ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · תשעה באב ושאר תעניות א
התאמת הקריאה
הלכה א:
ענין הארבעה תעניתים כדי להעלות מלכות דקדשה. שהיא בחינת ד'. כמו שכתב רבנו בסימן ל:
כי על-ידי החרבן והגלות נפלה מלכות דקדשה ונמסר מלכות לעובדי כוכבים, ועל-כן מתענין, כי על-ידי התענית נתעלה האמונה, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "ויסב" בסימן סב) ועל-ידי זה עולה המלכות, שהיא בחינת אמונה, כי עקר הגלות מחמת חסרון אמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא חרבה ירושלים אלא על שפסקו בה אנשי אמנה. ומחמת זה גלו ונמסר המלכות שהיא בחינת אמונה לעובדי כוכבים, ועל-כן מתענין ארבע תעניתים כדי להעלות האמונה שהיא בחינת מלכות, שהיא בבחינת ד' כנ"ל:
וזה בחינת תעניות שמתענין על הגשמים, כי עצירת גשמים הוא בשביל חסרון אמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל חסרון אמונה. כי כך היא המדה מאחר שנפסק האמונה, ועל-ידי זה הוא בחינת עצירת החסדים, כי כשנחסר האמונה אז בודאי הדבור בגלות, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "ויסב" הנ"ל) וגלות דבור הוא בחינת נחר גרוני, שהוא בחינת יבשות, ועל-כן בא הענש על-ידי עצירת מימי גשמים שיהיו יבשות חס ושלום, ועל-ידי עצירת גשמים בא רעב חס ושלום, והוא גם כן מדה כנגד מדה על שנפלו לתאות אכילה, כי כשאין אמונה אזי התגברות תאות אכילה חס ושלום, ואין המאכלים מבררים, (עין כל זה במאמר הנ"ל), ועל-כן התקון על כל זה הוא תענית, שעל-ידי זה זוכין לשבר תאות האכילה וזוכין לאמונה, שעל-ידי זה חוזר הגשמים כנ"ל, כי על-ידי התענית ממשיכין מימי החסדים, כמו שכתב רבנו שם, שזה בחינת גשמי ברכה:
וכן על כל צרה שלא תבוא מתענין, כי כל הצרות והיסורין חס ושלום, כלם הם מחסרון הדעת, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות וחסרון הדעת, הינו הסתרת הידיעה הוא בחינת חסרון אמונה, (כמו שכתב רבנו במאמר ויסב הנ"ל). כי העקר תלוי בהאמונה כשיש אמונה בשלמות, כראוי בהשם יתברך אזי כל היסורים בטלין, כי יודעין שהכל מהשם יתברך, (כמו שכתב רבנו כל זה, עין שם). נמצא, שהיסורין הם מחסרון האמונה חסרון הדעת, ועל-כן התקון לזה תענית, כי על-ידי תענית זוכין לאמונה כנ"ל. ועקר התענית הוא התשובה, כי על-ידי התשובה עולה המלכות, שהיא בחינת אמונה, ועל-ידי זה נחזר הדעת בבחינת מי זאת עולה, מי עם זאת עולה, (כמו שכתב רבנו בסימן מט, עין שם). וזה שמרבין בתפלות ובקשות בכל התעניתים, כי עקר התענית בא על זה בכדי להעלות הדבור כנ"ל. וזה שאומרים ודויים וסליחות בימי התעניות, כי על-ידי התעניות זוכין לשמחה בבחינת שמחנו כימות עניתנו, ועל-ידי השמחה יכולין להתודות בבחינת ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה וכו':