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך, עליו השלום, שכלו תפלות לזכות ליראת שמים ולעבודתו יתברך כאשר יבאר לפנינו בעזר ה':
וזה בחינת ראש השנה שאז עוסקין להקים ולבנות את התפלה, שהיא בחינת מלכות, לנסרה מזעיר אנפין, מבחינת אחור באחור, ולבנותה בחינת פרצוף בפני עצמו וליחדא עם זעיר אנפין פנים בפנים, הינו שאז עסקנו להמשיך תקון התפלה הנ"ל בעולם, הינו להמשיך את הדרך הקדוש בעולם שכל אחד ואחד יהיה עקר תפלתו רק על היראה ליראה את ד' הנכבד והנורא הזה. ועל-כן מתחילין בראש השנה, "ובכן תן פחדך ד' אלקינו על כל מעשיך ואימתך וכו' וייראוך כל המעשים וכו' ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם וכו'". כי זה עקר עסקנו בראש השנה לבנות קומת התפלה. שתהיה קומה שלמה בחינת פרצוף בפני עצמו וכו', דהינו שתהיה התפלה בבחינה הנ"ל רק על יראת ד' ועבודתו, שאז אין התפלה טפלה להתורה בבחינת אחור באחור, רק היא קומה שלמה בפני עצמה, כי היא אשת חיל עטרת בעלה, כי היא עקר קיום התורה ואין להתורה שלמות כי אם" על-ידי תפלה כזאת וכנ"ל:
וזה בחינת השנה והדורמיטא דאפיל על זעיר אנפין שהוא התורה ואחר כך נתעורר על-ידי השופר, שעל-ידי זה ננסרת ונבנית קומת המלכות כנ"ל בכונות, כי כשרוצין להמשיך זה הדרך בעולם לעשות מהתורות תפלות, צריכין לזה להמשיך חדושי אוריתא גבוהים מאד הנמשכין מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה, שעל-ידי חדושין אלו נתגלין כל הדרכים והנתיבות של התורה איך כל המצות והמדות קשורים ונאחזים זה בזה וזה בזה. כמו הרופא הממחה כשרוצה לרפאות איזה חולאת שבאדם אי אפשר לידע מהות החולאת ורפואתו, כי אם כשבקי בחכמות הנתוח, דהינו שידע כל פרטי קומת האדם ותכונת כל איבריו וגידיו ועורקיו וכו' בשלמות, שידע היטב איך כל האיברים הפנימים והחיצונים ערוכים ומסדרים זה אצל זה. ותכונת פרקיהם וקשריהם וחבוריהם איך כל איבר ועצם וכו' מקשר ומחבר ומסדר זה בזה וזה בזה על-ידי קשרי הגידים והעורקים וכו'. ואיך הדמים רצים בהם ושאר כל תכונת הגוף ומרחקי פרקיו וכו', הכלולים בחכמת הנתוח. ואז דיקא כשהרופא בקי בכל זה היטב אז יכול לכנס להבין מהות החולאת ולעסק ברפואתו, כמו כן צדיקי הדור האמתיים העוסקים ברפואת חלי נפשות ישראל אי אפשר להם לעסק ברפואתם כי אם כשיודעין מהות חלי הנפש. וזה על-ידי שיודעין בחינת תכונת קומת האדם העליון שהוא בחינת צלם אלקים, שהוא בחינת תכונת קומת התורה שנקראת אדם, כמו שכתוב, "זאת התורה אדם". כי התורה היא בחינת קומת אדם, כי היא כלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהם בחינת רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה כידוע. וכמו שהרמ"ח איברים והשס"ה גידים שבאדם ערוכים וקשורים ומסדרים זה בזה וזה אצל זה וכו' וצריך הרופא להיות בקי בסדרם וחבוריהם היטב כנ"ל, כמו כן צריכין לידע בבחינת קומת התורה סדר הקשר והחבור של כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וכל המדות ומצות דרבנן הכלולים בהם לידע היטב איך הם ערוכים ומסדרים ומחברים ומקשרים זה בזה וזה בזה. ואז יכולים לידע סגלת כל מצוה ומצוה ומדה ומדה לאיזה רפואה היא מסגלת ביותר ואיך לרפאות חלי הנפש:
ועין רמז מזה בהקדמה שניה לספר הא"ב ותבין מעט מזה. ואז דיקא כשממשיכין חדושי תורה כאלו שיודעין על ידם בחינת תכונת קומת התורה כנ"ל, אז יכולין להמשיך זה הדרך לעשות מהתורות תפלות, כי על-ידי זה דיקא מגלין סדר תפלה איך נזכה לפתח את לבנו ולשפך לבנו כמים נכח פני ד' ולרצות את בוראנו יתברך שיעמד בעזרנו וישיבנו אליו באמת. כי עקר שלמות התפלה נמשכת מבחינת שלש עשרה מדות של רחמים, כי עקר התפלה הוא רחמים ותחנונים ועל-כן עקר שלמותה נמשך מבחינת שלש עשרה מדות של רחמים. ושלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שעל ידם נמשכין כל חדושי אוריתא שדורשין את התורה ומחברין אותה ממקום למקום ומענין לענין בכלל ובפרט ובקל וחמר וגזרה שוה וכו'. ואלו השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, כלם נמשכין מבחינת עתיק, מבחינת שלש עשרה תקוני דיקנא, שהם בחינת תקוני עתיק כידוע. והצדיקי אמת כפי מה שזוכין להמשיך חדושין דאוריתא משם על-ידי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, כמו כן זוכין לפתח ולגלות ולהמשיך בחינת שלש עשרה מדות של רחמים. וכמו כן הם מגלין לנו סדר תפלה שכלולה בשלש עשרה מדות של רחמים. וזה עקר בחינת שלמות התפלה שעושין מתורה, דהינו שמשלש עשרה מדות התורה, שהם כלל התורה, עושין שלש עשרה מדות של רחמים, שהם כלל התפלה כנ"ל, אבל כל זה נעשה רק על-ידי הצדיקים שיודעין שרש של כל השלש עשרה מדות התורה שהם כלל התורה איך הם ערוכים ומסדרים בשרשם, איך כל עניני התורה ומצותיה ומדותיה ופרטיה ודקדוקיה ערוכים וסדורים וקשורים ומחברים ודבוקים זה בזה בקשרים נפלאים ובתבונה נפלאה ונוראה כמו בקומת האדם שרואים נפלאות הבורא בתכונת קומתו ועריכות איבריו. ואיך הולכים גידים ודרכים מהראש עד עקב הרגל בדרכים נפלאים וכו', כמו כן הוא ממש בקומת התורה וכנ"ל והצדיקים היודעים התורה בשרשה יודעים כל זה היטב. ואז דיקא יודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות, שהם כלל התורה, ואז יודעים להמשיך הדרך הקדוש הזה לעשות מהתורות תפלות, להמשיך משלש עשרה מדות התורה שהם כלל התורה. בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שהם כלל התפלה שנעשין מזה שעשועים גדולים למעלה:
וזה בחינת שופר, כי בתחלה מסלק המחין, שהם בחינת הפלת דורמיטא כנ"ל, כי זה ידוע כשרוצין לעלות מדרגא לדרגא צריכין לסלק המחין שמקדם, כמו שמצינו בגמרא, כד הוי סליק לארץ ישראל, הוה מתענה כדי לשכח התורה של חוץ-לארץ, כי היה צריך לקבל מחין של ארץ-ישראל. על -כן היה צריך לסלק המחין שמקדם, שהם מחין של חוץ-לארץ. על-כן בראש השנה שהוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה. וצריכין להמשיך הדרך של תשובה בעולם, לתקן הפגם של חטא אדם הראשון שפגם בזה היום שנברא אז. וכן לתקן הפגמים והחטאים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על -כן צריכין להמשיך מחין גבוהים כאלו כדי שנזכה על ידם להמשיך דרכי התשובה לשוב אליו יתברך, על-כן צריכין לסלק המחין שמקדם, שזה בחינת הפלת דורמיטא ושנה, שהיא בחינת הסתלקות המחין כדי לזכות למחין גבוהים. ועקר המחין חדשים שצריכים לקבל אז בראש השנה הוא שנזכה להמשיך מחין כאלו שנזכה על ידם לבנות קומת התפלה בשלמות, דהינו לעשות מהתורה תפלה, שזה עקר שלמות התפלה שעל-ידי זה עקר המשכת התעוררות התשובה שאנו צריכין להמשיך עתה בראש השנה, שהוא יום ראשון לתשובה כנ"ל, כי עקר התעוררות התשובה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי לזכות לתשובה לאו כל אדם זוכה מרבוי המניעות שיש על זה. ועל-כן עקר המשכת דרך התשובה בעולם הוא על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי לשוב בתשובה קשה מאד, כי מה בתחלה קדם שחטא, שעדין לא נמשך אחר יצרו הרע התגבר עליו היצר הרע עד שהחטיאו! ! מכל שכן עתה שכבר נמשך אחריו ונתפס במצודתו איך אפשר לשוב? אך עקר התשובה נמשך מבחינה הנ"ל על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי על-ידי תפלה יכולין לפעל הכל, כי אף-על-פי שהוא כמו שהוא, וכבר נתפס בתאותיו הרעות, שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם, אף-על-פי-כן על כל פנים הדבור בידו. ואם ירבה לדבר דבורי תפלה ותחנונים ויתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה לשוב ולקים את כל דברי התורה, בודאי יעורר רחמי ה' יתברך עליו עד שיפתח לו ה' יתברך שערי התשובה ויזכה סוף כל סוף לשוב אל ה' יתברך וירחמהו:
וזה בחינת מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא בסימן עג הנ"ל) שעקר התשובה על-ידי אמירת תהלים, כי כל ספר תהלים הם תחנות ובקשות של דוד המלך עליו השלום, שבקש מה' יתברך לזכות להתקרב אליו ולקים תורתו ומצותיו, כמו שכתוב, "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וכו'". וכתיב, "הורני ד' דרכך אהלך באמתך וכו'" עזרנו לעשות רצונך וכו'. וכן הרבה. וכל מה שמבקש להנצל מאויביו ושונאיו כל כונתו להנצל משונאי הנפש, שהם הסטרא אחרא וחילותיו וגם כל השונאים בגשמיות שבקש להנצל מהם, הכל היה בשביל שיזכה לקים את התורה והמצות, כי כל השונאים של דוד המלך, עליו השלום, ושל כלל ישראל הוא מחמת שאנו אוחזין בתורת ד' ומצותיו שבשביל זה הם מתגרים בנו. נמצא, שכל שונאינו ואויבינו בגשמיות כלם הם שונאי ד', שונאי הנפש, שונאי התורה. וכל בקשתנו להנצל מהם הוא להנצל משונאי הנפש והתורה כדי שנזכה לקים את התורה. הכלל, שכל כונת דוד המלך, עליו השלום, בספר תהלים הוא לבקש מה' יתברך שנזכה לקים את התורה והמצות ולהנצל מכל השונאים והמונעים והמעכבים לעבד את ה' יתברך בגשמיות וברוחניות. וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שדוד המלך יסד כל ספר תהלים מהתבודדות שלו וכו' כמו שמבאר בסימן קנו), עין שם. ועל-כן הם חמשה ספרים תהלים כנגד חמשה חמשי תורה, שהם כלל התורה, הינו בחינה הנ"ל שעושין מתורות תפלות, כי דוד המלך עשה מחמשה חמשי תורה חמשה ספרי תהלים, שהם תפלות ובקשות, הינו שעשה מתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל. ועל-כן עקר התעוררות התשובה הוא על-ידי תהלים כנ"ל, כי עקר התשובה זוכין על -ידי שעושין מתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים כנ"ל:
נמצא, שעקר התשובה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה. וזה כל עסקנו בראש השנה, שהוא יום הראשון לעשרת ימי תשובה, שאז צריכין להמשיך הדרך של תשובה בעולם שיזכו כל באי עולם לשוב לה' יתברך, כמו שכתוב, "ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך וכו'". וזה ממשיכין על-ידי שעוסקין לבנות קומת התפלה בשלמות, דהינו שנזכה להרבות בהתבודדות להתפלל תמיד לה' יתברך לקים את התורה ולעשות מהתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים, שכל ישראל עוסקין אז באמירת תהלים הרבה, כי דיקא על-ידי זה זוכין לתשובה כנ"ל. אבל דרך זה צריכין להמשיך ממקום גבה מאד מבחינת חדושי תורה הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה כנ"ל. וזה בחינת הדורמיטא שהוא הסתלקות המחין כדי לזכות למחין גבוהים על-ידי השופר, דהינו להמשיך חדושי תורה הנ"ל שנזכה על ידם לבנות קומת התפלה, לעשות מהתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל:
וזה בחינת השופר, שהוא בחינת קבלת התורה שנתנה בקול שופר, הינו שממשיכין חדושי תורה כאלו שנזכה על ידם להקים את התפלה, לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר התשובה שנזכה לשוב אליו יתברך ולקים את כל התורה, כי שופר הוא בחינת יראה, כמו שכתוב, "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ויראה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב, "יראת ד' היא תתהלל". ובשביל זה נתנה התורה בקול שופר להורות שעקר שלמות התורה הוא כשזוכין לעשות מהתורה תפלה, שהיא בחינת יראה, שעל-ידי זה זוכין לקים את התורה, שזהו העקר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזהו בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הנאמר לענין הקולות והברקים וקול שופר שבהם נתנה התורה, שהוא לבעבור תהיה יראתו וכו', הינו כדי שנזכה לתפלה, שהיא בחינת קולות, בחינת קולי אל ד' אזעק קולי אל ד' אתחנן, בחינת יראה כנ"ל, הינו שנזכה לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה נצולין מחטאים וזוכין לקים את התורה. וזהו, "ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". 'לבלתי תחטאו' דיקא, כי לזכות לקים את התורה לבלי לחטא, זה זוכין על-ידי בחינת הקולות, בחינת קול שופר, שהיא בחינת יראה, הינו על-ידי התפלות שעושין מהתורות, שהם בחינת יראה, בחינת קול שופר, על ידם זוכים לבלי לחטא רק לקים את התורה כנ"ל:
ובשביל זה תוקעין שופר בראש השנה כדי להמשיך התורה בבחינת יראה, בבחינת תפלה, הינו לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה זוכין לתשובה לקים את התורה כנ"ל, כי לוחות הראשונות נשתברו על-ידי חטא העגל. ואז עלה משה לרצות את ה' יתברך ואז גלה לו ה' יתברך שלש עשרה מדות של רחמים, כמו שכתוב שם בענין בפרשת כי תשא, "ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' ויעבר ד' על פניו וכו'". הינו מחמת שראה משה שנתן את התורה לישראל בהתגלות אלקות כזה ואף-על-פי-כן עברו על התורה ועשו מה שעשו, על-כן שאל לו יתברך דרכיו שיזכה לידע באיזה דרך יכניס בישראל קיום התורה שיזכו לקים את התורה. ואז גלה לו ה' יתברך שלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שנמשכין מתליסר תקוני דיקנא, הינו בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל, הינו שגלה לו ה' יתברך שעל-ידי שלש עשרה מדות של רחמים, שממשיכין משלש עשרה מדות התורה, דהינו שעושין מהתורות תפלות, על-ידי זה זוכין להכניס בישראל קיום התורה להשיבם כלם לה' יתברך בתשובה שלמה כנ"ל. ועל-כן בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה שנגמרין ביום הכפורים, שהם עשרה ימים האחרונים מארבעים ימים האחרונים שבהם נתרצה ה' יתברך למשה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן ממשיכין אז התקון הזה, דהינו שבונין אז קומת התפלה, דהינו שעוסקין להמשיך הדרך לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל. שזהו בחינת קול שופר שחוזרין וממשיכין קבלת התורה שנתנה בקול שופר, הינו שנמשכין אז מחין מבחינת עתיק, כמו שאיתא בכונות, הינו שממשיכין חדושי תורה כאלו שעל ידם נזכה להקים את התפלה שיהיה כל תפלותינו על היראה לזכות לעשות רצונו יתברך ולעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה זוכין לתשובה ונתתקן הכל וכנ"ל:
וזה בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות שאומרים הרבה פסוקי תורה נביאים כתובים בהתפלה, הינו שעושין מתורה תפלה כנ"ל:
ועל-כן תוקעין שופר ומתפללין מלכיות וכו', הכל בתפלת מוסף, כי תפלת מוסף מתפללין רק על הקרבנות שהיינו צריכין להקריב בבית-המקדש. ובעונותינו חרב בית-המקדש ואין אנו יכולין להקריב קרבן וכו', על-כן אנו מתפללין לה' יתברך על בנין בית-המקדש שנזכה להקריב הקרבנות, כמו שאומרים, "ומפני חטאינו וכו' ושם נעשה ונקריב לפניך וכו' ואת מוסף יום וכו'". נמצא שתפלת מוסף הוא בחינת שעושין מתורה תפלה, דהינו מהמצות של הקרבת הקרבן מוסף עושין מזה תפלה ובזה אנו ממשיכין הדרך לעשות מתורות תפלות, דהינו מהמצוה של הקרבת הקרבן מוסף עושין מזה תפלה ובזה אנו ממשיכין הדרך לעשות מתורות תפלות שהוא גם כן בבחינה זו של תפלת מוסף שכל אחד ואחד כפי מה שהוא רחוק מקיום איזה מצוה הן מצות עשה, או לא תעשה, צריך להתפלל לה' יתברך שיזכה לקימה, שזהו ממש תפלת מוסף שמתפללין שנזכה לקים מה שאין אנו יכולין לקים עתה בעונותינו בעת החרבן. וזאת התפלה נחשבת במקום קרבן. וגם על-ידי זה נזכה סוף כל סוף לשוב לארצנו ולהקריב שם קרבנות חובותינו, כמו כן הוא ממש התפלות שעושין מתורות שצריכין לבקש מה' יתברך הרבה שנזכה לקים מה שקשה לנו לקים עתה בעונותינו בתקף גלות הנפש. ועל-ידי תפלות אלו נזכה לבסוף לשוב לה' יתברך. וגם כל זמן שאין אנו זוכין עדין לגאלת הנפש בשלמות יהיה נחשב לנו על-ידי התפלה כאלו קימנו ועשינו מה שמטל עלינו. נמצא, שתפלת מוסף הוא בבחינת תפלות שעושין מתורות, על-כן אז תוקעין בשופר ומתפללין מלכיות וכו', כי שופר ומלכיות וזכרונות וכו' הם בשביל בחינה זאת, לזכות להקים את התפלה לעשות מתורות תפלות כנ"ל, שזהו בחינת תפלת מוסף כנ"ל:
ועל-כן בכל יום שיש בו תוספות קדשה מתפללין תפלת מוסף, דהינו בשבת ויום טוב וראש חדש, כי כל הימים קדושים האלו הם בחינת ימי תשובה, כי שבת הוא בחינת כלו תשובה, בחינת ושבת עד ד' אלקיך, בחינת עולם הבא, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן ו). וכן כל הימים טובים הם ימי תשובה, כמו שמבאר בסימן יו"ד עין שם). נמצא שכל הימים קדושים הנ"ל:
שצריכין להמשיך בהם הדרך של תשובה בעולם כנ"ל. על-כן מתפללים בהם מוסף, שהוא בחינת שעושין מתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר המשכת דרך התשובה בעולם כנ"ל:
וזה בחינת ראש חדש, כי עקר תקון של ראש חדש הוא למלאות פגימת הלבנה שיהיו שניהם שוים בקומתן בבחינת והיה אור הלבנה כאור החמה, שזה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, שעל-ידי זה בחינת מלכות ותפארת, שהם בחינת משה ודוד, בחינת חמה ולבנה, שניהם שוין בקומתן ושניהם משתמשים בכתר אחד, כי תכלית שניהם אחד, כי תכלית התורה הוא תשובה ומעשים טובים וזה וזה תכלית התפלה מאחר שכל תפלתו ותחנתו ובקשתו הוא לזכות לקים את התורה, כי עושה מהתורה תפלה שיזכה שתבוא התורה לידי מעשה, שזהו העקר והתכלית וכנ"ל. וזהו בחינת ראש השנה שנקבע בראש חדש, שהוא חסד גדול כמבאר בהתורה "תקעו א'" בלקוטי תנינא, עין שם כל התורה) כי ראש השנה, שהוא בראש חדש, זהו בחינת כלליות חמה ולבנה ביחד, כי השנים נמנין לחמה והחדשים ללבנה, כמובא. ועל-כן ראש השנה, שהוא בראש חדש, זהו בחינת כלליות חמה ולבנה ביחד, כי אז בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה שאנו מתחילין אז לעסק בהתעוררות התשובה על-ידי שעוסקין להקים קומת התפלה לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. על -כן אז נכלל חמה ולבנה יחד בחינת אור הלבנה כאור החמה, כי שניהם שוים, כי כל זה זוכין על-ידי שעושין מהתורות תפלות:
וזה בחינת שנים עשר ראשי חדשים שהם כנגד שנים עשר שבטי י"ה, כי כבר מבאר שלעשות מהתורות תפלות זה בחינת תהלים שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חמשי תורה כנ"ל, שעקר התעוררות התשובה הוא על-ידי זה. כי תהלים מסגל לתשובה כנ"ל ומבאר שם בהתורה תהלים וכו' הנ"ל בסימן עג בלקוטי תנינא), כי יש חמשים שערי תשובה וארבעים ותשעה שערים יכול כל אדם לכנס בהם ולהשיגם, אך שער החמשים הוא בחינת התשובה של ה' יתברך בעצמו, כביכול, כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב, "שובו אלי ואשובה אליכם". ואלו הארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות שיש בשמות שנים עשר שבטי י"ה וכו'. והכלל, שתהלים כלול מכל שערי תשובה, שהם בחינת כלל האותיות שבשמות השבטים. ועל-כן על-ידי אמירת תהלים זוכין לתשובה, כי זוכין על-ידי אמירת תהלים לעורר האות של השבט, שהוא השער של תשובה השיך לשרש נשמתו. ועל-ידי זה זוכה לתשובה, עין שם. ועתה מבאר היטב מה ששנים עשר ראשי חדשים הם מכונים כנגד שנים עשר שבטים, כי הכל אחד, כי שרש התשובה הוא ראש חדש שאז אמר ה' יתברך, הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, כמבאר בסימן יוד עין שם), כי ראש חדש הוא בחינת מלכות דוד כנ"ל, הינו בחינת תהלים שיסד דוד שהוא נעים זמירות ישראל. ועל-כן הם שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים שיש בהם ארבעים ותשע אותיות שהם בחינת ארבעים ותשעה שערי תשובה שזוכין לבוא אליהם על -ידי תהלים, שהוא בחינת דוד, שכל זה הוא בחינת ראש חדש כנ"ל. ועתה מה מאד צדקו יחדו שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים, כי שניהם אחד כנ"ל:
וזהו, "שבטי י"ה עדות לישראל להודות לשם ה'". 'להודות' דיקא. בחינת תהלים, שהוא בחינת הודות והלל לה' יתברך, כי שבטי י"ה הם בחינת תהלים, שכל זה הוא בחינת ראש חדש כנ"ל. ועקר זה התקון של ראש חדש בחינת תהלים, בחינת אותיות שבטי י"ה, נעשה בראש השנה שנקבע בראש חדש כנ"ל. וזהו שמסמיך שם, "כי שמה ישבו כסאות למשפט", הינו בחינת ראש השנה שאז יושבים כסאות למשפט, כי הוא יום משפט ודין שאז צריכין לעסק בתקון זה לעורר שמות שבטי י"ה על-ידי תהלים כדי לזכות לתשובה ששרשה ראש חדש וכו' כנ"ל. וזהו "כסאות למשפט כסאות לבית דוד". כי עקר התקון של ראש השנה, שהוא בחינת כסאות למשפט, נתתקן על -ידי בחינת מלכות דוד, בחינת כסאות לבית דוד, הינו על -ידי תהלים, שהוא בחינת מלכות דוד כנ"ל:
ועל-כן באמת אז בראש השנה ועשרת ימי תשובה עוסקין כל ישראל באמירת תהלים, כי עקר התקון של ראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא להקים את התפלה, שהיא בחינת מלכות ולזכות לתשובה, זה זוכין על-ידי תהלים כנ"ל. שהוא בחינת התבודדות ולעשות מהתורות תפלות כנ"ל. וכמבאר שם במקומו בסוף סימן עג הנ"ל) שבשביל זה עוסקין כל ישראל בראש השנה ויום הכפורים וכו' באמירת תהלים, כי תהלים מסגל לתשובה, עין שם, הינו כנ"ל:
וזה בחינת יום הכפורים שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים למקום הארון והלוחות שהם כלל התורה בשרשה. ושם עקר מקום עלית התפלה. כידוע, שכל התפלות עולין דרך ארץ-ישראל וירושלים ובית-המקדש וכו' עד שבאין לבית קדשי קדשים לנקדת האבן שתיה שדרך שם עולין כל התפלות למעלה, כמו שכתוב, "והתפללו אליך דרך ארצם ובבית אשר בניתי לשמך וכו'". וכמו שכתוב, "כי ביתי בית תפלה". ועקר נקדת קדשת הבית-המקדש הוא במקום הארון והלוחות שעמדו על נקדת האבן שתיה ששם מקדש מן הכל. נמצא, שעקר תכלית קדשה העליונה הוא שם במקום הארון, הינו כנ"ל. שעקר שלמות הקדשה הוא כשנכללין תורה ותפלה יחד, שזה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזהו בחינת נקדת קדשי קדשים ששם עקר שלמות התפלה ועליתה. ושם דיקא הארון והלוחות, שהם כלל התורה. להורות שעקר שלמות התפלה, שלמות הקדשה, הוא כשעושין מהתורה תפלה וכוללין תורה ותפלה יחד כנ"ל. ועל-כן שם במקום הארון שם הוא תכלית היחוד כידוע, כי שם נתיחדין ביחוד שלם תורה ותפלה כנ"ל. ועל-כן לשם נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים וממשיך משם זה השכל העליון לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר התשובה ועקר הסליחה והמחילה. ועל-כן אז ביום הכפורים נתנו לוחות האחרונות ואז נתרצה ה' יתברך למשה ואמר לו, "סלחתי כדבריך", שנתקבלה תפלתו, כי אז נכלל ונתחבר ונתיחד התורה והתפלה יחד, כי זוכין להמשיך התקון לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה נתתקן הכל כנ"ל:
ועל-כן אומרים בסוף נעילה, ה' הוא האלקים שבע פעמים. כי ה' הוא האלקים, הינו שה' ואלקים, שהם בחינת תורה ותפלה זעיר אנפין ומלכות כידוע כלא חד, כי זוכין לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה נכללין תורה ותפלה בתכלית היחוד כנ"ל. ועל-כן אומרים ה' הוא האלקים שבע פעמים. זה בחינת התפלה, בחינת שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. וכן התורה הוא בחינת שבעה, כמו שכתוב, "חצבה עמודיה שבעה". וזהו, "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", שהוא התורה, כי כלא חד, כי התפלה בחינת שבע ביום וכו' נעשה מהתורה שהיא בחינת משפטי צדקך וכנ"ל. וזה בחינת מזקק שבעתים. שבע פעמים שבע, שעל-ידי זה נכלל שבע משבע ומאירין ארבעים ותשעה שערי התשובה ארבעים ותשע אותיות השבטים, שהם בחינת תהלים שהוא בחינת תפלות הנעשין מתורות. ואז נתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו'":
וכל זה זוכין ביום הכפורים, שהוא בחינת סוד יובל הגדול שער הנו"ן, ששם הוא בחינת שופר גדול, שהוא בחינת שער העליון מנו"ן שערי בינה שישיג אותו משיח, שישיג אוריתא דעתיקא סתימאה שמשם נמשך זה השכל האמת לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה ישובו כל ישראל לה' יתברך לעולם ועד:
ואז נבנה פרצוף המלכות, שהיא התפלה, בשלמות בפרצוף שלם שוה כמוהו, כי כמו שיש בפרצוף זעיר אנפין, שהוא התורה רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם מצות עשה ולא תעשה, כמו כן יש בפרצוף התפלה, כי מכל הרמ"ח מצות עשה ולא תעשה עושין קומת התפלה מאחר שעושין מהתורה תפלה. ומתפללין בפרטיות על קיום כל מצות עשה ולבלי לעבר, חס ושלום על שום לא תעשה, אבל צריכין לזה חדושי אוריתא דעתיקא סתימאה, לידע קשור וחבור המצות והמדות הקדושות של כל פרטי התורה כנ"ל. למשל בזאת התורה מבאר הקשר של שלש רגלים שמשברין שלש מדות רעות וכו', שעל-ידי זה נעשה יראה ותפלה והרחקות שלש מדות, שהם, גלוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה ולעשות ראש השנה וכו', כמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן א). ובסימן אחר מבאר מענין ציצית ואמונה ותפלה וארץ-ישראל ונסים ועצות ותקון הברית וכו', כמו שמבאר בסימן ז). וכיוצא בזה בשארי התורות וכל זה הוא בחינת קשורי המדות וכמו כן צריכין לכון לעשות מהם תפלות. ואז שניהם שוים בקומתם. וזה עקר תקון הלבנה, בחינת תקון של ראש חדש שזוכין בראש השנה ביותר כנ"ל:
וזה בחינת סכה. צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, בחינת אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה שיודע לחדש בה דבר. וזה זוכין דיקא כשעושין מתורות תפלות שאז זוכין בודאי לחדש דבר בתפלתו בכל פעם, אבל בלא זה בתפלות הפשיטות על צרכי הגוף בודאי קשה לחדש דבר בכל פעם בתפלתו, כי סכה הוא בחינת להקים סכת דוד הנופלת לזכות לסכת שלם. וכל זה על-ידי בחינת תהלים שיסד דוד, שהוא בחינת כשעושין מתורות תפלות כנ"ל. שעל-ידי זה עקר הקמת התפלה מנפילתה, שהיא בחינת סכת דוד שנפלה בעונותינו הרבים בבחינת כרם זלת אלו דברים העומדים ברומו וכו', מאי ניהו תפלה וכו'. כי תפלות אלו שעושין מתורות עומדין ברומו של עולם, כי נעשו מהם שעשועים שלא עלו עדין שעשועים כאלה לפניו יתברך מימות עולם, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. וזה בחינת סכת שלום, דהינו לעשות שלום ויחוד גמור בין תורה לתפלה, שהם בחינת זעיר אנפין ומלכות, ששם עקר היחוד והשלום, שזה נעשה כשעושין מתורה תפלה כנ"ל. ושם בסכה נכנסין כל השבעה רועים, שהם שרש השנים עשר שבטי י"ה, כי השנים עשר שבטים הם בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר פשוטות שנמשכין משבע כפולות מבחינת שבעת ימי הבנין כידוע. ועל-כן יש בשמות שנים עשר שבטים ארבעים ותשע אותיות. שבע פעמים שבע, כי שרשם שבע, בחינת שבעה רועים, שהם בחינת שבע כפולות. ועל-כן נכלל שבע בשבע, שהם ארבעים ותשע, בחינת ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהם כנגד ארבעים ותשע אותיות השבטים, שהם בחינת ארבעים ותשעה שערי תשובה, שהם בחינת תהלים כנ"ל, כי התקון של ארבעים ותשעה ימי הספירה שעל-ידי זה קבלו התורה ביום החמשים בשבועות רצו הערב רב לקלקל על-ידי חטא העגל ואזי חזר ונמשך זהמת הנחש שפסקה בשעת מתן תורה. ועתה צריכין לחזר ולתקן זאת, שזהו תקון חטא אדם הראשון והתקון נשלם ביום הכפורים שאז הוא גמר ארבעים ימים האחרונים וכו', אבל עקר התקון מתחיל בראש השנה, שהוא יום שנברא בו אדם הראשון, שאז מתחילין בתקון זה ועוסקין בו עד שמיני עצרת, כמבאר בכונות האר"י ז"ל. ועל-כן בסכות בשבעה' ימים חוזרים וממשיכין התקון של שבע שבתות תמימות, שהם ארבעים ותשעה ימי הספירה. ואחר כך זוכין לשמיני עצרת. ועל-כן נקרא בשם אחד עם שבועות שנקרא גם כן עצרת וגם אז מסימין התורה, כי אז נגמר התקון שהתחלנו בשבועות. וטוב אחרית דבר מראשיתו, כי התקון של שבועות רצו לקלקל מחמת שלא קבלנו רק התורה ולא נתגלה עדין התקון של שלש עשרה מדות של רחמים שנמשכו משלש עשרה מדות של התורה, שהוא בחינת לעשות מהתורות תפלות, אבל עתה מראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום-כפור עד עתה כל עסקנו לעשות מהתורות תפלות, שזה עקר התקון כנ"ל:
וזה בחינת הכונות של השמונה עשרה נענועים, כי הם שמונה עשרה נענועים כנגד שמונה עשרה ברכאן דצלותא, כי כונתנו להמשיך המחין של זעיר אנפין על-ידי הנענועים לתוך המלכות, כמו שאיתא בכונות שעל-ידי הנענועים ממשיכין המחין של הששה קצוות לתוך המלכות. ובשביל זה מנענעים כדי לעורר המח שבראש, להמשיך הארה מהמח שבראש לתוך המחין שבששה קצוות כדי שיהיה כח להמחין שבששה קצוות, להאיר לתוך המלכות, שהוא האתרוג, שהוא פרי עץ הדר, שכל ההדור שלו נמשך ממחין אלו, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל, הינו כי כל עסקנו מראש השנה ועד שמיני עצרת להקים ולבנות את המלכות, שהוא התפלה כנ"ל, שעקר בנינה ושלמותה הוא כשעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזה בחינת הנענועים על-פי הכונות הנ"ל, כי המחין שבששה קצוות של זעיר אנפין זה בחינת התורה שבנגלה, שהיא בבחינת ששת ימי המעשה, בחינת ששה סדרי משנה, שזהו בחינת ששה קצוות דזעיר אנפין שהוא התורה כנ"ל והמחין שבראש זעיר אנפין, זה בחינת סתרי תורה, בחינת חדושי תורה של הצדיקים אמתיים שבכל דור שנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא בימות המשיח ולעתיד לבוא. ואז יתגלה זה הדרך בשלמות לעשות מהתורות תפלות, אבל גם עתה עקר התקרבות הגאלה הוא על-ידי זה כנ"ל, אבל כשרוצין לעשות מהתורות תפלות צריכין לזה להמשיך חדושי תורה אמתיים הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחינת מחין שבראש הנ"ל. וזה שמנענעין בלולב כדי להמשיך הארה ממחין שבראש מבחינת סתרי תורה לתוך הששה קצוות, לתוך פשטי אוריתא כדי שיהיה להם כח להאיר לתוך המלכות, הינו לתוך התפלה, הינו שכל מחי התורה ימשכו לתוך התפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. ולזה צריכין דוקא להמשיך הארה מבחינת מחין שבראש שהם בחינת חדושין דאוריתא הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה כנ"ל:
כי אי אפשר לעשות מהתורות תפלות כי אם על-ידי שיודעין קשורי וחבורי המצות והמדות כנ"ל כפי קשורי הספירות ומדות העליונות שאז יכולין לעורר שלש עשרה מדות של רחמים על-ידי תפלות אלו שנעשין מהתורות, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שמשם כל חדושין דאוריתא, כי למשל כשאחד רוצה לבקש מה' יתברך שיזכה לקים מצות ציצית בשלמות אם אינו יודע סגלת הציצית איזה מדה יזכה לשבר על-ידי ציצית ולאיזה מעלה יגיע על ידה וכו', אז בודאי אינו יכול להאריך בתפלה עד שישבר לבו עד שיעורר רחמי ה' יתברך, כי אינו יכול לבקש רק רבונו של עולם זכני לקים מצות ציצית בשלמות. אף-על-פי שבודאי גם זה טוב מאד, אשרי שיאחז בזה לבקש על כל מצוה מה' יתברך, אף -על-פי-כן עדין אינו זוכה לעשות תפלתו רחמים ותחנונים, שהוא זה שזוכה לחדש בה דבר. אבל עקר התפלה השלמה שעושין מתורות הוא מחדושי אוריתא שזוכין לידע על ידם סגלת המצות, כמו במשל הציצית שהתחלנו. כשיודע האדם שמצות ציצית מסגל לשבר תאות נאוף ולזכות על-ידי זה לעצת הצדיקים ולאמונה שלמה ולתפלה ולארץ-ישראל ולעשות נסים וכו'. הנה על-פי דרך זה בודאי יכול לסדר תפלות רבות באריכות נפלא על מצות ציצית. כי כל אחד כפי מה שיודע בנפשו כמה הוא רחוק מתקון הברית ואיך תאות נאוף מתגבר עליו בכל פעם, שזה עקר המלחמה של כל אדם וכל מה שעובר עליו בענין זה בכל פעם כמה וכמה הוא צריך להפציר לה' יתברך שיושיעו לקים מצות ציצית כתקונה כדי להנצל מנאוף, שהוא התאוה העומדת עליו בכל יום לכלותו, חס ושלום, להרחיקו מחי החיים. וכן כשיזכר כמה הוא רחוק מאמונה שלמה, שהוא יסוד כל התורה כלה וכו' וכן כמה הוא רחוק מתפלה וכו'. וכן כמה וכמה עצות רעות של המהפכים האמת וכו' מתגברין עליו. וכמה ישועה ורחמים הוא צריך לזכות לעצות אמתיות, שהם עצות צדיקים. הן על כל אלה בודאי יוכל לשפך שיחו בתפלתו שיעשה מתורה זאת לפרש את כל אשר עם לבבו על-ידי תורה זאת. וכן מתורה אחרת שמדברת ממצות מזוזה שמשברת תאות ממון ומבטלת טרדת מרירת הפרנסה וזוכה לשמח בחלקו וכו' אשר ידוע שמרירת טרדת הפרנסה מכלה חיי האדם ומרחקת אותו מעבודת ה' יתברך וכו' כמה וכמה תחנות ובקשות מעמק הלב יכול לעשות על-ידי זה עד שישפך לבו כמים נכח פני ד'. וכן בשאר הענינים המבארים בתורה זאת וכן בשארי תורות. נמצא, שעקר שלמות התפלה שהוא כשעושין מתורות תפלות עקר שלמותה הוא על-ידי חדושי תורה הנ"ל. וזה בחינת הנענועים על-פי הכונות כנ"ל שכל כונתנו להמשיך כל המחין לתוך המלכות, דהינו להמשיך המחין של התורה לתוך התפלה לעשות מהתורה תפלה, אבל לזה צריכין להמשיך חדושי תורה הנ"ל, שהוא בחינת שממשיכין המחין שבראש לתוך הששה קצוות כדי שיאירו המחין שבששה קצוות יותר כדי שיהיה להם כח להאיר להמלכות שהוא התפלה, הינו כנ"ל:
ועל-כן בהושענא רבא שאז נגמר התקון אומרים אז כל ספר תהלים, כי זה עקר התקון שאנו עוסקין מראש השנה עד עתה להמשיך אמירת תהלים בעולם ולעסק בהתבודדות ולעשות מהתורות תפלות שכל זה הוא בחינת תהלים כנ"ל, וזה בחינת חותם וחותם בתוך חותם שעושין ביום הכפורים והושענא רבא. חותם המלכות, דהינו חותם התפלה שלא יגע בה זר זה בחינת כשזוכין להתפלל רק על יראת שמים, שזה עקר שלמות התפלה, בחינת יראת ה' היא תתהלל וכו' כנ"ל. וזה נגמר ביום הכפורים, כי מראש השנה עד יום-כפור מתפללין על היראה, בחינת ובכן תן פחדך וכו', אבל עוד צריכין לתקן את התפלה יותר בבחינת חותם על חותם וזה זוכין כשעושין מהתורות תפלות וזה עוסקין בסכות על-ידי הארבעה' מינים כנ"ל שמנענעים בהם וממשיכין המחין מהראש לתוך הששה קצוות וכו'. וזה נגמר בהושענא רבא בחינת חותם בתוך חותם וכו'. וזה צריך עיון ובאור) כי למעלה אמרנו שגם בראש השנה ויום הכפורים ממשיכין זה התקון לעשות מהתורות תפלות ולכאורה הוא סתירה לדברים אלה, אך זה יש לישב בנקל, כי בודאי כל תקון התפלה הוא בראש השנה. וכל תקוני המלכות, שהוא בחינת תפלה שנגמרים אחר כך עד שמיני עצרת, הכל התחיל בראש השנה, רק שגמר תקון של כל בחינה ובחינה נגמר בזמנו ועל-פי זה יהיה מישב סתירה הנ"ל, אך אף-על-פי-כן עדין דברים אלו צריכים עיון):
וזה בחינת ההקפות של שמחת תורה שמקיפין עם התורה. ואומרים אז תחנות ובקשות אנא ה' הושיעה נא להורות שהתורה עדין בבחינת מקיפים אצלנו. וכל עסקנו לבקש ולהתחנן מה' יתברך להכניס המקיף לפנים, דהינו שעושין מהתורות תפלות שקיום התורה והמצות שלא זכינו עדין בשלמות שהוא בבחינת מקיף אצלנו נזכה לזה, לקימם הכל בשלמות וזה כל בקשתנו ועסקנו ועל-כן שמחים אז מאד, כי כשזוכין לתפלות שלמות כאלו שנעשין מהתורות משם עקר השמחה, בחינת וגילו ברעדה, בחינת ושמחת עולם על ראשם כמובן בהתורה "חותם בתוך חותם" בסימן כב, עין שם). כי גם זה שיך לכאן והבן שם היטב. ועין לקמן מבאר קצת שמה שכתב שם מענין הנעשה ונשמע שהם תורה ותפלה שצריכין לזכות לעשות מהתפלה תורה. זהו בעצמו בחינת לעשות מתורה תפלה אף-על-פי שלפום רהטא נראה הפכים, אבל באמת הכל אחד למבין. וכבר מבאר מזה במקום אחר בהלכות ספר תורה ), עין שם:
וזה בחינת ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עומדת לעד. 'ראשית חכמה יראת ד' וכו'', הינו שצריכין להקדים יראת חטאו לחכמתו, כי תכלית תורה תשובה ומעשים טובים, כמו שלמדו רבותינו זכרונם לברכה ממקרא זה בברכות דאיתא שם מרגלא בפומא דרבא וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעשיהם. וזהו שסים "תהלתו עומדת לעד", הינו איך זוכין לזה הוא על-ידי בחינת תהלתו וכו', זה בחינת תהלים, שהוא בחינת שעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזהו 'שכל טוב לכל עשיהם', כי זה נמשך מבחינת שכל העליון מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת שכל טוב, כי בודאי הוא שכל טוב ונפלא לזכות את העולם להביא התורה לידי מעשה על-ידי בחינת תהלתו עומדת לעד, שהוא בחינת תהלים, בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל. וזהו תהלתו עומדת לעד, כי בחינת תהלים, דהינו שעושין מהתורות תפלות זאת הבחינה עומדת לעד, כי על -ידי זה תהיה הגאלה האחרונה שתהיה גאלה שלמה לעד ולנצח, כי זאת הבחינה של תהלים וכו' עומדת לעד, כי אי אפשר לקלקל זאת לעולם בחינת וכרתי להם וכו' לא כברית וכו':
וזה בחינת משה יוסף דוד, שכלם בחינה אחת, כי שלשתן נסתלקו בשבת במנחה בעת רעוא דרעוין, כמו שאיתא בזהר הקדוש תרומה קנו), שהוא בחינת שלמות התפלה, בחינת ואני תפלתי לך ד' עת רצון וכו'. כי משה הוא התורה כנ"ל. ודוד הוא התפלה כנ"ל ויוסף הוא בחינת הצדיק יסוד עולם, בחינת צדיק ח"י עלמין ח"י ברכאן דצלותא, שהוא הבחינה המחבר שניהם משה ודוד, תורה ותפלה, דהינו שיוסף הוא הבחינה הממשכת התורה לתוך התפלה שמביא את התורה מבחינת משה לבחינת דוד לעשות ממנו תפלה ועל-כן משה, יוסף, דוד בגימטריא תפלה. כי דיקא שלשתן הם בחינת שלמות התפלה. כי עקר שלמות התפלה בתכלית הוא כשעושין מתורה תפלה, שזה נעשה על-ידי שלשה הצדיקים האלה כנ"ל. ועל-כן נסתלקו בשעת תכלית שלמות עלית התפלה שהוא בשבת במנחה בבחינת ואני תפלתי לך ד' עת רצון שאומרים אז. וזהו "ענני באמת ישעך" אמת זה בחינת התורה, בחינת תורת אמת, הינו על-ידי האמת שאזכה לעשות מתורה תפלה, על-ידי זה בודאי תענני ויהיה לי ישועה, בחינת ענני באמת ישעך:
וזה "עזי וזמרת יה". 'עזי' זה בחינת התורה, בחינת ה' עז לעמו יתן. 'וזמרת יה' זה בחינת תפלה, הינו כשאזכה לחבר תורה ותפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה אז בודאי "ויהי לי לישועה", כי בודאי יהיה לי ישועה שלמה כנ"ל:
וזה בחינת השבעה רועים הנכנסין בסכה מאברהם עד דוד, הכל בשביל בחינה זאת, כי ההתחלה מתפלה והסוף הוא תפלה, כי עבודת האבות התחילה מתפלה, כי עדין לא היה שום תורה. ועל-כן אברהם תקן שחרית וכו', אבל עדין לא היה בתכלית השלמות מחמת שעדין לא נתנה תורה לעשות ממנה תפלה. ומשה ואהרן הם התורה ויוסף הוא המביא התורה לבחינת דוד לעשות ממנה תפלה להוליד מעשים טובים, כי עקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ואז נשלם כונת הבריאה בשלמות. ועל-כן כל אלה השבעה רועים נכנסין בסכה, כי בסכות עוסקים בזה וכו' כנ"ל:
וזה בחינת צלתה מרבה מחמתה, כי בהסכה מערב הצל והחמה, שהם בחינת תורה ותפלה, אבל הצל צריך שיהיה מרבה, כי עקר היא התפלה, שהוא בחינת יראה, בחינת ראשית חכמה יראת ד' וכו', בחינת מעשיו מרבין מחכמתו, כי תפלה כזאת היא בחינת מעשה וכו'. וזה בחינת והיה יום אחד יודע לד' לא יום ולא לילה וכו', כי תפלה כזאת היא למעלה מהזמן כי הוא לא יום שהוא תורה. ולא לילה, שהוא תפלה, כי הוא כלולה משניהם ואז יתקים מה שכתוב אחריו "והיה ד' למלך וכו' ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד:
וזה בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש שבסכות הוא בחינת נקבה תסובב גבר, בחינת והחזיקו שבע נשים באיש אחד וכו', כי אז עולה התפלה על-ידי שעוסקין להמשיך הדרך לעשות מהתורות תפלות. ואז היא בחינת נקבה תסובב גבר, שהאשה יראת ד' בחינת תפלה רודפת אחר התורה, כי מה שעכשו דרכו של איש לחזר אחר אשה זהו מחמת קטנותה במעלה, שהוא בחינת מעוט הירח. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קדושין ב,), משל למי שנאבדה לו אבדה וכו' בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, וכו' כי עכשו התפלה בקטנות ורב התפלות הם צרכי הגוף. ואז אין להתפלה פתחון פה לרדף אחר התורה ולתבע אותה, כי התפלה שהיא לצרכי הגוף אין לה שלמות כי אם על-ידי התורה וכו' כנ"ל. ועל-כן בודאי אין זה דרך הטוב והאמת לומר אלמד תורה כדי שאוכל להתפלל על צרכי הגוף, כי זה הוא בחינת אל תעשה קרדם לחפר בה, כי עקר כונתו על צרכי הגוף רק מחמת שמתביש לשאל על צרכיו, על-כן הוא לומד כדי שישאל צרכיו. וזה בודאי מגנה מאד, על-כן אין נאה בתפלה כזו שהתפלה תבקש את התורה כנ"ל, אבל התפלה שעושין מתורות, שהוא לקים את התורה, אז התפלה נבנית בשלמות גדול בבחינת מלוי הירח וכו' ואז בודאי אינה מתבישת התפלה בחינת אשה לרדף אחר בעלה, שהוא התורה, בבחינת נקבה תסובב גבר, בחינת והחזיקו וכו', כי תפלה שלמה כזאת בודאי תוכל לרדף אחר התורה ולבקש אותה למד ועסק בתורה בשבילי כדי שאוכל לעשות תפלות מתורות אלו, כי כל כונתי לעשות רצון בוראי. וזהו, "והחזיקו שבע נשים" בחינת תפלה, שהוא יראת ד', בחינת שבע ביום הללתיך וכו'. וזהו "לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש", כי הלחם והשמחה, שהוא הפרנסה הנמשך על-ידי תפלות פשוטות של צרכי הגוף עקר הפרנסה נמשך מהתורה, כי תפלה כזאת אין לה שום כח להשפיע כי אם מה שמקבלת מהתורה שמשם כל ההשפעות וכו', אבל תפלה שעושין מתורה שכל כונתה לקים את התורה זאת התפלה היא בעצמה תורה ואצלה כל ההשפעות מאחר שכל עסקה לקים את התורה שמשם כל ההשפעות. וזהו 'לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש,, כי אין אנו צריכין שאתה על-ידי למודך תמשך לנו שפע הפרנסה רק אנחנו בעצמנו נמשיך השפע לחם ושמלה מאחר שכל עסקנו להמשיך קיום התורה במעשה, שזה העקר, שמשם כל ההשפעות. וזהו, "רק יקרא שמך עלינו אסף חרפתנו", דהינו לעלות התפלה מחרפות ובזיונות, מזילותא דגלותא מבחינת כרם זלת וכו' אלו דברים וכו'. ותפלה כזאת היא בחינת אשת חיל עטרת בעלה וכו'. ועל תפלה כזאת נאמר, "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה", בחינת בטח בה לב בעלה, כי יש אשה שבעלה צריך לפרנסה וכו', כי בעלה צריך להביא לה כל צרכי הפרנסה והיא רק מתקנת המאכל בבשול ואפיה לפרנס את בני ביתה וכו'. וזה בחינת התפלה הפשוטה של צרכי הגוף שכל השפע של התפלה מביא לה בעלה שהוא התורה, רק שעקר גמר בשול השפע צריך שיהיה על-ידי התפלה כדי שתוכל לירד להעולם לפרנס את העולם, אבל יש אשת חיל שכל עשירות של בעלה וחיותו ממנה, בחינת בטח בה לב בעלה. וזה בחינת התפלה שעושין מתורות לקים את התורה שכל חיות התורה שהוא קיום התורה, הוא על ידה דהינו על-ידי התפלה וכנ"ל:
וזה בחינת שמחת בית השואבה. בחינת ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ותקבלון אולפן חדת, הינו חדושי תורה הנ"ל הנמשכין מבחינת עתיקא סתימאה, שעל-ידי זה יכולין לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה יכולין לשפך לבו כמים נכח פני ד', שזהו בחינת נסוך המים בחג, בחינת וישאבו מים וישפכו לפני ד' הנאמר בשמואל ופרש רש"י ששפכו לבם כמים, כי דיקא על-ידי חדושי תורה הנ"ל בחינת אולפן חדת, שעל-ידי זה זוכין לעשות מתורות תפלות, דיקא על-ידי זה זוכין לשפך לבו כמים לפני ד' כל אחד ואחד כפי אשר יודע נגעי לבבו ומכאוביו איך הוא רחוק מה' יתברך ולאיזה מדות רעות ותאות רעות ובלבולים רעים נפל בעונותיו וכל מה שעובר עליו בכל יום ובכל עת שהכל יוכל למצא בתוך תפלות אלו שעושה מתורות ולפרש שיחתו לפניו יתברך ברחמים ותחנונים על כלם כבן המתחטא לפני אביו עד שיוכל לשפך לבו כמים וכו'. וזהו 'ממעיני הישועה', כי דרך זה הוא בחינת מעיני הישועה, שהישועה נובעת ממעינות שאינם פוסקים שנמשכין מהנחל נובע וכו', שהם ישועות בלי גבול וקץ וסוף ותכלית שיכולים להושיע לכל יהיה מי שיהיה, אפלו אם הוא כמו שהוא, כי הוא נחל נובע וכו' בחינת באר מים חיים-מעינות שאינם פוסקים להושיע לכל, בחינת מעיני הישועה. וזהו בחינת גדל השמחה, כי כשזוכין להמשיך דרך זה הוא ודאי שמחה שאין לה קץ, בחינת וגילו ברעדה, בחינת ושמחת עולם וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ההקפות עם הלולב סביב הספר תורה, בחינת נקבה תסוב גבר שאומרים תפלות והושענות סביב התורה, כי כל כונתנו להמשיך התורה לתוך התפלה לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. וזהו בחינת אדם דבור מעשה המבארים בכונות. אדם הוא בחינת התורה, בחינת זאת התורה אדם דבור הוא התפלה שעושין מהתורה, בחינת אדני שפתי תפתח וכו'. מעשה הינו שכל כונתנו בתפלתנו לזכות למעשה, דהינו לקים את כל דברי התורה, שזהו בחינה הנ"ל שעושין מהתורה תפלה כנ"ל:
(ירמיה ג) "בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וכו' בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה' וכו' ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע". ירושלים-יראה שלם בחינת תפלה, כי שם הבית-המקדש "ביתי בית תפלה", שעקר שלמות התורה יהיה כשתבוא לתוך בחינת ירושלים, דהינו לתוך התפלה, שעל-ידי זה זוכין לשמר ולעשות ולקים. לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דברים דיקא, כי בודאי התשובה קשה מאד, לזכות לתשובה, כי מאחר שגם קדם שחטא ונתלכלך בעונות ונלכד במצודות היצר הרע לא היה לו כח לעמד כנגדו, מכל שכן איך יכול לעמד כנגדו, אחר כך שכבר נתפס במה שנתפס, על-כן עקר התשובה על-ידי אמירת תהלים שהוא בחינת התבודדות והעקר כשעושין מהתורות תפלות כנ"ל, שאז יכול לדבר בפיו על כל פנים ולבקש מה' יתברך על כל דברי התורה, על כל מצוה ומצוה שיזכה לקימה ולשוב אליו, ובפרט על הדברים שכבר עבר עליהם. ועל-ידי זה יזכה לתשובה בחינת קחו עמכם דברים ושובו. וזה בחינת הודוי של יום-כפור שפורטין בהודוי כל החטאים ומתחרטין עליהם ומבקשין מה' יתברך, יהי רצון מלפניך שלא אחטא. נמצא, שעושין מהתורה תפלה, דהינו מכל מצות התורה שמזכיר שעבר עליהם, הוא מתפלל עליהם לה' יתברך שיצילו להבא וימחל לו על העבר עד שיהיה נחשב כאלו קים כל התורה שכל זה הוא בחינת תפלה שעושין מתורה. נמצא, שבכל היום של יום הכפורים עוסקין לעשות מהתורה תפלה על-ידי רבוי הודויים שאומרים אז, כי אז צריכין לכך, כי אז יום האחרון של ארבעים ימים האחרונים שאז עקר גמר התקון של חטא העגל שעברו על התורה, שעקר התקון על-ידי שעושין מהתורות תפלות, שזהו בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלו למשה אז בשביל התקון כנ"ל:
שיך לעיל:
וזהו ירמיה לא) "עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". ופרש רש"י הפסוק לענין תשובה וזה לשון רש"י, תתחמקין תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך. הנה חדשה נבראת בארץ, שהנקבה תחזר אחר הזכר לבקשו שישאנה לשון אסבבה בעיר אבקשה וגו', עד כאן לשון רש"י. ולכאורה מה ענין נקבה תסובב גבר, שהנקבה תחזר אחר הזכר וכו' לענין תשובה, אך על-פי הנ"ל מבאר היטב, כי איש ואשה זכר ונקבה שרשם למעלה למעלה במקום גבה מאד, שכל היחודים העליונים תלויים בהם. וכמובן בכל ספר הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל. והם בחינת הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל והם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת תורה ותפלה, כי תפלה היא בחינת תורה שבעל פה, כי עקר שלמות התפלה היא כשעושין מהתורה תפלה, שזהו בחינת תורה שבעל פה, כי אי אפשר לעשות בשלמות מהתורה תפלה כי אם על-ידי בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת כלליות כל החדושין דאוריתא שמחדשין כל אחד ואחד שכלם נמשכין מבחינת רוחו של משיח שזוכה להתחדשות התורה בתכלית השלמות, שהוא בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה ועל-ידי חדושין אלו יהיה נמשך זה הדרך בשלמות בעולם לעשות מהתורות תפלות וכנ"ל. ואז לא נתביש לשוב לה' יתברך אפלו אם עשינו מה שעשינו ואפלו אם אנחנו עכשו כמו שאנו יודעין בעצמנו כל אחד ואחד, אף-על-פי-כן על-פי הדרך הזה לעשות מהתורות תפלות הנמשך עתה מבחינת התנוצצות משיח שמתנוצץ לבוא במהרה בימינו, כי בודאי לא יתמהמה עוד חס ושלום, כמו שהתמהמה עד הנה. על-פי הדרך הזה אנו יכולים כלנו איך שהוא לשוב לה' יתברך מאחר שכל תשובתנו ותקותנו ותוחלתנו לה' יתברך הוא רק על-ידי תפלה שאנו מצפים ומבקשים ומתחננים מה' יתברך שישיב אותנו אליו ויעזרנו ויושיענו בגבורתו הגדולה ובחסדיו הנפלאים לקים את כל התורה מעתה, על-כן עתה בודאי אין לנו לפל בדעתנו מלהתפלל לשוב לה' יתברך מחמת שמעשינו אינם כהגן, כי הלא, אדרבה, זהו בעצמו בקשתנו מה' יתברך שהוא יעזרנו לתקן מעשינו. ובזה אנו יכולים לעסק תמיד עד שירחם עלינו מן השמים למלאות בקשתנו. ובאמת מי שהוא חזק בדרך הזה להרבות בהתבודדות ולעשות מהתורות תפלות, ולהרבות בתפלות כאלו תמיד, יהיה איך שיהיה בודאי יהיה אחריתו טוב. וסוף כל סוף סוף כל סוף בודאי ישיב לה' יתברך באמת כאשר הבננו מפיו הקדוש כמה פעמים, וכמבאר מזה בספריו הקדושים:
וזה שצועק הפסוק, "עד מתי תתחמקין הבת השובבה". ופרש רש"י לענין תשובה כנ"ל. הינו שהפסוק קורא תגר וצועק וקורא בקול גדול אים ונורא על מה שאנו נופלין בדעתנו בכל פעם מלשוב מחמת רבוי מעשינו הרעים שהיינו שונים באולתנו פעמים אין מספר. וכאשר ידוע שרב המתרחקים מה' יתברך הוא מחמת נפילות כאלו, מחמת שרואים שזה כמה שחפצים לשוב. ובכל פעם נופלים יותר ויותר, כי כל מה שהם רוצים לצאת מן הרפש והטיט, מתגרה ומתגבר עליהם הבעל דבר יותר ויותר. ומחמת זה נתרשלו ידיהם מלשוב עוד כאלו חס ושלום, אפס תקוה, חס ושלום. ועל זה קורא הפסוק, 'עד מתי תתחמקין'-עד מתי תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך. "הנה חדשה נבראת בארץ", שהנקבה תחזר אחר הזכרים וכו', הינו בחינת נקבה תסובב גבר, שהוא בחינת שעושין מהתורות תפלות, כמבאר לעיל, שזהו בחינת סכות, בחינת והחזיקו וכו' כנ"ל, שמכל דברי התורה והמצות בין מצות עשה בין מצות לא תעשה עושין מהם תפלות כנ"ל. ועל-ידי דרך זה אין לך להתביש לשוב אלי תמיד יהיה איך שיהיה, כי רחמי לא כלים. ובכל פעם תוכל לבוא בתפלה ותחנונים לבקשני שאקרבך מעתה. ובודאי יועילו דבריך סוף כל סוף, כי דרך זה נמשך מבחינת גאלה האחרונה שאין לה הפסק שהיא בחינת מעיני הישועה, שדרך ישועה זאת אינו נפסק לעולם כנ"ל, כי הוא דרך שדרכו בו אבותינו מעולם אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן ויוסף ודוד. וכל הצדיקים הקדמונים שעסקו בתפלה והתבודדות הרבה להתקרב לה' יתברך, אך בתחלה לא היו יכולים עדין לזכות לזה בשלמות לעשות מתורה תפלה, מחמת שעדין לא היה תורה בעולם והכרחו לעסק בתפלה הרבה כל האבות עד משה עד שזכה משה ברבוי תפלותיו בחינת תפלה למשה להמשיך תורה, אבל עדין לא הגיע העת לחזר ולהכניס התורה לתוך התפלה ולכבש דרך זה בעולם לעשות מהתורות תפלות. ועל-כן הוה מה דהוה שקלקלו הערב רב והחטיאו גם את ישראל וכו' עד שבא דוד המלך, עליו השלום, שהוא משלים את השבעה רועים. והוא היה שרש נשמת משיח והוא התחיל לעורר זה הדרך לעשות מהתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים וכו' כנ"ל, אבל עקר הגמר יהיה בימי משיח כנ"ל. ועל-כן על-ידי דרך זה לא נבוש ולא נכלם לעולם, כי איך שהוא נשוב לה' יתברך כנ"ל. וזה בחינת תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. אהבה זה בחינת התורה, בחינת תורת חסד. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, "יומם יצוה ה' חסדו". שכל מצות התורה הם בחינת אהבה וחסד וכו'. וזהו, "תחת אהבתי ישטנוני", שכל מה שאני זוכה לבחינת אהבה שהוא בחינת מצות התורה, כל מה שאני רוצה להתחיל לעסק באיזה תורה ומצוה שהם בחינת אהבה וחסד. 'ישטנוני', שהם מתגרים ומשטינים בי ורוצים להפילי, חס ושלום, ואני איני יודע מה לעשות לנגדם, כי הם מתגרים בי מאד, על-כן כל עסקי תפלה, בחינת ואני תפלה דהינו שאני עושה מהתורה שהיא בחינת אהבה אני עושה ממנה תפלה ועל-ידי זה אני מצפה לישועה עדין שאזכה לשוב לה' יתברך באמת וכנ"ל:
וזה שנסמך שם בירמיה אחר פסוק עד, "מתי תתחמקין וכו' הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל וגו' זרע אדם וזרע בהמה". ופרש רש"י, הטובים והסכלים שבהם אני אזרעם כלם להיות זרע שלי, זרע אדם וזרע בהמה. תרגום יונתן, אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא, שאין עונותיו נפקדין עליו, עד כאן לשון רש"י. אדם זה בחינת תורה, בחינת זאת התורה אדם. בהמה זה בחינת תפלה, כי בהמה בגימטריא שם ב"ן, שהיא בחינת מלכות, כמובא בכתבים. כי עקר התפלה שישים עצמו כבהמה. כמו שאין בו שום דעת, רק יבקש רחמים ותחנונים בבחינת כאיל תערג על אפיקי מים וכו'. וכמו שכתוב, "כבהמות שדי אערג אליך וכו'". בחינת כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה וכו', ועל-ידי בחינה זאת שיעשה ה' יתברך שיזרע את ישראל זרע אדם וזרע בהמה יחד שיעשו מהתורות תפלות כנ"ל, על-ידי זה תהיה ישועה לכלם, בחינת אקימינון כאנשא ואצלחינון כבעירא שאין עונותיו נפקדין עליו, כי על-ידי זה עקר התשובה וסליחות כל העונות, כי הוא בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שעל-ידי זה עקר הסליחה והתקון וכנ"ל. וזה שנסמך שם, "הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל וכו'". הינו כנ"ל, כי על-ידי דרך זה נזכה לקים את התורה לעולם בחינת נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. לב זה בחינת תפלה, כי עבודה שבלב זו תפלה, הינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב שיכתבו מהתורות תפלות, שהם בחינת לב. ועל-ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם:
וזה בחינת יעקב ולאה ורחל. רחל זה בחינת תורה שבעל פה. כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן יב בהתורה "תהלה לדוד"). לאה זה בחינת תפלה, בחינת ועיני לאה רכות, שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו. בבחינת בבכי יבאו ובתחנונים אובילם. יעקב זה בחינת כלליות התורה, בחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, הינו בחינת תורה שבכתב, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת איש ואשה, בחינת יעקב ורחל כידוע. וכבר בארנו שעקר התפלה שעושין מתורה הוא על-ידי תורה שבעל פה, שהיא בחינת חדושין דאוריתא הנמשכין משלש עשרה מדות וכו', ששרשם שלשה עשר תקונא דיקנא קדישא, שעל-ידי זה דיקא יודעין לעשות מהתורות תפלות, שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים וכנ"ל. ועל-כן לאה ורחל כחדא חשיבי. וכמובא בזהר הקדוש ובכתבי האר"י שלאה ורחל כחדא חשיבי). כי לפעמים נכללין בפרצוף אחד. ויעקב שהוא יסוד התורה, בחינת תורה שבכתב, היה כל עבודתו ברחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה. כי אין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה. ואי אפשר להוליד שום עבודה ומצות ומעשים טובים מתורה שבכתב כי אם על-ידי תורה שבעל פה, כי מתורה שבכתב אין יודעין שום מצוה בשלמות, כי כל מצות תפלין לא נאמרה כי אם בפסוק אחד "וקשרתם וכו'". ואין אנו יודעין אם התפלין של עור או של כסף וזהב. והיכן מקום הנחתן וקשירתן. וכן שאר דיני תפלין המרבים כלם אין אנו יודעין כי אם על-ידי תורה שבעל פה וכן בשאר המצות וכמבאר כל זה במקום אחר ) ועל-כן היה כל עבודתו של יעקב ברחל, אבל באמת אי אפשר לזכות לקיום התורה והמצות בשלמות שהם בחינת יעקב ורחל כי אם על-ידי תפלה ותחנונים וכנ"ל, שהם בחינת לאה כנ"ל. ומחמת שתורה ותפלה הם תלויים זה בזה, שאי אפשר לזכות לתורה כי אם על-ידי תפלה. ואי אפשר לזכות לתפלה כי אם על-ידי תורה, כי צריכין לעשות מהתורה תפלה, ועל-כן צריכין ללמד תורה כדי לידע על מה להתפלל ולעשות מהתורה תפלה, אבל גם לזכות ללמד תורה צריכין תפלה. וכמו שאנו מתפללין בכל יום והאר עינינו בתורתך וכו' ותן בלבנו בינה וכו' ללמד וללמד וכו'. ומחמת זה אין יודעין מהיכן ההתחלה וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ) שיש כמה דברים שאין יודעין ההתחלה:
ועל-כן אפלו יעקב אבינו, עליו השלום, לא היה יכל לעמד על הדבר וסבר שבהכרח להתדבק תחלה ברחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה, כי לכאורה נראה כך שצריכין להתחיל מעסק התורה וכנ"ל. וגם כי לאה היא בחינת עלמא דאתכסיא. ורחל היא בחינת עלמא דאתגליא, הינו כי רחל, שהיא בחינת תורה שבעל פה, זה בחינת עלמא דאתגליא, כי מעלת חדושין דאוריתא הכל רואין וחביב בעיני כל בני עולם מחמת שיש בהם חכמה ושכל גדול הנגלה לעין כל. וחכמה ושכל זה חשוב וחביב בעיני כל כי החכמה תחיה והיא חשובה בעיני הכל וכמו שכתב רבנו בהתורה מי שיודע מארץ-ישראל וכו' בסימן מ"ם בלקוטי תנינא). אבל לאה, שהיא בחינת תפלה, היא בחינת עלמא דאתכסיא, כי חשיבות ומעלת התפלה סתום ונעלם מעין כל, כי תפלה היא רק בחינת אמונה ואי אפשר להבין ענין התפלה בשום שכל כלל:
ועל-כן נאמר על התפלה, "כרם זלת וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה , אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה בחינת ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ועיני לאה רכות וכו'. כי יפי ההדור התורה שבעל פה הכל רואין וחשוב בעיני הכל, והכל רצין אל המשנה, אבל 'ועיני לאה רכות', שהיתה בוכה תמיד שלא תפל בחלקו של עשו, שזהו בחינת התפלות שמתפללין לה' יתברך להנצל מהיצר הרע וחילותיו, שהוא הס"מ, שהוא שרו של עשו. וזה בחינת שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו. והיתה בוכה כל כך עד שהיה עיניה רכות. וזה רמז על כנסת ישראל על שכל אחד ואחד מישראל צריך לבכות כל כך כמו לאה שלא יפל בחלקו של הס"מ חס ושלום, שהיא בחינת עשו וכמבאר מזה במקום אחר ) אבל מעלות וחשיבות ענין זה של תפלה אין הכל רואין, כי הוא בחינת עלמא דאתכסיא, כי סוד התפלה גבה וסתום ונעלם מאד. ועל-כן אין בני אדם אפלו הכשרים רצין אחר זה כל כך. ואדרבא, בני אדם מזלזלים בה, כי תפלה הוא בחינת דברים העומדים ברומו של עולם שגבה ונשגב מאד, אבל בני אדם מזלזלין בה. ואפלו יעקב לא היה יכל לעמד על הדבר הנ"ל ועבד ברחל דיקא וכנ"ל. ולבן הארמי ברמאותו הגדולה רצה להטעות את יעקב ולהחליף לו לאה ברחל, כי לבן לא ידע כלל מעלת לאה בחינת מעלת התפלה, כי הוא בודאי זלזל בתפלה לגמרי ועל-כן סבר שאין בלאה שום חשיבות כלל וסבר שהטעה ורמה את יעקב מאד במה שהחליף לו לאה ברחל, אבל באמת הכל מאת ד' היתה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ובאמת הכל היה לטובה גדולה, כי רחל הצדקת מסרה סימנים לאחותה לאה שלא תתביש, כי יעקב מסר הסימנים לרחל זה בחינת הסימנים של התורה, בחינת הציבי לך צינים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, עשו סימנים לתורה, כי צריכין לעשות סימנים בתורה שלא תשתכח ולא תתחלף שלא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה וכל הסימנים הם בבחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת רחל ששם כל המסורה והסימנים, אבל רחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה, מסרה כל הסימנים לאחותה לאה, שהיא בחינת התפלה ומלמדת אותה איך לדבר עם יעקב, שהוא כלל התורה. ואיך לעשות מהתורה תפלה. ואזי באמת נכללין רחל ולאה יחד, כי תורה שבעל פה ותפלה שניהם בחינה אחד. ושניהם מתחברים עם יעקב, שהוא יסוד כלל התורה והכל כדי להוליד שנים עשר שבטי יה, שיש בהם ארבעים ותשע אותיות כנגד ארבעים ותשעה שערי תשובה, שזהו בחינת תהלים, שכל זה הוא בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל. כי באמת בכל אלו הדברים שאין יודעין מהיכן ההתחלה צריכין להתחיל משניהם ביחד ולעסק בזה ובזה כמו בענין זה של תורה ותפלה שאין יודעין מהיכן ההתחלה צריכין להתחיל משניהם, דהינו לעסק בכל יום בשניהם ללמד קצת היום ולעסק בתפלה קצת היום. ואזי אף-על-פי שבתחלה בודאי אינו יודע היטב סדר תפלה ואיך לעשות מתורה תפלה אף-על-פי-כן ה' יתברך מרחם עליו ומאיר עיניו ומוסר לו סימני ודרכי התורה ומלמד אותו לפי בחינתו איך לעשות מתורה תפלה. ואחר כך על-ידי התפלה יודע להשיג את התורה יותר. ואז זוכה לידע סדר התפלה יותר וכן בכל פעם שכל אחד מחזיק את חברו התפלה את התורה והתורה את התפלה. וזה סוד מה שבתחלה רחל שהיא התורה שבעל פה מסרה את הסימנים של התורה ללאה שהיא התפלה ועל-כן עקר ההולדה על-ידי לאה שילדה ששה שבטים, כי עקר תולדות של צדיקים שהם מעשים טובים, הם על-ידי התפלה, שהיא בחינת לאה עלמא דאתכסיא כנ"ל וגם כל ההולדה של רחל היה רק בזכות שמסרה סימנים לאחותה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויזכר אלהים את רחל", שמסרה סימנים לאחותה, הינו שכל הולדת הצדיקים שמולידין מעשים טובים על-ידי התורה, שזהו העקר, כי לא המדרש הוא העקר וכו'. עקר ההולדה הוא רק על-ידי שמסרה הסימנים ללאה שהיא התפלה, הינו על-ידי שגם כל למוד התורה שבעל פה בחינת רחל, הכל בשביל לזכות לעשות מהתורה תפלה, שזהו בחינת שרחל מסרה סימני התורה ללאה, שהיא בחינת תפלה כנ"ל, כי עקר זכות הצדיקים השלמים שזוכין למצות ומעשים טובים ולהנצל מהיצר הרע וחילותיו העקר על-ידי תפלה שמתפללין לה' יתברך לזכות לקים את התורה. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שכל הצדיקים לא זכו למדרגתם כי אם על-ידי התבודדות ותפלות וכו', כמבאר בשיחותיו הקדושים:
ועל-כן זכה יעקב שגם השפחות נכללו בקדשה, כי שפחה בגימטריא משנה עם הכוללים, כמובא בכתבי האר"י ז"ל. וכשאין לומדין כראוי, דהינו שאין הלמוד לשמר ולעשות ולקים, רק להתיהר ולקנטר, אזי נאמר, "ושפחה כי תירש גבירתה, אבל על-ידי למוד ששה סדרי משנה כראוי מבררין הטוב מן הרע על-ידי שמבררין המתר מן האסור וכו' ואזי בחינת השפחה נכללת בקדשה תחת יד גבירתה כמו שהיה בקריעת ים-סוף שראתה שפחה על הים וכו'. ואי אפשר להוליד מן התורה הולדה דקדשה כי אם כשמכניעין את הסטרא אחרא עד שנכללת השפחה בקדשה. וזה סוד האבות שנשאו שפחות, אבל אברהם אף-על-פי שהכניע בחינת שפחה בישא על-ידי שמסרה לו שרה שפחתה וזכה אחר כך להוליד בקדשה את יצחק, אף-על-פי-כן עדין לא נהפכה מרע לטוב לגמרי. ועל-כן גוף ההולדה של השפחה היה הולדה דסטרא אחרא, שהוא ישמעאל, אבל יעקב אבינו על-ידי שזכה לשניהם לרחל וללאה ושניהם נכללו יחד, שזהו בחינת שעושין מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר ההכנעה של השפחה בישא לגמרי עד שנתהפכה מרע לטוב גמור, כי עקר הכנעת הסטרא אחרא בשלמות הוא על-ידי תפלה שעושין מתורה, שעל-ידי זה זכו כל הצדיקים למדרגתן, על-כן זכה יעקב לשא את השפחות בקדשה גמורה עד שזכה להוליד גם מהם הולדות קדושות ונוראות, שהם שבטי יה:
כי מתורה בפני עצמה יש לפעמים יניקה להסטרא אחרא, חס ושלום, שהוא בחינת שפחה בישא שמכניס בדעתו ללמד שלא לשמה להתיהר ולקנטר ואזי הוא בחינת ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא בחינת משנה וכמרמז בתקונים. וכן מתפלה בפני עצמה תוכל הסטרא אחרא להתאחז שמכניס בדעתו להתפלל לצרך גופו לבד וכו' וכנ"ל, אבל כשנכלל תורה ותפלה יחד וכל תפלתו שיקים את התורה וכל למודו את התורה, כדי שידע לעשות תפלות מהתורות כדי שיזכה לשמר ולעשות ולקים ואז נכלל תורה ותפלה יחד בתכלית היחוד. ואז יפרדו כל פעלי און ואין להסטרא אחרא שום יניקה, אדרבא, הרע נתהפך לטוב. והשפחות נכללין בקדשה, שזה בחינת יעקב, שעל-ידי זה שזכה ללאה ולרחל, שהם בחינת תורה ותפלה ביחד וכנ"ל. על-ידי זה זכה להוליד גם מהשפחות שבטי יה, כי הכל נכלל בקדשה, על-ידי שעושין מהתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר התשובה ועקר הסליחה של ראש השנה ויום הכפורים שאז עונות נתהפכין לזכיות וכנ"ל:
וזה "האזינו השמים ואדברה וכו'. יערף כמטר לקחי וכו' ". שבודאי יכנסו דברי באזניכם. וכעין שפרש רש"י שם לענינו והטעם 'כי שם ה' אקרא', כי אקרא ואתפלל בשם ה' ואעשה מהתורות תפלות ועל-ידי זה בודאי יערף כמטר לקחי תזל כטל שיתקימו ויכנסו דברי בלביכם כמטר וכטל. ותזכו לקים את התורה, כי עקר קיום התורה הוא על-ידי זה שעושין מתורות תפלות וכנ"ל, כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין, "ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". כי שירת האזינו זה בחינת תפלה, שהוא בחינת שירה וזמרה, בחינת עשרה מיני נגינה שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים וכנ"ל, הינו שעל-ידי השירה הזאת כלל משה רבנו, עליו השלום, את כל התורה בתוך בחינת שירה, שהיא בחינת תפלה. ועל-ידי זה האיר בנו הארה הזאת לזכות ולעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים, בחינת וענתה השירה הזאת וכו', כי לא תשכח מפי זרעו וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת מה שאיתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה שרחל בעצמה שכבה תחת המטה ודברה הסימנים עם יעקב בעת שנזדוג עם לאה. כדי שלא תתביש לאה. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל סוד גדול ונורא על זה, שכך הדבר בסוד היחודים העליונים שבעת שמזדוג האור, הנקרא יעקב, עם האור, הנקרא בחינת לאה, אז בחינת רחל תחת המטה וכו', עין שם בעץ חיים. ועל-פי דרכנו הנ"ל מכון היטב הסוד הזה לענין תפלה הנ"ל כי זה ידוע שעקר כל היחודים והזווגים העליונים נעשין כפי עבודת התחתונים, ובפרט על-ידי תפלה, שהיא עקר שלמות היחוד, כידוע בכונות), הינו כי בעת שאיש הישראלי נכנס להתפלל תפלתו ושיחתו לפני ה' יתברך שיזכה להתקרב אליו ולקים תורתו ומצותיו ורוצה לעשות מהתורה תפלה, אבל עדין אין מלה בלשונו לדבר, כי עדין אינו יודע דרכי וסימני התורה ואינו יודע איך להתפלל ולדבר ולשיח. אזי בחינת רחל, שהיא בחינת תורה שבעל פה, בחינת חדושין דאוריתא שמהם נמשכין הדרכים לעשות מתורות תפלות כנ"ל. אזי היא בעצמה מרחמת על איש הישראלי הזה המתפלל שהוא בבחינת לאה כנ"ל. ומוסרת לו הסימנים והדרכים של התורה ומדברת בעצמה עם דודה, בחינת יעקב, בחינת כלל שרש התורה, כדי שיוכל לעשות מהתורה תפלה כדי שיזדוגו תורה ותפלה יחד, כדי שיולידו מעשים טובים. וזה בחינת הדבורים הנשפעים לאדם בעת שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני ה' יתברך שבתחלה אינו יודע שום דבור לדבר. וכשהוא חזק בדעתו ומכריח עצמו אף-על-פי-כן לדבר, אזי על-פי רב באים לו דבורים שלא עלה על דעתו שידבר אותם. ואלו הדבורים נשלחים לו מן השמים ונמשכים מבחינה הנ"ל:
וזה בחינת יום טוב שאסורים בו כל המלאכות, כמו בשבת, לבד אכל נפש שמתר ביום טוב, כמו שאמרו במשנה, אין בין יום טוב לשבת אלא אכל נפש בלבד:
כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, שאז זכינו לקבל את התורה, על-ידי משה רבנו, עליו השלום. כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". כי עקר התכלית הוא תורה ותפלה שבשביל זה נברא כל אדם. וזה בחינת סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמר, כי זה כל האדם. את האלקים ירא, זה תפלה, שהוא בחינת יראה, בחינת יראת ה' היא תתהלל, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. 'ואת מצותיו שמר' זה תורה. וסים, "כי זה כל האדם", כי זה עקר הקיום והחיות והתכלית של כל אדם אשר בשבילו נבראו כל העולמות מראש ועד סוף והכל בשביל התכלית הזה, שיזכה לעסק כל ימיו בתורה ותפלה וילך מדרגא לדרגא עד מדרגה העליונה, כי יש כמה וכמה בחינות ומדרגות בתורה ותפלה, כמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" בסימן כב), עין שם. ואם היה האדם זוכה לזה בשלמות היה מתבטלים כל היגיעות והטרחות של כל העסקים והמלאכות הכלולים בל"ט מלאכות, כי כל יגיעות הפרנסה שצריכין לעסק בעסקים ומלאכות הכל נתהוה על-ידי חטא אדם הראשון שנגזר עליו בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם וכו' על-ידי שפגם בעץ הדעת טוב ורע, שאז פגם בתורה ותפלה, כי הוא היה צריך אז לקים המצוה הזאת לבלי לאכל מעץ הדעת שבזה היה כלול כל התורה כידוע וגם היה צריך אז להתפלל תפלתו לתקן כל העולם, כמובא בכתבים. וכמבאר בפרוש רש"י על פסוק, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו' ואדם אין לעבד את האדמה". ופרש רש"י ובשלישי שכתוב "ותוצא הארץ", לא יצאו, על פתח קרקע עמדו עד יום ששי. ולמה? כי לא המטיר וכו' וכשבא אדם וכו' התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. נמצא, שתקון כל הדברים לא היה אפשר להיות נגמר כי אם על-ידי תפלות אדם הראשון. והוא היה צריך עדין להתפלל עוד לגמר תקון כל העולמות בשלמות, כמבאר בכתבים, אבל הס"מ התגבר עליו בתחבולותיו והסיתו עד שאכל מעץ הדעת ולא היה יכל עוד להתפלל תפלתו שהיה צריך להתפלל לתקון העולמות, ועל-ידי זה נתקלקלו כל העולמות עד אשר לא יגמר תקונם עד ביאת המשיח, כמובא. ועל-ידי זה נגזר יגיעת הפרנסה בחינת ל"ט מלאכות, בחינת בעצבון תאכלנה וכו'. נמצא, שעקר פגם הל"ט מלאכות נמשכין מפגם תורה ותפלה של אדם הראשון. וגם עכשו כל אדם כפי מה שזוכה לעסק יותר בתורה ותפלה בשלמות יותר. כמו כן דוחה ומבטל מעצמו זהמת הנחש שהם טרדת הל"ט מלאכות, כי זוכה שתהיה מלאכתו נעשית על-ידי אחרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים ועל-כן לעתיד שיעסקו כל ישראל בתורה ותפלה, על-כן אז יתקים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו':
כי זה כלל גדול שכל קיום העולם וכל ההשפעות אינם נמשכים כי אם על-ידי תורה ותפלה, כי עקר בריאת העולם היה על-ידי התורה, כמו שכתוב, "ואהיה אצלו אמון". אל תקרי "אמון" אלא "אמן" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא. וגם עכשו כל קיום העולם וכל חדוש מעשה בראשית שבכל יום תמיד, שעל-ידי זה נמשכין כל ההשפעות והחיות לקיום העולם הכל הוא רק על-ידי התורה, כמו שכתוב, "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". אין טוב אלא תורה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, אבל כל החיות וההשפעות הנמשכין על -ידי התורה אין נגמר ציורם בשלמות ואין יורדים לעולם כי אם על-ידי התפלה, שעל-ידי זה עקר ציור השפע והחיות לטוב והמשכתה וירידתה לעולם, כי התפלה היא בחינת עקר הכלי שמצירת השפע לטוב. עד שנגמרת במלאה וטובה וממשכת אותה לעולם. וכמובן כל זה בכמה מקומות וכמבאר בהתורה "אית לן בירא בדברא" בסימן לא), עין שם היטב, ובפרט בהשמטות המבארים שם אחר כך בלשוני המתחיל זווגן והצטרפותן של האותיות, וכו'. עין שם מה שמבאר שם, כי האותיות התורה הם פועלים וכו'. אבל עקר ציורם לטוב הוא כפי הכסופין וכו'. ומבאר שם שצריכין להוציא הכסופין בפה מלא ועל זה נסדר סדר התפלות וכו'. וזה אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו'. תורה יבקשו מפיהו וכו' שאותיות התורה מבקשים שיצטירו מפיו על-ידי שהוא ידבר בפיו ההשתוקקות והכסופין דקדשה שלו, שהם עקר שלמות התפלה, כמבאר לעיל, שעקר שלמות התפלה הוא כשעושין מתורה תפלה שמתפללין לה' יתברך שיזכה לקים את כל דברי התורה וכו'. ואז בודאי מציר אותיות התורה לטוב וזוכה לגמר ציור כל ההשפעות הנמשכין על-ידי התורה לצירם לטוב ולהמשיכם ולהורידם לעולם לקים כל העולמות בתכלית השלמות ועל-כן כל אחד כפי מה שזוכה לעסק בזה, דהינו בתורה ותפלה והעקר לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. אז בודאי נצטירים כל ההשפעות והחיות לטוב. ואז נדחה זהמת הנחש ונדחים ונתבטלים כל יגיעות של הל"ט מלאכות שצריכין להתיגע ביגיעה גדולה קדם שמצירין וממשיכין השפע והפרנסה, שכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שפגם בתורה ותפלה וכו', שעל-ידי זה אי אפשר לציר השפע ולהורידה לעולם כי אם ביגיעה גדולה של הל"ט מלאכות וכנ"ל, אבל מי שזוכה לעסק בתורה ותפלה כנ"ל כפי עסקו כן מתקן חטא אדם הראשון. וזוכה להמשיך כל ההשפעות והברכות על-ידי התורה ולגמר ציור השפע ולהורידה לעולם בשלמות על-ידי התפלה. ועל-כן מתבטלים ממנו יגיעות וטרדות המלאכות כפי עסקו בקדשה בתורה ותפלה וכנ"ל:
וזהו בחינת החלוק שבין שבת ליום טוב. שבשבת אסורים כל המלאכות שבעולם וביום טוב מתר אכל נפש לבד ושאר כל המלאכות אסורין כמו בשבת, כי שבת הוא בחינת גמר התקון בשלמות שאין שלמות אחריו, כי שבת היא בחינת עלמא דאתי שאז יהיה נגמר התקון בתכלית השלמות. ואז יתבטל הכל ולא ישאר כי אם תורה ותפלה שיזכו הצדיקים לעתיד, כי אזי יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, שהיא בחינת סתרי תורה, שהם בחינת תפלה, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה, כי אז יזכו להתכלית, שהוא לדעת ולהכיר אותו יתברך ולהודות ולהלל אותו יתברך, כמו שמבאר בהתורה "ימי חנכה וכו'" בלקוטי תנינא סימן ב), שזהו בחינת תורה ותפלה, כי לדעת ולהכיר אותו יתברך זה בחינת תורה, שהוא עקר הדעת אותו יתברך ולהודות להלל זה בחינת תפלה. ועל -כן מחמת שבשבת נמשכת הקדשה של לעתיד, על-כן אז הוא תכלית העליה של תורה ותפלה. ועל-כן אז מתבטלין כל הל"ט מלאכות לגמרי, כי אז מתקים העולם רק על-ידי תורה ותפלה שנשלמין ועולין אז בתכלית העליה והשלמות, כי כל הל"ט מלאכות נתהוו רק מפגם חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם תורה ותפלה כנ"ל, אבל בשבת שאז הוא עלית התורה והתפלה בתכלית השלמות. על-כן כל המלאכות בטלין בו לגמרי, כי שבת הוא עקר התקון של חטא אדם הראשון בבחינת שבת אגין עלוהי, כמו שמבאר במקום אחר, אבל ימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה כנ"ל. ובעת קבלת התורה לא זכינו עדין לברר ולתקן כי אם בחינת תורה שקבלנו אז בסיני על-ידי משה רבנו, אבל בחינת עלית התפלה בתכלית לא נתברר אז עדין עד שיבוא משיח, כי בכלליות העולם. גאלה ראשונה וגאלה אחרונה הם בחינת תורה ותפלה, שהם בחינת משה ודוד כנ"ל, כי משה הוא התורה כנ"ל, ודוד הוא משיח, שהוא בחינת התפלה, שהוא תקן ויסד ספר תהלים שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חמשי תורה, שהוא בחינה הנ"ל שהתחיל להמשיך התקון ולעשות מהתורה תפלה כנ"ל, על-כן ביום טוב יש עדין קצת מלאכות, שהם מלאכות אכל נפש שמתר ביום טוב:
כי כבר מבאר שעל-ידי התורה היא התהוות והמשכת כל הדברים שבעולם, אבל גמר ציורם וירידתם לעולם בשלמות הוא על-ידי התפלה כנ"ל. וזהו בחינת החלוק שבין שאר מלאכות למלאכת אכל נפש, כי כל עמל האדם לפיהו, כי כל היגיעות והמלאכות הם בשביל הפרנסה. ועקר הוא האכילה שהיא חיי נפש, כמו שכתוב, "כל עמל האדם לפיהו". וגם כל המלאכות לא נגזרו כי אם בשביל פגם האכילה, דהינו מה שאכל מעץ הדעת וכו' כנ"ל. וכל המלאכות הרחוקים עדין מאכל נפש הם בבחינת התהוות והמשכת השפע שזה נעשה על-ידי התורה, אבל גמר המלאכות שעושין בשביל האכל נפש בעצמו זה בחינת גמר ציור השפע בשלמות להחיות נפש האדם ולקימו, שזהו נעשה על-ידי התפלה כנ"ל, למשל כשאדם הולך בסחורה או עוסק איזה מלאכה כדי שירויח ממון וכשזוכה להרויח עדין אינו יכול לאכל את הממון וצריך לקנות בעדו תבואה וגם התבואה אינו יכול לאכל עד שיטחן אותה וגם הקמח אינו ראוי לאכילה עד שיתקן אותו ויעשה ממנו פת או תבשיל. ואז דיקא ראוי לאכילה להחיות נפשו וכל המלאכות שעסק בתחלה הרחוקים מאכילה, עדין הם בחינת המשכת השפע, שזאת הבחינה נמשכת על-ידי התורה כנ"ל, אבל מלאכת אכל נפש שגומר המאכל לאכילה להחיות נפשו. זה נמשך על-ידי בחינת תפלה שעל ידה הוא גמר ציור השפע בשלמות כנ"ל. ועל-כן בשבת שאז הוא גמר התקון בשלמות שיהיה לעתיד, בחינת תקון תורה ותפלה כנ"ל, על-כן אז כל המלאכות בטלים לגמרי כנ"ל, אבל ביום טוב, שאז עקר התקון, הוא רק בבחינת תורה, אבל תקון התפלה צריכין אנחנו עדין לעסק גם ביום טוב, כי אף-על -פי שקבלנו את התורה בשעת יציאת מצרים, שאז נתקדשו כל הימים טובים, אף-על-פי-כן עדין לא נתבררה ונתעלה התפלה עדין בשלמות. ועל-כן בני אדם מזלזלין בה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "כרם זלת", אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. כי שלמות עלית התפלה יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח בן דוד שהוא נעים זמירות ישראל, כי עקר כלי זינו של משיח יהיה רק התפלה. ועל -כן נקרא משיח בחינת חטם, כמו שכתוב, "רוח אפינו משיח ה'". בחינת ותהלתי אחטם לך וכו'. כמו שכתב כל זה רבנו בסימן ב' בהתורה "אמר אל הכהנים" ובשאר מקומות ). ועכשו כל יגיעתנו לברר ולהעלות את התפלה ובאמת מחמת שאין התפלה עדין בשלמות, על-כן גם התורה אינה בתכלית השלמות והיא מלבשת בכתנות עור שמשם משלשל יניקת העץ הדעת. ומחמת זה יש בה שני בחינות, זכה-נעשית לו סם חיים, לא זכה וכו'. ומחמת זה באמת רבים נכשלו ועברו על התורה. ועל-כן אנו צריכין להתיגע בכל דור ודור ובכל עת וזמן לברר את התורה והתפלה, כי תורה ותפלה שניהם אחד ותלויים זה בזה וכנ"ל. ועל-כן צריכין לעשות מהתורה תפלה וכנ"ל, ועל-כן בימי החל שאז יש אחיזה לחיצונים וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות את התורה והתפלה, על-כן יש אז יגיעת כל הל"ט מלאכות ששולטין בימי החל מחמת שאז אין שלמות להתורה ותפלה. וצריכין יגיעה לבררם לבטל מהם אחיזת החיצונים. וכל זה שיש ברור צריכין מלאכות כידוע בכונות ובדברי רבנו זכרונו לברכה, אבל בשבת מחמת קדשת עצומו של יום נתבטלין אחיזת החיצונים ועולין התורה והתפלה בשלמות, על-כן אז בטלין כל המלאכות כנ"ל, אבל ביום טוב אין נמשכת הקדשה מעצומו של יום כי אם בבחינת עלית התורה שזכינו לקבל אז כנ"ל, אבל התפלה צריכין עדין להעלותה על ידינו, רק שיש לנו כח להעלותה בשלמות יותר ובעליה יתרה מחמת תוספת קדשת יום טוב, אבל אין מתבררת ועולה בשלמות עצמה כמו בשבת, על-כן יש אז עדין מלאכת אכל נפש, שהם המלאכות של גמר ציור השפע, שהם בבחינת תפלה, כי בחינת תפלה צריכה עדין ברור על ידינו גם ביום טוב כנ"ל:
ועל-כן צריכין לומר הלל ביום טוב אבל לא בשבת, כי הלל זה בחינת כלליות תהלים, כמו שפרש רש"י על פסוק, "לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך", זה הלל שיש בו לשעבר ויש בו לגוג ויש בו לימות המשיח ויש בו לעתיד לבוא. נמצא, שהלל הוא כלליות ההודאה והלל לה' יתברך על כל הנסים לשעבר ולעתיד וכו', שזהו בחינת כלליות כל ספר תהלים שנתתקן על זה. ועל-כן ביום טוב אומרים הלל, שהוא בחינת כלליות ספר תהלים, שהוא בחינת עלית התפלה שעסק דוד. שזה צריכין אנחנו לעסק ביום טוב. כי מחמת קדשת יום טוב שאז יצאנו ממצרים וזכינו לקבל את התורה יש אז עליה גדולה להתורה, על-כן אז גם התפלה מאירה באור גדול ויש לנו כח להעלותה בעליות גדולות, ועל-כן אומרים אז הלל בחינת כלליות תהלים, על-כן יש לנו כח עתה להעלות התפלה בעליה גדולה, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה. וגם אז בשעת מתן תורה שהמשיך משה רבנו התורה בעולם, בודאי המשיך גם תקון התפלה, רק שעקר עלית התפלה היה על-ידי דוד שיסד ספר תהלים ויגמר בימי המשיח. ואז יהיה נשלם גם התורה בשלמות יותר, כי שניהם תלויים זה בזה כנ"ל, רק שבכלליות העולם נקרא גאלה הראשונה בבחינת תורה. וגאלה האחרונה בבחינת תפלה, שהם בחינת משה ודוד כנ"ל. ועל-כן ביום טוב שצריכין עדין לברר ולהעלות את התפלה, על-כן יש בו מלאכת אכל נפש וכנ"ל, אבל בשבת אין צריכין לומר הלל, כי אז עולה התפלה מעצמה מחמת קדשת עצומו של יום, כי אז נתתקן הכל כנ"ל, על-כן אז כל המלאכות אסורים כנ"ל:
וזה שאיתא בכתבים בהחלוקין שבין שבת ליום טוב, שבשבת מקבלין תוספת אור גדול ביותר בתוך לבושין, אבל ביום טוב תוספת האור קטן משבת. אבל הוא בלא לבושין, עין שם. כי מחמת שבשבת נמשך מלמעלה תוספת אור תורה ותפלה כנ"ל, על-כן נמשך אור גדול מאד בתוך לבושין, אבל ביום טוב שהאור שלמעלה הוא רק בבחינת תורה, אבל בחינת תפלה עדין אנחנו צריכין להעלות על-ידי עבודתנו כנ"ל, על-כן האור בלא לבושין והוא מעט משבת, כי על-ידי תפלה יכולין לקבל האורות הגדולים והנוראים בתוך לבושין וצמצומים נפלאים, כי עקר הלבושין נעשין ונגמרין על-ידי תפלה, שהוא בחינת הכלי והלבוש, לקבל על-ידי זה כל האורות בבחינת צדק לבשתי וילבישני. צדק-מלכותא קדישא, שהיא בחינת תפלה, בחינת ואני תפלה שאמר דוד המלך וכנ"ל. כי תפלה היא בחינת אמונה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות. ועל-ידי אמונה יכולין לקבל כל האורות, כי באמונה כלם יכולים להתלבש, כי בהדעת יש גבול כל אחד לפי דעתו שאסור לו לצאת חוץ מהגבול של דעתו, בחינת במפלא ממך אל תדרש. ואי אפשר לגלות לו מה שהוא למעלה מגבול דעתו שלא יתקלקל דעתו לגמרי, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר כידוע, אבל אמונה היא כלי שעל ידה יכולין לקבל כל האורות הגבוהים וכל הסתרי תורה בדרך אמונה אף-על-פי שהוא למעלה מדעתו. וכן מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שעל-ידי תפלה זוכין לקבל סתרי תורה. וכמו שמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" סימן כב) שתפלה הוא בחינת נשמע, בחינת נסתר, בחינת תורת ה'. ומובן שם שכל אחד צריך להתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה להשיג ולהבין התורה הנסתרת ממנו. ועל-ידי זה זוכה אחר כך להשיגה שיהיה נעשית תורתו וכו', עין שם. וזהו בעצמו בחינת מה שעושין מהתורה תפלה, אף-על-פי שלכאורה נראה שם להפך, כי שם מבאר שצריכין לעשות מהתפלה תורה. וכאן אנו מדברים שצריכין לעשות מהתורה תפלה, אך באמת אינו סותר כלל, אדרבא, שם מבאר היטב זה הענין שצריכין לעשות מהתורה תפלה, ועל-ידי זה בעצמו נעשה מהתפלה תורה. כי עקר מה שצריכין לעשות מהתורה תפלה כנ"ל הוא שצריכין לעשות מבחינת נסתר, בחינת תורת ה', שהוא בעצמו בחינת תפלה, בחינת נשמע, כמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" הנ"ל, צריכין לעשות מזה תפלה להתפלל לה' יתברך שיזכה להשיג הנסתר. נמצא, שעושה מתורה תפלה, דהינו מתורת ה' מבחינת נסתר עושה מזה תפלה. ועל-ידי זה בעצמו נעשה אחר כך מתפלה תורה, הינו שנעשה מזה תורתו, דהינו שזוכה להשיגה כנ"ל. וזה בעצמו הענין לעשות מהתורה תפלה שהזהיר רבנו זכרונו לברכה הרבה כנ"ל, כי בודאי התורה והמצות שאדם זוכה כבר אליהם להשיגם ולקימם בשלמות כראוי ודאי אינו צריך להתפלל על זה, מאחר שכבר זכה לזה, אך עקר מה שצריך לעשות מהתורה תפלה הוא להתפלל ה' יתברך על התורה והמצות שעדין לא זכה להשיגם ולקימם שיזכה להשיגם ולקימם כראוי, שזה בחינת סתרי תורה אצלו לפי בחינתו ומדרגתו ואפלו איש פשוט לגמרי שרחוק עדין מקיום המצות כפשוטן. וצריך להתפלל על זה ולעשות מהתורה תפלה, גם זה נקרא אצלו סתרי תורה מאחר שרחוק עדין מקיומם נקרא נסתר אצלו, כי עקר התורה הוא הקיום, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, למשל מי שלומד תורה שמדברת ממצות צדקה והוא רחוק מצדקה. ומתפלל לה' יתברך שיזכה לתן צדקה. וכל זמן שאינו זוכה עדין לפעל בקשתו לקים מצות צדקה אזי נקראת מצות צדקה אצלו בחינת נסתר, בחינת תורת ד', כי אין התורה נקראת תורתו כי אם כשזוכה לקימה, שזה עקר למוד התורה בשלמות ללמד על מנת לקים וגם באמת מחמת שאינו מקים המצוה אין לו בה שום השגה כלל. והוא בחינת נסתר ממנו. ואחר כך כשזוכה לקימה על-ידי התפלה שהתפלל על זה, זה בחינת שעשה מהתורה תפלה, הינו מבחינת סתרי תורה לפי בחינתו מחמת שלא זכה לקימה עשה מזה תפלה, כי סתרי תורה הם באמת בחינת תפלה כנ"ל. ועל-ידי זה זכה אחר כך שנעשה מזה תורתו כנ"ל. וכן אפלו אחר כך כשזוכה לקים מצות צדקה, אבל אינו מקים אותה עדין בתכלית השלמות כראוי, אזי זאת הבחינה הרחוקה ממנו עדין הוא בחינת נסתר אצלו. וצריך לעשות מתורה זאת תפלה, כי הוא בחינת תורת ד' אצלו, שהוא בחינת תפלה, על-כן צריך לעשות מזה תפלה שיתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה לקימה בשלמות עד שזוכה לזה לקימה בשלמות ואז נעשה מהתפלה מבחינת תורת ד', בחינת נסתר, נעשה מזה תורתו. נמצא, מה שמבאר שם לעשות מהתפלה תורה ומה שמבאר כאן לעשות מהתורה תפלה, הכל אחד וכנ"ל. על כל פנים יוצא משם שהנסתר, שהיא בחינת תורת ד', אצלו בחינת אור אין סוף הוא בחינת תפלה, שהוא בחינת בטול ודבקות לאין סוף, עין שם. על-כן צריך להתפלל הרבה עד שיזכה להשיגו על-ידי התפלה וכו'. נמצא, שעל-ידי התפלה יכולין לקבל ולהשיג כל האורות הגבוהים גבה מעל גבה, עין שם בהתורה חותם בתוך חותם הנ"ל ותבין. ועל-כן בשבת שתוספת האור עצמו של קדשת עצומו של יום הוא בחינת שלמות תורה ותפלה. על -כן מקבלין אור גבה ביותר על-ידי לבושין, אבל ביום טוב שתוספת קדשת עצומו של יום הוא רק בבחינת תורה, על-כן אין מקבלין אור גבה כל כך והוא בלא לבושין, כי עקר הלבושין והכלים נגמרים על-ידי תפלה כנ"ל:
ועל-כן שבת בחינת אמונה, בחינת תפלה, בחינת מלכות דקדשה נקרא כלה כידוע. וכמו שאומרים בשבת, בואי כלה וכו', כי כלה על שם שכלולה מהכל, כמו שאיתא בזהר הקדוש ובכתבים. כי אמונה תפלה, שהוא בחינת קדשת שבת, כלול מכל האורות שבעולם, כי כל האורות שאי אפשר לקבל על-ידי שום דעת יכולין לקבל על-ידי אמונה, בחינת תפלה, שהיא בחינת שבת כנ"ל. ה' יתברך יזכנו לבוא לזה לעסק כל ימינו בתורה ותפלה ולעשות מהתורה תפלה תמיד עד שנזכה להשיגה ולקימה בשלמות שתהיה נעשית תורתנו, אמן ואמן:
וזה בחינת קריאת התורה בצבור בכל יום שיש בו תוספת קדשה שהם ראש חדש ויום טוב וחל המועד ויום הכפורים ושבת וכו'. וזה בחינת החלוקים של מספר הקרואים שיש בימים שקורין בהם, כמו שאמרו במשנה. בשני וחמשי קורין שלשה. בראש חדש וחל המועד ארבעה. ביום טוב חמשה ביום הכפורים ששה. בשבת שבעה וכו'. כי בכל יום שיש בו תוספת קדשה עולה בו התפלה ביותר, כמבאר בכונות בכתבי האר"י ז"ל, שבכל ימים אלו עולה התפלה יותר כפי תוספת קדשת היום. ועל-כן קורין בהם בתורה, כי עקר עלית התפלה הוא כשעושין מתורה תפלה. ועל-כן קורין בתורה בשעת התפלה כדי להמשיך התפלה מהתורה, שזהו עקר עליתה כנ"ל. ועקר שלמות עלית התפלה בתכלית הוא בשבת, שהוא קדוש מכל הימים והזמנים. ועל-כן אז קורין בתורה ביותר מכל הימים, כי אז קורין כל השבעה קרואים, שהוא תכלית שלמות קריאת התורה, שעל-ידי זה עולה התפלה בתכלית העליה, כי שלמות התורה והתפלה הוא על-ידי השבעה רועים אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד, שהם בחינת השבעה קרואים בשבת כידוע. וכל זה שאין זוכין להמשיך קדשת כל השבעה רועים הנ"ל, עדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות, כי דוד הוא בחינת שלמות התפלה והוא השביעי מהשבעה רועים. ועל-כן עקר שלמות עלית התפלה הוא בשבת שקורין בו שבעה קרואים וכנ"ל. ועל-כן אז בשבת הוא בטול מלאכה לגמרי, אבל ביום טוב וחל המועד וכו' שאין קורין בו שבעה, על-כן אין עלית התפלה בשלמות כל כך רק כפי תוספת הקדשה שכמו כן הם המספר של הקורין בתורה. וכמו כן זוכין להמשיך קדשת התפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה, שזהו עקר עליתה כנ"ל. על-כן אין כל המלאכות נתבטלין אז מחמת שעדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות כנ"ל:
וזה שאמרו שם הטעם של הקורין בתורה משום בטול מלאכה שביום שיש בו אסור עשית מלאכה ביותר קורין בתורה מספר גברי ביותר, הינו כנ"ל, כי אסור מלאכה בשבת ויום טוב הוא כפי עלית התפלה בשלמות וכמו כן הם מספר העולים לתורה כנ"ל, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה. וביום שאין עלית התפלה בשלמות גם התורה אין לה שלמות כל כך, רק שהעקר מה שאנו צריכין עכשו להתיגע הוא להעלות התפלה מנפילתה וזלזולה, כי עקר הפגם נוגע בתפלה, שהוא בחינת מלכות ששם מגיעים כל הפגמים ושם כל התקונים, על -כן בני אדם מזלזלים בתפלה דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה שאמרנו למעלה, שביום טוב מתר מלאכת אכל נפש מחמת שאז אין עלית התפלה בשלמות כמו בשבת. ועקר החסרון נכר בהתפלה, כי בהתורה אין נוגע הפגם והזלזול כל כך, כי בני אדם מזלזלין בתפלה דיקא כנ"ל. ועל-כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אכל נפש שהוא כנגד בחינת התפלה שאנו צריכין לבררה ולהעלותה עדין על ידינו אפלו ביום טוב, כי כפי הברור שצריכין עדין על ידינו, כמו כן צריכין עדין איזה עשית מלאכה כנ"ל. וזה שאמרנו למעלה שביום טוב עקר תוספת הקדשה הוא בבחינת תורה, אבל בחינת תפלה צריכין אנחנו עדין לברר ולהעלות, כי אף-על-פי שבאמת תורה ותפלה שניהם תלויים זה בזה כנ"ל וכשאין התפלה עדין בשלמות הגמור, בודאי גם התורה עדין אינה בשלמות הגמור, אך מחמת שעקר החסרון והפגם נוגע ונכר בתפלה ביותר, על-כן ביום טוב שיש בו תוספת קדשה מרבה מאד רק שעדין אינו בתכלית השלמות כמו בשבת, על-כן בהתורה אין נוגע החסרון כי אם בתפלה, על-כן מתר בו מלאכת אכל נפש, אבל בימי החל אז נוגע החסרון גם בהתורה וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות הקדשה של בחינת תורה ותפלה, על-כן אז יש בהם כל הל"ט מלאכות כנ"ל. ולהפך בשבת קדש שאז עולה התורה והתפלה בתכלית השלמות, על-כן כל המלאכות בטלות בו לגמרי וכנ"ל: