ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ראש חדש ו
התאמת הקריאה
ובו ענין פסח ספירה ושבועות:
על-פי התורה "תקעו אמונה" בלקוטי תנינא סימן ה', עין שם כל התורה:
והכלל, כי עקר הוא האמונה וכו' ולהעלות האמונה הנפולה צריכין לחתר המים שמהם גדלה האמונה שהם העצות עמקות, כי צריכין לצעק מעמק הלב בבחינת ממעמקים קראתיך ד' בחינת צעק לבם וכו'. ועל-ידי זה חותרין המים, שהם בחינת מים עמקים עצה וכו', שעל-ידי זה גדלה האמונה בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן וכו' ועל-ידי זה נתתקן כל בחינת פלא וכו', עין שם, אבל צריכין לזה איש תבונות וכו'. וזה על-ידי שיש לו נשמה בחינת ונשמת שדי תבינם. וצריך לצחצח הנשמה. וזה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי זה נעשים ברואים ואז נמשך פרנסה, שעל-ידי זה מצחצח הנשמה וכו' וכשמעלין האמונה נעשין גרים וכו'. וצריכין כח המגני ארץ שיעלו מבחינת החתים בשרו לבחינת פתוחי חותם קדש לד', בחינת תפלין התנוצצות המחין, שעל-ידי זה נצולין ממקרה לילה, מחלום על-ידי שד. וזוכין לחלום על-ידי מלאך וכו' ועל-ידי זה נעשין אמרות טהורות להחיות הנשמות שנפלו וכו' בשבעה משיבי טעם וכו', שזהו בחינת מזקק שבעתים וכו', אבל יש להמאכלים חלק בהחלום. ולזה צריכין חזוק המלאך על-ידי שמחה. וזה בחינת ניסן וכו' ואז היה ראוי שיתבטל טמאה הנ"ל של מקרה לילה, רחמנא לצלן, אבל יש שבא ענין זה, חס ושלום, על-ידי עוות המשפט וכו' שבא על-ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל וכו' ולזה צריכין קשר המרכבה בחינת מרכבו ארגמן וכו'. וזה בחינת ראש השנה וכו'. וזה בחינת ישיבה של הרב עם התלמידים, שעל-ידי זה נתתקנים כל הבחינות הנ"ל עד תקון המשפט על-ידי בחינת שנה, דהינו על-ידי תמימות ופשיטות שמשליכין כל החכמות לא מבעיא חכמות העולם וכו', אלא אפלו חכמות גמורות צריכין להשליך כשרוצין לעשות איזה עבדא בעבודת ד' כי לא המדרש הוא עקר אלא המעשה וכו'. וצריכין לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה דבר שהוא רצונו יתברך וכו' ואז זוכין על-ידי זה להשיג בחינת צדיק וטוב לו וכו', שהם בחינת דרכי ד', שהיה נראה תחלה כעוות המשפט ועכשו על-ידי התמימות הנ"ל משיגין זאת, שזהו בחינת תקון המשפט וכו'. ועין שם מה שמבאר בסוף. ובאמת הוא דבר גדול להשליך מאתו כל החכמות וכו', שמעלין את המשפט מבחינת משפטיך תהום רבה. בבחינת תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, בחינת ויגל כמים משפט וכו', עין שם כל זה היטב היטב:
וזה בחינת ראש חדש, בחינת מצות קדוש החדש, שהוא תקון פגימת הלבנה, כי כל התקונים הנ"ל כלם הם בבחינת תקון ומלוי פגימת הלבנה, כי תקון האמונה זה עקר בחינת תקון פגימת הלבנה שהיא המאור הקטן לממשלת הלילה, שאז עקר גדול האמונה בבחינת ואמונתך בלילות, כמו שמבאר שם, כדי שבבקר תתגדל בשלמות בבחינת חדשים לבקרים וכו'. כי אמונה בחינת מלכות, היא בחינת לבנה, שהוא אספקלריא דלא נהרא מגרמה, שזהו בחינת אמונה, שהוא דיקא במה שאין השכל משיג רק שסומכין על אבותינו וצדיקי אמת כמו שקבלנו מהם, שזה בחינת לבנה שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש, שהוא בחינת אור הצדיק, כמו שכתוב, "וזרח השמש ובא השמש". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, "עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל וכו'. ועקר תקון האמונה, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, הוא על-ידי צעקת הלב ממעמקים וכו'. ועל-כן נקבע ראש חדש לכפרה, כמו שכתוב, "זמן כפרה לכל תולדותם וכו'". כי אז הוא שרש התשובה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר בהתורה משפטים בסימן יו"ד) ועקר התשובה על-ידי צעקת הלב לה' יתברך, ועל-כן נוהגין לעשות יום-כפור קטן בערב ראש חדש וצועקין מאד מעמק הלב לה' יתברך. וכן נוהגין לילך ולנסע על קברי צדיקים בערב ראש חדש ולהתפלל ולצעק שם מעמק הלב, כי עקר תקון ראש חדש, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, נעשה על-ידי צעקת הלב כנ"ל. ועל-כן עקר קביעת החדשים היה על-ידי גדולי החכמים, שהם איש תבונות הנ"ל, שעל ידם דיקא יכולין לחתר המים עמקים הנ"ל, שעל-ידי זה גדלה האמונה, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה כנ"ל. וזה בחינת ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'. ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה חשבון תקופות ומזלות, דהינו לקבע חדשים וכו', כי עקר קביעת ראש חדש, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, הוא על-ידי איש תבונות, בחינת כי היא חכמתכם ובינתכם, בחינת רק עם חכם ונבון, שעל-ידי זה דיקא זוכין לחתר העצות עמקות הנ"ל. שמהם גדלה האמונה, שהיא תקון פגימת הלבנה כנ"ל, דהינו שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', דהינו שתתמלא ותשלם האמונה בשלמות בלי שום פגם ומעוט כלל רק תהיה כאור החמה, דהינו שיהיה חזק באמונתו, שהיא בחינת לבנה, שהיא במה שאין השכל משיג ומבין יהיה חזק בו כל כך ויאיר בשכלו כאלו הוא רואה ומבין בשכלו ממש, שזה עקר שלמות האמונה שיהיה דומה לו כאלו רואה בעיניו ממש, שזה בחינת אור הלבנה כאור החמה כנ"ל:
כי תחלת בריאתה היה באפן זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "את שני המארת הגדולים". כי שוין נבראו, אך על-ידי הקטרוג הירח שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד על-ידי זה נתמעטה, הינו כי ה' יתברך ברא את הלבנה שיהיה אורה גדול כמו השמש שתהיה בחינת האמונה חזקה וגדולה ומאירה כל כך כמו החמה שהוא השכל ממש, כי זה עקר שלמות האמונה האמתיות, שלא יהיה שום הפרש כלל בין מה שמבין בשכלו. ובין מה שאינו מבין רק מאמין בו וכנ"ל, אך הלבנה קטרגה ואמרה, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, דהינו שפגמה תכף בענין זה, כי אמרה שאי אפשר שתהיה האמונה שוה אל השכל וזה בחינת הפגם של כל הפוגמים באמונה, כי אינם חפצים לצמצם את שכלם ומתאוים דוקא להבין הדבר בשכלם מיד, כי אינם רוצים לבטל את שכלם ולסמך על אמונה כאלו רואים הדבר בעיניהם ממש שאז האמונה שוה אל השכל, אבל אלו הפוגמים בזה זהו בחינת פגם קטרוג הירח שאמרה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד וכנ"ל. על-כן אמר לה ה' יתברך, לכי ומעטי את עצמך, כי הלבנה בקטרוגה רצתה שתהיה גדולה מהחמה, כמובן מדבריה שאמרה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד על-כן היא חפצה שתהיה גדולה מהחמה וכמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה ), הינו כי באמת על-ידי אמונה בשלמות יכולין לעלות למעלה למעלה מהשכל, כמובא בהרבה מקומות בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כנדפס מזה אצל הספר ספורי מעשיות, שעל-ידי אמונה זוכין לעלות למעלה מהשכל:
ולבאר הדבר קצת, כי זה ידוע שיש עשר ספירות, שהם עשרה תקונים, שהם מכתר עד מלכות. ומלכות מדה אחרונה הוא בחינת אמונה, כמו שמבאר בהתורה "אשרי העם זרקא" בסימן לה). שהיא השער לה' שאי אפשר להתקרב לה' יתברך ולא לשום קדשה ועבודה כי אם על-ידי אמונה. ועקר האמונה היא במה שאין השכל מבין, כי מה שהשכל מבין אין זה אמונה ושם במקום שאין השכל מבין שם עקר הנסיון. וכשזוכה להתחזק באמונה ולבטל שכלו המגשם ולסמך על אבותינו ורבותינו הקדושים על-ידי זה יזכה אחר כך להבין הדבר בשכלו, שמה שלא היה מבין והיה צריך להתחזק באמונה מבין עתה בשכלו, רק שיש עוד דברים גבוהים ביותר שאינו מבינם וצריך להתחזק באמונה יותר ויותר. ואז מבין גם אלו הדברים בשכלו, רק שיש לו אמונה בידיעות הגבוהים עוד יותר ויותר שאינו משיגם. וכן מדרגא לדרגא, כמובן כל זה בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" סימן צא ובמקומות אחרים ). כי יש בחינת אמונה בכל דרגא ודרגא ובכל עולם ועולם, כי בכל עולם ובכל דרגא יש בחינת עשר ספירות כידוע. ואמונה בחינת מלכות היא בחינת מדה האחרונה שהיא הראשונה מלמטה למעלה באותו העולם והדרגא, אבל אחר כך כשזוכה על-ידי האמונה להשגת השכל שבאותו עולם, שזהו בחינת כלל שאר הספירות העליונות עד כתר. אחר כך צריך לחזר לאמונה, שהיא בחינת מדרגה האחרונה של עולם הגבה יותר, שהיא למעלה ממדרגה העליונה של עולם התחתון ממנו, כי מלכות דיצירה גבה הרבה מכתר דעשיה, כי היא בחינת עתיק דעשיה כידוע בכתבים. ועל-כן יש מדרגות רבות באמונה, כי כל מה שמתחזק יותר באמונה, על-ידי זה זוכה להשיג השכל שבאותו דרגא אם זוכה לעמד בנסיון כמה ימים ועתים כראוי לו לפי מעשיו, כי בודאי אי אפשר לדלג בפעם אחד, בפרט אם מעשיו אינם עולים יפה ואחר כך כשזוכה להשיג השכל כפי אותו העולם והדרגא אזי זוכה לרצון, שהוא בחינת עתיק, בחינת שרש הכתר שנמשך מבחינת מלכות-אמונה שבעולם הגבה יותר. ואז צריך לעלות לבחינת אמונה הגבה יותר מזה השכל שבעולם הנמוך ממנו. ואחר כך כשזוכה על-ידי אמונה הגבה יותר להשיג גם השכל שבעולם הגבה יותר. אזי צריך לעלות לאמונה הגבה עוד יותר, שהיא אמונה שבעולם ודרגא הגבה עוד יותר, שהיא בחינת אמונה של עולם הבריאה. וכן מדרגא לדרגא ומעולם לעולם עד ראש האמונה, כי תכלית הידיעה שלא נדע ושם עקר האמונה. נמצא, שאמונה היא למטה מהשכל ולמעלה מהשכל כנ"ל, אבל אי אפשר לזכות להשגת השכל שבכל עולם ודרגא עד שיעלה למעלה מהשכל כי אם כשעומד תחלה בנסיון על-ידי שאינו מבין הדבר וקשה לו קשיות והוא מבטל שכלו ומתחזק באמונה, על-ידי זה זוכה לעלות אל השכל עד שעולה למעלה מהשכל, שהוא בחינת עתיק, שהוא בחינת הארת הרצון שנמשך מבחינת אמונה שבעולם הגבה יותר כנ"ל, אבל קטרוג הירח זה בחינת מי שרוצה להתגדל שרוצה להשיג מיד הדבר שצריכין להאמין בו ולעלות תכף לבחינת אמונה הגבה יותר, שזה בחינת מה שאמרה הלבנה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ורצתה להתגדל מיד שתהיה גדולה מהחמה כנ"ל, הינו שאמרה שאי אפשר שתאיר האמונה כמו השכל, רק רצתה להשיג השכל שבאותו דרגא מיד ולהתגדל לעלות אל בחינת הארת הרצון, שהוא בחינת אמונה שבמדרגה הגבה יותר, על-כן השיב לה ה' יתברך לכי ומעטי את עצמך, כי מאחר שאינך רוצה להיות שוה אל החמה רק להתגדל מיד, על-כן ההכרח שתמעט עצמך שיתמעט אור הלבנה שהוא בחינת מעוט וקטנות האמונה. וצריכים תקונים הרבה על-ידי גדולי הצדיקים שעוסקים בתקון פגימת הלבנה שהוא תקון האמונה. ועקר התקון על-ידי זה בעצמו שמי שמתחזק בעת המעוט באמונה חזקה עד שדומה בעיניו כאלו רואה בעיניו כנ"ל בזה ממלא פגימת הלבנה וזוכה גם לעלות למעלה מהשכל וכנ"ל, כי צריך לעמד בנסיון זה כנ"ל:
נמצא, שתקון האמונה הוא בחינת תקון פגימת הלבנה. וכשמעלין ומתקנים האמונה צריכין כח המגני ארץ לעלות מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה כדי להנצל ממקרה לילה מחלום על-ידי שד, חס ושלום וכו' כמו שמבאר שם וגם זה הוא בחינת תקון פגימת הלבנה, כי עקר פגם הברית בחינת מקרה נמשך מבחינת פגימת הלבנה, בחינת יהי מארת חסר דא לילית שמשם עקר פגם המקרה כידוע:
אבל יש גם להמאכלים חלק בחלום וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. ולזה צריכין חזוק המלאך על-ידי שמחה וכו' וזה בחינת קדשת ראש חדש ניסן וכו', עין שם. וזה גם כן בחינת תקון פגימת הלבנה שתהיה כאור החמה, כי עקר המאכלים גדלים על-ידי חמה ולבנה, כמו שכתוב, "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים". ועל-כן עקר תקון המאכלים הוא בניסן שאז הוא זמן שמחתם וכו', כמו שמבאר שם, כי ניסן הוא ראש חדשים, הינו בחינת קדשת ראש חדש שאז עקר תקון פגימת הלבנה. ועקר קדשת ראש חדש נמשך בניסן שנקרא ראש חדשים שאז נצטוה על קדוש החדש, כמו שכתוב , "החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'". וזה בחינת מצות סעדת ראש חדש, כי ראש חדש הוא זמן שמחה כמו ביום טוב, כמו שכתוב, "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו'". וכמו שאומרין בו גם כן, "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". כי אז צריכין ביותר שמחה בשביל חזוק המלאך, שעל-ידי זה הוא תקון המאכלים ואז האכילה בקדשה. ועל-כן חיבין בסעדה אז, כי זה הוא בחינת תקון להנצל ממקרה על-ידי המאכלים, חס ושלום, שכל זה הוא בחינת קדשת ראש חדש, בחינת תקון הלבנה כנ"ל. ועל-כן כשלא בא דוד אל שלחן המלך בסעדת ראש חדש, אמר שאול, "מקרה הוא בלתי טהור וכו'". כי המקרה הוא הפך סעדת ראש חדש כנ"ל. נמצא, שגם תקון המקרה בשתי בחינות הנ"ל הוא גם כן בחינת תקון הלבנה:
אבל יש שבא ענין זה, חס ושלום על-ידי פגם המשפט, כמו שמבאר שם ולזה צריכין קשר המרכבה לתקן בחינת כסאות למשפט וכו', עין שם. וזהו גם כן בחינת תקון המאורות חמה ולבנה למלאות פגימתה שתהיה אור הלבנה כאור החמה. בבחינת וכסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם ועד. שזה התקון ישלם בשלמות על-ידי משיח שאז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואז יהיה עקר תקון המשפט, כמו שכתוב, "משפטיך למלך תן". וכתיב, "ישפט עניי עם". וכתיב, "ושפט בצדק דלים". כי אז יתתקן כסא דוד בשלמות בבחינת וכסאו כשמש נגדי כירח וכו', שהוא בחינת כסאות למשפט כסאות לבית דוד , כי דוד-משיח הוא בחינת שלמות תקון פגימת הלבנה, כי ביומוי דדוד קימא סהרא באשלמותא. ועל-כן אומרים בקדוש לבנה, דוד מלך ישראל חי וקים כידוע. כי עקר תקון המשפט ישלם אז על-ידי משיח. ואז יהיה גמר כל התקונים הנ"ל בשלמות, כי בניסן היה ראוי שיתתקן, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, אבל הקלקול שבא על-ידי פגם המשפט לא נתתקן אז בעת יציאת מצרים בניסן, כי עקר תקון המשפט לא יהיה נשלם עד שיבוא משיח צדקנו כנ"ל. ואז יתקים, "ציון במשפט תפדה". וכתיב, "ארענה במשפט" וכן הרבה, כי תקון המשפט אי אפשר להשלים קדם קבלת התורה, שהיא בחינת חוקים ומשפטים. וגם אחר כך אי אפשר להמשיך תקון המשפט בשלמות כי אם בארץ-ישראל בבית-המקדש ששם עקר מקום המשפט, כמו שכתוב, "כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית אל המקום וכו' על-פי התורה אשר יורוך ועל-פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה וכו'". אבל ביציאת מצרים היו רחוקים מכל זה. ועל-כן הכרחו לצאת בחפזון מחמת שלא נשלמו עדין כל התקונים בשלמות, כמובן בזהר הקדוש. וגם קרב הערב רב, שהם בחינת הגרים שצריכים לרחקם בבחינת טפת עשו וישמעאל שכשמקרבין אותם הם בבחינת קלקול המשפט, כמו שמבאר שם. ועל-כן גרמו שעשו את העגל ועברו על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ויקומו לצחק:
כי כבר מבאר אצלנו בהלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד' שכל זמן שלא נתתקנו כל התקונים הנ"ל, כלם בשלמות. אז גם תקון האמונה אינה בשלמות. ועל-כן על-ידי פגם המשפט על-ידי הערב רב, שהוא בחינת פגם הברית, על-ידי זה באו לפגם אמונה, שהיא בחינת עבודה זרה. וגם חטאו בגלוי עריות, שהוא בחינת פגם הברית שבא על-ידי פגם המשפט כנ"ל. וגם חטאו בשפיכת דמים, שהוא עקר בחינת פגם המשפט ששפכו דם נקי שלא במשפט. והתקון על-ידי מעשה המשכן, שהוא בחינת קשר המרכבה, בחינת אפריון עשה לו וכו' מרכבו ארגמ"ן, שנאמר על המשכן. ועל-כן באחד בניסן דיקא הוקם המשכן כדי לכלל אז יחד כל התקונים, כי אז בניסן הוא תקון המאכלים כנ"ל. ומחמת שלא נשלם אז תקון המשפט הוה מה דהוה שעשו את העגל וקלקלו בכל הבחינות הנ"ל, על-כן צוה ה' יתברך באחד לחדש הראשון תקים את המשכן, שהוא קשר המרכבה, כדי לתקן אז גם פגם המשפט, ועל-כן הקריבו אז נשיאי ישראל, כי הנשיאים הם הממנים על המשפט לשפט צדק, על-כן עסקו הם בחנכת המשכן, שהוא קשר המרכבה תקון המשפט כנ"ל ועל-כן הם שנים עשר נשיאים כנגד שנים עשר ראשי חדשים שבשנה, כי הנשיאים הם בבחינת תקון המשפט קשר המרכבה, שזהו בחינת ראש חדש כנ"ל. ועל-כן השנים עשר נשיאים ממנים על הארבעה דגלים, שהם בחינת קשר המרכבה, שהיא בחינת הארבע מלאכים שסימנם ארגמ"ן, כמובא, שהם בחינת מרכבו ארגמן. וכנגד זה נחלקים גם השנים עשר ראשי חדשים לד' תקופות השנה, כי הכל בחינה אחת, בחינת קשר המרכבה כנ"ל:
וזה בחינת פסח וספירת העמר ושבועות שאז כל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שהוציאנו ממצרים בפסח כדי לקבל התורה בשבועות כדי להכיר אותו יתברך. והעקר הוא האמונה שהיא כלל ויסוד כל התורה כלה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". אבל להעלות ולתקן האמונה שנפלה צריכין כל התקונים המבארין בהתורה הנ"ל, על-כן אנו צריכים באלו הימים להמשיך כל אלו התקונים וזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה, כי צריכין להמשיך עצות עמקות ממעמקים, כי הם המים שעל ידם גדלה האמונה בחינת מים עמקים עצה בלב איש כנ"ל. ולזה צריכין לצחצח הנשמה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי זה נמשך פרנסה, שעל ידה מצחצחין הנשמה, שעל-ידי זה יכולין להמשיך העצות העמקות, כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל. וזה בחינת הקרבת העמר שעושים וספירה, כי מבאר בכונות שעמר שעורים כלול מכל הצמצומים, הינו שעל-ידי הקרבת העמר שעורים ממשיכין רוחניות אלקות לתוך הצמצומים שמתקנים על-ידי העמר. ועל-כן אז דיקא התרה אכילת ישראל, כי קדם העמר אסור לאכל מהתבואה החדשה, כי פרנסת ואכילת ישראל צריכין להמשיך על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי אכילה זאת מצחצחין הנשמה, שזה נעשה על-ידי הקרבת העמר דיקא כנ"ל ועין מזה בהלכות תחומין הלכה ד) ועל-כן סופרין הימים לעמר וצריכין לספר שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית שכל אחד כלול משבעה כידוע, כי בשבעת ימי בראשית ברא ה' יתברך את כל הבריאה כלה בששת ימי המעשה ובשביעי שבת, שעל-ידי זה עקר קיום הבריאה. וכל הבריאה היה רק בשביל לגלות האמונה בעולם, כמו שכתוב, "וכל מעשהו באמונה":
כי אמונה הוא שרש הבריאה כלה, כי בשבילה נברא הכל. כי כלל הבריאה הוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזהו עקר הבריאה של כל דבר שהמשיך רוחניות אלקותו, כביכול, לתוך צמצום כזה עד שנעשה על-ידי זה דבר זה מהבריאה. וכן בכל פרטי הבריאה ובכל יום ויום היה בו בריאה מיחדת, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצום כזה כפי אותו היום עד שברא דבר זה של הבריאה. וכן בכל יום ויום והכל כדי שיהיה נמשך שפע לכל העולמות כדי לצחצח שרשי הנשמות כדי להמשיך העצות העמקות כדי לגדל האמונה על-ידי זה, רק בששת ימי בראשית היו הכל על-ידי אתערותא דלעלא לבד. והעקר הוא כשבא האדם לעולם, שעקר גמר ותקון כל הבריאה על ידו, כי הוא צריך לעסק בזה לגמר תקון כל דבר, דהינו להמשיך רוחניות אלקות לכל דבר על-ידי אתערותא דלתתא, שזה העקר כידוע, על-כן האדם השלם צריך לכון בכל יום ויום כפי הבריאה שהיה באותו היום, כמובן בכתבים וכמו שהיו עוסקין אנשי המעמד בכל שבוע בפרשת בראשית וקראו בכל יום הבריאה שהיה באותו היום, כי צריכין להמשיך בכל יום המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצומים כדי לחדש ולקים הבריאה שבאותו היום בבחינת אתערותא דלתתא, שבשביל זה נברא הכל. והעקר כדי שעל-ידי זה ימשיך שפע ויצחצח הנשמה כדי שיוכל להמשיך עצות עמקות כפי אותו היום, כדי לגדל האמונה על-ידי זה, שהוא עקר הכל ועקר כל העקרים, כי מי שרוצה לשים לבו על דרכיו להסתכל על תכליתו וסופו. וסוף כל סוף מה שיהיה נעשה עמו, הוא יודע ומבין שצריכין בכל יום ויום עצות עמקות הרבה להנצל ממה שצריך להנצל כל אחד כפי עניניו שיזכה לעבר היום בשלום, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכמה סבות והרפתקאות שעוברים על כל האדם בכל יום ויום. וכמה וכמה עצות עמקות ותחבולות גדולות צריך בכל יום שיזכה להנצל מהרוצחים והאורבים האכזרים העומדים עליו בכל יום, שהם היצר הרע וחילותיו וצריכין בכל יום לצעק הרבה הרבה ממעמקים, מעמק הלב מאד מאד בבחינת ממעמקים קראתיך י"י, בחינת צעק לבם אל ה', עד שיזכה להמשיך עצות עמקות מהצדיק האמת שהם בחינת מים עמקים עצה בלב איש כדי שיזכה לידע לתת עצות לנפשו בכל דבר באפן שיצליח הצלחה האמתיית והנצחיית. ועל זה צעק דוד המלך, עליו השלום, הרבה עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'. וכתיב, "בעצתך תנחני וכו'". וכתיב, "אברך את ה' אשר יעצני וכו'":
וזה בחינת ספירת העמר שסופרים שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית, כי על-ידי הספירה עקר גמר תקון הצמצום, כי העקר הוא תקון הצמצום, כי רוחניות אלקותו יתברך נמצא תמיד, רק עקר העבודה לתקן צמצומים כראוי שיוכל להמשיך רוחניות אלקותו לתוכם. ועקר גמר תקון הצמצום הוא על-ידי ספירה. ועל-כן ספר ומנה את כל יום ויום בעת הבריאה, כמו שכתוב, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכן בכל יום ויום, כי הספירה והמנין הוא עקר תכלית הצמצום, כי לפני אחד מה אתה סופר, רק כשנמשך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים אז שיך מספר, על-כן עקר גמר הצמצום של כל יום ויום הוא כשבא לתוך המספר והמנין בחינת ויהי ערב וכו' יום אחד וכו' ויום שני וכו' וכנ"ל. ואז כשנגמר בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך הצמצומים של כל יום ויום, על-ידי זה נמשך שפע ופרנסה שעל-ידי זה מצחצחין הנשמה כנ"ל. ועל-כן עקר שלמות תקון הבריאה הוא בשבת קדש, כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו וכו'". שאז על-ידי השביתה דיקא נגמר ונשלם תקון כל הבריאה, כי עקר המשכת השפע הוא בשבת דמנה מתברכין כל שיתא יומין, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי אז עקר צחצחות הנשמה, כמו שכתוב, "והשביע בצחצחות נפשך וכו' אם תשיב משבת רגליך וכו'". כי זה עקר בחינת ענג שבת, בחינת אז תתענג על ה', שהם בחינת אורות הצחצחות, כידוע. ועל-ידי זה נמשכין העצות כנ"ל, כי עקר המשכת העצות הוא בשבת על-ידי הסכת שלום שנפרס אז שמשם כל העצות בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך, כי סכה הוא בחינת אמא דסככא על בנין, בחינת אם לבינה, שעל-ידי זה נעשה איש תבונות שדולה העצות ממעמקים בבחינת ואיש תבונות ידלנה כנ"ל, ועל-כן עקר שלמות האמונה הוא בשבת, שאז עקר הארת האמונה בשלמות, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים ששבת היא בחינת אמונה. ועל-כן סופרין שבע שבתות כדי שיהיה כל יום כלול משבעה כדי שיהיה נמשך קדשת שבת יום השביעי על כל ששת הימים כדי להמשיך העצות עמקות, על-ידי תקון הצמצומים, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שנעשה על-ידי ספירת העמר, דהינו על-ידי שסופרין הימים, שזה עקר תקון הצמצום כנ"ל. וגם שסופרין לעמר, שאז הוא בחינת תקון כל הצמצומים בכלל שכלולים בעמר שעורים כנ"ל:
וזה בחינת גדל הצעקה מעמק הלב שנוהגין בני ישראל הכשרים לצעק בשעת הספירה, כי הוא בחינת צעקת הלב ממעמקים כדי שנזכה להמשיך עצות עמקות כדי שנזכה לטהר על ידם מזהמתנו ומטמאתנו. כדי שנזכה לקבל התורה בשבועות, שהוא בחינת כלל כל העצות הקדושות, כי כלל התורה היא בחינת תרי"ג עטין דאוריתא והעקר כדי שנזכה על ידם לאמונה בשלמות, שהוא העקר:
וכשמעלין האמונה הנפולה נעשין גרים וכו' והם מזיקין לישראל שנעשין על-ידי זה מפרסמים של שקר וכו', שהם מכניסין נאוף בעולם וכו' וצריכין כח המגני ארץ שהם מעלין מהחתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין וכו', בחינת שבעה רועים וכו'. ואז זוכין לבחינת חלום על-ידי מלאך וכו', שזה בחינת ושער ראשה כעמר נקיה וכו' ועל-ידי זה נעשין אמרות טהורות להחיות כל הנפשות שנפלו בשבעה משיבי טעם וכו', בבחינת אמרות ה' אמרות טהורות וכו' מזקק שבעתים וכו'. וכל זה גם כן בחינת ספירת העמר שאז עוסקין לטהר עצמנו מזהמת מצרים, שהוא בחינת פגם הברית כידוע, לזכות להמשיך המחין קדושים, שהם בחינת תפלין שנמשכין המחין, בבחינת שערות, בבחינת ושער ראשה כעמר נקי, בחינת עמר שעורים. ועל-כן נזהרין אז לגלח השערות ועל-כן שבועות חל תמיד בהשבוע של פרשת נשא, שכתוב בו פרשת נזיר ששערו קדש, שהכל נמשך מבחינת ושער ראשה כעמר נקי כידוע. וזה בחינת אמרות טהורות הנ"ל, בחינת מזקק שבעתים, שהוא שבע שבתות של ימי הספירה, שהם בחינת שבעתים, שבע פעמים שבע, שבהם ממשיכין אמרות טהורות הנ"ל כדי להחיות ולהקים ולהעלות כל הנפשות הנפולות כדי לקרבם כלם אל התורה שאנו צריכים לקבל:
גם צריכין להמשיך תקון המאכלים על-ידי שמחה, כמו שמבאר שם. וזה בחינת ל"ג בעמר שאז נוהגין בו שמחה גדולה, שהוא בחינת תקון המלאך שנקרא עיר וקדיש, שהוא בחינת רבי שמעון בן יוחאי, שכל שמחת ל"ג בעמר על ידו, כי רבי שמעון הוא בחינת "עיר "וקדיש "מן "שמיא "נחית כמבאר בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן, עין שם). וזה בחינת ויאכלו שם על הגל, כי הגל של יעקב אבינו מרמז על ל"ג בעמר, כמובא בכונות ל"ג בעמר שמרמז בפסוק עד הגל הזה וכו', עין שם. וזהו "ויאכלו שם על הגל", 'ויאכלו' דיקא, כי הגל בחינת ל"ג בעמר, שאז מחזקין המלאך על-ידי שמחה, שהוא תקון המאכלים כנ"ל. וזהו בחינת ג"ל, שהוא בחינת ל"ג בעמר, לשון גילה ושמחה, בחינת גיל יגיל אבי צדיק, כי אז נמשך בחינת גילה ושמחה שהוא תקון המאכלים כנ"ל:
נמצא, שבספירת העמר ממשיכין כל התקונים הנ"ל, אבל גם צריכין להמשיך בחינת תקון המשפט. וזהו העקר שאנו צריכין להמשיך בימי הספירה בכל שנה ושנה, כי זה התקון של המשפט צריכין להמשיך בכל שנה ושנה עד שיבוא משיח צדקנו שאז יהיה עקר תקון המשפט בשלמות, כמבאר לעיל, כי כל החרבנות והגליות ואריכת הגלות של עכשו העקר הוא מחמת פגם המשפט, כמו שכתוב, "ההופכים ללענה משפט". וכתיב, "ראשיה בשחד ישפטו". וכן הרבה וכמובן למשכיל בהתורה הנ"ל, שמבאר שם שבניסן היה ראוי שיתבטל טמאה כנ"ל, הינו טמאת המקרה, רחמנא לצלן, אבל יש שבא טמאה הזאת מפגם המשפט וכו' שלזה אין מועיל כי אם קשר המרכבה וכו' עין שם. וזה ידוע שעקר אריכת הגלות הוא מחמת פגם הברית שבזה תלויים כל הקלקולים, רחמנא לצלן, ופגם הברית היה ראוי שיתבטל בניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בפסח, שעקר הגאלה היתה בניסן שאז נתתקנו פגם הניצוצי קרי של אדם הראשון שבשביל זה היה כל גלות מצרים כידוע. ובניסן נתתקן זאת והיה ראוי שיהיה אז גאלה שלמה לנצח, אבל פגם הברית שנמשך על -ידי פגם המשפט זה לא נתתקן בניסן, ועל-ידי זה נתגלגל הדבר שהתגבר עליהם הבעל דבר עד שהחטיאם בעגל שעקרו היה מחמת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא עבדו ישראל את העגל וכו'. כי כבר מבאר שכל התקונים האחד תלוי בחברו. וכל זמן שלא נשלמו כל התקונים בשלמות אזי גם תקון האמונה אינה בשלמות כנ"ל. ועל-כן באו לידי חטא עבודה זרה של העגל שהוא פגם אמונה על-ידי פגם הברית שבא על-ידי שלא נתתקן עדין בשלמות בחינת פגם המשפט. ועל-ידי זה נתגלגלו אחר כך כל החרבנות והגליות, כי הכל נמשך מחטא העגל, כמו שכתוב, "וביום פקדי ופקדתי". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך כל צרה וכו', על-כן צריכין עתה ביותר בחינת תקון המשפט כדי להעלות האהבות הנפולין, כדי להנצל מפגם הברית, שעל-ידי זה יתתקן הכל כנ"ל:
ובענין פגם המשפט צריכין לדבר הרבה, כי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה דבר בקדשו בדרך כלל שפגם המשפט הוא על-ידי דינים שמעותין המשפט, אבל בודאי גם כל אדם צריך לזהר שלא לפגם במשפט, אף-על-פי שאינו דין ושופט, כי מאד צריכין לזהר בתקון המשפט בכמה בחינות. האחד שלא לעות המשפט נגד חברו במשא ומתן שלא יגע בממון חברו בעולה שלא במשפט, כי בודאי כשעושה איזה עולה והטעאה נגד חברו באיזה אפן שיהיה הוא פוגם במשפט, כי רוצה לקח ממון חברו שלא במשפט. בבחינת עושה עשר ולא במשפט וכו'. וכתיב, "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מלמד, שכל המשקר במדות וכו', כאלו מקלקל את הדין ונקרא שקץ ותועבה וכו', על-כן צריך כל אדם לזהר מאד לעשות משא ומתן באמונה ולזהר שלא לגע בממון חברו חס ושלום, שלא במשפט, כי כשפוגם במשפט מלבד גדל העון שנקרא משקץ ותועבה כנ"ל, כמובא בפרוש רש"י על פסוק, "לא תעשה עול" הנ"ל. גם על-ידי עון זה מתגבר תאות נאוף, חס ושלום, שבא על-ידי פגם המשפט כנ"ל שבזה תלויים כל הקלקולים, רחמנא לצלן, וזה שכתוב בדור המבול, "כי השחית כל בשר את דרכו וכו'". הינו פגם הברית. וכתיב, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לא נגמר דינם אלא על הגזל, כי הא בהא תליא, על -ידי הגזל שהוא בחינת פגם המשפט כנ"ל, על-ידי זה התגבר ביותר פגם הברית ועל-ידי זה נגמר דינם וכנ"ל. גם צריכין לזהר שלא לשפט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כמובן בדבריו זכרונו לברכה בהתורה "תקעו ממשלה" בלקוטי תנינא סימן א) שכיושב לדבר בחברו כאלו רוצה לעשות יום הדין לשפט את חברו וכו' וצריך לזהר בזה מאד שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלהים הוא , אבל האדם אסור לדון ולשפט את חברו, כי אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו כמו שמבאר שם, עין שם). ועקר תקון המשפט בכל אדם הוא לזהר מאד מאד שלא להרהר אחר משפטיו של הקדוש ברוך הוא לידע ולהאמין תמיד כי צדיק ה' וישר משפטיו. וכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, כי מי שמהרהר חס ושלום, איזה הרהור על משפטיו ודרכיו יתברך זה עקר פגם המשפט וכמובן שם בסוף התורה הנ"ל בסוף אות טו בענין השגת דרכי ה' הנעלמים, שהם בחינת צדיק וטוב לו וכו', שמבאר שם שמי שזוכה להשיג זאת, זהו בחינת תקון המשפט וכו', עין שם. ואף-על-פי שאין זוכין להשגה הזאת, אף-על-פי-כן צריכין על כל פנים להתחזק באמונה להאמין באמונה שלמה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכו':
וזה עקר בחינת תקון המשפט, כי עקר הוא המשפט, כי הכל נבראו רק בשביל הבחירה כידוע, שהכל נברא בשביל האדם. ועקר מעלת האדם שגבה מהכל אפלו ממלאכים ושרפים. הכל הוא מחמת שהאדם הוא בעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בשביל המשפט כדי שהאדם הכשר יקבל שכרו במשפט ולא יאכל לעתיד בחנם נהמא דכסופא. ועל-כן יש כח גדול מאד להבעל בחירה, כמובא, אבל משפט ה' יתברך עמק עמק מאד, כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט, כי על-פי דין ומשפט לבד לא היה אפשר להתקים העולם. על-כן הקדים מדת הרחמים, אבל אף-על-פי-כן בלא משפט כלל אי אפשר להתקים העולם שנברא בשביל הבחירה שכל העולמות תלויים בזה כנ"ל. על-כן צריך האדם לידע שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו הכל בצדקה ובמשפט בחסד וברחמים, כי ישר משפטיו יתברך, כי בחירתו הוא דיקא באפן זה שמתנהג עמו בכל יום ויום, כי ה' יתברך ברחמיו שקל בדעתו, שזה האדם עקר בחירתו כשיהיה עשר מפלג וזה האדם עקר בחירתו על-ידי עניות ודחקות גדול וכן בשארי ההרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה, שהוא בחינת משפט כנ"ל. ובזה טועים רב בני אדם שכל אחד אומר אם היה לו פרנסה היה עובד ה'. ואם כן לפי דבריו הקדוש ברוך הוא בא, חס ושלום, בטרוניא ועלילה עמו שהוא רוצה שיעבד ויעסק בתורה אף-על-פי שאינו יכול מחמת דחק הפרנסה ואם כן הרי הוא מהרהר אחר משפטיו של ה' יתברך כאלו, חס ושלום, הוא יתברך מעות המשפט נגדו. וזה הפגם גדול ביותר, כי כשמהרהר אחר משפטיו של ה' יתברך זהו עקר בחינת פגם המשפט שמשם באים כל הקלקולים הנ"ל. על-כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו שיזהר מאד מלומר כדברים האלה רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דיקא באפן זה, שה' יתברך מתנהג עמו. ויאמין שהכל לטובתו ויהיה רגיל לומר כל מה דעבד רחמנא לטב עבד, ובודאי יש דרך שדיקא על-ידי זה הדחקות והיסורים והבלבולים יתקרב לה' יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבל היסורים והדחקות יצעק ויתפלל לה' יתברך שיושיעו ויעזרהו ובזה בעצמו יתקרב לה' יתברך ויעבדהו, כי ה' יתברך מתאוה לתפלתם של ישראל. וכמו שכתוב, "יקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני". כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות וההרפתקאות ודחקות וטרדת הפרנסה העוברים על כל האדם בכל עת ועת כי אם לצעק ולזעק ולהתחנן לפני ה' יתברך ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה ירויח תמיד הרבה רוח האמתי והנצחי, כי על-פי רב יפעל בבקשתו הרבה, כי ה' יתברך שומע תפלת כל פה וכמו שכתוב, "קרוב ה' לכל קראיו וכו'". ואפלו אם לפעמים, חס ושלום, לא יתקבל תפלתו, כי זמנין דשמע זימנין דלא שמע, על כל פנים הרויח שקרב עצמו לה' יתברך על-ידי זה, כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם לה' יתברך כמו התפלה, שהיא עקר התחברות ודבקות של ישראל לה' יתברך כמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן פד דע שעקר התחברות וכו'), אבל זה שאומר האדם אם היה כך הייתי עוסק בתורה וכו' אין זה עצה כלל והוא פוגם בזה הרבה בחינת פגם המשפט כנ"ל, כי כל אחד צריך לבקש ממקום שהוא שם את ה' יתברך, כמו שכתוב, "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וכו'", 'משם' דיקא ממקום שאתה שם מכל מה שעובר עליך וכמובא בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה:
נמצא, שעקר הוא תקון המשפט. ובזה עוסקין ביותר בכל ימי הספירה, כי בפסח ביציאת מצרים נעשו כל התקונים הנ"ל עד תקון המשפט, כי עקר תקון האמונה היה בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב, "ויאמן העם", כי נתגלה אמונתו יתברך לעין כל על-ידי כל האותות והמופתים הנוראים אשר עשה ה' במצרים וכו' וכל זה היה על-ידי גדל הצעקה שצעקו לה', כמו שכתוב, "ונצעק אל ה' אלהינו וכו' וישמע אלקים את נאקתם וכו'". כי עקר האמונה נמשך על-ידי צעקת הלב כנ"ל. ועל-ידי תקון האמונה שהיה אז נעשו גרים שהם הערב רב שנתגירו ועלו עמם, אבל אלו הגרים מזיקין לישראל מאד ומכניסין תאות נאוף, חס ושלום, וצריכין לזה כח המגני ארץ שמעלין מהחתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין וכו' וכל זה זכו ביציאת מצרים שאז הרג בכורי מצרים ונתקדשו בכורי ישראל, שזה עקר בחינת תפלין שמדברים מיציאת מצרים שפרשה הראשונה מתחלת קדש לי כל בכור, כי אז ביציאת מצרים נמשכו עקר בחינת תקון התפלין על-ידי שזכו לגדר עצמן מן העריות. והעלו מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין, שעל-ידי זה תקנו חטא אדם הראשון פגם ניצוצי קרי שלו וכנ"ל. ועל-כן היתה הגאלה בלילה בחינת ליל שמורים שמשמר ובא מן המזיקין, הינו שמשמר מחלום על-ידי שדים, שהם מזיקי עלמא, שמשם פגם המקרה, חס ושלום, וביציאת מצרים בליל שמורים נצולו מזה כנ"ל. נמצא, שגם תקון החותם וכו' נמשך ביציאת מצרים. וגם תקון המאכלים נתתקן אז כי הגאלה היתה בניסן שעל-ידי זה עקר תקון זה כמבאר היטב שם במקומו בהתורה הנ"ל. ועל-כן באמת בניסן היו ראוי שיתבטל לגמרי טמאה זאת של פגם הברית מחמת שאז נתתקנו כל התקונים הנ"ל, אבל תקון המשפט עדין לא נתתקן אז בשלמות כנ"ל. וזה עקר עסקנו בימי הספירה לתקן ביותר בחינת תקון המשפט. ועל-כן צריכין להתחיל מתחלת התקון, שהוא תקון האמונה על-ידי צעקת הלב ממעמקים, כי כבר מבאר שכל זמן שלא נתתקן תקון האחרון, שהוא תקון המשפט בשלמות, אזי גם כל התקונים הראשונים אינם בשלמות. ונוגע הפגם בכלם כנ"ל, על-כן צריכין להתחיל בכל פעם מתחלת התקון, שהוא צעקת הלב ממעמקים, כדי לזכות לעצות עמקות שמהם גדלה האמונה, כי לכל התקונים הנ"ל צריכין עצות הרבה עצות אמתיות עמקות מאד. והעקר על-ידי צעקת הלב מעמקי עמקים לה' יתברך שירחם עליו ויושיעו מהרה וישפיע לו עצות אמתיות שיוכל להציל נפשו מכל הפגמים הנ"ל, שהם פגם אמונה ופגם הברית בכמה בחינות, כי על הכל צריכין עצות עמקות מאד שיזכה להנצל מכל זה בכל יום ויום, על-כן בימי הספירה, שהוא הכנה לקבלת התורה שכלולה מכל התקונים, על-כן אז אנו עוסקין בכל התקונים הנ"ל כנ"ל והעקר הוא בחינת תקון המשפט כנ"ל. וזה בחינת הספירה שצריכין לספר הימים לעמר, כי עמר שעורים זה בחינת כלליות כל הדינים, שזהו בחינת שעשרה שהוא בגימטריא ב"פ פר עם הכלליות שהם כלל הדינים כמובא בכונות, הינו שעל-ידי מצות הנפת העמר שעורים מרימים ומנשאים כל הדינים והמשפטים העוברים על כל האדם מישראל מרימין הכל לה' יתברך. לידע ולהודיע כי כל המשפטים והדינים כלם מאתו יתברך, ובודאי צדיק ה' וישר משפטיו. וחלילה להרהר אחריו יתברך ובזה בעצמו ממתיקין הדינים והמשפטים וזהו בחינת תקון המשפט וכנ"ל:
כי עקר בחינת תקון המשפט הוא על-ידי תמימות, כמובן היטב בסוף התורה הנ"ל באות טו), כי כל העקמימיות שיש בלב הרבה בני אדם שאומרים שאינם יכולים לעסק בעבודת ה' מחמת חסרון הפרנסה ושאר יסורים ומניעות חס ושלום, כל זה נמשך מחמת שאי אפשר להבין דרכי ה', שהם צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, שזאת הקשיא והמבוכה מבלבל הרבה בני אדם. ואפלו מי שאינו נכנס בקשיא זאת, אף-על-פי-כן כל הדבורים שרגילים אפלו הכשרים קצת לומר כנ"ל שאינם יכולים לעסק בתורה ולהתקרב לה' יתברך מחמת חסרון הפרנסה וכו', הכל נמשך ונשתלשל ממבוכה זאת. ועקר התקון לזה הוא רק תמימות ופשיטות להשליך כל החכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל ולידע ולהאמין כי ישרים דרכי ה' וכו'. ולהתגבר בכל מה שעובר עליו לחטף בכל יום איזה טוב כל מה שיוכל, כי לית יום דלית בו טוב וכו'. וכמובן שם באות טו הנ"ל) שהצדיק הגדול על-ידי גדל התמימות שלו שמשליך כל החכמות כשמגיע לאיזה עבודה, אפלו חכמות גמורות וכו', על-ידי זה זוכה להשיג דרכי ה' שהוא צדיק וטוב לו וכו', שזהו עקר בחינת תקון המשפט, כמו שמבאר שם. אבל אפלו אנשים פשוטים שאינם יכולים לזכות להשגה זאת, על כל פנים זוכין על-ידי התמימות שיאמינו על כל פנים באמונה שלמה כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו אמת ברחמים. כי זה עקר שלמות האמונה שיאמין בה' יתברך באמונה חזקה ולא יהרהר על משפטיו והנהגתו כלל. וזה בחינת דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי. שתגיע האמונה עם תקון המשפט, שהוא גמר תקון האמונה כנ"ל והבן היטב). וזה ממשיכין על-ידי הנפת העמר שעורים שמרימין כל המשפטים והדינים לה' יתברך, כי מניפין העמר ומעלה ומוריד זה בחינת כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וכו', שמודיעין שהכל מה' יתברך ואין להרהר אחריו יתברך כלל כנ"ל. ובזה בעצמו ממתיקין הדינים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוליך ומביא כדי לעכב רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצר טללים רעים, שהם כלל כל הדינים והיסורים שבאים מרוחות רעות וחסרון הפרנסה שבא בטללים רעים שכלם נמתקין ונתבטלין על-ידי הנפת העמר, על -ידי שמאמינים כי צדיק ה', שהוא תקון המשפט כנ"ל:
וזה בחינת עמר, שהוא בחינת ושער ראשה כעמר נקי. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, שאין לבריותיו עליו כלום, הינו כי ישרים משפטיו ואין לשום בריה עליו יתברך כלום. וזה בחינת 'שעורים' שהוא מאכל בהמה, הינו שצריכין להשים עצמו כבהמה שאין בה דעת כלל, כמו שאמר דוד לענין זה, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". כי באותו מזמור מדבר מענין קשיא זאת של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו', כמו שכתוב שם, "כי קנאתי בהוללים וכו'", כמובא בספרים. והתרוץ על כל זה הוא, 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך', שצריכים לשום עצמו כבהמה ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל. וזהו בחינת עמר שעורים שהוא מאכל בהמה כנ"ל. ועל-כן סופרין הימים לעמר, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום, כי אדם נדון בכל יום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ותפקדהו לבקרים וכו'". וכמו שרואין בחוש השנויים העוברין על האדם בכל יום, ובפרט בענין הפרנסה, כי אין יום דומה לחברו, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה, שכל יום יש לו שפע שלו. והכל על-פי צדקת משפטיו יתברך, בבחינת לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, על-כן באלו הימים שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה אנו סופרים כל יום לעמר, שתכף שמתחיל היום אנו סופרים אותו לעמר, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל כדי להמשיך בחינת תקון המשפט על כל יום ויום, שזה עקר קדשת ישראל-עקר הכניסה בעבודת ה', שיקבל וימשיך על עצמו הקדשה מבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת הנפת העמר שעורים כנ"ל, על כל יום ויום, שכל מה שיעבר עליו בזה היום לא יהרהר אחריו יתברך כלל, רק יתקרב לה' יתברך דיקא על-ידי זה שיעבר עליו וכנ"ל. וזה בחינת שבע שבתות תמימות תהיינה דיקא, שצריכין אז להמשיך עליו דרכי התמימות, כי עקר התקון על-ידי התמימות כנ"ל, כי על-ידי שאנו ממשיכין על עצמנו אלו התקונים באלו ימי הספירה, על-ידי זה נמשך על עצמו תקונים אלו על כל השנה כלה. וזה בחינת מה שסופרים הימים, כי ספירה הוא בחינת משפט, שהוא על-פי מספר וחשבון, כי הכל במספר וחשבון, כי אז עוסקין בתקון המשפט, שהוא בחינת מספר וחשבון כנ"ל. ועל-כן באמת הימי הספירה הם ימי דין, כמובא, כי אז עוסקין בתקון הדין והמשפט. ועקר התקון וההמתקה על-ידי תמימות ופשיטות ואמונה שלמה כנ"ל:
ועל-כן מתו אז תלמידי רבי' עקיבא על-ידי שלא היה אהבה ביניהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי רבי עקיבא היה לו ישיבה גדולה והמשיך כל התורה כלה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שכל התקונים הנ"ל נעשים על-ידי הישיבה של הצדיקי אמת, עין שם. ועקר גמר התקון בשלמות הוא תקון המשפט שבשביל זה הוא עקר למוד הישיבה שמבררין כל משפטי התורה, בפרט רבי' עקיבא שהיה בן גרים שהם צריכין תקון המשפט ביותר, כמבאר שם בענין "וירא את הקיני וכו'", עין שם, אבל הם לא היו אוהבים זה את זה שזה בחינת פגם המשפט, שהוא בשביל אהבה ושלום ולבטל הריב, כמו שכתוב, "משפט שלום שפטו בשעריכם". כי עקר תקון המשפט נמשך מבחינת קשר המרכבה, בחינת כסאות למשפט ששם אהבה הקדושה שורה. ועל-כן אמר רבי עקיבא" ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כי כל התורה נקראת משפט, כמו שכתוב, "משפטי ה' אמת", ששם אהבה הקדושה שורה. וזה שהזהירה התורה בפרטיות על אהבת הגר, כמו שכתוב, "ואהבתם את הגר ואהבת לו כמוך". כי הגר צריך ביותר לבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת אהבה דקדשה כנ"ל. ועל-כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו באהבה, שהוא פגם המשפט, על-כן מתו בימי הספירה שאז עוסקין בתקון המשפט כנ"ל. והתקון על-ידי רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שאמר אנן בחביבותא תליא לתקן האהבה הנ"ל, כי רבי שמעון בר יוחאי עסק ביותר במעשה מרכבה, שהם כל סודות הקבלה שגלה, שכל זה הוא בחינת קשר המרכבה ששם אהבה הקדושה שורה, שזהו בחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל-כן הלולא דרבי שמעון בר יוחאי הוא בימי הספירה בל"ג בעמר, כי עקר תקון הספירה הוא על-ידי קשר המרכבה, ששם הוא תקון המשפט שרבי שמעון בר יוחאי עסק בזה כנ"ל. וזה שקורין מעשה מרכבה בשבועות, הינו בחינת קשר המרכבה, שהוא עקר גמר התקון כנ"ל:
וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כי כבר מבאר שבפסח עדין לא זכינו לבחינת תקון המשפט. ועל-כן יצאו בחפזון, ועל-כן אסור החמץ, כי עקר החמץ הוא כשנותנין מים בעסה. מים הוא בחינת משפט, בחינת ויגל כמים משפט, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). ואז לא נתתקן בחינת תקון המשפט עדין ועל-כן אם ימתינו עד שיתחמץ יתעורר פגם המשפט שנפל עד התהום בבחינת משפטיך תהום רבה. ועל-כן אסור החמץ בפסח באסור חמור מאד, כי על-ידי החמץ אז יתעורר חס ושלום, בחינת כי יתחמץ לבבי, שנאמר על פגם המשפט שמדבר שם במזמור זה בענין המבוכה של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, כמו שכתוב שם, "ואני כמעט נטוי רגלי וכו' כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה וכו'". כי החמץ כל תקונו הוא דיקא כשזוכין לתקון המשפט בבחינת דרשו משפט אשרו חמוץ, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, אשרי לדין שמחמץ הדין והמשפט כדי לבררו לאמתו. ועל-כן אסור החמץ עד אחר שביעי של פסח שאז נבקע הים ואז התחיל להמשך בחינת תקון המשפט, שזהו בחינת קריעת ים-סוף שנבקעו התהומות והעלה המשפט מהתהום מבחינת משפטיך תהום רבה ונתתקן המשפט בבחינת ויגל כמים משפט. ועל-כן באמת בשעת קריעת ים-סוף היו ישראל נתונים בדין ובמשפט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עד שה' יתברך הוציא משפטנו לאור בזכות אבותינו ובזכות האמונה שהאמינו בו. ועל-כן זכו אז לבחינת תקון המשפט, כי בשעת יציאת מצרים יצאו לפני הקץ שלא במשפט. ועל-כן באמת היה קשה למשה רבנו איך אפשר להוציאם. ובשביל זה סבב ה' יתברך עם פרעה כל כך שישלחם ברצונו דיקא. והלא היה יכל לשלח ברק אחד למצרים, לעקרם בפעם אחת, כמו שהקשו רבותינו זכרונם לברכה במדרשים, אך הכל היה מחמת שעדין לא נתמלאה סאתם לעקרם ולא הגיע הקץ עדין, על-כן סבב ה' יתברך שישלחם פרעה ברצונו. כי הבעל בחירה יש לו כח גדול וכנ"ל ועל-כן סבב ה' יתברך עד שיהיה מכרח פרעה לשלחם ברצונו, כי עם עקש תתפתל. ופרש רש"י על פרעה, עין שם. כי הוא נהג עם ישראל שלא במשפט, על-כן נהג עמו ה' יתברך גם כן כך, אבל על כל פנים עדין לא זכינו אז לבחינת תקון המשפט עד אשר באו אל הים ופרעה וחילו עמדו במרדם ורדפו אחריהם. וישראל עמדו באמונתם ויצעקו אל ה' ואחר כך קפץ נחשון לתוך הים, ועל-ידי זה זכו ישראל בדין ובמשפט ונתחיבו המצריים ונטבעו בים. ואז זכו ישראל לבחינת תקון המשפט, כי כל המשפטים העוברים על האדם הם בשביל נסיון. בבחינת שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ומי שאינו מהרהר אחר משפטיו יתברך רק יודע ומאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו וחוזר אל ה' יתברך ומבקש ומתחנן וצועק לפניו יתברך שיקל מעליו משפטיו על-ידי זה נמתק הדין והמשפט מעליו ונתהפך הכל לטובה ולהפך להפך, חס ושלום. וזה בחינת הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, שנאמר על קריעת ים-סוף, בחינת נתיבות המשפט, כי דרכי משפטיו יתברך אי אפשר להשיג כמו שאי אפשר לכנס לתוך הים, כי יהיה נטבע שם, אבל על-ידי אמונה ותמימות זוכין שיהיה נבקע הים לפניו, שהוא בחינת הנותן וכו'. ובמים עזים נתיבה, בחינת נתיבת המשפט, הינו שמאיר עליו בחינת תקון המשפט שנמשך מהצדיק הגדול שזוכה לזה בשלמות על-ידי גדל התמימות שלו, כמו שמבאר שם. וזה בחינת שירת הים, בחינת חסד ומשפט אשירה, בחינת וישירו בדרכי ה' וכו', שעקר השירה על-ידי שיודעין ומאמינים כי ישרים דרכי ה' משפטיו והנהגותיו יתברך. וזה חסד ומשפט אשירה וכו' אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי וכו' כי תקון המשפט זוכין על-ידי תמימות דיקא כנ"ל, כי על-ידי תמימות באמת משיגין, כי הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, שזהו בחינת תקון המשפט. ועל-כן אחר שביעי של פסח שנקרע הים, שהוא בחינת תקון המשפט. וגם כבר התחילו ימי העמר, שהם בחינת תקון המשפט כנ"ל, על-כן אחר כך התר החמץ, כי תקון החמץ על -ידי תקון המשפט בבחינת דרשו משפט אשרו חמוץ וכנ"ל:
ועל-כן בשבועות מביאין שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז הוא יום החמשים, יום קבלת התורה, שאז עקר תקון המשפט, שהוא כלל התורה, שהוא חקים ומשפטים טובים. ואז מאיר הארת שער החמשים ששם עקר השגת דרכי ה', שהוא צדיק וטוב לו וכו', שהוא עקר תקון המשפט. על-כן אז מקריבין שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז עקר תקון החמץ על-ידי גדל תקון המשפט שנמשך אז כנ"ל. וזה שקורין רות בשבועות שמתחיל, ויהי בימי שפט השפטים, שהוא פגם המשפט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששפטו את שופטיהם. ומסימת בלדת דוד, שהוא משיח, שהוא עקר תקון המשפט בבחינת משפטיך למלך תן וכמבאר לעיל ). כי רות היתה גירת צדקת שהיא צריכה תקון המשפט ביותר כנ"ל. וזה בחינת מה שנתרחקה ערפה ושבה לביתה ורות דבקה בה, כי זה עקר התקון שנתרחקה מי שצריכין לרחקה, שהיא בחינת טפת עשו וישמעאל כדי שלא תקלקל את המשפט, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ורות דבקה בה ונתגירה באמת וזכתה שיצא ממנה דוד משיח, שהוא עקר המשפט, שזה עקר תכלית שלמות תקון הגרים כמובן שם בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ועל-כן תקן יתרו דיקא פרשת המשפטים, כי תקון הגרים הוא על-ידי תקון המשפט כנ"ל. וכמו שמבאר על פסוק, "וירא את הקיני", שהוא יתרו וכו', עין שם:
ועל-כן אומרים פרקי אבות בספירה ומתחילין, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', שמדבר מכל הישיבות הקדושות שהיו בכל דור, שהם עקר תקון המשפט כנ"ל שאנו צריכים בימים האלו כנ"ל. וזה שנסמך, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה, כי העמדת תלמידים הרבה שהוא ישיבה גדולה. העקר הוא בשביל תקון המשפט, שהוא בחינת הוו מתונים בדין וכנ"ל. וזהו ועשו סיג לתורה, בחינת גדר ומחצה שלא יתערב זר שלא לקרב מי שאין צריכין לקרב שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל שעל ידם עקר קלקול המשפט, חס ושלום, כנ"ל גם ועשו סיג לתורה זה בחינת סיג לחכמה שתיקה, הינו לשתק ולבלי להרהר אחר משפטיו יתברך, אף-על-פי שאי אפשר להשיגו בחינת שתק, כך עלה במחשבה, שנאמר על הקשיא שרצה משה להקשות על משפטו של רבי' עקיבא שסרקו את בשרו וכו', כי על כל זה צריכין לשתק ולהאמין כי ישר ה', שזה עקר תקון המשפט כנ"ל:
וזהו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף, כי עקר רב העקמימיות שבלב בני אדם הוא בענין הפרנסה והמזונות שכל אחד קשה בעיניו על חסרון פרנסתו ואומרים שמחמת זה אינם יכולים לעסק בתורה ועבודה כנ"ל. אבל באמת אין זה תרוץ כלל, כי בחירתו של כל אחד הולכת בדרך זה דיקא שה' יתברך מנהיג עמו כנ"ל. ועקר התקון הוא דיקא על-ידי שיסור העקמימיות מלבו ויאמין כי ישר ה' וישוב אליו ויתחנן לו שייטיב לו בפרנסתו ובכל עניניו וכנ"ל, כמו שהיה בשעת קריעת ים-סוף שהיו אז בצרה גדולה מכל צד והם תפסו אמנות אבותם וצעקו אל ה' וקפצו לתוך הים, כי מה שכתוב תלונתם, שאמרו, "המבלי אין קברים במצרים וכו'", זה היה רק קצתם שפגמו באמת הרבה, אבל הרבה האמינו בה' וצעקו אליו יתברך ברחמים ותחנונים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה בהם כמה כתות. ועקר הנס בודאי היה על-ידי הכת הכשרה שהאמינו בו יתברך ובמשה ולא הרהרו אחריהם רק התחננו אל ה'). ועל-כן קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף ממש, שעקר פרנסתו נמשך כמו הנס של קריעת ים-סוף, שעקר הנס זוכין דיקא על-ידי שמקבל הכל באהבה וקופץ להתקרב אליו יתברך בתוך סערת הים זועף של טרדת העולם הזה והבליו וצועק ומתחנן לה' יתברך כמו בקריעת ים-סוף, על-ידי זה דיקא יזכה לפרנסה טובה שיזכה על ידה לתכלית הנצחי. וזהו קשה זווגו של אדם כקריעת ים-סוף, כי בקריעת ים-סוף, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, על-ידי זה זוכין לזווגו, שהוא בחינת תקון הברית, כמבאר בהתורה הנ"ל):
ועל-כן בפסח שאז עדין לא זכו לתקון המשפט ועל-כן אסור החמץ כנ"ל, על-כן צריכים לאכל אז מצה, כי מצה זה בחינת אכילת מן שהוא מאכל המלאכים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עגה, דהינו מצה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בהם טעם מן, הינו שאנו נזונים אז בבחינת מזונא דלעלא שהוא מזון המלאכים, בבחינת לחם אבירים אכל איש, כי אסור לנו לאכל החמץ מחמת שעדין לא זכינו לבחינת תקון המשפט כנ"ל. על-כן כל אכילתנו הוא רק מצה שהוא מאכל המלאכים שנזונים שלא במשפט רק בחסד חנם. כי עקר בחינת המשפט בשרשו נמשך רק בשביל האדם הבעל בחירה שהכל נברא בשבילו, בשביל המשפט דיקא, דהינו כדי שלא יאכל בחנם שהוא נהמא דכסופא רק ירד לזה העולם ויהיה לו בחירה ונסיון גדול כדי שיזכה לאכל בשכרו במשפט וכנ"ל, אבל המלאכים שאין להם בחירה כל מאכלם ופרנסתם, דהינו השפעת חיותם מקבלים בחסד חנם לבד. ועל-כן בפסח שהיתה הגאלה בבחינת אתערותא דלעלא כידוע, כי לא זכו עדין לבחינת תקון המשפט כנ"ל, על-כן חמל ה' יתברך ואסר עלינו החמץ כדי שלא יתחמץ לבבנו על ידו חס ושלום, כי החמץ אי אפשר לאכלו כי אם על-ידי תקון המשפט כנ"ל, רק צוה עלינו לאכל מצה, שהוא בחינת מאכל העליון של המלאכים להורות שאנו נזונין עכשו בחסד לבד כמו המלאכים שאין להם בחירה, שהם נזונין שלא במשפט, רק בחסד לבד כנ"ל. וזהו באמת נפלאות חסדיו שעושה עמנו לפנים משורת הדין שבעת שאין לנו זכות לקבל הפרנסה במשפט הוא זן אותנו בחסדו ורחמיו יתברך לבד כמו המלאכים כנ"ל:
וזהו בחינת, בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין מאחר שהכל נברא בשביל הבחירה שעקרה בשביל שיקבל שכרו בדין ובמשפט כנ"ל. אך ראה שאין העולם מתקים עמד והקדים מדת הרחמים וכו', הינו בעת שאין זוכים על-פי משפט. הוא זן ומפרנס אותנו ברחמים כמו המלאכים שאין להם בחירה ונזונים ברחמים לבד, ועל-כן נקראת המצה לחם עני, בחינת עניות, בחינת נהמא דכסופא שמקבלים הפרנסה עתה שלא במשפט, רק כמו עני דלית לה מגרמה כלום, רק נזון בחסד מה שמשפיעים לו בחנם, כמו המלאכים בחינת לחם אבירים אכל איש כנ"ל. וזה שכתוב בזהר הקדוש שמצה היא אסותא וכשאוכלים אותה בשבעת ימי הפסח יכולים לאכל אחר כך מה שירצה, הינו כי בזה בעצמו שאנו אוכלים מצה בפסח אנו מקבלים רפואת נפשנו, כי על-ידי אכילת מצה אנו מתקנים הדעת שנדע תמיד אפלו כשנאכל חמץ אחר הפסח שה' יתברך רב חסד ומרבה להטיב ואין עול במשפטו חס ושלום, אף-על-פי שפרנסתנו דחוקה לפעמים, כי, אדרבה, מעט הפרנסה שנותן לנו הכל הוא בחסד וברחמים לבד, כי קלקלנו את מעשינו וקפחנו את פרנסתנו. וכל פרנסתנו הוא רק בחסד חנם לבד. וזה עקר בחינת תקון המשפט שלא להרהר אחר משפטיו יתברך כנ"ל. וזה מקבלים על-ידי אכילת מצה שבעת ימי הפסח, שהוא בחינת מאכל המלאכים, בחינת מן, שעל-ידי זה אנו מתקנים דעתנו שאפלו כשנאכל אחר כך החמץ, לא יתחמץ לבבנו לעולם, רק נדע תמיד כי ישר משפטיו, כי כל פרנסתנו תמיד הוא רק בחינת מן לבד. וזהו בחינת לא נתנה התורה רק לאוכלי המן, שצריכין לידע שתמיד האכילה והפרנסה שלנו הוא רק בבחינת מן, שהוא מאכל המלאכים שנזונים בחסד כנ"ל. נמצא, שבפסח שאז עדין לא נתתקן המשפט ועל-כן אסור החמץ וצריכים לאכל מצה כנ"ל, אבל על-ידי זה בעצמו שנזהרין מחמץ בפסח ואוכלים מצה, על-ידי זה נתתקן דעתנו באלו השבעה ימי הפסח וזוכין לבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קריעת ים-סוף, כי זוכין לידע שתמיד הפרנסה בחסד, שזהו עקר בחינת תקון המשפט כנ"ל, כי עקר תקון המשפט הוא על-ידי שאין מהרהרים אחר משפטו יתברך כלל ויודעין כי צדיק ה' והכל בחסד וברחמים וכנ"ל:
וזה בחינת מה שאומרים בפסח על הסדר, חד גדיא, שהוא פליאה נשגבה, אך כל הענין הזה של המעשה של החד גדיא, הכל הוא בחינת עוות המשפט שכל אחד עות משפטו, כי השונרא אכלה הגדיא שלא במשפט. ואתא כלבא ונשך לשונרא, אף-על-פי שלהשונרא בודאי מגיע זאת, אבל הכלבא נשכה בעולה, כי מי שם אותו לשופט וכן החוטרא והנורא וכו', כלם נקמו זה בזה. והכל היה סבובים מאת ה' יתברך, כי לכל אחד מגיע כן על-פי משפט. ואף-על-פי-כן הם בעצמן עותו המשפט. ועל-כן באמת נקמו בהם אחר כך, כי באמת בענין המשפט אי אפשר להבין כלל, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ואסור להרהר בזה כלל. וכמובא מבוכה זאת על משנה אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר אמר לו, על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי בודאי מגיע לו להטיפו על-פי משפט ואף-על-פי-כן הוא עשה עולה. ועל-כן סוף מטיפיך יטופון. ועל-כן אומרים ענין זה של החד גדיא בפסח להורות שאסור להרהר בענין משפטיו יתברך ואסור לנו לעשות עולה נגד חברנו אף-על-פי שמגיע לו כן על-פי מעשיו. אבל אנחנו צריכים שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלקים הוא. ועקר תקון המשפט בשלמות הוא רק על-ידי משפט ה' יתברך, שזהו שמסימין בסוף, ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו'. להורות שעקר גמר תקון המשפט יתגלה לבסוף כשיבוא הקדוש ברוך הוא וישחט למלאך המות ואת רוח הטמאה יעביר מהארץ, אבל עתה אי אפשר להבין דרכי משפטיו יתברך ואסור לכנס להרהר כלל במבוכות האלו, רק להאמין כי משפטיו יתברך עמקים מאד ואי אפשר להבינם כלל. ובאמת הכל בחסד וברחמים. ועל-כן אומרים זאת בפסח, מחמת שאז עדין קדם תקון המשפט להורות שכל זמן שלא נתתקן המשפט על מכונו אי אפשר להבין משפטו יתברך כלל כנ"ל, עד שיבוא הקדוש ברוך הוא וכו', דהינו עד הקץ האחרון, שאז יהיה עקר תקון המשפט בחינת ציון במשפט תפדה וכו'. ואז יתגלה הדעת ויבינו ארחות משפטיו יתברך, אבל עתה צריכין רק להאמין באמונה שלמה כי ישר משפטיו יתברך והכל בחסד גדול, כי אפלו אחר הפסח שמתחיל תקון המשפט עדין אין זוכין לתקון המשפט בשלמות וכמובן לעיל ), כי עקר תקון המשפט יהיה על-ידי משיח צדקנו בעת הקץ האחרון, כמו שכתוב, "ושפט בצדק דלים וכו'". וכתיב, "ישפט עניי עם". וכתיב, "ארענה במשפט". וכן בפסוקים הרבה כנ"ל:
ונחזר לענין ראש חדש וזה בחינת מה שנוהגין לילך על קברי צדיקים בערב ראש חדש, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעקר תקון המשפט ממשיך הצדיק על-ידי בחינת שנה הקדושה שלו שהיא דרכי התמימות ופשיטות שנוהג עצמו ומסלק חכמתו ומשליך עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצון ה' יתברך וכו', עין שם היטב ועין שם מה שמבאר שם בסוף). ובאמת הוא דבר גדול מאד להשליך מאתו כל החכמות וכו', שעל-ידי זה מעלין המשפט מהתהומות שנפל לשם וכו', עין שם היטב). ועל-כן אחר הסתלקות הצדיק שאז היא בבחינת שנה ביותר, כי מיתת הצדיקים נקראת שנה עד התחיה, כמו שכתוב, "ומקים אמונתו לישני עפר וכו'". וכתיב, "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו'". ואז הם משיגים בחינת תקון המשפט ביותר, כי יש בחינת נפילת המשפט שנפל למטה מאד בתהומות עמקים עד שאפלו הצדיק הגדול שזוכה על-ידי בחינת שנה הנ"ל, בחינת תקון המשפט להעלות המשפט מהתהום כנ"ל, אבל יש בחינת נפילת המשפט שנפילתו עמקה מאד עד שאי אפשר בחייו להעלותו אפלו על-ידי בחינת שנה הקדושה שלו כי אם על-ידי הסתלקותו ממש שאז הוא בתכלית הבטול. ואז דיקא ממשיך ביותר בחינת תקון השנה הנ"ל מחמת שהמיתה שלו הוא בחינת שנה כנ"ל. ואז יוכל להעלות ביותר ויותר המשפט שנפל מאד מאד עד עמקי תהומות אשר לא היה אפשר בשום אפן להעלותו בחייו כי אם על-ידי שנה של הסתלקותו ממש. ועל-כן הולכים על קברו כדי להמשיך על עצמו בחינת תקון המשפט, שהוא עקר גמר התקון, ועל-כן צועקים שם לה' יתברך ביותר מעמק הלב, כי בכל פעם צריכין להתחיל מתחלת התקון כנ"ל, דהינו מצעקת הלב ממעמקים וכנ"ל. ועל-כן הולכים לשם בערב ראש חדש ביותר כדי להמשיך על עצמו על-ידי זה בחינת קדשת ראש חדש, שאז נעשין כל התקונים הנ"ל על-ידי הצדיקי אמת שעוסקין בכל אלו התקונים, שעקר גמר התקון הוא בחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קשר המרכבה להעלות כל האהבות הנפולין שבאו על-ידי פגם המשפט, כמו שמבאר שם, כי בערב ראש חדש הלבנה הוא בתכלית המעוט ואז דיקא מתחלת להתמלאות מיד בראש חדש וזה רמז על כל אחד מישראל שהם עתידים להתחדש כמותה וכו', כמו שאומרים בברכת קדוש הלבנה, כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו' ואף-על-פי שבגשמיות אין אנו רואין בהלבנה עתה שום תקון, כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף-על-פי-כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק חס ושלום, ובודאי בכל ראש חדש וראש חדש ובכל ברכת קדוש לבנה ובשאר התקונים שעושים הצדיקים וכל ישראל בשבילה, בודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על-ידי קדשת הצדיקים וכלל ישראל. וכמו כן הוא אצל כל אחד מישראל שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום, מאחר שבכל פעם חוזר ונתמעט או נפגם חס ושלום, אף-על-פי-כן אין שום יגיעה לריק, חס ושלום, כמבאר כבר אצלנו כמה פעמים):
והעקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות והפשיטות של הצדיקי אמת, שעל-ידי זה יכולין לזכות במשפט אפלו אם נפל עד התהום, חס ושלום, כי עקר הנפילה של כל אחד הוא על-ידי פגם הברית שבא מאהבת הנפולין שבאים על-ידי בחינת פגם המשפט. ויש שנפילתם עמקה מאד מאד, רחמנא לצלן, ועקר התקון על-ידי בחינת קשר המרכבה, כמו שמבאר שם). ותקון קשר המרכבה יכול כל אחד להמשיך על עצמו על-ידי שישמר היטב לקשר ולחבר מחשבתו יחד למקום אחד שלא תתפזר לחוץ רק תהיה אחוזה וקשורה יחד בה' יתברך ותורתו בקשר אמיץ וחזק, כי עקר תקון המרכבה הוא על-ידי תקון המחשבה שבמח, כמובן בתקונים ) שמחשבות רעות הם בחינת חיות טמאות ומחשבות קדושות הם בחינת חיות שבמרכבה אריה, שור, נשר וכו' ואדם רכיב על כלהו, עין שם. כי כל אחד מישראל צריך שיהיה מרכבה לשכינה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הצדיקים הם מרכבתו של ה' יתברך. והעקר על-ידי קדשת המחשבה, שהוא עקר האדם, שעל-ידי זה נכללין בבחינת אדם היושב על הכסא, שהוא עקר המרכבה. על-כן כשמקשר מחשבתו יחד אליו יתברך שלא תצא לחוץ מהקדשה, חס ושלום, על-ידי זה הוא בחינת קשר המרכבה כנ"ל:
וענין התקשרות הזאת הוא עצה נפלאה ששמענו מפיו הקדוש זכרונו לברכה שכשמתגברים על האדם בתאות והרהורים כמו שמתגברין, חס ושלום צריכים לקשר את עצמו יחד וכנ"ל, אבל עקר בחינת תקון המרכבה שהוא עקר תקון המשפט, תקון הרהורי נאוף, תקון אהבות הנפולין, אי אפשר לזכות כי אם בכח וזכות הצדיק שזכה לתקון המשפט בשלמות על-ידי עצם נפלאות תמימותו ופשיטותו הנ"ל וביותר אחר הסתלקותו, שהוא בחינת שנה ארכה שעוסק בתקון זה ויותר ויותר כנ"ל, שעוסק להעלות המשפט והאהבות הנפולין מעמקי תהום תחתיות, כי ידוע לרבים שיש עכשו אנשים שנפילתם עמקה עד התהום כאשר רבים יודעים בנפשם מה שעובר עליהם עד שהרבה נתיאשו מה' יתברך על-ידי זה, רחמנא לצלן, אבל באמת כבר מבאר אצלנו צעקתו הגדולה זכרונו לברכה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי כל הצדיקי אמת שוכני עפר ממשיכין בחינת תקון קשר המרכבה עד התהום ומעלין המשפט והאהבות הנפולין משם וכל מי שאוחז עצמו בהם באמת יכול למצא עצות והצלות אפלו בתהום תחתיות ומתחתיו, לקשר את עצמו גם שם, לקבץ פזור מחשבתו, להשיבה אל הקדשה מתהום תחתיות. ובזה דיקא מעלין קדשת המשפט מהתהום, כי זה יקר מאד אצל ה' יתברך כשאדם ממשיך את עצמו מנפילה עמקה כזאת לה' יתברך, שעל-ידי זה דיקא מתקן ומעלה קדשות הרבה, כמובא במקום אחר ). וזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כי דיקא על-ידי הירידה הגדולה שנתעה מאד כשמתגבר גם שם וממשיך עצמו לדרכי התמימות והפשיטות האמתי של הצדיק האמת ואינו מיאש את עצמו בשום אפן בעולם ומקשר פזור מחשבתו גם שם ופונה לה' יתברך, על-ידי זה דיקא נעשה תקון נפלא בכל פעם עד שסוף כל סוף יזכה לעלות משם ויתתקן הכל. והכל בכח הצדיק האמת שהוריד את עצמו כל כך וגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצונו יתברך, דהינו שעסק עם בני אדם המטנפים ומלכלכים מאד במעשיהם, רחמנא לצלן, וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על עצמו, ואני ידי מלכלכת בדם ובשפיר ובשליא כדי וכו'. ובכח הזה אפלו מי שהוא בתוך רפש וטיט אפלו במקומות המטנפים במצולות ים בתהום תחתיות, יכול גם שם להמשיך על עצמו בחינת התקשרות הנ"ל שנמשך מבחינת תקון קשר המרכבה של הצדיקי אמת, שעל-ידי זה מעלין המשפט והאהבות הנפולין מהתהום, שזה עקר התקון של הגלות האחרון הארך המר הזה שנקרא תהום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", שהם הארבע מלכיות והגלות האחרון הזה נקרא תהום, כי בעונותינו הרבים נפלנו עד התהום בבחינת ותרד פלאים , שהוא בחינת ירידת המשפט, בבחינת "כי יפלא ממך דבר למשפט". ועקר התקון על-ידי התמימות והפשיטות האמתי ולסלק כל החכמות וכו' שנמשך מהתמימות של הצדיקי אמת, שהוא בחינת שנה קדושה, שעל-ידי זה זכו להעלות המשפט מתהום תחתיות ולתקנו בשלמות כנ"ל:
ועל-כן הקריבו הנשיאים עגלות ובקרים לשאת המשכן כשפורקין אותו, כי זה עקר התקון, כי המשכן הוא בחינת תקון המרכבה, בבחינת מרכבו ארגמן, שנאמר על המשכן כנ"ל. ועל-כן הנשיאים שעוסקים בתקון המשפט, שהוא תקון המרכבה, עסקו לחנכו כנ"ל, אבל עקר התקון על-ידי העגלות והבקרים שהביאו כדי לשאת את המשכן בעת שפורקין אותו, כי זה עקר תקון המשפט שאפלו בעת החרבן הגדול יהיה לנו כח להמשיך בחינת תקון המשפט, שזה המשיך משה רבנו, עליו השלום, על-ידי תקוני המשכן שהעמידו ופרקו. ובשביל זה היו מקימין המשכן בכל פעם בעת חניתן ופורקין אותו בעת נסיעתם, שזהו בחינת אלה פקודי המשכן-משכן. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, משכן בבנינו משכן בחרבנו, שמשה רבנו המשיך תקון נפלא שאפלו כשיהיה נחרב הבית-המקדש, שזהו בחינת משכן בחרבנו. גם אז נוכל להמשיך עלינו בחינת תקון המשפט הנ"ל בכח הצדיקי אמת כנ"ל. וזה המשיך על-ידי שהיו פורקין המשכן בכל עת נסיעתם וטענו אותו בעגלות ובקרים שהתנדבו הנשיאים ונסעו על פי ה' בארבעת מחנות הדגלים, שכל זה הוא בחינת קשר המרכבה, כי הארבעה דגלים הם בחינת ארבע חיות המרכבה. ובזה תקון שאפלו בעת פריקת המשכן ימשיכו בחינת קשר המרכבה, שעל-ידי זה המשיך תקון לדורות שאפלו בבחינת משכן בחרבנו, דהינו כשיחרב הבית-המקדש ויסתלקו הצדיקים שקשה יותר מחרבן בית-המקדש, גם אז נוכל להמשיך בחינת קשר המרכבה בכח הצדיקי אמת וכנ"ל. וזה, "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים", שנאמר על מחנות הדגלים שנסמך לזה, "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים וכו'". שמחוללין עד התהום, שפרשו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על עלית המשפט מהתהום מבחינת משפטיך תהום רבה וכו', עין שם. כי עלית המשפט מהתהום הוא על-ידי בחינת מחנות הדגלים שנסעו עם המשכן כשפרקו אותו וכנ"ל:
ועל-כן בערב ראש השנה הולכין ביותר על קברי הצדיקים, כי אז אנו צריכין ביותר לבחינת תקון המשפט, כי אז הקדוש ברוך הוא יושב על כסא המשפט ואז עקר תקון של פגם המשפט שפגמו על-ידי חטא העגל כנ"ל, שהוא נתתקן בארבעים ימים האחרונים מאלול עד יום הכפורים. ועקר בראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, שהוא יום המשפט. ואז עקר התקון של ראש חדש, כי הוא חג שהחדש מתכסה בו, כמו שכתוב, "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו חג שהחדש מתכסה בו, דהינו שחל בראש חדש הוי אומר, זה ראש השנה, שהוא בראש חדש בעצמו, כי אז עקר התקון של ראש חדש, שהוא תקון פגימת הלבנה שכלול מכל התקונים הנ"ל עד תקון המשפט הנ"ל. וזהו "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" וכנ"ל:
ועל-כן הולכין בערב ראש השנה על קברי צדיקים ביותר, כי עקר כל התקונים הנ"ל, בפרט גמר התקון, שהוא תקון המשפט, אי אפשר לזכות רק בכח הצדיקים שוכני עפר וכנ"ל:
* ראש חדש על-פי התורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא לקוטי חלק א', עין שם היטב כל התורה:
והנה בהתורה הזאת מדבר מענין סוד העבור שנלקח מאתנו. וסוד העבור, משם נמשך קדשת ראש חדש, כי כל קביעות ראשי חדשים הוא על-פי סוד העבור, אך עתה בעונותינו הרבים נלקח מאתנו סוד העבור, אך אף-על-פי-כן אנו קובעין ראשי חדשים על-פי הכללים שמסרו לנו חכמינו זכרונם לברכה שהיו בקיאים בזה. ועל-כן באמת אנו מכרחים לעשות כמה פעמים שני ימים ראש חדש מחמת ספק וכן כל המועדים התלויים בראשי חדשים אנו עושים שני ימים מחמת ספק, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל-כן המשים לב לזה לענין קביעות הראשי חדשים והמועדים שתלויים רק בהחכמים אמתיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מזה יכולין להבין כמה גדול מעלת אמונת חכמים שבזה תלוי כל יהדותו, כמבאר הרבה בכל התורה הזאת ובשארי מקומות. ואפלו מי שירד כמו שירד ונתעה בתאותיו ומדותיו כמו שנתעה, חס ושלום, אין שום מקלקל ופגום וחוטא בעולם שלא ימצא תקוה ותקון לנצח על-ידי אמונת חכמים באמת לאמתו, כמו שאנו רואין בענין קביעות ראשי חדשים והמועדים התלויים בהם שנמסרו רק לחכמים שכמו שרוצים לקבעם על-פי חכמתם העמקה כן מסכימים עמהם גם מן השמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אל תקרי אותם אלא 'אתם'. אתם אפלו שוגגים. אתם, אפלו מזידין וכו'. וכמבאר במדרש לענין ראש השנה שכשמסדרין למעלה הכסאות למשפט לדון בראש השנה. שואלים המלאכים לה' יתברך מתי יהיה ראש השנה, וגוער בהם ה' יתברך ואומר, ולי אתם שואלים? בתמיה לכו ושאלו את החכמים שמתי שהם יקבעו ראש חדש נסכים אני ואתם לעשות בו ראש השנה, עין שם:
כי מבאר בהתורה הנ"ל, שעל-ידי פגם אמונת חכמים אין יכולין להוציא המשפט לאור, שאין יכולין להוציא משפטי הנהגות ישרות מכל מקום שלומד שם וכו'. ועל-ידי זה שפוגמין באמונת חכמים הראויים לסמיכה באמת ומסמיכין רבי שאינו הגון, על-ידי זה נפגם כתב ידינו וכו', כי ידי הכתיבה מקבלין האור מידי הסמיכה וכו'. ועל-ידי זה מגרשין ישראל ממקומם וכו', שהוא בחינת גרוש מארץ-ישראל ועל-ידי זה נלקח סוד העבור מאתנו וכו'. ועל-ידי זה אין יכולין לתת עצה לנפשו בשום דבר, כי עצתו נחלקה לשתים וכו', עין שם קשר כל הדברים האלה היטב. אך יש מים שמטהרין מכל זה, בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. ואלו המים נמשכין על-ידי התשובה שעושה על פגם אמונת חכמים שנתעורר לזה על-ידי המחלקת, בחינת מי מריבה וכו', שעל-ידי זה נעשין ספרים הרבה, בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ, כי כבר יש ספרים הרבה. ועוד עתידים להיות ספרים הרבה. וכלם מכרחים להעולם ואסור להלעיג על אחד מהם וכו'. ועל-ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם, כי נכללים באבן שתיה בבחינת קדשי קדשים וכו'. וזה בחינת ראש השנה שאז מתקבצין כל הנפשות להצדיק האמת ונכללין באהבה יחד וכו'. ועל-ידי זה נעשה שמחה וכו', עין שם כל זה היטב היטב:
כי זה מובן לכל משכיל שחלקת והסתרת העצה זה קשה מכל הצרות והיסורים שבעולם, כי בודאי אין שום צער וצרה וצוקה שלא תמצא עצה להנצל ממנה, אך עקר הצרה, רחמנא לצלן, הוא מה שנעלם ממנו ואינו יודע העצה איך להנצל ממנה. ולפעמים נראה לו איזה עצה אך עצתו חלוקה לשתים, כי יכול להיות שעל-ידי עצה זאת יקלקל יותר וצריך לעשות בהפך, כמובן לכל בר דעת בכל מה שעובר עליו, כגון למשל בענין חולאת ומכאובות, רחמנא לצלן, שבודאי יש רפואה אך אינו יודע באיזה דבר יתרפא. ועל-ידי איזה רופא, כי על-פי הרב הרופא מקלקל הרבה ברפואותיו ומזיקו כמצוי הרבה וגם על-פי רב הרופא והדאקטיר בעצמו מספק ועצתו חלוקה איך לרפאו וכו'. ועל -כן באמת הזהיר הוא זכרונו לברכה להתרחק לגמרי מרופאים ודאקטורים). וכן בענין משא ומתן ופרנסה שעקר הרוח הוא כשיודעין העצה מה לסחר ומתי למכר וכו'. וכמו שאיתא, ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין וכו'. וכמבאר מזה הרבה בדברינו במקום אחר בהלכות סכה הלכה ז' ובמקום אחר ) וכן בשארי דברים, אך עקר הצרה והיסורים מחלקת העצה הוא בענין התקרבות לה' יתברך מכל המקומות שנדח לשם בעונותיו הרבים, כי חוץ מזה הכל הבל, ואם ירויח ואם לא ירויח ממון, איך שיהיה יבלה ימי חייו וישוב אל העפר כשהיה, אבל חלקת העצה בענין קדשת יהדותו, שזה תכליתו הנצחי, זה עקר הצרה הגדולה מהכל, כמובן היטב לכל המסתכל על סופו ותכליתו האחרון. אך כל התקון לכל זה הוא אמונת חכמים, שדיקא על-ידי רבוי המחלקת ישוב בכל פעם בתשובה שלמה על פגם אמונת חכמים. עד שיחזרו ויחשבו בעיניו כל הספרים הקדושים של התורה ולא ילעיג חס ושלום על אחד מהם. ועל-ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת וספר כתב איש ריבי, על -ידי זה יהיו נמתקין כל הדינים שבעולם וימשיך על עצמו קדשת ראש השנה של החכמים אמתיים המתאספין יחד בראש השנה וכו'. ועל-ידי זה יתתקן הכל-כל הפגמים, כי יחזרו ויאירו ידי הסמיכה בידי הכתיבה וישובו ישראל לארצם לארץ-ישראל ויחזרו לנו סוד העבור ונזכה לעצה שלמה תמיד, כי המים טהורים הנ"ל, שהם בחינת הספרים הקדושים הנ"ל, יטהרו ישראל מכל הטנופים ומכל הטמאות וכו'. בחינת וזרקתי וכו' וטהרתם מכל טמאותיכם וכו'. ועל-ידי זה ולא יחצו לשתי ממלכות עוד וכו', כמו שמבאר שם, עין שם:
כי עכשו בעונותינו הרבים בעמק הגלות הזה שנתארך מאד ירדנו מאד בעונותינו הרבים בבחינת ותרד פלאים עד אשר אבדה עצה מבנים. וכמו שצעק דוד על זה, "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'. וכתיב, "אבד מנוס ממני וכו'". כי הסטרא אחרא, שמשם היצר הרע, משתטח ומתפשט על כל אחד מאד מאד לארכו ולרחבו. ובכל מה שרוצה להתקרב לה' יתברך מתפשט כנגדו מאד עד שנדמה שכמעט אפס תקוה, חס ושלום. וכמו שכתוב , "רשת הכינו לפעמי וכו'". וכמו שכתוב, "בארח זו אהלך טמנו פח לי". שבכל דרך וארח ונתיב שרוצים לילך להתקרב לה' יתברך טומנים שם פחים ללכדו, חס ושלום. ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד שאינו יודע לתת עצה לנפשו איך למלט נפשו מבאר שחת מטיט היון כזה. וכמו שצעק דוד, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'". והתקון לכל זה שישוב בתשובה על פגם אמונת חכמים עד שיחזר ויחשבו בעיניו כל ספריהם הקדושים, כי הם מטהרים מכל הטמאות ומכל הטנפת שמשם נמשך חלקת העצה:
כי עקר התקון על-ידי החכמים הגדולים שיודעים סוד העבור, שיודעים לעבר שנים ולקבע חדשים ויכולים לעשות שני ימים ראש חדש ושני ימים יום טוב, אף-על-פי שלפי דעתנו באחד מהם בודאי אינו יום טוב ולא ראש חדש, אף-על-פי-כן מסר להם ה' יתברך כח כזה שהם יכולים לקבע ראש חדש ויום טוב כרצונם כנ"ל, שבזה תלוי כל קדשת ישראל, כי כל התורה תלויה ביציאת מצרים שעל זה נקבעו הימים טובים התלויים בראש חדש שהם זכר ליציאת מצרים, ובפרט מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן יוד) שכל שרש התשובה הוא ראש חדש וכו', עין שם. נמצא, שכל התשובה וכל התורה תלויה בראש חדש ויום טוב והכל תלוי בהצדיקי אמת שיודעים סוד העבור לקבע ראש חדש כרצונם עד שבגלות הזה עושים לנו שני ימים ראש חדש. ומכל זה רואים גדלת הצדיקים שכל התורה תלויה בהם, ועל-כן כשמאמינים בהם ומתקרבים אליהם יכולים לשוב ולצאת מכל הדרכים הנבוכים שנתעה בהם. ומכל מיני חלקת העצה שבעולם, כי איך שיעשה ואיך שיתנהג בעבודתו מכלם יוכל לשוב לה' יתברך אפלו אם יעבר עליו מה בבחינת, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך וכו' גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וכו'. כי הצדיק האמת יכול להפך הכל לטובה יהיה איך שיהיה ובלבד שיאחז את עצמו בו בכל כחו תמיד כל ימי חייו בכל מה שיעבר עליו, וכמו שרואין בענין קדוש החדש שהוא כלל התורה, שהכל תלוי בהם כנ"ל:
וזה שסמוך להפסוקים הנ"ל שהם, "אם אסק שמים ואציעה שאול וכו'" הנ"ל "אשא כנפי שחר וכו'" כנ"ל נסמך להם, "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד". כי בודאי הוא נוראות ונפלאות פלאי פלאות שאי אפשר להבין, כי נפשי יודעת מאד מה שעובר עלי שלא היה אפשר להתקים לולא כח הצדיקים הגדולים האוחזים בידי בעצתם העמקות, שעל-ידי זה מתחזקים בכל הדרכים והעצות שבעולם בבחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול הנך וכו'. וזהו, "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו", זה בחינת רבוי הספרים הקדושים שכלם כלולים בספרו יתברך, שהוא ספר התורה הקדושה שנשלמת על-ידי רבוי הספרים, כמו שמבאר שם, שעל-ידי זה זוכין לעצה טובה בכל מקום שהוא כנ"ל, כי נמתקין כל הדינין, כי נכללין בבחינת קדשי קדשים וכו'. וזהו, "ימים יצרו ולא אחד בהם". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, זה יום הכפורים, כי ביום-כפור אז נכללין הכל בבחינת קדשי קדשים שלשם נכנס הכהן הגדול בשביל כל ישראל עם קטרת סמים דקה מן הדקה לכפר על כלם, שכל זה הוא בחינה הנ"ל שנכללין בבחינת קדשי קדשים על-ידי אמונת חכמים אמתיים שזוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים וכו' כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו, "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם", שנאמר על הצדיקים הקדושים האמתיים, הינו כנ"ל. שכל זה התקון הוא על-ידי הצדיקים הקדושים שזוכין להאמין בהם על-ידי שנחשבין אצלו כל הספרים הקדושים, כמו שמבאר שם וכנ"ל:
ולבאר יותר ענין התורה "חדי רבי שמעון", הנ"ל לקשר יותר מה שמבאר שם, שעל-ידי האמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין ספרים וכו', על-ידי זה נתתקן כל הפגמים שכתב שם תחלה בענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וסוד העבור וחלקת העצה וכו', שהכל נתתקן על-ידי רבוי הספרים קדושים שנתרבין על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. כי בדורות הראשונים לא היה כותבין כלל תורה שבעל פה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתב וכו'. כי אי אפשר לכתב כל פרטי הסברות והחלוקים שיש אפלו בדיני אסור והתר, ובפרט בדיני ממונות, מכל שכן בענין קיום התורה וכו'. על-כן היתה התורה נמסרת רק בעל פה שהוא על-ידי הסמיכה שסמכו זה לזה. וכלם הכרחו לקבל מהרבי הראשון שהוא המסמיך הראשון, שהוא משה רבנו שהסמיך את יהושע וכו'. כי עקר הסמיכה הוא בשביל תורה שבעל פה, כי על-ידי הסמיכה בידיו המשיך בו חכמתו העמקה מאד בבחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו:
וזהו בעצמו בחינת מלוי פגימת הלבנה, כי פני יהושע כפני לבנה וכו') ועקר החכמה שצריך לקבל לתת עצה בכל פרטי הדינים והסברות שיש בהתורה שבעל פה שהיא שלמות תורה שבכתב, ובפרט בענין הנהגת העולם הכפופים תחתיו שידע איך להנהיג את כל אחד בכל עת בכל מה שעובר עליו, שזהו בחינת 'איש אשר רוח בו' שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד. והעקר בעבודת ה', ובפרט לקרב הרחוקים מאד מאד שאפלו כשמתקרבים עובר עליהם מה שעובר וכו'. וכן נמסרה התורה מדור לדור מיהושע לזקנים וכו' עד אנשי כנסת הגדולה וכו', שכל זה בחינת הסמיכה שהיה אז שלא היה רשאי להיות רבי ומנהיג כי אם על-ידי הסמיכה ומשם קבלו ידי הכתיבה, כמו שמבאר שם. כי גם תורה שבכתב בעצמה כל שלמותה על-ידי תורה שבעל פה שנמשכת על-ידי הסמיכה כנ"ל, על-כן משם קבלו גם ידי הכתיבה בכל המשפטים שבין ישראל שהכל יתקים על-ידי כתיבת ישראל. ועל-ידי זה זכו לקדשת ארץ ישראל, כמו שמבאר שם, שעל-ידי ידי הכתיבה נתקדש האויר בקדשת ארץ-ישראל ועל-ידי זה זכו לסוד העבור, כמו שמבאר שם, שזהו בחינת קדשת ראש חדש:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהוא מצוה הראשונה שנצטוו ישראל וכו'. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו וכו'. כדי שיוכלו ישראל לכבש ארץ-ישראל. ולכאורה קשה עדין אם כל מה שספר מעשה בראשית וכו' הכל היה בשביל כבישת ארץ-ישראל, למה פתח בזה תחלה, היה לו להתחיל במצוה ראשונה 'החדש הזה לכם'. ואחר כך היה מספר מעשה בראשית, שהוא בשביל כבישת ארץ -ישראל, כי הלא לא כבשו ארץ-ישראל עד אחר מתן תורה, ולמה פתח בבראשית תחלה קדם החדש וכו'?! אך על-פי הנ"ל, כי כל קדשת החדש, שהוא בחינת סוד העבור, אי אפשר לקבל כי אם על-ידי קדשת ארץ-ישראל, על-כן הכרח להתחיל תחלה בראשית, שעל-ידי זה נתגלה קדשת ארץ-ישראל ואחר כך התחיל מצוה ראשונה, שהוא קדוש החדש, שהוא בחינת סוד העבור שאי אפשר לגלות כי אם על-ידי קדשת ארץ-ישראל כנ"ל והוא מצוה ראשונה, כי בה תלויים כל המועדים וכל התורה כלה, שהכל בשביל לתקן פגימת הלבנה על-ידי סוד העבור, כמובן בספרי קדש הרבה בזה וכנ"ל:
ואז כשהיתה הסמיכה וכל התקונים הנ"ל היו יודעין לתת עצה לנפשם על-ידי החכמים האמתיים הנסמכים, שעקר הסמיכה הוא בשביל זה כנ"ל, אבל עכשו בעונותינו הרבים שנפגם כל זה, כי אין לנו סמיכה זה כמה וכמה דורות. ובכל דור ודור של אריכת הגלות סומכים מעצמם מנהיגים הנקראים בשם רבי שאינם הגונים, שעל-ידי זה נתקלקל כל הנ"ל. ועל-כן באמת אין יכולין לתת עצה לנפשו כנ"ל. והעקר בענין קיום התורה של הרחוקים החפצים לשוב וכו' כנ"ל, על-כן כל התקון על-ידי רבוי הספרים שנתחברין בכל דור שהתירו חכמינו זכרונם לברכה לכתב משום, עת לעשות לה' הפרו תורתך. 'הפרו תורתך' דיקא, שבשביל אותן שהפרו תורתך וחטאו כמו שחטאו וצריכים להוציאם מטיט היון וכו' שנפלו לשם, שצריכין להאיר בהם עצות עמקות מאד וכו', על-כן בשבילם התירו לכתב תורה שבעל פה, שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים הרבה בכל דור שבהם נמשך קדשת ידי הסמיכה, כי עתה שאין לנו סמיכה, אף-על-פי-כן לא אבדה תקותנו, כי החכמים הקדושים האמתיים ממשיכין בחינת ידי הסמיכה בידי הכתיבה, הינו בכתיבת ספרים הקדושים שכותבין, שעל-ידי זה נתקדש האויר בקדשת ארץ-ישראל. ועל-ידי זה נמשך בחינת קדשת סוד העבור, שהוא סוד קדשת ראש חדש, שהוא שרש התשובה כנ"ל:
ועל-ידי זה זוכין גם עתה לעצה שלמה כנ"ל, על-כן מי שרוצה באמת לחשב על תכליתו הנצחי שלא יאבד בחטאיו וכו', כמו שיודע בנפשו מה שנעשה עמו. ואין לו תחבולה ועצה לצאת כנ"ל, כי היה מרצה להתקרב לחכמי אמת שיודעים עצות עמקות להוציאו, אבל אינו יודע היכן הם מרבוי תבערת המחלקת הגדולה שנתרבה עתה קטגוריא גדולה מאד בין התלמידי חכמים וכו', על-כן כל תקונו על-ידי רבוי הספרים הקדושים, שדיקא על-ידי זה בעצמו ששומע גדל המחלקת ישים על לבו לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים, שמשם כל המחלקת, כמו שמבאר שם. ובכל פעם שישוב על זה יחזרו ויחשבו אצלו כל הספרים הקדושים, מכל שכן וכל שכן שיזהר בנפשו שלא להלעיג, חס ושלום, על שום אחד מהם שלא יהיה נדון בצואה רותחת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וכשיחשבו בעיניו כל הספרים, יוכל למצא בהספרים הקדושים עצות אמתיות לנפשו בכל המקום אשר הוא שם כנ"ל, כי על-ידי רבוי הספרים הקדושים נתתקן הכל כנ"ל:
וכבר מבאר בדברינו בזה במקום אחר אשר רק מהספרים שנתיסדו על-פי חכמות חיצוניות שהם אריסטו, ימח שמו, וחבריו, מהם צריכין להתרחק כמטחוי קשת אפלו אם חברם גדולי ישראל, כמבאר בכמה ספרים ובדברינו גדל האזהרה להתרחק מהם, כי לא באלה חלק יעקב וכו', כמו שמבאר במקום אחר. אבל כל הספרים שנתיסדו על-פי דברי רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד ופוסקים וספרי מוסר שנתיסדו עליהם ועל דברי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, בהם צריכין להתדבק ולקים הפך בהם והפך בהם. ועל כל פנים יאמין בהם, מכל שכן וכל שכן שלא ילעיג עליהם, חס ושלום, וכשיתגבר לעסק בהם בודאי יזכה למצא עצות לנפשו תמיד, כי בחינת ידי הסמיכה, שמשם כל העצות האמתיות, גנוזים בספריהם הקדושים כנ"ל:
ועל-פי כל זה תוכל להבין קצת קשר כל התורה הנ"ל היטב ותוכל לקבל משם הצלה לנפשך בכל עת אם תרצה באמת לאמתו:
כלל הדבר, שתקון פגימת הלבנה, שהוא מצות קדשת ראש חדש, שהוא בחינת סוד העבור, נעשה על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנתרבין בכל דור, שהם שלמות התורה, כמו שמבאר שם, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת חמה ולבנה כידוע, בחינת משה ויהושע, כי פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, על-כן על-ידי רבוי הספרים שנתרבין, שהם בחינת תורה שבעל פה, שעל-ידי זה נשלם תורה שבכתב, כמו שמבאר שם, ונתיחד ונכלל תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, על-ידי זה נתיחד ונכלל הלבנה עם החמה, כי הם הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שזה עקר תקון פגימת הלבנה כשמתיחדת עם החמה, שזה נעשה על-ידי רבוי הספרים כנ"ל:
ועקר התקון הוא בראש השנה, שאז הוא ראש השנה וראש חדש ביום אחד, כי שנה וחדש הם בחינת חמה ולבנה. ואז בראש השנה נכללין יחד בבחינת זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו בחינת תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו'. כי אז בראש השנה עקר התשובה, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ועקר התשובה הוא על פגם אמונת חכמים שבזה תלוי כל התורה כנ"ל וכמו שמבאר במקום אחר ). ועל-ידי התשובה נתרבין הספרים הקדושים כנ"ל, שעל-ידי זה נכלל חמה ולבנה יחד בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל:
ועל-כן נקרא הדין והמשפט של ראש השנה שדנין ושופטין את כל אחד ואחד בשם כתיבת ספרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. 'ספרים' דיקא, כי הדין והמשפט היא כפי מה שכל אחד שב בתשובה על אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים כנ"ל:
ועל-כן הם שלשה ספרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, צדיקים נכתבין לאלתר לחיים, רשעים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים עד יום-כפור. ולמדו מפסוק, "ימחו מספר חיים וכו'". כי 'צדיקים' הם התלמידי חכמים האמתיים העוסקים בתורה באמת ועוסקין להרבות ספרים קדושים בעולם, שזה עקר התקון. ועל-כן הם נכתבין בודאי לאלתר לחיי עולם לנצח. 'רשעים' הם המלעיגים על רבוי הספרים ומתלוצצים מהם והם אצלם למותר, הם נדונים לאלתר למיתה, כי הם נדונים ביגיעת בשר בצואה רותחת, שמשם עקר המיתה שנגזרה על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע וכו'. וכמו שמבאר מזה במקום אחר. 'בינונים' הם שהתחילו לשוב על פגם אמונת חכמים, אבל עדין לא שבו בתשובה שלמה ולא תקנו עדין פגם אמונת חכמים כראוי, הם תלויים ועומדים עד יום-כפור, כי אז ביום-כפור אז גמר התקון, הנ"ל כמובן בתורה הנ"ל שכתב שם, שעל-ידי ששבין בתשובה על פגם אמונת חכמים, על-ידי זה נחשבין בעיניו הספרים שמתחלה היו בעיניו כלא. וכן בכל פעם על-ידי כל תשובה ותשובה נחשב בעיניו יותר עוד ספר וכו', שעל-ידי זה נשלם תורה שבכתב ונכללת בבחינת לוחות האבן בחינת אבן שתיה קדשי קדשים וכו', עין שם, שזהו בחינת יום-כפור שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לבית קדשי קדשים להאבן שתיה ששם עמדו לוחות האבן. ועל-כן הבינונים תלויים ועומדים עד יום-כפור, שאז גמר התקון הזה כנ"ל. על-כן הם תלויים ועומדים מראש השנה עד יום-כפור אם ישובו בכל פעם ויחשבו בעיניהם הספרים אז יזכו ביום -כפור לגמר חתימה טובה, כי אז ביום-כפור עקר שלמות תקון זה, כי אז נכנס הכהן הגדול לבית קדשי קדשים להאבן שתיה על-ידי הכח של תשובת ישראל, שעל-ידי זה נתרבו הספרים הקדושים, שעל-ידי זה נכללת התורה בבחינת אבן שתיה וכו' כנ"ל:
ועל-כן אז ביום-כפור מתפללין חמש תפלות. כי תפלה בחינת מלכות בחינת לבנה בחינת תורה שבעל פה כידוע. ועל-כן ביום-כפור שאז נשלם תקון פגימת הלבנה. כי נכללין חמה ולבנה תורה שבכתב ותורה שבעל פה יחד. על-כן אז התפלה בתכלית השלמות שמתפללין חמש תפלות כנגד חמשה חמשי תורה. כי התפלה בחינת תורה שבעל פה וכו' נכללת בכל החמשה חמשי תורה. כי נכללין אז בשלמות כנ"ל שזהו בחינת עשרת הדברות שהיו כתובים על לוחות האבן שהם חמש כנגד חמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחינת חמשה חמשי תורה וחמשה תפלות של יום-כפור שנכללין יחד שזה עקר התקון שנשלם ביום-כפור כנ"ל:
ועל-כן נקראת התפלה החמשית שמוסיפין ביום-כפור 'נעילה', כי על-ידי זה נועלין ומחברין וכוללין יחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת חמה ולבנה כנ"ל:
ועל-כן אומרים אז ה' הוא האלקים שבע פעמים. ושמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי ה' הוא האלקים זה בחינת יחוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בחינת חמה ולבנה כידוע, בחינת כי שמש ומגן ה' אלקים. וזהו גם כן בחינת שמע, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כידוע. ועל-כן אומרים אז 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם, כי בכל השנה שעדין לא נתתקן בשלמות פגם אמונת חכמים, על-כן צריכין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש, שלא יתגרו בנו החולקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא בחינת תורה שבעל פה כידוע, שהוא חדושי תורה של התלמידי חכמים האמתיים שמחברין ספרים הרבה צריכין לומר אז בלחש, כי צריכין להעלים ולהסתיר ולכסות כמה וכמה חדושי תורה שלא לגלותם בבחינת קול רם כי אם בבחינת סוד בלחש. וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שיש כמה דברים שהם עתה סוד ויהיה ימים וזמנים שלא יהיה סוד וכו' כמו שמובא בספר חיי מוהר"נ ). ועל-כן יש כמה ספרים קדושים שהיו גנוזים כמה שנים, ואחר כך ברבות הימים נתגלו, כמו ספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל וכן יש כמה ספרים קדושים שגנוזים עדין ובימים הבאים יתגלו ואפלו הספרים שמגלים עכשו צריכים לגלותם מעט מעט. וגם צריכים כמה דברים לכתבם ברמז, הכל מחמת החולקים והלצים שלא יתגרו יותר. וכל זה הוא בחינת סוד אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש בכל השנה כלה, אבל ביום-כפור שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לאבן שתיה וכו', שאז נשלם בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי רבוי הספרים וכו' כנ"ל, על-כן אז אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, כי כשיתגלה האמת וידעו ויאמינו הכל בקדשת נפלאות חדושי הספרים הקדושים בודאי אז לא נצטרך להעלימם ולהסתירם בבחינת סוד ולחש, כי אז לא יהיה סוד. ובכל יום-כפור נמשך בחינה זאת על-ידי תקון התשובה של ישראל, על-כן אומרים אז ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וכנ"ל. וזה בחינת מה שמבאר על לעיני העמים וכו', "שהסוד נשאר אצלנו, רק שמגלין שיבינו שהסוד אצלנו" וכו'. וזהו בחינת אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש בבחינת סוד, אבל ביום-כפור אומרים בקול רם, כי אז נמשך בחינת תקון פגימת הלבנה, בחינת התגלות סוד העבור שיתגלה לעתיד. על-כן אומרים אז ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וכנ"ל, ועל-כן מהדרין כל ישראל לקדש את הלבנה במוצאי יום-כפור, כי אז עקר תקון פגימת הלבנה כנ"ל, ועל-כן אחר יום-כפור עושין סכות, שהוא בחינת תקון שלמות העצה, שזהו בחינת סכה, בחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכו' וכמו שמבאר במקום אחר ). ואחר כך עושין שמחת תורה, כי על-ידי זה נעשה שמחה בחינת 'אור צדיקים ישמח' שנמשך על-ידי שנכללין כל האבנים באבן אחד וכו', שהוא בחינת קבוץ וכלליות הנפשות. וזה שמתקבצין אל הצדיק בראש השנה וכו', עין שם, שכל זה הוא בחינה אחת כמובן שם:
וזה בחינת חנכה, בחינת חנכת הבית-המקדש שזוכין על-ידי יום-כפור, כמו שמבאר בהתורה "כי מרחמם ינהגם" סימן ז בלקוטי תנינא). כי ביום-כפור נשלמת התורה ברבוי הספרים בבחינת לוחות האבן. ועל-כן אחר כך עושין חנכה בחינת חנכת הבית, כי עקר בנין הבית-המקדש של לעתיד הוא על-ידי שלמות התורה בבחינת 'בחכמה יבנה בית', על-ידי שלמות התורה, שהוא עקר החכמה, על-ידי זה 'יבנה בית', שהוא הבית-המקדש, כי עקר הנס של חנכה היה מה שהכניעו מלכות הרשעה שרצו להחריב את הבית-המקדש ולבטל את התורה, כי פגמו בכתיבת ספרי התורה הקדושה. ועל-כן אמרו, "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק וכו'". 'כתבו' דיקא, כי רצו להפך מהפך אל הפך להחליש ולבטל חס ושלום, כתב דקדשה, שהוא בחינת כתיבת ספרי התורה שבכתב ובעל פה כנ"ל ולהגביר ההפך כתב דסטרא אחרא, בחינת כתבו לכם וכו' שאין לכם חלק וכו', שזהו בחינת כתיבת ספרי חכמי יון שמהם כל החכמות חיצוניות שנקראים בדברי רבותינו זכרונם לברכה חכמות יונית, שהם כנגד התורה הקדושה והעקר כנגד תורה שבעל פה, שזהו בחינת עצם הצרה שבדורות אלו שמתגברים הכתות רעות העוסקים בחכמות חיצוניות ומרבים ספרים הרעים של הבל ושל אפיקורסית ומתלוצצים מכל ספרי אמת המיסדים על-פי חכמת האמת על-פי חכמי התלמוד והזהר הקדוש וכו'. ומי שבקי בהם רואה שברב דבריהם הם נוטים אחרי כת הקראים כידוע. ועל -כן עקר המשכת הנס והישועה של חנכה בכל דור הוא על-ידי קדשת ראש השנה ויום-כפור, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כנ"ל, הינו על-ידי הכשרים השבים בתשובה על פגם אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים הרבה כנ"ל, שזה התקון נעשה ברה ונגמר ביום-כפור כנ"ל. וכשזה קם זה נופל, שנופלים על-ידי זה ספרי המורים שלהם ועוקרים דעותיהם הרעות ונמחין מלב בני ישראל, שזה בחינת קדשת חנכה להכניע חכמות יון ולהגביר אור ספרי התורה הקדושה, שזהו בחינת נר חנכה, בחינת אור התורה, בחינת כי נר מצוה ותורה אור, בחינת נר חנכה מוסיף והולך שמוסיפין בכל פעם שתאיר ביותר אור התורה הקדושה על-ידי רבוי הספרים הקדושים, שהם עקר שלמות אור התורה כנ"ל:
ועל-כן קורין בחנכה בפרשת שנים עשר נשיאים, כי שנים עשר נשיאים של השנים עשר שבטים הם בחינת שנים עשר חדשי השנה, כמובא , כי הנשיאים הם בחינת חכמי הדור שמקבלים ממשה רבנו, עליו השלום, שהוא בחינת הרבי האמתי שבכל דור שהם עוסקין לתקן פגימת הלבנה שהוא בחינת קדשת שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים כנ"ל. ועל-כן קורין זאת בחנכה, כי אז הוא בחינת תקון אמונת חכמים, שהוא בחינת קדשת ראש חדש, בחינת סוד העבור כנ"ל:
ועל-כן נקבע חנכה בסוף חדש כסלו ובראש חדש ותחלת חדש טבת מה שלא מצינו בשום יום טוב, כי אז הוא בחינת תקון פגימת הלבנה, שעקר תקונה כשמתמעטת בתכלית המעוט בסוף החדש וחוזרת ומתמלאת בראש חדש כידוע ועל-כן נקבע חנכה בכסלו, כי עקר קביעת השנה תלוי בחשון וכסלו כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות. נמצא כשיוצא כסלו ונכנס ראש חדש טבת ויודעים קביעתם כבר נשלם הקביעות של השנה, כי אחר כך מתנהגים כל החדשים כסדר אחד מלא ואחד חסר ועל-כן מחמת שעקר תקון קביעות השנה שנמשך מסוד העבור, שהוא בחינת קדשת ראש חדש, נמשך על-ידי תקון אמונת חכמים שנתתקן בחנכה כנ"ל, על-כן סבב ה' יתברך שיהיה נקבע חנכה בכסלו וטבת, שאז עקר קביעות השנה כנ"ל:
ואגב אמרתי לרשם מה שהאיר ה' בלבי על ענין קביעות השנה שלפעמים היא חסרה כשחשון וכסלו הם חסרים ולפעמים מלאים, ולפעמים כסדרן כידוע, כמבאר בשלחן ערוך, ובפרט בפרי עץ חיים. וזהו מרמז בפסוק, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'. ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה על סוד העבור. וזהו ח"כ"ם ראשי תבות ח"סרים מ"לאים "כסדרן, כי זה כלל חשבון עבור שנים וקביעות חדשים, שעל זה נאמר "כי הוא חכמתכם וכו'", רק עם ח"כ"ם וכו' וכנ"ל:
זה שכתוב במדרש בפרשת הנשיאים שנתנאל בן צוער נתן עצה זאת להנשיאים לחנך המשכן באלו העגלות והקרבנות וכו', כי הם היו יודעין לעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שכתוב, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכו'", עין שם במדרש. נמצא, שמבאר במדרש שקרבנות השנים עשר נשיאים היה על-ידי בני יששכר שידעו סוד העבור, הינו כנ"ל, כי שנים עשר נשיאים הם בחינת שנים עשר חדשי השנה, שהם שנים עשר ראש חדש, בחינת סוד העבור. ועל-כן קורין זאת בחנכה שאז עוסקים בתקון זה כנ"ל:
ועל-כן באמת הקריבו כל הקרבנות מדעתן שלא על-פי משפט התורה, רק שה' יתברך הסכים על ידן, כי הקריבו קטרת יחיד וחטאת יחיד שאינו ראוי על-פי הדין וכמובא בפרוש רש"י. כל זה הוא בחינה הנ"ל, כי זה בחינת סוד העבור שנמסר לחכמי אמת הגדולים שיכולים להנהיג את ישראל כרצונם כפי צרך הדור והשעה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת אסור הבמות בשביל קדוש השם ולמדו מפסוק "אליו תשמעון" וכן בשארי מקומות. וכל זה בחינת סוד העבור כנ"ל. ועל-כן בני יששכר דיקא שהיו בקיאים בסוד העבור נתנו עצה של אלו הקרבנות לחנך המשכן על ידם, כי כל החנוך של השנים עשר נשיאים, שהם כנגד שנים עשר ראש חדש, הוא בחינת סוד העבור כנ"ל:
כי עקר חנוך המשכן הוא בחינת להשלים את התורה, בחינת לוחות האבן שעמדו בארון שמשם כל קדשת המשכן והבית-המקדש שבשביל זה חנכו אותו כדי לתקן פגם הערב רב שעשו את העגל על-ידי שפגמו באמונת חכמים, כי לא האמינו במשה רבנו ואהרן וכו'. ועל-ידי זה נשתברו הלוחות ועכשו שנבנה המשכן בשביל תקון זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן חנכו אותו בעצת בני יששכר שבקיאים בסוד העבור, שזהו בחינת תקון אמונת חכמים כדי להמשיך על-ידי הקרבנות אלו בחינת תקון רבוי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה שתהיה בבחינת לוחות האבן בשלמות לתקן פגם שבירת הלוחות, כי בהמשכן קבל משה רבנו את התורה כמו שפרש רש"י שמיום שנקבע האהל מועד לא נדבר עמו אלא משם וזה היה כל עקר קדשת האהל מועד עם הקרבנות שהקריבו שם הכל בשביל לכפר על ישראל ולזכותם לתשובה על פגם אמונת חכמים שמשם היה כל חטא העגל כנ"ל. ובשביל זה חנכו אותו השנים עשר נשיאים בקרבנות אלו בעצת נתנאל שהיה בקי בסוד העבור כנ"ל, על-כן קורין כל זאת בחנכה, כי אז צריכין להכניע הכפירות בחכמים אמתיים על-ידי בחינת חכמות יון ולהמשיך תקון אמונת חכמים על-ידי גדל אור התורה שמאיר על-ידי רבוי ספריהם הקדושים וכנ"ל:
והנה מבאר מכל הנ"ל שעל-ידי תקון אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים, שעל-ידי זה נתתקנין כל התקונים הנ"ל הנזכרין בהתורה הנ"ל עד שזוכין לסוד העבור, על-ידי זה זוכין לעצות שלמות שכל אחד יכול לתת עצה לנפשו בכל מקום אשר הוא שם והעקר בקדשת יהדותו, שזה עקר תקון התשובה שיתגבר לשוב לה' יתברך מכל המקום אשר הוא שם אפלו אם נדמה לו שנתעה מאד מאד בעונותיו הרבים וכו' וכנ"ל. כי אין מקום בעולם שאין שם עצה ותקוה לצאת משם רק שנעלם ממנו העצה על-ידי קלקוליו הרבים, אבל על-ידי אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים וזוכין לבחינת סוד העבור, על-ידי זה יש עצה בכל מקום שבעולם וכו' כנ"ל:
ובשביל זה נקרא ראש חדש על שם התחדשות, כי היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל, כי זה כלל ההתרחקות מה' יתברך, רחמנא לצלן, של כל אחד ואחד מגדול ועד קטן העקר הוא על-ידי זקנה דסטרא אחרא מה שנדמה לכל אחד כאלו הכל מתנהג כסדר והוא כבר זקן בדרכיו וכו' ואי אפשר לו לשוב מהם, כמו שכתוב, "לא יאמין שוב מני חשך". והכל על-ידי שמפיל עליו זקנה המלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע כנ"ל. ועל-כן כל התקון על-ידי הצדיקים החכמים אמתיים המתחדשים כנשר וכו' בחינת וקוי ה' יחליפו כח . וזהו בחינת רבוי הספרים של חכמי אמת, כי הספרים הקדושים מתחברים על-ידי חדושי תורתם שמחדשים בכל עת וכל חדושי תורתם הוא לעובדא ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים וכו', כי הם מתגברים בעבודתם בכל יום מחדש כאלו עדין לא התחילו שום התחלה בעבודת ה' ותורתו וכמבאר הרבה מזה בדברינו ). ויותר מזה שמענו ממנו פעם אחר פעם שאי אפשר לבאר כלל. כמה וכמה היה בעיניו בכל פעם כתינוק ממש שאינו יודע. ופעם אחת שמעתי ממנו בפרוש שאמר, אני עתה כגמול עלי אמו וכו'. ועל-ידי שמתחדשים בכל עת ומשיגים גדלת הבורא יתברך בכל יום ובכל עת מחדש. ועל-ידי זה מחברים ספרים קדושים חדשים בכל עת, כי כל הספרים הקדושים הוא לבאר ולגלות גדלת התורה הקדושה, שהוא גדלת הבורא יתברך וגדלת קדשת ישראל, כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, כמו שאיתא בזהר הקדוש. על-כן על-ידי זה הם משיגין וממשיכין חסדים חדשים בכל יום ובכל עת שמשם עקר התקוה לזכות לתשובה כל הרחוקים מאד מאד שכמעט כמעט אבדה תקותם, בפרט בגלות האחרון הארך והמר הזה, שעקר הוא גלות הנפש. וכמבאר באריכות בהקנה 'אני הגבר', שמקונן שם ירמיהו הנביא בעד כלל ישראל. והעקר בעד אחרית הימים האלה וצועק שם בעד כל אחד מישראל, "אני הגבר ראה עני וכו' אותי נהג וילך חשך ולא אור, אך בי ישוב יהפך ידו כל היום וכו'". ומי שמשים לב להרגיש צרות נפשו הנזופה הרחוקה מאביה שבשמים, יבין מאליו לפרש כל זה על עצמו, כי היצר הרע מניח כל העולם ואינו מתגרה אלא בישראל ובתלמידי חכמים ביותר וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סכה ד). שזהו בחינת אך בי ישוב יהפך ידו וכו'. וכן צעק דוד, "כי יומם ולילה תכבד עלי ידיך וכו'". וכן הולך וצועק ירמיה, "במחשכים הושיבני וכו' גדר בעדי ולא אצא וכו' וכו'". עד שאומר, "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'". כי לפי הנראה לדעת האדם כבר אבד נצחו ותוחלתו ותקותו, אך מחזק נפשו ואומר, "זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל וכו' חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו". ומאחר שחסדיו ורחמיו אינם תמים ואינם כלים לעולם, בודאי יש תקוה לחסדיו ורחמיו גם עתה. עתה אחר כל הקלקולים הרבים שקלקלנו כל אחד ואחד, אך כל זה עדין אינו מספיק לנחם ולחזק את עצמו מרבוי התגברות מרירות פגמיו העצומים, אך עקר התקוה הוא מה שאומר אחר כך, "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ופרש רש"י שהחסדים מתחדשים בכל בקר ורק זה כל נחמתנו ותקותנו של כל אחד ואחד מה שה' יתברך מחדש חסדים חדשים נפלאים בכל בקר, שעל ידם עקר חדוש מעשה בראשית שבכל יום בחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכל זה ממשיכין עלינו הצדיקים הגדולים הנ"ל המתחדשים בכל יום ומתחילין מחדש בכל עת והם ממשיכין עלינו חסדים חדשים בכל יום ובכל עת ומבטלין הזקנה דסטרא אחרא שמשם כל כח היצר הרע, כי כל תקותנו הוא על-ידי שאין יודעין כלל עד היכן חסדיו מגיעים, כי לגדלתו אין חקר. ועקר גדלתו יתברך הוא חסדים, כי חסד נקרא גדלה, וכמבאר מזה הרבה במקום אחר וכל זה בחינת קדשת ראש חדש שנקרא ראש חדש על שם ההתחדשות של ישראל. וכמו שאומרים בברכת הלבנה, וללבנה אמר שתתחדש וכו'. שהם עתידים להתחדש כמותה וכו'. ועל-כן שרש התשובה הוא ראש חדש, כמו שמבאר בסימן יו"ד חלק א), כי עקר התשובה על-ידי ההתחדשות כנ"ל, אבל כל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיקים הגדולים המתחדשים בכל עת ומתחדשין בתורה, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים כנ"ל, כי רק הם יודעים סוד העבור לעבר שנים ולקבע חדשים ולהמשיך קדשת ראש חדש בזמנו ובעתו באפן שיזכו ישראל להתחדש על-ידי זה ולשוב בתשובה שלמה, שזה העקר, על-כן עקר קדשת ראש חדש הוא על-ידי רבוי הספרים, שהוא בחינת אמונת חכמים וכנ"ל, כי יש בזה סוד גדול, בחינת סוד העבור בענין ההתחדשות. והעקר שצריכין לידע ולהאמין שאין יודעין כלום ובכל יום ובכל עת נעשין חדשות לגמרי וכו', ועל-ידי זה יש תקוה תמיד לכל בכח הצדיקים הנ"ל המתחדשים בכל עת וכנ"ל:
ועל-כן בני יששכר שהיו בקיאים בסוד העבור נאמר בהם, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". שמזה הפסוק למדו שהיו יודעים ומבינים סוד העבור לעבר שנים ולקבע חדשים בעתם ובזמנם. וזהו בעצמו בחינת יודעי בינה לעתים מה יעשה ישראל שהיו יכולים להודיע לכל ישראל לכל אחד ואחד מה יעשה בכל עת ועת מכל ימי חייו בכל מה שעובר עליו באפן שיתחזק וכו', שזהו יודעי בינה לעתים, שהיו מבינים לתת עצות כפי העתים והזמנים לדעת מה יעשה ישראל. וזהו בעצמו בחינת סוד העבור שהצדיקים הבקיאים בזה הם בעלי עצות אמתיים:
וזה שבתפלת מוסף של ראש חדש מתחילין, ראשי חדשים לעמך נתת וכו'. ואחר כך בסוף הברכה מסימין, כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות וכו'. אבל ביום טוב מתחילין תחלה, אתה בחרתנו מכל העמים וכו' כי קביעות ראש חדש הוא סוד כמוס ונעלם מאד, בחינת סוד העבור הנ"ל ושם סוד שרש הבחירה וסוד מה שבחר בנו מכל העמים, שכל אלו הסודות אי אפשר להשיג רק צריכין להאמין בזה, כי הם בחינת שכליות מקיפין הסתומים ונעלמים מאד בזה העולם, כמו שמבאר בהתורה "עתיקא" בסימן כא). על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, לעתיד צדיקים יושבין וכו'. וכן על פסוק, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו", עין שם. וכל זה הוא בחינת סוד העבור, כי מבאר בספרים שסוד העבור בו כלולים כל סודות התורה. ובתחלה נתגלה לאדם הראשון וממנו לצדיקים בכל דור עד שבא לאברהם אבינו. וכל אחד השיגו כפי עבודתו וצדקתו. ועקר נתגלה למשה רבנו. וגם הוא נתקשה בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "החדש הזה לכם", מלמד שנתקשה בו משה וכו'. כי בסוד זה נעלם סוד הבחירה וסוד שבחר בנו מכל העמים, כי ישראל מונין ללבנה וכו'. ועל-כן מצות קדוש החדש, שהוא סוד העבור, הוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ונצטוו על זה בעודם במצרים קדם מתן תורה, כי משם כל התחלת קדשת ישראל מה שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגלה וכנ"ל. ועל-כן בראש חדש מתחילין תחלה, ראשי חדשים לעמך נתת. ואחר כך מסימין בשבח, כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות. כי כל שבח זה שבחר בנו מכל העמים נמשך מקדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור שנצטוו תחלה קדם שיצאו ממצרים וקדם קבלת התורה שאז בחר בנו, כי סוד שבחר בנו נמשך מסוד העבור, שהוא קדשת ראש חדש כנ"ל. ועל-כן מתחילין בראש חדש תחלה מקדשת ראש חדש הנ"ל, אבל בימים טובים שתלוי קדשתם בראש חדש, שכלם זכר ליציאת מצרים שאז כבר בחר בנו מכל העמים, אז מתחילין אתה בחרתנו, כי כבר נבחרנו מכל העמים ביציאת מצרים ומתן תורה על-ידי קדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור שנצטוו כבר במצרים כשרצה להוציאם, כמבאר שם בפרשת החדש וכנ"ל. ועל-כן ראש חדש הוא שרש התשובה כנ"ל. וכל כח התשובה הוא על-ידי קדשת ראש חדש:
כי עקר כח התשובה הוא על-ידי שרשי התורה שהוא למעלה מהתורה, כי על-פי פשיטות משפטי התורה לא היה מועיל תשובה, רק כח התשובה הוא מהחסדים הנעלמים מאד, שהם בחינת שרשי תורה, בחינת סוד העבור שמשיגים הצדיקים המתחדשים בכל עת כנ"ל. על-כן ראש חדש הוא שרש התשובה כנ"ל:
ועל-כן ישראל מונין ללבנה ואמות העולם לחמה, כי חמה ולבנה הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכל גדלת תורה שבכתב אין יודעין כי אם על-ידי תורה שבעל פה, שזה בחינת אמונת חכמים, כי כל תורה שבעל פה הוא על-ידי אמונת חכמים שאנו צריכין להאמין בהחכמים שנמסרה להם התורה בעל פה ויודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות ולחדש בה ולחבר ספרים הרבה בכל עת, שכל זה הוא שלמות תורה שבכתב, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וכל כח קדשת ישראל להתגבר על היצר הרע הוא על-ידי אמונת חכמים, על-ידי בחינת תורה שבעל פה, שעל-ידי זה עקר קיום התורה. ועל-כן ישראל מונין ללבנה, שהוא בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים שמתחדשין בכל עת כמו הלבנה, כי שמש ידע מבואו, אבל ירח לא ידע מבואו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. שזה בחינת קדשת הצדיקים שמשימים עצמם בכל פעם כאינו יודע כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במשים עצמו כאינו יודע. כי הם יודעים כי לגדלתו אין חקר וכו' וכנ"ל. ומשם כל כח קדשת ישראל לשוב לה' יתברך ועל-כן הם מונין ללבנה, אבל העכו"ם רוצים רק לידע מיד הכל על-פי חכמה ושכל כפשוטו בלי אמונה בסודות התורה, על-כן מונין לחמה, שהוא בחינת תורה שבכתב, אבל באמת גם בתורה שבכתב אין יודעין כלל. מכל שכן שאין מקימין דבר ממנה כלל, כי אין שלמות לתורה שבכתב כי אם על-ידי תורה שבעל פה, שהוא בחינת אמונת חכמים, בחינת רבוי הספרים הקדושים וכנ"ל:
ועל-כן גם גדלת החמה שתתגדל לעתיד יהיה רק על-ידי גדלת הלבנה שתתגדל על-ידי שישובו ישראל לה' יתברך, כמו שכתוב, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". והקדים בכונה תחלה גדלת הלבנה שתהיה כאור החמה ואחר כך ואור החמה יהיה שבעתים וכו', כי עקר גדלת החמה הוא על-ידי גדלת הלבנה שתתמלא מפגימתה על-ידי ישראל שישובו בתשובה על-ידי רבוי הספרים הקדושים, בחינת אמונת חכמים-תורה שבעל פה, שעל-ידי זה כל שלמות התורה שבכתב וכנ"ל:
כי עקר שלמות הספרים הקדושים הוא על-ידי שמשימין עצמן כאינו יודע כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא מי שמשים עצמו כאינו יודע שזהו בחינת ירח לא ידע מבואו, שזה עקר סוד העבור ועל-ידי זה דיקא נשלם תורה שבכתב, שהוא בחינת חמה כנ"ל. ועל-ידי זה עקר התשובה, כי עקר התשובה על-ידי שמבינים שאין יודעין כלל, רק מתחזקים בכח הצדיקים שידעו מה שידעו והשיגו מה שהשיגו עד שהגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע. לא כמו הרבה שנדמה להם שיודעים חכמות ואומרים גם כן תכלית הידיעה דלא נדע. ואינם שמים אל לבם שעדין לא התחילו לידע כלל, כי רק החכמים הצדיקים הגדולים הגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע. וגם הם השיגו בכל פעם התכלית הזה דלא נדע יותר ויותר וכו', כמו שמבאר אצלנו כמה שיחות נוראות בזה, אבל אנחנו אין יודעין כלל כפשוטו רק אנו מחיבים לקים את כל דברי התורה הזאת ולהאמין בחכמים אמתיים ובספריהם הקדושים שהם מחזקים אותנו בכל מרירת הגלות של כל אחד ואחד וכו' שיש תקוה תמיד, כי חסדי ה' לא תמו ולא כלו רחמיו לעולם והחסדים מתחדשים בכל יום בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך וכו' וכנ"ל. ועל-כן ישראל מונין ללבנה, כי הלבנה, שהוא הירח, לא ידע מבואו, כי עקר תקון התשובה הוא על-ידי לא ידע כנ"ל:
וזה שמברכין החדש בשבת שלפניו, כי שבת קביעא וקימא. וכל קדשת ראש חדש שבו תלויים כל המועדים שנמסר לישראל להחכמים לקדש החדש לפי דעתם כנ"ל, כל זה מקבלים רק מבחינת קדשת שבת שקביעא וקימא, שהוא בחינת משה, שהוא כלל התורה שבכתב ובעל פה, כי כל תורה שבעל פה, שהם כל הספרים הקדושים שמגלים עצות לעבודת ה' יתברך כנ"ל, כלם כלולים בתורה שבכתב, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא. וזה בחינת קדשת שבת שקביעא וקימא, בחינת משה, שהוא בחינת הצדיק הגדול שכבר זכה לקדשת שבת בשלמות שמשם כל הקדשות וכל העצות הגלויות והנעלמות שבכל ספרי התורה הקדושה. ועל-כן מברכין החדש מקדם בשבת, כי כל קדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור, שהוא בחינת רבוי הספרים, על-ידי אמונת חכמים וכו' כנ"ל, נמשך משבת שקדשתה קביעא וקימא וכנ"ל:
ראשי פרקים להלכה הנ"ל על-פי התורה חדי רבי שמעון הנ"ל, ובו הלכות יום טוב:
וזה בחינת אכל נפש שמתר ביום טוב ואסור בשבת:
כי הברורים של כל ימי החל, שהם בחינת ל"ט מלאכות, הם לברר המאכל מהעשנים סרוחים שנמשכו על-ידי פגם האכילה של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שפגם אז באמונת חכמים, שלא האמין בעצמו ולא הוציא הנהגות ישרות מלמוד המצוה שצוהו ה' יתברך וכו' עד שהטעהו הנחש בנכלי ערמימיותו, עד שפגם מאד באמונת חכמים על-ידי אכילה פגומה וכו'. ואז נתערבבו כל המאכלים ונגזר, "בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם" . עד שנתהוה הפסלת הגמור שמשם העשנים סרוחים שמבלבלים המח. ובשביל זה באים כל הל"ט מלאכות לברר האכל מתוך הפסלת. ובשבת אסור שום מלאכה, כי בשבת אין ברור על-ידי שום עשיה ומלאכה גשמיות, רק הכל עולה ונתברר ממילא ועולה לשרשו על-ידי קדשת שבת. ואז היא עקר תקון העצה, כי אז נפרס סכת שלום וכו'. ועל-ידי העצה טובה ממילא נתתקן הכל, כי גם כל הפרנסה על-ידי העצה, כמו שאמרו, "ארי הוא יהיב לך עיטא למיקנא נכסין" דברים ח), ובפרט בעבודת ה', שכל תקון העצה נמשך משבת. ועקר תקון העצה מחמת שאז הוא בחינת שלמות תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה, על-ידי רבוי הספרים וכו', כי בשבת עולה המלכות עד למעלה למעלה לבחינת קדש בעצמו בבחינת ושמרתם את השבת כי קדש הוא , אבל ביום טוב הוא רק בחינת מקרא קדש שקורין את הקדש, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל לענין ההפרש שבין שבת ליום טוב וכו'. כי מלכות היא בחינת תורה שבעל פה, כמו שכתוב, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה', ובשבת עולה בחינת תורה שבעל פה עד הקדש שהוא חכמה שנקרא קדש וכו', כמו שכתוב שם ומשלמת את בחינת תורה שבכתב, כי אז תכלית היחוד בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכשנשלם תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה על-ידי רבוי הספרים שנתרבין על-ידי חדושי תורה שנתחדשין שעקרם בשבת כידוע, אז נמתקין כל הדינים ואז עקר שלמות העצה שנעשה על-ידי המתקת הדינים, כמו שמבאר במקום אחר ):
אבל ביום טוב הוא 'מקרא קדש'. שקורין בחינת תורה שבכתב ממקומה שתרד לבחינת תורה שבעל פה, על-כן יש אז עדין איזה ברור, על-כן צריכין מלאכת אכל נפש לברר מהפסלת הנ"ל:
כי יש ספרים קדושים מחדושי תורה שהם בחינת שבת שאז תכלית היחוד בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הינו שתורה שבעל פה, שהוא מה שמחדשין החכמים הגדולים האמתיים הוא עולה עד שרש התורה שבכתב שנתנה מפיו יתברך ונכללת שם בתכלית היחוד, הינו שהחדושים שמחדשים ומבארים ומפרשים את פסוקי התורה שבכתב הם כלולים ונעוצים ומחברים יחד בתכלית האחדות עם דבורי הפסוקים, כי הם מחדשים דבר דבור על אפניו, שחדושיהם כלולים בתכלית האחדות בתוך פסוקי התורה וכו'. בבחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז, וכמו שפרש רש"י שם. אבל יש חדושי תורה שבעל פה שהם גם כן קדושים ואמתיים, אבל קשה לכונם היטב בתוך דבורי התורה רק ברמז ובדרך אסמכתא וכו'. וזהו בחינת קדשת יום טוב, שהקדש בחינת שרש התורה שבכתב צריך להוריד את עצמו ממקומו ולהשתלשל ולהתלבש כדי שיוכל להתחבר עם החדושי תורה שבעל פה אלו. וזהו בחינת יום טוב בחינת מקרא קדש כנ"ל. ומחדושי תורה כאלו אין יכולין לתקן העצה בתכלית השלמות. ואז יש עדין איזה ברור מפסלת הנ"ל ואז יש עדין איזה מלאכות שהם מלאכת אכל נפש שסמוכים להאכילה שצריכין לאפות ולבשל ביום טוב שהם גמר תקון המאכל כדי לברר המאכל מבחינת פסלת הנ"ל שמשם פגם העצה, כי אז צריכים עדין ברורים בשביל תקון העצה וכנ"ל:
ראשי פרקים מהלכה הנ"ל ובו ענין חנכה:
וזה בחינת תקף הנס של חנכה שאז תקנו לנו להדליק נר חנכה למטה מעשרה טפחים, שמבאר בכונות שממשיכין כלל הארת השלשה יחודים למטה מאד וכו'. להאיר להמלכות עצם ההארות הנ"ל במקומה אף-על-פי שאין לה עליה אז וכו'. הינו שבעצם רחמי ה' יתברך שראה שמלכות דסטרא אחרא מתגבר מאד מאד שרצו מלכות הרשעה להשכיח תורתו לגמרי. וצפה שאחר כך יתארך הגלות הזה ביותר, על-כן חמל עלינו ועשה לנו נסים נפלאים בימי חנכה הקדושים והוסיף נס על נס שדלק מעט שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים עד שתקנו על זה מצות הדלקת נר חנכה. שהוא שבכח הצדיקים הגדולים הנוראים נזכה להמשיך אור התורה בחינת נר מצוה ותורה אור גם למטה למטה, שיתרבו ספרים קדושים כאלה בעולם בחכמה עמקה כזאת שיאירו פני תבל עד שיוכלו להאיר גם למטה למטה בתקף העשיה. וגם שם יתיחדו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה בשלמות נפלא באחדות גמור, עד שתהיה גם שם נשלמת תורה שבכתב על-ידי רבוי הספרים של תורה שבעל פה, עד שתכלל התורה באבן שתיה קדשי קדשים, שעל-ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם שעל-ידי זה תהיה נשלמת העצה שאפלו הנמוכים והירודים מאד מאד יוכלו למצא עצה לנפשם למלט נפשם מני שחת לאור באור החיים:
ועל-כן היה השמן חתום בחותמו של כהן גדול, כי הכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום-כפור לבחינת קדשי קדשים ששם שלמות התורה, כי שם עמדו לוחות האבן ומשם כל ההמתקה הנ"ל, כמו שמבאר שם:
כי המנורה הטהורה שבבית-המקדש כל הארתה היה משם מלוחות העדות שבבית קדשי קדשים, כמו שכתוב, "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אותו אהרן ובניו וכו'", הינו כנ"ל, כי נרות המנורה, כל הארתם מבחינת שלמות התורה שהיה בבית קדשי קדשים וכנ"ל, אבל כל זה לא זכינו רק בבית-המקדש ובמשכן, אבל עתה בתקף הגלות חמל ה' יתברך עלינו ותקן לנו להדליק נר חנכה להמשיך הארה זאת בחינת שלמות התורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה גם למטה למטה להאיר לכל הירודים שהם בתקף העשיה, להאיר בהם גם כן עצות עמקות מאד על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנעשו מחדושי תורה כאלו שמשלימין תורה שבכתב בשלמות כזה עד שנמתקין כל הדינים עד שמאירה עצות עמקות גם למטה מי"ט וכו'. כי חנכה בחינת תקון הנצח, ששם עקר מקום העצה שהיא בחינת רגלין, כמו שמבאר במקום אחר:
וזה בחינת שלחן בצפון ומנורה בדרום שהיה השלחן עם לחם הפנים כנגד המנורה, כמו שכתוב, "ואת המנורה נכח השלחן". כי הא בהא תליא, שעל-ידי קדשת המנורה ונרותיה שהיו מאירים על-ידי שלמות התורה בבחינת לוחות האבן וכו' כנ"ל שבשביל זה נצטוה באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אותו אהרן וכו'. שרמז לו שאור נרות המנורה נמשכין מלוחות העדות שבבית קדשי קדשים וכנ"ל, על-ידי זה הוא בחינת קדשת השלחן שהיה עליו לחם הפנים משבת לשבת, שהוא בשביל להמשיך על ישראל קדשת האכילה לטהר המאכלים מפגם העשנים הנ"ל, שהם פוגמין את העצה וכנ"ל, שעקר התקון על-ידי אכילת שבת, שהוא בחינת לחם הפנים שהיה על השלחן. ועל-כן היה השלחן והמנורה סמוכים זה כנגד זה, כי הם תלויים זה בזה, כי קדשת המאכלים לברר מעשנים הנ"ל הוא על-ידי רבוי הספרים וכו'. שהם בחינת אור המנורה, שעל-ידי זה הוא תקון שלמות העצה וכנ"ל:
וזה בחינת הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל בענין הדלקת נר חנכה, שבית שמאי אומרים, פוחת והולך. ובית הלל אומרים, מוסיף והולך וכו', כי מובן מדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שעקר קדשת חנכה נמשך מהעבודה של ראש השנה ויום-כפור, כמו שמבאר בסימן ז' בלקוטי תנינא) ומובא לעיל שכפי הסלח נא שפועלין ביום-כפור, כן זוכין לקדשת חנכה. וזה ידוע שלפעל בקשת סלח נא ביום הכפורים כראוי העקר הוא על-ידי קדשת ראש השנה שאז ההתחלה. וביום-כפור הגמר והחתימה וכו' ועקר קדשת ראש השנה ויום-כפור על-פי התורה הזאת הוא שצריכין להמשיך אמונת חכמים על-ידי רבוי הספרים שזוכין על-ידי התשובה וכו'. עד שתשלם התורה בבחינת לוחות אבן, בחינת אבן שתיה קדשי קדשים, שזהו בחינת כניסת הכהן הגדול ביום-כפור לפני ולפנים לאבן שתיה וכו'. בשביל לכפר עונות ישראל על-ידי הקטרת סמים דקה מן הדקה. ועל-ידי ההזאות של הפר והשעיר וכו' ומשם ממשיכין קדשת חנכה וכו'. והעקר הוא שנזכה על-ידי כל התקונים של ראש השנה ויום-כפור הנ"ל לעצה שלמה וכנ"ל. וזה נמשך בסכות בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכו', כמו שמבאר במקום אחר ומובא לעיל ). וזה עקר קדשת חנכה עתה שאנו צריכין להמשיך עלינו על -ידי הדלקת נר חנכה הקדוש קדשת כל הספרים הקדושים שהם משלימין את התורה וכו', שזה בחינת קדשת יום-כפור כנ"ל, שעל-ידי זה יהיו נמתקין כל הדינים שבעולם וכו' עד שנזכה כל אחד ואחד לעצה שלמה בכל מקום שהוא בגשמיות ורוחניות באפן שיוכל למלט נפשו, כי על-ידי תקף הנס של חנכה בגדל כח הצדיקים הגדולים המשיכו לנו אור כזה עד שאנו יכולים להמשיך קדשת כל היחודים הכלולים בהדלקת נר דקדשה, שהוא בחינת נרות המנורה, נר שבת ויום טוב וכו', להמשיכם עד למטה מטה בתקף העשיה למטה מעשרה טפחים בימי החל ממש, שאז אין שום עליה לבחינת מלכות וכו', כמובן כל זה בכונות חנכה ומובא בדברינו. וכל זה זוכין כפי התשובה על פגם אמונת חכמים ביום-כפור וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר בחינת חנכה הוא לזכות לתקון העצה בשלמות, שזה העקר כנ"ל. ועל-כן הם שמונה ימי חנכה, שהם בחינת שמונה תקונין מחכמה בינה דעת עד נצח והוד. כי נצח והוד הם בחינת רגלין, בחינת עצות, כמו שמובא במקום אחר ), כי שם עקר העצה. וזה עקר התקון שיהיה נמשכין עצות טובות שלמות למטה בתקף העשיה בבחינת רגלין ששם אחיזת הקלפות להציל ולהעלות הנשמות והניצוצות שנפלו לשם להצילם מכל מיני קלפות הרבים והעצומים מאד שנתאחזו בהם בעונותיהם, ה' יתברך ירחם. שזהו בחינת עבודת הצדיקים הגדולים שעוסקין ביגיעות גדולות להחזיר בתשובה הגרועים והרחוקים מאד על-ידי עצותיהם העמקות מאד:
וזה בחינת הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל הנ"ל, כי בית שמאי סברי, פוחת והולך כפרי החג שהביאו בסכות שהיו פוחתין והולכין, כי זה ידוע בדברי רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה קפדן ועל-כן רחק את הגרים שבאו להתגיר שלא כדין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת שבת, אבל הלל שהיה ענו מאד, קרב אותם גם כן, כי שמאי היה צדיק גדול, אבל היה הולך בבחינת מדת הדין ואמר שאינו ראוי לקרב את הגרועים ביותר, על-כן בית שמאי שהיו תלמידיו הולכין בדרכו וסוברים שביום ראשון צריכין להדליק כל השמונה נרות, להמשיך כלל כל התקונים, כי סוברין שאי אפשר להאיר אור התורה, אור האמת בעולם, להחזיר נפשות בתשובה כי אם כשמאירין בהם האמת בשלמות עד שיבואו להתגיר ולשוב בתשובה בכל לבם ולקבל עליהם את כל דברי התורה עם כל הדקדוקים בשלמות. וזה בחינת הצדיקים שאינם עוסקים בלמוד תוכחתם הקדוש כי אם עם זקנים וצדיקים קדושים שמאירים בהם אור התגלות תורתם הקדושה כדי להעלותם במעלה יתרה ולזככם מאד, אבל עם הרחוקים אינם יכולים לעסק מעצם קדשתם. ועל-כן בית שמאי סברי פוחת והולך, שצריכין להתחיל תחלה מהדלקת כל השמונה נרות להאיר בנפשות ישראל כל הארת התקונים בשלמות. ואז דיקא יוכלו לקרבם, על-כן באמת אינם מקרבים כי אם ההגונים לזה ומאירים בהם כל תורתם, אבל הגרועים והרחוקים הם מרחקים מעצם קדשתם, רק שסוברים שאחר כך יוכלו לקרב אותם גם כן, שזהו בחינת פוחת והולך שאחר שכבר האירו כל השמונה תקונים שזהו בחינת הדלקת כל השמונה נרות ביום ראשון לדעתם. אחר כך צריכים לפחות האור להדליק ביום שני רק שבעה ואחר כך ששה וכו' כדי למעט האור בכל פעם באפן שיוכלו לקרב אחר כך גם הרחוקים. כי מגדל התקון שהמשיכו ביום אחד שהאירו כל התקונים בתלמידיהם הקדושים עד שנעשו צדיקים גמורים, על -ידי זה יוכלו אחר כך לקרב גם הרחוקים הקטנים במעלה. ואחר כך הרחוקים יותר, שזהו בחינת פוחת והולך. ועל-כן למדו מפרי החג שהיה פוחתין והולכין, כי ידוע בדברי רבותינו זכרונם לברכה שבסכות היה מקריבין שבעים פרים כנגד שבעים אמות, אך לכאורה אינו מובן דבריהם הקדושים, כי איתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהיה מביאין השבעים פרים בשביל שיתקימו השבעים אמות, אבל איתא בדבריהם שהם מתמעטין והולכין כפרי החג. ונראה לכאורה שהדברים סותרין שמביאין השבעים פרים בשביל לכלותם? אך שניהם אמת, כי עקר מה שאנו חפצים בקיומם ומביאין השבעים פרים בשבילם הוא כדי לברר הטוב מהם ולגיר מהם גרים עד שיתקים, "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו'". אבל הרע הגמור שבהם שאי אפשר לבררו, צריכין לכלותו. וזהו בעצמו על-ידי שיבררו הטוב מהם, שעל-ידי זה יפל ויכלה הרע, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה ). וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר "רבה בר בר חנה", ושמע מלכותא וקטלה בסימן יב לקוטי חלק א). ועל-כן בסכות שבא אחר כך אחר יום-כפור שנתתקנו כל התקונים הנ"ל, אז מביאין השבעים פרים ואז פוחת והולך שמביאין ביום ראשון שלשה עשר פרים ומגלין אלקותו ביותר על-ידי רבוי הקרבנות עד ששומע הטוב שבהם ומתקרב. וכן פוחת בכל יום כדי לברר בכל פעם הרחוקים יותר. וכל מה שמקרבין ומבררין הטוב מהם הם כלין והולכין וכנ"ל עד שאחר כך בשמיני עצרת מתועדין ישראל לבדם עם ה' יתברך, כי אז עקר גמר התקון של ראש השנה ויום-כפור וסכות וכו' וכמו שמבאר במקום אחר). וסברי בית שמאי, שכמו כן צריכין בהדלקת נר חנכה להמשיך בתחלה שלמות כל השמונה תקונים בשביל לקרב ההגונים וכו'. ואחר כך פוחת והולך כנ"ל:
אבל בית הלל שהיו מתלמידי הלל, שהיה ענו מאד, סוברים להפך, שצריכין להתחיל ממטה למעלה, להדליק תחלה נר אחד ואחר כך להיות מוסף והולך. כי אם חס ושלום, לא יתרצו הצדיקים לקרב כי אם ההגונים השלמים שראויים להאיר בהם כל התקונים כמעט אבדה חס ושלום, פלטת ישראל, בפרט שהסתכלו ברוח קדשם על הדורות האחרונים האלה, על -כן הם אומרים להפך שצריכין להתחיל ממטה למעלה מכל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל, כי יודעים שזה עקר גדלתו של ה' יתברך לקרב המרחקים ביותר, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה ). על-כן עוסקים העקר להמשיך תקון כזה עד שיוכלו להתחיל מעט מעט להמשיך ביום אחד תקון אחד ולקרב נפשות הרחוקים מאד על-ידי איזה תקון אחד שמאירין בו, אף-על-פי שעדין הוא מקלקל הרבה רק שהאירו בו איזה תקון אחד. ועל-ידי כן שמקרבין על-ידי זה נפשות רחוקים כאלו, על-ידי זה הם מוסיפין והולכין בכל יום ובכל פעם לקרב אלו הנפשות עם עוד נפשות רבות יותר, עד שביום השמיני ממשיכין כל התקונים שכלולים בהם כל התליסר תקונא דיקנא, שהם כלל הרחמים והחסדים, שהם בחינת כלל השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם כלל הספרים הקדושים וכו', שעל-ידי זה מתקרבין הכל לה' יתברך, כי מעלין בקדש ולא מורידין, שצריכין להתחיל ממטה למעלה בבחינת מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, שזהו בחינת תקונא דיקנא, שהם כלל כונת חנכה. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר ), כי הם למדו מהשמונה הזאות של הכהן הגדול ביום-כפור לפני הכפרת אשר על הארון ששם עמדו לוחות העדות שהיה מתחיל ההזאות מאחת דיקא, כמו שאומרים, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו'. כי צריכין להתחיל ממטה למעלה, כי אין ראיה מפרי החג שהיה בשביל השבעים עכו"ם שהטוב שבהם כבוש מאד ברע גמור וכו', כי לא זכו להיות בחלקו יתברך, רק הטוב שבהם שהם ניצוצי נפשות ישראל, צריכים לבררם ואי אפשר לבררם כי אם על -ידי בחינת פוחת והולך, לברר הטוב והם יהיו כלים והולכים וכו'. אבל ישראל עם הנבחר עם קדוש, כלם קדושים, רק שנאחז בהם הרע של העכו"ם בבחינת ויתערבו בגוים וכו', על-כן כל נקדה ונקדה טובה שנמצא בכל אחד מישראל אפלו בהגרוע שבגרועים יקר מאד מאד, כי נמשך ממקום עליון ונורא מאד. ובגדל כח הצדיקים יכולין להגביה אותם ולהאיר אור התורה על ידם דיקא על-ידי שמעלין טוב כזה שהיה במקום שהיה, כמובן כל זה בדבריו זכרונו לברכה ). על-כן צריכין להיות מוסיף והולך, בחינת מעלין בקדש וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה וכו'. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר, "ברוך ה' יום יום וכו'". כי שמאי היה מחמיר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והיה קפדן גדול שלתקף קדשתו רצה רק שכלם יהיו קדושים. ואם לא היה קדוש כרצונו לא היה יכל לסבלו. ועל-כן גם בענין האכילה היה מחמיר מאד ולא רצה לאכל כי אם לכבוד שבת קדש ממש, שכשמצא בהמה נאה היה מזמינה תכף לשבת ולא אכל ממנה עד שמצא אחרת נאה הימנה ואז אמר, זו לכבוד שבת. ואז דיקא אכל את הראשונה שכבר נתקדשה בקדשת שבת. על-ידי שהזמינה לשבת. וכן נהג תמיד. ואף-על-פי שזה בודאי מדה טובה וקדושה מאד שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, אף-על-פי-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים וכו'. הינו על-פי הנ"ל. כי שמאי היה מחמיר ולגדל קדשתו רצה רק להעלות הכל אל הקדשה, שכלל הקדשה הוא שבת, שמחמת זה לא רצה לקרב גרים הרחוקים שלא באו להתקרב כראוי מחמת שלא היה טובים בעיניו כרצונו הטוב. וכן בענין אכילתו לא רצה לאכל כי אם כשיזמין המאכל לשבת, אבל הלל מדה אחרת היתה בו וכו':
והענין על-פי הנ"ל, כי עקר הוא תקון העצה, כי כל התורה נקראת עצה, בחינת לי עצה ותושיה, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, כי צריך כל אדם לחשב הרבה עצות בנפשו למלט נפשו מני שחת, שעל זה צעק דוד, "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'". ועקר תקון העצה הוא על-ידי קדשת שבת. והעקר על-ידי אכילת שבת שהוא כלו קדש, כי כל פגם העצה נמשך מחטא האכילה של אדם הראשון כנ"ל, שעל-ידי זה נתאחזו העשנים סרוחים בהאכילה שמבלבלים העצה כנ"ל. וכל התקון על-ידי אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים ומשלימין את התורה וכו', שעל -ידי זה זוכין לשלמות העצה וכו' כנ"ל. ועקר תקון זה הוא בשבת שאז עקר כלליות תורה שבעל פה עם תורה שבכתב כנ"ל, כי אז האכילה כלו קדש ואין כח בהעשנים סרוחים לבלבל העצה וכנ"ל. אבל לקדשת שבת בשלמות אין מי שיזכה כי אם גדולי הצדיקים ואנחנו צריכין לקבל קדשת שבת מהם, כי הצדיקים הגדולים ממשיכין קדשת שבת על ימי החל כידוע. וכמו שממשיכין קדשת שבת על ימי החל, כמו כן הם ממשיכין קדשת שבת על הקטנים במעלה, שהם בבחינת חל נגד הצדיקים ואינם יכולים לזכות בעצמם לקדשת שבת כראוי אף-על-פי-כן הצדיקים מרחמים עליהם וממשיכים עליהם קדשת שבת ובשביל זה נוסעים לצדיקים על שבת כדי להמשיך מהם קדשת שבת. ועל-כן נוהגים שיושבים על שלחנם. כי שלחן שלהם קדש. כי עקר קדשת שבת הוא האכילה כנ"ל. ועל-ידי שיושבים על השלחן שלהם בפרט בשבת בעצמו על-ידי זה הם מבררין העצה מהעשנים הנ"ל. שעל-ידי זה זוכין לעצה שלמה שזה עקר התקון כנ"ל. ועל-כן שמאי שהיה קפדן וכנ"ל לא היה רוצה לאכל כי אם כשהמאכל נתקדש בקדשת שבת על-ידי שהזמינה לשבת. אבל בלא זה לא רצה להעלות המאכל של חל לקדשת שבת שזהו בעצמו מה שלא רצה לקרב גרים הרחוקים שהם בבחינת חל להעלותם אל הקדשה שהוא בחינת שבת. כי לא רצה לקרב הרחוקים כי אם מי שיוכל להעלותו לקדשת שבת ממש וכנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שהיה ענו מאד והוריד והשפיל עצמו מאד לכל הרחוקים מאד מאד עד שהתגבר להמשיך קדשת שבת לכל המקום אשר הם שם. שזהו בחינת חנכה שממשיכין קדשת שבת למטה לבחינת ימי החל ממש וכנ"ל. שזהו בחינת מה שלא נהג שמאי שלא אכל כי אם כשהזמין תחלה לשבת. כי הלל אמר ברוך ה' יום יום וכו'. הינו שהיה מתגבר להמשיך קדשת שבת על המאכל אף-על-פי שלא הזמינו לשבת. וכמו כן היה מקרב רחוקים אף-על-פי שלא הכינו עצמן כראוי שיהיו ראויים לקדשם בקדשת שבת. כי הוריד והשפיל עצמו לכל הרחוקים להמשיך להם קדשת שבת וכן נהג בענין המאכלים כנ"ל כי המשכת קדשת אכילת שבת לאכילת ימי החל והמשכת קדשת שבת על הרחוקים מאד הם בחינה אחת כנ"ל. וגם על-ידי האכילה בעצמה של גדולי הצדיקים הם מבררים ניצוצות ונפשות ומקרבים רחוקים על-ידי זה כמובן במקום אחר):
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הלל שמדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים. ולכאורה קשה וכי יעלה על הדעת ששמאי לא היה מעשיו לשם שמים. הלא מדה טובה זאת בעצמה שהזמין תמיד המאכל לשבת וכו' עשה בודאי לשם שמים. אך החלוק הוא ששמאי לא היה יכל לקדש המאכל כי אם על-ידי שהזמינו ממש לשבת כנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים כל מעשיו דיקא. הינו שבכל עשיותיו הגשמיות ממש היה כלם לשם שמים שאפלו בעשיה גשמית היה יכל להוריד עצמו לעשותה לשם שמים ולקדש המאכל בקדשת שבת אף-על-פי שמתחלה לא הזמינה ממש לשבת. ועל-כן היה יכל לקרב רחוקים מאד. כי לא היה מקפיד שלא לקרבם כי אם כשיכינו עצמם כראוי לעלות לקדשת שבת רק השתדל למצא בהם איזה נקדות טובות והוריד והשפיל עצמו אליהם למקומם שהם שם והמשיך להם קדשת שבת למקומם. ועל-ידי זה קרב כל הרחוקים מאד וכנ"ל. שזהו בחינת נפלאות קדשת הדלקת נר חנכה. כי בשבת עולה המלכות בחינת תורה שבעל פה עד הקדש בעצמו. ואפלו ביום טוב שאין לה עליה זאת אבל עולה למקום שעולה. ולשם ממשיכין הקדשה בבחינת מקרא קדש כנ"ל. אבל נפלאות של נר חנכה הוא, שהוא בימי החל ממש והצדיקים בגדל כחם תקנו לנו בדרך נס נפלא להמשיך קדשת שבת קדשת כלליות התורה שהוא תקון העצה למטה מאד לבחינת ימי החל ממש שעל-ידי זה מקרבין כל הרחוקים לה' יתברך כנ"ל וזהו מדתו של הלל וכנ"ל. וזהו בחינת מה שהיה אומר הלל ברוך ה' יום יום וכו'. שלא היה ממתין עד שיעלה הרחוקים לקדשת שבת ממש. רק אמר ברוך ה' יום יום וכו'. שבכל יום ויום כשראה באחד איזה נקדה טובה בעלמא שרצה להתקרב איזה התקרבות כל שהוא קרבו מיד על-ידי עצם ענותנותו וחכמתו העמקה אף-על-פי שהוא רחוק מצד עצמו מקדשת שבת מאד אף-על-פי-כן חמל עליו והוריד אליו בחינת קדשת למקומו לעוררו לתשובה ולקרבו לה' יתברך בעצותיו הנפלאות מכל מקום שהוא בכל יום ויום וכו' וכנ"ל:
וזהו בחינת ראה ראיתי את עני עמי וכו'. שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר ה' יתברך רואה אני שתי ראיות וכו' שעתידין לחטא. ואף-על-פי-כן אני רואה את ענים ואני רוצה לגאלם. וכן מצינו בכמה מקומות שאין ה' יתברך דן את האדם אלא באשר הוא שם וגדולי הצדיקים מוסיפין לעורר רחמיו שאפלו בעת קלקולם הגדולים כמו בשעת העגל אף-על-פי-כן הם מרצין בתפלותם את ה' יתברך עד שמוחל להם ומשתדלין להחזירם למוטב. וכל זה הוא בחינת מדתו של הלל וכו' וכנ"ל:
ראשי פרקים מהלכות חנכה הנכלל בהלכות ראש חדש הנ"ל:
וזה בחינת קרבנות הנשיאים קערת כסף שלשים ומאה משקלה וכו'. שניהם מלאים סלת למנחה. לתקן המאכלים. שלשים ומאה כנגד מאה ושלשים שנה של אדם הראשון כמו שפרש רש"י שם. כי אדם הראשון פגם באכילה כנ"ל. ומשם בא פגמיו בהמאה ושלשים שנה שהוליד וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אף-על-פי שעשה אז תשובה התגרו בו מאד ובלבלו דעתו בעשנים סרוחים הנ"ל שלא היה יכל להוציא משפטי הנהגות ישרות וכו'. ועקר הקלקול ובלבול המחשבה שמתגברין הוא בענין פגם הברית. וביותר מתגברין על הרוצה לשוב וכו':
וזה בחינת תקון ידי הסמיכה:
מזרק אחד כסף שבעים שקל. בחינת שבעים אמות שכל אחד יש לה כתב ולשון מיחד בחינת תקון הכתב. כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. ריח טוב שמברר מעמקי הקלפות שהוא עקר תקון העשנים סרוחים הנ"ל. עשרה זהב כנגד עשרת הדברות כלל ספר התורה וכו'. פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בחינת אי"י שכלם חברו ספרים הרבה. שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מכירת יוסף שעל-ידי זה נחלקה מלכות בית דוד שצריכין לתקן שזה בחינת תקון העצה ולא יחצו לשתי ממלכות וכו'. ולזבח השלמים בקר שנים פרש רש"י כנגד משה ואהרן. משה כלל התורה אהרן שלמות התורה על-ידי תורה שבעל פה. יורו משפטיך ליעקב. כי הוא בחינת תלמיד משה וקרב כל ישראל אליו על-ידי וראך וכו' בחינת אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה. ועל-כן נכנס לבית קדשי קדשים וכו'. אלים חמשה וכו'. כנגד כלל התורה כמו שפרש רש"י שם. כי כל התקון על-ידי שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים וכו' כנ"ל. שמונת ימי חנכה כנגד שמונה תקונים אמונת חכמים וכו':
ועל-ידי חטא אדם הראשון שעל-ידי זה נמשכו העשנים הנ"ל נפגמו ידי הסמיכה שהוא המחלקת שנסמכין וכו' שזהו בחינת מחלקת קין והבל שמשם מחלקת קרח עם משה שמשם כל המחלקת שבעולם. כי קין הביא קרבן מהפסלת. כי למודו היה מבחינת העשנים הנ"ל. אבל הבל הביא מבכורות צאנו וכו':
הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים פוחת והולך כפרי החג שמתמעטין והולכין. ובית הלל אומרים מוסיף והולך מעלין בקדש ולא מורידין. כי בית שמאי סברי שצריכין להגיע עד התקון האחרון. ואז דיקא יכולין להאיר וכו'. וזהו כפרי החג שמתמעטין והולכין שביום ראשון של סכות שאז מאירין כל החסדים פנימים וכו' מקריבין שלשה עשר פרים ואז מכניעין כמה עכו"ם. וביום שני פוחת והולך עד יום השביעי שאז נכלין כל העכו"ם ומבררין הטוב שבהם על-ידי קדשת החסדים שנמשכו בכח ראש השנה ויום-כפור ואז ישראל מתיחדין לבדם עם ה' יתברך בשמיני עצרת שאין מקריבין כי אם פר אחד ואיל אחד בבחינת עכבו עמי יום אחד וכו':
אבל בית הלל סברי. מעלין בקדש ולא מורידין. כי שמונה ימי חנכה הם בבחינת שמונה ההזאות של הכהן הגדול ביום-כפור בקדשי קדשים שהתחיל תחלה מאחת ואחר כך אחת ואחת וכו' ומשם נמשך קדשת שמונת ימי הסכות עם שמיני עצרת כי סכות מרמז על תקון הגאלה. כי אז ממשיכין תחלה שלמות התקון ואחר כך פוחת והולך עד שמיני עצרת. אבל חנכה עקר נפלאות הנס שגם בתקף ממשלתם ואפלו בארך הגלות נתגבר בעצות טובות עמקות להתקרב אליו יתברך ממקום שנפל כל אחד. על-כן אז צריכין להתחיל מכל מה שיוכל להתחיל מאיזה נקדה טובה ותקון כל שהוא שזהו בחינת מעלין בקדש ולא מורידין. ועל-כן ביום-כפור אפלו בבית-המקדש מחמת שאז צריכין לכפר כל העונות של ישראל צריכין להתחיל מאחת ואחר כך אחת ואחת וכו' ואזלי לטעמיהו. כי שמאי קפדן ואכל כל ימיו לכבוד שבת שלסברתו אי אפשר לאכל כראוי לדחות העשנים סרוחים שמשם תקון העצה שהוא העקר כי אם על-ידי שאינו אוכל שום דבר חשוב רק מזמינו לשבת וכו'. כי עקר תקון האכילה הוא על-ידי קדשת שבת נמצא שסובר שצריכין תחלה להמשיך שלמות התקון וכו' שהוא בחינת שבת. אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים והיה אומר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. כי עכשו אם נמתין על שלמות התקון כמעט אבדה חס ושלום פלטת ישראל. רק צריכין לילך תמיד עם בחינת ברוך ה' יום יום וכו'. שכל מה שחוטפין וכו'. וזהו שכל מעשיו לשם שמים. כי מבטל עצמו לגמרי ואומר אם לא אגמר תכף חס ושלום. כי אשר תמצא ידי לעשות אעשה. ואם לא יהיה לי עולם הבא וכו'. מה לעשות כונתי לשמים. וה' הטוב יעשה ויגמר בעדי עד כאן ראשי פרקים):
וזה בחינת קרבנות הנשיאים שקורין בחנכה. כי כל הקרבנות שלהם היה לתקן פגם חטא העגל שבשביל זה נבנה המשכן לכפר על זה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועקר חטא העגל היה פגם האמונה שעקרה הוא אמונת חכמים שלא האמינו במשה שגלה להם אלקותו באותות נוראות כאלה והאיר בהם אור הדעת והשפעת הנבואה כזאת בשעת מתן תורה ואף-על-פי-כן התגרה בהם הס"מ כל כך עד שהחטיאם כל כך בעצת הערב רב. וכן הוא בכל דור שעקר פגם האמונה שהוא כלל כל התורה כלה הוא על-ידי פגם אמונת החכמים האמתיים. כי אם היה מאמינים בדברי הצדיקים החכמים באמת, היה מבטל דעתו המבלבלת, ובודאי היה מאמין כראוי, כי אף-על-פי שאינו יכול להבין דרכי ה' והשגת אלקותו היה סומך על דברי הצדיק שכבר שבר גופו בתכלית וכו'. ועל-כן באמת כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי עקר שלמות האמונה בה' הוא על -ידי שמאמינים במשה עבדו שהוא בחינת אמונת חכמים אבל הבעל דבר מתגרה בזה בכמה תחבולות והעקר על-ידי המחלקת שמרבה קטגוריא בין התלמידי חכמים כמו עכשו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואין יודעין היכן האמת על-כן מי שרוצה לחוס על נפשו צריך לשוב על-ידי זה בעצמו על-ידי ששומע עצם המחלקת שיבין מזה שרוצים להרחיקו מה' יתברך וכמו שמבאר במקום אחר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו'. עין שם בסימן ה) עד שישוב בתשובה על-ידי זה דיקא על פגם אמונת חכמים עד שיחזרו ויחשבו אצלו כל הספרים הקדושים וכו' כמו שמבאר בהתורה הנ"ל:
וזה בחינת קרבנות הנשיאים שהם בחינת תקון אמונת חכמים שבזה תלוי תקון כל הבחינות המבארין בתורה חדי רבי שמעון הנ"ל). וזה קערת כסף, ופרש רש"י שמרמז על שנותיו של אדם הראשון שהיה תשע מאות ושלשים. שלשים ומאה משקלה בחינת המאה ושלשים שנה וכו'. כי אדם הראשון פגם באמונת חכמים כי לא האמין בעצמו שזהו גם כן פגם אמונת חכמים כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וכמבאר מזה במקום אחר באריכות). כי אדם הראשון היה כלול מכל נשמות הצדיקים שכלם יצאו ממנו. וכשעבר על הצווי שצוהו ה' יתברך כפי מה שהיה מבין אמתת הפרוש של המצוה הזאת ונטה אחר עצת הנחש בעצת אשתו מזה נמשך פגם אמונת חכמים שהיו כלולים בו כל הדורות ומזה נתהוה פגם מחלקת קין והבל שהוא בחינת כל המחלקת על הצדיקים שבכל הדורות כי ממחלקת קין על הבל נמשך מחלקת קרח על משה כמובא שזה בחינת כלל המחלקת שעל הצדיק האמת שבכל דור. כי בכל מחלקת יש בו ניצוצי מחלקת קרח דתן ואבירם כמובא. ועל-כן מחמת שפגם אדם הראשון באמונת חכמים שזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע על-ידי זה נפגמה האכילה ונגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שמשם נמשך פסלת המאכל עד שנעשה פסלת גמור שהוא הענש של המלעיג על דברי חכמים שנדון בצואה רותחת שמשם באים העשנים סרוחים ומבלבלים את המח. וכל זה נמשך מהפסלת שנאחז בכל המאכלים על-ידי חטא אדם הראשון כנ"ל. ועל-כן הביאו קערת כסף שלשים ומאה משקלה ומזרק אחד כסף שניהם מלאים סלת למנחה. סלת למנחה זה בחינת תקון המאכלים שעקרה הלחם. ועל-ידי סלת למנחה תקנו פגם המאכלים. ועל-כן מרמז בקערת כסף שנותיו של אדם הראשון לתקן פגמו. וכן שלשים ומאה משקלה כנגד המאה ושלשים שנה שהוליד וכו'. כי כל זה נמשך מפגם העשנים סרוחים שנמשכו על-ידי פגם אמונת חכמים שהם מבלבלים המח ואינו יכול להוציא משפטי הנהגות ישרות וכו'. ועקר העצה ומשפטי הנהגות ישרות צריכין בענין זה שהיא שמירת הברית שצריכין לשמר את המחשבה מאד מאד. ועל-ידי העשנים סרוחים לא היה יכל להוציא עצמו מזה אף -על-פי שעשה אז תשובה גדולה ופרש מאשתו. אבל מאנס המקרות לא נצול כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והכל על-ידי העשנים סרוחים הנ"ל. וזה בחינת שלשים ומאה משקלה. משקלה בחינת המתקלא כי עקר המתקלא הוא בתאוה זאת כמו שמבאר במקום אחר). ובודאי אדם הראשון באלו המאה ושלשים שנה התגבר מאד לברר מחשבתו מהרהורים אלו. אבל אף-על-פי-כן לא נצול ממקרות מחמת העשנים סרוחים הנ"ל כנ"ל. ועל-כן הביאו קערת כסף שהוא כנגד שנותיו של אדם הראשון וכו' לתקן כל זה. ובזה המשיכו תקון לפגם המנהיגים של שקר שלמודם מאלו המותרות שנסמכין לרבי שלא כדין שזהו בחינת חטא קין שהתגבר על הבל בחנם והרגו שמשם כל המחלקת של עכשו כנ"ל:
גם קערת גימטריא תש"ע בחינת מעיו עש"ת שן. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י זה תורת כהנים שהוא נתון באמצע החמשה חמשים כמעים הללו וכו'. כי תורת כהנים מדבר מקרבנות שהם תקון המאכלים שנפגמו על-ידי חטא אדם הראשון. כי צריכין לאכל בבחינת אכילת הקרבנות שיהיה השלחן מכפר כמזבח. ועל-כן נרמז תורת כהנים בפסוק מעיו עש"ת שן. בחינת תקון המעשים שהם כלי בשול האכילה לבררה מהמותרות. וזה בחינת קערת כסף סלת שהוא תקון המאכלים מעשנים סרוחים כנ"ל כי בהקערה אוכלין המאכלים. ועל-כן קער"ת בגימטריא עש"ת בחינת מעיו עשת שן בחינת קרבנות תקון המאכלים כנ"ל:
גם קערת אותיות עקרת כמובא במדרש רבה בחינת אמונה שנקראת עקרת הבית כידוע שזהו בחינת מי כה' אלקינו המגביה לשבת המשפילי לראות וכו'. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון מושיבי עקרת הבית וכו' שבעצם גבהו שהוא יתברך מגביהי לשבת הוא משפיל לראות להקים הדל והאביון מעפר ומאשפות ממש שהם העשנים סרוחים וה' יתברך ברחמיו משגיח על אלו הדלים והאביונים מהדעת שנפלו לעפר ולאשפות ממש והעשנים סרוחים מסבבים ומעקמים דעתם מאד. וכשהם חסים על עצמם וצועקים לה' יתברך. אזי הוא יתברך מרחם עליהם ושולח עליהם מים טהורים הנ"ל ומקימם מעפר ומאשפות סרוחים האלו. כי אלו המים טהורים שהם הספרים קדושים מטהרים מכל הגלולים בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם וכו'. וזהו להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו שמזכה אותם שיהיו נכללים עם כל הנפשות שנכללין בהצדיק האמת בפרט בראש השנה שעל-ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח וכו' כמו שמבאר שם. וזהו עם נדיבי עמו. שהם הצדיקים והחכמים אמתיים שזכו עתה לשוב ולהאמין בהם. וזהו מושיבי עקרת הבית בחינת אמונה כנ"ל. וזהו אם הבנים שמחה. כי על-ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח בחינת חדי רבי שמעון כמו שמבאר שם עין שם:
מזרק אחד כסף פרש רש"י כנגד נח. שבעים שקל כנגד שבעים אמות שיצאו ממנו. שבעים אמות כל אחת יש לה כתב ולשון. וישראל נבחרו מהם בכתב ולשון הקדש. שבשביל זה נצטוה נח בבנין התבה להצילו בזכות משה שיצא ממנו שיתן את התורה לישראל בבחינת בשגם הוא בשר והיה ימיו מאה ועשרים שנה דא משה כמובא. וכל זה מרמז על תקון ידי הכתיבה שהוא כתב ישראל שנתתקן על-ידי אלו הקרבנות שתקנו פגם אמונת חכמים כנ"ל. שעל-ידי זה נכנע הכתב של כל השבעים אמות ונתעלה הכתב של ישראל שזהו בחינת שבעים שקל הנ"ל:
כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. זה בחינת עקר שלמות התקון שזוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים שעל-ידי זה נכללין באבן שתיה קדשי קדשים ששם עמדו לוחות האבן שנכתבו עליהם העשרת הדברות שזהו בחינת כף אחת עשרה זהב כמו שפרש רש"י שם שהוא כנגד עשרת הדברות שנתנו מידו של הקדוש ברוך הוא. וזהו מלאה קטרת. כי עקר הכלליות והכניסה לבית קדשי קדשים ביום-כפור הוא על-ידי הקטרת שמברר הטוב מעמקי עמקי הקלפות כידוע. כי קטרת ריח טוב מאד שמתקן ומברר המחשבה מהעשנים סרוחים שהם הבלבולים והמחשבות והרהורים רעים המסבבים את המח שהם סרחון ממש. וכל התקון על-ידי קטרת שהוא ריח נפלא דקדשה גבה מאד שמברר משם. ובשביל זה הביא כל אחד מהנשיאים קטרת אף-על-פי שהוא שלא כדין כי היה לצרך שעה לתקן סרחון הרע של חטא העגל שהוא פגם אמונת חכמים שהמירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין לך משקץ כמו שור בשעת האכילה. מרמז שפגמו על-ידי זה באכילה מאד. כי גרמו שיעלו עשנים סרוחים המבלבלים מאד ועל-ידי הקטרת תקנו זאת כנ"ל:
פר אחד בן בקר כנגד אברהם כמו שפרש רש"י שם. זה בחינת קדשת ארץ-ישראל שצריכין להמשיך גם בחוץ-לארץ ולהציל מגרוש וכו'. כמו שמבאר שם). כי אברהם הוא הראשון שמצא קדשת ארץ-ישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן מרמז בפר בן בקר שהוא בחינת ואל הבקר רץ אברהם. כי איתא שכשרץ ורדף אחר הבן בקר בשביל הכנסת האורחים אז ברח אל מערת המכפלה ועל-ידי זה מצא אברהם את קדשת מערת המכפלה. ומערת המכפלה ששם נקברו האבות והאמהות זה עקר הנחלה שקנה אברהם בארץ-ישראל תחלה והיא תחלת ירשתו את ארץ-ישראל. כי העקר שימשיך קדשת ארץ-ישראל עד שיזכה להקבר שם. ועל-כן רמזו בפר בן בקר קדשת ארץ-ישראל שהמשיך אברהם אבינו כנ"ל:
איל אחד כנגד יצחק שנעקד וכו'. זה בחינת התקון להמשיך סוד העבור למלאות פגימת הלבנה שהוא בחינת מארת חסר וכו'. שמשם יניקת עשו שעל-ידי זה ותכהן עיניו של יצחק כמובא. והתקון על-ידי שהקדים ה' יתברך רפואה שנעקד על גבי המזבח והקריב תחתיו איל שהיה נאחז בסבך בקרניו שמשם כל ההמתקות הדינים של ראש השנה על -ידי השופר של איל. כי בראש השנה עקר תקון פגימת הלבנה כנ"ל באות מ). נמצא שהאיל שהקריבו שהוא כנגד יצחק זה בחינת תקון פגימת הלבנה שזהו בחינת סוד העבור וכנ"ל:
כבש אחד וכו' כנגד יעקב ויעקב עקר כל התקונים הנ"ל שהם לתקן חטא אדם הראשון. כי יעקב היתה מטתו שלמה. וברר בשלמות מעשנים הנ"ל. וזכה להעמיד שנים עשר שבטים שהם בחינת שנים עשר האבנים שנכללו באבן אחת שהוא בחינת האבן שתיה לוחות האבן המובא שם בתורה הנ"ל). שזהו עקר התקון בחינת שלמות העצה. וזהו בחינת שעיר עזים אחד לחטאת לתקן מכירת יוסף כי חלקת העצה זה בחינת חלקת מלכות בית דוד כמובן שם) שמביא פסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד. וכמובא בזה בדברינו במקום אחר). וחלקת מלכות בית דוד על-ידי ירבעם נמשך מפגם מכירת יוסף כמובא. על-כן השעיר עזים לחטאת שמכפר על מכירת יוסף זה בחינת תקון שלמות העצה וכנ"ל:
ולזבח השלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמו שפרש רש"י משה ואהרן הם כלל התורה שבכתב ובעל פה שהם כלל הספרים הקדושים שהם עקר התקון. כי משה רבנו נתן את התורה בכתב ומסרה בעל פה לתלמידיו שהראשון הוא אהרן. רק שיהושע זכה שאחר שמת אהרן מסר משה כל התורה ליהושע. וכמו שמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בסדר המשנה שאהרן היה המקבל הראשון כמו שאמרו שם נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' ערובין נד,) ועל-כן כתיב באהרן ובניו יורו משפטיך ליעקב וכו'. כי אהרן קרב כל ישראל למשה על-ידי שיצא לקראתו וכו'. ועל-כן באמת זכה למה שזכה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והוא ההפך מהמתקנאים בהצדיק האמת וחלקו עליו על-ידי קנאתם בו. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל-כן הקריבו שלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שהם כלל ספרי התורה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל:
וזהו אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. ופרש רש"י כנגד כלל התורה שהם תורה נביאים כתובים וחמשה חמשי תורה ועשרת הדברות וכהנים ולויים וישראלים. הינו בחינת כלל ספרי התורה שנמשכין על-ידי בחינת משה ואהרן שעל-ידי זה עקר תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה נמשכו כל התקונים הנ"ל שהם תקון ידי הסמיכה להנצל ממחלקת שבא על-ידי שנסמך מי שאינו הגון וכו'. ולתקן ידי הכתיבה ולהמשיך קדשת ארץ-ישראל להנצל מגרוש וכו'. ולהמשיך סוד העבור ולזכות לעצה שלמה שכל זה תקנו על-ידי הקרבנות הנ"ל כנ"ל:
וזה בחינת כל המלחמות והמחלקת שהיה ליעקב אבינו שבתחלה היה עליו מחלקת עשו ולבן. ואחר כך כשנצל מהם ובקש לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק וישב יעקב וכו':
כי יעקב הוא בחינת כלליות התורה בבחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כי דרך התורה הנ"ל התחיל מאברהם אבינו שהוא גלה אלקותו בעולם והתחיל להמשיך דרך התורה בעולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה. ואחר כך מסרה ליצחק ויצחק ליעקב. אך אברהם ויצחק לא היתה מטתן שלמה כי יצאו מהם עשו וישמעאל שהם הפך התורה שהם בחינת כל החולקים על חכמי התורה האמתיים שמהם כל החרבנות. אך יעקב היתה מטתו שלמה והוא הוליד כל שנים עשר שבטי ישראל שקבלו את התורה אשר אנו כלנו נקראים על שמו בני ישראל. על-כן עקר המשכת קדשת התורה הוא על-ידי יעקב אבל היה עליו מחלקת גדולות מעשו ולבן שהם בחינת החולקים על חכמי התורה האמתיים ויעקב אבינו כל מה שהיו חולקין עליו יותר התגבר לשוב בתשובה יותר על פגם אמונת חכמים ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה כנ"ל ופגם הדורות שאחריו שפגמו בזה. והוא שב בתשובה בשבילם. עד שחבר ועשה על-ידי זה ספרים רבים שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה. ובודאי חבר על-ידי זה ספרים רבים. כי יעקב חבר כמה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה כמובא בלקוטי תנינא סימן לב) וכמו שספר מזה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמובא בדברינו שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי שכל מה שרואין שהמחלקת על האמת מתגבר יותר צריכים להתגבר לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים שלו או של העולם או מה שפוגם מה שאינו מאמין בעצמו וכו' כמו שמבאר שם). ועל-ידי כל תשובה נעשה ספר כנ"ל בבחינת וספר כתב איש ריבי כנ"ל. וזה נהג יעקב תמיד שכל מה שראה המחלקת מתגבר עליו יותר היה שב בתשובה ועסק בתורה יותר עד שחבר ספרים הרבה לאין קץ ועל-ידי זה המתיק כל הדינים על-ידי בחינת אבן שתיה וכו' שזהו בחינת מה שכל האבנים נכללו באבן אחת שזה זכה יעקב בעצמו שבעת שיצא מבית שם ועבר פגע במקום. ושם נכללו כל השתים עשרה אבנים באבן שתיה בקדשי קדשים שזה זכה על-ידי רבוי הספרים שזכה על-ידי עסק התורה כמו שמבאר שם וכנ"ל. עין שם בהתורה חדי רבי שמעון הנ"ל היטב ותבין כל זה). ועל-כן שלח יעקב לעשו כשיצא מבית לבן בשלום. עם לבן גרתי ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ותרי"ג מצות שמרתי. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על-ידי הריב ומחלקת נכתבין ספרים קדושים הרבה. שזהו בחינת עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שמרתי שדיקא על-ידי שגרתי עם לבן וסבלתי ממנו מה שסבלתי שבקש לעקר את הכל חס ושלום. על-ידי זה דיקא זכיתי ותרי"ג מצות שמרתי שזכיתי להשיג כל התרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שהשיג קדם שנתנה. שכל זה זכה על-ידי עצם תשובתו ששב דיקא על-ידי המחלקת שהיה לו מלבן. כי דיקא על-ידי המחלקת נעשין ספרים הרבה כשזוכין לשוב בתשובה על ידם כנ"ל:
וזהו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו'. זה רמז על כל הבחינות המבארים בתורה הנ"ל שנתתקנין על-ידי אמונת חכמים שהם תקון ידי הכתיבה ולבלי להתגרש מארץ-ישראל וסוד העבור וכו'. וזהו ויהי לי שור זה בחינת כתיבת ספרים קדושים שכל קדשתם מכתיבת ספר התורה שנכתבת על עורות של שורים שזה בחינת כתיבת תפלין כמרמז בהמעשה של שור ושה). ומשם מקבלין ידי הכתיבה שיתחזק כתב יד ישראל וכו' כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת יששכר חמור גרם שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת יששכר חמור גרם שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם כמו שכתוב בהמעשה של שור ושה הנ"ל). וזה בחינת בגדים נקיים שנתתקנים על-ידי הציצית. הפך בגדים צואים שהם בחינת עשנים סרוחים שמבלבלין ומעקמין את המח שבא על-ידי פגם אמונת חכמים כמו שמבאר שם):
וזה כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' ברכות טו) כי בתחלה צריכין לפנות לבער המותרות לבטל העשנים סרוחים הנ"ל שלא יבלבלו את המח וכו'. וזהו ונוטל ידיו שצריכין לטל ידיו במים שנמשכין מבחינת מים טהורים שנעשין על-ידי רבוי הספרים שזוכין על-ידי התשובה על פגם אמונת חכמים כנ"ל. כמו שמבאר בהתורה הנ"ל) שמביא שם הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואחר כך לובשין ציצית בחינת בגדים נקיים הנ"ל הפך הבגדים צואים בחינת העשנים סרוחים הנ"ל. ומניחין תפלין שנכתבין כדין כתיבת ספר תורה שזה בחינת תקון ידי הכתיבה כנ"ל. וקורא קריאת שמע ומתפלל קריאת שמע וברכותיה זה בחינת תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה עקר קיום האמונה הקדושה שנתתקן על-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שמזה מדברים הפרשיות של קריאת שמע שמתחילין באמונת היחוד שהוא קבלת על מלכות שמים. ואחר כך מזהירם ואהבת וכו'. ושננתם לבניך שהוא ללמד עם בניו ותלמידיו שנקראים גם כן בנים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן בפרשה שניה והיה אם שמוע שהוא קבלת על מצות מזהירם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. וכן בברכת אהבת עולם מבקשין שנזכה ללמד וללמד שכל זה הוא בחינת אמונת חכמים שלומדים עם תלמידיהם בישיבתם שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים שעל-ידי זה נשלמת התורה ונמתקין כל הדינים על-ידי בחינת קדשי קדשים וכו' כמו שמבאר שם) וזהו בחינת התפלה שמתפללין אחר כך שאז נכנסין בהיכל וקדשי קדשים כמו שאיתא בכונת על התחלת התפלה ה' שפתי תפתח שעל-ידי זה עקר המתקת כל הדינים. כי עקר המתקת הדינים הוא על-ידי התפלה כידוע:
ונחזר אל פסוק ויהי לי שור וכו' הנ"ל וזהו ועבד ושפחה. זה בחינת שכבר כבש בחינת העבד והשפחה שיהיו כבושים תחת יד רבם. שזהו ההפך מגרוש ארץ-ישראל שבא על-ידי שליטת העכו"ם שנאמר עליהם תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גבירתה. אבל יעקב בגדל צדקתו על-ידי רבוי התורה שעסק עד שנתחדשו על ידו ספרים הרבה על -ידי זה כבש בחינת העבד והשפחה שהם שליטת העכו"ם הרוצים לגרש מארץ-ישראל שכל כחם על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. כי יעקב תקן כל זה כנ"ל:
וזה וישב יעקב וכו' שבקש לישב בשלוה. כי סבר מאחר שכבר הכניע בחינת לבן ועשו ונצול מהם שהם עקר בחינת החולקים, מעתה ישב בשלוה. אבל קפץ עליו רגזו של יוסף שהוא בחינת מחלקת שבין ישראל ובין הצדיקים בעצמם שזהו בחינת מחלקת של השבטים על יוסף הצדיק כי בענין המחלקת על הצדיק יש כמה בחינות. כי יש מחלקת מגלות העכו"ם וממתנגדים רשעים וכו'. אבל יש גם מחלקת שבין הכשרים והצדיקים בעצמם שהבעל דבר מתגרה בנכלי ערמימותיו ומרבה מחלקת ביניהם. שעל-ידי זה חוזרים ונפגמים כל הפגמים שעקרם הוא חלקת העצה. שזה נמשך מהמחלקת שבין השבטים עם יוסף שעל-ידי זה גרמו חלקת מלכות בית דוד על-ידי ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים שעל-ידי זה כל הצרות וכל הגליות של ישראל כמובן בהתורה הנ"ל שמביא פסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד לענין שלמות העצה כי הם בחינה אחת. כי קלקול העצה שנחצית לשתים הוא על-ידי פגם אמונת חכמים שנפגם על-ידי המחלקת שהוא בחינת חלקת מלכות בית דוד שנחלקה על-ידי המחלקת שבין השבטים עם יוסף כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה:
וזה שספר יוסף חלומו והנה אנחנו מאלמים אלמים וכו'. והנה תסבנה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי כי האבות עסקו לתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת שעל-ידי זה נמשכו פגם העשנים סרוחים כנ"ל באות לה). ועל-כן עשו שהוא זהמת הנחש שפגם מאד באמונת חכמים. כי חלק על יעקב אבינו ובקש להרגו שהוא החכם האמת. על-כן פגם מאד באכילה ואמר הלעיטני נא וכו' שזהו בחינת פגם אכילה בחינת פגם העשנים סרוחים שנמשך על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. ויוסף שעסק בתורה ויעקב מסר לו כל חכמתו שקבל משם ועבר שזה בחינת שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים כנ"ל. על-כן הראו לו בחלומו שזכה לתקון המאכלים שזהו בחינת ותשתחון לאלמתי כי האלמות הם עקר המאכלים שעקרם הוא הלחם. ועל-כן יוסף שזכה לעסק בתקון אמונת חכמים על-כן אלמתו שהוא בחינת הלחם עקר המאכלים קמה וגם נצבה וכו'. כי נצול מפגם בזעת אפך תאכל לחם וכו' רק זכה שאלמתו קמה וגם נצבה בתקפה בחינת תקון המאכלים שזה בחינת תקון העשנים הנ"ל על-ידי תקון אמונת חכמים הנ"ל:
וזה בחינת החלום השני שהוא והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. זה בחינת סוד העבור שהשיג על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. כי עקר סוד העבור הוא בענין תהלוכות הגלגלים שהם השמש והירח והכוכבים כמו שמבאר שם. על-כן ספר להם כל זה כדי שיבינו שזכה לקבל חכמת אביו שהוא בחינת רבוי הספרים הקדושים שהם בחינת תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה הוא תקון המאכלים וכו'. שעל-ידי זה זוכין לסוד העבור כמו שמבאר שם. אבל הם לא האמינו לו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. וכל זה הוא בחינת המחלקת שבין הצדיקים ובין הכשרים קצת. והעקר מחמת שהכל רוצים שיבינו מיד כל דרכי הצדיק והשגותיו. כי אם היו הכל רואים ומבינים מה שהשיג הצדיק אפלו חלק אחד מאלף היו בודאי כלם כרוכים אחריו והיו מתקרבים אליו בכל נפשם ומאדם. אך הצדיק מתנהג בחכמה בשביל הבחירה ומעלים עצמו ומסתיר עצמו מהעולם רק מגלה להם מעט מזעיר באפן שידעו ויבינו שהסוד אצלו. וכמו שכתב שם על ענין סוד העבור שהוא כלל התורה שיש בזה חכמה שיכולין לגלות להם מה שמגלין. ואף -על-פי-כן יהיה הסוד נשאר אצלו וכו' שזהו בחינת כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים דיקא וכו'. רק על-ידי שמגלין להם יבינו שהסוד אצלו. ועל-ידי זה יש להם בחירה. כי בודאי אם ירצו באמת לאמתו יכולין להבין מרחוק על-ידי זה שכבר גלה להם שבודאי יודע עוד מה שיודע באפן שיתקנם לנצח. אך לא יחפץ כסיל בתבונה וכו'. וכן מתנהג הצדיק בכל השגותיו עד שבאמת מתקרבים החפצים באמת. אבל יש שמרבים להקשות קשיות עליו כי רוצים להבין הכל. ואפלו צדיקים מתגרה בהם הבעל דבר ומכניס בלבם קשיות עליו. כי בהתלמידי חכמים והצדיקים מתגרה ביותר שיחלקו עליו מחמת שעליהם מסתכלים הרבה מישראל. ובאמת יש בזה נסתרות הרבה בענין המחלקת שבין הצדיקים בעצמם כמו שמבאר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים וכו'. כמו שמבאר בסימן ה' לקוטי חלק א. ומובא לעיל באות לד). וזה בחינת המחלקת שבין השבטים על יוסף שהוא גלה להם חלומותיו כדי שיבינו מרחוק עצם גדלתו. והם הוסיפו שנוא אותו על חלומותיו וכו'. וכן מתנהג עכשו וכנ"ל. אבל עצת ה' לעולם תעמד כי דיקא על -ידי זה סבב ה' יתברך שירד יוסף למצרים וכו' עד ששבו בתשובה השבטים על מכירתו ואמרו אבל אשמים אנחנו וכו'. ובאו והשתחוו אליו ואמרו אליו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך שכל זה הוא בחינת תשובה על פגם אמונת חכמים שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים וכו' שזהו בחינת כלל כל התורה הקדושה שנתן לנו משה ביציאת מצרים שנסתבב הכל על-ידי מכירת יוסף שהוא בחינת מחלקת וכו' שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי שדיקא על-ידי המחלקת נעשה ספר וכו' כנ"ל. כי כל ספר התורה הקדושה שכלולה מכל הספרים נתנה על-ידי יציאת מצרים שהיה על-ידי המחלקת של השבטים עם יוסף שזהו בחינת וישלחהו מעמק חברון. מעצה עמקה של הצדיק הקבור בחברון וכו'. כי בודאי הוא עצה עמקה מאד שדיקא על-ידי זה ירדו ישראל למצרים ויצאו משם בזכות יוסף שעל-ידי זה נתנה התורה שהוא כלל הספרים הקדושים שכל זה הוא בחינת וספר כתב איש ריבי וכו' כנ"ל:
וזה בחינת חל המועד שאסור בקצת מלאכות ומתר בכמה מלאכות. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שדיני חל המועד נמסרו לחכמים שהם יעשו כרצונם להתיר איזה מלאכות ולאסר איזה מלאכות כפי שיראה בעיניהם. וכל עקר התר עשית מלאכה בחל המועד הוא בשביל דבר האבד כמו שהתחיל התנא המשנה א' דמסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד. ובשביל זה נמסר הדבר רק לחכמים. כי דבר האבד מרמז על האבודים והנדחים בעונותיהם שגם אותם צריכין לתקן. אבל כל תקונם הוא על-ידי החכמים האמתיים ושיקימו דבריהם על כל אשר יאמרו כי הוא זה. כי אף-על-פי שהכל צריכין לקים דברי חכמים אבל אין שום מצוה שיהיה נמסר לחכמים לבד לעשות כפי דעתם כי אם דיני חל המועד. והעקר בשביל דבר האבד שהם בחינת נפשות וניצוצות האבודים שאי אפשר להתתקן כי אם על-ידי החכמים כנ"ל. וזה סוד קדוש החדש שנמסר לחכמים כנ"ל. ועל-כן חל המועד וראש חדש דיניהם שוים לענין קריאת התורה שבראש חדש קורין ארבעה ובחל המועד קורין ארבעה. כי הם בחינה אחד שנמסר רק לחכמים וכו' כנ"ל. וזה מרמז המשנה משקין בית השלחין במועד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא מתחלה. והכל בשביל דברים האבודים שהם בחינת האבודים והנדחים בעונותיהם שכל תקונם היא על-ידי בחינת הצדיק שיודע להשקותם גם כן שזהו בחינת משקין בית השלחין שנקרא שלחין על שם ושלח מים על פני חוצות. זה בחינת הצדיקים הגדולים שיכולים להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי בבחינת יפוצו מעינותיך חוצה. חוצה דיקא כמו שמבאר במקום אחר סימן יד לקוטי חלק א) וזהו בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא מתחלה. הינו לא מבעיא שהם יכולים לשלח מים על פני חוצות שהם מקום הרחוקים מאד להודיעם גם כן מאלקותו יתברך ולהוציאם ממקומות החיצונים מאד. ולא מבעיא שהם יכולין להשקותם ממעין שיצא מתחלה שכבר היה מעין אלא שנתקלקל. ולא היו יכולים להשקות ממנו על-ידי רבוי קלקוליהם אלא אפלו ממעין שלא יצא מתחלה. שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחלה. אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה. יכולים לתקנו גם כן. כי הצדיקים חותרים וחופרים מעינות חדשים תמיד. ועקר בשביל נפשות האבודים לשלח להם מים על פני חוצות אפלו אותן שהם מבחוץ לגמרי. וזה רמז התנא הקדוש בהתחלת מסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה וכנ"ל:
(שיך לאות למד ל"א לענין הפלגתא של בית שמאי ובית הלל):
כי בית שמאי סברי שאין להתחיל כי אם עם זקנים וצדיקים עובדי ה' להאיר עליהם כל האור וכו'. כמו שנהגו כמה גדולים שלא קבלו לישיבה כי אם צדיקים וכו' שזה דעת רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ואחר כך פוחת והולך כי אחר כך פוחתין האור הגדול כדי שיוכלו להאיר גם בהפחותין וכו'. ובית הלל אומרים להפך. כי היה ענו מאד. ואמר שהעקר הוא להתחיל מכל נקדה ונקדה טובה שיכולין וכו'. ולהתחיל העקר מהקטנים ובני הנעורים וכו'. בבחינת מפי עוללים ויונקים המלכלכים וכו' יסדת עז וכו'. שזהו בחינת התנוצצות משיח שנאמר בו יחוס על דל ואביון. עני ורוכב על החמור וכו'. כי הלל גיר גרים רחוקים מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והשיב לכל אחד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת שבת ל"א):
עד כאן שיך לעיל נא) וזה בחינת חצי הלל של ראש חדש. וימים האחרונים של פסח שאף-על-פי שאין העצה שלמה עדין שהוא עקר הישועה שאומרים עליו הלל שלם. אף-על-פי-כן זהו בעצמה ישועה שצריכין לומר עליו על כל פנים חצי הלל מה שאני חזק באמונה בחסדו יתברך. שאיך שיהיה באיזה דרך שיוליכו אותי אמצא שם ה' יתברך בבחינת בכל דרכיך דעהו וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחינת שטטנו בארבע פנות תרופה לא מצאנו שבנו אליך וכו'. וכמו שכתוב אבד מנוס ממנו בארח זו אהלך טמנו פח לי זעקתי אליך ה' וכו'. וכן הרבה וכנ"ל שזה עקר סוד קדוש החדש שאנו עוסקים בהלכה זאת. והכל בכח אמונת חכמים וכו' כנ"ל שהוא על-ידי רבוי הספרים הקדושים שצריכים שיתרבו כל כך באור האמת כזה עד שהכל ימצאו את ה' יתברך בכל מקום שהם שעל-ידי זה ישובו הכל לה' יתברך וכו':
וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות וכו', והיה המחנה הנשאר לפליטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים. באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום. שלא יאמר שילך ויתהנה וכו' רחמנא לצלן. רק ישתדל שעל כל פנים ישאר מה שישאר וכו'. הינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכחו לעמד כנגדו כראוי. וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד. אזי כל עצתו העקריית שיסמך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו ה' יתברך כנ"ל. ולעת עתה יתנהג כפי חלקת העצה. שזה בחינת ויחץ את העם וכו' והיה המחנה הנשאר לפליטה. הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אף-על-פי-כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה חס ושלום מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא לצלן כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו' ורואה שקשה עליו וכו'. יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו'. ואם ימנעני חס ושלום גם מזה מה לעשות כמו ששמעתי מפיו זכרונו לברכה). אף-על-פי-כן אלמד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים לה' יתברך ואצעק על כל פנים רבונו של עולם הושיעה וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי ואיני יכול לתת עצה לנפשי על כל פנים אני חזק בדעתי שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל. וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם. וכל זה בחינת והיה המחנה הנשאר לפליטה וזה שפרש רש"י בעל כרחו כי אלחם עמו. כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו'. וכמו שפרש רש"י שם התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים האחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו כמובא בספרים) שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו' פרשת כי תצא) לתפלה פרש רש"י אלקי אדוני אברהם וכו' זה בחינת שיחה וצעקה לה' יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו'. למלחמה. והיה המחנה הנשאר לפליטה וכנ"ל:
וזה בחינת שזמן הדלקת נר חנכה הוא משעת יציאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק. זמן יציאת הכוכבים זה בחינת תקון פגימת הלבנה שהוא בחינת סוד העבור הנ"ל. כי הכוכבים הם בחינת תקון פגימת הלבנה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנתן לה הכוכבים להפיס דעתה וכו'. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק זה בחינת תקון העצה שזוכין על-ידי סוד העבור כנ"ל. כי רגל בחינת עצות בבחינת העם אשר ברגלך ההולכים אחר עצתך וכו' כמו שמבאר במקום אחר) שזהו עקר בחינת תקון הדלקת נר חנכה למטה מי"ט להאיר בחינת שלמות העצה למטה שהיא בחינת רגלין. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק. כי עקר פגם חלקת העצה הוא בשוק שהוא מקום המשא ומתן ששם צריכין לזהר מאד מטרדת תאות ממון שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שנגזר על-ידי פגם העצה שנפגם על-ידי עצת הנחש בחינת הנחש השיאני שהוא לשון עצות כמו שמבאר במקום אחר). כי עקר יגיעת הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה כנ"ל. ועקר התקון לבקש מה' יתברך ותקננו בעצה טובה מלפניך. כי עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשה' יתברך משפיע לו עצה טובה מה לסחר ומתי לקנות ומתי למכר וכו' כמו שאמרו ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין וכו' כנ"ל. וכשזוכין לסמך על ה' יתברך ולהמשיך עצה שלמה אזי אין צריכין לסבב בשוק בשביל הפרנסה ויכולין לישב בביתו ולהתפרנס בכבוד כמובן לכל. וזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק. להעלות העצה בחינת רגל מן השוק ששם כל טרדת הממון מחמת חלקת העצה כנ"ל. על-כן צריכין להדליק נר חנכה שהוא בחינת הארת שלמות העצה משעת יציאת הכוכבים שהוא בחינת סוד העבור שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל עד שתכלה רגל מן השוק להוציא העצה מאחיזת הסטרא אחרא שהוא בשוק ששם טרדת הממון שנמשך מפגם העצה כנ"ל:
ועקר התקון על-ידי שלמות התורה שנמשך על-ידי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה וכו'. והעקר על-ידי חדושי תורה שהם בבחינת שבת ששם תכלית האחדות של תורה שבעל פה עם שרש התורה שהוא בחינת תורה שבכתב כנ"ל באות כה) שזהו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שפרש רש"י שחדושי התורה מיסדים אל אפניהם וכו' וכנ"ל באות הנ"ל ועין במדרש על פסוק זה שוקיו עמודי שש). כי בשבת עקר תקון העצה שהוא בחינת שוקין ורגלין שזהו בחינת אם תשיב משבת רגלך כי אז מאירין חדושי תורה הנ"ל שהם בבחינת שוקיו עמודי שש וכו'. שעל-ידי זה עקר שלמות העצה בתכלית שעקר התקון נמשך בשבת כנ"ל:
ועל שם זה נקרא מקום טרדת המשא ומתן שוק. על שם שוקין ורגלין. כי כל הממון בבחינת רגלין כמו שכתוב ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם כמו שמבאר במקום אחר). ושם עקר חלקת העצה שנקרא רגלין כנ"ל. כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת רגלין כידוע. ועל זה נאמר לא בשוקי האיש ירצה וכו'. ועקר התקון על-ידי בחינת שבת וכנ"ל. נמצא ששוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שהוא בחינת חדושי תורה הנפלאים של הצדיק שזוכה לשבת בשלמות וכנ"ל. שעל-ידי זה עקר תקון העצה כנ"ל. הם תקון לבחינת שוקין ורגלין שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא שמבלבלין העצה ומטרידין את האדם בטרדת המשא ומתן ותאות ממון שמשם באים כל הקלקולים רחמנא לצלן כידוע. וזהו שמובא במדרש שוקיו עמודי שש אלו ששת ימי החל. מיסדים על אדני פז זה יום השבת. כי עקר תקון השוקין בחינת רגלין שהם בחינת ימי החל שבהם כל הברורים לברר מחלקת העצה וכו' כנ"ל. הוא על-ידי יום השבת שאז עקר שלמות התורה שבכתב עם תורה שבעל פה בתכלית השלמות שזהו בעצמו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז כנ"ל. וזהו בחינת שהדלקת נר חנכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק כנ"ל. כי על-ידי נר חנכה ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל כמובן במקום אחר בהתורה ימי חנכה סימן ב' לקוטי תנינא):
וזה בחינת ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. מקץ מרמז על הקץ האחרון. כמו שאיתא במדרש רבה על פסוק זה קץ שם לחשך. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו'. וזה שנתים ימים זה בחינת שני הבתים שהיה בשני הגאלות שנחרבו בעונותינו. והעקר היה על-ידי חטא המרגלים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אתם בכיתם וכו' אני אקבע לכם בכיה לדורות בתשעה באב שבו נחרב הבית-המקדש בראשונה ובשניה. וזהו שנתים ימים בחינת יום לשנה שנאמר במרגלים שמרמז על שני הבתים שיחרבו. כי שתי הגאלות הראשונות נאמר עליהם יחינו מיומים. ובעונותינו הרבים נחרבו על-ידי המרגלים שנגזר עליהם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. וכפל שתי פעמים יום לשנה לרמז על חרבן שני הבתים. אבל בגאלה האחרונה כתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואז יקים קץ שם לחשך שיהיה קץ וסוף לחשכת אפלת הגלות כמובן במדרש הנ"ל שזהו בחינת מקץ שנתים ימים וכנ"ל:
אבל הקץ מתארך מאד כי הוא קץ הפלאות והעקר מחמת המחלקת וכו' כנ"ל. ואין יודעין היכן הרב האמת שיכול להמשיך עצות טובות שלמות לכל אחד לפי מקומו ושעתו. כי עקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות בחינת תרי"ג עטין דאוריתא כמו שכתוב לי עצה ותושיה אבל בעונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקים את התורה וכל זה נמשך על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי זה עולים עשנים סרוחים ומבלבלים את המח וכו' כנ"ל. וזהו ופרעה חלם. פרעה בחינת הסטרא אחרא שמבלבל את המח על-ידי הבלבולים הבאים על-ידי העשנים סרוחים כנ"ל שזהו בחינת חלום כי כל החלומות באים על-ידי האדים והעשנים העולים מן המאכלים וכו' כמו שמבאר במקום אחר). ועל-כן כשהמח מבלבל על-ידי פגם העשנים הנ"ל על-ידי זה חלומותיו מבלבלין. ועל-כן גם כל הבלבולים הרבים המסבבין את המח בבחינת רשע מכתיר את הצדיק המובא בתורה הנ"ל כלם נקראים חלומות שהם בחינת בלבולים של שוא והבל בבחינת כי החלומות שוא ידברו. שעל זה נאמר כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה המבלבלים אותך על-ידי פגם העשנים הנ"ל. כי את האלקים ירא שלא תשמע לרבוי הבלבולים רק את האלקים ירא וכמו שפרש רש"י שם. וזה והנה עמד על היאר. יאור מצרים זה פישון בחינת פי שונה הלכות כמו שפרש אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר) כי עליהם מתגבר יותר בבלבול העצה הנ"ל. מחמת שעקר תקון העצה תלוי בהם. על-כן מתגבר עליהם ביותר. כי השוני הלכות צריכין לברר כל העצות שהם עקר הלכות ודיני התורה שנדע העצה איך להתנהג בדיני התורה ובכל הדברים שבעולם. כי התורה נקראת עצה כנ"ל. כי כל ההלכות כלולים בששה סדרי משנה. ונקרא משנה שהוא לשון למוד ולשון שנים בחינת וכסף משנה כי צריכין לברר בלמודו כל ההלכות התורה שעל-ידי זה יברר העצה שלא תהיה חלוקה לשנים. כי ששה סדרי משנה הם בחינת אסור ומתר טמא וטהור כשר ופסול שצריכין לבררם כמובא. ומשם ברור כל חלקת העצה שלא תהיה חלוקה לשנים. ומחמת שהשוני הלכות צריכין לעסק בזה. על-כן הסטרא אחרא מתגברת עליהם מאד בכמה בלבולים ומחלקת שנתרבו בעונותינו הרבים בכמה בחינות עד שגם בהתורה בעצמה נתרבו המחלקת והספקות עד אשר אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ואף-על-פי שגם הוא מחלקת דקדשה. אבל הכל נמשך מחטא העגל שאז נתהוה השכחה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומרבוי עונותינו שמעכבין את הגאלה. ומזה נמשך חלקת העצה שיש לכל אחד. וזה והנה מן היאר עלות שבע פרות טובות ושבע פרות רעות. וכן שבע שבלים טובות ושבע שבלים רעות ותבלענה וכו'. ולא נודע כי באו אל קרבנה. שכל זה הוא בחינת העלמת העצה. כי כל העצות בכל הדברים שבעולם כלולים בשבעה מדות שצריכין לידע איך להתנהג בכל מדה. ויש עתים שהשוני הלכות שהם בחינת היאור הם מעלין כל השבע מדות כראוי שהם טובות ויפות בחינת בריאות וטובות. אבל בתוך כך מתגבר הרע שהם השבע מדות רעות ומבלבלין המח עד שבולעין כל הטוב ולא נודע כי באו אל קרבנה כאלו מעולם לא היה שום טוב כלל חס ושלום. ואם אחר כך חוזרים ומתגברים ומעוררים הטוב בבחינת שבע שבלים מלאות וטובות. כי יש טוב שהוא בחינת ברור נפש החי שהוא גבה יותר שזה בחינת שבע פרות טובות. וכשנתבלבל על-ידי שבע הפרות הרעות חוזרים ומתגברים לברר הטוב על כל פנים בבחינת ברור הצומח שמרמז בשבע שבלים מלאות וטובות. אבל גם על זה חוזרים ומתגברים הסטרא אחרא והבלבולים עד ששבע השבלים הרקות והרעות בולעים אותם. וכל זה בחינת בלבול העצה שמשם כל הפגמים בחינת ועצת עליון נאצו וכתיב והמה ימרו בעצתם וימכו בעונם. והתקון על-ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת שמתיגע תמיד להוסיף בתורה חדושים נפלאים שנמשך מהם עצות עמקות שזהו בחינת יוסף בחינת יוסף לקח וכו'. בחינת דמוסיף יוסיף בחינת מוסיף והולך. שנותן עצה שיקבצו את הטוב שהוא בחינת האכל שבשנים הטובות שיהיה נשמר היטב שזהו בחינת שעוסק לזרז לכתב בספרים כל חדושי תורה להרבות ספרים עד אין קץ שזהו עקר שמירת מאכלי התורה. כי הספר הוא לזכרון בחינת כתב זאת זכרון בספר שיהיה נשמר לעולם ולא יהיה נאבד ונשכח. וזה בחינת ויצבר יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספר כי אין מספר בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ כי ביוסף נאמר כי בן זקנים הוא לו. זקן זה קנה חכמה קנה בינה. שמרמז על הקנה והקלמוס שכותבין בו הספרים של התורה הקדושה שעל-ידי זה תהיה עקר הגאלה כמו שאיתא בזהר הקדוש בר"מ) ובגלותא קדמאה במטה דילך בזע ימא. ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמסא בזע ימא דאוריתא. וזה בחינת שבעה קני המנורה כי המנורה הטהורה זה בחינת אור התורה שעקר קיומה על-ידי הקנים שהם בחינת הקלמוסים הכותבים ספרי חדושי התורה שעל ידם עקר התקון שהוא תקון העצה שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. ויש לרמז שזהו בחינת כי בן זקנים הוא לו. בחינת שבעה קנים בחינת שבעת קני המנורה בחינת כלל הספרים הקדושים שנכתבים בקנים שכלולים בשבעה בחינת חצבה עמודיה שבעה לתקן כל השבע מדות שבהם כל חלקת העצה לברר השבע מדות טובות שהם שבע פרות הטובות. ושבע שבלים הטובות לבררם מההפך הרוצים לבלעם כנ"ל. ועל-כן מרמז בשבע השבלים התקון איך לבררם שזהו בחינת שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטובות בקנה אחד מרמז על הקנה הנ"ל שהוא בחינת הקלמוס הכותבת ספרי התורה וכו' וכנ"ל שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל:
וזה עשה לך רב וקנה לך חבר ומובא בספרים שמרמז על הקנה והקלמוס שהוא חבר להתלמיד חכם שיתקימו דברי התורה על-ידי זה. וזה עשה לך רב ואם אינך יכול למצאו התקון על-ידי וקנה לך חבר. הינו על-ידי הספרים הקדושים הנכתבים בקנה תחבר אותם אליך ותעין בהם היטב תוכל לידע מי הוא הרב האמת. כי עקר התקון על-ידי רבוי הספרים כנ"ל:
ועל-כן היה שני חלומות שהם החלום של שבע הפרות וחלום שני של שבע השבלים וכו'. לרמז על שני החרבנות שהיו על -ידי התגברות הבלבולים הנ"ל. ועל-כן החלום השני של שבע השבלים שמרמז על חרבן בית שני שהוא הגלות של עכשו מרמז בו התקון על-ידי הקנה שהוא בחינת הקלמוס שמרמז בשבע שבלים עלות בקנה אחד. כי עתה כבר התירו רבותינו זכרונם לברכה לכתב תורה שבעל פה כנ"ל. כי עתה כל התקון על-ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ וכנ"ל:
וזה בחינת וחמש את ארץ מצרים בחינת חמשה חמשי תורה. שבהם כלולים כל הספרים הקדושים שכלם הם שלמות תורה שבכתב כמו שמבאר שם:
וזה בחינת ששה קני מנורה שמאירין כלם אל פני המנורה שהוא נר השביעי כי ששה קני המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני הם בחינת ששה סדרי משנה שמבררין בין הכשר והפסול וכו' כנ"ל. וכלם מאירים אל מול פני המנורה שהוא נר השביעי שהוא בחינת שבת. כי עקר התקון על-ידי שבת שאז עקר גמר תקון ברור ההלכות שהם בחינת ברור ותקון העצה כנ"ל. וזה בחינת הכפתורים והפרחים והגביעים משקדים שהיה במנורה. כל זה בחינת החדושים נפלאים של ספרים הקדושים שהם בכמה וכמה פנים שונים בדרכים נפלאים בבחינת כפתור ופרח וכו' כמצוי לשון זה על החדושים הנפלאים מדרש בראשית צח) כי צריכין כמה חדושי תורה בכמה גונין נפלאים שהם בחינת כפתורים ופרחים וגביעים משקדים שבמנורה הטהורה כדי לברר ולתקן העצה לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו כמובן לכל המשים לבו על דרכיו לחשב עצה בכל יום על תכליתו הנצחי באפן שיתקרב על-ידי זה ולא יתרחק יותר חס ושלום. ועל-כן בכלל היו הכפתורים והפרחים וכו'. במספר מ"ט כמנין ימי הספירה שבהם נתנה התורה כמובא. כי הם מרמזים על כלליות ספרי חדושי התורה כנ"ל. ועל-כן הם מ"ט כנגד מ"ט פנים לתורה שכל הספרים הקדושים של חדושי תורה אמתיים נמשכין מאלו המ"ט פנים שהם בחינת המ"ט כפתורים ופרחים וכו' וכנ"ל. וזה מקשה תעשה המנורה. מקשה בחינת קשיות ומחלקת על-ידי זה דיקא תעשה המנורה. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על-ידי הריב ומחלקת שבאים על-ידי הקשיות שמקשין על הצדיק האמת על-ידי זה דיקא נעשין ספרים קדושים הרבה על-ידי התשובה ששבין על-ידי זה על פגם אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת מקשה תעשה המנורה שדיקא מהקשיות בחינת ריב ומחלקת מזה דיקא תעשה המנורה שהוא בחינת שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים הקדושים. כי זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל:
גם מ"ט קנים וכפתורים ופרחים וכו'. שהיה במנורה זה בחינת מ"ט אותיות השבטים שהם בחינת שתים עשרה אבנים שנכללו אצל יעקב באבן אחד שזהו בחינת קדשת ראש השנה שהתחיל מיעקב שזה זוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים עד שנכללים בתורה שבכתב ומשלימין תורה שבכתב שעל-ידי זה נכללין כל אבני יעקב באבן אחד וכו' כמו שמבאר שם. ועל-כן על-ידי שהיה במנורה קנים וכפתורים וכו'. שהם מ"ט שהוא בחינת שלמות התורה על-ידי זה נעשה התקון של אבני יעקב שנכללו באבן אחד שזהו בחינת ראש השנה בחינת אנן בחביבותא תליא וכו'. וגם זה בחינת מקשה כפשוטו כמו שפרש רש"י שכל המנורה עם כל הקנים וכפתורים כלם נעשו מחתיכה אחת. שזהו בחינת שכל אבני יעקב שהם מ"ט אותיות השבטים מ"ט פנים לתורה שנמשכין על-ידי רבוי הספרים שזהו בחינת המנורה כלה נעשה מעשת אחד וכנ"ל:
(אמר המסדר מתבת גם עד כאן וגם ענין חל המועד המובא באות נון כתב מורנו ורבנו בעל המחבר הזה שני ימים קדם הסתלקותו בעת חלשתו הגדול. אף-על-פי-כן התגבר בכל כחותיו וכתב מה שהשיג אז. כי זאת ראינו עין בעין שמחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרונה של הסתלקותו שנסתלק ביום ששי ערב שבת קדש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפרט קטן. וראינו בעינינו שקים מאמר חכמינו זכרונם לברכה זאת התורה אדם כי ימות וכו' שחיב אדם לעסק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חדושי תורה אך לא היה בכחו לכתב עוד ואפלו לדבר כל מה שהיה במחו לא היה באפשר. וכך אמר בפרוש בזה הלשון בעת שנכנסו עם הנרות שהכינו אז לכבוד שבת. וכשראה אותם נתלהב מאד ומגדל התלהבותו הורם מעט ממטתו ונשאר מושב מעט והתחיל לומר בהתלהבות נורא מאד בזה הלשון נרות של שבת נרות של שבת ואמר זאת בהתלהבות נורא כמה וכמה פעמים וגלה לנו אז תורה נפלאה מענין הנרות דקדשה וכלל כלם בפרוש נר שבת ונר יום טוב ונרות של חנכה. וכו' וכו' ואחר כך אמר אז יש לי עתה בזה תלי תלין של הלכות אך אין לי כח לדבר יותר ובמעט זמן קצר לערך שעה נסתלק מה נאמר מה נדבר אוי לנו על שברנו נחלה מכתנו. אבל זאת נחמתנו ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו שזכינו לירש ממנו תורות וחדושים כאלה וכאלה אשרינו):
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם בהל"ך ואע"י:
ולזבח השלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמו שפרש רש"י משה ואהרן הם כלל התורה שבכתב ובעל פה שהם כלל הספרים הקדושים שהם עקר התקון. כי משה רבנו נתן את התורה בכתב ומסרה בעל פה .דח:
לתלמידיו שהראשון הוא אהרן. רק שיהושע זכה שאחר שמת אהרן מסר משה כל התורה ליהושע. וכמו שמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בסדר המשנה שאהרן היה המקבל הראשון כמו שאמרו שם נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' (ערובין נד,) ועל-כן כתיב באהרן ובניו יורו משפטיך ליעקב וכו'. כי אהרן קרב כל ישראל למשה על-ידי שיצא לקראתו וכו'. ועל-כן באמת זכה למה שזכה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והוא ההפך מהמתקנאים בהצדיק האמת וחלקו עליו על-ידי קנאתם בו. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל-כן הקריבו שלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שהם כלל ספרי התורה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל:
וזהו אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. ופרש רש"י כנגד כלל התורה שהם תנ"ך וחמשה חמשי תורה, ועשרת הדברות, וכהנים ולוים וישראלים. הינו בחינת כלל ספרי התורה שנמשכין על ידי בחינת משה ואהרן שעל ידי זה עקר תקון אמונת חכמים שעל ידי זה נמשכו כל התקונים הנ"ל, שהם תקון ידי הסמיכה להנצל ממחלקת שבא על ידי שנסמך מי שאינו הגון וכו'. ולתקן ידי הכתיבה ולהמשיך קדשת ארץ ישראל להנצל מגרוש וכו', ולהמשיך סוד העבור ולזכות לעצה שלמה שכל זה תקנו על ידי הקרבנות הנ"ל כנ"ל:
וזה בחינת כל המלחמות והמחלקת שהיה ליעקב אבינו שבתחלה היה עליו מחלקת עשו ולבן. ואחר כך כשנצל מהם ובקש לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף כמו שדרשו רז"ל על פסוק וישב יעקב וכו':
כי יעקב הוא בחינת כלליות התורה, בבחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כי דרך התורה הנ"ל התחיל מאברהם אבינו שהוא גלה אלקותו בעולם והתחיל להמשיך דרך התורה בעולם, כמו שאמרו רז"ל קים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה. ואחר כך מסרה ליצחק ויצחק ליעקב. אך אברהם ויצחק לא היתה מטתן שלמה כי יצאו מהם עשו וישמעאל שהם הפך התורה, שהם בחינת כל החולקים על חכמי התורה האמתיים שמהם כל החרבנות, אך יעקב היתה מטתו שלמה והוא הוליד כל י"ב שבטי ישראל שקבלו את התורה אשר אנו כלנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. על כן עקר המשכת קדשת התורה הוא על ידי יעקב אבל היה עליו מחלוקות גדולות מעשו ולבן שהם בחינת החולקים על חכמי התורה האמתיים ויעקב אבינו כל מה שהיו חולקים עליו יותר התגבר לשוב בתשובה יותר על פגם אמונת חכמים ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה ופגם הדורות שאחריו שפגמו בזה, והוא שב בתשובה בשבילם, עד שחבר ועשה על ידי זה ספרים רבים, שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר י"ד שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה, ובודאי חבר על ידי זה ספרים רבים. כי יעקב חבר כמה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה, כמובא (בלקוטי תנינא סימן ל"ב) וכמו שספר מזה אדוננו מורנו ורבנו ז"ל, כמובא בדברינו, שזה בחינת וספר כתב איש ריבי שכל מה שרואין שהמחלקת על האמת מתגבר יותר צריכים להתגבר לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים שלו או של העולם או מה שפוגם מה שאינו מאמין בעצמו וכו'. (כמו שמבאר שם). ועל ידי כל תשובה נעשה ספר כנ"ל (כמו שמבאר שם). בבחינת וספר כתב איש ריבי כנ"ל. וזה נהג יעקב תמיד שכל מה שראה המחלקת מתגבר עליו יותר היה שב בתשובה ועסק בתורה יותר עד שחבר ספרים הרבה לאין קץ ועל ידי זה המתיק כל הדינים על ידי בחינת אבן שתיה וכו' שזהו בחינת מה שכל האבנים נכללו באבן אחת, שזה זכה יעקב בעצמו שבעת שיצא מבית שם ועבר פגע במקום. ושם נכללו כל הי"ב אבנים באבן שתיה בקדש קדשים שזה זכה על ידי רבוי הספרים שזכה על ידי עסק התורה (כמו שמבאר שם וכנ"ל עין שם בהתורה חדי רבי שמעון הנ"ל היטב ותבין כל זה). ועל כן שלח יעקב לעשו כשיצא מבית לבן בשלום 'עם לבן גרתי'. ודרשו רז"ל ותרי"ג מצות שמרתי. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל, שדיקא על ידי הריב, ומחלקת נכתבין ספרים קדושים הרבה. שזהו בחינת עם לבן גרתי 'ותרי"ג מצות', שהם כלל ספרי התורה, 'שמרתי', שדיקא על ידי שגרתי עם לבן וסבלתי ממנו מה שסבלתי שבקש לעקר את הכל, חס ושלום, על ידי זה דיקא זכיתי ותרי"ג מצות ׀ שמרתי, שזכיתי להשיג כל התרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שהשיג קדם שנתנה. שכל זה זכה על ידי עצם תשובתו ששב דיקא על ידי המחלקת שהיה לו מלבן, כי דיקא על ידי המחלקת נעשין ספרים הרבה כשזוכין לשוב בתשובה על ידם כנ"ל. :
וזהו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו'. זה רמז על כל הבחינות המבארים בתורה הנ"ל שנתתקנין על ידי אמונת חכמים שהם תקון ידי הכתיבה ולבלי להתגרש מארץ ישראל וסוד העבור וכו'. וזהו ויהי לי שור, זה בחינת כתיבת ספרים קדושים שכל קדשתם ]נמשכת[ מכתיבת ספר התורה שנכתבת על עורות של שורים שזה בחינת כתיבת תפלין (כמרמז בהמעשה של שור ושה). ומשם מקבלין ידי הכתיבה שיתחזק כתב יד ישראל וכו' (כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת 'יששכר חמור גרם' שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם (כמו שמובא בהמעשה של שור ושה הנ"ל). וזה בחינת בגדים נקיים שנתתקנים על ידי הציצית. הפך בגדים צואים שהם בחינת עשנים סרוחים שמבלבלין ומעקמין את המח שבא על ידי פגם אמונת חכמים. (כמו שמבאר שם):
וזה כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' (ברכות ט"ו) כי בתחלה צריכין לפנות, לבער המותרות לבטל העשנים סרוחים הנ"ל שלא יבלבלו את המח וכו'. וזהו 'ונוטל ידיו' שצריכין לטל ידיו במים שנמשכין מבחינת מים טהורים שנעשין על ידי רבוי הספרים שזוכין על ידי התשובה על פגם אמונת חכמים כנ"ל. (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל) שמביא שם הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואחר כך לובשין ציצית בחינת בגדים נקיים הנ"ל, הפך הבגדים צואים בחינת העשנים סרוחים הנ"ל. 'ומניחין תפלין' שנכתבין כדין כתיבת ספר תורה, שזה בחינת תקון ידי הכתיבה כנ"ל. 'וקורא קריאת שמע ומתפלל קריאת שמע' ׀ וברכותיה זה בחינת תקון אמונת חכמים שעל ידי זה עקר קיום האמונה הקדושה שנתתקן על ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שמזה מדברים הפרשיות של קריאת שמע שמתחילין באמונת היחוד שהוא קבלת על מלכות שמים. ואחר כך מזהירם ואהבת וכו' ושננתם לבניך שהוא ללמד עם בניו ותלמידיו, שנקראים גם כן בנים, כמו שדרשו רז"ל. וכן בפרשיה שניה 'והיה אם שמוע' שהוא קבלת על מצות מזהירם 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. וכן בברכת 'אהבת עולם' מבקשין שנזכה ללמד וללמד, שכל זה הוא בחינת אמונת חכמים שלומדים עם תלמידיהם בישיבתם שעל ידי זה נתרבין ספרים קדושים שעל ידי זה נשלמת התורה ונמתקין כל הדינים על ידי בחינת קדש קדשים וכו' (כמו שמבאר שם) וזהו בחינת התפלה שמתפללין אחר כך שאז נכנסין בהיכל וקדש קדשים כמו שמובא בכונות על התחלת התפלה ה' שפתי תפתח, שעל ידי זה עקר המתקת כל הדינים, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי התפלה כידוע:
ונחזר על פסוק ויהי לי שור וכו' הנ"ל וזהו עבד ושפחה. זה בחינת שכבר כבש בחינת העבד והשפחה שיהיו כבושים תחת יד רבם. שזהו ההפך מגרוש ארץ ישראל שבא על ידי שליטת העכו"ם שנאמר עליהם תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה. אבל יעקב בגדל צדקתו על ידי רבוי התורה שעסק עד שנתחדשו על ידו ספרים הרבה על ידי זה כבש בחינת העבד והשפחה שהם שליטת העכו"ם הרוצים לגרש מארץ ישראל שכל כחם על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי יעקב תקן כל זה כנ"ל:
וזה וישב יעקב וכו' שבקש לישב בשלוה, כי סבר מאחר שכבר הכניע בחינת לבן ועשו ונצל מהם שהם עקר בחינת החולקים. מעתה ישב בשלוה, אבל קפץ עליו רגזו של יוסף שהוא בחינת מחלקת שבין ישראל ובין הצדיקים בעצמם שזהו בחינת מחלקת של השבטים על יוסף הצדיק, כי בענין המחלקת על הצדיק יש כמה בחינות, כי יש מחלקת מגלות העכו"ם ומתנגדים רשעים וכו', אבל יש גם מחלקת שבין הכשרים והצדיקים בעצמם שהבעל דבר מתגרה בנכלי ערמימיותיו ומרבה מחלקת ביניהם, שעל ידי זה חוזרים ונפגמים כל הפגמים שעקרם הוא חלקת העצה, שזה נמשך מהמחלקת שבין השבטים עם יוסף שעל ידי זה גרמו חלקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, שעל ידי זה כל הצרות וכל הגליות של ישראל כמובן בהתורה הנ"ל, שמביא הפסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד לענין שלמות העצה כי הם בחינה אחת. כי קלקול העצה שנחצית לשתים הוא על ידי פגם אמונת חכמים שנפגם על ידי המחלקת, שהוא בחינת חלקת מלכות בית דוד שנחלקה על ידי המחלקת שבין השבטים עם יוסף, (כמובא בדברי רז"ל). :
וזה שספר יוסף חלומו, והנה אנחנו מאלמים אלמים וכו'. והנה תסבנה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי, כי האבות עסקו לתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת, שעל ידי זה נמשכו פגם העשנים סרוחים כנ"ל (באות ל"ה). ועל כן עשו, שהוא זהמת הנחש שפגם מאד באמונת חכמים. כי חלק על יעקב אבינו ובקש להרגו שהוא החכם האמת, על כן פגם מאד באכילה ואמר הלעיטני נא וכו', שזהו בחינת פגם אכילה, בחינת פגם העשנים סרוחים שנמשך על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. ויוסף שעסק בתורה ויעקב מסר לו כל חכמתו שקבל משם ועבר, שזה בחינת שלמות התורה על ידי רבוי הספרים כנ"ל, על כן הראו לו בחלומו שזכה לתקון המאכלים, שזהו בחינת ותשתחון לאלמתי, כי האלמות הם עקר המאכלים שעקרם הוא הלחם, ועל כן יוסף שזכה לעסק בתקון אמונת חכמים על כן אלמתו שהוא בחינת הלחם, עקר המאכלים, קמה וגם נצבה וכו'. כי נצל מפגם בזעת אפך תאכל לחם וכו', רק זכה שאלמתו קמה וגם נצבה בתקפה, בחינת תקון המאכלים שזה בחינת תקון העשנים הנ"ל על ידי תקון אמונת חכמים הנ"ל, :
וזה בחינת החלום השני שהוא 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי'. זה בחינת סוד העבור שהשיג על ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. כי עקר סוד העבור הוא בענין תהלוכות הגלגלים שהם השמש והירח והכוכבים, כמו שמבאר שם. על כן ספר להם כל זה כדי שיבינו שזכה לקבל חכמת אביו שהוא בחינת רבוי הספרים הקדושים שהם בחינת תקון אמונת חכמים, שעל ידי זה הוא תקון המאכלים וכו', שעל ידי זה זוכין לסוד העבור כמו שמובא שם. אבל הם לא האמינו לו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. וכל זה הוא בחינת המחלקת שבין הצדיקים ובין הכשרים קצת. והעקר מחמת שהכל רוצים שיבינו מיד כל דרכי הצדיק והשגותיו. כי אם היו הכל רואים ומבינים מה שהשיג הצדיק אפלו חלק אחד מאלף היו בודאי כלם כרוכים אחריו והיו מתקרבים אליו בכל נפשם ומאדם. אך הצדיק מתנהג בחכמה בשביל הבחירה ומעלים עצמו ומסתיר עצמו מהעולם, רק מגלה להם מעט מזעיר באפן שידעו ויבינו שהסוד אצלו. וכמו שכתב שם על ענין סוד העבור שהוא כלל התורה שיש בזה חכמה שיכולין לגלות להם מה שמגלין. ואף על פי כן יהיה הסוד נשאר אצלו וכו', שזהו בחינת כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים דיקא וכו', רק על ידי שמגלין להם יבינו שהסוד אצלו, ועל ידי זה יש להם בחירה. כי בודאי אם ירצו באמת לאמתו יכולין להבין מרחוק על ידי זה שכבר גלה להם שבודאי יודע עוד מה שיודע באפן שיתקנם לנצח. אך לא יחפץ כסיל בתבונה וכו'. וכן מתנהג הצדיק בכל השגותיו עד שבאמת מתקרבים החפצים באמת. אבל יש שמרבים להקשות קשיות עליו, כי רוצים להבין הכל, ואפלו צדיקים מתגרה בהם הבעל דבר ומכניס בלבם קשיות עליו. כי בהתלמידי חכמים והצדיקים מתגרה ביותר שיחלקו עליו מחמת שעליהם מסתכלים הרבה מישראל, ובאמת יש בזה נסתרות הרבה בענין המחלקת שבין הצדיקים בעצמם, כמו שמבאר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים וכו', (כמו שמבאר בסימן ה', לקוטי חלק א', ומובא לעיל באות ל"ד). וזה בחינת המחלקת שבין השבטים על יוסף שהוא גלה להם חלומותיו כדי שיבינו מרחוק עצם גדלתו, והם הוסיפו שנא אותו על חלומותיו וכו', וכן מתנהג עכשיו וכנ"ל, אבל עצת ה' לעולם תעמד, כי דיקא על ידי זה סבב השם יתברך שירד יוסף למצרים וכו' עד ששבו בתשובה השבטים על מכירתו ואמרו אבל אשמים אנחנו וכו'. ובאו והשתחוו אליו ואמרו אליו, שא נא לפשע עבדי אלקי אביך. שכל זה הוא בחינת תשובה על פגם אמונת חכמים, שעל ידי זה נתרבין ספרים קדושים וכו', שזהו בחינת כלל כל התורה הקדושה שנתן לנו משה ביציאת מצרים שנסתבב הכל על ידי מכירת יוסף, שהוא בחינת מחלקת וכו', שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי, שדיקא על ידי המחלקת נעשה ספר וכו' כנ"ל. כי כל ספר התורה הקדושה שכלולה מכל הספרים נתנה על ידי יציאת מצרים שהיה על ידי המחלקת של השבטים עם יוסף, שזהו בחינת 'וישלחהו מעמק חברון', מעצה עמקה של הצדיק הקבור בחברון וכו', כי בודאי הוא עצה עמקה מאד, שדיקא על ידי זה ירדו ישראל למצרים ויצאו משם בזכות יוסף, שעל ידי זה נתנה התורה, שהוא כלל הספרים הקדושים שכל זה הוא בחינת וספר כתב איש ריבי וכו' כנ"ל:
וזה בחינת חל המועד שאסור בקצת מלאכות ומתר בכמה מלאכות. ואמרו חז"ל, שדיני חל המועד נמסרו לחכמים שהם יעשו כרצונם להתיר איזה מלאכות ולאסר איזה מלאכות כפי שיראה בעיניהם. וכל עקר התר עשית מלאכה בחל המועד הוא בשביל דבר האבד כמו שהתחיל התנא המשנה א' דמסכת מועד קטן, משקין בית השלחין, שהוא בשביל דבר האבד. ובשביל זה נמסר הדבר רק לחכמים, כי דבר האבד מרמז על האבודים והנדחים בעונותיהם שגם אותם צריכין לתקן, אבל כל תקונם על ידי החכמים האמתיים שיקימו דבריהם על כל אשר יאמרו כי הוא זה, כי אף על פי שהכל צריכין לקים דברי חכמים, אבל אין שום מצוה שיהיה נמסר לחכמים לבד לעשות כפי דעתם כי אם דיני חל המועד. והעקר בשביל דבר האבד שהם בחינת נפשות וניצוצות האבודים שאי אפשר להתתקן כי אם על ידי החכמים כנ"ל. וזה סוד קדוש החדש שנמסר לחכמים כנ"ל:
ועל כן חל המועד וראש חדש דיניהם שוים לענין קריאת התורה, שבראש חדש קורין ד' ובחל המועד קורין ד', כי הם בחינת אחד שנמסר רק לחכמים וכו' כנ"ל. וזה מרמז המשנה משקין בית השלחין במועד בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא מתחלה. והכל בשביל דברים האבודים שהם בחינת האבודים והנדחים בעונותיהם שכל תקונם הוא על ידי בחינת הצדיק שיודע להשקותם גם כן, שזהו בחינת משקין בית השלחין שנקרא שלחין על שם 'ושולח מים על פני חוצות'. זה בחינת הצדיקים הגדולים שיכולין להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי, בבחינת יפוצו מעינותיך חוצה, חוצה דיקא (כמו שמובא במקום אחר סימן י"ד לקוטי ח"א). וזהו בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה, הינו לא מבעיא שהם יכולים לשלח מים על פני חוצות, שהם מקום הרחוקים מאד להודיעם גם כן מאלקותו יתברך ולהוציאם ממקומות החיצונים מאד. ולא מבעיא שהם יכולין להשקותם ממעין שיצא מתחלה, שכבר היה מעין אלא שנתקלקל, ולא היו יכולים להשקות ממנו על ידי רבוי קלקוליהם אלא אפלו ממעין שלא יצא מתחלה, שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחלה, אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה, יכולים לתקנו גם כן. כי הצדיקים חותרים וחופרים מעינות חדשים תמיד. ועקר בשביל נפשות האבודים לשלח להם מים על פני חוצות אפלו אותן שהם מבחוץ לגמרי. וזה רמז התנא הקדוש בהתחלת מסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה וכנ"ל, :
שיך לאות למ"ד ל"א לענין הפלוגתא של בית שמאי ובית הלל:
כי בית שמאי סברי שאין להתחיל כי אם עם זקנים וצדיקים עובדי ה' להאיר עליהם כל האור וכו'. כמו שנהגו כמה גדולים שלא קבלו לישיבה כי אם צדיקים וכו', שזה דעת רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ואחר כך פוחת והולך כי אחר כך פוחתין האור הגדול כדי שיוכלו להאיר גם בהפחותין וכו', ובית הלל להפך, כי היה ענו מאד, ואמר שהעקר הוא להתחיל מכל נקדה ונקדה טובה שיכולין וכו', ולהתחיל העקר מהקטנים ובני הנעורים וכו' בבחינת מפי עוללים ויונקים המלכלכים וכו' יסדת עז וכו', שזהו בחינת התנוצצות משיח שנאמר בו יחוס על דל ואביון עני ורוכב על החמור וכו'. כי הלל גיר גרים רחוקים מאד כמו שאמרו רז"ל והשיב לכל אחד כמו שאמרו רז"ל (במסכת שבת ל"א) (עד כאן שיך לעיל):
וזה בחינת חצי הלל של ראש חדש וימים האחרונים של פסח שאף על פי שאין העצה שלמה עדין שהוא עקר הישועה שאומרים עליו הלל שלם, אף על פי כן זהו בעצמה ישועה שצריכין לומר עליו על כל פנים חצי הלל, מה שאני חזק באמונה בחסדו יתברך, שאיך שיהיה באיזה דרך שיוליכו אותי אמצא שם השם יתברך בבחינת בכל דרכיך דעהו וכו', כמו שאמרו רז"ל, בחינת שוטטנו בארבע פנות תרופה לא מצאנו שבנו אליך וכו'. וכמו שנאמר אבד מנוס ממני בארח זו אהלך טמנו פח לי זעקתי אליך ה' וכו', וכן הרבה וכנ"ל שזה עקר סוד קדוש החדש שאנו עוסקים בהלכה זאת. והכל בכח אמונת חכמים וכו' כנ"ל, שהוא על ידי רבוי הספרים הקדושים שצריכים שיתרבו כל כך באור האמת כזה עד שהכל ימצאו את השם יתברך בכל מקום שהם שעל ידי זה ישובו הכל להשם יתברך וכו':
וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות וכו'. והיה המחנה הנשאר לפלטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה, צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים, באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפלטה ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום, שלא יאמר שילך ויתהנה וכו' רחמנא לצלן, רק ישתדל שעל כל פנים ישאר מה שישאר וכו', הינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכחו לעמד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד, אזי כל עצתו העקרית שיסמך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השם יתברך כנ"ל. ולעת עתה יתנהג כפי חלקת העצה שזה בחינת ויחץ את העם וכו', והיה המחנה הנשאר לפלטה. הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשם יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה חס ושלום מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא לצלן, כמו ששמענו מצדיקים, רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפלטה, למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו' ורואה שקשה עליו וכו', יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי, ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו', ואם ימנעני חס ושלום גם מזה מה לעשות (כמו ששמעתי מפיו ז"ל) אף על פי כן אלמד מעט או הרבה ואף על פי כן אתגבר ברצונות חזקים להשם יתברך, ואצעק על כל פנים,' רבונו של עולם', 'הושיעה', וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי, ואיני יכול לתת עצה לנפשי, על כל פנים אני חזק בדעתי, שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל, וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם. וכל זה בחינת 'והיה המחנה הנשאר לפלטה'. וזה שפרש רש"י, בעל כרחו כי אלחם עמו, כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפלטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו'. וכמו שפרש רש"י שם התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים אחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו (כמובא בספרים), שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו' (פרשת כי תצא) לתפלה, פרש רש"י אלקי אדוני אברהם וכו', זה בחינת שיחה וצעקה להשם יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו'. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה וכנ"ל, :
וזה בחינת שזמן הדלקת נר חנכה הוא משעת יציאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק. זמן יציאת הכוכבים זה בחינת תקון פגימת הלבנה שהוא בחינת סוד העבור הנ"ל, כי הכוכבים הם בחינת תקון פגימת הלבנה, כמו שאמרו רז"ל שנתן לה הכוכבים להפיס דעתה וכו', וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, זה בחינת תקון העצה שזוכין על ידי סוד העבור כנ"ל. כי רגל בחינת עצות בבחינת העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך וכו' (כמו שמובא במקום אחר). שזהו עקר בחינת תקון הדלקת נר חנכה למטה מעשרה טפחים להאיר בחינת שלמות העצה למטה שהיא בחינת רגלין. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, כי עקר פגם חלקת העצה הוא בשוק שהוא מקום המשא ומתן ששם צריכין לזהר מאד מטרדת תאות ממון שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שנגזר על ידי פגם העצה שנפגם על ידי עצת הנחש בחינת הנחש השיאני שהוא לשון עצות (כמו שמובא במקום אחר). כי עקר יגיעת הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה כנ"ל, ועקר התקון לבקש מהשם יתברך 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'. כי עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשהשם יתברך משפיע לו עצה טובה מה לסחר ומתי לקנות ומתי למכר וכו', כמו שנאמר ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין וכו' כנ"ל. וכשזוכין לסמך על השם יתברך ולהמשיך עצה שלמה אזי אין צריכין לסבב בשוק בשביל הפרנסה ויכולין לישב בביתו ולהתפרנס בכבוד כמובן לכל. וזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק, להעלות העצה בחינת רגל מן השוק ששם כל טרדת הממון מחמת חלקת העצה כנ"ל. על כן צריכין להדליק נר חנכה שהוא בחינת הארת שלמות העצה משעת יציאת הכוכבים שהוא בחינת סוד העבור שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל עד שתכלה רגל מן השוק להוציא העצה מאחיזת הסטרא אחרא שהוא בשוק, ששם טרדת הממון שנמשך מפגם העצה כנ"ל. :
ועקר התקון על ידי שלמות התורה שנמשך על ידי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה וכו'. והעקר על ידי חדושי תורה שהם בבחינת שבת ששם תכלית האחדות של תורה שבעל פה עם שרש התורה שהוא בחינת תורה שבכתב כנ"ל (באות כ"ה), שזהו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז, שפרש רש"י שחדושי התורה מיסדים על אפניהם וכו' וכנ"ל באות הנ"ל. (ועין במדרש על פסוק זה שוקיו עמודי שש). כי בשבת עקר תקון העצה שהוא בחינת שוקין ורגלין, שזהו בחינת אם תשיב משבת רגלך, כי אז מאירין חדושי תורה הנ"ל שהם בבחינת שוקיו עמודי שש וכו'. שעל ידי זה עקר שלמות העצה בתכלית שעקר התקון נמשך בשבת כנ"ל, :
ועל שם זה נקרא מקום טרדת המשא ומתן שוק, על שם שוקין ורגלין, כי כל הממון בבחינת רגלין, כמו שכתוב ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם (כמו שמובא במקום אחר) ושם עקר חלקת העצה שנקרא רגלין כנ"ל. כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת רגלין כידוע. ועל זה נאמר לא בשוקי האיש ירצה וכו'. ועקר התקון על ידי בחינת שבת וכנ"ל. נמצא ששוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שהוא בחינת חדושי תורה הנפלאים של הצדיק שזוכה לשבת בשלמות וכנ"ל. שעל ידי זה עקר תקון העצה כנ"ל, הם תקון לבחינת שוקין ורגלין שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא שמבלבלין העצה ומטרידין את האדם בטרדת המשא ומתן ותאות ממון שמשם באים כל הקלקולים רחמנא לצלן כידוע. וזהו שמובא במדרש שוקיו עמודי שש, אלו ששת ימי החל, מיסדים על אדני פז, זה יום השבת. כי עקר תקון השוקין בחינת רגלין שהם בחינת ימי החל שבהם כל הברורים לברר מחלקת העצה וכו' כנ"ל, הוא על ידי יום השבת שאז עקר שלמות התורה שבכתב עם תורה שבעל פה בתכלית השלמות, שזהו בעצמו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז כנ"ל. וזהו בחינת שהדלקת נר חנכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק כנ"ל. כי על ידי נר חנכה ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל כמובן במקום אחר בהתורה ימי חנכה (סימן ב לקוטי תנינא):
וזה בחינת ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. מקץ מרמז על הקץ האחרון, כמו שמובא במדרש רבה על פסוק קץ שם לחשך. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו', וזה שנתים ימים, זה בחינת שני הבתים שהיה בשני הגאלות שנחרבו בעונותינו. והעקר היה על ידי חטא המרגלים כמו שאמרו רז"ל, אתם בכיתם וכו', אני אקבע לכם בכיה לדורות בתשעה באב שבו נחרב הבית המקדש בראשונה ובשניה. וזהו שנתים ימים בחינת יום לשנה, שנאמר במרגלים שמרמז על שני הבתים שיחרבו. כי שני הגאלות הראשונות נאמר עליהם יחיינו מיומים. ובעונותינו הרבים נחרבו על ידי המרגלים שנגזר עליהם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. וכפל שני פעמים 'יום לשנה' לרמז על חרבן שני הבתים. אבל בגאלה האחרונה כתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואז יקים 'קץ שם לחשך' שיהיה קץ וסוף לחשכת אפלת הגלות, כמובן במדרש הנ"ל שזהו בחינת מקץ שנתים ימים וכנ"ל:
אבל הקץ מתארך מאד כי הוא קץ הפלאות והעקר מחמת המחלקת וכו' כנ"ל. ואין יודעין היכן הרב האמת שיכול להמשיך עצות טובות שלמות לכל אחד לפי מקומו ושעתו. כי עקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות, בחינת תרי"ג עיטין דאוריתא כמו שנאמר, לי עצה ותושיה , אבל בעונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקים את התורה וכל זה נמשך על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה עולים עשנים סרוחים ומבלבלים את המח וכו' כנ"ל:
וזהו 'ופרעה חולם', פרעה בחינת הסטרא אחרא שמבלבל את המח על ידי הבלבולים הבאים על ידי העשנים סרוחים כנ"ל, שזהו בחינת חלום, כי כל החלומות באים על ידי האדים והעשנים העולים מן המאכלים וכו' (כמו שמובא במקום אחר). ועל כן כשהמח מבלבל על ידי פגם העשנים הנ"ל, על ידי זה חלומותיו מבלבלין, ועל כן גם כל הבלבולים הרבים המסבבין את המח בבחינת רשע מכתיר את הצדיק, המובא בתורה הנ"ל כלם נקראים חלומות שהם בחינת בלבולים של שוא והבל, בבחינת 'כי החלומות שוא ידברו', שעל זה נאמר כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה, המבלבלים אותך על ידי פגם העשנים הנ"ל. 'כי את האלקים ירא' שלא תשמע לרבוי הבלבולים רק את האלקים ירא וכמו שפרש רש"י שם. וזה 'והנה עומד על היאור'. יאור מצרים זה פישון בחינת פי שונה הלכות (כמו שפרש אדומו"ר ז"ל במקום אחר). כי עליהם מתגבר יותר בבלבול העצה הנ"ל, מחמת שעקר תקון העצה תלוי בהם. על כן מתגבר עליהם ביותר כי השוני הלכות צריכין לברר כל העצות שהם עקר הלכות ודיני התורה שנדע העצה איך להתנהג בדיני התורה ובכל הדברים שבעולם, כי התורה נקראת עצה כנ"ל, כי כל ההלכות כלולים בששה סדרי משנה, ונקרא משנה שהוא לשון למוד ולשון שנים, בחינת 'וכסף משנה', כי צריכין לברר בלמודו כל ההלכות התורה שעל ידי זה יברר העצה שלא תהיה חלקה לשנים. כי ששה סדרי משנה הם בחינת אסור ומתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שצריכין לבררם כמובא. ומשם ברור כל חלקת העצה שלא תהיה חלקה לשנים. ומחמת שהשוני הלכות צריכין לעסק בזה, על כן הסטרא אחרא מתגברת עליהם מאד בכמה בלבולים ומחלקת שנתרבו בעונותינו הרבים בכמה בחינות, עד שגם בהתורה עצמה נתרבו המחלקת והספקות עד אשר אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ואף על פי שגם הוא מחלקת דקדשה, אבל הכל נמשך מחטא העגל שאז נתהוה השכחה כמו שאמרו רז"ל. ומרבוי עונותינו שמעכבין את הגאלה. ומזה נמשך חלקת העצה שיש לכל אחד:
וזה והנה מן היאור עולות שבע פרות טובות ושבע פרות רעות. וכן שבע שבלים טובות ושבע שבלים רעות ותבלענה וכו'. ולא נודע כי באו אל קרבנה. שכל זה הוא בחינת העלמת העצה. כי כל העצות בכל הדברים שבעולם כלולים בשבעה מדות שצריכין לידע איך להתנהג בכל מדה. ויש עתים שהשוני הלכות שהם בחינת היאור, הם מעלין כל השבעה מדות כראוי שהם טובות ויפות, בחינת בריאות וטובות. אבל בתוך כך מתגבר הרע שהם הז' מדות רעות ומבלבלין המח עד שבולעין כל הטוב ולא נודע כי באו אל קרבנה כאלו מעולם לא היה שום טוב כלל חס ושלום. ואם אחר כך חוזרים ומתגברים ומעוררים הטוב בבחינת שבע שבלים מלאות וטובות, כי יש טוב שהוא בחינת ברור נפש החי שהוא גבוה יותר שזה בחינת שבע פרות טובות. וכשנתבלבל על ידי שבע הפרות הרעות חוזרים ומתגברים לברר הטוב על כל פנים בבחינת ברור הצומח שמרמז בשבע שבלים מלאות וטובות, אבל גם על זה חוזרים ומתגברים הסטרא אחרא והבלבולים עד ששבע השבלים הרקות והרעות בולעים אותם. וכל זה בחינת בלבול העצה שמשם כל הפגמים בחינת 'ועצת עליון נאצו' וכתיב והמה ימרו בעצתם וימוכו בעונם. והתקון על ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת שמתיגע תמיד להוסיף בתורה חדושים נפלאים שנמשך מהם עצות עמקות, שזהו בחינת יוסף, בחינת יוסף לקח וכו', בחינת דמוסיף יוסיף, בחינת מוסיף והולך, שנותן עצה שיקבצו את הטוב שהוא בחינת האכל שבשנים הטובות שיהיה נשמר היטב, שזהו בחינת שעוסק לזרז לכתב בספרים כל חדושי תורה להרבות ספרים עד אין קץ, שזהו עקר שמירת מאכלי התורה. כי הספר הוא לזכרון, בחינת 'כתב זאת זכרון בספר', שיהיה נשמר לעולם ולא יהיה נאבד ונשכח:
וזה בחינת 'ויצבר יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספר כי אין מספר', בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ. כי ביוסף נאמר כי בן זקנים הוא לו. זקן זה קנה חכמה, קנה בינה. שמרמז על הקנה והקלמוס שכותבין בו הספרים של התורה הקדושה שעל ידי זה תהיה עקר הגאלה (כמו שאמרו בזהר הקדוש ברעיא מהימנא) ובגלותא קדמאה במטה דילך בזע ימא. ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמוסא בזע ימא דאוריתא. וזה בחינת שבעה קני המנורה, כי המנורה הטהורה זה בחינת אור התורה שעקר קיומה על ידי הקנים שהם בחינת הקלמוסים הכותבים ספרי חדושי התורה שעל ידם עקר התקון שהוא תקון העצה, שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. ויש לרמז שזהו בחינת כי בן זקנים הוא לו, בחינת ז' ׀ קנים, בחינת ז' ׀ קני המנורה, בחינת כלל הספרים הקדושים שנכתבים בקנים שכלולים בשבעה, בחינת 'חצבה עמודיה שבעה' לתקן כל הז' מדות שבהם כל חלקת העצה לברר הז' מדות טובות שהם 'שבע פרות הטובות'. ושבע שבלים הטובות לבררם מההפך הרוצים לבלעם כנ"ל. ועל כן מרמז בשבע השבלים התקון איך לבררם שזהו בחינת 'שבע שבלים עולות בקנה אחד בריאות וטובות', בקנה אחד מרמז על הקנה הנ"ל שהוא בחינת הקלמוס הכותבת ספרי התורה וכו' וכנ"ל. שעל ידי זה עקר התקון כנ"ל:
וזה עשה לך רב וקנה לך חבר. ומובא בספרים שמרמז על הקנה והקלמוס שהוא חבר להתלמידי חכמים שיתקימו דברי התורה על ידי זה. וזה עשה לך רב, ואם אינך יכול למצאו התקון על ידי וקנה לך חבר. הינו על ידי הספרים הקדושים הנכתבים בקנה תחבר אותם אליך ותעין בהם היטב תוכל לידע מי הוא הרב האמת. כי עקר התקון על ידי רבוי הספרים כנ"ל:
ועל-כן היו שני חלומות שהם החלום של שבע הפרות וחלום שני של שבע השבלים וכו', לרמז על שני החרבנות שהיו על ידי התגברות הבלבולים הנ"ל, ועל כן החלום השני של שבע השבלים שמרמז על חרבן בית שני שהוא הגלות של עכשיו מרמז בו התקון על ידי הקנה שהוא בחינת הקלמוס שמרמז בז' שבלים עולות בקנה אחד, כי עתה כבר התירו רז"ל לכתב תורה שבעל פה כנ"ל, כי עתה כל התקון על ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ וכנ"ל:
וזה בחינת 'וחמש את ארץ מצרים' בחינת חמשה חמשי תורה, שבהם כלולים כל הספרים הקדושים שכלם הם שלמות תורה שבכתב, כמו שמובא שם:
וזה בחינת ששה קני מנורה שמאירין כלם אל פני המנורה שהוא נר השביעי כי ששה קני המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני הם בחינת ששה סדרי משנה שמבררין בין הכשר והפסול וכו' כנ"ל. וכלם מאירים אל מול פני המנורה שהוא נר השביעי שהוא בחינת שבת, כי עקר התקון על ידי שבת שאז עקר גמר תקון ברור ההלכות שהם בחינת ברור ותקון העצה כנ"ל. וזה בחינת הכפתורים והפרחים והגביעים משקדים שהיה במנורה, כל זה בחינת החדושים נפלאים של ספרים הקדושים שהם בכמה וכמה פנים שונים בדרכים נפלאים בבחינת כפתור ופרח וכו' כמצוי לשון זה על החדושים הנפלאים (מדרש בראשית צ"ח) כי צריכין כמה חדושי תורה בכמה גונין נפלאים שהם בחינת כפתורים ופרחים וגביעים משקדים שבמנורה הטהורה כדי לברר ולתקן העצה לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו כמובן לכל המשים לבו על דרכיו לחשב עצה בכל יום על תכליתו הנצחי באפן שיתקרב על ידי זה ולא יתרחק יותר חס ושלום. ועל כן בכלל היו הכפתורים והפרחים וכו', במספר מ"ט כמנין ימי הספירה שבהם נתנה התורה כמובא, כי הם מרמזים על כלליות ספרי חדושי התורה כנ"ל. ועל כן הם מ"ט כנגד מ"ט פנים לתורה שכל הספרים הקדושים של חדושי תורה אמתיים נמשכין מאלו המ"ט פנים שהם בחינת המ"ט כפתורים ופרחים וכו' וכנ"ל. וזה 'מקשה תעשה המנורה', מקשה בחינת קשיות ומחלקת, על ידי זה דיקא תעשה המנורה, זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על ידי הריב ומחלקת שבאים על ידי הקשיות שמקשין על הצדיק האמת, על ידי זה דיקא נעשין ספרים קדושים הרבה על ידי התשובה ששבין על ידי זה על פגם אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת מקשה תעשה המנורה, שדיקא מהקשיות בחינת ריב ומחלקת, מזה דיקא תעשה המנורה שהיא בחינת שלמות התורה על ידי רבוי הספרים הקדושים, כי זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל:
גם מ"ט קנים וכפתורים ופרחים וכו', שהיה במנורה זה בחינת מ"ט אותיות השבטים שהם בחינת י"ב אבנים שנכללו אצל יעקב באבן אחד, שזהו בחינת קדשת ראש השנה שהתחיל מיעקב שזה זוכין על ידי רבוי הספרים הקדושים עד שנכללים בתורה שבכתב ומשלימין תורה שבכתב שעל ידי זה נכללין כל אבני יעקב באבן אחת וכו' כמו שמובא שם. ועל כן על ידי שהיה במנורה קנים וכפתורים וכו', שהם מ"ט שהוא בחינת שלמות התורה, על ידי זה נעשה התקון של אבני יעקב שנכללו באבן אחת, שזהו בחינת ראש השנה, בחינת אנן בחביבותא תליא וכו'. וגם זה בחינת מקשה כפשוטו כמו שפרש רש"י שכל המנורה עם כל הקנים וכפתורים כלם נעשו מחתיכה אחת. שזהו בחינת שכל אבני יעקב שהם מ"ט אותיות השבטים, מ"ט פנים לתורה שנמשכין על ידי רבוי הספרים שזהו בחינת המנורה כלה נעשה מעשת אחד וכנ"ל:
אמר המסדר מתבת 'גם' עד כאן וגם ענין חל המועד המובא באות נון כתב מורנו ורבנו בעל המחבר הזה ב' ימים קדם הסתלקותו בעת חלשתו הגדול, אף על פי כן התגבר בכל כחותיו וכתב מה שהשיג אז, כי זאת ראינו עין בעין שמחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרונה של הסתלקותו שנסתלק ביום ו' ערב שבת קדש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפ"ק. וראינו בעינינו שקים מאמר חז"ל זאת התורה אדם כי ימות וכו' שחיב אדם לעסק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חדושי תורה אך לא היה בכחו לכתב עוד ואפלו לדבר כל מה שהיה במחו לא היה באפשר. וכך אמר בפרוש בזה הלשון בעת שנכנסו עם הנרות שהכינו אז לכבוד שבת. וכשראה אותם נתלהב מאד ומגדל התלהבותו הורם מעט ממטתו ונשאר מושב מעט והתחיל לומר בהתלהבות נורא מאד בזה הלשון, נרות של שבת, נרות של שבת, ואמר זאת בהתלהבות נורא כמה וכמה פעמים וגלה לנו אז תורה נפלאה מענין הנרות דקדשה וכלל כלם בפרוש נר שבת ונר יום טוב ונרות של חנכה. וכו' וכו' ואחר כך אמר אז, יש לי עתה בזה תלי תלין של הלכות, אך אין לי כח לדבר יותר ובמעט זמן קצר לערך שעה נסתלק. מה נאמר ומה נדבר אוי לנו על שברנו נחלה מכתנו. אבל זאת נחמתנו ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו שזכינו לירש ממנו תורות וחדושים כאלה וכאלה, אשרינו:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם בהל"ך ואע"י: